אבק פיות

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: רמוס לופין/נימפדורה טונקס

תקופה: אחרי הספר החמישי
דירוג: PG

 

 

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר,
אַיֶּלֶת הָאוֹר,
יָפָה אַתְּ בַּטַּל
וּבַצְּחוֹק הַטָּהוֹר.
-דודו ברק

 

 

הוא הביט בפניה החווירות וסגר בעדינות את הוילון, מפחד שקרני האור יעירו אותה משנתה. המרפאים באו והלכו, מביאים איתם עוד שיקוי, עוד מילות נחמה חסרי ממשמעות והוא רק תוהה מתי היא תצחק שוב. הצחוק המתגלגל שהצליח לצבוע את הבית השחור בכל צבעי הקשת, הופך את קורי העכביש לאבק פיות, הצחוק שגרם לו לחייך בפעם הראשונה מזה עשרים שנה. הוא הרים עוד קצת את השמיכה למקרה שקר לה, לא מצליח להסיר את עיניו מפלומות השיער שנפלו על לחייה. הוא פתח את הספר וסגר אותו שוב, קם, התיישב ושוב פעם ניגש אל מיטתה.

 

לעיתים, בחוסר הטאקט התמים שלה היא הזכירה לו את סיריוס, אותו פרחח שהביט בו בעיניים גדולות וסקרניות ושאל בתמימות ילדותית איך זה להפוך למפלצת פעם בחודש. סיריוס... הוא הצטמרר בכאב והפרגוד הארור שוב עלה כנגד עיניו. אם רק הוא היה מזהיר אותו- אם רק היה רואה אותו שנייה לפני שהיא פגעה בו. רמוס עצם את עיניו בכאב. הוא היה יכול להציל אותו אם רק לא היה רואה את טונקס מתגלגלת על המדרגות ונחבטת ברצפת האבן הקשה... מאותו הרגע הוא כמעט ולא ראה יותר דבר.

 

סיריוס היה גלגל ההצלה שמנע ממנו לטבוע בתוך שלולית הדיכאון של עצמו. בשמחת החיים הפראית שלו הוא גרם לרמוס להאמין שיש מקום בעולם אפילו ליצור כמוהו. בחברתו, רמוס לא היה עוד צל של עצמו, הילד שפחד לדבר עם זרים מפחד שמישהו יגלה, מפחד שמישהו יראה את הזאב כשיתבונן לתוך עיניו. לא, בחברת חבריו הוא היה רמוס לופין, הילד שאהב צפרדעי שוקולד ובדיחות על הסלית'רינים ומשחקי קווידיץ'.

 

הוא תהה האם זאת הייתה הסיבה שהוא נמשך אליה מלתחילה, לשימחת החיים שלה, לעובדה שהיא לא נתנה לדיכאון לגעת בה, לעובדה שהיתה תמימה. טונקס לא הביטה בו כעל מפלצת שיש להיזהר ממנה, היא הביטה בו בסקרנות, עיניה גדולות ועגולות כשני ירחים. טונקס בטחה בו. היא הושיטה את ידה בבטחון מלא כשחיוך מטופש נסוך על פניה ושאלה אותו אם הוא האדם זאב ששמעה כל כך הרבה אודותיו. הוא צחק כשסיפרה על ימיה בהוגוורטס, על הפעם בה התחזתה לפרופסור סנייפ בזמן שחברותיה עיכבו אותו במסדרון. הוא צחק כל כך חזק עד שבטנו כאבה ומינרווה שבדיוק עברה דרך המטבח שאלה אותו האם עליה לקרוא לסוורוס לברר מה הוא שם לו בתוך האוכל. איתו, היא לא שינתה את שיערה לוורוד או את צורת עינייה, הסתכלה עליו בעינייה החומות, עירומה ממסכות.

 

הוא אהב את הדרך בה עיניה בהקו כשסיפר לה על מעלליהם של הקונדסאים, על סיריוס וג'יימס... אפילו על פיטר. היא סיפרה לו על החיים בביתה, על הוריה שלא רצו שתיהיה הילאית, על הילדים בבית הספר היסודי שצחקו עליה על היותה מגושמת מדי ומוזרה מדי לטעמם, על מבחני ההילאות הקשים, על הקוסמים האחרים איתם נבחנה שלא האמינו שהיא תצליח. היא אחזה בידו בזמן שסיפר לה על הבדידות של השנים האחרונות, על שינוי הצורה הכואב, על ההרגשה של להיות לא רצוי, על תלמידיו בהוגוורטס אותם נהנה כל כך ללמד. הוא הרגיש את השכבות בהם התעטף נעלמות כמו פלומת שלג שנמסה תחת השמש. בלילות בהם ישבו ככה, ליד השולחן הישן במטבח של כיכר גרימולד 12 ולגמו מהשוקולד החם, החיים ניראו טיפה אחרת.

 

רמוס צעד הלוך ושוב בתוך החדר הקטן, תוהה האם יש לו בכלל זכות להיות שם, לדאוג לה. אנדרומדה טונקס לקחה את ידו וביקשה ממנו להישאר, עינייה השחורות לחות ועייפות מדאגה. היא הזיכרה לו את אחותה, גורמת לו לעוות את פניו באופן לא רצוני.

הוא זכר את המכשפה בעלת העיניים המשוגעות שלקחה ממנו את סיריוס, האישה המשוגעת שכמעט לקחה ממנו גם אותה. עיניו לא היו יותר חומות אלא בהקו בזהב מושלם – עיני הזאב. הוא הרגיש את החיה נעה בתוכו, מבקשת ממנו לקרוע לגזרים את האוייב. הוא מביט בה שוב, הזאב נרגע מעט.

 

רמוס הבחין בתנועת עפעפים עדינה ונדרך, היא התעוררה, היא תיהיה בסדר!  עכשיו הכל יהיה בסדר... הוא חייך חיוך עייף וסגר בשקט את הדלת אחרי שיצא.