Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

 


פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

 

פרק 10: חיוב וזימון

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 

 

 

a fronte praecipitium a tergo lupi

 

"שחרר."

 

הרמיוני שחתה דרך חשכה עיוורת, מצמצה בעיניה, וראתה עוד חשכה. היא צעקה בקול עמום, והחשיכה נעלמה, מוחלפת באור צהוב חיוור ופנים חרדות שנרכנו מעליה. היה זה סיריוס, מחזיק בגד לח בידו. "הרמיוני," הוא אמר. "את בסדר? את מזהה אותי?"

 

היא הנהנה, מרגישה כאב חד מבליח מאחורי עיניה כשעשתה כן. באיטיות, חושיה החלו לרשום את הסביבה: היא שכבה על כורסא בחדר האורחים של הוויזלים, והיא הייתה מכוסה בשמיכה. "הארי," היא לחשה. "דראקו? האחרים...?"

 

"רון וג'יני עדיין חסרי הכרה," אמר סיריוס, לא בדיוק פוגש בעיניה. "הם הוכו בקסמי שיתוק, כמוך." הוא היסס. "הארי ודראקו לא נמצאים פה. הרמיוני, מה קרה?"

 

דמעות פרצו מעיניה. "הם לא פה? איפה הם?"

 

"אני לא יודע."

 

"סיריוס, הם יכולים – "

 

סיריוס הרים את ידו. "הם לא מתים," הוא אמר. "הארי, לפחות, בסדר, ואני לא יכול לתאר לעצמי שמי-שלא-לקח אותם יהרוג את דראקו וישאיר את הארי בחיים."

 

"איך אתה יודע שהארי בסדר?"

 

סיריוס נשען קדימה ומשך את שרוול ידו הימני. על פרק כף ידו היה צמיד כסוף ושטוח שהרמיוני זכרה במעורפל שראתה בעבר. במרכזו הייתה אבן אדומה וכהה שנצצה באותה דרך שבה עיניו של קרוקשנקס נצצו כשהאור הכה בהן. נשענת קרוב יותר, הרמיוני יכלה לראות שהבוהק הזה מגיע מנקודת אור זוהרת בתוך האבן עצמה. "כישפתי את הצמיד הזה לפני המון זמן. השתמשתי בשערה שלקחתי מהארי כשישן. זה קמיע חיים פשוט. כל זמן שהאבן זוהרת בקביעות, הארי חי ובריא." הוא חייך אל הרמיוני – לא חיוך אמיתי, היא ידעה, אבל הוא רצה לנחם אותה, והיא העריכה זאת. "אימוני ההילאי שלי לא היו לגמרי לשווא, כך זה נראה."

 

הרמיוני עצמה את עיניה, מנסה לחשוב דרך הכאב בראשה, שהכה בפעימות יציבות שאמרו ביגון: הארי-דראקו-הארי. "איפה נרקיסה?" היא לחשה. "ולמה לא הערת את רון וג'יני?"

 

"נרקיסה התעתקה למשרד כדי להזעיק את הוויזלים – הם אמורים להיות פה בכל רגע. ולא הערתי את רון וג'יני, הרמיוני, בגלל – בגלל שצ'ארלי מת."

זה העביר את הרמיוני לתנוחת ישיבה, למרות הכאב המייסר בראשה. "מת? צ'ארלי?"

 

סיריוס הנהן בראשו, פניו מושפלות וקודרות. "מצאנו את הגופה שלו במטבח. מישהו הכה אותו בקללת מוות." הוא עצר. "הרמיוני – מי זה היה? מה קרה?"

 

הרמיוני טלטלה את ראשה, נבוכה. צ'ארלי לא מת, הוא לא יכול למות, זה לא הגיוני; משהו לא בסדר, משהו מאד, מאד לא בסדר, חתיכה בפאזל לא מתאימה – ידה הימנית של הרמיוני עלתה אוטומטית ונסגרה סביב הליקאנת'.היא חשה מיד רגועה יותר, מסוגלת לנשום נורמלי יותר. היא הביטה בסיריוס, רואה את האבל בפניו, את הדאגה הנוראית.

 

"סיריוס," היא אמרה. "תן לי לספר לך מה קרה."

 

***ארבע שעות מוקדם יותר***

 

בוהה בג'יני כשרצה מחוץ למטבח כדי להביא את דראקו, רון טלטל את ראשו. "אני לא מבין מה היא מוצאת בו," הוא אמר בזעם, מביט מטה בחלב שלו. "אני פשוט לא מבין."

 

הרמיוני נראתה כאילו היא עומדת לומר משהו, ואז הסתובבה בחופזה לספר שלה.

 

רון הביט בצ'ארלי שעמד ליד הכיריים. "מה אתה חושב?"

 

צ'ארלי משך בכתפיו. "זה העסק של ג'יני, נכון?"

 

רון תופף באצבעותיו בחוסר סבלנות על השולחן. "בחייך, הרמיוני, שתיכן בנות. היא בטח אמרה לך משהו על דראקו."

 

הרמיוני לא הרימה את מבטה מהספר. "היא אמרה שהוא וויקינג בשק."

 

רון נחנק עם החלב שלו.

 

הרמיוני הביטה מעלה וגיחכה. "סתם צחקתי." היא חזרה לחייהם של מייסדי הוגוורטס. "ג'יני לא אמרה לי כלום אף פעם על דראקו. כן, אני חושבת שהיא מחבבת אותו. אם הוא מחבב אותה בחזרה? לא יודעת. הוא היה עסוק לאחרונה, אז אני חושבת שהמחשבות שלו נמצאות בדברים אחרים ולא בבנות. מצד שני," היא הוסיפה, "אנחנו מדברים על דראקו, אז אולי לא."

 

כתפיו של הארי רטטו בצחוק אילם. רון, בכל אופן, בהה בה. "תחזרי לקרוא, הרמיוני," הוא נשף. "את לא עוזרת."

 

"ידע זה כוח, רון," היא אמרה בדייקנות. "חוץ מזה, החומר הזה באמת מרתק." היא תופפה על דף הספר באצבעה. "סלית'רין נקרא אדון הנחש, אולי בגלל יכולתו להפוך לכזה או בגלל התחביב שלו לגדל נחשים כחיות מחמד, דבר זה אינו ברור. אסכולה אחרת גורסת שכינויים אלו נגרמו מהינצלותו מנשיכתו של נחש היהלום הירוק האדיר, שארסו ידוע כקטלני."

 

"עדיין מחכה לקטע המרתק," אמר רון, והלך לעמוד לצד כסאה והביט, בלי הרבה עניין, בספר שלה.

 

הרמיוני עשתה לו פרצוף. "סלית'רין שרד את נשיכת הנחש," היא אמרה ביהירות. "וזה השאיר צלקת על זרועו שמאוחר יותר שימשה כהשראה לאות האפל שהשתמש בו כדי לזמן את מעריציו. הוא קעקע את הסימן לתוך עורם בקסם ברוסיאטור. אתה לא חושב שזה מעניין?"

 

"להפך," גיחך הארי. "אני חושב שאני אדבר בשם כולם כשאפהק ואירדם."

 

רון גיחך. "טוב, אם יפתחו כיתה חדשה בבית ספר שתקרא 'הכנעת הרוע על ידי קריאה מרובה', הרם, אני חושב שתהיי בראש."

 

"רון, אני כבר בראש."

 

"ידעתי את זה," אמר רון. "מי שני, בכל מקרה?"

 

הרמיוני חייכה בשקט לתוך ספרה. "דראקו."

 

"מאלפוי?" הדהד רון, ואפילו הארי נראה מופתע.

 

"אה-הא," אמרה הרמיוני.

 

הרמיוני העיפה את הספר שלה קרוב וגיחכה אל הנערים. "שניכם," היא אמרה, "הייתם יכולים להיות בראש הכיתה שלנו אם הייתם לומדים. והכנת נבואות מזויפות לשיעורי העתידות לא נחשבת."

 

"ללמוד?" הדהד הארי באימה לעגנית. "ולהרוס את כל הכיף מלהיות צעיר ומטופש?"

 

הרמיוני חייכה אליו. "לא תמיד תהיה צעיר, אתה יודע," היא אמרה.

 

"לא," הסכים רון. "אבל תמיד נהיה טיפשים." הוא עצר. "אוקי, לא כולם בבת אחת."

 

הרמיוני פיהקה. "גמרתי לקרוא בכל אופן." היא הדפה את הספר ממנה ונשענה על כתפו של הארי. "למען האמת, לא יזיק לי נמנומון."

 

"גם לא לי," הארי הסכים, ונישק את קצה ראשה.

 

"הארוחה מוכנה," הודיע צ'ארלי, וכשהושיט את ידו להסיר את מכסה הסיר נפתחה דלת המרפסת בחבטה וסלאזאר סלית'רין נכנס לתוך הבית.

 

 

* * *

 

 

סיריוס הביט בהרמיוני בספקנות. "מה, ככה? הוא פשוט נכנס פנימה?"

 

הרמיוני הנהנה בראשה באיטיות. "כן. הוא פשוט נכנס פנימה."

 

סיריוס הזעיף פניו. "תמשיכי."

 

 

* * *

 

הדלת נפתחה בחבטה. הקול הדהד בתוך ראשה של הרמיוני, שנראה לה באותו רגע כמו מערה גדולה וריקה של זעזוע. נראה כאילו סכין נזרקה, מפרידה דרך הנוכחות שלה לשני חתכים שווים. רגע אחד, היא ישבה ליד שולחן המטבח הנוח והערוך של הוויזלים, היד שלה על הארי, רון עומד לצידה. וברגע הבא העולם כאילו נפל לגמרי ומסביבה היה חלל ריק מואר באור שבור.

 

ואז, בוהה בהם דרך החשיכה, היה סלית'רין.

 

הרמיוני בהתה, בקושי מודעת לתגובות האחרים בחדר – צ'ארלי נרתע מהכיריים, הארי אוחז בזרועה, רון קופא, מאובן מהלם. היא רק ראתה את סלית'רין.

 

היא יכלה בקושי לזכור אותו כמו שהיה לפני כן, היה קשה לחבר את חתיכות החלום, הבְּעתה והאימה לכדי זיכרון ממשי. אבל היא זכרה את החשיכה שלו, עצבות, עיניים ריקות, זכרה איך הרגישה רחמים מעורבים באימה ובשנאה. הוא נראה ריק, קליפה חלולה. אבל עכשיו. עכשיו הוא היה חי, טעון בנוכחות וכוח אפל, והיה לגמרי אפשרי לראות בדיוק למה כל הקהילה הקוסמית פעם פחדה ממנו פחד מוות ואמרה באימה את שמו. אפילו פניו היו שונות, הוא נראה כאילו הוא היה בתוך החלום שלה עליו, חי באנרגיה שחורה, עיניו בורקות בחום ורשעות. וצעיר. זה אפשרי שהוא נראה צעיר יותר? הוא יותר הזכיר את דראקו עכשיו, בקווים החדים של פניו, באנרגיה של עיקול עצמותיו.

 

מה קרה? היא חשבה בפאניקה. מה שינה אותו?

 

הוא לבש גלימות שחורות מקושטות בירחים וכוכבים ונחשים מפותלים, אבל ידיו היו חשופות. הוא לא נשא שרביט. עיניו פגשו את עיניה לאורך החדר. "רוואנה," הוא אמר.

 

הארי עמד על רגליו כל כך מהר שהרמיוני בקושי ראתה אותו זז; הוא דחף אותה לאחוריו, בכוח, וגבה הכה בקיר. הוא אחז את זרועה בידו האחת מאחורי גבו, השניה, ידו הימנית, הייתה מתוחה לפניו. הרמיוני יכלה לראות מעל לכתפו את שעון הקיר של הוויזלים, פני השטח שלו כמו כתם, והזרועות שהשתייכו לג'יני ורון הסתובבו כדי לסמן "סכנת חיים."


אימה קפואה אחז בבטנה והיא הרגישה את ליבה מחליק על צלעותיה כמו חיה לכודה. היא הרימה את ידה הימנית ואחזה בליקאנת', סוגרת את עיניה. אני לא אתן לסלית'רין לקחת אותי, היא חשבה. אני אעדיף לתת לו להרוג אותי.

 

כאילו שמע את מחשבותיה, הארי דיבר. "אני לא אתן לך לקחת אותה," הוא אמר, קולו יציב באופן מפתיע. "תצטרך לעבור דרכי."

 

"ודרכי," אמר רון מצידה.


צ'ארלי, עומד ליד הכיריים, היה שקט. ידיו התעגלו לצורת אגרופי לחימה ועיניו הירוקות עקבו אחרי התקדמותו של סלית'רין לאורך החדר במבט שהרמיוני לא יכלה לפענח.

 

זה היה כאילו רון והארי לא דיברו. סלית'רין המשיך ללכת לכיוון הארי והרמיוני. הוא זז כמו סוהרסן, היא חשבה בטירוף. כמו צל שחור וחרישי. גלימתו הייתה יותר משחורה, היא הייתה כמה שלבים מעל לשחור. זה נראה כאילו היא שאבה את כל האור שבחדר. מעליה, עורו היה לבן כמו של גוויה. היא הרגישה את אחיזתו של הארי על ידיה מתהדקות בצורה בלתי נסבלת, ואז –

 

צרחה חתכה את החדר.

 

ראשה של הרמיוני הסתובב.

 

ג'יני עמדה על המדרגה האחרונה, עיניה רחבות, ידה על פיה, בוהה בסלית'רין. הייתה הבעה של אימה מוחלטת על פניה.

 

"ג'יני – " רון התחיל לזוז לכיוונה, אבל מחווה חדה מכיוון צ'ארלי, הקפיאה אותו במקומו.

 

סלית'רין הסתובב והחל ללכת לכיוון ג'יני. "הלגה," הוא אמר, עיניו שחורות וקרות כמו פצעים בפניו. "היית הנחמדה מכולם. ועדיין, בסוף, בגדת בי גם כן."

ג'יני הושיטה את ידה ותפסה בכיסא, מחזיקה בו בינה לבין אדון הנחש. "אל תתקרב אלי," היא לחשה בזעם.

 

"או מה? תכי אותי עם פיסת הרהיט הזו? קדימה. לא תוכלי לפגוע בי."

 

שקטה ככל שיכלה, הרמיוני החלה למשש בכיסיה אחר השרביט שלה. היא לא יכלה סתם לעמוד שם ולצפות בסלית'רין מתקדם לעבר ג'יני –

 

"היא אמרה שלא תתקרב אליה," הגיח קול שקט מאחורי ג'יני. "אבל אני מניח שהקשבה היא לא אחת מהתכונות החזקות שלך."

 

סלית'רין עצר.

 

הצללים נפרדו, ודראקו פסע במורד המדרגות, זז באיטיות ובכוונה. הוא החליף את הפיז'מה שלו; אבל כפות רגליו היו יחפות, ובידו הייתה החרב.

 

הוא עדיין חלש, הרמיוני חשבה. הוא עדיין פגוע, לכן הוא זז כל כך לאט, אבל הוא המשיך לרדת במדרגות כאילו הכל היה בסדר, כאילו פסיעותיו האיטיות היו לא יותר מהבעת חוצפה. "אני מתכוון, כמובן שאתה יכול להפוך לנחש גדול וכל זה. אבל לדעת הקשיב, אתה יודע, זה גם חשוב." הוא עמד על המדרגה האחרונה עכשיו, ליד ג'יני. היא עדיין החזיקה בכיסא. דראקו לא הביט בה, למרות שהוא היה מודע בברור להימצאותה שם. אבל עיניו היו ממוקדות על סלית'רין. "באת לפה בשבילי," הוא אמר בקול ברור ושקט. "למה שלא תניח לשאר?"

 

סלית'רין חייך. זה היה אפילו יותר נורא ממה שהרמיוני דמיינה לעצמה. "מה גורם לך לחשוב שבאתי לפה בשבילך?"

 

דראקו החוויר קצת. עיניו דילגו כמעט בצורה בלתי מורגשת לכיוון הארי והרמיוני, והיא כמעט קפצה מחוץ לעורה בתדהמה. היא יכלה להישבע שדראקו לא הזיז את שפתיו, ועדיין היא יכלה כמעט להישבע שהוא דיבר, להישבע שהיא שמעה אותו אומר בדחיפות להארי, תוציא אותה מפה.

 

והארי – הארי ענה. תסיח את דעתו.

 

הרמיוני הרגישה את ידו של הארי מתהדקת סביב ידה – הזאת שלא החזיקה בליקאנת' - - אצבעותיו מתהדקות בשלה, למרות שלא הביט בה.

 

עיניו החיוורות של דראקו התרחבו, ואז הוצרו. הוא הביט בסלית'רין. "אז אני חייב לקבל את זה," הוא שאל בקרירות, "שההצעה של זנב-תולע עדיין בתוקף?"

 

עכשיו סלית'רין נראה לחוץ. הרמיוני לא יכלה להפסיק לבהות בידיו. הן נראו כל כך ארוכות וחיוורות ורזות כך שהן נראו כמו רגלי עכביש טרנטולה לבנות. "אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות," אמר אדון הנחש ברכות. "אבל תחשוב על זה. תצטרף אלי, ואף אחד לא יוכל לומר לך אי פעם מה לעשות שוב. לא אביך. לא אף אחד."

 

"אבא שלי מת," אמר דראקו בטון שטוח. הוא הרים את החרב כמו מחסום בינו לבין אדון הנחש. "כמו שאתה יודע."

 

"אז תכבד את זיכרון אביך, ותצטרף אלי. זה מה שהוא רצה בשבילך. לכן נולדת. או שאין לך נאמנות לדמך שלך?"

 

דראקו עמד בשקט. הוא נהיה לבן מאד, ולרגע הרמיוני חשבה שהוא נראה מאד דומה ללוציוס, ואפילו יותר כמו האיש בחלום שלה, שהזיע וצעק מכאב של הארס בוורידיו. אבל כשדיבר, קולו היה זהיר ומדוד. "אין לי נאמנות לשושלת, כמו לחולשה והרס," הוא אמר. "אני רוצה יותר מזה. תוכל להציע לי יותר מזה?"

 

גבותיו של סלית'רין התחברו. שלא כמו דראקו, הוא לא נראה מדוד, יותר סובייקטיבי. אבל כל תשומת ליבו התמקדה על דראקו, זה היה ברור. ידו של הארי התהדקה סביב ידה של הרמיוני, והיא הרגישה אותו מתחיל למשוך אותה הצידה לעבר הדלת. הם זזו בשקט ככל שיכלו, לא מביטים אחד בשני, רק הולכים בפסיעות קטנטנות, לכיוון הדלת שהובילה אל הגן.

 

"אולי אתה לא מבין מה החלומות שלך מספרים לך," אמר סלית'רין לדראקו. "אולי אני צריך לספר לך סיפור."

 

"אוו, אני אוהב סיפורים," אמר דראקו. "במיוחד אם זה אותם סיפורים על נערות בית-ספר משועממות והם כוללים נוזל דמוי דבש ומלחמת כריות."

 

הפעם סלית'רין נראה כאילו הוא לא הבין. אצבעותיו הארוכות והעכבישיות התהדקו והתרפו לצדו. הרמיוני רצתה לצרוח אל דראקו שהוא מרגיז אותו, למרות שהיא ידעה שהוא עושה את זה בכוונה. הוא אמר להארי להוציא אותה מזה, הארי והרמיוני קרובים מאד לדלת עכשיו. דראקו לא הביט בהם אפילו, אבל פעם נוספת היא שמעה את קולו, כמו ששמעה קודם לכן, מדבר אל הארי. תמהר ותוציא אותה מפה.

 

זה מה שאני מנסה לעשות!

 

דראקו הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל סלית'רין. "אתה יודע, אנחנו מארחים די גסים וגרועים," הוא אמר. "אפשר להציע לך משהו לשתות? קפה? תה? חומצת כלור?"

 

"אתה לא יכול להרוג אותי," סלית'רין אמר.

 

"יש הרבה דברים שאני לא יכול לעשות," אמר דראקו בלי שינוי. "אני לא רקדן נשפים. אני לא יכול לראות מה הקטע באוצרות. אני לא יכול להבין למה לאנשים יש גורְמטִים. אני לא יכול להכין סופלה שוקולד שלא ייפול. אני לא יכול--- "

 

"הניסיונות שלך להצחיק די מעצבנים," אמר סלית'רין בקור. "אבל המאמצים שלך להסיח את דעתי מסוכנים. לא בשבילי - - בשבילך."

הוא הרים את ידו.

 

כמה דברים קרו בבת אחת. דראקו זז אחורה במהירות, דוחף את ג'יני מאחוריו. הארי והרמיוני הגיעו לדלת והארי הושיט את ידו לעבר הידית. וצ'ארלי עשה תזוזה פתאומית – מתוך בהלה, אולי, הרמיוני לא הייתה בטוחה – ושמט את הסיר מהכיריים לרצפה ברעש מהדהד.

 

סלית'רין הסתובב וראה את הארי והרמיוני ליד הדלת. ידו הצליפה קדימה, וסילון אור שחור בקע מכף ידו. זה היה כמו גל מתנפץ, דוחף אותם בחוזקה אל הקיר. הרמיוני שמעה יותר מקול חבטה בקיר, שמעה את ראשה חוטף מכה ממנו, וצנחה קדימה, אוחזת את ראשה בידיה, עיוורת מכאב. לבסוף הראיה שלה התבהרה, וכשהיא ממצמצת את הדמעות מעיניה, היא הביטה מעלה –

 

כדי לראות את סלית'רין מעליה. הוא הביט מטה לעברה, ובהארי לידה והבעה מאד מוזרה עלתה על פניו מיד, לא בדיוק חשדנות, לא בדיוק שנאה, לא בדיוק משהו אחר.

 

"על הרגליים," הוא אמר.

 

הארי והרמיוני קמו שניהם. הרמיוני ראתה את דראקו וג'יני עומדים קפואים על המדרגות, צופים. דראקו הניח את ידו על זרועה של ג'יני. וצ'ארלי חצה את החדר כדי לעמוד ליד רון. הוא החזיק את זרועו של רון בחוזקה ונראה כמונע ממנו לזוז.

 

סלית'רין פסע קדימה, לא לכיוון הרמיוני אלא לכיוון הארי, שעמד מאד בשקט, נושם בכבדות, כאילו רץ. סלית'רין פיתל יד לבנה אחת, ולתדהמתה של הרמיוני, הריץ את קצה אצבעו על לחיו של הארי. "הרגתי אותך," אמר אדון הנחש ברכות. "צפיתי בדמך נוזל מחוץ לגופך ועל ידיי. וזה בער. בן דודי." הוא פסע עוד צעד לכיוון הארי, שנראה המום מכדי לזוז. "ועם מחשבות המוות שלך אתה קיללת אותי. ידעת היטב את כוחה של קללת המוות של אחד עם הדם שלנו. ואני תמיד חשבתי שאתה טיפש."

 

הארי התכווץ ממגעו של סלית'רין, עיניו הירוקות מתכהות, כמעט הופכות שחורות. "אני לא גודריק."

 

סלית'רין לחשש, ושמט את ידו. "אני יודע מי אתה," הוא אמר. "הארי פוטר. הרגת את הבסיליסק שלי, ראשון ילדיי, הבריאה שלי. אם אתה חושב ששנאתי כלפיך פחותה משנאתי לאבי-אביך, אתה טועה מאד. אתה תמות כמוהו, ותשקע בגיהינום בולע קללות."

 

הארי הרים את סנטרו. ואז הוא דיבר, אבל הרמיוני לא יכלה להבין מה הוא אמר – קולו יצא כלחשוש כמו קולות של אלפי נחשים זוחלים. הוא דיבר לחשננית.

 

לא חשוב מה אמר, זה עצבן את סלית'רין. עיניו הוצרו, ולרגע הוא לא זז. ואז הוא הרים את ידו והיכה את הארי בפרצופו.

 

הצליל נשמע כמו הצלפת שוט בחדר השקט. זה גילוון (אל תשאלו אותי מה זה. המקור באנגלית זה, " galvanized" – ה"מ) את הרמיוני; היא החליקה קדימה, דוחפת את הארי הצידה, הליקאנת' בידה, מטילה עצמה על סלית'רין – שחייך אליה, והרים את ידו שוב. הבזק של אור כחול בקע מאצבעותיו, מכה אותה בחזה ומשליכים אותה נגד הקיר. היא שמעה את הארי קורא בקול, וידעה בלי לדעת איך ידעה את זה שהוא דיבר לדראקו כמו שדיבר אליו מקודם – בשקט.

תן לי את החרב! הארי צעק.

 

וקולו של דראקו. תפוס.

 

הבזק של ירוק וכסף. הארי הרים את ידו, ולפתע הוא אחז בחרב, מעט במסורבלות, אבל בחוזקה, בידו הימנית. היא ראתה את סלית'רין, פניו מחשיכים, ראתה את הארי מרים את ידו עם החרב בתוכה – וקפא.

 

בגלל שצ'ארלי וויזלי לפתע צעד למרכז החדר, בדיוק בין סלית'רין להארי. ידיו היו שלובות; פניו להארי, כמעט כאילו – כמעט כאילו הוא חוסם את אדון הנחש. "תניח את החרב, הארי," הוא אמר.

 

הארי הביט בו בתדהמה. "אבל – צ'ארלי – "

 

צ'ארלי היה חיוור כמת, עיניו מבריקות בקדרות. "הארי," הוא לחש. "אתה לא יודע מה אתה עושה."

 

הוא העיף מבט מעבר לכתפו לכיוון סלית'רין, שעמד חסר-רגש, עיניו מלאות בצללים מתערבלים. "תניח את החרב."

 

הארי היסס. עיניו עפו לצד, אחיזתו בחרב רפתה. ופעם נוספת היא יכלה להישבע שהיא שמעה את דראקו קורא לאורך החדר אליו, למרות שפיו לא זז, ואף אחד אחר לא שמע. אל תעשה את זה.

 

והארי השיב. אבל זה צ'ארלי


אתה לא יכול לסמוך עליו.

 

כמובן שכן.

 

ראשה של הרמיוני לפתע נזרק קדימה, והיא בהתה בשעון שעל הקיר. היו תשע מחוגים שסימנו כל אחד ממשפחת וויזלי – ידו של פרסי הייתה על "בעבודה", ידו של ביל הייתה על "מטייל", ורון וג'יני הצביעו יחד על "בסכנת חיים." אבל ההוא של צ'ארלי –

 

מחוגו של צ'ארלי פשוט סימן "בבית".

 

"תשמוט את החרב לפני שתגרום לכולנו להיהרג," חזר צ'ארלי, לא מסיר את עיניו מפניו של הארי. "אל תשחק את הגיבור, הארי – זה שווה את החיים של רון, של הרמיוני, של ג'יני?"

 

הארי הפך ללבן.

 

"לא!" צווחה הרמיוני, מתרוממת על ברכיה. "אל תקשיב לו, הארי!"

 

הארי נשם כאילו הוא רץ. ידיו הפכו כבר כחולות על הניצב של החרב. "צ'ארלי – אני לא יכול – "

 

וצ'ארלי זינק קדימה, דוחף את הארי אל הקיר, ידו נמתחת לכיוון החרב. הארי, די המום, התפתל הצידה –

 

וצ'ארלי ניתר קדימה, תופס את החרב בידו הימנית. הרמיוני שמעה את רון צועק "צ'ארלי! לא! אל תיגע בזה!" כשהוא הטיל עצמו על אחיו, דוחף אותו לקרקע, החרב עפה מאחיזתו של צ'ארלי ומקרקשת על רצפת המטבח. צ'ארלי התרומם בעזרת זרועותיו, דוחף את רון ממנו, והתרומם על ברכיו, מושיט את ידו לכיוון החרב. היה הבזק של תנועה, ולפתע דראקו היה שם, מנסה לחטוף את החרב. אבל צ'ארלי, בפאניקה, אחז אותה ראשון – הוא הרים את ידו, סובב אותה לכיוון סלית'רין, קורא "אדון! היא כאן!" – ואז היה הבזק של אור ירוק מסנוור יותר מכל האורות שהרמיוני ראתה אי פעם, והיא שמעה את ג'יני צורחת, ואז הייתה דממה.

 

 

* * *

 

 

הרמיוני כיסתה את פניה בידיה. "זה כל מה שאני זוכרת."

 

סיריוס זז אחורנית על עקביו, פניו קודרות. "אלוהים," הוא אמר. "צ'ארלי? צ'ארלי וויזלי? אני לא מאמין." הוא העיף מבט לעבר המטבח, והיא יכלה לראות דרך הדלת הפתוחה את גופתו העטופה בשמיכות של צ'ארלי. "בטח היה תחת קללת אימפריוס."

 

הרמיוני היססה. "אני לא יודעת."

 

ידיו של סיריוס רעדו. הוא הביט מצ'ארלי על הרמיוני. "הוא הציע את החרב לסלית'רין? הוא קרא לו 'אדון'?"


הרמיוני הנידה בראשה. "שמעתי אותו. כולנו שמענו אותו. וסיריוס – מוקדם יותר, כשצ'ארלי לקח את הליקאנת' ממני, הוא אמר לחש מאד מוזר עליו."

 

"את יכולה להיזכר בו?"

 

הרמיוני הנהנה. "מוניטום אקס קווד רודירי נקווילי."

 

סיריוס הניח את ראשו בידיו. כשהוא הביט מעלה, עיניו השחורות היו ריקות. "זה קסם החוש השישי," הוא אמר. "זה פותח קשר של תקשורת בין מי שמדבר למישהו שנמצא רחוק."

 

הרמיוני הנהנה. "אני חושבת שהוא תקשר משהו לסלית'רין," היא אמרה.

 

הוא נרתע. "אני לא יכול לשאת את המחשבה של להעיר אותם," והיא ידעה שהוא התכוון לרון ולג'יני. "אני מקווה לטובת מולי וארתור שזו הייתה קללת אימפריוס."

 

הרמיוני התיישבה באיטיות, מרגישה את ראשה מסתובב. "אני לא חושבת שזה היה זה," היא שמעה את עצמה אומרת.

 

סיריוס העיף לעברה מבט. "את לא חושבת שצ'ארלי – "


"לא," שסעה אותו הרמיוני. היא התרוממה על רגליה - בעודה מסרבת להצעת התמיכה של סיריוס -  חצתה את החדר ונכנסה היישר למטבח. היא שמעה את סיריוס קם על רגליו והולך אחריה, עוצר בדלת וצופה בה כשהיא הרימה מבטה מעלה, והביטה בשעון שעל הקיר.

 

מחוגיהם של רון וג'יני חזרו ל"בבית". של פרסי אמר "בעבודה", פרד וג'ורג' אמרו, "בטיול", ושל ביל... של ביל אמר "בבית." ולידו, היה המחוג של צ'ארלי, שאמר גם הוא, "בבית."

 

היא נשכה את שפתה ופנתה באיטיות אל הדמות המכוסה בשמיכות שעל הרצפה. ואז היא כרעה לצידה, ובמחוות סילוק עדינה, הסירה את השמיכה.

 

סיריוס זינק בהפתעה. "הרמיוני! מה את עושה?"

 

אבל היא בחנה את גופתו של צ'ארלי. היא הייתה שקטה, כבר קרה, פניו רפויות כאילו ישן. מדחיקה רעד, היא הושיטה את ידה, תפסה ביד הימנית של הגוויה, וסובבה אותה, כף היד כלפי מעלה.

 

היא לא הייתה מסומנת.

 

סיריוס בהה בה. "מה לעזאזל?"

 

היא שמטה את היד, וקמה על רגליה. "צ'ארלי נגע בחרב," היא אמרה. "הוא לא מאגיד. החרב הייתה צריכה לשרוף אותו."

 

סיריוס טלטל את ראשו. "הרמיוני, אני לא – "


היא ידעה מה לעשות. היא מיהרה לאורך החדר לכיוון האח. משתרעת על אדן האח, היכן שהיו שבעה כדים מסומנים, כל אחד נושא עליו את שמו של אחד משבעת ילדי הוויזלים: החל בביל בצד שמאל, וכלה בג'יני בצד ימין. הרמיוני הרימה אחת מקופסאות הכסף, פתחה אותה באגודלה, אספה מעט אבקה לתוך ידה, וזרקה מלא החופן לתוך האש הקוסמית שבערה תמיד באח של משפחת וויזלי.

 

הלהבות בערו בכתום, אז בכחול, ותו מוסיקלי יחיד הדהד בחדר. הרמיוני חיכתה, עוצרת את נשימתה – הלהבות הוחשכו לרגע, ואז התגבשו, ואז ראש וכתפיים בקעו מתוך האש, פנים מוכרים מסתובבים לעברה, ממצמצים בהפתעה, יד דוחפת את השיער האדום כהה מחוץ לעיניים והפנים בוהים בה בהפתעה. "הרמיוני," הוא אמר. "מה הולך כאן? בדרך כלל רק אימא שלי משתמשת בדרך הזאת כדי ליצור אתנו קשר. יש בעיה?"

 

הרמיוני שחררה את הנשימה שאצרה בתוכה.

 

"הלו, צ'ארלי," היא אמרה.

 

 

* * *

 

 

האור הגיח קודם, מזמזם מאחורי עפעפיו, ואז הכאב – כאב מעקצץ, בכתפיו, גבו ורגליו, כאילו נזרק בחוזקה על הקיר. אולי באמת זה מה שקרה. הארי פקח את עיניו באיטיות, והעולם רקד מסביבו במערבולות של צבע – כחול תחילה, עם כתמים בהירים של ירוק, שחור ואדום.

 

הוא השעין את עצמו על מרפקיו, והביט סביב. הוא היה בחדר, בהחלט בחדר גדול; הקירות והרצפה נראו כאילו היו עשויים משיש כחול וחלקלק. שטיחי קיר שחורים מקטיפה נתלו על הקירות, מעוטרים בקישוטים מכסף. היה ריהוט מיותר בחדר, עשוי מעץ כבד, גדול, שפוזר בחדר – כסאות, שולחנות, מדפים ארוכים, וארון בגדים גדול וכבד מעץ אלון עם שני דלתות ענק שנשען על הקיר. התקרה הייתה כל כך גבוהה שהיא נעלמה בחשכה העמוקה והאינסופית.

 

לא היו דלתות שהוא יכל לראות, ולא חלונות.

 

"בוקר טוב," אמר קול מוכר ליד אוזנו. "או אולי צוהריים, או אולי לילה, בכלל אי-אפשר לעזאזל להגדיר במקום הזה. איך הראש שלך?"

 

הארי הביט מסביבו. זה כאב. דראקו ישב לידו, נשען על גבו נגד קירות השיש הכחולים. הוא נראה שלם. הוא עדיין היה יחף, והארי ראה שהיה דם על החולצה שלו, וגם פסים ארוכים חרוכים כאילו הוא נגרר דרך אפר. הארי תהה שוב מה קרה אחרי שהם עולפו. הדבר האחרון שהוא זכר היה הבזק של אור ירוק –

 

הוא הצטמרר. "הראש שלי? זוועה. איפה אנחנו?"

 

"אני לא בטוח."

 

"איך הגענו לפה?"

 

דראקו ענה במשיכת כתף.

 

הארי משך עצמו לתוך תנוחת ישיבה, והרגיש שמשהו דוקר לו בחזה. הוא הביט מטה וראה שהשרוול של חולצתו הלבנה היה מלא בדם – דם כמעט יבש, נוקשה, אבל מעט ממנו היה חדש. אז לא היינו פה הרבה, הוא שיער, או שאני עדיין מדמם. הוא משך את השרוול שלו מעלה, ראה חתך ארוך על זרועו, נוטף דם כהה, ונרתע.

 

כאילו התעורר ממראה הדם, הזיכרון החל לחזור אליו, וביחד איתו, פחד. הוא הביט מעלה בדראקו. "הרמיוני," הוא אמר. "רון – וג'יני. הם – "

 

דראקו הביט הצידה. "אני לא יודע." מתעלם ממבטו של הארי, הוא נעמד. רגליו החשופות לא השמיעו רעש על הרצפה הכחולה כשהוא חצה את החדר, מריץ את ידו לאורך הקיר – מחפש אחר סדקים או חורים, הארי תיאר לעצמו. הוא הזכיר חתול, חוקר בסקרנות את תחומיו של טריטוריה חדשה.

 

אולי אתה לא יודע, הארי חשב לעברו. אבל מה אתה חושב?

 

דראקו לא הסתובב, אבל המשיך לזוז לצידו האחר של החדר. הרמיוני בסדר, הוא אמר. אני מרגיש את זה. אני חושב שרון וג'יני בסדר גם כן. דראקו הסתובב, מביט בו. אבל אני לא יכול להבטיח כלום.

 

אני יודע. הארי לא יכל להגיד למה, אבל הוא הרגיש שדראקו צדק. הרמיוני בסדר. אולי בגלל שהמוח שלו אמר לו שאם הוא לא יחשוב ככה הוא לא יתפקד, אבל הוא לא חשב ככה. מאלפוי – מה עם צ'ארלי?

 

דראקו עצר לפני ארון הבגדים, כתפיו מתוחות. נרתע מעט מהמתח בכתפיו, הארי הלך כדי לעמוד לידו. "זה הדמיון שלי," הוא אמר לאחורי ראשו של דראקו, "או שצ'ארלי וסלית'רין עובדים ביחד? בתור צוות?"

 

דראקו הסתובב והביט בו. "כן," הוא הסכים. הייתה פסקנות בעיניו האפורות והרגועות. "למעשה אני מצפה שהם יעשו איזו תוכנית ערמומית."

 

"אבל זה לא אפשרי," הארי התווכח. "צ'ארלי לא יעשה את זה."

 

"אני מסכים." דראקו הסתובב לכיוון ארון הבגדים, ופתח את הדלתות לרווחה, מביט פנימה. נראה כאילו היה שם ערמה של בגדים שחורים, וגם חפצים נוצצים שאולי היו יהלומים. דראקו החל לגעת בהם באצבע בוחנת. "אני לא חושב שזה היה צ'ארלי." קולו, מעט עמום, הגיע לאוזניו של הארי בבהירות.

 

הארי מצמץ. "לא צ'ארלי?"

 

"לא צ'ארלי," אמר דראקו בתקיפות, ואז הוא פלט צעקת הפתעה או הלם, וקרא, "פוטר. אתה חייב לראות את זה." הוא סובב את ראשו מארון הבגדים, מגחך בשעשוע חלקלק. "תסתכל בזה. מישהו השאיר לך מתנה," הוא אמר, והושיט משהו שהבזיק באדום וכסף באור הכחול של החדר.

 

הארי בהה בהפתעה. זו הייתה חרב - - החרב של גודריק גריפינדור אם לדייק, נראית בדיוק כמו שזכר אותה – אולי מעט קטנה יותר, אבל זה היה מכיוון שהוא עצמו גדל. הוא הושיט את ידו ולקח אותה מידו של דראקו, מריץ את אצבעותיו שלו על הלהב החלקלק, הידית המשופשפת שעוצבה לצורת אריה שואג.

 

"למה שהוא ישאיר לי את זה?" הוא תהה בקול.

 

"אין לי מושג. אבל אני אגיד לך משהו, המקום הזה הרבה יותר נחמד ממה שציפיתי. בדרך כלל, הדימויים שלך לגבי מרתפים הם די קבועים. בוץ, תולעים, צרחות האימה של מנוולים שמעונים בתאים שלידינו..." דראקו משך בכתפיו. "הדבר הגרוע ביותר שאנחנו צריכים להתמודד איתו זה איזו צבע חדגוני. זה, והמחסור באוכל."

 

הארי, שנהיה מודע יותר ויותר לעובדה שבטנו הומה, נבהל. "אין אוכל?"

 

דראקו טלטל את ראשו. "לא שראיתי. וסובבתי את החדר הזה כבר כמה פעמים."

 

הארי נאנח. "בכל מקרה, אני מניח שאני לא אסמוך על אוכל שהוא יביא לנו." מחזיק את החרב בזהירות, הוא הלך לצד החדר וזרק עצמו על המדף כדי לבחון אותו. רגע אחר כך דראקו הצטרף אליו, נושא את חרבו שלו. "הי, פוטר, מצאתי שוקולד בכיס שלי. רוצה חצי?"

 

"בטח," השיב הארי בעגמומיות. "למה לא." הוא לקח חצי, והביט בדראקו, שהיה עסוק בלאכול חתיכה מהממתק. "חשבתי שהמוח הפעלתני שלך יתכנן כל מיני תוכניות לברוח מפה עד עכשיו."

 

דראקו בלע, ועשה פרצוף. "ארג. מוך. תראה, פוטר, אין דרך לצאת מפה."

 

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

 

"טוב, אין דלתות או חלונות, שום מעברים נסתרים, שום סדקים באבן בכל מקרה, ומעל הכל – "

 

"חשבתי שאתה בחור-פיקח-וערמומי! מה קרה לו?"

 

"לא אמרתי שאין לי תוכנית. יש לי תוכנית. אני פשוט לא חושב שתאהב אותה."

 

"אולי אני אוהב אותה," אמר הארי בפה מלא שוקולד.

 

"לא," אמר דראקו, "אתה באמת לא תאהב אותה."

 

"רק בגלל שאני גריפינדורי!" הארי אמר בשאט-נפש. "זה לא אומר שאני לא יכול להעריך תוכניות ערמומיות, מאלפוי. לא נגררתי עם שש תוכניות נואלות שלך עד עכשיו? לא הייתי שם בשבילך, לצידך - -"

 

דראקו גיחך. "זה נהיה די מוזר למערכת היחסים שלנו, פוטר," הוא אמר. "תמשיך. אני מרגיש כולי דקירות."

 

הארי המשיך לזעוף. "זה בוודאי שאריות כעס ממכנסי העור."

 

"המכנסיים המזויינות האלה," אמר דראקו בכעס. "אני מרגיש שאף אחד לא הולך לתת לי לשכוח מהן, למרות שלבשתי אותן רק פעם אחת, למרות שזה היה נגד רצוני - -"

 

הארי נחר. "עכשיו אני מדמיין את צ'ארלי מחזיק אותך ומלביש לך בכוח את מכנסי העור."

 

"הי, זו הפנטזיה האישית שלך, פוטר, לא שלי."

 

הארי העיף בו מבט. "אתה מתכוון לספר לי ת'תוכנית הארורה שלך, או לא?"

 

"בסדר," דראקו אמר. "התוכנית שלי היא כזאת. נחכה עד שסלית'רין יבוא להרוג אותנו, וכשהוא יעשה את זה, נמות מוות צורח ואיום. גם תכננתי להקיז דם ואולי לטפטף קצת כשאני מת. מה דעתך?"

 

הארי רתח. "זו התוכנית המנצחת שלך?"

 

"חשבתי שזו אופציה חביבה."

 

"אני לא מאמין שאתה פשוט מרים ידיים."

 

"אני לא מרים ידיים, אני פשוט מציאותי."

 

"אתה מוותר."

 

"אני לא."

 

"כן, אתה כן."

 

"זה וויכוח חסר טעם."

 

"אבל זה מעביר את הזמן."

 

"אני יכול לחשוב על דרכים טובות יותר להעביר את הזמן."

 

"לא ידעתי שאתה חושב בדרך הזאת, מאלפוי."

 

"מה? או. ארג, זה לא מה שהתכוונתי. אפילו אם חשבתי על זה, אתה תהיה האחרון ברשימה שלי, אתה יותר מדי נמוך וחלש."

 

"אני בדיוק בגובה שלך. אני לא יודע... מישהו שמתלבש בדרך שלך... כל תשומת הלב הזאת שאתה נותן לשיער שלך..."

 

"זה שאני מתייחס לשיער שלי לא הופך אותי להומו. לשים לב לשיער שלך, זה יעשה אותי הומו."

 

"מתערב שאתה שם לב לשיער שלי," הארי אמר בשלווה.

 

"אני לא. אני אפילו לא יכול לומר לך באיזה צבע הוא."

 

הארי הניח את עטיפת השוקולד שכרסם, והעביר את ידיו לכיוון עיניו של דראקו. דראקו קפץ, והארי הרגיש את עפעפיו של הנער השני מרפרפים נגד כפות ידיו. "מה אתה עושה, פוטר?"

 

"תגיד לי באיזה צבע השיער שלי," הארי אמר.

 

"אין לי מושג," אמר דראקו, ממצמץ בכעס.

 

"תגיד לי, ואני אתן לך את מה שנשאר מהשוקולד שלי. אתה רעב, אני יודע את זה."

 

"פוטר!" אמר דראקו. "אתה סדיסט."

 

"מממ," אמר הארי. "שוקולד. בחייך, מאלפוי. תחשוב על זה כעל ניסוי תחושה וזיכרון."

 

"הו, בסדר," אמר דראקו בכעס. "השיער שלך שחור, והוא דורש תספורת."

 

"באמת?" שאל הארי בסקרנות.

 

"ברור שכן!" קולו של דראקו התלהב. "אני לא מבין איך אתה יכול להסתובב ככה עם השיער שלך שנראה כאילו נגרר תשע פעמים עם הערבה המפליקה. והשיער שלך אפילו לא ישר (סטרייט – ה"מ), אתה יודע, או שהוא לא יהיה אם תסתפר, הוא פשוט ארוך מדי, וכל המשקל הזה נופל למטה. אם תסתפר, זה יהיה נחמד, ואפילו מסתלסל קצת ואתה יודע, אני באמת יכול להרגיש אותך בוהה בי, פוטר. די."

 

"אני לא בוהה. אני רק חושב לעצמי שאולי השיער שלי הוא לא הדבר היחיד שלא סטרייט בדיוק."

 

"בה!" דראקו העיף את ידו של הארי באנקה מעוצבנת. "אתה גס רוח. אתה לא יודע כלום."

 

"לפחות אני לא מכחיש," אמר הארי, והושיט לדראקו את חתיכת השוקולד האחרונה.

 

דראקו קיבל אותה במבט בוז. "אני, הומו? דראקו מאלפוי? שנשים מעל לגיל שתים-עשרה מטורפות עליו? ששש פעמים היה בראש רשימת 'הנבחרים' במגזין למכשפה? המחבר של האוטוביוגרפיה רבת המכר 'למה אני אוהב לעשות את זה עם בנות'? לא נראה לי."

 

"תפסיק. אתה גורם לי לצחוק. וזה גורם לבטן שלי לכאוב. כל הגוף שלי כואב."

 

"הוא צריך לכאוב," אמר דראקו, מסיים את השוקולד בנשימה מביעת צער. "סלית'רין זרק אותך על קיר. ויש לך 'פנס' בעין. מאד ספורטיבי."

 

"טוב, אתה נראה שלם למדי," אמר הארי בכעס.

 

בתגובה, דראקו הושיט את ידו הימנית, ומשך את השרוול. פרק כף ידו הימני כוסה בכתמים של שחור וכחול. "נקע," הוא אמר בטון שטוח.

 

הארי שרק. "זה נראה כואב."

 

"לא, זה נורא כיף."

 

"סתום, מאלפוי. אתה רוצה שאני אסדר את זה?"

 

הארי יכל להישבע שדראקו היסס לרגע. ואז הוא נאנח. "בטח. קדימה, תנסה."

 

הארי הושיט את ידו והניח אותה על פרק כף ידו של דראקו. "אסקלפיו," הוא אמר.

 

דבר לא קרה.

 

הארי ניסה שוב. "אסקלפיו."

 

דבר לא ארע שנית. הארי עצם את עיניו, ואסף כל חלקיק של כוח ועצמה שיכל למקד במחשבותיו על  הקסם, קסם וריפוי, מתמקד על הצורה של הקסם, ההרגשה שלו, רועד, נקשר לרצונו. "אסקלפיו," הוא ציווה, ופקח את עיניו כדי לראות את הארשת המזועזעת שעל פניו של דראקו. הוא העיף מבט לעבר פרק כף ידו של דראקו, וראה שהסימנים הכחולים-שחורים דהו מעט, הנפיחות נסוגה – אבל פרק כף היד היה רחוק מלהראות נורמלי.

 

דראקו החזיר את ידו והביט בסקרנות בפרק כף ידו. "זה כמעט עבד," הוא אמר, נשמע מופתע.

 

"תן לי לנסות שוב," אמר הארי.

 

דראקו טלטל את ראשו, עיניו משועשעות. "אני לא בטוח שזה כזה רעיון טוב."

 

הארי פתח את פיו במחאה – ועצר. הוא יכל להרגיש את ליבו פועם בתוך חזהו כאילו רץ קילומטר והרגיש פתאום רעד ותשישות. "משהו מאוד מוזר קורה כאן," הוא הודיע, והביט בדראקו, שהסתכל עליו במבט של סימפתיה, אבל ללא הפתעה בעיניו האפורות. "מה אתה יודע, מאלפוי? למה זה כל כך קשה?" החרדה הפכה את קולו לחד. "משהו לא בסדר איתי? אם יש משהו כזה, תגיד לי. אני צריך לדעת."

 

"אם משהו לא בסדר איתך, אז גם משהו לא בסדר איתי. ניסיתי שש קסמים לפחות לפני שהתעוררת. שום דבר לא קרה. זה רק עשה אותי עייף. זה היה כמו ללכת דרך קיר בטון." הוא העיף מבט לעבר הארי, האור של החדר הופך את עיניו לכחולות, והזכיר להארי בצורה מוזרה את רון. "זה לא אנחנו. זה החדר."

 

"מה? איך אתה יודע?"

 

דראקו נאנח. "בגלל שאני יודע איפה אנחנו. או, לא מבחינה גיאוגרפית או משהו, איפה אנחנו, אבל אני יכול לומר לך דבר אחד – החדר הזה הוא כלא. כלא שנבנה כדי לאכלס מאגידים." הוא העיף מבט בהארי, שעדיין נראה מבולבל. "זה הקירות," הוא אמר. "תביט בקירות."

 

הארי הושיט את ידו ונגע באחד מהקירות, שהיה צונן וחלקלק והרגיש פחות כמו שיש ממה שדמיין. בגלל שכמובן, זה לא היה שיש. הוא הביט בדראקו, המודעות מחלחלת בו לאט.

 

דראקו גיחך, אבל לא היה שמחה בגיחוכו. "ידעתי שתתפוס את זה בסוף," הוא אמר. "מה שלופין אמר לנו: החומר הקשה ביותר בעולם, דוחה קסמים, לא יכול להתנפץ או להישבר – "

 

הארי עצם את עיניו. "אדמנטיום," הוא אמר. "אנחנו בתא מאדמנטיום." (מתכת בלתי מתכלה – ה"מ).

 

 

* * *

 

 

ג'יני אף פעם לא ראתה את המחילה מלאה בכל כך הרבה מתח. אדון וגברת וויזלי הגיעו הביתה, כמובן; במטבח אדון וויזלי חיוור הפנים דיבר בבהילות ובלחשושים אל קבוצה גדולה של הילאים. גברת וויזלי, שחיבקה ונישקה את רון וג'יני בדמעות וגם את הרמיוני, חזרה אל חדרה כדי לשכב לנוח. נרקיסה חזרה לאחוזה, וסיריוס הלך למשרד הקסמים לעזור לוודא את זהותו של צ'ארלי וויזלי המזויף.

 

"אני לא מאמין שזה לא באמת צ'ארלי," אמר רון, עדיין נראה חסר תחושה מההלם. הוא ישב על כורסא בחדר האורחים ליד הרמיוני, שחיוורת אבל מושלת ברוחה, הראתה את המתח שלה על ידי אחיזתה החזקה בפרק כף ידו. ג'יני ישבה לידם. "אני לא יכול להאמין שלא זיהינו שזה לא היה צ'ארלי באמת."

 

"הוא הכין ארוחת ערב," אמרה ג'יני בבחילה. "וכמעט אכלנו את זה. והוא יכל להיות כל אחד. אוכל מוות. זנב-תולע. כל אחד." היא כיווצה את ידה לאגרוף. "אני מרגישה כל כך טיפשה."

 

"כשאת מביטה במישהו, את רק משערת שהם באמת מי שהם נראים," אמרה הרמיוני בקול קטן ומת. "אני מתכוונת, חשבתי שהארי הוא הבנאדם שהכרתי הכי טוב בעולם, ולקח לי יומיים לגלות שדראקו זה בעצם הוא."

 

רון עמד לומר משהו כשהדלת נפתחה, וצ'ארלי נכנס פנימה. הוא נראה עייף – היו צלליות מתחת לעיניו הירוקות והשמחות בדרך כלל, ושיערו האדום היה מסובך ופרוע. "הי לכולם," הוא אמר בניסיון.

 

אף אחד לא זז.

 

"תראו, זה באמת אני הפעם," הוא אמר, נשמע מעט מעוצבן.

 

כולם בהו בו. רון הזעיף פנים. אף אחד לא דיבר.

 

צ'ארלי השמיע רעש נרגז. "בסדר, תשאלו אותי כל דבר," הוא אמר. "תשאלו אותי מה הצבע האהוב על אימא, או מה הממתק האהוב על פרסי, או – "

 

"איך קוראים לי?" רון שיסע אותו, נראה די פעור עיניים. "באיזו שנה אנחנו?"

 

צ'ארלי גלגל את עיניו. "תראו, אתם בודקים פה את צ'ארלי, לא איזה ראש-חסה-סתום."

 

"מה השם האמצעי שלי?" רון דרש לדעת.

 

"אורליוס," אמר צ'ארלי מיד.

 

זה גרם לתגובה מצד הרמיוני. "אורליוס?" היא דרשה לדעת, בוהה ברון.

 

רון נראה מתגונן. "מה הבעיה באורליוס?"

 

"טוב, זה אומר שראשי התיבות של השם שלך זה ר.א.ו." (ובאנגלית זה RAW, שהמשמעות של זה הוא פצע/חי/חסר-נסיון/כואב/גס... תבחרו אחד ^_^ – ה"מ).

 

רון נראה כאילו זה לא מזיז לו. "אני מניח שכן."

 

צ'ארלי עכשיו גיחך מין גיחוך עייף. "השם האמצעי שלך הוא 'אורליוס'," הוא אמר לרון. "הצבע האהוב עליך אדום אבל אתה שונא חום-אדום, כשהיית בן עשר בכית כי אימא לא נתנה לך להצטרך לכנופיית האופנועים ולשנות את השם שלך ל'קיל קרייזי' ובשנה האחרונה אמרת לי שאתה חושב שהילדה הכי יפה בבית הספר היא – "

 

"בסדר," שיסע אותו רון, אוזניו בוערות בוורוד. "אתה צ'ארלי. עכשיו תתחפף."

 

צ'ארלי זרק את עצמו על כיסא המשענת מול ג'יני ומתח את רגליו. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אמשיך?" הוא גיחך, אבל הבעתו הפכה לרצינית כשמר וויזלי נכנס לחדר, נראה קודר.

 

"אני הולך למשרד," הוא אמר לצ'ארלי. "יש עשרים הילאים מסביב לבית והגייסות שולחים לנו עוד עשרים. אבל אני רוצה שתישאר פה." הוא העיף מבט לעבר רון, הרמיוני וג'יני, והמשמעות הייתה ברורה: תישאר פה ותשגיח על הילדים. "אתם כולכם," הוא אמר לשלושת הצעירים שעל הכורסא, מנסה לשמור את הקול שלו קליל ככל שאפשר. "עם ארבעים הילאים בחוץ, זה צריך להיות הבית השמור ביותר בכל בריטניה. אבל אני רוצה ששלושתכם תישארו בפנים. אתם לא תצאו החוצה משום סיבה שהיא, אפילו לא לגינה. לא עד שאני אחזור הביתה ואגיד לכם משהו אחר. מובן?"

 

רון הביט בו, ודיבר בשם כולם: "מובן."

 

מר וויזלי נראה כאילו הוא בלע גוש בגרונו, והנהן בזריזות. "בסדר גמור," הוא אמר, והתעתק.

 

הרמיוני נעמדה. "אני עייפה," היא אמרה. "אני חושבת שאני אלך למיטה, לקרוא משהו." היא הביטה ברון. "אפשר חולצה או משהו ללבוש?"

 

רון קם על רגליו אחריה. "אני אביא לך פיז'מה מלמעלה."

 

ג'יני צפתה באחיה ובהרמיוני עולים במדרגות, והרגישה לפתע הבזק של קנאה שהיא כמעט שכחה. רון, הארי והרמיוני היוו תמיד מעגל כזה מושלם; אף אחד לא יכל להיכנס. ואז דראקו הגיע ונראה כאילו הוא הצליח לפלס דרכו ללא מאמץ לתוך המעגל, ולמרות שהוא לא היה תמיד רצוי, לא הייתה שאלה בנוגע לזה שהוא עוזב בקרוב. ועוד דבר, עקשנותה של הרמיוני לשמור אותו כחלק מהקבוצה, ורון והארי תמיד, בסופו של דבר, יעשו מה שהיא רוצה. ג'יני, מרגישה לפעמים לא שייכת, מרגישה כמו אאוטסיידרית שהגיעה למסיבה בלי הזמנה.

 

"ג'יני." צ'ארלי דיבר, מביט בה בעיניים שואלות. "את באמת חשבת שהבנאדם הזה היה אני? שאני אעשה משהו כזה?"

 

ג'יני נשכה את שפתה, מנסה להתמקד במחשבותיה. "טוב, בהתחלה אתה – הוא – נראה נורמלי לגמרי, ואז בסוף הכל קרה כל כך מהר שלא הייתה לנו אפשרות לחשוב על משהו. ואז היינו מעולפים." היא הרימה את עיניה לאחיה, רואה את הדאגה בהבעתו, הצללים מתחת לעיניו. "אני מצטערת, צ'ארלי," היא אמרה, קולה נשבר. "זה לא הוגן אפילו לחשוב על זה."

 

אבל צ'ארלי, בוחן את ידיו, המתין רגע ואז השיב. "זה קשה לומר," הוא אמר לבסוף, "למה אנשים באמת מוכשרים. אף פעם לא ידעת, אנשים תמיד חושבים שהם עושים את הדבר הנכון, ואז זה הופך לטעות, אבל זה יותר מידי מאוחר כדי לשנות."

 

ג'יני הרגישה מבולבלת. "על מה אתה מדבר?"

 

צ'ארלי חייך בחולשה. "סתם נקודה לא חשובה. תתעלמי מזה. בואי, נלך למטבח – אני אכין לך כוס תה."

 

 

* * *

 

"לפי רשיון ההתעתקות שלו, קוראים לו אלכסנדר טיילור," אמר עין-הזעם מודי לסיריוס, שעמד לצד הגופה בתא עם ידיו בכיסיו והבעה מרוכזת על פניו. אור הירח נשפך דרך החלון הצר והקטן, נוגע בקצות שיערו הכהה של סיריוס והופך אותו אדום. "ולפי הרישום של המשרד, הוא אדם-זאב."

 

"אדם-זאב?" סיריוס העיף מבט בגופה של האיש שהתיימר להיות צ'ארלי וויזלי. הזוהר שהיה עליו דהה עם המוות; השיער האדום הפך לשחור, הנמשים המיוחדים של הוויזלים נעלמים. "למען האמת, זה די הגיוני."

 

"באמת?" אמר עין-הזעם בנייטרליות.

 

סיריוס הנהן בלי לענות. עין הזעם ידע משהו על לופין – כמעט כולם בעולם הקסמים ידע – אבל עין הזעם גם הכיר את לופין. הוא היה אחד ממדריכיו של סיריוס בימיו באימון ההילאים, ופגש אותו לא לעיתים נדירות. הוא הכיר את ידידותם. "מה שאני לא קולט," הוסיף ההילאי המצולק והזקן בהרהור, מגרד את ראשו, "זה איך התוקף" (--- עד כה, אף אחד לא הזכיר את שמו של סלית'רין, אלא התייחס אליו בתור 'התוקף' – מנסים לא להישמע יותר מדי מטורפים, חשד סיריוס) – "הצליח להיכנס לבית. ארתור וויזלי לא טיפש; הוא הניח מסביב לבית הגנות רבות."

 

סיריוס משך בכתפיו. "ההגנות מזהות את חברי הבית במראם, אז זו לא כזו תעלומה איך צ'ארלי המזויף נכנס פנימה. בקשר לשאר, הרמיוני גריינג'ר אמרה לי ש'צ'ארלי' העביר את אחר הצוהריים 'בעבודה בגינה'. אני חושד שמה שהוא באמת עשה היה להסיר את ההגנות. זה לא יהיה קשה לעשות את זה מבפנים. ואז, כשגמר, הוא זימן את האדון שלו." סיריוס נאנח, מרגיש עייף. הוא הרים את עיניו והעביר את מבטו מסביב לחדר; הוא ועין-הזעם היו לבד במסדרון החשוך. "יש לו משפחה?"

 

"מי? האדם-זאב?"

 

סיריוס הנהן.

 

"לא ככל הידוע לנו. אולי זה דבר טוב, בהתחשב..."

 

"בהתחשב במה?" שאל סיריוס בחדות.

 

עין-הזעם לא הביט בו, אלא בגופה של האיש שבתא. "הוא נפגע," הוא אמר. "בידיו. לא פגיעות הגנה. כאילו הוא פילס את דרכו דרך משהו. כלוב, מין סוג של מכלאה. הזוהר החביא אותם. אני חושד שהוא נקרא. אני חושד שכל אנשי-הזאב בבריטניה נקראו וזה הסיבה לדיווחים על הסימנים של אנשי-הזאב בחדשות."

 

סיריוס נמתח. "זו תיאוריה מעניינת." הוא לא סיפר לאף אחד עדיין שלופין נקרא, ולא רצה להזכיר את זה עכשיו שיש לו ידע מיוחד על זימון, אנשי-זאב, סלית'רין, או משהו אחר. הוא ידע שאין בזה שום הגיון הגיוני, ואולי גם לא מוסרי, אבל לא היה לו אכפת. הוא לא היה מוכן לענות על שאלות לגבי רמוס, וזה היה סופי.

 

"זה לא תהליך נחמד, להיקרא," אמר עין-הזעם, מתעלם מעיניו של סיריוס. "זה מייסר, וזה ממשיך וממשיך עד שההוא שנקרא עונה לזימון או מת."

 

סיריוס הביט מטה, ידיו מהודקות בחוזקה על קצות המתכת של התא. האבן האדומה שעל צמידו הבזיקה כשסובב את פרק כף ידו. "אין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה?"

 

"היו דיבורים על יצירת שיקוי נגד, כשהלורד-האפל היה בשלטון, אבל אני לא בטוח שמשהו נעשה בכלל." עין-הזעם עדיין סירב להביט בסיריוס, ששמח על כך. עין-הזעם ניקה את גרונו. "והוויזלים. איך הם מסתדרים?"

 

"הם בסדר גמור. הם היו מבועתים בהתחלה, ואולי מעט עדיין, אבל המחילה מאוכלסת בהילאים עכשיו. יש להם השגחה עשרים-וארבע-שעות של ארבעים הילאים, מפוזרים מסביב לבית ולאדמות. אין בית מאובטח יותר בכל בריטניה."

 

"ותהיה אחד מההילאים האלה?" עין-הזעם שאל. סיריוס חשד שמודי ירצה להיות אחד מהם בעצמו, אבל בהתחשב בגילו (103, לפי כל החישובים) עין-הזעם נקרא לעיתים רחוקות לאחרונה לשירות פעיל.

 

סיריוס טלטל את ראשו, והביט מטה שוב בגופה של האיש בתא. במבט מקרוב, לא היה קשה לזהות את הסימונים המעידים על היותו אדם-זאב: הציפורניים העמומות, האצבעות הארוכות למדי. אלכסנדר סקורטון (זה לא היה טיילר? – ה"מ) לא היה אדם-הזאב הראשון המת שסיריוס ראה; ולא, הוא חשב, יהיה האחרון.

 

"לא," אמר סיריוס. "אני הולך הביתה. יש משהו שאני חייב לעשות."

 

 

* * *

 

 

שעות חלפו. חדר האדמנטיום היה שקט. הארי ישן על מדף עץ ארוך, ידו מכסה את עיניו. דראקו עמד ליד ארון הבגדים, מביט בעצמו במראה שנתלתה על צידה הפנימי של הדלת.

 

בדרך כלל, הבטה בעצמו בראי היה אחד התחביבים האהובים על דראקו, אבל ברגע זה הוא מצא עצמו דאוג במעומעם לגבו ההשתקפות שפגשה את מבטו. הוא לקח כמה מהבגדים שהיו בתוך הארון והחליף את בגדיו שלו, שמח על היפטרותו מהחולצה המרובבת בדם. הוא לבש עכשיו חולצה שהייתה עשויה מחומר שחור, חזק ולא מוכר, מגפיים שחורות (מעט גדולות, ורגליו החליקו בהם) ומעל לכל, גלימה שחורה ארוכה שנרכסה מעל לחזהו בשרשרת כסף שהקישורים שלה היו נחשים קטנים ושזורים. פסים ארוכים בירוק-כהה קשטו את אמרי הגלימה. זה לא שהוא לא נראה בזה טוב (כמובן שהוא נראה בזה טוב! – נועז ומסתורי). זה היה שאלו היה הבגדים שהוא הגיע אליהם אינסטנקטיבית כשפתח את דלת הארון; הגלימה הייתה זו שהחלום-עצמי שלו לבש, עומד במרכז מעגל של שדים ומוכר את נשמתו. הוא שמע את קולות השדים שוב בראשו: יש שיווי משקל טבעי לכל הדברים. לכל וויתור על דבר אחד, יש תשלום בדבר אחר. הוא הרים את ראשו, רואה את השתקפותו שלו מרימה את ראשה בתשובה, האור הכחול של החדר הופך לעורו החיוור ולשיערו הכסוף זוהר כהה ומתכתי. מתי אני אצטרך לשלם? או אולי יותר טוב לשאול: מה אני אצטרך לשלם?

 

הוא הסתובב מהמראה, וחצה את החדר כדי להביט בשטיחים שעל הקיר. הם היו מאד יפים בדרכם המוזרה – הגדול ביותר היה ארוג בפתילי זהב וכסף מובחרים נגד שחור הקטיפה; הוא הראה כוכבים וירחים וקבוצות כוכבים וגלקסיות ועולמות, מסתחררים ונוצצים וטובעים בתוך העין עד ששכחת במה הבטת ונדדת דרך החללים בין הכוכבים. באחוזת מאלפוי היו הרבה דברים שהיו מפוארים, אבל לא רבים מהם היו יפים, ודראקו מצא שלהביט בשטיח הקיר נוגע בו בצורה מוזרה. הוא הניח יד על החומר, שהיה מאובק וקשיח ולא היה נעים לגעת בו כמו להביט בו.

 

שאר שטיחי-הקיר הראו סצנות מתוך בית משפט של קוסמים וקרבות וציד. תוארו שם חיות מוזרות וקסומות – דרקונים ובסיליסקים, היפוגריפים ואנשי-זאב, קבוצות של וויליות רוכבות על חיות ענקיות עם גוף אריה, ראשים של אנשים, וציפורני עקרב. דראקו לא ידע מה הם היו, אבל הוא לא היה רוצה לפגוש אותם בסמטה אפלה. שטיח-הקיר האחרון הראה שכבת צבאות: דרקון מכסף, משתולל, מתמודד עם משהו מבשר רעות. הרוכב שנרקם מתחתיו נשא סיסמא בלטינית: IN HOC SIGNO VINCES. דראקו עבר עליו באצבעותיו, ומצא שהשטיח היה קר כקרח תחת מגעו.

 

הוא נרתע אחורה, מביט בהארי, שעדיין נשמע ישן, ותחושה מוזרה של אי-נוחות שטפה אותו. הוא חשד שלהארי יש זעזוע מוח קל – אחרי שסלית'רין הימם את הרמיוני, הארי זרק עצמו על המכשף האפל. סלית'רין מיד הרים אותו כאילו הוא שקל לא יותר מחתלתול והשליך אותו בראשו קדימה על הקיר הנגדי. אחרי הנקודה הזאת דראקו לא יכל להיזכר בדיוק מה קרה. הייתה לו תחושה שהוא ורון תקפו את סלית'רין בו זמנית, אבל זכרונו קצר-הטווח נראה כנחסם והוא לא היה בטוח.

 

והוא גם לא היה בטוח מה היו הסימפטומים של זעזוע מוח. הארי בהחלט נראה צלול מספיק לפני כן, ועכשיו כשישן הוא ישן בקול רם, חזהו עולה מעלה מטה בנשימות שטוחות וסדירות. כמובן, אולי לישון בקול היה סימן של זעזוע מוח. לפתע באי-נוחות, דראקו קם על רגליו, הלך ליד הארי, ותחב אצבע לתוך חזהו.

 

"אאו!" הארי התעורר בצעקת כעס וגישש אחר משקפיו. "מאלפוי, זבל שכמוך. למה עשית את זה?" הוא התיישב, נראה פגוע, ושפשף את עצמותיו.

 

"כלום. תחזור לישון, פוטר."

 

"אני לא יכול," אמר הארי בכעס. "כבר התעוררתי." הוא הרכיב את משקפיו ומצמץ לעבר דראקו. "מה לעזאזל אתה לובש?"

 

דראקו משך בכתפיו. "החלפתי את הבגדים שלי למשהו מהארון שיש פה."

 

"אתה נותן לסלאזאר סלית'רין להלביש אותך עכשיו?"

 

"תגיד מה שתגיד על האיש – הוא אולי מפחיד, חסר נשמה, זומבי חי עם דברים מוזרים עם נחשים, אבל יש לו טעם מושלם בבגדים."

 

כל תגובה שהארי עמד לעשות נקטעה על ידי רעש טחינה שבא מסביבתו של הקיר הנגדי. שניהם הסתובבו וראו פתח חשוך בקיר, ויד מושטת דרכו, מחזיקה משהו עגול ושטוח. נשמע רעש נקישה כשהיד שמטה את מה שהחזיקה, ולפני שהנערים יכלו לעשות משהו חוץ מלבהות בהפתעה, היד נכנסה בחזרה והפתח השחור נעלם במהירות שבה הופיע.

 

דראקו זינק קדימה וכרע לצד החפץ המושלך, הארי עוקב אחריו על עקביו ומביט בו בסקרנות. "מה זה? פצצה?"

 

דראקו טלטל את ראשו. "ארוחת ערב." הוא גיחך לעבר מה שהפך לצלחת נורמלית למראה שהיו עליה כמה סנדוויצ'ים וקנקן מים. "כריכי גבינה, ליתר דיוק."

 

הארי הביט באוכל בחשדנות. "מאלפוי, אני לא חושב שאתה צריך – "

 

"או, תסתום ת'פה. אם הוא היה רוצה אותנו מתים, הוא היה הורג אותנו כשהיינו חסרי הכרה. יש לך שלושים שניות, ואז אני אוכל את החצי שלך בסנדוויצ'ים."

 

רוטן, הארי צנח על הרצפה לצד דראקו. במשך הדקות הבאות, הם אכלו בדממה חברותית. וויכוח קטן פרץ כשהם רבו מי יאכל את הסנדוויץ' האחרון, לבסוף הוא נפתר בכעס ובקרב-מהיר ושקט כשבסופו שני הצדדים קבלו יותר גבינה על הגלימות שלהם ממה שהיה להם בפה. דראקו היה עסוק בלנסות להעלים את החצי האחרון של הסנדוויץ' שלו כשהארי לפתע הביט בו בעיניים עגולות. "מאלפוי, יש לי רעיון."

 

"זה כאב?" שאל דראקו ברוח טובה.

 

הארי התקדם לישיבה על ברכיו, מבריש חתיכות סנדוויץ' גבינה מחולצתו. "תכעיס אותי," הוא אמר.

 

דראקו נחנק עם הסנדוויץ' שלו. "סליחה?"

 

"שמעת אותי. כמו בפעם הקודמת, עם התיבה במשרד של לופין. תכעיס אותי, אולי נוכל לשבור את הקירות. אני מתערב שיש לך משהו בשרוול שיוכל באמת לעצבן אותי; תמיד יש לך."

 

דראקו טלטל את ראשו. "זה לא יעבוד. אתה מודע לזה עכשיו. אם אני אגיד לך משהו, אתה תגלה ישר שאני משקר."

 

לא אם תגיד לי ככה. אי אפשר לשקר בטלפתיה. הארי גיחך עכשיו, שערו מבולגן בפראות. הוא הזכיר לדראקו ארנב שמח במיוחד או חיה קטנה ופרוותית שהוא לא ידע במדויק כמה חלשה הייתה. בחייך, זה רעיון מבריק.

 

"לא," דראקו שמע את עצמו אומר.

 

אל תהיה רע, מאלפוי.

 

דראקו טלטל את ראשו. "אני לא אעשה את זה."

 

"בחייך," התעקש הארי, תופס בשרוולו של דראקו. "אני מתערב שזה אפילו יהיה לך כיף. אתה אוהב לרדת עלי."

 

"פוטר, הקירות האלה יכולים להיות בעובי עשר מטר אפילו, לידיעתך. אתה יודע כמה אתה צריך לחפור?"

 

"טוב, אף אחד לא מעצבן אותי כמוך," הצביע הארי על הנקודה, חצי-צוחק.

 

דראקו משך את זרועו מאחיזתו של הארי והעיף בו מבט בזעם, קולו הופך ללחישה. "אתה לא יודע מה אתה מבקש."

 

הפראות בטון של דראקו גרמו להארי לקפוץ אחורה. מבט של כאב עלה על פניו לפני שסנטרו התקשח. "בסדר. תראה, סתם צחקתי. אל תתרתח."

 

הארי התיישב נגד הקיר לצידו של דראקו, שבהה בזעם עכשיו בחצי-הסנדוויץ' שנח בחיקו. אחרי רגע של שתיקה, הוא הרים אותו מעלה, ובפרץ זעם ילדותי, זרק אותו על הארי.

 

הארי הביט מטה בהפתעה כשהסנדוויץ' פגע בזרועו. "זה היה בוגר, מאלפוי."

 

"אז מה?" דראקו שילב את ידיו על חזהו והעיף מבט בקיר הרחוק. הוא ידע שהוא היה ילדותי, אבל לא יכל לעשות כלום בנוגע לזה.

 

"יש לי עוד רעיון."

 

"גם לי, וזה שאתה צריך ללכת."

 

הארי התעלם ממנו. "אתה לא רוצה לשמוע את הרעיון שלי?"

 

"זה עוד רעיון ענקי כמו הרעיון הקודם שלך?"

 

"אני רוצה שתלמד אותי איך להשתמש בחרב הזאת."

 

עכשיו דראקו הסתובב והביט בו. "מה?"

 

הארי החווה בידו כלפי החרב של גודריק, שנשענה נגד שולחן סייסם שחור (סוג של עץ – ה"מ) ונמוך. "יש לנו שתי חרבות, ושום דבר אחר לעשות. אני גם אלמד."

 

דראקו נשך את שפתו. "החרבות לא מוגנות..."

 

"מוגנות?"

 

"צריך להיות להם חרוזים בקצוות... כדי שהן לא תהיינה חדות. אם אתה מתכוון ללמוד בעזרתן."

 

"למדת עם חרבות מגן?"

 

"לא," דראקו הודה.

 

"בסדר." הארי הלך, אסף את חרבו של גודריק, והסתובב למול דראקו. הוא היווה תמונה מוזרה בג'ינס שלו, חולצתו המלאה דם, הסניקרס הבלויות שלו, והחרב הנוצצת והמצופה ביהלומים שהוא החזיק בחוזקה בידו הימנית.

 

דראקו נאנח. "בסדר, אבל לאט-לאט. הרמיוני לא תודה לי אם אני אהרוס את המראה שלך על ידי חתיכת האף שלך."

 

"הרמיוני תאהב אותי גם אם לא יהיה לי אף," אמר הארי, בהכרה מעוררת קנאה.

 

"וזה יהיה כיף," אמר דראקו, קם על רגליו ומושיט את ידו לעבר חרבו שלו, "לגלות אם זה נכון או לא. שנתחיל?"



* * *

 

 

ג'יני הביטה ברון שבא למטבח, נושא ספר כרוך בכחול בידיו.

 

"איך הרמיוני?" היא שאלה.

 

"היא חייבת להיות בסדר, היא נתנה לי שיעורי בית." הוא נופף בספר שהחזיק בידיו לעברם (מילון ההערות הקסום, האות ש'.) "אני אמור לחפש קסמים שקשורים בשינה. וחלומות."

 

"משהו?" שאל צ'ארלי, מציע לו צלחת עם ביסקוויטים.

 

רון צנח לתוך כיסא. "שום דבר על קסמי שינה, או חלימה, בקשר לזה. אבל אם אתה רוצה להכין עוגה בלתי-נראית, או לזמן צוות או רקדני קאן-קאן בגרבי עור מאירים, אני הבחור שלך."

 

"צ'ארלי?" זו הייתה גברת וויזלי, עומדת בדלת הכניסה, לובשת אחת מגלימותיה המטולאות והישנות ונראית עייפה. היא חייכה כשג'יני העיפה בה מבט.

 

"הי, אימא," אמר צ'ארלי. "תה?"

 

"לא. יש רק משהו שאני רוצה להראות לך. ניקיתי את החדר של פרסי, אתה יודע, כדי להסיח את הדעת מכל מיני דברים, ומצאתי את זה בכיס אל הפיז'מה שלו." היא הושיטה פיסת נייר מקופלת. "זה ממוען לדראקו מאלפוי."

 

בעיניים מתרחבות, צ'ארלי לקח את הנייר. "תודה, אימא."

 

גברת וויזלי חייכה ועזבה. צ'ארלי החל לפתוח את הנייר. רון עיקם את צווארו כדי לקבל נקודת מבט טובה יותר. "מה זה אומר?"

 

"אל תדחוף ת'אף, רון," אמר צ'ארלי, לא באי-נחמדות, והחל לסרוק את המכתב. כשקרא אותו, פניו התקבעו בהבעה מוזרה.

 

"בחייך," שידל אותו רון. "מה סנייפ אומר? הוא מת? מה?"

 

ג'יני נחרה. "כן, רון, בגלל שאם סנייפ מת, הוא בטח יכתוב לדראקו ויספר לו על זה."

 

"אל תהיה מגוחך," צ'ארלי אמר, וגיחך. "הוא יהיה יותר מדי עסוק עם ההלוויה מכדי לכתוב."

 

"צ'ארלי," גנח רון, אבל צ'ארלי, מתעלם ממנו, קם על רגליו, הלך לכיוון האח, וכרע על רגליו לצד הלהבות.

 

"אודיטורי אחוזת מאלפוי," הוא אמר, ואחרי כמה רגעים, ראשה של נרקיסה וכתפיה הופיעו בין הלהבות הנמוכות. "כן?" היא אמרה. היא נראתה תשושה, סביב עיניה טבעות שחורות וצללים. כשהיא זיהתה את צ'ארלי, עיניה החשוכות התרחבו. "יש אילו שהם – "

 

"חדשות? לא," אמר צ'ארלי בעדינות אך בתקיפות. "אני מצטער."

 

היא נשכה את שפתה. "הכל בסדר, אז?"

 

"בסדר גמור. יש לי פה משהו שחשבתי שאולי יעניין אותך ואת סיריוס. הוא בסביבה?"

 

"הוא הגיע הביתה, אבל הוא ירד ישר למרתפים. אני חושבת שהוא בודק – טוב, את המצב."

 

"אה," אמר צ'ארלי בדיפלומטיות, והושיט את הריבוע המקופל הלבן. נרקיסה הושיטה כף יד דקה מהאש ולקחה את זה ממנו. "זה ממוען לדראקו," אמר צ'ארלי. "מסנייפ."

 

עיניו של נרקיסה עפו בין צ'ארלי למכתב.


"כפי הנראה סנייפ שלח מין סוג של שיקוי חיזוק לדראקו," אמר צ'ארלי. "לעזור לו להתגבר על המשיכה של סלית'רין. אני חושב שסיריוס יהיה מעוניין – "

 

אבל נרקיסה, אוחזת בקלף, כבר נעלמה.

 

 

* * *

 

 

היא חלמה שהיא עומדת בלב היער, ובמרכז הקרחת היה עץ. זה היה העץ הגדול ביותר שהיא ראתה אי-פעם, ויותר מזה. הענפים הענקיים התנשאו מעל ראשה כמו גג של מסדרון מפלצתי. מאחוריו היא יכלה לראות את הגזע המעוות של העץ עולה מעלה, מעלה, מעלה, והרבה לפני זה, כל כך גבוה שהעננים הנסחפים והמרחק הפכו את הראיה לקשה יותר, היא יכלה רק לחוש את החשיכה הגדולה שנוצרה מהענפים הענקיים ומהעלים. נקודה קטנה פיצפונת ריחפה מעליה. כשזה התקרב יותר, היא יכלה לראות חפץ עף ונוצץ – לא ציפור, אבל נחש מכונף משובץ בקשקשים.

 

זה נחת על הארץ כמה מטרים לידה, הסתחרר, התכווץ, ונהפך לאיש, עומד. היא לא חשה בשום הפתעה; היא כבר ידעה שזה יהיה הוא. הוא היה חיוור, מאד חיוור, והוא לבש גלימות ירוקות כהות. משהו נכרך מסביב למותניו – חרב, היא ראתה. הוא נראה גם שלו וגם מתוח לחלוטין, עור פניו מהודק על העצמות, עיניו, פעם כסופות, שחורות עכשיו, ממוקדות על עיניה.

 

"קראת לי לפה," הוא אמר, וקולו לא היה כנוע. "מה את רוצה?"

 

"אני רוצה לתת לך את זה," היא אמרה והושיטה את ידה שבה היה משהו שנצנץ כמו אבן זוהרת.

 

הוא לא עשה שום תזוזה כדי לקחת אותה. "אז זה סופי?"

 

היא הנהנה. "זה סופי. לא אהיה המקור שלך יותר."

 

"זה בגלל גודריק," הוא אמר בזעם.

 

"גודריק לא קשור לזה."

 

"אני יכול להכריח אותך," הוא אמר בהרהור. "ישנן דרכים."

 

"מקור סרבן הוא לא שימושי," היא אמרה. "אתה יודע את זה."

 

"ולא אכפת לך שאני אוהב אותך?"

 

היא הרימה את סנטרה. מביטה בו. "אתה לא אוהב אותי."

 

הוא חצה את הקרחת, אחז בפרקי ידיה, בוהה בה מטה. היא הביטה אליו, לפניו, כל כך שונות עכשיו. היא חשבה שהוא היה עדין פעם, בנאדם רגיש, ואפילו מתחשב. והיה חמלה בעיניו, אבל מהסוג הצר – רגישות שהרגישה את כאבו שלו בלבד, מבינה את צרכיו שלו, סובלת רק כשלתשוקתו היה מניע. "איך את יכולה לומר לי את זה?" הוא לחש.

 

"בגלל שזה נכון. אתה לא אוהב אותי. אתה רוצה אותי רק בגלל שאתה רוצה עוד כוח, עוד ידע, עוד יצורים מפלצתיים לצבא שלך. וזה שאני אוהבת את גודריק, זה רק גורם לך לרצות אותי יותר. זו לא אהבה, רק תאוות בצע – "

 

הוא תפס אותה בשערותיו ומשך אותה בחדות כלפיו. היא ניסתה להתרחק ממנו, דוחפת את ידיו כשגיחך לעברה. "תלחמי בי, למה לא," הוא לחשש לעברה. "תנשכי אותי, תשרטי אותי. אבל לא, לא תוכלי להביא את עצמך להרוג אותי. אפילו לא בזה."

 

"אני יכולה לפגוע בך," היא לחששה בחזרה. "אני אפגע."

 

זה היה הדבר הלא נכון לומר. עיניו הוצרו. "כן, אתם מתכננים משהו, לא? את והאחרים. גודריק, והלגה. אני יודע את זה. שמעתי דברים."

 

"אנחנו רק מגינים על עצמנו."

 

"אז למה את מכינה מפתחות לנשק?"

 

ליבה דימה לקפוא בחזה. היא בהתה בו, דמה גועש ופועם וממלמל: איך הוא יודע? איך הוא יודע?

 

חיוכו העמיק. "יש לי מודיעים," הוא אמר. "אל תחשבי שאת יכולה לעשות דברים בלי ידיעתי. ואל תחשבי שרק בגלל שאיבדתי אותך כמקור, אני חלש." הוא גיחך כמו גולגולת. "יש לי מקור אחר עכשיו."

 

"סלאזאר, מה –"

 

מלותיה נקטעו כשפיו צנח על פיה. בהתחלה היא חשקה את שיניה כדי למנוע ממנו, אבל הוא כבר קטע את נשימתה, ולבסוף שפתיה נפרדו לשאוף אוויר. היה לו טעם של מתכת קרה. אימה אחזה בה, אבל למרות שזה גרם לדמה לפעום באוזניה היא תהתה בייאוש איך האדם היחיד שהיא אהבה הכי בעולם הפך לאדם היחיד שהיא שונאת הכי בעולם.

 

היא סובבה את פניה ממנו. "תן לי ללכת – "

 

אבל הוא כבר הרחיק אותה מעליו, משחרר אותה, צוחק כשהיא הסתובבה לרוץ, וצחוקו היה הדבר האחרון שהיא שמעה כשהיא –

 

החלום השתנה.

 

היא ישבה בחדר שהיא זיהתה: האולם הגדול בהוגוורטס. מולה בקצה השני של השולחן היה אדם שהיא אף פעם לא חלמה עליו לפני כן, אבל זיהתה אותו מיד: שיער כהה, גבוה, גבות כהות שמתחברות ביחד בזעף. פנים דאוגות וכנות. עיניים ירוקות כהות. מספר פריטים פוזרו על השולחן – ספרים, גיליון קלף, עטי-נוצה, עלי ומכתש, נדן של חרב, הליקאנת', וחפץ שנראה כמו שעון חול או הסימן האינסופי (של השמונה השוכב – ה"מ).

 

"נהיה חייבים להרוג אותו, את יודעת," הוא אמר.

 

היא טלטלה את ראשה בעוז. "לא. אני לא רוצה לעשות את זה."

 

"אין דרך אחרת, רוואנה."

 

"יש דרך אחרת. הלגה ואני עובדות על תוספות לקללה. אפילו אם הוא יוכל להתעורר מזה, לנער מעליו את הקסם, הוא לא יוכל לעזוב את האזור שכלאנו אותו בפנים. נפנה את מפלצותיו שלו נגדו ונהפוך אותם לשומרים – "

 

"כל זה," אמר גודריק. "כל זה רק כדי לשמור אותו חי?"

 

"אני לא יכולה להרוג אותו, גודריק. יש עדיין קצת טוב בתוכו, משהו שיכול להיגאל, וכשנחזיק בו אני אוכל לגלות איך הוא יכול להיות שלם – "

 

"כל כך הרבה מאמץ מבוזבז כדי להגן על חיים ששווים כל כך מעט," אמר גודריק בטון מריר. "קללת הדורמיאנס לא תחזיק בו. זה אוחז את נשמת האדם. ואני לא בטוח שנשארה לו נשמה שאנחנו יכולים לקשור."

 

"יש עוד דבר אחד," היא שמעה את קולה שלה אומר בהיסוס.

 

גודריק הביט מעלה. "מה?"

 

היא פגשה את מבטו בהגינות. "שמעת אי פעם על קמיע החיים?"

 

הרמיוני הרגישה את גופה הישן קופץ בהפתעה, וכאילו בתגובה להלם הזה, פניו של גודריק זזו ונעלמו. היא ניסתה לתפוס בשאריות החלום, אבל שמעה רק קולות מהדהדים בראשה, בהירים ועמומים, כמו קולות שנשמעים בחדר אחר; קולה של הלגה: "נצטרך להתכונן מהר יותר, זה הכל. הליקאנת' מוכן, המחולל, עכשיו רק נצטרך את המפתח של גודריק." הקולות עלו בצרחה מעורבבת. "באיזו מקור הוא משתמש, אם לא בי? איפה הוא ימצא עוד מאגיד שירצה להיות המקור שלו?" "אולי זה בכלל לא מאגיד. כוח שדי. הוא יוכל לקרוא למשהו..." "אנחנו צריכים להחביא את המפתחות." "הלגה תוכל להחביא אותם. היא יודעת להגן." "יש כל כך מעט זמן – "

 

"הרמיוני."

 

מישהו אחז בפרק כף ידה, ואמר את שמה, אבל זה לא היה שמה, או שכן? היא מצמצה ופקחה את עיניה וראתה בלגן של צללים, שהתמזגו באיטיות לרון בשחור-לבן, יושב על קצה מיטתה ומביט בה בחרדה. "הרמיוני."

 

בסחרור, היא הושיטה את ידה ותפסה בו בידה החופשית, מושכת אותו לכיוונה בכוח כזה שהוא כמעט מעד. "איך - -" היא תפסה עצמה בנשימה מחוספסת, ועצמה את עיניה, ליבה פועם. "חלמתי," היא אמרה, חצי לעצמה, חצי לו.

 

רון התרחק באיטיות, יושב זקוף אך עדיין מחזיק בפרק כף ידה. "שמעתי אותך צועקת – למעשה צרחת ל, אמ, גודריק. זה יכול להיות גודריק גריפינדור, ואם יש משהו שאני צריך לספר להארי, בגלל שאני לא חושב – "

 

הרמיוני חבטה בראשה בעדינות כנגד כתפו. "תסתום." רון נאנח, אבל לא זז. היא יכלה לשמוע את הבום-בום העדין של ליבו, יציב כמו מטרונום, אמין כמו רון עצמו. "שמעתי את כל הקולות האלה," היא לחשה, מביטה בו. "רוואנה וגודריק – הם דברו על מפתחות, והיכן שהם מוחבאים. אני חושבת שג'יני צדקה, אני חושבת שיש משהו בקרקעות פה, אולי במרתף – "

 

"הרמיוני," חתך אותה רון. "אלה רק חלומות."


"לא." הרמיוני אמרה בתקיפות. "הם לא רק חלומות." היא הושיטה את ידה, תפסה בליקאנת' והושיטה אותו לרון. "זה מקשר אותי אליהם. להארי ובמיוחד לדראקו. אני יכולה לחלום מה הוא חלם, אולי לראות מה שהוא רואה. בכל מקרה, אני לומדת מזה. אני מתחילה להבין איך הכל מתקשר ביחד – איך מה שקרה בעבר משפיע על מה שקורה עכשיו."

 

היא עצרה. רון הביט בה ביציבות, והיא חשבה שהיא רואה דאגה בעיניו הכחולות-בהירות. "הרמיוני," הוא אמר באיטיות. "אל תיקחי את זה בדרך הקשה, אבל – את נראית קצת יותר מדי – נמרצת לגבי זה. אני לא יודע מה זה – " הוא זרק את סנטרו לכיוון הליקאנת' – "אבל את מביטה בזה באותה הדרך שבה דראקו (^_^ - ה"מ) הביט בחרב הזאת שלו. אני לא אוהב את זה."

 

"לא כל כוח הוא רע, רון."

 

"אולי לא," הוא אמר, מנתק עצמו ממנה ונעמד. "אבל איך את יכולה לומר את ההפך?"

 

היא הצטמררה קצת, למרות שלא היה קר בחדר, ומשכה בשרוולה. רון נתן לה זוג מכנסיים מהפיז'מה הישנה של פרד, ומעליה היא לבשה סוודר שגברת וויזלי סרגה להארי לחג המולד בשנתם הרביעית. זה היה ירוק-אזמרגד עם דרקון מפותל רקום עליו. הארי לבש אותו פעם בקיץ האחרון במחילה והם צחקו עליו – הוא גדל כל כך שהשרוולים של הסוודר עלו מעל פרקי כפות ידיו ורווח של עור נראה בין סיום הסוודר לבין חגורת הג'ינס שלו. צוחק, הארי גנז את הסוודר בארונו של רון, היכן שנשאר עד הלילה.

 

היא אהבה ללבוש אותו – הוא היה חמים, הוא היה מוכר, הוא הריח כמו הארי. היא תמיד חשבה שאנשים מריחים די כמו הסבון שהם משתמשים בו, אבל גלתה שזה לא נכון - - רון תמיד הריח כמו שילוב של דשא חתוך וטוסט עם חמאה, דראקו כמו ציפורן ופלפל ולימון, והארי הריח כמו סבון ושוקולד ועוד כמה ריחות שהיו ייחודיים להארי ואיכשהו הפחיתו את הרגשת הגעגוע שלה אליו. לא לגמרי, כמובן. רק קצת.

 

"אני לא יודעת," היא אמרה בתקיפות. "אני לא בטוחה שאני יכולה." היא הרימה את ראשה והביטה ברון, שעמד ליד החלון עכשיו, מביט לכיוון הגן. "ואני מפחדת."

 

רון הביט בה. אור הירח החיוור הותירו צללים מתחת לעיניו, מקווקוות את עיניו בכסף, הופכות את שיערותיו לשחורות. "בואי הנה," הוא אמר.

 

הרמיוני נעמדה והלכה להצטרף אליו ליד החלון.

 

"תביטי החוצה," הוא אמר.

 

היא עקבה אחרי מבטו. בחוץ אור הירח היה כל כך לבן חזק שנראה כאילו הגן כוסה לגמרי בשלג. העצים נצצו בכסף, אור הירח היה כל כך בהיר שהוא חיסל את הכוכבים. אבל זה לא היה מה שרון הצביע עליו, הוא רמז על השורה המוצקה של הדמויות בגלימות השחורות שעמדו במעגל מסביב לגן, גוויהם לבית. הילאים. הם עמדו כל כך בשקט שהם הזכירו אבנים.

 

"זה לא גורם לך להרגיש פחות מפוחדת?" שאל רון, והרמיוני הביטה בו, חושבת שהוא עדיין לא הבין שהיא לא מפחדת ממה שבחוץ, אלא ממה שבפנים – ממה שבתוכה, ממה שבתוך דראקו, בתוך הארי וג'יני, צורה חקוקה בהיסטוריה, גנטיקה וגורל שאולי נישאים בתוכם, שאין מנוס ממנו, חוזר עד אין סוף. היא הביטה מעבר לו, מחוץ לחלון, לעבר הגן היכן שאור הירח נצנץ על המים שבתוך המחצבה במרחק.

 

לפתע היא הסתובבה, והביטה ברון בפראות. היא מצאה שהיא אוחזת בליקאנת' בידה הימנית, כל כך בחזקה שהיא יכלה לחוש בקצותיו חופרות בתוך כף ידה. "רון. המחצבה."

 

"מה איתה?"

 

"ההגנות."

 

"מה עם ההגנות?" שאל רון, נשמע רגוז במעומעם. "או שזה אחד מהמשחקים האלה שאת אומרת מילה ואני אמור להגיד את הדבר הראשון שקופץ לי בראש?"

 

"לא, זה לא משחק. רון, אתה אמרת שכל פעם שההורים שלך ניסו לרוקן את המחצבה, היא פשוט התמלאה מחדש, נכון? יש עליה מין סוג של הגנות קסומות, מאד חזקות אם ההורים שלך לא הצליחו לשבור אותם. עכשיו, מה אם ההגנות האלה הונחו בתוך מקום כדי להגן על משהו שנמצא מתחת למחצבה? משהו שהונח שם... לפני אלף שנה?"

 

רון בהה בה לרגע. ואז גיחוך חלף על פניו, מאיר את עיניו. "וכל הזמן הזה חשבתי שאת מזייפת את היותך חכמה."

 

הרמיוני גיחכה בחזרה. "יש לך את?" (shovel – ה"מ)

 

 

* * *

 

 

סיריוס עמד בתוך המרתף, השד מאחוריו, דרך סורגי תאו הוא עמד מול האדם-זאב שהיה לופין. הוא הפסיק להטיל עצמו על הסורגים לפני כמה זמן ועכשיו התקפל, עיניו-מוצרות, וייבב מדי פעם, בצד הרחוק של התא.

 

סיריוס עמד, חפץ בכל אחד מידיו, והביט בזאב, ושמע את קולו של עין-הזעם מהדהד בראשו. זה לא תהליך נעים, להיקרא. זה מייסר, וזה ממשיך וממשיך עד שזה שנקרא עונה לזימון, או מת.

 

באיטיות, הוא הרים את ידו השמאלית, שבתוכה משהו הבזיק ונצנץ דרך האור החשוך והתת-מימי שבתוך המרתף. "מצאתי את זה בכספת שלי בגרינגוטס," הוא אמר ברכות, לא מביט בזאב, אלא מביט במה שהחזיק בידו. זה היה מפתח, עשוי מפליז, שראשו גולף מעצם והיו עליו כמה אבנים כהות מנצנצות. "ג'יימס נתן לי את זה כדי שאני אתן את זה להארי. הבעיה היא, כמובן, שהארי לא בסביבה כדי שאני אתן לו את זה וג'יימס גם כל לא בסביבה כדי שיספר לי למה זה אמור לשמש. ואני לא יודע מה לעשות עם הדבר הממזרי הזה בעצמי. זה קסום בברור, אבל מפתח, אפילו מפתח קסום, לא ממש לעזאזל שימושי בלי מנעול, לא? עכשיו, אני יודע מה תאמר, ירחוני. 'סיריוס, אתה פשוט. לפעמים מפתח הוא לא רק מפתח.' ולפעמים ילד הוא לא רק ילד, לפעמים הוא גם זאב. זה משהו שלמדתי ממך. תמיד אמרתי לך שזה לא כזה חשוב. אבל אולי טעיתי." סיריוס עצר, מודע לזה שהוא משוטט, והשעין את ראשו נגד המתכת הקרה של סורגי התא. "הו, מה הטעם? אתה לא מבין מילה ממה שאני אומר."

 

כשהוא נשען אחורה, הזאב ייבב, וחלף אחורנית.

 

"הוא מפחד ממך," אמר השד לגבו של סיריוס. "הוא יודע למה באת."

 

"ואיך אתה יודע?" רטן סיריוס, לא מסתובב.

 

"ראיתי מה אתה מחזיק ביד הימנית שלך. אתה חושב שאתה יכול להרוג אדם-זאב בלהב כזה? זה לא כסף."

 

סיריוס הסתובב לאחוריו באיטיות והביט בשד בעיניים שחורות וקרות. "אתה תהיה מופתע כמה הרבה דברים סכין ישר ללב יכולה להרוג."

 

"קללת אבדה-קדברה תהיה נקיה יותר," העיר השד.

 

"מגיע לו יותר מזה," אמר סיריוס. הוא עדיין הביט מטה בסכין, שלקח מהנשקייה של לוציוס בגלל שזה היה הנשק הטוב ביותר שיכל למצוא, ובגלל שהלשמים (אבן יקרה – ה"מ) שעל הניצב הזכירו לו ירחים, וזה נראה מתאים. באחורי מוחו הגיח משהו שלופין אמר לו פעם, מביט בחצי-הירח כשעשה כן, אנחנו חושבים שאנחנו יוצרים סמלים, אבל במציאות הם יוצרים אותנו. אנחנו היצורים שלהם, מעוצבים בלהבים הקשים והמוגדרים שלהם.

 

זאת האמת, זה לא משנה באיזה נשק הוא יהרוג את חברו. הוא עדיין יהיה מת.

 

הוא היה עושה את זה בשבילי, סיריוס חשב. אבל חסרה למחשבה הזאת התהודה שהייתה לה מקודם.

 

השד גיחך. "אתה לא יכול לעשות את זה."

 

סיריוס התעלם ממנו.

 

"אולי," אמר השד, "יש דרך אחרת?"

 

השד משך בכתפיו. "בסדר גמור. אני לא באתי הנה לעשות עסקה."

 

"למה באת לפה?" רטן סיריוס. "אמרת בעצמך שלא באת כדי להרוג את הארי, אבל ניסית – "

 

"לא ניסיתי להרוג אותו! ניסיתי להזהיר אותו!"

 

"תקפת אותו!"

 

"ניסיתי לגרום לו להקשיב. ניסיתי לומר לו שהחיים שלו בסכנה מאדון הנחש. אבל הוא והאחר, ילד השביעית, הם לא רצו לשמוע אותי."

 

סיריוס עמד חסר תנועה, ליבו פועם בחזקה. ברור שהיצור משקר – ועדיין – "למה?" הוא דרש. "מה אכפת לך מה יקרה להארי?"

 

השד משך בכתפיו. "לא אכפת לנו. אתה שואל את השאלות הלא נכונות."

 

סיריוס פסע צעד קדימה, עיניו ממוקדות על עיניו האדומות של השד. "מי זה 'אנחנו'? איך קוראים לך, בכל מקרה? יש לך בכלל שם?"

 

השד נראה ערמומי. "בסדר גמור. כאות של רצון טוב אומר לך את שמי. זה סְטְרָייגָאלְדְבִיר (אחלה שם – ה"מ). תתחכם איתו ואני אוכל לך את הלב והכבד."

 

סיריוס הסתפק אם הוא יכול להתחכם עם שם שהוא אפילו לא יכול לבטא. "אז מה סלית'רין רוצה מהארי?" דרש סיריוס, וברפלקס העיף מבט לעבר הצמיד, שפעם באור יציב. "ומה העניין של הגיהינום בהתרחשויות האלה?"

 

"חייבים לנו חיים," אמר השד. "העסקה שנעשתה עם אדון הנחש הייתה הקושרת ביותר מבין העסקאות: המתנה של כוח שדי בתמורה ל – "

 

"החיים שלו," אמר סיריוס. "אחרי תקופת חיים מסוימת. הבנתי."

 

השד צחקק. "לא החיים שלו," הוא לגלג. "מי ירצה לעשות עסקה כזאת?"

 

"אז...?"

 

"החיים של היורש שלו. במפורש, צאצא מאגיד של דמו שלו. זו הייתה העסקה. לכן סלית'רין, כשחי, היה נואש ליצור יורש. ברגע שהוא נותן לנו את חייו של הצאצא שלו לנו באופן חופשי, אין לנו ברירה אלה להחשיב את החוב כמבוטל."

 

"דראקו," לחש סיריוס, ואז, אחרי רגע, קולט, הרים את ראשו ובהה. "הארי?"

 

"למה לא?" סְטְרָייגָאלְדְבִיר גיחך, חושף יותר ממערכת שיניים אחת. זה לא היה גיחוך נעים. "שניהם מאגידים וצאצאים עם דמו של סלית'רין. אבל לנער הפוטר יש גם את הדם של גודריק בתוכו. אדון הנחש צריך לשמור נער אחד חי ולצידו, אבל האחר יוקרב. שנאתו של סלית'רין לבן דודו היא בלי גבולות. הוא יחשוב שזה די אירוני להשתמש ביורשו של גודריק למטרה כזאת. זה יהיה כאילו גודריק בעצמו ישחרר אותו."

 

"מה אכפת לך אם הוא ישתמש בהארי כדי להשלים את העסקה?" סיריוס רטן. "מה זה משנה לך?"

 

"בגלל," אמר השד, עיניו האדומות מתעגלות, "שהעסקה הזאת נעשתה לפני אלף שנה, כשהיינו עשירים בחפצי מאגידים ועניים במאגידים עצמם. אומנות הכנת הלהבים החיים אבדה מזמן. החרב הזאת היא אחת משתיים שנשארו בעולם, וזה הרבה יותר בעל ערך מאשר חיים של ילד מאגיד. יש הרבה," הוסיף סְטְרָייגָאלְדְבִיר, "מאגידים בימים אלה. אבל לא נוכל לקחת את החרב אלא אם כן סלית'רין יפסיד את העסקה שלו. וזה לא יקרה עד ש - - "

 

סיריוס שסע אותו, מטלטל את ראשו. "במילים אחרות, אתה מעדיף את החרב מאשר את הארי. יפה מאד."

 

"אני שד. לא אכפת לנו מה יפה. בכל מקרה, זה מאוחר מדי בשביל היורש של גודריק. אדון הנחש תפס אותו כבר."

 

ראשו של סיריוס הסתובב. למה סלית'רין צריך ילד אחד בחיים ולצידו? הוא חשב, ואז נזכר בקולו של רמוס, אומר לו את מילות הנבואה, בעת שהחרב תיתפס שוב בשעת מלחמה על ידי היורש של סלית'רין, סלית'רין עצמו יחזור, והוא ויורשו יצטרפו  יחד לבצע הרס וטרור בעולם הכישוף.

 

רמוס. הוא הסתובב בחזרה לתא האחר, היכן שהאדם-זאב שכב. הוא חשף את שיניו לעברו כשהוא התקרב, עיניו הכהות רחבות בפראות או בכאב או במין שילוב של שניהם.

 

"אתה הולך להרוג אותו בסוף?" אמר השד באיטיות לגבו של סיריוס.

 

"לא," ענה סיריוס, תוחב את הסכין שהחזיק לתוך חגורתו. "אני הולך לשחרר אותו. אם הוא ירוץ לסלית'רין, שירוץ."

 

"הוא ישסע אותך לגזרים," אמר השד, נשמע מתרשם, או מאומץ ליבו של סיריוס או מטיפשותו, סיריוס לא היה בטוח.

 

"אולי," אמר סיריוס. "אולי לא."

 

הוא הושיט את ידו לדלת התא –

 

"סיריוס!"

 

זו הייתה נרקיסה. היא עמדה בכניסה למרתף, מאד חיוורת בגלימותיה הלבנות.

 

"סיריוס," היא אמרה שוב, מסדרת את נשימתה, והוא הבין שהיא רצה. "אני חושבת שכדאי שתקרא את זה – " והיא הושיטה לו את פיסה הנייר המקופלת שבידה.

 

 

 

* * *

 

 

"רון, תהיה בשקט, אתה תעיר את כולם! תפסיק לרקוע ברגליים."

 

"לא רקעתי. רק הלכתי."

 

"טוב, תלך יותר בשקט."

 

רון גלגל את עיניו. הרמיוני, כמובן, לא יכלה לראות את זה, מאחר שהמטבח היה חשוך לגמרי. "בחייך, הרמיוני, כולם ישנים."

 

"חוץ מאיתנו, כמובן," אמר קול בתוך האפלה.

 

רון והרמיוני קפצו שניהם, ובהו. המטבח לפתע הואר באור בהיר, מגלה את צ'ארלי וג'יני יושבים ביחד ליד שולחן המטבח, מביטים בהם בחשדנות רבה. צ'ארלי החזיק את שרביטו, שמתוכו האור הבהיר הבליח.

 

"מה שניכם יושבים פה באורות כבויים?" רון דרש במירמור.

 

"שמענו את שניכם מתלחשים כשירדתם במדרגות," אמרה ג'יני בהתנשאות. "חשבנו שנפחיד אתכם קצת. רון, למה אתה סוחב את?"

 

צ'ארלי הרים את גבתו במבט שהפך במהירות לסוג של גיחוך חלקלק. "מה אתם שניכם עושים? מתגנבים כאן להתמזמזות לילית בלתי-חוקית?"

 

רון נחנק, והפך לאדום בוהק. הרמיוני נראתה מעט מעוצבנת. "כמובן שכן," היא נשפה בסרקסטיות. "לכן הבאנו את האת. היא מאד שימושית בהתמזמזויות כאלה."

 

ג'יני גיחכה. "מה שניכם באמת תכננתם לעשות עם האת?"

 

"עמדתי לתקוע את זה בקרקע," אמר רון, מחווה בידו, "ואז תכננתי להתחיל לחפור. הייתי מספר לך עוד, אבל מפה זה נהיה די טכני."

 

"בסדר גמור," אמר צ'ארלי, נעמד. "יש לכם חמש דקות להסביר לי מה אתם עושים כשאתם מתגנבים בחוץ בשעות הקטנות של הלילה עם את. מתחיל עכשיו."

 

רון והרמיוני הביטו אחד בשניה. רון משך בכתפיו. הרמיוני נאנחה, הסתובבה לצ'ארלי וג'יני, והסבירה.

 

כשהיא סיימה, צ'ארלי גירד את ראשו, נראה איכשהו אומלל. "אתם קולטים שאתם לא יכולים ללכת למחצבה? ההילאים קיבלו הוראות מפורשות להשאיר אותנו בתוך הבית."

 

הייתה דממה מדוכאת, שנשברה על ידי ג'יני. "יש אולי דרך אחרת," היא אמרה באיטיות.

 

רון זקף את אוזניו. "למה את מתכוונת?"

 

"כשהייתי במרתף אתמול, שמתי לב שכשירדתי במורד אחד המסדרונות התקרה הייתה לחה יותר ויותר, ואחרי רגע זה התחיל לטפטף עלי מים. אני חושבת שהלכתי מתחת למחצבה."

 

הרמיוני מחאה כפיים. "ג'ין, את מבריקה. בואו נלך."

 

רון נראה ירוק. "לתוך המרתף?" הוא הדהד בחולשה.

 

"מה הבעיה עם המרתף?" הרמיוני דרשה לדעת.

 

רון החווה בחולשה. "עכבישים..."

 

"אני אגן עליך, רון," אמר צ'ארלי בגבורה. "חוץ מזה," הוא הוסיף, מנמיך את קולו, "אני מת לראות אם פרד וג'ורג' עדיין שומרים את אוסף המגזינים שלהם למטה."

 

 

* * *

 

 

למרות הכל, דראקו לא היה מורה גרוע. הארי היה מופתע. הוא חשב שדראקו יהיה כמו – טוב, כמו סנייפ, רגזן ובלתי סבלני ודרשן. הוא היה בלתי סבלני, אבל הוא היה גם קפדן וזהיר והדריך את הארי כבר בהתחלה – איך לעמוד, איך לקוד בכבוד, איך להחזיק בחרב שלו. הוא הדריך את הארי להסיר את נעליו כך שהוא יוכל להראות לו יותר טוב את העמידה, והסיר את נעליו שלו שכשילחמו, הם יהיה באותו גובה.

 

הוא גם, הארי חשד, רימה. לא בדרך שהארי יכל להניח עליה את האצבע, אבל זה נראה להארי שכשהוא השתמש בחרב, צעדים שהוא אף פעם לא למד הבזיקו באחורי מוחו – פחות השמות מאשר התגובות והמהלכים והדחפים שמוחו רצה לעקוב, ושניה אחר כך הוא מצא שזרועו זזה קדימה כמו ברצון משל עצמה.

 

הוא הניח שזה היה אפשרי שהוא היה פשוט מהיר למידה בצורה מדהימה עם ידע מולד של טכניקות לחימה בחרב, אבל הוא די חשד שזה לא היה זה. כל פעם שזה קרה, בכל מקרה, הוא היה מעיף מבט ומוצא את דראקו מביט בו חסר הבעה ובציפייה כאילו עומד לומר, "כן? מה? למה אתה לוטש בי עיניים, פוטר?"

 

לבסוף הוא החליט לא לדאוג לזה. אם דראקו רוצה ללמד אותו לחימה בחרב דרך טלפתיה, שיבושם לו. וזה לא שזה הפך את זה קל יותר. זה עדיין היה עבודה קשה. החרב של גודריק הייתה כבדה, מאד כבדה, וללמוד לזוז בדרך החדשה הזאת גרמה לו להתכווצויות שרירים. הוא היה רטוב מזיעה – וגם דראקו, בכל מקרה – וחולצתו נצמדה אליו.

 

"אוקי," הודיע דראקו לפתע, נושם בכבדות ופוסע כמה צעדים אחורנית. "עוד פעם אחת. תנסה לעבור אותי."

 

הארי נאנח, הסתובב, ועמד פנים אל מול פניו של דראקו, שקד לו. מרגיש מטופש, הארי חיקה את המחווה, לא במגושמות יתר.

 

ברגע שדראקו זז, הארי זז גם כן. הייתה לו ההרגשה שדראקו עוזר לו שוב, למרות שהוא לא יכל לראות דבר בהבעתו של דראקו המראה תמיכה. דראקו נראה רגוע, מרוכז, מעט משועמם, למרות שכל מה שהארי עשה עם החרב שלו גרם לו לסגת. הארי עקב אחריו, שומע את צלצול המתכת שפוגעת במתכת באיזה הנאה מסוימת. דראקו הרים את להבו – הארי דחף אותו הצידה עם שלו, פסע קדימה, לפתע מגלה שרגליו ממוקמות לא טוב, וזז כדי לתקן אותם. לפני שסיים, החלק השטוח של חרבו של דראקו נחת על כתפו. זה כאב גם כן.

 

"אאו," אמר הארי בנרגנות, פוסע אחורנית.

 

דראקו דחף קווצת שיערות בלונדיות-לבנות מזיעות מעיניו והזעיף פנים. "בחייך, פוטר, אוגר מאולף יכל להשלים את המהלך הזה. נתתי לך נקודת פתיחה טובה יותר ממיליסנט בלסטרוד – "

 

"הרגליים שלי לא היו בסדר," נשף הארי, אפילו יותר בנרגנות.

 

גיחוך חמק בזווית פיו של דראקו. "כן, שמתי לב. טוב, לוקח כמות מסוימת של חינניות ללמוד לסייף."

 

"יש לי חינניות," אמר הארי, עקוץ.

 

"תזכור, פוטר – אני ראיתי אותך רוקד. כל הבית-ספר צפה בך רוקד בשנה הרביעית. חינניות היא לא השם האמצעי שלך."

 

בכעס, הארי פתח את פיו כדי להשיב – ונחתך על ידי רעש טחינה אחר שהופיע מפינת החדר. שני הנערים הסתובבו, מחזיקים בחרבותיהם. הפעם, החור השחור גדל יותר ממקודם, גדול מספיק כדי שאדם יוכל להיכנס. הארי ודראקו עמדו קפואים, מביטים אחד בשני.

 

דראקו דיבר קודם. מה נעשה?

 

נגן על עצמנו. נעמוד גב לגב.

 

דראקו הניח את ידיו על מותניו. וזה יעשה מה בדיוק?

 

הארי משך בכתפיו. לא יודע. זה מה שעושים בסרטים.

 

היה הבזק של תנועה בחלל השחור, ולפתע דמות הופיע בתוך החדר. הארי ודראקו לא זזו. הם רק בהו. הדמות לבשה גלימות ארוכות בכחול-אינדיגו, מעל למה שהיה ברדס שחור שהסתיר את פניו של המבקר החדש. היה קל לראות שהפורץ היה קטן, אבל צמוק מדי מכדי להיות זנב-תולע, והידיים שיצאו מתו השרוולים של הגלימה הכהה היו שתיהן אנושיות.

 

הארי שמע את קולו של דראקו בתוך ראשו. זה לא יכול להיות טוב.

 

הוא היה חייב להסכים. לפתע, החלל השחור נעלם, הקיר אוחה, והפורץ הסתובב בפניו לנערים; הוא הניח את שתי כפות ידיו החוורות על הברדס, ומשך אותו מעליו.

 

שיער כמו חוטי כסף גלש למטה, ממסגרים פני חרסינה מוכרים. עיניים כחולות-כהות הורמו ביהירות, ריסים שחורים עפעפו באיטיות. "אייתי חושבת," והקול הקליל היה קריר, "ששניכם תעבדו על תוכנית בריחה חכמה מאמקום אזה עד עכשיו, באתחשב בעובדה ששניכם מאגידים, ולא ממש טיפשים. אבל לא, אנה אתם, מכים אחד את אשני עם חרבות גדולות ומטופשות." הפה אדום הזדעף בגועל. "בנים."

 

היה קול צלצול. דראקו שמט את החרב שלו בהפתעה. "פלר?" הוא דרש, ההלם מסיר את הטון האיטי שלו מקולו. "מה את עושה פה?"

 

 

* * *

 

הם היו בתוך המרתף במשך חצי שעה לפני שהם הגיעו לדלת. ג'יני הובילה, השרביט שלה מופנה כלפי חוץ ומאיר, צ'ארלי מאחוריה. ואז באה הרמיוני, שגילתה שהיא יכולה להשתמש בליקאנת' מעט כמו לפיד – הוא נצץ כשהרימה אותו בידה. ואז רון, ממלמל מעט, אבל מביט מסביבו בעניין רב. זה היה מרתף אבל יותר מין מערכת מסובכת של מנהרות ומעברים. זה היה טוב, חשבה הרמיוני, שג'יני יודעת לאן הם הולכים, או שהם ילכו לאיבוד.

 

הרמיוני גם שמה לב שהקרקע הולכת ונהיית משופעת יותר ויותר מטה כשהלכו, וגם, כמו שג'יני אמרה, שהקירות נהיו רטובים יותר ומכוסים באזוב, והאוויר קר יותר ומלא בערפילים לבנים מסתלסלים.

 

רון לפתע פלט צרחה מבוהלת, והרמיוני הסתובבה לאחור. "רון! אתה בסדר?"

 

רון, נראה ירקרק באורו של הליקאנת', בהה מטה בכפות רגליו במבט אימה. "עכביש," הוא אמר במין קול חנוק. "זוחל למעלה מתחת למכנס שלי."

 

הרמיוני גלגלה את עיניה. "בכנות, רון!" היא נשפה ורכנה על ברכיה. היא הרימה את המכנס והסירה את העכביש המסכן מעל לקרסולו. זה היה עכביש מאד קטן, אפור כהה ודי חמוד. "תראה," היא אמרה, מנופפת בו לעבר רון, שזינק אחורנית. "זה רק עכביש קטנטן! הוא בטח חיפש אחרי מישהו חם."

 

רון בהה בה. "את לא מבינה. את אף פעם לא הלכת ליער האסור וכמעט נאכלת על ידי עכביש בגודל של מכונית מיני, רק בגלל שהארי אידיוט."

 

הרמיוני נעמדה ועשתה לו פרצוף. "הארי לא אידיוט."

 

רון רק הביט בה.

 

היא נאנחה. "או, בסדר, הוא כן. אבל לא כל הזמן."

 

"הי!" בא קולו של צ'ארלי ממורד המסדרון. "בואו הנה ותראו את זה!"

 

"מה זה?" שאלה הרמיוני, הולכת אחרי ג'יני, ומיד ראתה את הבעיה: המעבר הסתיים בדלת אבן ענקית. טוב, לא דלת מאד שימושית, לא הייתה לה ידית או שום אמצעי פתיחה אחר, אבל זה היה עדיין, מאד בברור, דלת. לכל אורך החזית גולפו חריצים ושריטות, מתפתלים לתוך עיצוב מהפנט.

 

"סוף הסיפור," אמר רון מאחוריה, נשמע עגמומי.

 

"לא בהכרח," אמרה הרמיוני. "אני לא חושבת שזה סוף הסיפור. אני חושבת שזה מכשול."

 

"וזה אומר ש?"

 

"יש דרך לעבור דרכו."

 

"זה נראה כמו כתובת," שסעה ג'יני, משעינה קרוב יותר את שרביטה. הרמיוני רכנה קדימה, עוקבת אחר החריטות באבן באצבעה, והביאה את האור קרוב יותר למרגלות הקיר. היה שם עיצוב, מגולף לפינת האבן: זה נראה כמו סמור קטן או גירית, לובש כתר על ראשו הקטן. הפלפאף, היא חשבה, פוסעת אחורה ומרימה את הליקאנת' בידה. אור זהוב נשפך ממנו, מאיר את הגילוף של החיה הקטנה, ולידה, מספר שורות משופשפות בשפה שהיא לא הכירה.

 

הרמיוני הנמיכה את הליקאנת', נושכת את שפתה.


ג'יני העיפה בה מבט בכעס. "למה עשית את זה? קראתי את זה."

 

"אבל ג'יני, זה לא הגיוני! זה רק שורות ושרבוטים."

 

ג'יני הביטה בה, המומה. "זה הגיוני לגמרי. זה מין פואמה, או חידה. תקרבי את האור בחזרה לפה."

 

בוהה, הרמיוני כרעה לצידה של ג'יני, וצ'ארלי כרע אף הוא לידן. "זה נראה לי כמו ג'יבריש," אמר רון, נראה ספקן, וצ'ארלי הסכים.

 

ג'יני טלטלה את ראשה, ושיערה האדום נתפס באור השרביט המבליח כמין חצים של אש. "לא. זה פואמה. הנה - -" והיא הקריאה בקול:

 

כשיש אש בתוכי אני עדיין קר.

 

כשיש לי את פני אהבתך האמיתית אז לא תראני.

 

כל הדברים שנתתי לא יותר ממה שניתן לי.

 

בזמן יהיו לי את כל הדברים, ועדיין לא יהיה לי דבר.

 

הייתה שתיקה ארוכה. הרמיוני שחררה את נשימתה בתדהמה. "זה חידה," היא אמרה.

 

"איזו מין חידה היא זאת?" ג'יני דרשה, מתיישבת על עקביה. "זה אפילו לא שאלה."

 

"השאלה מרומזת," הצביע צ'ארלי על הנקודה. "זה מתאר משהו, או מישהו שאנחנו חייבים לזהות."

 

רון גיחך. "וזה לא יכל לשאול 'מה זה אדום וירוק ועגול'?"

 

הרמיוני צבטה את זרועו בחוסר סבלנות. "ששש. כולם לחשוב. כל הדברים שנתתי לא יותר ממה שניתן לי. בזמן שיהיה לי הכל, ועדיין לא אוכל לשמור דבר... אז זה לא אדם...."

 

רון הביט בה בדאגה. "הרם, אם את עונה תשובה שגויה, את לא יודעת מה יקרה. זה יכול להיות מסוכן."

 

"רון צודק," הסכים צ'ארלי, מביט בעצבנות מעלה ומסביבו בקירות הקרים והרטובים ובצללים שנתלו מעליהם.

 

הרמיוני התעלמה משניהם. כשיש אש בתוכי אני עדיין קר. כשפני אהבתך האמיתית אצלי אז לא תראה אותי... במילים 'אהבתך האמיתית' היא חשבה כמובן על הארי, ועדיין חשבה עליו, על ההבטה במראה של ינפתא ושראתה את הארי שם, זרועותיו סביב דמותה המשתקפת, מביטה בה, פרצופי שניהם נשקפים למולה...

 

"הרמיוני," אמר רון. "את מקשיבה?"

 

הרמיוני הרימה את ראשה. "מראה," היא אמרה.

 

לרגע, דבר לא ארע. ואז, בקול חריקה, הדלת נפתחה לרווחה, מגלה מעבר ארוך, צר, אלכסוני, שהתפתל מטה בחשכה.

 

 

* * *

 

מה היא עושה פה? דרש הארי לדעת, עיניו בגודל של צלחות מרק.

 

דראקו עדיין בהה בפלר. היא נראתה די אותו הדבר כמו בפעם האחרונה שראה אותה, אם בכלל, היא הייתה יפה יותר עכשיו, ועדיין היא נראתה יותר מעוצבנת. לוי'דע, הוא חשב בחזרה. היא ויליה, לא? אולי היא נקראה לפה. או זה, או שהיא כאן בגלל שהיא מאוהבת בי.

 

היא מאוהבת בך?

 

יש לה אובססיה לגבי, יהיה יותר מדויק. היא לא יכולה ללכת חמש דקות בלי לנסות להניח את הידיים שלה על ה –

 

קלטתי, הארי שיסע אותו בחפזה. אין צורך לפרט. אתה לא יכול לחשוב באמת שהיא באה כל הדרך רק כדי להניח את הידיים שלך על הגוף הכחוש שלך?

 

דראקו נראה פגוע. כל כך קשה להאמין?

 

"אוה!" בקריאה שנשמעה די הרבה כמו כעס, פלר חצתה את החדר, ו, בקראק! חזק, סטרה לדראקו על פניו. כל כך חזק למעשה, שהוא התנודד אחורנית וכמעט נפל.

 

גם דראקו וגם הארי הביטו בה בהפתעה, דראקו בידו צמודה ללחיו, שעליו סימן מכתה של פלר עמד כמו טביעת יד אדומה. "למה עשית את זה?" הוא קרא בכעס.

 

פלר עמדה עם ידיה על מותניה, חזה זז (מה שלדעתו של דראקו, לא היה רע כלל וכלל), עיניה בוערות בזעם. "אתה!" היא ירקה, מביטה בדראקו. "דבר אחד, אני יכולה לשמוע מה שניכם אומרים! אני גם כן מאגיד, זוכרים?"

 

"אוה," אמר דראקו, מחליף מבטים המומים על הארי. "לא ידענו – "

 

"סלית'רין לא יכול לשמוע אותנו," אמר הארי, נראה המום. "נכון?"

 

פלר התעלמה מזה. היא עדיין העלתה חישור אדים מראשה ובהתה בדראקו, עיניה הכחולות יורות ניצוצות. "ודבר אחר, זה לא יפה לתת למישאו מתנה שרק נעלמת!"

 

עיניו של דראקו הבזיקו. "זו לא הייתה מתנה! את סחטת אותה ממני."

 

"אתה חייב לי! ואתה עדיין חייב!

 

 "אני לא תומך באף אחד עד שלא יסבירו לי מה הולך כאן," מלמל הארי, אבל דראקו ופלר היו עסוקים בבהייה אחד בשניה מאשר לשים אליו לב.

 

"נתתי לך מה שביקשת!"

 

לפתע פלר חייכה. "לא בדיוק מה שביקשתי."

 

"בסדר. הדבר השני שביקשת. נתתי לך את החרב. זו לא אשמתי שהיא חזרה אלי בחזרה."

 

"ידעת שאי תחזור."

 

"פלר. עדיף לך בלעדיה."

 

"אל תתנשא עלי, דראקו מאלפוי, בנאדם גרוע שכמותך. ידעתי מארגע שראיתי את אחרב כמה חזקה אי. אבל לא סיפרת לי שאתה קשור אליה. כל מה שאי נסתה לעשות מארגע שאבאת לי אותה היה לחזור אליך. נאלצתי לישון איתה קשורה ליד שלי! ואפילו אז זה אעיר אותי כל אלילה. נאלצתי לתת לה לחזור אליך. אבל לא לפני שלקחתי את זה," והיא הושיטה משהו בידה שנצנץ בירוק כהה יותר מעיניו של הארי. דראקו ידע יד מה זה היה, הברקת החסרה מניצב החרב. "ככה מצאתי אותך," הוסיפה פלר, נשמעת מדושנת עונג, ופתחה את ידה. הברקת עפה ממנה, ובקול פלונק רך, הצטרפה בחזרה לידית החרב. ברגע, זה נראה כאילו דבר לא ארע לה.

 

"זה מחייב את השאלה, איך הגעת הנה," הוסיף הארי, מביט בחשדנות בפלר.

 

"זה לא איה קשה. אני ויליה. אדון אנחש תיאר לעצמו שנקראתי לכאן. הוא לא יודע שאני מאגיד, ולכן אני לא יכולה לאיקרא. יש פה מאות, אולי אלפים, יצורי אופל פה. לא שמו לב אלי. כשאגעת לפה אבוקר, אברקת חיפשה אחריך. פיתיתי את עמדת אשומר מול אדלת שלך, ואנה אני. אגעתי," היא הודיעה, "לאציל אותך."

 

היא חייכה בגאווה. הארי ודראקו בהו בה בתדהמה.

 

"פלר," אמר דראקו לבסוף. "אני לא יודע אם לנשק אותך או לברוח ממך באימה."

 

"אייתה לך אאפשרות עם אנשיקה," היא אמרה ברוגע. "פספסת. אתה עדיין חייב לי, דראקו," והקול שלה היה קשוח. "אני לא אתן לך למות פה לפני שתשלם לי."

 

"כל זה ממש מעניין," אמר הארי. "אבל יש לך מושג איך להוציא אותנו מהחדר הזה?"

 

פלר הנהנה. "תוך חמש דקות אשומר יפתח את אדלת בחזרה כדי לחפש אותי. נצא דרכה, ואז אני אוביל את אדרך אחוצה. אדון אנחש, או לא יבוא לחפש אחריכם עד חצות. יש לנו קצת זמן."

 

הארי הביט בה תוך שהוא מצר את עיניו הירוקות. "סלית'רין עמד לבוא לכאן בשבילנו?"

 

פלר הנהנה.

 

הארי הסתובב לדראקו. "אולי עדיף שנישאר."

 

דראקו בהה בו. "נישאר פה?"

 

הארי הנהן.

 

"הוא היה מנצח אותנו בגלל שלא היינו מוכנים. עכשיו אנחנו מוכנים וחמושים. אני חושב שאנחנו צריכים להישאר פה, וכשהוא יבוא, להתקיף אותו. הוא לא יכול להשתמש פה בקסמים גם כן. נהיה שווים, ויש יותר מאיתנו. זה הדבר האחרון שהוא יצפה לו."

 

"לא," נשף דראקו, "הדבר האחרון שהוא יצפה לו מאיתנו זה לחבוש כובעי פרווה עגולים ולשיר שירי הלל במעלה האולמות במבצר שלו, מפזרים שמחת חג. והתוכנית שלך היא בדיוק עם אותו היגיון. אבל תודה ששיתפת אותנו."

 

"ארי," אמרה פלר בעדינות. "זה לא אגיוני. יש לו אלפי עבדים פה. אפילו אם תנצח אותו, תאיה חייב לאתמודד איתם. אדבר אטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות עכשיו זה לברוח."

 

הארי הביט בדראקו, ודראקו יכל לראות מהארשת שעל פניו שהארי רצה לספר לו משהו, אבל לא יכל בגלל שכל דבר שהוא יגיד, לא משנה איך, יועבר לפלר. "פוטר – " דראקו התחיל.

 

קולות החריקה הפריעו לו. מאחורי פלר, פתח שחור הופיע בקיר. היא ניערה את שיערה הכסוף אחורנית, והושיטה יד לעברם, נראית חסרת סבלנות. "בואו," היא לחצה, נדחפת לעבר ה"דלת". "אנחנו חייבים ללכת."

 

במבט אחרון לעבר הארי, דראקו הלך אחריה. ואחרי רגע, הארי עקב אחריהם.

 

 

* * *

 

"רפארו."

 

סנייפ צפה בחתיכות המנופצות של הדיסק שלו מתאחות ביחד. בתוך רגע, הוא נראה כאילו דראקו מאלפוי מעולם לא שבר אותו.

 

סנייפ ישב ליד השולחן בחדר האורחים המאובק שלו. החלונות היו סגורים בחוזקה נגד אוויר הלילה הקר שבחוץ, והחדר היה מלא באור עמום. הוא לא היה כאן מספר ימים. לא מאז שמצא את תלמידו החביב יושב על הרצפה פה, עיניו כמו מראות חלולות, משמיע את הווריאציה של גולדברג לבאך על ידו.

 

הוא תהה אם עליו להתחרט על זה שהוא סיפר כל כך מהר לדראקו שאבא שלו מת. אבל לא, הוא היה חייב לעשות משהו שיעורר את דראקו למציאות. הוא נראה כאילו הוא נסחף משם, רחוק. סנייפ ראה את המבט הזה בעבר בעיניהם של משרתיו של וולדמורט. לפעמים יכולת לחזור מזה. לפעמים לא. דראקו חזר, אבל לכמה זמן?

 

הוא ידע שהנער קיבל את החבילה שהוא שלח עם הבקבוק של השיקוי החדש שהוא פיתח, והפתק שהסביר מה הוא עושה – שהוא היה חזק יותר, נמשך זמן רב יותר – בגלל שהינשוף שלו חזר. אבל הוא לא החזיר איתו שום פתק. הוא גילה במין סוג מוזר של ייסורים בלבו שהוא דאג לנער. עבר זמן רב מאז שדאג למישהו.

 

באנג. באנג.

 

עבר רגע לפני שהוא הבין שהנקישות הקצובות עולות מכיוון דלת הכניסה, ולא מראשו. באיטיות, הוא נעמד, מהדק את גלימותיו חזק יותר סביבו. היה קר בבית. הוא אהב את זה ככה.

 

הוא הלך במהירות במורד המסדרון לכיוון דלת הכניסה, היכן שהנקישות התחזקו והפכו תובעניות יותר מרגע לרגע. הוא הושיט את ידו לעבר הידית –

 

וקפא.

 

הוא אף פעם לא אהב מישהו כל כך שהוא יוכל בפשטות לחוש בו, או לזהות אותם מיד בתוך קהל לא משנה כמה זר הוא יראה, למרות ששמע על דברים כאלה. אבל את השנאה הוא הכיר באופן אישי, ולכן הוא ידע מי עומד על המפתן אפילו לפני שהושיט את ידו לידית ופתח את הדלת, יודע לפי שינוי האוויר מסביבו, יודע אפילו לפי קול נקישותיו של האורח.

 

האיש שעמד בכניסה היה תשוש. יותר מתשוש. עיניו הכהות היו מוקפות בצללים כהים יותר, שיערו השחור פרוע ועקום, פיו מתוח בקו ישר. ועדיין זה לא גרם לו להראות מבוגר יותר, אלא צעיר יותר ממה שהיה, מזכיר לסנייפ את הנער שהיה בבית הספר. אז אתה באמת רוצה לדעת לאיפה ג'יימס ורמוס ופיטר ואני מתגנבים בחצר? אז תבוא, סוורוס. אני אראה לך.

 

סיריוס בלק הרים את ראשו, ובפעם הראשונה במשך עשרים שנה, הביט סנייפ ישירות בעיניים, וסנייפ ראה שבידו של סיריוס החזיק פיסת נייר מקופלת עם כתב ידו של סנייפ עליו.

 

"אני צריך את העזרה שלך," הוא אמר.

 

 

-------

בפרק הבא... אז סנייפ יסכים לעזור לסיריוס, או שהוא פשוט יצביע ויצחק עליו? האם השד סיפר את האמת? האם פלר יכולה לחלץ את הנערים, ומה היא הולכת לבקש מדראקו עכשיו? מה קבור מתחת למחצבה? איזה מנעול המפתח מהכספת של סיריוס מתאים? האם לופין יישאר זאבי לנצח, ואם כן, האם נרקיסה תזכור להאכיל אותו? וכן, יהיו התמזמזויות בפרק הבא, רק אולי לא של מי שאתם חושבים.