Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פרק 11: על מאגידים ומראות
חזרה לפרק קודם |
מעבר לפרק הבא
|
|
|
"מה שתגיד, מאלפוי," אמר הארי,
ובנדיבות מפתיעה, הטיל את החרב של סלאזאר סלית'רין לבין זרועותיו של דראקו.
דראקו סגר את ידו מסביב לחרב. "תודה,
פוטר," הוא אמר, במאמץ נראה לעין.
סיריוס הארי והרמיוני החליפו מבטים מודאגים.
בהשאירו את הארי והרמיוני יושבים משני צדדיו של דראקו, סיריוס התרומם ממקומו והלך
לעבר המכונית המעופפת. האחים וויזלי סיימו לדחוף את לוציוס מאלפוי חסר ההכרה
כשראשו קדימה לתוך תא המטען, והביטו אחד בשני בשביעות רצון.
"הלו, סיריוס," אמר רון כשהוא הגיע.
"שמנו את לוציוס מאחור, כמו שאמרת."
"תודה," אמר סיריוס. "אבל הוא
לא המאלפוי שאני מודאג בגללו ברגע זה."
פרד נענע את ראשו. "מעולם לא חשבתי שאני
אצטער בשביל דראקו מאלפוי." הוא אמר. "אבל אני בערך עכשיו. תזכרו, אני
עדיין לא מחבב אותו. אבל כשאבא שלו מנסה להרוג אותו ככה..." פרד נרעד.
"גורם לי להרגיש בר-מזל בהשוואה."
"אתה באמת בר-מזל." אמר סיריוס
בקצרה.
רון נשך את שפתו התחתונה. "לוציוס באמת
ניסה להרוג אותו?" הוא שאל.
"הו, כן," אמר סיריוס. "כמעט
שהצליח. וזה עדיין אפשרי, אם לא נחזיר את דראקו להוגוורטס בקרוב. הוא גוסס."
ג'ורג' השמיט את מפתחות המכונית.
"גוסס?" הוא חזר כהד, בוהה בסיריוס בהלם.
"תכין את המכונית," אמר סיריוס
בקצרה, והלך בחזרה לדראקו. הוא כרע על ברכו ליד דראקו ואמר, "אתה יכול
ללכת?"
דראקו נראה כאילו הוא שוקל זאת בדעתו. ואז הוא
אמר, במבט קלוש של הפתעה, "בעצם. לא."
הרמיוני נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בדמעות,
אבל לא עשתה זאת.
"לא חשוב," אמר סיריוס בנוקשות,
התכופף, והרים את דראקו כאילו הוא שוקל לא יותר מילד, ולא כמו כמעט-מבוגר. כשהוא
הרים אותו, החרב נפלה מאחיזתו הרפה של דראקו, ובקול עמום נפלה על הקרקע.
הארי הרים אותה והושיט אותה לסיריוס, שהושיט את
ידו החופשית ולקח אותה בידית.
וזרק אותה שוב, מיד, כאילו שהוא נשרף.
כשהוא דיבר שוב, זה היה בקול מאולץ באופן
משונה. "הארי. אתה תיקח את החרב."
"אוקיי." אמר הארי, נראה מופתע.
"ואל תתן לאף אחד אחר לגעת בה." אמר
סיריוס, והתחיל ללכת עם דראקו בחזרה למכונית.
"על מה היה כל הענין?" שאלה הרמיוני
בהשתוממות.
אבל הארי לא שם לב. בעודו מסתכל אחרי סיריוס
ודראקו, הוא אמר, בקול מתוח, "שכחתי עד כמה סיריוס חזק."
היא הסתובבה והביטה בהארי, שהסתכל אליה בחזרה.
זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל לה בעיניים אחרי השיחה שהיתה להם בראש הצוק
מוקדם יותר. היא לא יכלה שלא לחוש שהיה משהו מוזר באופן בו הוא הסתכל עליה. משהו
שהיא לא ממש יכלה להניח עליו אצבע.
"אתה חושב שהוא הולך למות?" היא
שאלה.
הארי הניע את ראשו. "אני מקווה שלא,"
הוא אמר, ונעמד, מרים את החרב כשהוא עשה זאת. "אבל נראה שסיריוס חושב שהוא
מאד חלש. אני באמת לא יודע."
כשהיא הלכה אחרי הארי בחזרה אל המכונית,
הרמיוני הביטה למטה אל קמיע החיים שבידה. זה היה חפץ יפהפה בצורה נבזית - קו לבן זהוב מקיף קמיע של זכוכית, שבתוכו
היתה אחת משיני החלב של דראקו. היא יכלה לראות היכן ציפורניו של לוציוס פגמו בזהב
העדין, הטהור, והיכן ידו כופפה את הזכוכית עד שהיא התעקמה כמו עדשה של מיקרוסקופ.
סיריוס הניח את דראקו במושב האחורי של המכונית,
שם הוא נשען אל החלון, ידיו סביב עצמו כאילו קר לו. הוא נתן להרמיוני חיוך חלוש
כשהיא טיפסה לצידו, ואז עצם את עיניו. סיריוס נכנס והתיישב לידה.
הארי ישב מקדימה, עם הוויזלים.
הרמיוני צפתה בדראקו נושם, כשג'ורג' הניע את
המכונית לאחור, ואז התניע אותה למעלה אל האויר ונסק מעל הצוק. מעבר לכתפה, היתה לה
הרגשה שגם סיריוס צופה בו נושם. לא שהיה לה המושג הקלוש ביותר מה היא תעשה אם הוא
לפתע יפסיק.
היא הביטה למטה כשהם הפליגו מעל הבור, שחור
כדיו ואינסופי מתחת לשמי הלילה הבהירים. היא עדיין החזיקה את הקמיע באגרופה הקמוץ,
כשמשהו התגלה לפניה. היכן שהקמיע לא יהיה הוא תמיד יהיה סכנה לדראקו, פגיע כמו
שהוא לנזק ושבירה. אבל אם היא תשליך אותו לתוך הבור – הוא ייפול, וייפול לנצח, לא
נגוע בידי שום כוח חוץ מהרוח. היא תהתה מה יכול לקרות לו, אם ---
היא הסתובבה אל אחורי המכונית, אוחזת בקמיע,
תוהה אם עליה לזרוק אותו. ואז היא הרגישה משהו נוגע בפרק ידה.
היא הביטה למטה וראתה, להפתעתה, שזה היה דראקו.
הוא היה מאד חיוור, העור שמתחת לעיניו כמעט שקוף-למחצה, אבל הוא היה ער. הוא לחש,
"לא."
היא לטשה בו את עיניה. האם הוא יודע מה זה?
"אני חושב שאני יודע מה זה," הוא
אמר. "תמיד ידעתי בערך. אבל אני רוצה שאת תחזיקי בזה."
"להחזיק בזה?" הרמיוני היתה מזועזעת.
"אבל אני לא רוצה ---"
"בבקשה," הוא אמר, ועצם את עיניו.
באיטיות, הרמיוני משכה את ידה בחזרה. בתחושה של
אי רצון חזק, היא פתחה את השרשרת, מיקמה אותה מסביב לצווארה, והידקה את האבזם. היא
הרגישה את הקרירות שלו כנגד עורה, כשהקמיע נשמט מתחת לחולצתה. זה היה כבד. הרבה
יותר כבד מכפי שהיא סברה. כמו וו מסביב לצווארה.
* * *
השמיים התבהרו ונהיו כחולים אפורים, בזמן שהם
נחתו על אדמות הוגוורטס, ודראקו היה כעת ממש חסר הכרה ולא ניתן היה להעירו. ברגע
שהם נגעו באדמה, סיריוס קפץ מחוץ למכונית. "אני הולך להביא את דמבלדור,"
הוא אמר, צנח על ארבעת רגליו בצורתו הכלבית, ורץ במהירות לעבר הטירה.
אף אחד לא יכל לחשוב על משהו לומר. הוויזלים
הלכו כדי להבטיח שלוציוס היה עדיין חסר הכרה בתוך תא המטען. הרמיוני והארי ישבו,
וצפו בדראקו נושם. הרמיוני רצתה לשאול אותו אם הוא עדיין כועס עליה, אבל זה נראה
איכשהו לא מנומס לשוחח על כך כשדראקו פה, אפילו אם הוא חסר הכרה. לבסוף, היא אמרה,
"הארי, אתה בסדר?"
הוא הביט אליה. "אני בסדר," הוא אמר.
קולו היה חסר מבע, ועדיין היה לו את המבט המוזר על פניו שהיא לא הצליחה לזהות.
"פרקי הידיים שלך עדיין שרוטים," היא
אמרה בקול קטן, "אתה רוצה –"
הוא יצא מהמכונית בלי להביט אליה, והלך לעבר
הוויזלים. הרמיוני ישבה איפה שהיא היתה, מנסה שלא לבכות.
ואז סיריוס חזר, עם דמבלדור וגברת פומפרי, והכל
נהיה מטושטש. מדאם פומפרי ציוותה על כולם להתרחק מדראקו, כישפה אלונקה, הרימה אותו
לתוכה, והם מיהרו משם בלי מבט לאחור. כולם צפו בה הולכת, בדרגות שונות של דאגה.
"פרופסור," אמרה הרמיוני בקול קטן,
"היא אמרה אם הוא הולך להיות בסדר?"
דמבלדור הניע את ראשו. "בנוגע לכך,"
הוא אמר בכבדות, "אני לא יכול, כרגע, לומר." הוא פנה אל הוויזלים.
"אני יודע שאתם בוודאי עייפים, נערים," הוא אמר, והוסיף בניצנוץ קטן
בעיניו, "ואני יודע שאביכם בוודאי ירצה את מכוניתו בחזרה. אבל אני רוצה לבקש
מכם לעשות עבורנו עוד טובה אחת."
הם הנהנו בהסכמה.
"צריך שתקחו את לוציוס ללשכה לאכיפת חוקי
הקסמים, אל ההילאים ששם." אמר דמבלדור. "דיברתי איתם. הם יצפו
לכם." הוא פנה אל סיריוס. "סיריוס, תן להם את הפרטים. עליי ללכת לאגף
המרפאה ולראות אם אני יכול להיות לעזר למדאם פומפרי. הארי והרמיוני... בואו איתי,
בבקשה."
"יש עוד דבר אחד, פרופסור." אמר
סיריוס במהירות. "החרב שסיפרתי לך עליה – היא נמצאת אצל הארי."
דמבלדור הביט לעבר הארי. "אני יכול לראות
אותה?"
הארי הושיט אותה לו, ודמבלדור הביט בה במבט
שוקל. "אני רואה," הוא אמר, אחרי הפסקה ארוכה, ואז הגיש אותה בחזרה
להארי. "אל תתן לאף אחד אחר לגעת בה," הוא אמר, בדיוק כמו סיריוס. הוא
הסתובב והתקדם בחזרה לכיוון הטירה, הארי והרמיוני ממהרים אחריו.
* * *
"איך הוא?" שאל דמבלדור, נועץ מבט
בנער החיוור שעל המיטה. הארי והרמיוני, מכל צד שלו, הביטו למטה בהבעות עצובות.
"הוא יחיה," אמרה מדאם פומפרי,
שנראתה עייפה אבל הרבה פחות מודאגת. "נתתי לו מספר סמי חיזוק ושיקוי אנרגיה.
אין שום נזק ממושך, ונראה שהוא יתעורר בקרוב. הילד הוא בעצם די חזק, אפילו שהוא לא
נראה ככה."
"אני רוצה שיודיעו לי ברגע שהוא
מתעורר," אמר דמבלדור.
דלת המחלקה נפתחה, וסיריוס נכנס. "הם
הלכו," הוא אמר לדמבלדור.
מדאם פומפרי נראתה נרגזת. "זוהי מרפאה, לא
תחנת רכבת." היא אמרה בזעף. "הילד צריך לנוח."
הרמיוני רצתה לחייך אל הארי. היא היתה כל כך רגילה
לשמוע את מדאם פומפרי אומרת את המילים האלה כשהארי היה תחת טיפולה, לעיתים כל כך
קרובות אחרי איזו הרפתקה מוזרה שהוא הצליח להיקלע לתוכה. אבל הארי לא הביט בה.
"את צודקת, פופי," אמר דמבלדור בלי
שקולו ישתנה. "הארי, חזור אל המשרד שלי איתי, אני רוצה לדבר איתך. סיריוס
והעלמה גריינג'ר, אתם יכולים להישאר פה עם דראקו אם ברצונכם לעשות זאת."
דמבלדור עזב עם הארי, וסיריוס והרמיוני לקחו
מושבים בכל צד של המיטה של דראקו. הוא אכן נראה טוב יותר. קצת צבע חזר לפניו.
הרמיוני שמחה להישאר לבד עם סיריוס. היא רצתה
לשאול אותו משהו. היא הושיטה את ידה לחולצתה, שלפה את קמיע החיים, והראתה אותו
לסיריוס. "דראקו רצה שאחזיק בזה, אבל אני לא יודעת מה עליי לעשות איתו."
היא אמרה. "הלכתי לזרוק אותו לתוך הבור חסר התחתית, אבל..."
"טוב שלא עשית את זה," אמר סיריוס.
"אם לוציוס הולך לעמוד למשפט, נצטרך את זה בתור ראיה. זה עשר שנים באזקבאן אם
אתה יוצר אחד מהדברים האלו, ובוודאי עוד עשר שנים אם אתה מנסה להרוג מישהו עם זה.
וכשהמישהו שאתה מנסה להרוג הוא הבן שלך..."
"טוב." אמר הרמיוני בסופיות.
"סיריוס..."
"כן?"
"למה לא נתת לאף אחד חוץ מהארי לגעת בחרב
הזאת?" היא שאלה.
כתשובה, סיריוס הושיט את ידו והיא ראתה מה
שנראה כמו כוויה אדומה ודלקתית לאורך כף ידו. "זה למה," הוא אמר.
"אם הייתי מחזיק אותה זמן רב יותר, היא היתה חורכת לגמרי את היד שלי."
"אבל דראקו נגע בה, והוא בסדר גמור,"
היא אמרה.
"כן, נכון," אמר סיריוס, פונה להביט
שוב בדראקו. "מה שפותח כל מיני סוגים של אפשרויות מעניינות."
"אתה לא הולך לספר לי, נכון?" היא
שאלה ברוגז. "אתה פשוט הולך להיות סודי."
"זה אני," הסכים סיריוס. "האיש
הסודי. איש הכלב הסודי, ליתר דיוק."
הרמיוני גיחכה.
"בעצם, היה משהו שרציתי לומר לך."
אמר סיריוס.
היא הרימה את גבותיה במבט שואל.
"אל תהיי יותר מדי קשה עם הארי," הוא
אמר בשקט. "האנשים שהוא באמת אהב בחייו, ובכן, הם מגלים נטיה למות. גורם לו
להיות קצת עצבני בנוגע להבעת רגשות."
"אולי כדאי שנעסוק קצת פחות
במתן-העצות," אמר דראקו, "וקצת יותר בהשגחה על החולה? אני מוקד תשומת
הלב פה, לא?"
שניהם קפצו ולטשו בו עיניים. הוא היה ער והביט
בהם, לא מחייך, אבל עם שעשוע בעיניו הבהירות והאפורות.
"דראקו!" צעקה הרמיוני באושר, וזרקה
את זרועותיה מסביבו.
"אוו," הוא אמר, אבל הוא חייך עכשיו.
"סליחה," היא אמרה, מושכת את ידיה
בחזרה, "הכאבתי לך?"
"עשרה אוכלי מוות שרוקעים עליי עם מגפיים
מכאיבים לי." אמר דראקו. "את רק... הזכרת לי."
סיריוס הביט בו במבט קשה. "כמה זמן היית
ער?" הוא אמר. "שמעת אותנו מדברים על קמיע החיים?"
"כן." אמר דראקו, לא מחייך יותר.
סיריוס פתח את פיו, אבל דראקו הניד בראשו.
"זה בסדר," הוא אמר. "תפסתי את זה. אני מבין כמה שאני רוצה, אתה לא
צריך להסביר לי."
סיריוס סגר את פיו ונעמד, עדיין נראה מודאג.
"אני הולך להביא את דמבלדור," הוא אמר. "אני מייד אחזור."
* * *
"הארי," אמר דמבלדור לאחר הפוגה
ארוכה.
"כן, פרופסור?"
הארי זה עתה גמר לספר לדמבלדור את הגרסה שלו
לאירועי השבוע האחרונים. הם ישבו במשרדו של המנהל, חדר עגול ויפהפה שהארי אהב
ביותר. זה היה מזל, בגלל שנראה שהוא מגיע לשם די הרבה.
דמבלדור ללא ספק חשב על אותו דבר.
"קיוויתי שזאת תהיה המחצית שלא תיגמר כשאתה יושב במשרד שלי ונראה כאילו זה
עתה שרדת מהפכת גובלינים. חבל, זה נראה יותר מדי לקוות בשבילו." הוא קונן.
"כתוספת, יש גם הילאים שנדחקים בכל רחבי אנגליה ברגע זה, מנסים לשים קסמי
זיכרון על כל המוגלגים שדיווחו שהם ראו קוסמים צונחים מהשמיים, תודות לקסם העירבול
היעיל ביותר של ידידתך העלמה גריינג'ר. ובנוגע לוולדמורט – "דמבלדור נאנח.
"אין לנו שום מושג איפה הוא עלול להיות."
"אני באמת מצטער על כל זה, פרופסור,"
אמר הארי באדישות.
גבותיו של דמבלדור התרוממו. "נו,
הארי." הוא אמר. "עליך לדעת שאני לא מאשים אותך. לא יותר משהאשמתי אותך
על הכנסת שמך לגביע האש."
"כן," המשיך הארי באותו קול אדיש,
"הכל קורה לי, נכון?"
"אתה מיוחד," אמר דמבלדור,
"אפילו שאתה לא יודע כמה מיוחד."
"אז תספר לי," אמר הארי.
"אני מתכנן לעשות זאת," אמר דמבלדור
באופן בלתי צפוי. "אבל אני מחכה למאלפוי הצעיר שיתעורר קודם, בגלל שזה נוגע
גם אליו." הוא הוסיף, אפילו עוד יותר באופן לא צפוי.
הארי לטש עיניים. "מה יש לזה לעשות עם
מאלפוי?"
עכשיו דמבלדור הביט בו במבט שוקל. "אתה לא
מחבב אותו, נכון?"
"לא הרבה," אמר הארי, נועץ מבט
ברצפה.
"ובכל זאת הצעת את חייך בתמורה לחייו, לפי
תיאורך ותיאורו של סיריוס." אמר דמבלדור. "והוא הציע את שלו בתמורה
לשלך. למה זה?"
"אני– לא יודע," אמר הארי, נראה
מזועזע. "פרופסור –"
"כן?"
"לוציוס מאלפוי אמר שהמשפחה שלו הם צאצאים
ישירים של סלאזאר סלית'רין. והחרב הזאת היתה שלו. אבל אתה אמרת לי שלא נשארו
צאצאים חיים של סלית'רין חוץ מוולדמורט."
"טעיתי," אמר דמבלדור בעליזות.
"זה יכול לקרות. סלאזאר סלית'רין חי מאות של שנים לפני כן. ללא ספק נותרו
צאצאים אחרים שלו בחיים. אבל בכל זאת לא נותר איש עם ריכוז ניכר של דם של
סלית'רין. או שכך חשבתי. זה במידת מה דומה לך, בעוד שאצלך זה עם דם של גריפינדור
–"
הארי הפך את בקבוק הדיו שהוא השתעשע איתו.
"יש לי דם של גריפינדור?"
"הו, אבוי," אמר דמבלדור בעליצות,
"זה היה אמור להיות סוד."
"ובכן, אין פלא שמאלפוי ואני לא מחבבים
אחד את השני, אם כך," אמר הארי. "גריפינדור וסלית'רין לא חיבבו אחד את
השני גם כן."
"אתה ומאלפוי מעלים במוחי שני נערים אחרים
שהכרתי פעם," אמר דמבלדור. "הם היו במשרדי יותר פעמים מכפי שאוכל לספור.
איך הם תיעבו אחד את השני! ובכל זאת. בסוף היכרותם הם היו מתים אחד בשביל השני. את
זה אני יודע."
הארי הביט בדמבלדור מתוך סקרנות.
"ג'יימס פוטר וסיריוס בלק." אמר
דמבלדור.
נדהם, הארי עמד למחות, כשהדלת נפתחה וסיריוס
תקע את ראשו פנימה. "פרופסור," הוא אמר. "דראקו מאלפוי ער. אני
חושב שכדאי שתראה אותו."
* * *
"כמה חבל שאבא לא יכול להיות פה,"
אמר ג'ורג' וויזלי, משתמש בשרביטו כדי לכוון את לוציוס מאלפוי חסר ההכרה במעלה
המדרגות של בניין הלשכה לאכיפת חוקי הקסמים. (רון נותר על שפת הכביש כדי לבצע את
המשימה שאין לקנא בה, למנוע מעוברי אורח להתנגש במכונית הבלתי נראית). "הוא
תמיד רצה לראות מאלפויים מקבלים בראש."
"תפסיק לחבוט את לוציוס בעמודים,
ג'ורג'," אמר פרד.
"סליחה," אמר ג'ורג' בקול שאינו מביע
חרטה. "יד השרביט שלי קצת רועדת."
קהל קטן של קוסמים אוכפי קסמים חיכה להם בתוך
הבניין. ביניהם היה מודי עין הזעם, עומד ליד מכשפה גבוהה שברדסה היה שמוט עד
עיניה. הוא קרץ אליהם בעינו הקסומה כשהם נכנסו פנימה.
ג'ורג' הוציא את שרביטו מלוציוס, שנפל על הקרקע
באמצע מעגל הקוסמים ושכב שם, נוחר קלות. "הנה הוא," הוא אמר בעליצות.
"לוציוס מאלפוי. הוא כולו שלכם, רבותיי."
הקוסמים לטשו בו עיניים.
מודי עין הזעם תפס את ההנהגה. "דמבלדור
אומר שתפסתם את מאלפוי עם קמיע חיים לא חוקי." הוא נהם. "זה נכון?"
פרד וג'ורג' התחילו לדבר בבת אחת.
"הוא חטף את סיריוס בלק –"
"השתמש בקללת הקרושיאטוס על הרמיוני
גריינג'ר – היא תלמידה בהוגוורטס –"
"מלא דברים מהאומנות האפלה בבית שלו
–"
"ניסה לרצוח את הבן שלו עם הקמיע הזה –
ראינו אותו –"
"הוא פושע!" אמר ג'ורג' בסיום.
"תזרקו עליו ספר."
"או," אמר פרד בתקווה, "אתם
יכולים לזרוק עליו דברים הרבה יותר כבדים וגדולים."
"כמו סלעים," הציע ג'ורג'.
"עדים?" שאל אחד מהקוסמים, נשמע
מעוצבן.
"מה?" אמר פרד, שלא עמד על המשמר.
"עדים." הרעים עין הזעם מודי.
"זה לא שאנחנו לא יודעים שלוציוס מאלפוי הוא ברנש רע. אנחנו יודעים את זה כבר
שנים. אבל אף פעם לא היה מישהו שיכול להעיד נגדו."
פרד וג'ורג' הביטו אחד בשני. "ובכן,"
אמר ג'ורג'. "אנחנו. אנחנו עדי ראיה."
הקוסמים נראו מפקפקים.
"וסיריוס בלק."
הקוסמים עדיין נראו מפקפקים. אפילו שסיריוס בלק
נוקה בשנה שעברה מאשמת הרצח (נתמך בידי דמבלדור והעובדה שפיטר פטיגרו היה עדיין
בחיים והיה שייך לחבורה של וולדמורט), הוא היה עדיין רחוק מלהיחשב חבר מן השורה
בקהילת הקוסמים.
"והארי פוטר," אמר פרד נואשות.
היה רחש של מילמולים למשמע זאת. רוב עולם
הקוסמים החשיב את הארי כגיבור, אבל היו המון אנשים שפיקפקו בהיסטוריה שלו
ובכוחותיו, שהיו עדיין מיסתוריים. ג'ורג' תפס את המילים "לחשנן"
ו"תמיד מסתבך באיזה סיפור מטורף, לא?"
פרד וג'ורג' הביטו אחד בשני בחרדה גוברת.
"אני אעיד," אמר קול.
כולם הסתובבו כדי לראות מי דיבר. זאת היתה המכשפה
הצנומה שעמדה ליד מודי עין הזעם, שעד עכשיו היתה בשקט. המכשפה הרימה את ידיה,
ומשכה את ברדסה לאחור.
זו היתה נרקיסה.
מודי עין הזעם חייך חיוך רחב. הוא ללא ספק ציפה
לכך. פרד וג'ורג', בכל מקרה, היו מבולבלים לגמרי.
"אני אעיד," היא אמרה שוב. "אני
נרקיסה מאלפוי. לוציס מאלפוי היה בעלי. אני יכולה לאשר שהוא אכן היה אשם בכל
האשמות שמוטלות עליו. כתוספת, אני אפתח את אחוזת מאלפוי בפני הלישכה לאכיפת חוקי
הקסמים, וארשה להילאים כניסה חופשית לכל המעברים. צריך להיות שם מספיק קסם אפל
בשביל להחזיק אותם עסוקים במשך שנה. וחוץ מזה," היא המשיכה, עכשיו מדברת
ישירות למודי עין הזעם שנראה כאילו הודיעו לו שחג המולד הוקדם, "אני אתן לכם
את כל הניירות של לוציוס. יש שם הרבה בקשר למה שוולדמורט ובעלי כינו 'התוכנית'. זה
אמור להוות קריאה מעניינת."
"אבל – אבל למה?" גימגם אחד הקוסמים.
"בגלל שאני רוצה מכם משהו בתמורה,"
היא השיבה.
"באמת?" אמר מודי עין הזעם, כאילו
הוא כבר ידע, "ומה זה?"
"אני לא רוצה שלוציוס יישלח
לאזקבאן." אמרה נרקיסה.
פרד וג'ורג' נראו מזועזעים.
"למה לא?" צעק פרד.
"את לא מתכוונת שהם יתנו לו ללכת?"
מחה ג'ורג'.
נרקיסה הביטה בדמות השפופה של בעלה לרגע ארוך.
"אני לא מבקשת בשביל עצמי," היא אמרה. "אני אהיה שמחה לראות אותו
באזקבאן לשארית חייו. אבל יש לנו ילד. דראקו. הבן שלי." היא הביטה בחזרה
במודי. "אני לא רוצה שהוא יחשוב על אביו באזקבאן. יחשוב עליו סובל, משתגע."
היא פנתה אל שאר הקוסמים. "אני מבקשת מכם שתשלחו אותו לבית החולים על שם
הקדוש מאנגו למחלות קסמים במקום זאת. למחלקה של הפושעים הבלתי-שפויים."
"אני חושב שאפשר להסכים על כך," אמר
עין הזעם במהירות.
היתה שתיקה ארוכה. ואז שאר הקוסמים הנהנו
בהסכמה.
"האם זה נורא שם?" שאל ג'ורג'
בתקווה.
עין הזעם גיחך לעברו, אבל שאר הקוסמים היו
עסוקים בדיבור בינם לבין עצמם והתעלמו מהוויזלים. אחד מהקוסמים כישף אלונקה והרחיף
את לוציוס לתוכה. כמה מהקוסמים יצאו מהקבוצה כדי ללוות את לוציוס משם, כנראה לתא
זמני מאיזשהו סוג.
שאר הקוסמים נראו מעוניינים רק בדיבור אל נרקיסה,
אבל היא פסעה הרחק מהם לעבר פרד וג'ורג'.
"ברצוני להודות לכם," היא אמרה.
"דמבלדור שלח את עין הזעם אליי והוא סיפר לי מה קרה. ברצוני להודות לכם על כל
מה שעשיתם בשביל דראקו."
ג'ורג' הסמיק. נרקיסה יכולה להיות הרבה יותר
מבוגרת ממנו, חוץ מזה שהיא אמא של דראקו מאלפוי, אבל היא עדיין היתה מאד יפהפיה.
"זה היה שום דבר," הוא אמר.
"האם תעשו למעני טובה?" היא המשיכה,
והושיטה להם מעטפה. "כתבתי לדראקו מכתב, משום שאיני יכולה להיות איתו עכשיו.
האם תתנו לו אותו?"
"בוודאי. בטח," אמר ג'ורג', לוקח את
המכתב.
"תודה לכם," היא אמרה שוב, התכופפה,
נישקה כל אחד מהם על הלחי, והלכה בחזרה אל הקוסמים, שליוו אותה מחוץ לחדר. פרד
וג'ורג', עכשיו שניהם די אדומים מתחת לשיערם האדום, הלכו בחזרה למכונית.
* * *
כשהארי, דמבלדור וסירוס פסעו לתוך החדר,
הרמיוני ודראקו היו מדברים. היא נשענה קדימה כשמרפקיה על הכרית שלו, וראשו פנה
לכיוונה. הם שוחחו בהתלהבות, והפסיקו רק כאשר דמבלדור כיחכח בגרונו.
"מרגיש יותר טוב, מר מאלפוי?" הוא
אמר, עיניו מנצנצות. הוא לקח כסא ליד דראקו, והארי וסיריוס התיישבו בצד השני של
המיטה. הארי החזיק את חרבו של סלאזאר סלית'רין לרוחב ברכיו. היא נראתה לא מתאימה
לחדר המרפאה.
"הארי," אמר דמבלדור.
"ודראקו." הוא הביט מאחד לשני מעל למסגרת משקפיו המוזהבות. "האם
אחד מכם," הוא אמר, "יודע מה זה מאגיד?"
הארי ודראקו הסתכלו בו בפנים חסרות הבעה.
דמבלדור פנה אל הרמיוני, שעטתה את ההבעה שכרגיל
היתה לה בכיתה, כשהיא ידעה את התשובה לשאלה ואף אחד אחר לא ידע. "מיס
גריינג'ר?"
"ובכן, פרופסור בינס אמר לי שמאגיד זה סוג
נדיר של קוסם, שנולד עם כשרונות מיוחדים." אמרה הרמיוני מיד. "סלאזאר
סלית'רין היה כזה. כך גם רוואנה רייבנקלו. גם אתה, פרופסור. ו..." היא הססה.
"שליט האופל הוא גם אחד."
"מאגיד הוא אכן סוג נדיר של קוסם או
מכשפה," דמבלדור הסכים. "נדיר ורב עוצמה ביותר. מאגיד יכול לבצע קסם ללא
שימוש בשרביט, יכול לעמוד בפני כשפים וקללות רבים, ויכול לשרוד קסמים שבקלות יהרגו
כל קוסם אחר." הוא פנה אל הארי. "אתה זוכר, הארי, ששאלת אותי מדוע
וולדמורט רצה להרוג אותך כשהיית תינוק?"
הארי הנהן, נראה לא-שמח. "אמרת שאני לא
יכול לדעת אז, אבל תספר לי לבסוף."
"אני מספר לך עכשיו," אמר דמבלדור.
"אתה מאגיד, הארי."
דראקו והרמיוני הסתובבו בחטף כדי לראות את
הארי, שהיה חיוור בהפתעה. סיריוס לא נראה מופתע כלל – זה היה ברור שהוא כבר ידע על
כך.
"אני מאגיד?" אמר הארי, נשמע המום.
"כן, אתה מאגיד," אמר דמבלדור.
"ולאמיתו של דבר, מאגיד רב עוצמה ביותר."
"הו, אופייני," אמר
דראקו, נשמע מרוגז, "עכשיו פוטר הוא גם מאגיד, נוסף על הכל?"
דמבלדור הסתובב אל דראקו, שהחוויר לרגע, כשחשב
שהמנהל עומד לבטל את דבריו. במקום זאת, דמבלדור אמר, "גם אתה מאגיד, מר
מאלפוי. ואם אני לא טועה, אחד הרבה יותר חזק ורב עוצמה מהארי."
דראקו הפך להיות אפילו יותר חיוור מהארי.
"אתה בטוח?" הוא שאל, נשמע באמת מאד ספקני.
"לא הייתי בטוח." אמר דמבלדור.
"תמיד ידעתי את זה עליך," הוא אמר בפנותו בחזרה אל הארי, "ידענו את
זה בשעה שנולדת. זאת הסיבה שוולדמורט רצה להרוג אותך, ושהוריך נאלצו לרדת למחבוא
ביחד איתך. הוא לא רצה שיוולד ילד מאגיד לשניים מאויביו הכי גדולים, שניים מתומכיי
הכי גדולים. הוא ידע שכשתהיה מספיק מבוגר, אתה תיהפך לנשק שבאמצעותו נוכל להכות
בו."
"ומה בקשר אליי?" הפריע דראקו.
"למה הוא לא ניסה להרוג אותי?"
"למה לו?" שאל דמבלדור בהגיון.
"אתה ילדו של התומך הכי קרוב אליו. תחשוב איזה נשק היית יכול להיות במחסן
הנשק שלו! יכולת להיות אוכל המוות הגדול מכולם." דמבלדור הניד בראשו.
"אביך שמר את זה בשקט גמור, דראקו. הורים לילדים מאגידים אמורים לרשום אותם
במשרד הקסמים בלידתם; הוא מעולם לא רשם אותך. אני מפקפק בכך שמישהו ידע על כך חוץ
מלוציוס ומוולדמורט עצמו. מספר כלים של הגדת עתידות שאני בעצמי הפעלתי הראו לי שיש
מאגיד נוסף בהוגוורטס, אך לא ידעתי מי הוא."
דראקו היה דומם, נזכר במשהו שאביו אמר לו באותו
בוקר: לאדון האופל היו כאלה ציפיות גבוהות בשבילך, דראקו.
"איך אתה יודע?" הוא שאל את דמבלדור.
"איך אתה יודע שאני באמת אחד?"
"החרב הזאת, לדוגמה," אמר דמבלדור, מצביע
לעברה היכן שנחה בחיקו של הארי. "זהו חפץ קסום ורב עוצמה, דראקו. רק מאגיד
יכול לגעת בחרב הזאת. וכמו כן קיימת העובדה שלוציוס יצר את קמיע החיים מאחת משיניך
כשהיית תינוק. הוא השתמש בזה כדי לשלוט עליך ועל אמך, זה נכון, אבל זה גם נתן לו
את האפשרות למשוך מעט מכוחות המאגיד שלך. זה הפך אותו לקוסם הרבה יותר חזק מכפי
שהוא היה אחרת."
גם דראקו וגם הארי לטשו את עיניהם במנהל.
הרמיוני אמרה, "פרופסור דמבלדור?"
"כן?"
"האם הסיבה ששיקוי הפולימיצי השפיע על
הארי ודראקו בדרך שזה השפיע... זה בגלל שהם מאגידים?"
"ניחוש טוב, מיס גריינג'ר. במספר דרכים,
ניחוש מדויק. קסם הפולימיצי נמשך כך, למעשה, מכיון שמר מאלפוי גרם לו להימשך
כך."
"לוציוס גרם למה?" שאל הארי מבלי
לחשוב.
"הוא מתכוון אליי, אידיוט," אמר
דראקו. "ולא עשיתי שום דבר כזה!" הוא הוסיף, נועץ מבט זועם בדמבלדור.
"הו, כן עשית," אמר דמבלדור בעיניים
מרצדות. "אולי אני אהיה מעט בוטה בכך שאצהיר שלך ולהארי תמיד היתה, בוא נאמר,
תחרות מסוג..."
"הוא מקנא בי, אם זה מה שאתה
מתכוון." קטע אותו דראקו.
הארי גילגל את עיניו.
"אכן." אמר דמבלדור. "למעשה,
אני מניח את ההנחה הזאת: כשלקחת את שיקוי הפולימיצי, מר מאלפוי, והוא הפך אותך
להארי, ראית מיד את התועלת שאתה יכול להפיק מהמצב. להיות הארי. לחיות את חייו.
לראות כמו שהוא ראה. ללמוד את סודותיו. אביך לימד אותך לגלות חולשה ולנצל אותה
לטובתך, נכון?"
דראקו נראה אפור וחיוור. "אני..."
"פרופסור," מחה סיריוס.
דמבלדור התעלם משניהם. "הוא לימד אותך גם
דברים אחרים," הוא המשיך באותו קול מדוד. "לראות את הרע כשטוב מוצע
לפניך, לזלזל באלה שמתחתיך, ולהתרפס לפני אלה שמעליך. לא להעדיף דבר חוץ מהרווח
האישי והמיידי שלך."
"אני אף פעם..." אמר דראקו ברפיון,
"לא בכוונה..."
"אמרתי שהוא לימד אותך." אמר
דמבלדור. "לא אמרתי שלמדת. אני חושב שהיו לך רווחים נוספים בהפיכה להארי.
תמיד ראית אותו כמישהו שאליו טוב-לב בא בקלות. מתחת לעורו של הארי, יכולת להרשות
לעצמך ללכת אחרי הנטיות הטבעיות והטובות יותר שלך, שבתור עצמך נאלצת לדכא. יכולת
להיות טוב. אמיץ. הירואי." הוא הביט אל דראקו מעל קצה משקפיו. "אני לא
אומר שמתוך הכרה השפעת על שיקוי הפולימיצי," הוא המשיך. "אני אומר
שייחלת שזה יימשך. אף קוסם רגיל לא היה יכול לעשות את זה. אתה גרמת לקסם להימשך
זמן ארוך כפי שהוא נמשך. השתמשת באנרגיה שלך, אנרגיה של מאגיד, כדי לשמור על
השיקוי שלא יתפוגג. וכפי שהבנתי, היה צריך מאגיד אחר כדי להסיר את הקסם."
דראקו נעץ מבט במנהל, פיו פעור.
"יש לי עוד שאלה אחת, פרופסור," אמרה
הרמיוני בקול קטן.
"כן, מיס גריינג'ר?"
"אם דראקו והארי הם מאגידים... למה הארי
לא הראה שום סימן לכך? ולמה דראקו לא הראה שום סימן לכך עד עכשיו?"
"זוהי תכונה שבדרך כלל לא מראה את עצמה עד
גיל ההתבגרות המאוחר. היא יכולה להשתחרר באופן מקרי, או שצריך מספר תמריצים כדי
להפעיל אותה."
"כמו מה?" שאל הארי, סקרן.
הארי לא היה לגמרי בטוח, אבל נראה היה לו
שדמבלדור נראה מעט נבוך. "רגש חזק מסוג מסוים," אמר דמבלדור. "מצבי
סכנה מפעילים אותה גם כן. למעשה, בימים הישנים, אם ילד מאגיד לא הראה שום סימן של
יכולת עד שהוא הגיע לסביבות גיל שמונה עשרה, משרד הקסמים היה שולח אותו נגד דרקון
או מפלצת אחרת."
הארי נראה מודאג. "כבר התמודדתי נגד
דרקון, ולא הראיתי שום סימנים שאני מאגיד, פרופסור..."
"זה בסדר גמור, הארי," אמר דמבלדור
בעליצות. "ניתן לך עוד שנתיים, ואז נאכיל אותך לבסיליסק."
הארי הציץ בו. הוא היה די בטוח שדמבלדור רק
התלוצץ. נכון?
"אני אדבר עם שניכם בנוגע לכך, באריכות,
מאוחר יותר," אמר דמבלדור. "אני חושש שאם נשהה את ברכת 'ברוך הבא' שלנו
יותר מדי, יהיו למדאם פומפרי מספר מילים קשות להחליף איתי."
הרמיוני חייכה אל דראקו כשהיא קמה. "אני
אחזור מחר," היא אמרה.
הארי הניח את החרב על מיטתו של דראקו, היכן
שהוא יוכל לשים את ידו עליה אם הוא ירצה. "מאוחר יותר, מאלפוי," הוא
אמר.
"יש איזשהו סיכוי, פרופסור," שאל
הארי כשהם יצאו מהחדר, "שדם המאגיד שלי בא מגודריק גריפינדור?"
"גודריק העצבני, כפי ששותפי ניקולס פלאמל
נהג לקרוא לו?" אמר דמבלדור, נראה עליז. "הו, אני מטיל בכך ספק, הארי.
הוא לא היה מאגיד. בכלל לא. לוחם גדול, כמובן. מאד אמיץ. תמיד צורח. זה היה איך
שהוא הפחיד את האויב, אתה יודע, עם צעקות הקרב הנוראות שלו."
"חשבתי שזה היה אומץ-הלב וההברקות הטקטיות
שלו." אמר הארי.
"הו, לא," אמר דמבלדור. "הכל
הלך על צעקות, באמת."
* * *
סיריוס ודמבלדור הלכו בחזרה אל משרד המנהל כדי
לדבר, והרמיוני והארי, שניהם מותשים, הלכו באיטיות בחזרה למגדל גריפינדור. הם עצרו
ליד חור התמונה, והרמיוני הסתובבה אל הארי.
"אתה מרוצה?" היא שאלה, בקול קטן.
"בקשר לזה שאתה מאגיד?"
"בטח," אמר הארי. הוא נראה מתוח
ועצבני מרוב תשישות, והיו כתמים שחורים של עייפות מתחת לעיניו הירוקות. "למה
שאני לא אהיה?"
היא נעצה בו מבט, והבינה לפתע מה היה שונה
בהבעה שלו. היא היתה עמומה, בלתי ניתנת לקריאה – והיא תמיד היתה מסוגלת לקרוא את
הבעותיו של הארי לפני כן. היא חשבה שהיא מכירה כל צליל וכל גוון של רגש בקולו, בפניו,
אבל עכשיו... לא משנה מה הוא הרגיש, הוא ניסה להסתיר את זה מפניה.
"הארי, בקשר לקודם –"
"לא." הוא אמר בפראיות.
היא עצרה. "לא מה?"
"לא, אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו."
הוא אמר בקול מונוטוני.
"אבל –"
"תני לי לנחש," הוא אמר, מפנה את
פניו לעברה ונראה כועס כמו שהיא מעולם לא ראתה אותו. "חשבת על משהו ממש פוגע
להגיד, אבל לא יכולת לחכות עד מחר, כי החלק הכי כיפי הוא המבט הזה על הפנים
שלי."
הרמיוני נראתה המומה. "הארי, אני
מצטערת..."
"אני לא רוצה לדבר איתך על זה," הוא
אמר. "אני לא יודע למה את מעלה את זה שוב. אולי את רוצה לומר לי שוב כמה
פגעתי בך, כמה שהתנהגותי הרסה כל סיכוי שעלול היה להיות לי אי פעם איתך. ואז את
תלכי לך ותפלרטטי עם מאלפוי, בדיוק כמו שעשית קודם. בגלל שנראה שכל דבר שהוא
עשה לא הרס את הסיכויים שלו איתך."
היא פתחה את פיה כדי למחות, ואז סגרה אותו. הוא
צדק. היא באמת פלירטטה עם מאלפוי מול הפנים שלו. ואולי היא עשתה את זה כדי לפגוע
בו. אם כך, זה ללא ספק עבד. מה שהיה נחמה מזערית.
הארי הסתובב. "בומסלאנג." הוא אמר
לתמונה, והיא חגה על צירה ונפתחה.
"הארי, אני מצטערת," היא אמרה שוב
נואשות. "מה שתרצה שאני אומר –"
"ברגע זה יש רק דבר אחד שאני רוצה."
הוא אמר. "אני רוצה לצאת מהשיחה הזאת."
והוא פסע דרך חור התמונה. אחרי רגע, הרמיוני
הלכה אחריו.
רון פרד וג'ורג' הצטופפו סביב האח, וקיבלו את
פניהם בצעקות שמחה. הארי הלך לכיוונם והשליך את עצמו על כסא. הרמיוני, מרגישה שהיא
על סף דמעות, פנתה לכיוון השני ורצה במעלה המדרגות אל חדר השינה של הבנות.
בחצי הדרך במעלה המדרגות, היא שמעה מישהו קורא
לה, והסתובבה לאחור.
זה היה רון. "הרמיוני, חכי," הוא
אמר.
היא ירדה בחזרה כמה מדרגות עד שהיא היתה בדיוק
מעליו, והיה עליו להטות את ראשו למעלה כדי להביט בה (חוויה נדירה בשביל רון, שהיה
אחד הבנים הגבוהים בבית הספר). "מה?" היא שאלה.
"את מאוהבת במאלפוי?" הוא שאל בחדות.
"מה?"
"שמעת אותי," הוא אמר, נשמע מאד
חמור. "בגלל שהארי חושב שאת כן. אמרתי לו שאת לא, אבל הוא לא מאמין
בזה."
"אם הארי רוצה לדעת, למה הוא לא שואל
אותי?" היא שאלה בכעס.
"הו, אני לא'ידע." אמר רון ברוגז.
"אולי בגלל שבפעם האחרונה שהוא שאל אותך משהו, כמעט הורדת לו את הראש."
"אוה, אז כולם יודעים על זה, אם כך?"
"הרמיוני," אמר רון, נשמע מעט נואש
עכשיו, "את לא יכולה באמת לחשוב על חברות עם דראקו מאלפוי, נכון שלא? כלומר,
זה לגמרי מטורף. הוא לעולם לא יעשה אותך מאושרת, הוא פשוט יוביל אותך לריקוד בזמן
שהוא משתעשע לו עם בנות אחרות מאחורי הגב שלך, והוא בטח יצטרף ללהקת רוק ויצבע את
השיער שלו בצבע כחול, ואת תצטרכי לחכות בבית עם הילדים והוא בינתיים ישתולל לו
בחוץ, ובסוף הוא ישאיר אותך עם שום דבר חוץ מזכרונות וילדים בלונדיים קטנים
וחיוורים."
"רון," אמרה הרמיוני ברחשי כבוד,
"עוף מפה, טוב? אין לך שום מושג על מה אתה מדבר, אתה נשמע לגמרי משוגע."
"לפחות אני לא מדבר על לצאת עם דראקו
מאלפוי!"
"זה בגלל שאתה לא הסגנון שלו. ואתה טועה
לגביו."
"הו?" שאל רון, נראה זועם, "במה
אני טועה לגביו?"
"הוא אף פעם לא יצבע את השיער בכחול, הוא
הרבה יותר מדי שחצני." אמרה הרמיוני, הסתובבה, ופסעה לתוך חדר השינה של
הבנות. רון עמד על המדרגות, מרגיש נרגז באופן יוצא דופן, ואז ההבנה המלאה נחתה
עליו. הוא לא קיבל אף סוג של תשובה לשאלה שלו.
* * *
ברגע שהאחרים עזבו, מדאם פומפרי התחילה לרפא את
הפצעים והחתכים של דראקו. ישן-למחצה, עיניו עצומות, דראקו יכל להרגיש נגיעות
קלילות על פניו, צווארו וכתפיו, כשהיא ריפאה את השריטות והחתכים העמוקים שהיו שם,
את הפנס בעין ואת השפה החתוכה שאוכלי המוות השאירו לו. היא עברה לפרק ידו הנקוע
ותיקנה אותו גם. ואז היא הושיטה את ידה לכף ידו החתוכה.
"לא," אמר דראקו, מושך אותה בחזרה,
"תניחי את זה."
מדאם פומפרי היתה מזועזעת מכך שעיניו היו
פקוחות, אך לא הראתה זאת. "אל תהיה מגוחך," היא אמרה. "זה חתך די
עמוק, תהיה לך צלקת שם."
"אמרתי שתניחי לזה," אמר דראקו, נותן
לה מה שהוא קיווה שהיה מבט מאיים.
"אתה רוצה צלקת?" היא שאלת באי אמון.
הוא הביא את ידו אל מעל חזהו וסגר אותה לאגרוף.
"פשוט תניחי לזה." הוא אמר שוב.
"טוב," אמרה מדאם פומפרי, מניעה את ראשה.
כשהיא עברה אל השריטות והחתכים שהיו על ידיו ורגליו, דראקו הביא את ידו מעל פניו
והציץ בה. הארי חתך קו עמוק ומשונן לאורך כף ידו, שזיגזג מצד לצד. היה קשה לומר
באור העמום, אבל אם הוא פזל אל זה ככה, זה היה נראה קצת כמו צלקת ברק.
* * *
מותשת כמו שהיא היתה, הרמיוני גילתה שאין סיכוי
קטן שהיא תוכל לתפוס קצת שינה לפני שתגמור לספר את הסיפור המלא של מה שקרה ללבנדר
ופרוואטי, שבירכו את הגעתה בצרחות של שמחה. לא, הרמיוני חשבה בזעף, כשישבה בפיג'מה
שלה (שמלת הסאטין היפהפיה אבל קצת הרוסה עכשיו של נרקיסה קופלה בצורה מסודרת על
הכוננית) בגלל שהן היו כל כך שמחות לראות אותה, אלא שהן ציפו לרכילות ממש טובה.
"נישקת את דראקו מאלפוי בארון
בגדים?" לבנדר תבעה, כשהרמיוני סיימה לבסוף.
"ובכן, זאת לא ממש הנקודה של
הסיפור," אמרה הרמיוני. "אבל כן."
"אבל הוא כל כך... מרושע." אמרה
פרוואטי, פיה פעור.
"ולמרות זאת מושך מאד," אמרה לבנדר,
מתחילה לצחקק. "נו באמת, פרוואטי... הוא חמוד... אף פעם לא ראיתי מישהו אחר
עם שיער בצבע הזה. כמו קישוטים של חג המולד."
"יכול להיות," אמרה פרוואטי, נראית
לא משוכנעת.
"הוא נהיה כולו מזיע?" שאלה לבנדר.
"הוא הוריד כמה מהבגדים שלו?"
"לבנדר," נהמה הרמיוני. "אני לא
אומרת לך את זה."
"טוב, ומה בקשר להארי?" שאלה לבנדר
בקול שלא הביע חרטה. "איך היה לנשק אותו? זה היה גדול?"
הרמיוני הרהרה האם לנשק את הארי יכול להיחשב
'גדול'. זה היה מרעיד, שובר לבבות, נפלא ונורא באותו זמן. אבל זה היה 'גדול'?
"זה היה בסדר." היא אמרה.
לבנדר גילגלה את עיניה. "זה
מרגש." היא אמרה.
פרוואטי אמרה, מסוקרנת, "אז את יוצאת עם
דראקו עכשיו?"
הרמיוני שקלה את זה. "לא יודעת," היא
אמרה.
"אבל את לא יוצאת עם הארי," אמרה
לבנדר כלאחר יד.
"הוא לא מדבר איתי," אמרה הרמיוני.
"אז זה אומר 'לא'. אנחנו לא יוצאים ביחד, וחוץ מזה," היא הוסיפה, בכאב
עז, "אני מטילה ספק אם אי פעם נצא יחד."
"ובכן," אמרה לבנדר, בהיסוס קל,
"מאחר שזה לא עבד איתך ועם הארי, תהיתי... אם לא אכפת לך... שאני אזמין אותו
לצאת איתי."
הרמיוני לטשה בלבנדר עיניים כשפיה פעור.
"לבנדר! באמת!"
לבנדר לא נראתה נבוכה. "אני רואה שלא יצאת
הרבה עם בנים, הרמיוני," היא אמרה ביישוב הדעת, "אז אולי את לא יודעת
איך זה פועל. אני לא יכולה לדבר בשם כולם, אבל אני נשארתי רחוק מהארי במשך השנים
האחרונות בגלל שידענו שאת אוהבת אותו וחשבנו שהוא אוהב אותך. עכשיו, בכל
אופן..."
"מה את חושבת, הרמיוני?" נחרה
פרוואטי. "הארי הוא מפורסם, הוא עשיר, הוא חתיך, והוא נחמד, גם. חוץ מזה שהוא
הציל את העולם, אה, חמש או שש פעמים כבר. כמובן, הוא רקדן איום." היא הוסיפה
לאחר מחשבה, "אבל רוב האנשים לא יודעים את זה."
"והשנה האחרונה שלנו מגיעה." אמרה
לבנדר. "נצטרך בני זוג בשביל נשף חג המולד, לריקוד של בני השנה השביעית,
והארי יהיה קפטן נבחרת הקווידיץ' עד אז..."
"ומי שתלך עם הארי בטח תקבל תמונה בשבועון
למכשפה," הצטרפה פרוואטי.
הרמיוני הביטה בשתיהן כאילו שהן הפכו פתאום לאנשי-זאב.
"אתן רוצות לומר לי," היא אמרה, "שמעכשיו והלאה זאת העונה הלוהטת
של הארי?"
"ובכן," אמרה פרוואטי.
"כן."
הרמיוני הבינה שאחרי שש שנים של חברות צמודה רק
עם הארי ורון, היא ללא ספק לא ידעה שום דבר על בנות אחרות. היא הביטה בלבנדר באימה
דמומה, ולבנדר הביטה בחזרה, נראית סימפטית אבל תקיפה.
"אני מצטערת, הרמיוני," היא אמרה.
"אבל זה לא אמור להיות אכפת לך... נכון?"
* * *
הרמיוני ישנה במשך היום וגם במשך רוב היום הבא.
כשלבסוף היא קמה וירדה למטה לסעודה ברגליים מתנודדות, היא גילתה שהעולם שהכירה
השתנה בן לילה.
מעולם לא היתה שום אפשרות לשמור סודות
בהוגוורטס. במיוחד כשהיה להם קשר עם הארי. כולם ידעו מה שקרה, לאיפה הארי הרמיוני
ורון הלכו, שאבא של דראקו מאלפוי נמצא בכלא, שדראקו כמעט מת, והיו שמועות שהוא
והרמיוני, אם לא חברים קבועים, לפחות נפגשים אחד עם השני.
כשהיא פסעה לתוך האולם הגדול, כולם הסתובבו
ונעצו בה מבטים. היא חיפשה, מתוך הרגל, את הארי ורון. היא מצאה אותם, יושבים
בשולחן גריפינדור עם פרד וג'ורג'. כשהם ראו אותה, רון נתן לה חיוך עצבני.
אבל הארי הביט הצידה.
הרמיוני נשכה את שפתה בחוזקה. היא לא תבכה. היא
הביטה הצידה מהם – וראתה את דראקו. הוא ישב בשולחן של סלית'רין, תופס שלושה מושבים
עם רגליו הארוכות, כרגיל. כשהוא ראה אותה, הוא חייך.
זה גרם לזה. בלי אפילו לחשוב על זה, היא הלכה
לאורך האולם והתיישבה לצידו.
היא שמעה את הזמזום השורקני של הקולות שפרץ
ברחבי האולם כמו אש משתוללת, אבל לא היה אכפת לה. היא היתה פשוט שמחה לראות את
דראקו. ידו השמאלית היתה עטופה בתחבושות לבנות, אבל חוץ מזה הוא נראה בריא כמו
שהוא נראה תמיד.
"הי," הוא אמר, כשהיא התיישבה לידו,
וקיפל את הנביא היומי שהוא קרא. "את יודעת על מה חשבתי?"
"לא," היא אמרה, מחייכת.
"איך לקרוא לילד הראשון שלנו." הוא
אמר. "אני סבור שזה תלוי אם הוא בן או בת. אם זה בן, חשבתי על דראקו ג'וניור.
או שאנחנו יכולים לקרוא לו הארי, רק כדי לבלבל אנשים מטושטשי-ראיה. הוא אף פעם לא
ידע מה לעשות עם זה."
"דראקו..." היא מלמלה, ואז ראתה שהוא
מחייך חיוך רחב, וזרקה עליו וופל.
הוא התכופף מתחתיו. "מצטער," הוא
אמר. "אבל את צריכה לשמוע איך כולם מדברים. נראה שהם חושבים שיש לנו את הרומן
של המאה, לא סתם כמה נשיקות בארון בגדים מיושן."
"הו," הרמיוני שמה את ידיה על פניה,
"איך כולם מגלים את הדברים האלה?"
דראקו משך בכתפיו. "אין לי מושג. אבל אני
אומר לך שזה חילץ אותי מפנזי פרקינסון, ובשביל זה אני אהיה אסיר תודה לעולם ועד.
היא באה אליי הבוקר בהתפרצות היסטרית ותבעה לדעת אם זה נכון. כמובן שאמרתי לה שכן,
אחרי שחישבתי שכל דבר שגורם לה להשתבש עד כדי כך חייב להיות דבר טוב. אז היא אמרה
לי שהיא לעולם לא תדבר איתי שוב."
הוא גיחך ובתנועת אצבעות מהירה פתח שוב את
הנביא היומי. הרמיוני תפסה לרגע את המראה של הדף הקדמי של העיתון, והביטה בו בהלם.
לוציוס מאלפוי נעצר; נמצא אשם. היא יכלה לראות כמה מהמילים הקטנות יותר:
"שימוש לא חוקי בקמיעות חיים", "חטיפה ועינוי", "עדות
מאת נרקיסה מאלפוי", "מחכים לפסק הדין".
דראקו עקב אחרי מבטה, והניח את העיתון למטה.
"סליחה," היא אמרה, מביטה בחזרה
אליו. "אתה מרגיש בסדר?"
"אני בסדר גמור," הוא אמר, ונראה כך.
"קיבלתי מכתב מאמא שלי אתמול. היא אמרה לי בערך כל מה שהולך לקרות. אז אני לא
מופתע. וחוץ מזה," הוא הוסיף, "הוא לא הולך לאזקבאן."
"יופי." היא אמרה, אפילו שבאופן אישי
היא חשבה שמגיע ללוציוס ללכת לאזקבאן יותר מכל אדם שהיא פגשה אי פעם. כשהיא הביטה
לאורך השולחן של סלית'רין, היא ראתה אנשים מביטים במהירות הצידה. "כולם
נועצים בי מבטים," היא אמרה בקול שקט לדראקו.
"זה בגלל שאת הנערה שזרקה את הארי פוטר
לטובת דראקו מאלפוי," הוא אמר בעליזות. "לא משנה אם ידעת את זה או
לא."
"גדול," היא אמרה. "עכשיו יש לי
שני חברים מדומים. כל הצרות, בלי אף הנאות."
"רוצה הנאות?" אמר דראקו, מביט אליה
בחיוך סקרני.
הרמיוני הפכה אדומה כאילו שהיא נטבלה במים
רותחים. "אממ," היא אמרה.
"בואי," הוא אמר, מושיט אליה את ידו.
"בואי נטייל ברגל אל האגם. אני רוצה להראות לך משהו."
"אממ," היא אמרה שוב.
"לא הסוג הזה של משהו." הוא גיחך.
"אוקיי," היא אמרה, הניחה את צלחתה,
והלכה אחריו מחוץ לאולם.
* * *
הארי ורון צפו בה הולכת, רון בהבעה נדהמת, הארי
בהבעה קצת אחרת.
"אז," הוא אמר, "אני מניח שזה
הופך אותי לבחור-שפשוט-עומד-בצד-וצופה-בה-הולכת-עם-מאלפוי, אחרי הכל."
"הו, לא," אמר רון בעליזות.
"אני גאה לומר שלא עמדת בצד. פסעת באומץ קדימה, והפכת מעצמך אידיוט גדול,
והיא עדיין הסתלקה עם מאלפוי."
"תודה רבה, רון," אמר הארי.
"אבל לפחות לקחת אקשן," אמר רון.
"זה אני. בחור האקשן."
"למעשה," הצטרף ג'ורג', "אם
נרצה לדייק, מאלפוי יהיה זה שיקבל את האקשן פה."
הארי שמט את מזלגו. "אולי לא
תגיד דברים כאלה בסביבה שלי?" הוא אמר באצבע מאשימה לג'ורג'.
"מצטער," אמר ג'ורג', אבל פיו רעד
בצחוק. הוא הרים את צלחתו למעלה מפניו, כדי לחפות על הבעתו. ככה עשה גם פרד.
"למה הסבל שלי כל כך משעשע?" הארי
תהה בקול.
"זה אמור להיות ברור," אמר רון.
הארי הסתובב והביט בו. "כן?"
"בגלל שהוא מיותר." אמר רון.
"היא באמת אוהבת אותך, אידיוט מטומטם שכמוך. אתה לא שיתפת איתה פעולה, אפילו
לא דיברת איתה, אז מה אתה מצפה שהיא תעשה? במיוחד כשמאלפוי מקרין עליה את הקסם
ההארי פוטרי, אתה יודע, או מה שזה לא יהיה שהוא לקח ממך כשהייתם תחת השפעת
השיקוי."
"לא יודע," אמר הארי בהרהורים.
"אני חושב שזה עכשיו רק הוא, בעצם."
"אתה מתכוון שאתה חושב שהוא באמת אוהב
אותה?" שאל רון, נדהם.
"כן," אמר הארי. "אני חושב
שכן."
"במקרה הזה," הכריז ג'ורג',
"אתה באמת באמת בצרות, הארי."
פרד גיחך שוב. "תחשוב על הפעם ההיא
שמאלפוי ביקש שתהרוג אותו. אני מתערב שאתה משתוקק לחיות שוב את הרגע ההוא,
נכון?"
"עם שניכם בתור חברים, מי צריך סבל
ותיעוב-עצמי?" שאל הארי, מביט בהם בזעם.
"ומתי נהיית כל כך עוקצני?"
שאל ג'ורג', נותן בהארי מבט קשה. "אתה נשמע כמו –"
"מאלפוי," השלים פרד.
כולם הביטו בהארי במבט שוקל.
"זה נראה כאילו מאלפוי נשאר עם תופעות
הלוואי של האישיות הנחמדה שלך," אמר פרד, לאחר הפוגה. "ואתה –"
"נשארת עם מזג רע מאד." סיים ג'ורג'.
"אני חושב שאפשר לומר שמאלפוי הוא המנצח
הברור בתסריט הזה," אמר פרד.
"כן," אמר הארי, מביט לעבר הדלת
שדרכה דראקו והרמיוני הלכו. "תגיד לי משהו שאני לא יודע."
* * *
זה היה יום שטוף שמש ויפהפה. דראקו והרמיוני
עברו לאורך שולי האגם והתקדמו עכשיו לעבר חורשת עצים קטנה. הם הלכו קרוב למקום
שהמשימה השניה שלהם התקיימה בשנתם הרביעית. הרמיוני תהתה אם דראקו יודע את זה.
הוא עצר מתחת לאחד העצים ואמר, "בואי
הנה."
היא התקרבה ועמדה לידו, כל כך קרוב שזרועה נגעה
ביד שלו.
"תסתכלי על זה," הוא אמר, וכיוון את
ידו השמאלית לבסיס העץ.
כלום לא קרה. "אופס," הוא אמר.
"שכחתי. התחבושות מפריעות."
הוא הצביע בידו השניה על שולי גזע העץ, והפעם
משהו קרה. היה צליל כמו מיתר גיטרה שנקרע, והאדמה שמתחת לבסיס העץ נעה. כשהרמיוני
צפתה בתדהמה, נבט ירוק דחף את דרכו מחוץ לאדמה, עלה למעלה, ובשניות הצמיח עלי
כותרת. תוך כמה רגעים, הוא הפך לורד שחור. הורד השחור היחיד שהרמיוני ראתה מעולם.
היא הביטה בדראקו כשפיה פעור. "האם זה...
איך אתה...?"
הוא חייך אליה חייך רחב. "זה משהו של
מאגידים," הוא אמר. "התאמנתי כל הבוקר. את אוהבת?"
"לא ראיתי ורד שחור אף פעם," היא
אמרה, מתכופפת כדי לבחון אותו.
"נראה שאני לא יכול לעשות פרחים בשום צבע
אחר," הוא אמר, מושך בכתפיו. "אני מניח שזה בגלל שאני לא הטיפוס של
פרחים. אני די טוב בלהצמיח טורפי-חרקים, וגם הצלחתי לגרום להם להמטיר ברד, אבל
פרחים... לא ממש."
"להמטיר ברד?"
"רק על שטח קטן מאד. והברד היה שחור,
גם."
"אתה לא חושב שזה מסוכן להשתמש ביכולות
המאגיד שלך בלי שהיו לך שום אימונים?" אמרה הרמיוני, יודעת שהיא נשמעת
שתלטנית, אבל כרגיל לא יכולה לעצור בעצמה.
"קרוב לוודאי." אמר דראקו.
"אולי זה היה יכול להמטיר פטישים בטעות. אבל אני לא מודאג יותר מדי. את לא
אוהבת את הפרח שלך?" הוא הוסיף, נשמע מודאג.
הרמיוני תלשה את הפרח מהאדמה, ונעמדה, מחזיקה
אותו בין שתי ידיה בזהירות. היו לו די הרבה קוצים חדים וגדולים. "אני כן
אוהבת אותו," היא אמרה. "כולו קוצני ודוקרני. קצת כמוך."
הוא התכופף ונישק אותה על הצד של הפה שלה,
ושערו הכסוף חלף על פני לחיה כמו כנפיים של פרפר. היא שאפה את הניחוח שלו – קפה
ולימונית וסירופ מייפל מארוחת הבוקר.
ואז היא משכה את עצמה אחורה. "אני לא
יכולה," היא אמרה.
"למה לא?" שאל דראקו,
ולרגע נשמע פחות כמו מאלפוי בעל השליטה העצמית החזקה, ויותר כמו בן שש עשרה נרגז.
"אני לא יודעת מה הולך איתי ועם
הארי."
"כלום בריבוע," הוא אמר, "זה מה
שהולך איתך ועם הארי. או שאני טועה?"
"לא," היא אמרה באיטיות, "לא.
אתה לא טועה. אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר איתך כשהוא לא מדבר איתי, בגלל...
בגלל..."
"בגלל שאת רוצה את ברכתו?" אמר
דראקו.
הרמיוני הופתעה לגלות שזאת יכולה להיות אמת.
"אני חושבת כך," היא אמרה.
"במקרה הזה," הוא אמר, "אנחנו
נצא ביחד כשתהיי בת שלושים."
"פשוט תתן לי קצת זמן." היא אמרה,
מביטה בו בהפצרה.
הוא הושיט את ידיו. "אוקיי," הוא
אמר. "זמן."
* * *
הרמיוני מעולם לא הבינה שהעובדה הפשוטה שהיא
היתה תמיד עם הארי שיכנעה את רוב בית הספר שהם היו זוג. (המאמרים הקבועים בשבועון
למכשפה שטענו שהיא והארי היו ביחד גם לא פגעו בכך). עכשיו כשהיו שמועות עליה ועל
דראקו, והיא והארי לא היו יותר חברים, בנות התחילו לצוץ בכל מקום במהירות מדהימה.
לצוץ דווקא איפה שהארי היה.
פתאום היו בנות באימוני הקווידיץ', בנות בשולחן
גריפינדור, בנות שמחכות מחוץ לכיתות במסדרונות. בנות גבוהות, בנות נמוכות, היא
אפילו ראתה את מירטל המייללת מנסה להשיג את תשומת ליבו ליד השירותים יום אחד. נראה
היה שהיא היתה הבת היחידה בהוגוורטס שלא מדברת בקביעות עם הארי.
זה היה כמו סיוט בשביל הרמיוני. לכל מקום שהיא
הלכה היא ראתה את הארי – אחרי הכל, הם היו באותו בית, והיו להם את רוב השיעורים
ביחד – אבל הוא לא דיבר אליה ואפילו לא הסתכל אליה, והוא תמיד היה מוקף בבנות.
אם לא היה שם דראקו, הרמיוני היתה לגמרי
אומללה. הוא תמיד נראה מאושר לראות אותה, והיה כל כך כיף להיות בסביבתו. הוא הציג
אותה לפני חבריו הסלית'רינים, וזה היה... מעניין. קראב היה כל כך המום להיות מוצג
בפניה, שהוא התחיל לירוק עליה קרקרים, וגויל פשוט עמד שם והביט בה כשפיו פעור לרווחה.
פנזי פרקינסון התפרצה בדמעות כל פעם שהרמיוני עברה לידה, והרמיוני פשוט סירבה
להיות מוצגת בפני מיליסנט בלסטרוד, כשהזיכרון של הטרגדיה שמיליסנט הכניסה אותה
אליה בשנה הראשונה עדיין היה חי בזכרונה. כמה מהסלית'רינים האחרים לא היו כל כך
גרועים, אבל הרמיוני לא הרגישה בנוחות לידם.
"כל פעם שהם מסתכלים עליי," היא אמרה
לפרוואטי (היא היתה מעדיפה לדבר עם רון, אבל בגלל שהוא היה תמיד עם הארי, זה היה
כמעט בלתי אפשרי), "אני מרגישה שבאופן מנטאלי הם מחדדים סכינים
לכיווני."
"הם לא האנשים הכי נחמדים, זה נכון,"
הסכימה פרוואטי, שהיתה עסוקה בקסם מאריך-ריסים ליד המראה בחדר השינה של הבנות,
"אבל לא יכול להיות שכולם חסרי ערך, נכון?"
"חוץ מדראקו, את מתכוונת?" אמרה
הרמיוני, שוכבת על המיטה וצופה בפרוואטי.
"כן, ברור, מכיוון שאת יוצאת איתו."
"אנחנו לא יוצאים
יחד," מחתה הרמיוני.
"אתם לא?" פרוואטי היתה כל כך נדהמת
עד שהיא בטעות האריכה את הריסים שלה לכמעט חצי מטר, והרמיוני היתה צריכה לעזור לה
לכווץ אותם בחזרה.
"אנחנו לא," היא אמרה. "אנחנו
רק ידידים."
"את רוצה לדעת משהו, הרמיוני?" שאלה
פרוואטי ברצינות. "ידידות עם דראקו מאלפוי... זה אפילו מוזר יותר מיציאה
איתו."
"למה?" שאלה הרמיוני בסקרנות.
"ובכן, אם היית יוצאת איתו, הייתי יכולה
לומר שזה בגלל משיכה פיזית בלתי נשלטת. כלומר, הוא חמוד. זאת עובדה. אבל אם את רק
ידידה שלו..." פרוואטי משכה בכתפיה. "את צריכה בעצם לחבב אותו."
הרמיוני התגלגלה הצידה על המיטה והביטה אל
התקרה. "אני כן מחבבת אותו," היא אמרה.
"למרות העובדה שהוא מפונק, אנוכי, יש לו
מזג גרוע וחוש מרושע של הומור, הוא אוהב לרדת על אנשים יותר חלשים ממנו,"
פרוואטי נעצרה למראה המבט על פניה של הרמיוני. "טוב, הוא באמת כזה."
"אני יודעת," אמרה הרמיוני. "לא
כל כך כמו בעבר, אבל... הוא בנאדם טוב באמת, פרוואטי."
פרוואטי הסתובבה אחורה והביטה בהרמיוני במבט
קשה. "אז למה את לא יוצאת איתו?"
"בגלל..."
"בגלל שהוא לא הארי," אמרה פרוואטי,
מגלה טביעת עין חודרת.
הרמיוני התהפכה על המיטה בחוסר מנוחה.
"כבר לא," היא אמרה.
* * *
"הו, נו כבר, רון," אמר הארי ברוגז.
"פשוט תעשה את זה."
"אני לא!" אמר רון,
נשמע מרוגז באופן שווה. הוא ריחף באוויר על המטאטא שלו מעל מגרש הקווידיץ', ניצב
מול הארי, שישב בפיסוק רגליים על אש המחץ שלו כשזרועותיו שלובות ומבט זועם על
פניו. הם היו עסוקים באימון טיסה כמעט שעה לפני שהארי ביקש את הבקשה המוזרה שלו
מרון, ושני הבנים היו סמוקים ומעוצבנים. חולצתו הלבנה של הארי היתה דבוקה לגבו
בזיעה.
"למה לא?" הארי שאל בזעף. "פשוט
תפיל אותי מהמטאטא. קדימה."
"למה לא?" חזר רון באי אמון.
"אולי בגלל שאני לא רוצה לבלות את שארית המחצית בלהסביר לדמבלדור למה רצחתי
אותך בדם קר בלי סיבה נראית לעין?"
"דמבלדור אמר שכוח המאגיד יגלה את עצמו אם
אני ניצב מול סכנה," אמר הארי. "זה לא יעבוד אם אני פשוט אקפוץ מהמטאטא
שלי. אני צריך להיבהל. ואם אתה לא תעזור, אני פשוט איכנס ליער האסור ואאכיל את
עצמי לארגוג."
"הארי," אמר רון נואשות,
"דמבלדור אמר גם שהכוח מגלה את עצמו בין הגילאים שש עשרה-שמונה עשרה. אתה רק
בן שש עשרה. תן לזה מנוחה כבר!"
"מאלפוי הוא גם בן שש עשרה –"
"הו, תסתום בנוגע למאלפוי!" צעק רון
בזעם. "נמאס לי לשמוע עליו! רק בגלל שהוא יוצא עם הרמיוני זה לא אומר שאני
אעזור לך להרוג את עצמך!"
עיניו של הארי הצטמצמו לסדקים ירוקים וכועסים.
הוא לפת את השרביט שלו, ולפני שרון הבין מה קורה, הארי כיוון את השרביט אליו וצעק:
"ראפידו!"
המטאטא
של רון נורה קדימה באופן בלתי נשלט, כשרון בקושי נתלה עליו, ונכנס בכוח לתוך הארי,
גורם לו ליפול הצידה מאש המחץ שלו.
רון, כמעט שלא מצליח לייצב את המטאטא שלו, ראה
את הארי צולל אל הקרקע. הוא תפס את שרביטו, כיוון אותו אל הארי הנופל במהירות,
ולחש: "וינגארדיום לביוסה!"
הארי, שלא השמיע קול כשהוא נפל, צעק כשהתעופה
שלו נבלמה עשר רגל מן הקרקע. הוא היה תלוי שם באוויר, מביט בתוכחה ברון.
"אידיוט," מילמל רון, והניע את
שרביטו כך שהוא לא היה מכוון עוד על הארי.
הארי נפל את שארית המרחק ונחת על האדמה החשופה
של מגרש הקווידיץ'.
רון נאנח, כיוון את המטאטא שלו כלפי מטה, ועצר
בשריקה ליד הארי, ששכב פשוט איברים על הקרקע, נעץ מבט בשמיים ונראה כאילו הוא לא
מתכוון אף פעם לקום.
"אפס," אמר הארי בדיכדוך.
"כלום. שום דבר. אין לי שום כוחות מאגיד. לפחות, לא ברגע
זה."
"הארי," אמר רון, יורד מהמטאטא שלו.
"התגלה לך שלרצות להיות מסוגל להפוך את דראקו מאלפוי לחשופית ולדרוך עליו זאת
לא סיבה מספקת לכוחות המאגיד שלך להתחיל לפעול?"
הארי הניח את ידיו על פניו ואמר משהו שנשמע כמו
"ארגג."
"חייבת להיות דרך אחרת לגרום לכוחותיך
להתחיל לפעול," אמר רון. "איזושהי דרך שלא דורשת שתסכן את חייך."
"קראתי על זה קצת," אמר הארי.
"הכוחות של סלאזאר סלית'רין יצאו לחופשי כשהיה עליו להתמודד מול דרקון שאיים
על הכפר שלו. אבל זה היה טריליון שנים לפני כן, כשהיו המון דרקונים משוטטים
בסביבה. הקוסם האפל גרינדלוולד, הכוחות שלו התפרצו במהלך איזה קרב, וגם בזה אי
אפשר להשתמש, ושל רוואנה רייבנקלו התחילו כשהיא הוכתה על ידי ברק. וזה דבר שדי קשה
לסדר."
"הארי..." אמר רון באיטיות.
"אתה צריך לדבר עם הרמיוני, זה מה שאתה צריך לעשות."
הארי הפריד את אצבעותיו והביט אל רון בעיניים
ירוקות וחשדניות. "למה?"
"בגלל שהיא החברה הכי טובה שלך,
טיפש," אמר רון. "בגלל שאתה מתגעגע אליה וזה משגע אותך."
"כל פעם שאני רואה את הרמיוני," אמר
הארי, מוריד את ידיו מפניו, "אני רוצה להקיא."
"ובכן, זה רומנטי,"
אמר רון.
"כל פעם שאני רואה אותה עם מאלפוי, אני
רוצה להקיא." הארי הבהיר.
"טוב, יהיה עליך להתרגל לזה לבסוף,"
אמר רון.
"אני לא רוצה להתרגל לזה," אמר הארי,
מתיישב במפתיע. "אני רוצה שכוחות המאגיד שלי יתחילו לפעול, זה מה שאני
רוצה."
"זה קסם," אמר רון, לא בלי אהדה.
"מה שיש לך זה שברון לב. קסם לא יכול לתקן את זה."
* * *
"חשבתי על הקיץ הזה, הרמיוני," אמר
דראקו.
זה היה זמן ארוחת הבוקר. הם ישבו ביחד בשולחן
סלית'רין. (זאת היתה ארוחת הבוקר הרביעית של הרמיוני עם הסלית'רינים. היא אפילו
התחילה להתרגל לרעש של גויל לועס בקולניות ויורק בכל שעת הסעודה). דראקו אכל טוסט
במהירות מדהימה – הרמיוני כבר גילתה שהוא אחד מהנערים האלה שיכולים לאכול הכל
ולהישאר רזים – והרמיוני, שלא היה לה כל כך תיאבון, כרסמה כמה זרעוני דלעת.
"מה בקשר אליו?" היא שאלה.
"ובכן, אני יודע שדיברנו שאני אבקר אותך
בבית של ההורים שלך. ואני עדיין רוצה, אבל אמא שלי כתבה והזכירה לי שדוד ולאד אמר
שהוא מקווה שאני אבוא לראות אותו הקיץ, יש לו טירה גדולה ברומניה, וחשבתי, אם את
רוצה –"
בגניבה, הרמיוני הציצה לאורך החדר לעבר שולחן
גריפינדור. היא יכלה לראות את הארי, יושב עם רון; לבנדר היתה בצד אחד שלו,
ופרוואטי ישבה ליד רון. כשהרמיוני צפתה, לבנדר שיפדה חתיכת טוסט על קצה המזלג שלה
והציעה אותו להארי.
הארי אכל את זה.
לבנדר ציחקקה.
"בינתיים," המשיך דראקו,
"נזרקתי מהוגוורטס והפכתי להיות רוצח שכיר בשביל משרד הקסמים."
"מ-מה?" גמגמה הרמיוני, פונה להביט
בו.
הוא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו האפורות.
"הרמיוני, מותק," הוא אמר, מצביע. "את באמת הולכת לאכול את כל
אלה?"
היא הסתכלה לאיפה שהוא הורה, וקפצה. איכשהוא
היא הצליחה לקלף ערימה של לפחות מאה זרעוני דלעת. הזרעונים עצמם נחו בערימה מסודרת
בצד אחד, הקליפות באחרת. היא לא יכלה להיזכר שהיא קילפה אפילו זרעון אחד.
"הו," היא אמרה במבוכה. "אני,
אמ, אשמור אותם לאחר כך, אני חושבת."
"אוקיי, להתראות," אמר דראקו, וקם.
נחרדת, הרמיוני קמה גם היא. "אני
מצטערת," היא אמרה. "דעתי מוסחת די בקלות בימים אלו –"
"שמתי לב לזה," אמר דראקו. "זה
בסדר גמור. פשוט נזכרתי במשהו שהתכוונתי לעשות. דחיתי את זה לאחר כך, אבל עכשיו
נראה זמן טוב לגמור עם זה."
"אני יכולה לעזור?" היא אמרה, מרגישה
אשמה.
"בהחלט לא," הוא אמר.
הוא הושיט את ידו ונגע בה מאד בעדינות על הלחי.
ואז הוא השמיט את ידו.
"יש לי אימון קווידיץ' אחר הצהריים."
הוא אמר. "אני אראה אותך בארוחת הערב."
* * *
הארי הצליח לשבת לבד בחדר המועדון של גריפינדור
אחר הצהריים. לכן הוא היה נדהם כשחור התמונה נפתח ודראקו מאלפוי פסע דרכו. הוא
התיישר וסקר את הארי ההמום בשלווה.
"טיפ אופנתי, פוטר," הוא אמר.
"הפה נראה יותר טוב סגור."
הוא נפל בחבטה לתוך כורסה ומתח את רגליו הארוכות לכיוון האש. "אני לא
יכול להאמין שהסיסמה היא עדיין 'בומסלאנג'." הוא אמר. "אתם הגריפינדורים
כל כך בטוחים בעצמכם."
הארי הנמיך את הספר שהוא החזיק והביט בדאגה
סביב. "אתה רוצה להיות קצת יותר זהיר, מאלפוי," הוא אמר. "אם אנשים
אחרים ידעו שאתה יודע את הסיסמה..."
"אני לא רוצה להיות קצת יותר זהיר,"
אמר דראקו. "אני רוצה להכות אותך בראש עם מטאטא. אבל אני לא, כמובן."
"למה לא?" אמר הארי, חוזר לספר שלו.
"אתה יכול להשאיל את אש המחץ 5000 שלי." הוא הביט בחזרה אל דראקו.
"אגב, למה התפרצות האיבה הפתאומית? לא אני צריך להיות זה שכרגע שונא
אותך?"
"לא," אמר דראקו. "אני צריך
להיות זה ששונא אותך, בשל הסיבה הפשוטה שאתה גורם להרמיוני להיות מאד עצובה."
הארי שמט את הספר שלו שוב, והביט בזעם בדראקו.
לחייו היו סמוקות מכעס. "באת כדי לדבר איתי עליה?"
"נכון," אמר דראקו.
"יש לי רעיון יותר טוב," אמר הארי.
"למה שלא תצא מפה לכל הרוחות?"
"תראה, אני מכיר את הנערה הזאת,
הרמיוני," אמר דראקו, כאילו שהארי לא דיבר. "והיא נערה נפלאה להיות
בסביבה. גם חכמה וגם יפה. אחד האנשים הכי אמיצים שפגשתי," הוא נעץ את מבטו מעל
ראשו של הארי עכשיו. "הדבר היחיד הוא, שיש לי הרגשה שהיא מאד עצובה בקשר
למשהו. היא בוכה כשהיא חושבת שאני לא רואה. היא בוהה בחלל הריק הרבה. וכל פעם שאתה
בסביבה..." דראקו הביט ישירות להארי עכשיו. "היא צופה בך."
הסומק התחיל לפוג מפניו של הארי. עכשיו הוא
נראה מזועזע. "היא אפילו לא מדברת איתי," הוא אמר.
"לא," אמר דראקו. "אתה לא מדבר
איתה."
הארי התבונן בו בהשתוממות. "למה אתה אומר
לי את זה?"
"אני לא יודע," אמר דראקו מתוך
מחשבה. "הדרך היחידה שבה אני יכול לעשות את הסוג הזה של דברים היא לומר לעצמי
שאני לא עושה אותם. עכשיו ממש אני אומר לעצמי שבאתי לספר לך איזה דפוק מעצבן אתה.
זה עובד עד עכשיו."
"היא באמת עצובה?" שאל הארי בקול
שקט.
"אומללה." אמר דראקו. "תראה,
פוטר. אני מבקש ממך. תדבר אליה. אתה החבר הכי טוב שלה. או שהיית."
הסומק לגמרי נעלם מפניו של הארי ועכשיו הוא
נראה חיוור ועצוב. "אני לא יכול," הוא אמר.
"הו, כן אתה יכול." אמר דראקו,
שהעצבים שלו התחילו להימרט. "ממה אתה מפחד, בכלל?"
"שהיא צדקה," אמר הארי. "לקחתי
אותה כמובנת מאליה, כל השנים האלה לקחתי אותה לגמרי כמובנת מאליה. והיא צריכה
להכריח אותי לשלם. ולשלם. פשוט אין מספיק תשלום –"
"תראה," קטע אותו דראקו. "אם
אתה רוצה לשקוע באשמה, זה בסדר מצידי. תחסל את עצמך. אבל," עכשיו הוא נטה
קדימה ונעץ מבט זועם בהארי, "אני לא אהיה השני הטוב ביותר. אני לא אהיה איתה
בגלל שהיא לא יכולה להיות איתך."
"הארי?" אמר קול שנשמע כאילו הוא בא
מאחורי הכסא.
הארי הסתובב לאחור, נראה מזועזע.
"סיריוס!" הוא אמר. "כמעט שכחתי שהתארגנתי לשוחח איתו עכשיו."
הוא קם מהכסא שהוא ישב עליו והלך לכרוע ברך ליד
האח. דראקו הלך אחריו וראה את ראשו של סיריוס מרחף בתוך האש. השיער הפרוע והכהה של
סיריוס היה מהודק, הוא היה מגולח למשעי, והוא נראה הרבה יותר מסודר ומטופח מכפי
שמישהו מבין שניהם ראה אותו אי פעם.
"סיריוס," אמר הארי בעונג, מושיט את
ידו כאילו הוא יכול ללחוץ את ידו של סיריוס. כשהוא עשה זאת, דראקו ראה את הצלקת על
כף ידו, התאומה של הצלקת שלו. נראה שהארי לא נתן שירפאו אותה בדיוק כמוהו.
"אתה נראה חתיך, סיריוס," אמר דראקו
בלבביות, יורד על ברכיו ליד הארי.
הבעה של הנאה לראות את דראקו רפרפה במהירות על
פניו של סיריוס, כדי להיות מוחלפת במשהו דומה לדאגה. "לא ידעתי ששניכם תהיו
כאן," הוא אמר להארי.
"סליחה," אמר הארי. "שמתי קסם חסימה
על הדלתות כדי להרתיע אנשים מלהיכנס לפה, אבל זה לא עבד על מאלפוי. אופייני,"
הוא הוסיף, מביט בזעם על מאלפוי.
"אתה פשוט תצטרך להכניס את העובדה שאני
מאגיד – ולכן הרבה יותר טוב ממך – לחשבון שלך מעכשיו והלאה, פוטר." אמר
דראקו.
"אני מאגיד בדיוק כמוך, טמבל," אמר
הארי, נשמע מרוגז.
"ככה אתה אומר," אמר
דראקו בנימה של עליונות. "אבל מה עשית?"
"תפסיקו את זה!" אמר סיריוס ברוגז.
"אתם שניכם מתקוטטים כמו זוג קשישים נשואים." הארי ודראקו פלטו צעקות
זהות של אימה. "בסדר, אם כך." אמר סיריוס. "לא חשוב מה רציתי לומר.
אני מסתלק. הארי, אני אשלח לך ינשוף."
והוא נעלם.
"סיריוס?" שאל הארי
בתדהמה. ואז הוא פנה לדראקו. "תודה רבה, מאלפוי."
אבל דראקו נראה מהורהר. "אני תוהה מה זה
היה שהוא רצה לומר לך?"
הארי התיישב על השטיח ונשען לאחור על הרגליים
של כורסה מרופדת, והניד בראשו. "ובכן, אני אצטרך לחכות לינשוף שלו
עכשיו." הוא אמר ברוגז. "למה שלא תצא מכאן, מאלפוי? אתה עושה לי כאב
ראש."
"טוב," אמר דראקו, קם על רגליו.
"הו. דבר אחד, פוטר."
"מה הוא?"
"זה לא הטבע שלי להקריב את עצמי."
אמר דראקו כלאחר יד. "אני לא יודע אם זה איזשהו שריד מתמשך של שיקוי הפולימיצי
או משהו. אבל אם זה כן, והשלב נדיב-הלב שאני נמצא בו חולף, ואתה עדיין גורם
להרמיוני להיות אומללה, אז אני אחזור הנה ואני אעקור את הריאות שלך ואני אלבש אותם
בתור כובע. מובן?"
"מובן," אמר הארי, מגחך למרות עצמו.
"וכוכב זהב גדול על הדימויים."
"תודה," ודראקו הלך החוצה דרך חור
התמונה.
* * *
ביום המחרת ירד גשם, מושלם על ידי רעמים,
ברקים, ושמיים שנראו כמו ברזל רטוב ושחור. מה שהלך טוב עם מצב הרוח של הרמיוני.
היא ישבה בחדר המועדון, מכורבלת בתוך כורסה, נועצת מבט מדוכדך באש הקופצת. היא
תהתה במעורפל איפה קרוקשנקס. היה נחמד אם היה לה חתול מכורבל בחיקה בדיוק עכשיו.
דלת התמונה נפתחה ורון פסע לתוך החדר, מטפטף
מים מגלימתו. "הי, רון," אמרה הרמיוני, שמחה לראות אותו ללא הארי. ואז
היא ראתה כמה חרד ומודאג הוא נראה, ונעצרה. "רון, הכל בסדר?"
"אני לא בטוח," הוא אמר.
היא נתנה בו מבט קשה. "איפה הארי?"
"הלכתי עם הארי לאימון קווידיץ',"
רון אמר באיטיות, "אבל הם הפסיקו אותו בגלל מזג האוויר. אתה לא רוצה לשחק
קווידיץ' באמצע סופת ברקים."
"ברור," אמרה הרמיוני.
"בכל מקרה, היינו בחצי הדרך חזרה – דיברתי
עם פרד וג'ורג' – והסתובבתי אחורה, והארי... ובכן, נעלם."
"נעלם?" חזרה הרמיוני באי אמון.
"פשוט נעלם?"
"לא נעלם. אליסיה ספינט אמרה שהיא ראתה אותו רץ
לכיוון היער האסור."
"ובכן..." אמרה הרמיוני, לא מאושרת. "בוודאי
היתה לו סיבה..."
"זה מה שמדאיג אותי," אמר רון.
"הסיבה שלו."
הרמיוני עמדה לשאול למה הוא מתכוון, כשהתמונה
חגה על צירה שוב ודראקו מאלפוי פסע פנימה.
רון לא נראה שמח לראות אותו. "אם מדברים
על האדם המעצבן בצורה שלא תאומן," הוא אמר. למרות כל מה שקרה, הרמיוני ידעה,
רון ואחיו עדיין לא חבבו את דראקו, ולעולם לא יחבבו. "אתה לא יכול פשוט
להמשיך לרקוד פנימה והחוצה מחדר המועדון שלנו, אתה יודע, אתה תיתפס."
"דיברתם עליי?" שאל דראקו בקול שלו.
"בגלל ששמעתי קצת מהשיחה שלכם, וזה נשמע כאילו אתם מדברים על הארי. הוא נעלם
ועשה משהו טיפשי שוב, נכון?"
"כן, והכל באשמתך," אמר רון בחוסר
הגיון.
"אשמתי? איך זה אשמתי?"
"זה כל," רון עשה מחווה מקיפה,
"עניין המאגיד הזה. הוא לא יכול לסבול שהכוחות שלך פועלים ושלו עדיין לא,
אוקיי? הוא עשה כל מה שהוא יכל לעשות כדי להניע אותם להתחיל. הוא ביקש ממני להפיל
אותו מהמטאטא שלו..."
"הוא מה?" תבעה הרמיוני.
"שמעת אותי," אמר רון. "והוא
קרא על מאגידים וההיסטוריה שלהם, ודיבר על איך שכמה מאגידים קיבלו את הכוחות שלהם,
ואחד מהם, אני חושב שזאת היתה רוואנה רייבנקלו, היתה בחוץ באמצע סערה והיא הוכתה
על ידי ברק ו..."
הרמיוני קפצה מהכיסא שלה. "אתה חושב שהוא
הלך כדי לנסות להיפגע על ידי ברק?"
"אפילו הארי הוא לא כזה דפוק," אמר
דראקו.
"בדרך כלל לא," הסכים רון. "אבל
הוא לא היה עצמו בכלל בזמן האחרון. זאת אשמתך," הוא אמר, פונה להרמיוני.
"מכרכרת סביב מאלפוי, כל הזמן נשיקות-נשיקות..."
"לא היו כמעט נשיקות," אמרה הרמיוני,
מדורבנת על ידי אי הצדק שלו. "היו?" היא שאלה, פונה לדראקו.
"למרבה הצער לא," הוא הסכים.
רון נראה לא משוכנע.
"אז אתה אומר שהארי הסתלק באמצע סופת
רעמים כדי לנסות להפעיל את כוחות המאגיד שלו במטרה להפריד ביני לבין דראקו?"
שאלה הרמיוני בחוסר אימון.
"הוא מתגעגע אלייך, הרמיוני," אמר רון.
"ושום דבר לא מכריז 'אני אוהב אותך' כמו
להפוך את עצמך לערימה יוקדת של אפר," הוסיף דראקו.
הרמיוני הסתובבה אליו בזעם. "אתה לא
עוזר!" היא צעקה.
"תראי," אמר דראקו, מופתע מהלהיטות
שלה, "אנחנו לא יודעים שזה מה שהוא הלך לעשות, נכון?"
"ובכן, איזה עוד דבר זה יכול להיות?"
אמרה הרמיוני, עכשיו כמעט בדמעות. היא נעמדה והתחילה לחפש בכיסיה אחר שרביט.
"אני הולכת אחריו." היא אמרה. "שניכם יכולים לעשות מה שאתם
רוצים."
היא מצאה את השרביט שלה, והתקדמה אל התמונה.
דראקו הלך אחריה. "אני אבוא איתך," הוא אמר.
רון הניע בראשו. "אני נשאר כאן במקרה שהוא
יחזור," הוא אמר.
"טוב," אמרה הרמיוני לשניהם, והתחילה
לרוץ לכיוון האולם. דראקו, למרות שרגליו היו הרבה יותר ארוכות משלה, כמעט נאלץ
לרוץ כדי לעמוד בקצב שלה.
"הרמיוני," הוא אמר, כשהם החליקו
מעבר לפינה, "תירגעי, בבקשה?"
"אתה לא מבין," היא אמרה. "זה
הכל אשמתי."
הם רצו למטה במורד גרם המדרגות הרחב, והחוצה
דרך הדלתות הקדמיות של הטירה.
ורצו הישר לתוך הארי.
הוא היה נוטף מים, חולצתו ומכנסיו היו דבוקים
אליו, ושערו נתלה בקווצות שיער שחורות ומטפטפות מעל מצחו, אבל הוא נראה חוץ מזה
לגמרי בריא. הוא לבש את גלימת בית הספר מעל למדי הקווידיץ'. והוא החזיק את
קרוקשנקס הרטוב בזרועותיו.
"הארי," אמרה הרמיוני,
כמעט בדמעות. "אתה בסדר? אתה בסדר?"
הארי הביט בשניהם ללא הבעה. "אני
בסדר," הוא אמר לה. "החתול שלך הצליח להידחק לתוך צינור ניקוז. שמעתי
אותו מייבב בדרך חזרה מהאימון, אז הלכתי והוצאתי אותו משם."
קרוקשנקס התנדנד בתוך זרועותיו של הארי, משמיע
גרגור ספוג מים.
"הוא יותר מדי שמן," אמר הארי בקור
רוח. "את צריכה להפסיק להאכיל אותו כל כך הרבה."
רעם הרעים מעל ראשיהם, ומבול חדש איים לשפוך את
עצמו עליהם. קרוקשנקס נראה מודאג.
"אנחנו צריכים להיכנס פנימה," אמר
דראקו, והחל לעלות בחזרה במדרגות. הרמיוני הלכה אחריו, וביתר איטיות גם הארי.
ברגע שהם היו בפנים, קרוקשנקס התפתל החוצה
מאחיזתו של הארי, נחת על הרצפה, והתנער כדי להתייבש. הרמיוני ודראקו, אף אחד מהם
לא כל כך רטוב כמו הארי, רעדו. והארי פשוט עמד שם, שלולית מתרחבת של מים מטפטפת
מגלימתו ונעליו הרטובים.
"למה אתם שניכם באתם אחריי במרוצה
ככה?" הוא אמר, בקול חסר גוון. "ולמה שאלתם אם אני בסדר?"
"אמ," אמרה הרמיוני, כעת מרגישה מאד
מטופשת באמת. "אנחנו צריכים להביא אותך בחזרה למגדל גריפינדור, הארי... אתה
כולך רטוב..."
הארי צמצם את עיניו לעומתה, אבל התחיל לעלות
במדרגות. הם הלכו אחריו. "זאת לא תשובה," הוא אמר, עוקף פינה.
"הרמיוני חשבה שאתה הולך לנסות להיפגע על
ידי ברק," אמר דראקו ביובש. "כדי להפעיל את כוחות המאגיד שלך. אמרתי, תני
לו, אבל היא רצתה ללכת אחריך."
הארי נעצר ונעץ בה מבט. "להיפגע על ידי
ברק?" הוא אמר. "איזה אידיוט את חושבת שאני?"
המזג שלה התלקח. "אני לא יודעת," היא
אמרה בזעף, "אותו אידיוט שמנסה לגרום לרון להפיל אותו מהמטאטא?"
"לרון יש פה גדול," אמר הארי בקצרה,
ואז נעצר ולטש עיניים. הרמיוני הסתובבה כדי לראות במה הוא נועץ מבט, וראתה שהוא
מביט בדלת חצי פתוחה שהובילה לחדר מחשיך, ודרך החרך היא יכלה לראות את הניצוץ
הקלוש של זכוכית.
"זה לא..." אמר הארי. "זה לא
יכול להיות..."
"מה?" שאלה הרמיוני, מבולבלת, אבל
הארי כבר חלף על פניה ודחף את הדלת לרווחה. הוא פסע פנימה, והרמיוני ודראקו,
זורקים אחד לשני מבטים מודאגים, הלכו אחריו.
זה היה חדר שהרמיוני לא זכרה שהיא ראתה אי פעם.
גדול ומואר עמומות, קיר שלם אחד היה חלונות, שעכשיו הראו את הכמעט-חשיכה הסוערת
שבחוץ. על הקיר האחר נתלה החפץ שנתן את הבזק האור שהרמיוני ראתה. זאת היתה מראה.
עגולה, עם מסגרת עץ כהה. היא היתה חלקה, אבל בכל זאת נראתה זוהרת בחצי האור ששרר
בחדר.
הארי הלך לכיוון הראי והביט בו כאילו בו טמונים
כל סודותיו של היקום. מים הוסיפו לטפטף בהתמדה מהשיער שלו, מהמכנסיים שלו, ולהיספג
בשולי גלימתו, אבל הוא לא שם לב.
"הארי?" שאלה הרמיוני באי ביטחון,
והלכה מאחוריו. הוא לא הסתובב, ואפילו לא נראה היה שהוא שמע אותה מתקרבת.
"הארי," היא אמרה, "במה אתה מסתכל?"
"אנחנו," הוא אמר. "אני רואה
אותך ואותי."
הרמיוני התבוננה במראה וראתה אותה ואת הארי מסתכלים
בחזרה. "גם אני," היא אמרה. "ענין גדול, הארי. זאת רק מראה."
"זאת לא –" הוא התחיל בהתמרמרות, ואז
נעצר והסתובב להביט בה. עיניו היו רחבות. "מה אמרת שראית?"
"אותך ואותי," היא אמרה בהשתוממות.
"הנה אנחנו," היא אמרה, מצביעה על הראי. ואז הציצה בו שוב. היה משהו
בקשר להשתקפות שלה ושל הארי – משהו מוזר.
"מה עכשיו?" אמר הארי, מתרחק ממנה
קצת. "מה את רואה?"
היא הביטה בחזרה בראי. והלב שלה הפסיק לפעום.
"עדיין אותך ואותי," היא אמרה, קולה רועד מעט. "אבל הארי – במראה
אתה יבש. ויש לך –" היא נעצרה, פונה לעברו. "איזה מראה זאת?"
"תקראי את הכיתוב," אמר הארי, שנראה
נדהם, אבל לא כל כך עצוב כמו שהוא היה נראה קודם.
הרמיוני קראה אותו. ךבלת לאש מת אם איכה
אראך ינפתא אל.
בגלל שהרמיוני היתה 'קצת' יותר מבריקה מהארי,
לקח לה רק רגע כדי להבין שהכיתוב היה כתוב במהופך.
לא את פניך אראה כי אם את משאלת לבך.
"סיפרת לי בקשר למראה הזאת," היא
אמרה באיטיות, "שנים לפני כן... היא מראה לך את המשפחה שלך, הארי..."
"היא היתה," הוא אמר. "אני
עדיין רואה אותם. אבל אני רואה אותנו ברקע הקדמי. אני חושב," הוא אמר,
"שמשאלת הלב של אדם יכולה להשתנות."
הוא היה מאד חיוור, אבל הוא הסתכל בה, באמת
הסתכל בה, באופן שהוא לא הסתכל בה כבר ימים.
מאחוריו, היא ראתה את דראקו חוצה את החדר
לכיוון הדלת, ופוסע החוצה. הלב שלה התכווץ. אבל היא לא יכלה לעזוב. אלה היו החיים
שלה, ממש פה בחדר הזה.
הדלת נסגרה מאחוריו, והיא הסתובבה אל הארי.
"הראי מראה לך את מה שאתה רוצה," היא
אמרה באיטיות.
הארי הנהן.
"אבל דמבלדור לא אמר לך שרוב האנשים רוצים
את מה שהכי גרוע בשבילם?"
"רוב האנשים," אמר הארי. "לא
כולם." הוא הביט בה ביציבות. "את אוהבת אותי?" הוא אמר.
"כמובן שאני אוהבת אותך," היא אמרה.
"כל חיי לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהבת אותך. אבל אתה מפחיד אותי, הארי. אתה
יכול לפגוע בי כל כך בקלות. זה למה שאני אוהבת להיות עם דראקו. הוא לא יפגע בי,
ובכל מקרה, הוא לא יכול."
הארי הסתובב, הלך כמה צעדים הרחק ממנה, והסתובב
כדי לעמוד מולה. "זה מוזר," הוא אמר, "אבל דיברתי עם מאלפוי אתמול,
ובעצם הבנתי משהו. הבנתי שאני חייב לך התנצלות."
היא לטשה בו עיניים. הוא היה כל כך חיוור עד
שעיניו נראו הצבע היחיד בפניו הלבנות. הוא אמר, "אני מצטער. אני מצטער שמעולם
לא אמרתי לך שאני אוהב אותך. אני מצטער שחיכיתי עד שנראה היה שאני הולך לאבד אותך
לפני שעשיתי משהו. אני מצטער ששיקרתי לך כששאלת אותי אם אני אוהב אותך. פשוט לא
חשבתי על זה אף פעם ככה. תמיד היית כמו חלק ממני. כמו העיניים שלי. או הידיים שלי.
אתה לא הולך וחושב 'אני אוהב את העיניים שלי, אני אוהב את הידיים שלי,' נכון? אבל
תחשבי איך זה יהיה לחיות בלעדיהם." קולו רעד. "אני לא כמו מאלפוי. אני
לא עושה נאומים מיוחדים במינם. אבל אני כן יודע מה אני רוצה."
הרמיוני רק לטשה בו עיניים. היא לא יכלה לומר
מילה. לא יכלה אפילו לחשוב על מילה.
"אני רוצה שתהיי מאושרת," הוא אמר
לאט. "ואם אני לא עושה אותך מאושרת, אז את צריכה להיות עם האדם שכן."
הוא הביט בה. הארי. שהיא תמיד אהבה, לא בגלל
שהוא היה אמיץ, אפילו שהוא היה, או חכם, אפילו שהוא היה גם את זה, או רקדן טוב (מה
שהוא לא היה) – רק בגלל שהוא היה כל כך טוב לב, וטוב-הלב כל כך נדיר אצל אנשים,
במיוחד אצל בנים בגיל העשרה.
"הוא באמת אוהב אותך," הוא אמר.
"לא כמוני, אבל –"
הוא נעצר, הסתובב, והלך לכיוון הדלת. הוא הולך
לעזוב, היא ידעה, משום שכשהארי גמר בדעתו לעשות משהו הוא יעשה אותו. וכשהוא אמר
משהו, הוא התכוון אליו. ואז היא חשבה על מה שהוא אמר, ואיך זה יהיה לחיות את שארית
החיים שלה בלעדיו.
"הארי," היא אמרה, מושכת את עצמה
מהקיר ולוקחת צעד לעברו. "בבקשה תחזור."
הוא הסתובב. היא לא יכלה לראות את פניו, בגלל
שהוא עמד בחלקת צללים. היא יכלה רק לראות את הצבע הלבן דמוי רוח הרפאים של החולצה
שלו, ואת הגוון החיוור של העור שלו.
"בבקשה תחזור," היא אמרה שוב.
הוא חזר. והוא עמד מולה, מביט אליה.
ואז היו ידיים על כתפה, ידיו של הארי, והוא
נישק אותה. וכשהיא הניחה את זרועותיה מסביבו הוא היה ספוג במים, והמים ציננו אותה
דרך הבגדים, והעור שלו היה קר כקרח, אבל ידיו כשנגע בה היו שורפות. הוא היה בטעם
מי גשם ודמעות.
היא נפלה אחורה ונשענה על הקיר, עדיין מנשקת
אותו. ידיה היו רועדות והיה זמזום באוזניה, שבאיטיות התגבר בגובה הצליל שלו עד
שהפך למנגינה – המנגינה הכי יפה שהיא שמעה מעולם.
היא משכה את עצמה אחורה מהארי, נדהמת, וראתה
לפי הבעת פניו שגם הוא שמע את זה.
"מה זה?" היא שאלה בפליאה.
"שיר עוף החול," הוא אמר, נראה נדהם
באופן שווה.
"ומאיפה זה בא?" היא
שאלה, מסתובבת להביט סביבה. היה קשה לראות משהו דרך השלג הנופל.
"אממ," אמר הארי, נראה נבוך עכשיו.
"ממני, אני חושב."
"הארי," היא אמרה, בקול מאד שקט.
"יורד שלג."
"אני יודע," הוא אמר, נראה אפילו
יותר נבוך.
"בפנים? ביוני?"
"ובכן," אמר הארי, והוא הפך קצת ורוד
מסביב לאזניים. "דמבלדור אכן אמר ש'רגש חזק' יפעיל את כוחות המאגיד
שלי."
"הם עובדים?"
"כן," הוא אמר, נראה מבולבל אבל
מאושר. "הרגשתי את זה. כמו מתג חשמל שנדלק. אני חושב שאני רק לא יודע איך
בדיוק ל..."
"לשלוט בהם עדיין?" היא אמרה, מגחכת,
כשתינוקות ינשופים אחדים נפלו, שורקים, מהתקרה.
"כן." הוא אמר, מגחך בחזרה.
"לא ידעתי שאתה אוהב כל כך ינשופים."
היא אמרה כשעוד כמה התעופפו מלמעלה.
"תנשקי אותי שוב," הוא הציע.
"אולי נקבל קנריות."
"הארי," היא אמרה, מנשקת אותו שוב.
"ידעת שיורד שלג כחול?"
"אני אוהב כחול," הוא אמר. "זה
הצבע האהוב עליי."
"שלג כחול?"
"למה לא שלג כחול?"
"באמת תמיד אמרת שאתה חושב ששלג זה
רומנטי," היא אמרה, מצחקקת.
"פשוט תהיי מאושרת שאני לא האגריד,"
אמר הארי, מושך אותה אליו לנשיקה נוספת. "היה יורד גשם בלתי נגמר של
סקרוטים."
* * *
"אני צריכה ללכת לדבר עם דראקו," היא
אמרה, הרבה זמן מאוחר יותר, כשהם עזבו את חדר הראי והלכו לאורך המסדרון. נעליו
הרטובות של הארי סחטו מים בכל צעד, אבל הוא עדיין נראה לגמרי שבע רצון עם העולם
וכל מה שנמצא בו.
"אני יודע," הוא אמר. "גם אני
צריך לדבר איתו."
"אבל אני צריכה ללכת ראשונה." היא
אמרה.
"בסדר," הוא אמר, משחרר את ידה.
"אבל בלי החלטה פתאומית שאת כן מאוהבת בו אחרי הכל," הוא אמר באזהרה.
"אני לא אוכל לסבול את זה שוב."
"אם יהיו לי ספקות אני יכולה תמיד לחזור
אל המראה," היא אמרה בקנטרנות, מתרחקת במסדרון. "אם אני אוכל למצוא אותה
שוב, כמובן."
"אל תנסי אותי, הרמיוני," הוא אמר.
"יש לי שלג כחול לכל אורך הגב של החולצה שלי, ונוצות ינשוף בשיער שלי. המצב שלי
כבר רעוע."
אבל הוא חייך. היא הפריחה נשיקה לעברו וזינקה
לאורך המדרגות אל האולם. ברגע שהיא היתה מחוץ לטווח ראייתו של הארי, היא האטה לקצב
הליכה והוציאה את קמיע החיים מחוץ לחולצתה. זה, היא ידעה, היה רמאות, אבל היא באמת
רצתה למצוא את דראקו, ולא יכלה להעלות על דעתה היכן הוא יכול להיות.
היא התרכזה, חושבת חזק מאד על דראקו, מדמיינת
אותו הכי ברור שהיא יכלה... הפנים המוכרות שלו, עיניים בהירות ושיער כסוף, חיוך
מלוכסן משועשע... והקמיע נתן משיכה קטנה ועדינה. היא הלכה צעד קדימה, והוא רעד
שוב.
עוקבת אחרי המשיכה הרכה, הרמיוני עשתה את דרכה
מחוץ לטירה ובמורד הדרך לאגם. כבר הפסיק לרדת גשם, אבל הכל נשאר עדיין רטוב. היא
עקבה אחרי משיכת הקמיע סביב חורשת העצים הקטנה, היכן שדראקו הצמיח עבורה את הורד
השחור יומיים לפני כן.
דראקו עמד שם, גבו שעון על עץ, נועץ מבט באגם.
טיפות גשם, שנתפסו בעלים ובענפים, יצרו כלוב זוהר וכסוף מסביבו.
היא באה מאחוריו והניחה את ידה בקלילות על
זרועו. "הי," היא אמרה.
הוא לא הסתובב.
"את לא צריכה לומר לי," הוא אמר.
"אני כבר יודע."
"דראקו," היא אמרה.
עכשיו הוא הסתובב, והביט בה. הבעתו היתה בלתי
ניתנת לקריאה. אם היא לא היתה מכירה אותו כל כך טוב, היא אפילו לא היתה חושבת שהוא
מצוברח. "מתברר," הוא אמר, בקול מדוד, "שאני עדיין יכול להרגיש קצת
ממה שהארי מרגיש, אם הוא מרגיש משהו חזק."
"הו," היא אמרה, מרגישה שהיא הופכת
אדומה. "אני מצטערת."
"אל תהיי," הוא אמר. "תמיד
ידעתי שזה יקרה. התעלמתי מזה, אבל תמיד ידעתי." הוא ניסה לחייך אליה, נכשל,
ומשך בכתפיו. "זוכרת את הפעם ההיא בארון הבגדים באחוזה?"
"כמובן שאני זוכרת." אמרה הרמיוני.
"ובכן, המשכת להגיד 'הארי, הארי, הארי' כל
הזמן."
"עשיתי מה?" היא הרגישה שפניה
בוערות. "למה לא אמרת משהו?"
דראקו משך בכתפיו שוב. "אני בן שש
עשרה." הוא אמר. "אני לא הולך לקטוע פגישה מושלמת רק בגלל דבר קטן כזה,
נכון?"
הרמיוני כיסתה את פניה בידיה. "אני כל
כך נבוכה," היא אמרה.
"אל תהיי," הוא אמר. "תמיד היית
כנה. אף פעם לא אמרת שאת לא אוהבת את הארי. אם אני הייתי במקומך, גם אני הייתי
מאוהב בהארי במקום להיות מאוהב בי." הוא עיוות את פניו. "על מה אני
מדבר? לא, בחיים לא. אני הרבה יותר טוב ממנו. את מטורפת, הרמיוני."
"אני כן אוהבת אותך." היא אמרה.
הוא היה שקט לרגע. ואז הוא אמר, "כן. אני
יודע. בדיוק... כמו שאת אוהבת את רון."
היא הניעה בראשה. "זה שונה. אף פעם לא
הרגשתי כלפי מישהו באותה דרך שאני מרגישה כלפיך. אני לא יכולה להסביר את זה. אבל
אתה חשוב לי. אם אני כן או לא עם הארי, אני לא רוצה לא להכיר אותך יותר. אני עדיין
רוצה להיפגש איתך. ושתבוא לבקר אותי הקיץ." היא חייכה ברעד. "ולקנא
בנוגע לשפע החברות שיהיו לך ברגע שכולם יגלו שאתה ואני לא יוצאים ביחד, אחרי
הכל."
"להארי לא יהיה אכפת?"
"לא. הוא די מחבב אותך, בדרך מוזרה."
היא אמרה, וידעה שזו אמת. "אני חושבת שהוא היה מתגעגע אליך אם פשוט היית
נעלם."
"אני הייתי מתגעגע אליו גם, אני
חושב," אמר דראקו. "אני אתגעגע לכל ה"סתום מאלפוי"ים. כבר
התרגלתי לזה. קראב וגויל אף פעם לא אומרים לי לסתום. זה מרענן."
"אני חושבת שנוכל לסמוך על הארי שיגיד לך
לסתום על בסיס קבוע," אמרה הרמיוני.
דראקו הביט אליה בחיוך מוזר וקטן על הפנים שלו.
"אז," הוא אמר. "האם את והארי... רשמיים עכשיו?"
"רשמיים?" שאלה הרמיוני, נבוכה.
"לא דיברנו על זה, לא ממש, אבל..."
הוא לקח את ידה וסובב אותה כך שהוא יכל לראות
את השעון שלה. "זה דקה לפני שלוש," הוא אמר. "בוא נגיד שהקשר שלך
עם הארי נהיה רשמי בשלוש אפס אפס. טוב?"
"מה שנותן לנו דקה בשביל מה, בדיוק?"
היא שאלה, אבל הוא הניד בראשו לעברה ואמר,
"הרמיוני. את מבזבזת זמן."
ואז, עדיין נשען על העץ, הוא משך אותו לכיוונו
ביד שלה, מחזיק בפרק היד שלה. מופתעת, היא מעדה קדימה, ונפלה אליו. והוא נישק
אותה.
מאוחר יותר, הרמיוני חשבה שהוא ללא ספק שם את
כל מה שהיה לו, כל שמץ של רגש אליה, כל שריד אחרון של תשוקה, וכל בדל של אהבה
נכזבת, לתוך הנשיקה הזאת. כאילו שהוא ניסה לשרוף את לא-משנה-מה שהוא הרגיש החוצה
ממנו, לגרש אותו, לסחוט ולייבש אותו. אבל באותו זמן, היא היתה מודעת רק לכך שברכיה
רעדו והיה צליל רועש באוזניה כאילו שמישהו החזיק קונכיית ים מעליהם. היא סגרה את
עיניה וראתה ריקוד של אורות לרוחב עפעפיה הפנימיים.
היא תהתה אם היא היתה הנערה היחידה אי פעם
שנישקה שני מאגידים ביום אחד. ואז היא תהתה אם זה יכול להיות קטלני.
הוא עזב אותה, והעולם חג בחזרה להתמקדות.
"השעה שלוש, גריינג'ר," הוא אמר,
ושיחרר את ידה.
"וואו," היא אמרה ברפיון, והסתכלה
אליו. הוא הביט אליה שוב באותו חיוך קטן ומוזר, שחציו שעשוע וחציו חרטה. היא ידעה
שעכשיו הוא הראה לה איך הוא באמת מרגיש. והיא ידעה שהוא לעולם, לעולם לא יעשה את
זה שוב.
הוא אמר, בכמעט-גיחוך, "אז?"
"זה היה... מדהים," היא אמרה קלושות.
"ו...?"
"ואם אתה אי פעם תנסה את זה שוב, אני אתן
לך סטירה."
החיוך שלו התרחב, הופך להיות גיחוך אמיתי.
"את אוהבת להרביץ לי, נכון, גריינג'ר?" הוא אמר. "אולי תרצי להודות
בכך."
היא גיחכה אליו בחזרה.
"תסתום, מאלפוי." היא אמרה.
* * *
"מה רון אמר?" שאלה הרמיוני בסקרנות.
"הוא אמר שהגיע הזמן, ואז הוא העיר הערה
גסה שאני לא עומד לחזור עליה. ואז הוא אמר שהוא אמר לי שזה יקרה."
"ואז מה אמרת?" שאלה הרמיוני,
מצחקקת.
"הפכתי את המטאטא שלו לחילזון על ידי כך שהצבעתי
עליו."
"באמת?"
"התכוונתי להפוך אותו לצפרדע, בעצם,"
הודה הארי. "ופיגווידג'ן אכל את החילזון, אז עכשיו אני חייב לרון מטאטא. כל
עניין המאגיד הזה סתם גורם צרות, באמת."
הרמיוני צחקה, והושיטה ידה לעבר תפוח. איזה
הבדל עושות עשרים וארבע שעות, היא חשבה. אתמול היה גשום ואומלל, ועכשיו... הם
הביאו את ארוחתם למטה אל האגם, והשמיים התבהרו לגמרי, וזה היה יום יוני יפהפה.
הארי ישב כשגבו לסלע, והרמיוני ישבה שעונה על ברכיו.
"אבל לא היית רוצה לא להיות אחד,
נכון?" היא שאלה.
"אני לא חושב כך." אמר הארי. הוא
שיחק בעצלתיים עם תלתל מהשיער שלה, מותח את קווצת השיער במשיכה, ונותן לו לקפוץ
בחזרה. "דיברתי עם דמבלדור, והוא אמר שהוא מריץ סוג של תוכנית חינוך למאגידים
לא מאומנים במשך הקיץ באירלנד, ואם אני רוצה ללכת לשם הקיץ, אני יכול."
"אתה רוצה?" היא שאלה, מסתובבת כדי
להביט בו.
"ובכן, זה לא הדארסלים. וזה רק שני
חודשים. אז אני יכול לבוא ולהיפגש איתך באוגוסט."
"אתה יודע שדראקו עדיין בא לבקר אותי,
נכון?"
"אני יודע," אמר הארי. "אנחנו
יכולים כולנו להסתובב בחוץ. ללכת לחוף הים. לצפות בדראקו לא משתזף."
"הי!" שניהם הסתובבו, וראו את דראקו
רץ לקראתם מסביב לגדות האגם. הוא הגיע לעצירת החלקה לפניהם, ועמד שם, מניח את ידיו
על ברכיו, מנסה לתפוס את נשימתו. "הארי –" הוא התנשם.
הרמיוני הביטה אליו בסקרנות. "רצת את כל
הדרך הנה?"
הוא הנהן.
"למה?"
"אני צריך לדבר איתך,"
הוא התנשם, מביט על הארי. אם המראה של הארי והרמיוני ביחד הפריע לו, הוא לא הראה
את זה. זה היה כישרון שהיה לו. "פוטר –" ודראקו הושיט לו פיסת נייר
לבנה. "רק עכשיו קיבלתי את זה – בדואר ינשופים."
הרמיוני והארי שניהם התרוממו, והארי לקח את
המכתב מדראקו. הוא פתח אותו, קרא אותו, והפך פתאום מאד לבן.
"הארי?" שאלה הרמיוני, מודאגת.
"אלו חדשות רעות?"
חסר מילים, הוא הושיט לה את המכתב. הוא היה
מסיריוס.
הארי ודראקו,
החלטתי להפנות את המכתב הזה לשניכם, כיוון
שהעניין נוגע לשניכם בצורה שווה. רציתי לכתוב כדי לומר לכם שני דברים. אחד, הבקשה שלי
לצו משפטי להיות מורשה לאמץ את הארי מבחינה חוקית התקבלה, וצריכה להתגבש סופית
בתוך מספר החודשים הבאים. אני מאד מרוצה מזה, ואני מקווה שאתה, הארי, גם. שנית,
כפי שדראקו בוודאי כבר יודע, נרקיסה ואני דיברנו, ואנחנו מתכננים להינשא באוגוסט,
ברגע שגירושיה מלוציוס יוסדרו. אני מאד מרוצה מזה גם, ומקווה שגם אתם –
"למה הוא מתכוון, כפי שאתה כבר יודע,
דראקו?" היא שאלה, מבולבלת, מנמיכה את המכתב.
"המכתב הזה בא עם אחד מאמא שלי, שהיה
מופנה רק אליי," אמר דראקו, שנראה עדיין המום. "בפשטות הוא אמר את אותו
הדבר. אני לא יכול להאמין לזה," הוא הוסיף, מנענע את ראשו. "אני לא יכול
להאמין לזה!"
"אז זה מה שהוא רצה לומר לי בפעם ההיא
בחדר המועדון," אמר הארי, נראה המום במידה שווה.
"סיריוס!" קרא דראקו. "הכלב
הערמומי הזה!"
"טוב, הנחתי שזה יקרה," אמרה
הרמיוני, שהיתה עכשיו ורודה במאמץ לא לצחוק למול הבעותיהם הזהות. "אתם
לא?"
"לא," אמרו הארי ודראקו בהתאמה,
מנענעים בראשיהם.
"אתם כן יודעים מה זה אומר, נכון?"
היא אמרה, מצביעה אל הדף. "אם הם מתחתנים, וסיריוס מאמץ את הארי. שניכם
תהיו..."
"אחים," אמר הארי,
לוטש עיניים בדראקו באימה.
דראקו לטש בו בחזרה עיניים, כשפיו פעור.
הרמיוני לא יכלה לרסן את עצמה יותר.
"אחים! שניכם!" היא פרצה בצחוק מצלצל. "המבטים על הפנים
שלכם!" היא גירגרה. "הו! המבטים על הפנים שלכם!"
הארי נעץ בה מבט זועם. "הרמיוני!"
"אני לא יכולה להפסיק את זה," היא
צחקקה. "זה כל כך מצחיק!"
ועכשיו דראקו התחיל לצחוק, גם. הארי מעולם לא
ראה אותו צוחק ככה לפני כן – לא רק צוחק צחוק כבוש, אלא ממש צוחק. הוא למעשה
התיישב על הקרקע, הניח את ראשו בין ידיו, וצרח בצחוק. באיטיות, הארי התחיל לחייך,
ואז, כשהוא ראה את הרמיוני מתכופפת ותופסת את בטנה בעליצות, גם הוא התחיל לצחוק.
הצליל של צחוקם, נישא ברוח, נסחף מעל האגם ומעל המדשאות והגיע
עד אל מעבר לטירה...
|
|
|