מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

קרימהילד

אורו של הברק גלש על פני המדרגות, צובע אותן בלובן עז; להרף-רגע, נדמה היה לקרימהילד כי עיניים קרות התבהקו בפניהם של אבירי הזכוכית, גבוה מעל גרם המדרגות המתעקל. ברגע הבא, התגלגל רעם כה עז, עד כי נדמה היה כי קירות המגדל המזרחי רועדים - כמחשבים ליפול. מלבד רוח רפאים בודדת, לא פגשה באיש בדרכה הארוכה אל החדר שבראש המגדל; דבר לא הפריע לקולות הסערה המשתוללת מחוץ לטירה, מלבד יללת נכאים קלושה שבקעה מאחת התמונות, שם כרע נזיר אדוק למראה על ברכיו והתפלל לחסדה של מריה הקדושה.

אדם אחר צריך לשאת כעת את תפילותיו, הרהרה קרימהילד בבוז. ליבה פעם בחוזקה, כמחזיר את הדי הרעמים. המדרגות האחרונות חרקו קלות מתחת לרגליה, בעת שקרבה אל הדלת ודחפה אותה באיטיות.

הסערה היא בדמך, קרימהילד לחשה בקדחנות כאשר הבחינה בדמות הכהה, רכונה מתחת לקרב-אבירים קפוא שפוסל בזגוגיתו של חלון רחוק. היא בדמך ואת... את לא... את בשום פנים ואופן לא מפחדת.

בנג'י לובאמה נותר קפוא, שעון במרפקיו על אדן החלון המוגף וגבו מופנה אל דלת החדר. אחת מידיו לפתה כבעווית את סמל האריה השואג של גריפינדור, שגולף בשיש שחור בתוך הקיר המרוחק. מלבדו, היה החדר ריק שבראש המגדל המזרחי ריק לחלוטין; מעגל חשוך מרוצף באבן קרה, שאבירי זכוכית קודרים צופים עליו מחלונות גבוהים שנקרעו לכל היקפו, מרצדים ומוארים חליפות באורם של הברקים.

שיקוי הפולימיצי יחזיק עוד חצי שעה לפחות, את לא מפחדת... לא מפחדת... הוסיפה למלמל בלא קול, מעבירה יד מוטרדת על גלי השער השחור והחלק ממשי שבקעו כעת מראשה. היתה זו תחושה מוזרה כל-כך, להתהלך בדמותה של צ'ו צ'אנג; נדמה היה לקרימהילד, כאילו הוכנסה לנעלי עקב גבוהות במיוחד, או... כאילו היא כל פסיעה הינה ריקוד מעודן, ברגליים עשויות חרסינה שברירית. אצבעותיה נעו כמאליהן אל תוך גלימתה, מתהדקות על ניצב הפגיון המכושף. במשך לילות ארוכים, שקדה לכשף את הלהב הדק והאכזרי בכל קללה טבטונית אכזרית שזכרה. כעת, הנה הגיעה השעה, לה פיללה ועליה חלמה פעמים רבות כל-כך. בנג'י לובאמה עומד לבדו, שקוע כל-כולו בסופה המשתוללת מעברם האחר של החלונות.

סוף-סוף, הרהרה, פוסעת בעדינות אל תוך החדר. הוא שלך... אבל יש לך בירור אחרון לערוך קודם. הזכירה לעצמה באי-חשק. הבטחת לקלאודיה... הבטחת.

מעלה את חיוכה העדין של צ'ו על פניה, כחכחה בגרונה בקול.

לובאמה הסתובב במהירות הבזק, שרביטו שלוף ומוכן לקרב; לרגע, הבחינה באש הזרה, בוערת בפראות בפניו הכהים והמאורכים.

הוא חש בסכנה, הרהרה בדי-חשש. אלא שאז, נראה היה כי ההילאי הבחין בדמותה השאולה, וארשת פניו התרככה.

"חשוך כאן, בנג'י" אמרה, בקול הרך ביותר שהצליחה לגייס, דבר-מה בתוכה נפעם נוכח הקול המתוק והמתנגן שנפלט מפיה. "חשוך, ובודד מאד. מדוע אתה מסתגר כאן לבדך במזג-אוויר איום כל-כך, ישמור מרלין?"

בנג'י גיחך, אלא שעיניו לא צחקו ביחד עם פיו.

"בודד... כן" אמר, מתיז מבט מאיר אל אבירי הזכוכית, ששבו והבהיקו לרגע בלובן בהיר, חודי חרבותיהם בוהקים בצינה קטלנית. "רציתי להתבודד קצת, כן. היא... מעלה זכרונות ישנים, הסופה הזו".

אין ספק, הרהרה קרימהילד, סוקרת אותו בתיעוב.

"משעשע להזכר..." קולו של בנג'י נשמע כאילו הוא מהדהד מתוך תהום "כיצד האמין הטבטוני המטונף שאליו נוטפי-הדם מכשפים את הרוח כדי לגונן עליו, ואני... אני העמדתי אותו על טעותו הקטנה. הצדק שלי עמד מול הסופה שלו וניצח, כן".

כל ישותה של קרימהילד רצתה לצרוח, ולזנק לעברו בפגיון מונף כדי לדקור שוב ושוב את הפנים המגחכות. אלא שאי-כה עלה בידה למשול בעצמה. תחת זאת, זקרה את גבותיה בפקפוק עדין.

"ישנם הילאים שחשים את הסופה מקרוב יותר, חוששני" נזפה בעדינות. האם החל הגוף הארור שעטתה להשפיע עליה, עד שכל דבר ודבר שעשתה הפך מסוגנן ומעודן יותר? אם כן, הרהרה, היתה זו בוודאי יד האלים; היא עשויה להזקק לכך בדקות הקרובות. ליבה הלם כמחשב להתפקע, בעת שהוסיפה לדבר, מגיעה סוף-סוף אל שאלת ההכרעה.

"האם אותו... זיכרון שלך, הוא שמנע ממך להצטרף אליהם?"

הו בבקשה, פלוט את האמת מליבך השחור, והנח לי לנעוץ את הפגיון בתוכו. התפללה בלא קול, סוגרת לעברו באיטיות. דקירה אחת, וידו של לוקי תלפות את נשמתך.

בנג'י התנער מהחלון; באור הלפידים הקלוש, נראו טיפות השלג הנמס הנוטפות מעברה האחר של הזגוגית כדמעות, זולגות באין מעצור מפניהם של האבירים המצויירים.

"אל תתחילי עם זה גם את, צ'ו" עיווה את פניו "מספיק היה לי לשמוע את טונקס מיללת. אבל אם את באמת רוצה לדעת..." לרגע, נראו פניו כנרקעות בין הרצון לשתוק לבין הדחף לומר את אשר על ליבו. מקץ רגע, ניצח האחרון. "כן, אני... אני מסרב לצאת לעזרתו של טבטוני כלשהו, ולא סתם, אלא אחד מהמשפחה ההיא" בוהק מסוכן חלף בעיניו "כרגיל אצל האנשים הנתעבים האלו, הוא עסק בקסמי אופל, ואלו השתלטו עליו" נדמה היה, כי זעמו הולך וגובר ככל שניגרו המילים מפיו "אם את שואלת אותי אז... כן, עדיף לכולנו שהוא ימות".

קרימהילד הנהנה, עושה צעד נוסף לעברו; כעת, לא הפרידו ביניהם אלא פסיעות מעטות בלבד.
הנה, קלאודיה. המנוול חרץ את גורלו במו-ידיו.

"אנשים לא מבינים את האמת האכזרית, צ'ו" הוסיף לובאמה, כמתגונן "הטבטונים האלו צריכים למות, עד האחרון בהם; למען כולנו. אנשים... אנשים פשוט מסתכלים עליהם, ולא מבינים עד כמה הם מבינים. אבל אני מבין, ואני יודע, כן" נשימתו התרססה מבין שפתיו, מתחרה ברוח המיבבת מחוץ למגדל.

"לפעמים אני חושב, שהילדריק ההוא וקרוביו הם... הם מסוכנים אפילו יותר מהלורד וולדמורט. הוא לפחות לא הסתיר את מה שהוא באמת... אנשים רק ראו את הפנים האלו שלו ו... נו, את מבינה למה אני מתכוון. אבל הטבטונים, הם... הם כמו נגיפים במסווה, כאלו שהעולם שלנו חייב להקיא כדי שיהיה בריא, מאוחד ומאושר".

נגיפים? שרץ מזוהם, כמה חבל שהמוות שלך יהיה מהיר כל-כך. מחשבותיה רדפו זו את זו במהירות: כיצד תוכל להסיח את דעתו, בלא לעורר חשד.

"הו... " מלמלה, כנבוכה "גם אני מעולם לא אהבתי אותם, אני מודה. תמיד הם היו יהירים כל-כך... אם כי אני סבורה שהפעם הגזמת במעט. הרוזן הילדריק היה ללא ספק ראוי לגורלו" המילים צרבו את לשונה כגחלים. אזי, גבר יצרה והיא הוסיפה "אין זה מקרה, אני מעזה לשער, שאתה ולא אחר היית זה אשר זכה לקטול אותו. הלא כן?"

עיניו של לובאמה הוצרו, ננעצות הישר בעיניה.

"לא" הפליט "שנים... שנים חיכיתי להזדמנות, עד שעלה בידי ללכוד את גיסו הטיפש" שפתיו התעקלו בלגלוג "גרמתי לאותו פון הות לחרבן במכנסיים מרוב פחד, עד שהסגיר את השבועה שנשבע הילדריק לחברתו היקרה, בלאטריקס. השאר היה קל, כלומר... מרגע שעלה השם שלה, חצי קונפדרציה נכנסה לפאניקה, שלא לדבר על אחוז האמוק ההוא, לונגבוטום - שהואיל בטובו לפצח עבורי את מחגורת ההגנה המכושפת של הטבטונים" האש בעיניו גברה "מובן, שאף אחד לא טרח לברר ולגלות, שכל הסיפור עם בלאטריקס התרחש כמעט עשר שנים קודם... מלבד כמובן אותה פסולת בוגדנית, קלאודיה שטיין".

עוד צעד אחד. אצבעותיה של קרימהילד התדהקו חזק ככל שיכלה על ניצב הפגיון; ברק נוסף הבזיק, מזעזע את צריחי הוגוורטס; הזגוגיות רעדו, פניהן המגולפות מתיזות ניצוצות כחולים. אזי, סגרה על מטרתה. בנג'י נראה כמתעלם כליל מנוכחותה, פניו נוטפים בוז.

"כאילו שלא ידעתי מראש שהיא מרגלת שהושלתה בקרבנו על-ידי אדונה הישן" לעג בנג'י בבוז "או לפחות...לפחות היא היתה דואגת לעצור אותי מלקחת את נקמתי עד תום על ההשפלה שחלק לי הרוזן המטונף כשהייתי נער. אבל אני דאגתי להחטיף לה מאחור כבר בתחילת הסיפור... היא מעולם לא היתה הילאית" הוסיף, אגרופו נקמץ באיום "ממש כשם שאת אינך צ'ו צ'אנג. אקספלארימוס!"

הלחש היה כה מהיר, עד כי קרימהילד נותקה מן הקרקע והוטלה לאחור עוד בטרם הספיקה לזעוק.

ט-ר-א-ח. ברגע הבא, מצאה עצמה מוטלת על גבה; הפגיון נשמט מידה, מתגלגל ובוהק על הקרקע, פסיעות מספר ממקום נפילתה. בנג'י נע במהירות, מכוון את שרביטו והוגה לחש מהיר נוסף; איוושה מוזרה חלפה סביב גופה, וברגע הבא שב השער המפוזר על פניה לגונו החום-זהוב.

יריבה גהר מעליה כענן, צחוקו מרעיד את אבירי הזכוכית.

"כמה חבל, שצ'ו שמעה זה מכבר את הסיפור כולו" לעג לה "ואת... כמה צפוי, כמה צפוי. כנראה שהסבלנות משתלמת. רציתי לטפל בך כבר לפני שלוש שנים, אבל ידעתי, ידעתי שהכבוד הטבטוני המעוות שלך יביא אותך לידי בנסיבות בהן... מה שאעשה יהיה הגנה עצמית מובהקת".

קרימהילד שלחה בו מבט מלא משטמה, מוחה עובד במהירות, מחכה לרגע הנכון לשלוף את השרביט. אם נזגר גורלה לעבור בשערי אסגארד, הרי שתיפול כנשקה בידה... ממש כפי שעשה אבא, הרהרה, לחלוחית מרטיבה את עיניה.

"אינני מפחדת ממך, ואינני מפחדת למות" רשפה לעברו "במו פיך הודית, שאינך אלא רוצח מטונף".

בנג'י חרק בשיניו.

"רוצח? כאשר רופא עוקר איבר נגוע בנמק, הוא אינו רוצח. וזה... זה בדיוק מה שעשיתי, הגנתי על הגוף האנושי מאנשים כמו אביך. דאגתי לשמור על שלום העולם, כן. גם אם זה דרש קצת... אמצעים בלתי שגרתיים".

קרימהילד צחקה בבוז.

"כמה שאתה מעורר רחמים. רצית לנקום באבא משום שלא רצה בחילופי תלמידים שיביאו את הפרצוף המכוער שלך לאירמינסול. כואב שחיים אנשים שיודעים, שאתה לא יותר מחלאה חסרת ערך? אתה..."

"קרושיו!"

הכאב היה כה נורא, עד שקרימהילד התקפלה, נאנקת ונאבקת לסכור את פיה ולבלוע את הזעקה. ברגע הבא, פסק הלחש; בנג'י טלטל קלות את ראשו, כמופתע מהלחש שנפלט משרביטו.

"זה... זה היה כלום" מלמל מבין שיניים חשוקות "רק... כמו סטירת לחי קטנה, פרס על פיך החצוף, רמש דו-רגלי נוטף גזענות". שרביטו רעד בידו, כמשתוקק לנסות את הקללה פעם נוספת. "אבל מכיוון שממילא לא תצאי מכאן בחיים, אז..."

חריקתה של הדלת הנפתחת גרם לבנג'י להפליט גידוף, ולהסתובב במהירות לעבר מקור הרעש, שרביטו דרוך בידו. אלמלא הכאבים מאחור, היתה קרימהילד מפליטה צחוק רם ומלגלג למראה הנער הכהה ומגודל-השער שקפא במקומו, פיו פעור בהפתעה.

"אבא, זה רק אני" אמר, מבליע נשיפת הפתעה למראה השרביט המכוון לעברו "אמרו לי לקרוא לך מהר. יש קרב ביער. היצור..." אזי, קפאו דבריו בחיכו, כאשר הבחין בקרימהילד המוטלת על הקרקע.

"הם יאלצו לחכות קצת, בן" לחשש בנג'י "יש לי עניין אחר לגמור קודם. כן, הרמש הטבטוני ניסה לדקור אותי".

פניו של פיטי התעוותו בגועל.

"איכס" פלט, עושה צעד אחד לעברה "גודריק תקוע בסכנה הכי מחורבנת שראיתי בחיים שלי, ואת... כבר אמרתי לך פעם, שאת לא יכולה על אבא שלי. עכשיו יעיפו אותך מבית הספר, ואולי תעופי לאזקבאן, כמו ש..."

קרימהילד הפליטה צחוק חלוש, מלגלג.

"חוששני שלא" החזירה, מבליעה שיעול "לאבא שלך... יש רעיון אחר לעונש, בערך... בערך כמו מה שעשה לפני שלוש שנים".

עיניו השחורות של פיטי נדדו מאביו לקרימהילד, וחוזר חלילה; דומה היה, כי רגע ארוך חלף, לפני שהבין את משמעות הדברים.

"אהה... את מקשקשת שטויות מופרעות, כרגיל. אתה... אתה הולך להכניס אותה למעצר..." מבע מוזר, כמעט מתחנן, עלה על פניו "נכון אבא?"

שרביטו של בנג'י רעד בידו.

"פיטי, לך מכאן. עכשיו".

"אבל אבא..."

קרימהילד שבה וצחקה, מתעלמת מהכאבים שהוסיפו לפעום בגופה "יש לך מה להסתיר, לובאמה? אולי תספר לבן שלך קצת מהדברים שאמרת קודם?"

"השתיקי את לשון הנחש הסלית'ריני שלך, לפני שאקצץ אותה" עיניו של בנג'י יקדו בטירוף "פיטי..."

פיטי נטע את רגליו באדמה, ידיו נקפצות לאגרופים.

"בבקשה אבא, אל תהיה כמוה וכמו האבא ההוא שלה" התחנן "מסדר עוף החול..."

נשיפת זעם נפלטה מפיו של ההילאי.

"אל תרחם עליה, על הטבטונית הקטנה והיפה שלנו" סנט, זעמו ניגר באין-מעצורים "האם אתה סבור כי היא היתה מרחמת עליך לרגע, אם היה המצב הפוך? מדוע... מדוע אתה חושב שפטרתי את העולם מאבא שלה?" התנשף, זעה נוטפת באין מעצורים על מצחו "לא, לא רק משום שסירב לקבל אותי לבית הספר הארור והגזעני שלו, ומשום שבגלל הסירוב הזה שלו העבירו אותי לשנה בדורמשטראנג, שם קרקרוף הארור והחלאות שלו רמסו אותי לאבק בכל יום מחדש" ידו החופשית נפתה, מחווה כמעט בתחינה לעבר בנו "אני עשיתי את זה בשבילך, פיטי. כדי שאתה תגדל ילד מאושר, בעולם יפה... עולם יפה ונקי מגזענות וריאקציה, שבו אף פעם לא ידרכו עליך, ו... כן, עולם נקי מהאנשים המתועבים האלו, עם האפוסים החולניים ומלאי השנאה, התסבוכים והרחמים העצמיים שממלאים את הפרצופים הנורדיים הנאצלים שלהם. אל תרחם עליה, כי..."

"אבא תזהר, מאחוריך!"

בנג'י זינק במהירות, עוד בטרם הספיק פיטי להשלים את הצעקה; הקרן האדומה שרקה באוויר, חולפת לצד כתפו ומתנפצת בין הויטראז'ים מאחוריו; אחת הזגוגיות יבבה ונסדקה, מיים קפואים זולגים מפצעיה אל רצפת החדר.

פניה של קלאודיה שטיין היו חיוורות ונוראות למראה; מעולם, מעולם לא ראתה אותה קרימהילד כה כועסת ומסוכנת.

"נאום יפה, לובאמה" הטיחה, מתקדמת בשרביט שלוף "חוששני, כי כעת יהיו לך שנים ארוכות לכתוב את זכרונותיך באזקבאן, ו..." עיניה ננעצו בו בשנאה תהומית. "תן לי רק סיבה קטנה אחת לפגוע בך, ואעשה זאת. פיטי נראה כמוכה הלם, ואילו קרימהילד כבשה את מבטה בקרקע, חשה כיצד מתפשטת הלחלוחית על לחייה. היא ביקשה ממך... ואת... את...

צחוקו הפרוע של בנג'י הרעיד החדר, ורעם מתגלגל החרה-החזיק אחריו.

"את" לעג "הייתי צריך לצפות שתרוצי להגן על הגורה הקטנה שהשריץ אדונך הישן. אין אדם שאני בז לו יותר ממך" ירק לעברה "קלאודיה שטיין, היהודיה המתרפסת וחסרת חוט השידרה, שניסתה להיות טבטונית יותר מהטבטונים. ועוד חשבת באמת שמישהו שם קיבל אותך באמת? ופעם עוד חשבתי שזקוקים לשכל כדי לנהל את בית רייבנקלו..."

"ופעם, עוד העזתי להאמין שהילאים אינם מפקירים את חבריהם בכדי לעסוק בנקמות שיאות לאוכלי-מוות" החזירה קלאודיה. בדברה, התקדמה בזהירות לעבר קרימהילד, עיניה לא סרות מפניו של יריבה. פיטי, רועד ומבולבל, כשל לאחור ונסוג מדרכה.

"את מסוגלת לקום על הרגליים, קרימהילד?" שאלה בשקט, בלא להסב את מבטה.

קרימהילד לא הגיבה מיד; דמעות הוסיפו לזלוג על לחייה, באופן שלא היה דבר בינו לבין כבוד הראוי לטבטונית. איכזבת את קלאודיה, איכזבת את אבא, ועכשיו... עכשיו את כולך כמו תינוקת מגעילה.

פיה נע, רוצה להתחנן לסליחתה; אלא שהמילים סירבו לבקוע.

"פיטי" קולה של קלאודיה היה יציב ונוקשה "שמעת במו-אוזניך במה הודה אביך. אם יש בך ולו שמץ של נאמנות לבית גריפינדור ולזכרו של הארי פוטר, קח מכאן את העלמה באלזיגן ותרחיף אותה למרפאה. פרוספור סנייפ ואחרים יגיעו בתוך..."

פיטי בהה בה, פניו נראים כהתגלמות האומללות. לרגע, נדמה היה לקרימהילד כי הוא מהנהן חלושות...

ואז, נפל דבר.

הברק שהבזיק מעל המגדל היה כה עז, עד כי החדר כולו הוצף באור נורא, מסמא עיניים; זגוגיות התנפצו ברעש אדיר, קולן נמהל ביבבת הרוח הקפואה שחדרה פנימה באין מעצור. רעם נורא התגלגל, אלא שאי-כה, חשה קרימהילד במשהו אחר, נורא פי-כמה; כאילו צחק אי-מי בקול נורא, הרחק מעבר לערפל, לועג ומכה באוויר המיוסר. הקירות נהמו, ולרגע נדמה היה כי המגדל כולו רועד כמחשב לקרוס.

הצחוק הוסיף להדהד... אלא שכעת, הצטרף אליו בנג'י, מתאחד עימו בעיניים יוקדות מטירוף.

"שכחי מזה, כלבה דו-פרצופית שכמוך... אם ארד לגהינום הלילה, אגרור אותך ואת כל הטבטונים אחרי. סמאדום!"

פיטי זעק בפחד; קלאודיה התנודדה לרגע, ממהרת להתוות לחש הגנה. אור כחול התפשט משרביטה, נתקל באודם האש המסמא שבקע משרביטו של בנג'י; ניצוצות שרקו וניתזו לכל עבר, מעלות עשן שחור ומצחין; קרימהילד זעקה, כאשר אפף אותה הלהט, מזרים לבה בוערת אל תוך עורקיה. ברגע הבא, גבר הכחול הקפוא של קלאודיה, זורם מעל פניה המעונים והודף את הלהט לאחור.

"בבקשה אבא" שמעה את פיטי מתייפח, אי-שם בחדר המרצד והמתעמעם "אתה לא רוצח. בבקשה..."

אלא שבנג'י נראה הרחק מעבר לטווח השגתן של מילים; שואג כאריה פצוע, כיוון את שרביטו לעבר קלאודיה, יורה לחשים בזה אחר זה. צלליות יוקדות וצווחניות זינקו קדימה, פוערות לוען כקופים טורפים, ונמחצו בחניתות בדולח כחול שהטילה יריבתו בזו אחר זו. אד לח התמר סביב, כאשר שבו האש והקרח והלמו זו בזה בריקוד קטלני.

נוזל לח ומצחין נטף על מצחה של קרימהילד, בעוד העשן הולך ומתעבה. הולך ומערפל את המראות. רוח קפואה ורסיסי שלגים סחררו את רסיסי הזכוכית מעלה-מעלה, ולרגע נדמה היה כי אחד מאבירי הזכוכית קם לחיים, מתנער ושולף את חרבו השקופה, מצדיע לקלאודיה ולוחש "אוּבֶּר דָאן גְרָאבּ פוֹרְבָּי", כאילו יצא בזה הרגע משעריה של אסגארד.

חלונות נוספים נשברו לרסיסים, חושפים את הערפל המתערבל ומרקד מסביב למגדל; הברקים שבו והבזיקו, צובעים את האד בגוון כה יפה... כאילו באו האלים לצפות בקרב.

ידיים מיוזעות נכרכו על גופה מאחור, מרימות אותה וקוטעות את הרהוריה.

"תהיי שמחה, טבטונית" לחש פיטי באוזניה, עודנו מתייפחת "הצלחת להפוך את אבא שלי ל... למשהו כמו... ועכשיו את בטח מפנטזת לך על איזה מוות מפואר. אבל אני... אני לא אתן לך. כשתעופי מכאן, אולי אבא שלי ירגע..."

"לא... אני לא הפכתי אותו ל...כלום" לחשה קרימהילד, מנסה לשווא להתנגד ללפיתה.

"אורגוסטו!"
האודם הציף את הקירות, גורם לשלג ללחשש ולהפוך באחת לקיטור יוקד. לרגע, נדמה היה לקרימהילד כי האש המרצדת לובשת את דמותו הנוראה של אריה, שואג ומתרומם על רגליו האחוריות.

"וולפנהאזגה!"
הרוח יבבה ושרקה, כאילו התאחדו כל רוחות הצפון ליבבת זאבים נוראה אחת; גיצים ניתזו באוויר. כאשר שבו הקללות והתנגשו זו בזו; מלתעות של קרח האדימו ונשברו לרסיסים. אזי, הופיע בנג'י מבין האדים המתמרים, פניו זבות דם ושרביטו מתיז גיצים.

"התעייפת? ככה נראה גם הרוזן שלך לפני ששרפתי אותו, כן... אבל את בוגדת, את ראויה לגרוע יותר ו... תלמידים חפים מפשע יפגעו אם אתן לזה להמשך. הנסיבות מחייבות, כן... אבדה קדברה!"

קרימהילד צרחה, כאשר שרקה הקרן הירוקה אל תוך האדים. קול נפץ עצום החזיר הד, כאשר נפגע דבר-מה, ורסיסי זכוכית ניתזו לכל עבר, נוצצים ואפופים בהילה ירוקה. קרימהילד נאנקה, כאשר הבחינה ברשף הטס לעברם... רסיס אחד, שניים... שלושה..."

ואז, רפו הידיים המחזיקות בה, מפילות אותה בגסות ארצה. פיטי נאנק, בוהה לרגע ארוך ברסיס הירוק שפגע בחזהו. אחר, צנח בכבדות והתמוטט לאחור, אל שלוליות המיים העכורים שכיסו את מרצפות האבן.

צרחתו של בנג'י לובאמה היתה קורעת לב; לחשים נוספים בקעו משרביטו, והחדר רעד כולו. שוט אש ארוך נשלך, מנסה ללפות את יריבתו המסתתרת בתוך תמרות האד; הבזקים ממיתים פגעו בקירות בזה אחר זה, חורצים תלמים ארוכים ומגירי עשן בתוך האבן הכהה.

קרימהילד נאנקה, חשה כיצד אוזלים האחרונים בכוחותיה; נדמה היה, כי החדר מסתחרר כמערבולת מעל ראשה, כאילו איבד הכל ממשות, ורק הסערה הפכה קרובה יותר ויותר, צלליותיה שועטות בהוד נורא בתוך הרקיע הכהה.

קלאודיה... דבר-מה נצנץ על הקרקע לידה, בוהק ככוכב קלוש בינות לאדים. בגללך, רק בגללך היא באה לכאן, את חייבת...

"אציו פגיון" לחשה בכוחה האחרון, מחווה לעבר החפץ הקטן והמחודד.

וזה נענה, מזנק לאוויר; אלא שכוחה של קרימהילד אזל, מותיר את הכלי להסתחרר ליד החלון הפרוץ, כאילו ניחן בחיים משל עצמו. ברק נוסף הבזיק; חוצה את העננים מעל המגדל.

את ידעת... ידעת תמיד... פרפרה המחשבה בתוכה. סערה כזו מתחוללת רק כשבן באלזיגן-קראוזה נולד... או מת...

האור המסמא הבהיק סביב, אופף את הקירות הרועדים באצבעות חשמל כחלחלות; האד נקרע וסר לצדדים, חושף את קלאודיה, כורעת על ברכיה ליד פסל אבן מנותץ, לופתת את שרביטה ומתנשמת בכבדות.

ואז, בעוד בנג'י סוגר עליה והוגה לחש חדש, נדמה היה לקרימהילד כי האור הכחלחל רועד, מתכווץ ולובש צורת אנוש, נוראה ורבת-הוד.

"הכה!" צרחה והחוותה לעבר ההילאי, כאילו הזרים בה הברק, להרף-רגע, כוחות חדשים.

והפגין נענה; לרגע נדמה היה לה, כי הוא מתארך והולך, עד שהפך לכידון שלוח, שועט לעבר מטרתו בלא רחם. בנג'י צרח כאשר הכה בו הלהב הזוהר, חודר עמוק אל תוך חזהו. לרגע, התנודד על מקומו, גופו זוהר בלובן עז; ואזי, התכלה, מתנפץ לאלפי גיצים.

"קרימהילד... קרימהילד באלזיגן-קראוזה..."

הכל דעך; הכל, מלבד הגיצים הרוקדים סביב. הגיצים... וקולותיהן של הואלקירי המרחפות בתוך הסערה. הן קראו בשמה, יפות ונוראות-הוד, וכל העולם סביבן התעמעם ודעך.

"אנא, לא. לא..." התייפחה קלאודיה מאי-שם "אנא מכן. היא... היא רק ילדה..."

אולם קרימהילד נישאה הלאה, מתעופפת חופשיה אל תוך הלובן הבוהק. אל תדאגי, קלאודיה. לחשה לעבר הבכי העמום, הרחק מאחוריה. אני יודעת... אני יודעת שאנחנו עוד ניפגש ונהיה ביחד, יום אחד. ו... אושר מוזר, הילאי, הציף את ישותה. אני חוזרת... לחשה לסערה. אני חוזרת הביתה...

הרוח שרקה בתשובה, לופתת ונושאת אותה מעלה-מעלה-מעלה; הוגוורטס נותרה הרחק מאחור, והיתה כלא היתה.