מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

מיה

"אוך, זה שוב-הפעם היה קרח על הכביש"

הבזק אור לבן קרע את הרקיע בפאתי דרום, אי-שם מעל הים הסוער; לרגע, הואר החוף באור בוהק, ואחר שב ונבלע בחשיכה. חרף העלטה הכבדה, יכלה מיה להבחין בצמרות המטלטלות בפראות, לא הרחק מקו המים. המונית המוגלגית חרקה ונאנקה, כאשר נחלצה מן העיקול החלקלק; ברגע הבא, שב הנהג הזקן והאיץ, גומא במהירות את הכביש השחור והריק. גידוף מיואש נפלט מפיו, נוכח האורות האדומים שהבהבו על צג המכשיר אותו כינה "מערכת ניווט לווייני".

"המכשיר הארור השתגע" רטן, בפעם העשירית לפחות "יש לכם מזל, שאני נוהג מונית כבר ארבעים שנה, עוד לפני שהיו לנו צעצועים כאלו, אה?"

מיה פטרה אותו בניד ראש, מעיפה מבט מהיר ברון המכווץ במושב לידה. אחר, עיוותה את פניה בכעס ועברה לבהות בנוף החשוך שנשקף מבעד לחלון.

כמה שאני שונאת כשהוא... עסוק בלרחם על עצמו, ואפילו לא טורח להתייחס אלי, רתחה בינה לבינה. רון הסתגר בשתיקה קודרת, והרבה להביט בחשש מעבר לכתפו, מאז שכמעט והתנגשו במשאית שהגיחה מולם בלא התראה, פנסיה כבויים ומנועה שואג באיום.

"הבחור הזה ליד ההגה, הוא... לא מוצא חן בעיני. אני בטוח שהוא עשה את זה בכוונה" רטן בקול שכמעט ונשמע כיבבה "ו... אני בכלל שונא נסיעות כאלו..."

"תראה לי אחד שאוהב אותן" החזיר הנהג במשיכת כתפיים "אבל אתם אלו שנחפזתם לצאת מלונדון אחרי סעודת החג. כל המלונות תפוסים, הא?"

"יש לנו פגישת עסקים חשובה בוויילס, מוקדם בבוקר" חזרה מיה על השקר שהמציאה, מוסיפה לבהות בחלון בכדי להבהיר למוגל שאין ברצונה להמשיך ולגלגל שיחה.

השלג הקל שירד על לונדון בערב ליל כל הקדושים פסק, ככל שהדרימה המונית והלכה; אלא שהרוח הוסיפה ליבב, כמבקשת לעקור את המונית מנתיבה ולידות אותה אל תוך הים; בדרום ובמערב, הוסיפו ברקים להבזיק בזה אחר-זה; קולו המשובש של הרדיו טרטר, נקטע מפעם לפעם בשאגתו של רעם מתגלגל.

"מקורביו של שליח האיחוד האירופי מוסרים, כי טרם הושגה התקדמות בשיחות מול הנציגים הרוסים" בקע קולה החלוש של הקריינית "אי לכך, אין זה צפוי כי הכוננות בצבא האיחוד האירופי תורד בקרוב. ראש ממשלת ליטא הוציא הודעה לעיתונות..." רעם נוסף, ולאחריו רחשי-הפרעה צורמניים שיבשו את הנאמר כליל למשך דקה ארוכה; כאשר עלה בידי מיה לשוב ולהבין את הנאמר, נראה היה כי מהדורת החדשות הלילית קרובה לסיומה.
"ובינתיים, אנו מבשרים לכם כי ליל כל הקדושים צפוי להיות גשום וסוער במרבית חלקי האי. כל הטיסות מסקוטלנד ואליה בוטלו, ושני כבישים ראשיים חסומים בשל סערת השלגים הקשה ביותר הזכורה לנו מזה עשר שנים לפחות..."

"באירלנד גרוע עוד יותר, ככה אומרים" ליהג המוגל הזקן "שטפונות..."
מיה משכה בכתפיה, חדלה להאזין. עד להופעת המשאית הארורה, היה רון חביב הרבה יותר. מיה גיחכה בלא מעצורים, כאשר סיפר לה בגאווה כיצד התגנב החוצה לאחר תום מסיבת ליל כל הקדושים שארגן אחיו ביל, מרחיף את עצמו דרך אחד החלונות. "והיית צריכה לראות את הקסם ההוא של מעבר-זגוגיות, זה היה פשוט מדליק!" התפאר "זה ממש כמו שאני והארי עשינו פעם, כשהיינו בשנה שישית..."

מיה מצאה את עצמה משועשעת; אמנם, זה היה מעט פתטי, הדרך בה קוסם מכובד בן ארבעים-וחמש מרחיף את עצמו דרך חלון ומתלהב כולו, כאילו חזר להיות בן ארבע-עשרה... אולם מן הצד האחר, זה היה כמעט... קצת חמוד. אלא שכל זה הפך לנחלת העבר; רון מיעט לענות לשאלות, ורק חיבק את ברכיו ורטן, שב ושולח מבטים אפלים לאחור.

אם הוא החליט לשתוק כמו דג כל הדרך, שיבושם לו, מלמלה בכעס, מצמידה בחוזקה את אפה אל השמשה. כך או כך, היו לה דאגות משל עצמה. האם עלולה צ'ו לכעוס עליה, כאשר תגלה כי לקחה את מפתחות החירום המכושפים וערכה, על דעת עצמה, חיפוש מקיף בביתו של קורינתיוס בלייז?

למען האמת, לא עמדו בפניה ברירות רבות. צ'ו ורוב אנשיה היו הרחק מכאן, עסוקים במשימה משלהם אי-שם באירופה; קורינתיוס עצמו שהה בהוגוורטס, ואילו מורגיין והארי הקטן נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

אין לך מה לדאוג. אין דבר שצ'ו רוצה יותר מאשר ללכוד את מאלפוי, ו... היא הרי זו שתמיד שיננה לנו שהיא אוהבת יוזמות מהירות והפעלת שיקול דעת, ממש... ממש כמו שעשתה היא עצמה, כשחקרה את ההתקפה על נשף חג הנצחון בבית קארתני.

לרגע, שבו מחשבותיה לאותה מסיבה רחוקה. נראה היה, כי צ'ו חשדה מראש, כי משהו רע עומד לקרות, והרבתה להסתודד עם טוד ולבדוק את סידורי האבטחה... אם כי לא היטב די הצורך, כמסתבר.

"אני עדיין חושבת שבכלל שאבי הזקנה עשתה את זה" העזה למלמל בקול. בסך-הכל, אותה זקנה בלה היתה מטורפת דתית, ממש כמו אבא, ותיעבה את מורגיין בכל ליבה. "אנשים כאלו מסוגלים לכל מעשה נבלה, כן" הוסיפה מיה למלמל "וזאת עוד היתה מלאה בכעס כי אף אחד אינו מתייחס ברצינות לדבריה, כי מורגיין היא אשה חטאה ונואפת, ו... אוך, אולי המטורללת הבלה בכל זאת לא טעתה לגמרי, כלומר... מורגיין ומאלפוי באמת בקשר, זה... אוף! הכל הסתבך כל-כך!

בלבול ואי-נוחות מילאו אותה, ככל שהמשיכה לחשוב על הדברים. הכל הפך כה מסובך... כה שונה מהצורה הברורה והנכונה כל-כך בה היו הדברים מסודרים בראשה עד לפני זמן קצר.

כך או כך, היתה מיה גאה בעצמה כי לא בזבזה את הערב על אותו חג נוצרי מטופש, אלא עסקה בדבר-מה מועיל הרבה יותר - חקירה מדוקדקת אודות מורגיין. שעתיים לאחר מכן, פיזמה את ממצאיה בארשת ניצחון באוזניו של רון, מתענגת על כל קריאת "בחיי שזה הגיוני!" או "וואו, מדליק!" שסחטה מפיו... ג'יני הטיפשה תוכל לבלוע את המצנפת שלה כשתשמע ממנו את הכל' הרהרה, יודעת היטב כי אין זו הסיבה היחידה לסומק המוזר שהציף את פניה... 'לא מתאימה להיות הילאית', נכון?

הרמזים שמצאה מיה בחדרה של מורגיין הוליכו אותה עד מהרה אל אשה שמנה מאד בשם סנדרה האניל, בעלת סוכנות להשכרת כלי נסיעה מכושפים; מיה, שהשיגה את המכשפה המבוגרת בפתחה של אחת המסיבות בסמטת דיאגון, נתקלה תחילה בזעם וקוצר רוח, אולם המצב השתנה מהקצה לקצה כאשר עלה בידה לכבוש את זעמה, ותחת פרץ הקללות והאיומים שדגדג את לשונה, הסבירה במתיקות כי נשלחה בידי מר בלייז בשליחות חשובה: עיסוקיו הרבים של ראש מסדר עוף החול גרמו לו לשכוח את מתנת ליל כל הקדושים של הארי הקטן - מטאטא משחק זעיר המסוגל לנגן ולשיר שירי קווידיץ', וסניץ' צעצוע קטן ומוזהב.

"אוי, כמה מתוק מצידו!" המהמה המכשפה השמנה, עויינותה נושרת מעליה באחת "אני בטוחה שהארי הקטן יהיה אלוף בקווידיץ' בעוד כמה שנים, בטח, בטח..." נדמה היה, כי עצם הדיבור על הארי הקטן השכיח ממנה כמעט כליל את המסיבה. בתוך שטף הקשקושים הרגשניים שארכו כמעט שעה וגרמו למיה חשק עז להקיא, עלה בידה לחלץ ממנה כי מורגיין השכירה לימוזינה מכושפת בכדי ליסוע למקום בשם "סילברמון ביץ'" בחוף וויילס.

"הספקתי לספר לך שהנכדה הקטנה שלי היא... רק שנה מבוגרת יותר מהמתוקי הקטן?" הספיקה המכשפה לגעגע בפעם השלישית לפחות בעת שהחלה מיה מתנצלת ותרה אחר דרך מילוט "אוי, אולי יום אחד הם יהיו שניהם בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור ויקחו יחד אליפות... אני אהיה המכשפה המאושרת ביותר בעולם כשזה יקרה..."

אוך, איזו הרעלת סוכר, הרהרה מיה, יודעת שצ'ו לא תכעס על החקירה, ו... גם לא על שיתוף הפעולה הזמני בינה לבין רון ויזלי. משפחת ויזלי אולי מרגיזה ולא יודעת את מקומה, אבל אחרי הכל... האויב האמיתי היו ונותרו בני מאלפוי ואוכלי המוות למיניהם, לא? לפני שהחל רון להסתגר בתוך עצמו, קיוותה מיה כי אולי תקרה בפניה הזדמנות לתפוס איתו שיחה רצינית, ולהסביר לו דבר אחד או שניים על הצד הנכון בעולם הקוסמים של היום.

"מר ויזלי, גברת סנגלס?" קטע קולו של נהג המונית את הרהוריה "הנה, זה ממש כאן. הבתים ההם, איפה שהשלט הישן ההוא".

לאחר רגע קצר, עצרה המונית בחריקה ומיה נחלצה מתוכה מהר ככל שיכלה, משלמת לנהג בכסף מוגלגי ופוטרת את תמיהתו, נוכח חזותם האפלה והנטושה של המבנים שהשתרעו מול פניהם.

"כן, כן, אני בטוחה שזה המקום הנכון, אדוני" אילצה מיה עצמה לומר בפעם האחרונה, נושמת לרווחה כאשר שב המוגל והתניע, מסתלק מן המקום בחריקת צמיגים מהירה. קופצת שפתיים, הגביה בזהירות את שרביטה וסקרה את הגדר הישנה ואת צורתם המטושטשת של המבנים מאחוריה; השלט "ג'וני הפלגות" הטלטל עדיין מעל שער ברזל חלוד ונוטף שלג, אולם רציף העץ שהזדקר אל הים מעבר לו נראה חבוט ונטוש לחלוטין. מיה יכולה היתה להבחין בשברים בחלונות הכהים, ובצורתה של ספינה בודדת הנעוצה בחוף בסמוך, כל חזותה מעידה עליה כי לא הפליגה במשך שנים רבות.

מאמצת את כוחותיה, הגתה מספר לחשים בזה אחר זה, מתיזה אלומות אדומות וזהובות מקצה שרביטה; אלא שהמראה הנטוש סירב להתפוגג; רק הרוח גברה, שורקת בין ענפי העצים ונושאת אל נחיריה ריח מלוח וסרחון כבד של אצות.

לחש אחרון התפוגג בלא תוצאות, גורם למיה להזעיף פנים לשווא נוכח הבניינים הנטושים. אולי, אחרי-ככלות הכל, נותרו באנגליה גם כמה חורבות מוגלגים שאינן מסווה לאיזורים מכושפים, הרהרה בינה לבינה.

"אולי תואיל בטובך לבוא לכאן ולהפסיק לבהות בכביש, אדון ויזלי?" השליכה בכעס אל מעבר לכתפה - אל המקום בו ניצב רון, ממצמץ בעיניו וסוקר שוב ושוב את הכביש השחור והמעורפל.

"זה המטורלל ההוא מאז, אני בטוח בזה" שמעה אותו ממלמל "אני הקרפדה של נוויל אם הוא לא יחזור כדי לגמור את העבודה..."

"נו באמת" רתחה מיה "תגיד, גם כשהיית עם הארי פוטר היית מתבכיין ככה?"

נדמה היה, שהדברים עשו את שלהם, גורמים לרון להעקר ממקומו לדדות לעברה בכעס.

"אוף, תסתמי" מלמל "אני בכלל לא התבכיינתי, ולפעמים את מציקה ממש כמו הר..." לרגע טלטל את ראשו, נראה כאובד עצות "ובכלל, הכל פה נטוש. את לא מצפה שאשה עשירה כמו המורגיין ההיא תסתובב במקום כזה, ועוד עם תינוק אצלה בידיים? ובכלל, טרחת אולי לברר אם כתוב במדריך לאתרים קסומים שיש איזור מוסווה בסביבה?"

"אתה ממש נביא הדור, אמרו לך?" רשפה מיה לעברו "אתה באמת חושב שכל חורי המחבוא של מאלפוי רשומים במדריך לנופש מכושף? ואיפה עוד –אולי גם בספר הטלפונים המוגלגי?"

אוזניו של רון האדימו קלות.

"ואת, אולי טרחת לחשוב שהמורגיין הזו לא ממש התכוונה למסור את היעד שלה לשמנה הקשקשנית ההיא?" החזיר, מכווץ את גבותיו "היא יכולה להיות בכל מקום בסביבה. לכי תדעי כמה בתים של קוסמים ומקומות אחרים יש באיזור הזה... אבל כמובן שאת לא תקשיבי לי, אחרי הכל אני רון ויזלי וכל העצות שלי שוות לזבל, נכון?"

מיה התבוננה בו בתדהמה.

"אתה היצור הכי..." ואז, כהרף-עין, הכתה בה מחשבה אחרת "בתים של קוסמים..." מלמלה "איך לא חשבתי על כאלו ש...לא ממש מוסווים מעיניים של מוגלגים. אציו מדריך!"

הספרון הקטן למראה זינק במהירות מתוך כיסה, נפתח ומרשרש בין ידיה הרטובות. מתוחה, עקבה מיה אחרי הדפים הנהפכים בזה אחר זה, במהירות הולכת וגוברת. ברגע הבא, נעצר הספר בפתאומיות.

"בול פגיעה!" שמעה את קולו המרוצה של רון מאחוריה; נדמה היה כי הצלחתו השכיחה ממנו את אותה משאית מטופשת, לפחות לעת-עתה. "הנה, פחות משלושה מייל מכאן... לא אמרתי לך ש..."

"איזה יופי לך" נהמה מיה, חשה צורך עז לשלוח אגרוף הישר לאפו המנומש "אז מה עכשיו? האם אני אמורה עכשיו לבלות חצי לילה בכריעת ברך בפני הוד-מעלתו החכם?"

"אמרו לך שאת מטורללת על כל הראש?"

"אוך! הלוואי ותחזור להקיא חלזונות מהפה למשך איזה חודש. ככה לפחות היית שותק קצת" החזירה היא, לא בטוחה האם היא רותחת מזעם, או אולי... אולי משועשעת באורח מוזר? כל אדם אחר שהיה מדבר אליה באופן כזה, היה זוכה להתנפלות כזו, שהיתה גורמת לו לברוח כל עוד נפשו בו. נו טוב, את פשוט מרחמת עליו בגלל שהוא כזה... אוך!

הגדר נותרה מאחוריהם, מפנה את מקומה לחוף חשוף, שסלעים מושלגים למחצה נימרו את אדמתו פה ושם; הים רעם, מתנפץ את נחשוליו שוב ושוב על שוברי גלים רחוקים. מיה התקדמה בזהירות, מאמצת את עיניה לפלוח את העלטה. גם את הרמיוני הוא שיגע ככה, היצור המרגיז הזה? הרהרה, תמהה מה היה קורה, לו היתה היא עצמה מסתובבת איתו ועם הארי אז, לפני המלחמה השניה. נו באמת, אל תהפכי לסמרטוט נוסטלגי ופתטי כזה... כמו, כמו המטומטמים שאת ודבי הייתן צוחקות עליהם כל הזמן, נזפה בעצמה במהירות. הוא בכלל לא מציאה גדולה, הויזלי הזה. ממש, ממש לא.

נראה היה למיה, כי מצב רוחו של רון הוסיף להשתפר ככל שהוסיפו לצעוד במורד החוף, מותירים את הכביש הרחק מאחורי גבם. הירח החל לנטות מערבה, בוקע מתוך פרצה בעננים ושופך את אורו הכסוף, כאשר נעצרה מיה, מחווה בשרביטה על הצללים הכהים שהסתמנו מולם; באור הקלוש, ניתן היה להבחין בגדר אבן גבוהה ומעוטרת ובבית חוף דו-קומתי גדול, מצועצע למראה.

"זה על בטוח של קוסמים, המקום הזה" הפליט רון בהתרגשות, מחווה לעבר הגזעים המטושטשים שהתנשאו מעבר לחומה, סמוך מאד לקו המים. "מי חוץ מקוסמים יכול לגדל דקלים כאלו על החוף של ווילס?" קולו הונמך קמעה "אז כאן אתה מסתתר, מאלפוי? אני עומד לתת לך את טיפול חייך..." עיניו הבהיקו בשביעות רצון "בחיי, שזה ממש... ממש כמו בימים ההם".

מיה לא יכלה להתאפק.

"כוונתך, שאתה נגרר בעקבותיה של בחורה חכמה, שתמיד מוצאת את הרעיונות הנכונים?"

"מרלין! אולי תסתמי כבר? ו... בואי נרחיף אל עצמנו משם, איפה שהחומה נמוכה יותר"

מיה נחרה בבוז.

"ומה זה יעזור לנו? שם היא גם הכי רחוקה מהבית... ויש להם כלבים, אתה שומע?"

ואכן, נביחה עמומה בקעה מתוך הרוח, ואחרת החרתה-החזיקה בעקבותיה. מפסיקה את הויכוח, התעכבה מיה אך לרגע בכדי להטיל לחש התגנבות. כעת, משהלכה החומה הלבנה והתקרבה, יכולה היתה מיה להתחיל ולהבחין בצורתה הראוותנית; חלק ממנה סותת בדמות עמודים מפוארים, שראשי אריות שואגים מעל כותריהם; שפע של מטפסים ססגוניים נכרך על השיש הלבן, ממלא את האוויר בריח מבושם כבד. כעת, יכולה היתה מיה לחוש בכישוף האקלים שהוטל על הגן; הקור הלך ודעך עם כל צעד שעשתה, מפנה את מקומו ללחות חמימה. מפזמת לחש הרחפה, חלפה מיה על פניה כהרף-עין, נוחתת בגן בשרביט מונף.

"פטריפיקוס טוטאלוס!" לחשה, מכוונת את שרביטה אל הכלב המגודל שהסתער עליה בנביחת אימים, ניביו העצומים פעורים לרווחה.

"שתק!" החרה-החזיק רון אחריה; אור אדום האיר את עלי השרכים, ובהמה נוספת צנחה והתמוטטה בעצם מרוצתה. מקץ רגע נוסף, שבה הדממה אל בין העצים הטרופיים, מופרת אך בקול טפטופם העמום של אגלי טל, והלמות ליבה הפרועה.

את באמת מטורפת... אולי יש כאן אוכלי מוות במספר גדול והם... מיה נאבקה לדחוק את פחדיה. אוף, אל תהפכי פחדנית כזאת, ועוד לידו... אם הוא והארי הצליחו פעם, אין סיבה שאת...

דרוכה ואכולת ספקות, שבה להתקדם, חולפת בין כפות הדקלים ומתחת למטפסים מכל צבע וצורה שהשתרגו על הגזעים. רעם עמום התגלגל, הרחק-הרחק מאחור, בעת שקרבו סוף-סוף אל קיר הבית.

"אז מה את אומרת?" לחש רון, סוקר את הסביבה ותר אחר שומרים נוספים. "הנה, חלון הזזה גדול ממש בשבילנו. יש לך אומץ לנסות אותו?"

"אני מעדיפה את הקטן ההוא שם, ליד עץ הפפאיה. פחות גלוי, כלומר... פחות סיכוי שכישפו אותו באיזו קללה אכזרית".

"גם כן קללה בראש שלך, יש לי רושם שבעל-הבית כאן הוא גולם אמיתי. כלומר... באחוזה אפלה אמיתית, היו הרבה יותר משני כלבים דבילים ליד הגדר. אבל אם את מתעקשת..."

מיה שילבה את זרועותיה על חזה "אני מתעקשת".

רון משך בכתפיו והחל מתגנב לאורך הקיר; מיה באה בעקבותיו, שולחת מבטים חוששים על העלטה המעובה בין גזעי העצים; אלא שזו נותרה שחורה ודוממה, בלא זכר לזקיפים או חיות-פלא מסוכנות.

"אלוהומורה!"

החלון הקטן חרק ונכנע מיד; מיה משכה את גופה כלפי מעלה, וברגע הבא מצאה עצמה עומדת על רצפתו המהודרת של מה שנראה כחדר ביליארד מהודר וחסר-טעם במיוחד. נדמה היה לה, כי קישוטים ראוותניים נדחסו בכל מקום אפשרי, לא מותירים ולו פיסת קיר אחת פנויה - החל מראשי פסלים רומיים עשויים כסף טהור, וכלה בשורת תכשיטים ומסכות זהב מוזרות מעל משקופי הדלתות.

"כל הטווסיות המגעילה הזו מתאימה למאלפוי, את לא חושבת?" רטן רון, מעלה ארשת תיעוב על פניו "אני חושב שהטרקלין הגדול שמה, אחרי שני העמודים הגדולים ההם".

מיה הנהנה.
"כן, המשפחות האפלות האלו פשוט לא יודעות מה לעשות בכל ההון הגזול שלהן" מיה מצמצה, כאשר עקפה אותה דמותו של רון, מפלסת את דרכה בין שני העמודים.

"וואו, תציצי בטרקלין הזה..." שמעה אותו לוחש "את חושבת שכדאי להשתמש בהנגזה או משהו כי... אאוץ'!"

רון נאנק ומעד לאחור, כאשר התהפכה אחת המרצפות מתחת לרגלו. מבליעה גידוף, הצליחה מיה להטיל את עצמה לקרקע ברגע האחרון ממש, כאשר שיגר אחד הפסלים קרן צהובה מתוך עיניו; ההבזק המרצד חלף סנטימטרים ספורים מעל ראשה, פוגע באחד העמודים ומתקרש לעיסה דוחה, צהובה-ירקרקה. רון צלל אל מאחורי העמוד בכדי לחמוק מן ההתקפה, בעוד קול צפצפני מהדהד מתוך החשיכה.

"גנבימים, גבירתילי! באו לכאן גנבימים!"

קול חלוש ענה, מעברו האחר של הטרקלין. מיה שמעה את רון מתנשף "מרלין!" ומשגר קללה אל חלל האוויר; דבר-מה נפגע, פולט ניצוצות כסופים וצונח בשקשוק עמום על רצפת השיש. ברגע הבא, פערה מיה את פיה בבעתה, כאשר הבחינה בצלליות שריחפו מתחת לתקרת הטרקלין, סוגרות עליהן במהירות: מוט דגל גדול, קצהו זוהר באור מאיים; קנלבדרה כבדה ורבת-קנים, ומגהץ כבד ומלוהט המרחף בכבדות מאחוריהן; נדמה היה למיה, כי כלים נוספים, קטנים יותר, ריחפו באוויר מאחור, קרבים ומוכנים להתקפה.

"אקספלרימוס!" צעקה, מכוונת את שרביטה היטב. מוט הדגל נפגע בעצם צלילתו, נהדף בכבדות ופוגע בסכין מטבח גדולה שריחפה מאחוריו.

"ריפלקטו!" צרח רון, בולם ברגע האחרון ממש את הקנדלברה שעטה עליו, משגרת נרות בוערים כאילו היתה מכונת יריה; פיסות שעווה לוהטות ניתזו לכל עבר, כאשר התרסקו הקליעים הדקיקים בזה אחר זה על לחש ההגנה; גיצים חמים התפזרו סביב, בעוד כלי בית נוספים ממהרים אל המערכה. לחש פריקה נוסף ששיגרה מיה החטיא את מטרתו, כאשר ביצע המגהץ סיבוב שלם באוויר, מסתחרר וצולל לעבר בקול "וווווויייייי" מאיים. ברגע הבא, מצאה מיה את עצמה לחוצה לעמוד, יריבה מרחף גבוה מעל ראשה, מוקף בעדה שלמה של סכינים ומזגלות כסופים.

"דומני" הפטיר קול נשי צונן מעברו האחר של הטרקלין, דובר במבטא גרמני מסוגנן "כי תנהגו בחוכמה אם תשליכו את השרביטים, עכשיו..."

"בחלומות הלילה שלך, חתיכת..." נהמה מיה, מזנקת בכדי לחמוק מהתקפה נוספת. מתנשפת, כיוונה את שרביטה מהר ככל שיכלה לכיוונה המשוער של המכשפה, מתעלמת מהגיצים שרשפו לכל עבר כאשר שבו כשפיו של רון והדפו את מוט הדגל מעליו. "פטריפיקוס... אוה!"

שקועה בלחשה ובכלי הבית המעופפים סביב, איחרה מיה להבחין בקרן צהובה נוספת שהבזיקה מחדר הביליארד; כאב ולחות מאוסה אפפו את אבריה, כאשר נפגעה, מועדת קדימה ומוטחת על בטנה. נאנקת ומגדפת, פרפרה ונאבקה לשווא כאשר התקרשה הקרן במהירות סביב גבה וזרועותיה, הופכת לעיסה מגעילה ודביקה של חוטים זעירים, שנדמה היה כאילו נעשו מריר. בזווית עינה, יכולה היתה לראות כיצד מוקף רון מכל עבר, נאנק ומרים את ידיו לאות כניעה.

לא קראת לצ'ו, לא דיווחת לאף אחד... והנה ככה מסתיימת ההרפתקאה שלך, טיפשה. מלמלה ביאוש, מגעם המאוס של הקורים על גופה נמהל בצינתן של מרצפות השיש.

כעת, קרבה המכשפה התוקפת וחצתה את הסלון בהילוך גאה; כותונת הלילה שעטתה ושערה הבלתי-מסורק, העידו עליה כאלף עדים כי הוקפצה זה עתה ממיטתה; באורם העמום של הנרות הדועכים, יכולה היתה מיה להבחין בצלב כסף קטן מטלטל על חזה. נשיפת משטמה קלושה נפלטה כמאליה מפיה, בעת שנאבקה להגביה ראשה ולהחזיר לה מבט מלא תגר.

"אין לי חיבה מיוחדת לגנבים" הצהירה המכשפה, סוקרת אותם בחומרה, שרביטה מוכן ודרוך בידה "האם יש לכם דבר-מה מיוחד לומר, לפני שאארוז אותכם בחבילה נאה, ואשגר אותכם הישר אל המחלקה לכישוף פלילי?"

רון מלמל דבר-מה בלתי ברור.

"אנחנו חוקרים של משרד הקסמים, ואין לך זכות..." החלה מיה לרשוף, אלא שהדבר היה חסר-טעם, ומיה ידעה זאת עוד בטרם סיימה את דבריה.

יריבתה השמיעה צחוק קצר, קריר.

"אכן, סיפור מעניין" הפטירה, מכוונת את שרביטה הישר לעבר חזהו של רון "אולם לא טוב מספיק, חוששני...":

"שלא תעיזי, לעזאזל, אני... אני החבר של הארי פוטר!" הצליח רון למצוא לשונו. "א... אנחנו כאן לחפש את מאלפוי הנבלה...סלקי את הדברים האלו מעלינו, מטורפת!" נאנק, כאשר התעופף המגהץ סמוך מאד לראשו.

הקוסמת הגרמניה קפאה לרגע.

"אין כאן שום מאלפוי" אמרה בקול נחרץ. אלא, שנדמה היה למיה כי היא גבותיה התכווצו בדאגה. "הגעתם, במקרה או שלא במקרה, לאחוזתו של מר רוי פלטשר. אינכם הראשונים ש..." קולה נקטע בפתאומיות, כאשר קפא מבטה על תיבת זכוכית גדולה, אי-שם במרומי אחד הקירות. ברגע הבא, שבה ונפנתה אליהם בשרביט דרוך, פניה חיוורות מזעם. כלי הבית רחשו והתקרבו עוד יותר; מיה התכווצה, כאשר חלפו סכינים מאיימות סמוך מאד ללחייה.

"כיצד העזתם" רשפה לעברם, עיניה מתיזות גיצים "החרב שהיתה בתיבה ההיא" תבעה "כיצד הצלחתם לחדור את כישוף המגן? להיכן העתקתם אותה?"

מיה נשכה את שפתיה. נמאס, נמאס היה לה לשכב כך, משותקת וחסרת אונים; אי-שם, הרחק מעבר לחומות, התגלגל רעם, מלווה בטרטור מרוחק. עדיף שכבר יהרגו אותי, אני...

"אין לי מושג על מה את מקשקשת." הטיחה בה, זעמה משכיח את פחדיה "אם היית טורחת לשלוף את הדונג מהאוזניים, היית שומעת שהרכוש הארור שלך לא מעניין אותנו, אין לנו מושג על שום חרב. באנו לצוד את מאלפוי המנוול, ואנחנו?"

"עושים כאן מסיבונת ולי לא קוראים, אה יקירתי?"

הקול המנומנם קטע את דבריה של מיה, מלווה בחריקתה של דלת נפתחת; מעל מדרגות הטרקלין, ניצב אחד האנשים המגוחכים ביותר שראתה מיה מעודה, לבוש בחולצה מצועצעת ממשי יקר. פניו המאורכים קרנו מעונג, כאילו לא הבין כלל ועיקר את המתרחש; ידו שיחקה בשקיק גדול ותפוח, ונראה היה למיה כי הוא מבוסם לחלוטין.

"לא חשבתי-לי שתהיי ערה בשעה כזו, אמאנדה מתוקתי" גרגר, מקפיץ את השקיק בידו.

הגרמניה כיווצה את גבותיה.

"יש כאן שני פורצים, יקירי" הפליטה במהירות "לכדתם אותם כש..."

הגבר המצועצע פרץ בצחוק.

"פורצים!" קרא, מסב את צווארו הארוך ובוהה לעברם כמי שהבחין זה עתה בשתי הדמויות על רצפת הטרקלין. "אלא מה? זה מה-זה טבעי שינסו לבוא לכאן, זה למה רוי פלטשר הוא הבחור הכי-עשיר בעיר, או... נו-טוב, זה לא בדיוק עיר כאן...רוצה לגימת ברנדי, יפיפיה שלי?"

"לא" סיננה היא, נראית כמי שחושקת את שפתיה. "בדיוק עמדתי לחקור אותם, כיצד פרצו את ארון הזכוכית של החרב. יקירי?"

השיכור שב ופרץ בצחוק.

"הם... מה פתאום, אהובתי? זה אני נפטרתי מהצואה הארורה הזו הערב".

הצבע אזל באחת מפניה של הגרמניה... אמאנדה, או איך שתקרא.

"אתה - מה?"

"נסה להתכופף אל השרביט" לחשה מיה לעבר רון "יש לך קסם שחרור חזק?"

רון הנהן, מתחיל לכרוע באיטיות, בלא שיסיר את עיניו מן המכשפה הזועמת במרכז הטרקלין.

"או-הא, זו היתה מותק של הזדמנות עסקית, בחיי. העוזרת ההיא של המכשף מה-שמו מארמניה נתנה לי מה-זה מותק של שקיק פנינים בעדה"

"מריה הקדושה! איך... איך העזת, רוי?" זעקה לעברו, נראית כמי ששכחה כליל את יריביה. "אתה... אתה מבין מה עוללת?"

"אלא מה?" צחקק הוא "ממש כמו שהשם שלי הוא רוי פלטשר. זהו, נפטרתי מהחפץ הארור של בעלך לשעבר, ונתתי לגברת-הצעירה שלא רוצה אפילו לראות ת'פרצוף של אמא שלה חומר למחשבה. מדליק, לא?"

"שלא תעז להתקרב לשרביט, או שאטפל בך!" ירתה המכשפה הזועמת לעבר רון "אוה, אני מקווה שזה עינג אותך, להשפיל אותי ככה, ועוד לפני הצמד הזה" רשפה לעבר פלטשר; נדמה היה למיה, כי היא מבחינה בדמעות שצצו בעיניה "מה אני אומר לקרמל כש...כש.. זה מה שהגיע לי, אני מניחה על זה שנטשתי הכל בכדי להיות איתך, נכון?"

רוי פלטשר פער את פיו, חושף את שיניו הבולטות ונראה כמי שהחל מבין רק כעת עד כמה זועמת רעייתו. ברק הבזיק, מכה סמוך מאד לבית האחוזה; לרגע, הוצפו החלונות באור כחלילי, שהטיב לחשוף את פניה הלחים מדמעות של האשה שנקראה אמאנדה. הטרטור שב ונשמע, קרוב וכעוס יותר מקודם; ברגע הבא, הרעידה שאגת הרעם את הזגוגיות, והאפלה שבה והשתררה.

"גמדונת!" קראה אמאנדה בקול נוקב וקר "דאגי לכבול את שני הפורצים כיאות. ההצגה נגמרה" הוסיפה בלעג מר "אנחנו נדבר על זה בבוקר, רוי... כשתהיה פיכח מספיק בכדי להבין את ההשלכות של מה שעשית".

הגבר המצועצע עיווה את פניו בלעג.

"השלכות שמשלכות... למה שלא תשפכי הכל, ציפורי הקטנה? לא שאכפת לי בכלל שהם ישמעו קצת רכילות עסיסית לספר לחברים באזקבאן, מי יודע?" הוסיף בקריצה "אולי אפילו תצא מזה פעם איזו מותק של כתבת שער נוצצת, כמו שאני אוהב. ואת, אל תתחילי אה.... לאיים לי כאן פתאום? כי..." גיהוק קולני נפלט מפיו "לא נראה לי שהמשפחה שלך, ויטסל-פלוץ או איך שקוראים להם, ישמחו לראות את הפרצופון הקטן והיפה שלך אצלהם פתאום, אה?"

שרביטה של איימי רעד בידה, ופיה נפתח ונסגר כדג שהוצא מן המים; לרגע, נדמה היה למיה כי היא כמעט מרחמת עליה.

מאמצת את כוחה, הצליחה לשחרר במעט את פרק ידה; אלא שהחוטים סביבה נותרו רבים וחזקים. אולי... אולי אני אצליח להערים על גמדונת-הבית. או ש... כן, אולי רון יספר לה על מה שהרמיוני עשתה פעם בשביל גמדי-בית... המחשבות המטורפות התרוצצו בראשה, בעוד הרעשים גוברים סביב, גורמים למריבה הקולנית להשתתק בפתאומיות.

ט-ר-א-ח!

הבית כולו רעד, כאשר הפך הטרטור לשאגת מנועים מחרשת-אוזניים, מלווה בקול נפץ רם.

"זה הוא" מלמל רון "אני ידעתי..."

"מרלין, החומה הקדמית!" צרח פלטשר, שומט את השק מידו "היא עלתה עשרת אל..."

"שחררי אותנו, עכשיו!" צרחה מיה, יודעת בכל חושיה כי משהו רע עומד לקרות; בועטת ברגליה כמטורפת, נאבקה לשווא בקורים העיקשים סביב גופה "הם עומדים ל..."

קול נפץ נוסף, עז מקודמו, שיסע את דבריה. הקירות רעדו, כאילו עומדת האדמה לפעור את פיה; צלחות וקנקנים נשרו בזה אחר זה ממקומם, מתנפצים לרסיסים על רצפת השיש. אמאנדה זעקה והניפה את שרביטה, כאשר נדחפה קדמתו של רכב בעוצמה רבה אל תוך צד הטרקלין, מנפצת לרסיסים את דלתות ההזזה.

זה לא אמיתי.... זה סיוט, זה סיוט... כל כח רצונה של מיה התפורר ונשר מעליה, כאשר בהתה בדמות שזינקה קדימה, פניה רעולות וצלב גדול מונף בידה. ערוגות הפרחים שלצד הקיר השבור נדלקו בלהבות עזות, מתפצפצות ומרשרשות בתאווה.

"מה לעז... ידעתי, ידעתי שהמטורלל ההוא מלונדון ימשיך לרדוף אחרי, ידעתי!" נאנק רון, צולל לעבר שרביטו.

"כי הנה יד אלוהים, מרחפת מעל המיים" הדהד קולו הקודר "וירד זעמי וחרון אפי על פרעה ועל כל חילו... עליהם!" נבח "ג'דדיה, ג'רמיה, אתם איתי! מנואל, אתה מאגף משמאל!"

רוי פלטשר צווח ואיים, קולו הופך ליבבה בלתי ברורה כאשר פרצו המוגלגים רעולי הפנים קדימה, מסתערים דרך שברי דלתות הזזה. ברגע הבא, הכה טרטורם של רובי-הסער באוזניה של מיה, בולע את כל יתרת הקולות.

כאב חד פלח את גופה, כאילו ננעצו מחטים מלובנות מתחת לכתפה; מסביב, קרסו ארונות וזגוגיות התנפצו וניתזו לכל עבר; מאי-שם, במעומם, יכולה היתה לשמוע את רוי פלטשר בוכה וצווח "אוי אמא, אני מת!", וברגע הבא נורתה קללה מעל הטרקלין, צובעת את שדה ראייתה בסגול עז; המוגלגים נאנקו, משתעלים ומפליטים תערובת מוזרה של קללות ופסוקי תפילה.

בזוית עינה, הבחינה ברון מגיח מאחורי עמוד, צועק "שתק!" ויורה קרן אדומה בטרם מיהר וצלל בחזרה למחסה. אחד המוגלגים קרס על ברכיו בעצם הסתערותו, כאשר ירדה עליו הקנדלברה מן האוויר, מוחצת את פניו במהלומה אכזרית.

אלא שמיה לא רצתה לדעת עוד דבר; כאביה גברו, ובלוא הכי, היה הכל אבוד. הוא חזר... הוא חזר לגמור את אשר החל, ולהרוס את חייה לחלוטין. אולי... אולי השטן שאתה מלהג עליו חי וקיים... אתה בכבודך ובעצמך.

"ומן המכשפים לא תחת, כה אמר בן-האלוהים" שמעה את קולו מהדהד; חפצי הבית המעופפים נעצרו באוויר בבת-אחת, כמו הגיעה אליהם פקודה נסתרת. אזי, נשרו על הקרקע בזה אחר זה, ודממו "בחרב יכלו ובאש ישרפו... מנואל, אגף את בן-השטן משם. משם, אמרתי!"

"ברבארים, ונדלים, טבטונים, זה הבית... הבית שקניתי במלוא כספי..." יבב רוי פלטשר מאי-שם. "אני צריך מרפא, מרפא..."

"המכשפה נמלטה במעלה המדרגות, אבי!" צעק מישהו "ג'דדיה נפצע..."

"גורלו בידי האל" ואז, בלא התראה, הסתמנה דמותו הגבוהה מעליה; עצומה ואדירת-כוחות פעם נוספת, כפי שהיתה אז, לפני שנים רבות.

"ניסיתי, ילדתי" אמר בקול שליו, שצער כנה נמהל בו. עיניו של אבא נצצו מבעד לחרכי ברדסו, הצלב מורם ובוהק בידו האחת, ואקדחו ארוך הקנה שלוף באחרת "ניסיתי ככל יכולתי להציל את נשמתך מן הכשפים והשטן, אולם את אטמת את אוזנייך משמוע. האם כעת, על סף המוות, תתכחשי לשטן ותאמצי את ישו המתוק אל ליבך?"

דמעות נטפו בלא מעצורים על פניה. "לך לכל הרוחות" ריססה מבין שפתיה "אני שונאת אותך, אני..."

"לאובנדיגוס דאס-קלינגה!" צלצל קולה של אמאנדה. ברגע הבא, נעקרו שני דוקרני האח ממקומם וטסו בשריקה אל מטרותיהם; אבא נרתע ממקומו ברגע האחרון, וקול צלצול עז נשמע, כאשר הכה הדוקרן בצלב והותז לאחור. גורלו של המוגל שנקרא מנואל שפר עליו פחות; שקוע יתר על המידה במרדף אחר רון, הספיק אך לצווח "מדרה דה-דיוס!" בטרם ננעץ הדוקרן עמוק בתוך חזהו.

"אקספלרימוס!" צעק רון, מגיח ממקום מחבואו ומשגר אלומת אור במוגל נוסף. הלה צווח, מתגלגל לאחור ושומט את הרובה מידיו; מיה יכולה היתה לראות את כלי הנשק מתהפך פעמיים רצופות באוויר, בטרם נחת בחבטה עזה על הרצפה המזוהמת.

אבא סב באחת.

"שבת אל המערכה, ילדת השטן?" לחשש לעבר אמאנדה, מניף באיום את הצלב "האומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני..."

אמאנדה זעקה, כאשר הורמה לאוויר, והוטחה באחד הקירות, משוטחת אפיים-ארצה; צרור משנורה מאחרון הרובים עבר סמוך מאד מעליה, מנקב ארון ספרים סמוך ומפיל קנקנים וגווילים מקורעים על גופה חסר התנועה.

רון שב וזינק מן המחסה, פניו סמוקות ממאמץ ושרביטו שלוף בידו.

"הי אתה, חבוב!" צעק במלוא גרונו. למה נדמה לי, שאתה יודע טוב מדי על השטן הזה שלך..."

אבא הסתובב כנשוך נחש, שפתיו רועדות מחימה. הצלב נע במהירות, מתייצב מול היריב האחרון.

"למה כוונתך, זרע עמלק?"

"שאולי אתה בעצמך קצת... אהה..." לרגע, נראה היה שרון חוכך משהו בדעתו "דומה קצת, אהה... לחבר גדול שפגשתי פעם בשירותי הבנות. אה... וינגארדיום לביוסה!"

אבא הפליט זעקת חימה, כאשר נעקר הצלב הגדול מידו, מתעופף גבוה אל תוך האוויר. ידו הושטה מעלה בכדי לשוב ולאחוז בו, ויתכן כי היה מצליח בכך, אלמלא אזרה מיה את שארית כוחה, מטיחה את ראשה קדימה ונושכת ברגלו חזק ככל שרק יכלה. אביה התנודד, צורח בחימה, וברגע הבא, הוטח החפץ הכסוף בעוצמה רבה על השיש, מצלצל בחוזקה ונפתח לשניים; אחרון המוגלגים נאחז בבהלה פתאומית, הסב את פניו ונמלט כל עוד נפשו בו.

"ידעתי!" שמעה מיה את שאגת הנצחון של רון "ידעתי שזה... ממש כמו המטריה של האגריד, ידעתי!"

הו... ליבה של מיה הלם כמחשב להתפקע כאשר הבחינה בחפץ הכסוף שנבקע לשניים... ובשברי השרביט שבצבצו מתוכו.

"אתה... אתה..."

אבא התנודד כשיכור, אקדחו עודנו לפות בידו "לחמתי בשטן בכל כוחי הדל..." יבב "הוא שוכן בכל... בכל אחד מאיתנו, גבר אשה וילד. אבל אני, לחמתי ויכלתי לו, ו... בעזרת ישו אדוננו הפכתי את הרע לטוב, הכל למען שמו המבורך, אני..."

"פיראסטו!"

אמאנדה הרימה את פניה המגואלות בדם מן הקרקע, מתווה תנועת דקירה עם שרביטה הרועד. כבחלום, ראתה מיה את האלומה הכסופה פולחת את חלל הטרקלין בהרף-רגע, שארך בעיניה כנצח; אבא התנודד פעם ופעמיים, דם ניתז בפראות מחזהו.

"ברכני אבי, כי חטאתי" שמעה את קולו הצרוד לוחש, כאשר קרס לאחור - פרכס פעם אחרונה, ודמם.

ברגע הבא, היה רון מעליה, בוחן את זרועה בפנים מלאות דאגה.

"את, אהה... תהיי בסדר" מלמל במבוכה "איך הולך לחש הריפוי ההוא, אה?"

חרף הכאבים, מצאה מיה את עצמה מחייכת. תחושה מוזרה, נעימה באורח מוזר, הציפה את ישותה. הוא מת... הוא הלך לתמיד אל השטן שלו... אולי ראוי היה כי תחוש מעט צער. אולם... מאימתי טרחה להתנהג כפי שראוי?

"אני... אני מאמינה שכן" מלמלה. "כלומר..."

"יש לך מושג, למה כל המטורללים במסווה נדבקים אלי"? התמרמר, בעת שהכה בשרביטו על זרועה, לוחש כישוף מרפא פשוט בכדי לעצור את הדימום. "כלומר... עם זה לפחות לא ישנתי במיטה..."

מיה הצליחה לגחך; מאי-שם, המשיך מר פלטשר לילל, מזעיק את אמאנדה בקולי-קולות למהר ולהביא לו מרפא וסמי-נגד.

"יש משהו שאתה רוצה לספר לי, רון ויזלי?"

פניו של רון הסמיקו כאש "אויש באמת, אני רק התכוונתי לסקאברס, העכברוש שהיה למעשה..."

"מתרפק על ימי הזוהר, ויזלי?"

הקול הקר והמלגלג הדהד מתוך העלטה שמעבר לקיר השבור, גורם לרון לזנק כנשוך נחש. מגדף, החל מתווה לחש, אלא ששלושה לחשי פריקה הוטלו בזה אחר זה, מטילים את שרביטו לאוויר ומגלגלים אותו על רצפת השיש.

"נראה שהמוגלגים האלו היו באמת עלובים, אם אפילו אתה הצלחת לגמור אותם" ישותה של מיה פרפרה, כאשר הבחינה בקוסמים המשועשעים שניצבו על סף הטרקלין, ובגבר בהיר השער שהיה ללא ספק מנהיגם. מיה רצתה לצרוח במלוא גרונה, להשתולל ולהשליך כל קללה שידעה בפנים החיוורות והשנואות, אלא שכוחה לא עמד לה.

"אז... התעוררת סוף-סוף משנת היופי, המלך ויזלי?" עיניו האפורות של דראקו נצצו, כאשר עשה צעד נוסף קדימה, שרביטו שלוף בידו "או אולי... פשוט נגמרו לכם אוניות הזהב, והחליטו להשליך אותך מבית החולים?"

יתרת הקוסמים באו בעקבותיו; מיה זיהתה שישה לפחות, מתלחשים ומגחכים בינם לבין עצמם. בניגוד לאוכלי המוות מן הסיפורים, לא טרח איש מהם לכסות את פניו בברדס. לא... לא אוכלי מוות. סתם... סתם שרביטים-להשכיר מטונפים.

בראש המדרגות המנוקבות, הצליח רוי פלטשר להתרומם סוף-סוף על רגליו, אמאנדה תומכת בו מן הצד. פניו המאורכים התעוותו בהפתעה נוכח המחזה.

"אהה... מר, מר מאלפריאן..." גמגם "טוב שבאת להציל אותי, היתה כאן התקפה שלמה, בחיי.... אבל אני ואיימי שלי נלחמנו כמו אריות, ו...נפצעתי..."

"כמה נוגע ללב, פלטשר" התיז מאלפוי, לא מזכה אותו ולו במבט "אני מבין שאת הפגישה המחודשת עם ויזלי אני חייב לשמירת הסוד המדהימה שלך. ברור שאקזז את העיכוב והבלגן הזה מן התשלום שלך על פתיחת החשבונות בחוץ-לארץ, ו.אה-אה-אה, לא הייתי עושה שטויות אילו הייתי במקומך, ויזלי" צקצק בשפתיו, כאשר ניסה רון לשוב ולזחול את שרביטו "הפעם, הארי'לה לא יבוא יותר להציל אותך, חוששני".

"זה לא היה באשמתי!" יבב פלטשר "אני... הרווחתי אותה ביושר, ועכשיו תראה איך נהרס הבית היפה והחמוד שלי, מר..."

"מר מאלפאריאן, אתה מגזים" התערבה אמאנדה במהירות "או שמא היה עלי לומר, מאלפוי? באת לסיים את ה... עסקים שלך עם בעלי" הוסיפה בתיעוב גלוי, שולח ברוי מבט קטלני "מדוע שלא תעשה זאת, ותלך לדרכך בלא שאף אחד יפגע?"

"אולי משום שהוא החלאה הכי גדולה ופחדנית מאז סלית'רין?" נהם רון מבין שיניו "אין לך אומץ להתמודד איתי אחד על אחד, מאלפוי. אף פעם לא היית גיבור גדול בלי כמה בריונים לידך, הא?"

מאלפוי שלח בו מבט ארסי.

"אל תפתה אותי, ויזלי" החזיר, ואז הגביה אותכם "מיד נעזוב, גברת פלטשר... לא התכוונתי לסבך אותכם בצרות הקטנות האלו שלי, ו... כדאי שתפסיק להרטיב במכנסיים, מר פלטשר" הוסיף, משרבב את שפתיו בזלזול "חבל על הקטיפה הפרואנית היקרה, לא?"

"צרות קטנות, מאלפוי?" רשף רון, ידיו מאוגרפות "שם יפה לקרוא לארגון מחדש של אוכלי-המוות, ומה שעשית להרמיוני?"

דראקו הפליט צחוק קצר, מזלזל.

"קשה להאמין, אבל נעשית טיפש עוד יותר מפעם, המלך ויזלי, וסתם בשביל השכלתך הכללית העלובה... אין שום קשר של אוכלי מוות. אני מניח שהחברה הקטנה שלך לא טרחה לספר לך, מה באמת קרה בסמטת אקאלון, כלומר... איך החברים שלה התקיפו אותי ואת גריינג'ר, אחרי שגילינו בטעות שהם מחזיקים בבן-דוד המוגל של פוטר. תמיד היה לך טעם רע בנשים, ויזלי... או שאולי טיפוסים כמוה משיגים מאד בזול, הא?".

"זה... זה לא נכון!" נאנקה מיה, חשה כיצד זולגות דמעות על פניה. לא... דראקו הוא זה שתקף את מינוס עם אוכלי מוות אחרים, זה... זה חייב להיות. אבל... צ'ו באמת החזיקה את המוגל הטיפש ההוא כדי שיעיד, זה...

נדמה היה, כי איש בחדר אינו מתייחס אליה.

"דאדלי, מה לעזאזל? אתה חושב שאני אאמין בצואת-הנארלים הזו שאתה שופך, מאלפוי?"

"חוששני, שהשאלה הפעוטה הזו אינה מטרידה אותי במיוחד" החזיר דראקו, מלכסן מבט אל אנשיו "לוקצ'נקו, ארדיטי, אתם קחו את הבוצדמית הקטנה הזו. תשתדלו להשאיר אותה בחיים, אם לא קשה לכם. ינובסקי, פיוטר, אתם נשארים עם הזוג פלטשר עד שתקבלו אות... רק כדי לוודא שאף אחד מכם לא... ירוץ לספר סיפורים למישהו, עד שנהיה רחוקים מכאן" שפתיו הדקות התעקלו בחיוך "אותך אני אלווה אישית, ויזלי... רק לזכר הימים הטובים ההם, ואגב, הנה חידה קטנה עבור הגזר הנבוב שצומח לך על הכתפיים. מדוע, לדעתך, כלאו את גריינג'ר מאחורי משמר, ולא נתנו לאף אחד לדבר איתה? אולי בגלל שמישהו פחד ממה שיקרה כשהיא תעשה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - לפתוח את הפה? ואגב, רק לידיעה כללית. הסיבה היחידה שאתה עדיין חי היא..." לרגע, נראה מאלפוי כחוכך את מילותיו "נו טוב, בגלל שאני חייב לגריינג'ר טובה קטנה"

"אתה שקרן עלוב!" סינן רון מבין שיניו.

"עלוב זה התואר שלך, המלך ויזלי" לרגע, ניצתו עיניו האפורות של מאלפוי באש "לפעמים תהיתי, האם היה יוצא מפוטר משהו טוב אלמלא ריחם עליך כל-כך שם ברכבת, ובגלל זה ירק על היד שהושטתי לו. אבל ניחא, לא בוכים על בירצפת שנשפכה. הלילה, אני עוזב את אנגליה לתמיד ואתה... אתה תשאר אפס עלוב ומפסידן, כמו שהיית תמיד. קחו אותם"

מיה ידעה שהכל, הכל נגמר.

ואני... אני הייתי כל-כך קרובה ל... מדוע זה קרה... מדוע?

רק הרוח ענתה לזעקתה האילמת, שורקת סביב המשאית הדוממת ועצי הגן ההרוס. קולה הכה באוזניה, רם ולעגני כצחוקו של סיריוס... סיריוס האפל שלה.