מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

טריסטיין

"אולי תואיל להזיז קצת את הזקן הארור שלך, בשם לוך?"

טריסטיין היה לבטח חורק שיניים לו אך יכול היה לעשות זאת, בעת שהציץ מתוך דש גלימתו של הפייטן הזקן, סוקר בכעס את הרחוב המושלג שנפרש מול פניו; רחובה אינרהאבן עשויית האבן, היחיד בישובי איניש גלורי שלא נחבא מתחת תל, ולא ירד לדרגת מאהל אנשי-פרא מזרע המוגלגים.

מדוע הרשיתי לנוכל הזקן לבצע בי את התעלול הזה? רתח טריסטיין בינו לבינו, חש כי נמאס לו, נמאס בתכלית לראות את העולם מטלטל מבעד למסך טורדני של שערות לבנות-כסופות... בלא יכולת לנוע, מלבד להטלטל מעלה-מטה על דש גלימתו התכולה של הישיש, שלא לדבר על העובדה כי לבד מן הראיה והשמיעה, הפכו כל חושיו לגירוי עמום, חסר עונג; אחרי ככלות הכל, ריח וטעם לא היו מתכונותיה הבולטות של סיכת-דש מוזהבת, הגם שכשפיו של הפייטן עיצבוה בדמותו המדוייקת למדי של קלסתר פנים.

למען האמת, התקשה טריסטיין לחשב כמה ימים חלפו מאז ליל השבועה; לא רבים מדי לדעתו... אולם אם כך הוא הדבר, כיצד עלה בידי הפייטן הזקן של אימר להגיע כה מהר אל קצה הצפוני של איניש גלורי?

וגרוע מזה, הוא זומם משהו... הרהר טריסטיין בינו לבינו, מטה אוזן לאיוושתם של הגלים הסוערים הנשברים על מזחי העץ הארוכים; לכאן היה עליו להגיע בגלוי ובמלוא מדיו והדרו לו התנהלו העניינים כשורה, בכדי לתפוס את מקומו על אחת הספינות הארוכות המפליגות אל לוכלאן; גם כעת, מטלטל וחבוי למחצה מאחורי הזקן המטופח, יכול היה להבחין בצלליותיהן העמומות של כמה מהן, ראשי הדרקון המפחידים בחרטומן מטלטלים בחוזקה בין משברי הגלים; ואילו הרחק מעבר להן, חבויות כמעט כליל בפאתי הערפילים, הסתמנו קצות מגדליו הכהים של מקדש אל הים, נוגהים באור עמום אל תוך הרקיע הקודר.

וכעת, הכל עלה בתוהו, מלמל בינו לבינו בכעס, דבר עליו עלי להודות לאלאיל ולמלחכי הפינכה שלו מבית מק-אלן. אלמלא התערב הפייטן, היה טריסטיין מוכן להשבע כי היה הורג כמה מהם טרם מותו. אותך, דיוריק, אמצא בכל מקרה, שב ונשבע לעצמו בפעם המאה לפחות מאז ליל השבועה.

"מתי, בשם כל רוחות הבאנשי הארורות, תואיל סוף-סוף לשחרר אותי?" ירה מחשבה כועסת הישר אל עבר הפייטן. הלה הרכין מבט חטוף מטה, ונדמה היה לטריסטיין כי הוא מגחך.

"ברגע בו אצליח להותיר אותך על סיפונה של אוניה, רחוק די הצורך מאיניש גלורי בכדי שאהיה בטוח כי נחלצת מהישג זרועו של אלאיל", ענה מכווץ לרגע את גבותיו בדאגה "וזו ארוכה יותר מאשר חושבים" הוסיף, ספק לטריסטיין וספק אל עצמו "ארוכה אפילו ממה שהיתה לפני עשרים וחמש שנים. אולם, חשוב גם על הצדדים החיוביים של מצבך, נערי" הוסיף, זחיחותו שבה אליו במהירות "זכית לעבור מסע ארוך, בלא רגליים כואבות ועייפות ובלא טרדותיהם של קור ובוץ מה גם..." המשיך, אצבעותיו הכחושות מלטפות את זקנו "שאין כמו טיול ארוך ומשיב-נפש באוויר הפתוח".

טריסטיין עיקם את שפתיו... כלומר, זה מה שהיה עושה בוודאי, לו לא היה כלוא בקלסתר-סיכה ארור.

"יש גם יש..." החזיר מחשבה מתגרה "שירת חרבות רמה ומקסימה... דם אויב הניתז לכל עבר כגשם, וטעמם של שיכר תפוחים לוהט ומגע גופה הרך של עלמה בתור קינוח. תמהני, כמה מאות שנים חלפו מאז שכחת את העונג הזה, סבא" הוסיף בגסות, כובש את החשק לטבל את דבריו בגידוף מעליב עוד יותר. אלא שהפייטן אך גיחך.

"שנים רבות די הצורך, חוששני" הוסיף בלא ניד עפעף, בעוד הרחוב מתעקל, חושף סמטה צרה ומושלגת ודוכני-ממכר הומים טואטה דה-דנאן ובריות אחרות.

"כמו כן, נערי" המשיך הפייטן באותו קול "חוששני כי לא אוכל לספק את רצונותיך... מלבד העובדה כי גם בי התעורר חשק לספל שיכר; בטוחני כי תחוש מעט בניחוח, אם אתיר לעצמי להוריק פיינט קטן"

"הלוואי ותיקח אותך הבאנשי!" רשף טריסטיין, חש בפעם המי-יודע כמה עד כמה הוא קטן ומחוסר אונים.

כאילו שאני מאמין לקשקושיו, ששלומי הוא שמעניין אותו... פיון קטן במזימה האישית שלו, זה מה שעשה ממני, הוסיף להתמרמר, צופה בדמויותיהם של כמה משומרי העיר החולפים על פניהם באדישות, סמל התלת-קלשון והדיונון של אינרהאבן בוהק קלושות על דש גלימותיהם האפורות. אחד מהם האט את הילוכו, סוקר במעט עניין את הנבל הישן המטלטל על גבו של הפייטן הזקן. אחר משך בכתפיו ונפנה מהם והלאה.

זעמו של טריסטיין גבר, כאשר הבחין בתוויהן של הדמויות החסונות שהתגודדו סביב אחד הדוכנים הגדולים; גמדים מלוכלאן, עטויים באדרות פרווה ועוסקים בסיבובה של אבן משחזת מכושפת; להב ארוך ודק של חרב התיז ניצוצות סגולים, כאשר הונח על האבן החורקת, מעביר רטט של קנאה וחמדנות בליבו של טריסטיין. כאשר התקרבו, נפנה לעברם אחד מן החבורה, נועץ בפייטן מבט הפתעה מתחת לגבותיו העבותות.

"אהוי, ראו מי הזדמן לכאן, חברים... מה שלומך, ומה מעשיך באיניש גלורי, אשמאי כחול גלימות?" הוסיף בגיחוך צרוד "ואני חשבתי שאתה שורץ בארץ הסקוטים דווקא"

"הזדמנתי גם לשם, גלורד" החזיר הפייטן בלא להתבלבל "שלומי טוב למדי..." הוסיף, עיניו תוהות אל אבן המשחזת "וכיצד מצליחים עסקיך שלך, ידיד ותיק?"

הגמד משך בכתפיו הרחבות.

"השבח והתהילה לת'ור" החזיר "לא רע, בהתחשב בכך שכולם נזקקים לפלדה משובחת, לקראת הכתרת המלך העליון, אם כי" הוסיף בהרהור שני "חוששני שנאלץ להפליג בחזרה אל לוכלאן, במהרה ובקרוב" קולו הונמך, כאשר קרב אל הפייטן "איני מתלהב להשאר כאן, בעת שמלכי השי מתכוננים להתחיל ולשחוט אחד את השני... כפי שמספרות כמה מהשמועות שגונבו לאוזני".

הפייטן הנהן בקדרות.

"שחרר אותי מהסיכה הזו" התנהם טריסטיין בכעס, כאשר נפרדו מהגמדים ושמו פניהם במעלה הרחוב... או ליתר דיוק, הפייטן הוא זה שהוסיף לצעוד בנחת, שורק בעליזות מוזרה נוכח הרוח המנשבת ממרומי הצוקים הקודרים, בעוד טריסטיין מוסיף להטלטל על דש גלימתו. "אני... רוצה לראות את המרכולת של הגמדים האלו" הפליט, יודע שאין מדובר אלא בחלק מן האמת.

"תראה די והותר ממנה בלוכלאן, נערי" החזיר הפייטן "אל תטעה בסכנה..." הוסיף "מלך אינרהאבן, כמוהו כדודך, אינו נוטה חיבה רבה לאלאיל, אולם מסופקני אם יעז להתנגד לו בגלוי. אם אצליח להושיב אותך לבטח על סיפונם של הגמדים האלו..." הוסיף בקול מהורהר יותר, והשתתק; נדמה היה לטריסטיין, כי מבטו תועה, לא בפעם הראשונה, אל עבר אי המקדש המעורפל.

"אין סיכוי" רטן טריסטיין, ספק אל עצמו וספק אל הפייטן. לא כך דמיין את עצמו עוזב... טריסטיין מק-רויך הזהוב נס כעכבר מתחת לקרשי סיפון, בלא צילוב חרבות אחד ובלא לגבות מאויביו שום מחיר...

המחשבות הקודרות וההשפלה הוסיפו לבעבע בישותו, בעוד הפייטן מוסיף לפלס את דרכו במעלה הרחוב המושלג; זה התעקל בחצי-מעגל, מטפס באיטיות על המצוקים עד שטריסטיין יכול היה לראות את המזחים והספינות הארוכות הרחק מתחתיו. אוחז-הנבל הזקן של אימר תר בזהירות את הרחוב ההומה, תר ככל הנראה אחר אכסניה הולמת... אלא שעיניו שבו ותעו לעבר צריחי הגרניט המשוננים שמעבר לגלים, ואל חרמש הסהר הדק והחולני שהחל מטפס מעליהן, גונו אדמדם בינות לקרעי הערפל.

"מעניין... אכן, מעניין מאד" מלמל בשקט, לא טורח לפרש לטריסטיין את משמעות דבריו.

אלא שברגע הבא, קפא מבטו של טריסטיין על המשכו של הרחוב, מעבר להמון המתגודד סביב פתחי הפונדקים והחנויות. חרף המרחק, יכול היה לזהות מיד את פניו החיוורות והגאות של היצור השנוא עליו ביותר באיניש גלורי: דיוריק מק-אלן, רכוב על סוסו, פילס את דרכו באיטיות במורד הרחוב - ככל הנראה, שב מקבלת פנים שערך לו מלך העיר. אנשיו, רכובים ורגלים, דשדשו בשלג בעקבותיו. אלא שמבטו של טריסטיין קפא בתמיהה על שתי הנשים הרוכבות בסמוך לשנוא-נפשו.

אידיין? הרהר, ספק מתגנב אל תוך נפשו. מה מעשייך עם... כלב הדמים הזה?

פניה של אידיין, מעורפלות מעבר לפתיתי השלג הנופלים, היו קרות וקשות למראה; שערה השחור והסמיך השתחרר מתחת לנזר הכסוף שעטתה, גולש על כתפיה במפל של חשיכה מצודדת.

האם הצטרפת גם את למצוד אחרי, מתוקתי? שאל בלא קול. באילו שקרים על אודותיי מילאו אותך? או שמא... פשוט לקחת, אממ... קשה מדי את מעשה המשובה הקטן שביצעתי באותו לילה?

האשה האחרת, מעט משערה האדמוני גולש מתוך שולי ברדסה, היתה מוכרת לטריסטיין לא פחות. באל-כורחו, חש כיצד עולה בו גיחוך קלוש נוכח פניה העגומות של אינֶסָה מק-אלן... הסיבה העיקרית לסכסוך בינו לבין אחיה האכזר, אף כי בשום פנים ואופן לא היחידה. גם כעת, בצפותו בדיוריק רוכב באיטיות בראש אנשיו, יכול היה לראות לנגד עיניו, במעורפל, את העשן העולה מאותן בקתות... ולהריח את צחנת המוות שהסבו חניתותיהם של בני מק-אלן.

האמת היא, שאת יפה יותר... בלא כל הבגדים המיותרים האלו, אינסה החמודה, גיחך בינו לבינו. אולם מדוע גררו אותך לכאן? בגללי?

מעליו, פכר הפייטן את אצבעותיו, נסוג באיטיות אל חסות צילו של קיר. נדמה היה, כי הישיש הערמומי היה שותף לדאגתו... אם כי, עיניו הכחולות נראו כבוהות באידיין לבדה. אי-כה, חש טריסטיין כי הוא מתלבט, או שמא מתווכח עם עצמו? כך או כך, ברגע הבא החל הפייטן למלמל לחש חרישי, מתווה אות מורכב לעבר השיירה המתקדמת. טריסטיין חש את האוויר רועד ומתחמם סביבו. אזי, בלא התראה, שמע את קולו הקר של דיוריק מהדהד סביבו, כאילו צעק הלה את דבריו אל תוך פניו.

"הנושא אינו נתון לויכוח, זו אשר היתה אחותי" רשף בקול מבשר רעות, וטריסטיין ראה כיצד הוא זוקר את סנטרו מעלה ומפנה אליה את עורפו.

אינסה נשמעה כעומדת לפרוץ בבכי.

"דיוריק, אני מתחננת" אמרה, אוחזת את שולי גלימתו ביד רועדת "חוס עלי... אתה, אתה מוכר אותי כאילו הייתי סחורה ל...יצור הנורא ההוא".

הלה העיף מבט קר כקרח אל מעבר לכתפו.

"בדיוק נמרץ" החזיר, מעביר את כפפתו בתלתליו הכהים "אני מוכר אותך, כי אינך אלא סחורה... סחורה משומשת וירודת-ערך, למען האמת. אם אוֹלוֹף הספן מוכן לקחתך ולשלם לי מוהר נאה, דייני. כך או כך" הוסיף, מגניב מבט לעבר אידיין הרוכבת לצידו "עניינים אחרים, וגאולת כבודה של גבירה נעלה ממך עשרת מונים מעסיקים את דעתי, ואינם מותירים לי זמן רב בכדי לעסוק בך" סיכם בקול נגעל.

אידיין לא ענתה על מבטו, אלא הוסיפה לרכב בדממה, ארשת יהירה ואדישה נסוכה על פניה.

"בשם לוך, אחי" התייפחה אינסה "הוא... הוא גרוע מבהמה... הוא..."

גיחוך דק ואכזרי עלה על פניו של דיוריק.

"חצי-טרול, ומדוע שהדבר יפריע לי? ובאשר לך, היה עלייך לחשוב על כך לפני שחיללת את כבוד אבינו והכנסת את הטינופת למיטתך, וכעת..."

אינסה הפליטה קול זעקה, כאשר נפנה וסטר לה; כמה משומריו של דיוריק צחקקו בלעג, ונדמה היה לטריסטיין כי המילים 'פרוצת מחנה' ו'נחותה כנקבה מאנשי גייל' עומדות כבדות באוויר הקר.

"שחרר אותי!" זעק את מחשבותיו חזק ככל שאך יכול היה אל תוך מוחו של הפייטן "אני... אני אשפוך את מעיו של מק-אלן הזה אל תוך השלג כאן ועכשיו, ולא אכפת לי אם אמות שבריר-שניה לאחר מכן.

"כעת, הטי את אוזנך הסוררת והקשיבי טוב" נהם דיוריק בקול מבשר רעות "אלמלא אבי הזקן והחלש, אשר מסיבה נעלמת מוסיף לחוש רגש כלפייך, הייתי מבתק את רחמך המטונף ומאכיל בו את כלבי הציד, מובן? ו..." הבזק מבעית רשף בעיניו הכחולות "אעשה זאת מיד, אם אך תעשי לי צרה אחת מול אולוף, או תגרמי לו לסגת מהצעתו".

"איני חושב כי אשחרר אותך, טריסטיין נערי" החזיר הפייטן בקול נמוך, בעוד אינסה פורצת בבכי תמרורים, והרוכבים מוסיפים לגחך באין מעצור.

"רק הבט בו!" רשף טריסטיין "אני... רוצה להרוג אותו" שב ונהם "לחוש את דם הבהמה שלו ניתז על פני, ולא... לא איכפת לי כמה אנשים הביא הפחדן איתו, וכעת... כעת הוא מזווג את אינסה המסכנה עם חצי-טרול!"

הפייטן נאנח.

"דיוריק מק-אלן אינו אלא משרת, טריסטיין. במה יועיל מותו, אם יקנה בידי אדונו תועלת רבה עוד יותר?"

לרגע, הצטער טריסטיין כי אין ברשותו ידיים לכורכם סביב צווארו של הישיש "אם כך, ניתן לו לחמוק בלא פגע, אתה אומר?"

"חלילה" החזיר הפייטן בזקירת גבות "כפי שהזדמן לי לומר לשוטה אחר לפני שנים, ישנם דברים גרועים יותר מן המוות... כפי שיזדמן למק-אלן הצעיר ללמוד בקרוב. ובאשר לאינסה" הוסיף בהרהור שני, מלטף באיטיות את זקנו "בנסיבות אחרות, הייתי מעיר כי לא הכל טמון ביחוס ובחזות. כלומר, זכיתי להכיר פעם חצי-ענק שהיה בחור מצוין, אם כי... במקרה הנוכחי, חוששני שיש לה סיבה טובה למרר בבכי. אולוף ת'ורגנסן אינו אלא בריון רע-לב ושודד ים..."

אזי השתתק, מטה אוזן לקולו של דיוריק ששב והדהד בבירור באוזניהם; כעת, התרחק הלה מאחותו הבוכיה, מקרב את סוסו אל צד סוסה של אידיין.

"כולי התנצלות כי את חייבת לסבול מחברתה של הבריה הבזויה ההיא, מלכתי" אמר בקול שונה לחלוטין.

"אתה אכזרי כלפיה" ענתה היא בלא להסב את ראשה "לו הייתי במקומה, הייתי שומרת פגיון מתחת לכר בעבור החתן המיועד..."

"וגם בשבילי, אני מניח" החזיר דיוריק בבוז.

עיניה הירוקות של אידיין הופנו לעברו באיטיות.

"לא" השיבה בקול שקט מאד "בשבילך, הייתי שומרת לחש כאב, איטי וגרוע יותר מכל פגיון".

דיוריק פרץ בצחוק.

"ממראה פנייך, הו מלכתי היפה, כמעט וחששתי לרגע כי את אכן מסוגלת לעולל זאת. אולם, אל תקדישי כל מחשבה לאינסה, היא אינה ראויה לכך" הוסיף, מגביר מעט את כולו כמבקש לוודא כי דבריו יגיעו לאוזני אחותו "היא אינה אלא בזיון מהלך, שאך בטעות הותר לו להמשיך ולנשום. איני מוצא סיבה רבה לרחם עליה" הוסיף בקול משועשע יותר "מה גם שאולוף מבלה מניה וביה את רוב זמנו בים, כך שספק אם יוכל להכות ולאנוס אותה מדי לילה, יותר מ...אממ... חמישה או שישה שבועות בשנה. אלא שאת, מלכתי" הוסיף, לא מצליח להסתיר עוד את האש בעיניו "את אשת מעלה... אין לי אלא להצר על כך שבעלך הזקן כשל מלהגן על כבודך, ולהעניק לך את התשורה ואת הנקמה להן את ראויה כל-כך".

הפייטן כיווץ את שפתיו.

"אכן ראויה גם ראויה, לנקמה אחת לפחות" מלמל בתיעוב. אלא שטריסטיין כמעט ולא הקשיב לו; כל ישותו התמקדה במק-אלן, כמבקשת לסמן כל עורק ועורק בגופו.

בוא ונסה לקחת את נקמתך, הכלאה מזוהמת בין גובלין לפיר-בולג, רשף. אידיין, לעומתו, אך משכה כתפיה בצינה.

"מוזר לשמוע את דברי השבח האלו מפיו של זה אשר לא מזמן שלף את חרבו לעומתי" החזירה.

"אוה, כולי התנצלות על כך ש...איבדתי את נימוסי הטובים לרגע" החזיר דיוריק בקול חלקלק, אלא שטריסטיין הבחין כיצד התעקלו שפתיו הדקות בשביעות רצון "אולם, אם כדברייך, הן המוגלגית והן הגבירה רייבנקלו עזבו את איניש גלורי, לא ניתן לאותה... אי-הבנה קטנה להאפיל על ידידותינו, הו האצילה בנשים".

בדברו, אחז ברסן סוסו והטה אותו לאורך העיקול, קרב באיטיות אל מקום עומדו של הפייטן; ההמון מלמל ונסוג לעברים, שולח מבטים קודרים בשיירה ובניסים הגאים המתבדרים מעליה.

"כרצונך" השיבה אידיין בקול חסר-רגש "אולם עד עתה, נכשלת בהשבת כבודי, ממש כשם שנכשל בעלי. היכן הנואף שהבטחת להציג בפני? האם לא בשל כך בלבד הארכתי את רכיבתי איתך, תחת להצטרף אל חילו של בעלי, כפי שראוי היה כי אעשה?"

"אל דאגה" החזיר דיוריק. אידיין הפנתה לעברו את גבה, מזדקפת באוכפה וסוקרת את מורד הרחוב ומשברי הים בארשת משועממת. "הדרואיד הקדוש הבטיח, מפי האלים, כי הנואף ומבתק-הכבוד ימצא עד ליל הנשמות המתות. ומי נאמנים ואהובים על משרת-האלים יותר מבני מק-אלן האמיצים?"

"אין ספק כי הוא מתכנן משהו לאותו הלילה" הסכים הפייטן בלחש, מרכין את מבטו ואוחז בסיכת הדש המוזהבת בשתי אצבעות דקות "אם כי ספק בעיני אם טרח לשתף את השוטה הנבער הזה בתוכניתו האמיתית, תהא אשר תהא".

"אין ספק" החזיר טריסטיין "אם כי תמהני אם טרחת לשתף אותי בתוכניותיך שלך במידה רבה יותר, ידידי הטוב. אולם ככל שאני חושב על כך" הוסיף בגיחוך זדוני "כך נראה לי יותר שלא יהיה כל נזק אם אשתחרר ואצא לטיול קטן בעיר היפה הזו..."

"האם הינך סבור כי בכוחך להתמודד מול כשפיו של אלאיל?" החזיר הפייטן.

"חלילה וחס" החזיר טריסטיין, מוסיף לגחך באין מעצור "אולם ככל שנוקפות הדקות, כך אני סבור שאתה מסוגל לכך, ידידי הישיש והחביב. כלומר...שתוכל להציל אותי אחרי שאתקוף בפזיזותי הרבה את מק-אלן ואפטור את איניש גלורי מעונשו של ה..."

"לא הייתי בטוח בכך, לו הייתי במקומך" החזיר הפייטן בחומרה, צער פתאומי מחלחל אל קולו "לא תמיד עלה בידי להציל..." אלא שאז, קטע את דבריו במהירות, כאשר הישירה אידיין את מבטה,עיניה הירוקות ננעצות הישר בתוך עיניו.

"ואולי,הגיעה העת לברר זאת מוקדם משציפינו, הלא כן?" החזיר טריסטיין בשביעות רצון, כאשר הבחין באידיין המדרבנת את סוסה לעברם; דיוריק ואנשיו מיהרו בעקבותיה, בעוד ההמון ממהר לסור מדרכם. הפייטן אך ניצב במקומו, פניו מוצלות מתחת לשולי כובעו וידיו שעונות בנחת על מטהו.

"האם זה הינו הזקן עליו דיברת, מלכתי?" לחשש דיוריק בקול מבשר רעות, חרבו נשלפת בשריקה מנדנה.
"כן" אמרה אידיין, ולפתע נדמה היה כי אבדה לה נחישותה והיא פוסחת על שתי הסעיפים "אוה... אבל יתכן שטעיתי כאשר חששתי כי הוא מצוטט לנו. אין זה אלא..."

"הפייטן הזקן של אימר" השלים דיוריק בקול מבשר רעות.

"מה בפיך, זקן ארור?" נהם באיום, משפיל את להב חרבו "מדוע אתה מרגל אחרינו?"

הישיש לא נראה כמתרשם במיוחד נוכח להב החרב שנעצר רגל אחת מפניו; נדמה היה לטריסטיין כי גם תריסר החרבות והחניתות ששלפו אנשי מק-אלן לא גרמו לידידו ולו לאנקת חשש בודדת.

מה אומר ומה אדבר, זקן? הרהר בפליאה. או שהינך השחקן הטוב ביותר באיניש גלורי, או שאכן הותרת קלף נסתר או שניים בשרוולך.

"אין צורך בחרב הזו, מק-אלן" אמרה אידיין, עודה חיוורת ונבוכה למראה. "הפייטן הזה הוא איש אמונה של ידידתי. לא ארצה לצער אותה..."

דיוריק גיחך בבוז.

"אין כל צורך לדאוג עוד בעניינה של הגבירה רייבנקלו" החזיר "לא עוד. אני חוזר על שאלתי, פייטן" שב ונפנה אל הישיש "מדוע אינך עם גבירתך?" הלהב רטט, קרוב עוד יותר אל זקנו הכסוף של קורבנו "אלא אם כן באת לכאן בכדי לרגל אחרינו?"

"ומדוע שארגל אחריך, נערי?" החזיר הפייטן בנחת, כמו לא הבחין כלל ועיקר בנשק המכוון אל גרונו "ואם הינך משרת את רצון האלים, מדוע הינך חושש מזקן עייף ויגע שכמוני?"

דיוריק חרק בשיניו.

"אם סברת בטעות" החזיר בעיניים יוקדות "כי הינני רך וסובלני כגבירתך אוהבת המוגלגים, טעות בידך" ריסס, קולו מאיים כלחישת נחש "תטיב לעשות אם תשמור על לשונך החצופה, או שאעקור אותה".

אידיין לא אמרה דבר, מבטה תועה בין דיוריק לפייטן.

ואיזה משחק את משחקת? הרהר טריסטיין, פרץ קנאה פתאומי חולף בישותו.

"סר מק-אלן" אמרה לבסוף, קולה איטי וצונן "לא באנו לכאן כדי לאיים על הפייטן של חברתי, אלא כדי לצוד נואף ובוגד..."

כך את מכנה אותי, אשה בוגדנית? הרהר טריסטיין, מנסה לשווא לשכנע את עצמו כי אידיין אנוסה לעשות כן. לרגע, השתררה שתיקה; רק אינסה נאנקה בקול שקט ומוזר, עיניה הלחות סוקרות את הפייטן במבט שעניין וצער נמהלו בו כאחד.

מקץ רגע ארוך, נכנע דיוריק והשיב את חרבו לנדנה באי-רצון.

"תטיב לעשות אם תכרע על ברכיך ותודה למלכה על חסדה, זקן" נהם. הפייטן טרח אך בקושי לזכותו במבט, עיניו הכחולות ממוקדות כל-כולן באידיין. לרגע, נדמה היה לטריסטיין כי הוא מהסס קמעה; אחר התעשת, והחזיר ניד ראש זחוח.

"הנני מודה מקרב לב לגבירה על חסדה" אמר "אף כי חוששני שהשגרון בברכי היגעות יאלץ אותי לותר על היתר... קבלי נא את ברכתו של אדם זקן, הוד-מלכותך" הוסיף, עיניו מתבהקות וננעצות הישר אל תוך עיניה "כמה טוב לשוב ולראותך במלוא יופייך, ובלא... פסל זהב המוטל עלייך בזו הפעם".

דיוריק זקר את גבותיו.

"אל מה אתה מקשקש, שוטה?" לעג, אלא שכעת לא טרח אף טריסטיין לעקוב אחר ארשת-פניו; כל תשומת ליבו התמקדה באידיין; נדמה היה כי כל הצבע מפניה של המלכה אזל באחת. לרגע, התנודדה באוכפה כמי שהכה בה הברק, עד אשר תהה טריסטיין האם היא עומדת לאבד את הכרתה. אחר, רכנה וסקרה את הפייטן בפה פעור.

"אתה..."

"הינני אשר הינני" השיב הפייטן בעליצות מפתיע. דיוריק הזעיף פניו, שב ולופת את ניצב חרבו.

"האם ההין הקשקשן חסר הערך לעלוב בך או לצער אותך, מלכתי? אם כן, הניחי לאנשי לשפד את גופו העלוב בחניתות".

"הנח לי לצאת!" צעק טריסטיין בכל כוחו, בוהה בטבעת החניתות שהתהדקה מיד סביב הפייטן. ההמון בהה במחזה ממרחק בטוח, אולם ניכר היה כי איש אינו מתכוון להחלץ לעזרתם. "לא תוכל להתגבר על כולם בכוחות עצמך!"

אלא שהפייטן לא הקדיש לטריסטיין ולו שמץ מענה או מחשבה, כשם שנראה כמי שאינו מבחין בגברים החמושים המקיפים אותו באיום; נדמה היה, כי עיניו אינן רואות אלא את אידיין... כמחכות להחלטתה; זו, ידיה רועדות קלות, טלטלה את ראשה; לרגע נדמה היה, כי היא שוקלת ברצינות את הצעתו של דיוריק, באשר מבטה סקר פעם ופעמיים את אנשי מק-אלן, כמנסה להעריך את מספרם וכוחם. אלא שברגע הבא, הנידה את ראשה באיטיות לאות שלילה.

"לא, אין צורך בכך, סר" מלמלה, עיניה הירוקות עודן מביטות בישיש כשהן קרועות לרווחה; טריסטיין נפעם ונבעת בעת ובעונה אחת. מעולם לא דמיין כי ישנו דבר-מה העשוי לגרום לאידיין להראות כה מבועתת, כמו היתה חיה במלכודת.

"לא הייתי סולחת לעצמי" הוסיפה לאחר רגע בקול יציב יותר "כי הפייטן האהוב על חברתי הטובה יקפח את חייו בתגרת רחוב מטופשת. מטרתנו היא אחרת" אמרה, מבטה נעוץ עדיין בפניו וזקנו הכסוף של הישיש.

אכן, הרהר טריסטיין במרירות. באתם להרוג אותי, לא את הפייטן... ודיוריק עצמו גם עבור מטרה נוספת ושפלה יותר. האם ישעשע אותך הדבר, אשה בוגדנית, אם אלחם בו כדי לזכות בחסדך? אזי, בלא התראה, התחלפה המרירות בצחוק כבוש. הו, אידיין המקסימה... כך יהיה בלא ספק מעניין יותר עבור שנינו. אולם חי לוך! מה עשה לך אותו פסל זהב, עד שעצם איזכורו גרם לך להראות כמי שהישירה מבט אל עינו הרעה של ביילור?

"האם הינך בטוחה שאינך רוצה שאטפל בו בעבורך?" שאל דיוריק בקול נגעל "או לפחות שאצווה לגרור אותו לחקירה, בכדי לוודא כי לא עקב אחרינו בכוונת זדון?"

הפייטן גיחך, נראה כמי שמבחין בדיוריק בפעם הראשונה.

"אוה, מסופקני אם הדבר נחוץ, נערי הטוב" החזיר "אם הוד-מלכותה תרצה, אשמח לגלגל עימה שיחה שקטה" מבטו תעה לעבר צריחיו המעורפלים של האי "בטוחני כי יזדמן לי לנגן מעט בפני כוהנות אל הים" הפטיר באדישות מעושה "לכבוד יהיה לי, אם הגבירה תואיל לכבדני בביקור".

דיוריק הפליט גידוף גס אודות נשים רכות-לב, אלא שאידיין התעלמה ממנו.

"לבוא ולגלגל עימך שיחה, אתה אומר?" החזירה בקול נמוך, רוכנת לעברו מתוך אוכפה "אודות עלילות ימים עברו וקורותיו של אד...ידיד משותף לשנינו, או סתם להסיח קמעה אודות פריטה על נבל?"

הפייטן אך חייך, זוקר את ראשו בארשת של נצחון.

"שניהם כאחד" החזיר "אין כמו שיחה מענגת אודות מוסיקה, תמיד אמרתי זאת. וכעת, אם יסלח לנו ידידך הצעיר..." הוסיף בגיחוך "חוששני כי עלי להמשיך בדרכי, בכדי למצוא מיטה רכה ופיינט נאה של שיכר בטרם תתקרב שעת חצות, היו שלום!"

בכך, הפנה את גבו והחל מטלטל עצמו במעלה הרחוב בלא להביט לאחור, אלא שטריסטיין חש את הקסם העדין הנארג בין אצבעותיו, וכהרף-רגע שוב יכול היה לשמוע את קולותיהם המתווכחים של אידיין ודיוריק.

"טרם הבנתי מדוע נהגת בזקן המחוצף באורך-רוח כזה" נהם הוא "הייתי מצווה לרמוס אותו בין פרסותיו של סוס... ועל איזה פסל ומכר משותף דיבר הלה, אם יורשה לי לשאול?"

"ומאימתי אני חייבת לך דין וחשבון, מק-אלן?" סנטה אידיין בזעם "האם מוחך אטום מכדי להבין כי הוא חזק מאשר הוא נראה? שמור את אנשייך עבור טריסטיין מק-רויך, סר" הוסיפה בלעג "גם כך, חוששני שמעטים מהם יזכו לספר לבניהם על המפגש עימו, אם וכאשר יתרחש".

טריסטיין חייך בליבו, כאשר שב והטלטל מתחת לזקנו של הפייטן; הו, אלו מילים מתוקות, הרהר בחמדה. יהיו חטאייך כאשר יהיו, אידיין שלי, הרי כולם נמחלו כרגע.

מאי-שם, יבב קולה החלוש של חמת-חלילים, מהדהד בינות לפתיתי השלג הנושרים.

* * *

"הו, לא שכח מזה!" רתח טריסטיין בפעם העשירית לפחות מאז מצא עצמו מונח על השידה המאובקת בחדר הפונדק הקטן והטחוב "איני מתכוון לעלות על ספינה כלשהי בטרם אמחק את החיוך מפניו של דיוריק... לא ראית כיצד הוא מתיר לעצמו לנהוג, כאילו היה אחיו של המלך העליון לכל הפחות? מה גם" הוסיף בחריקת שיניים בלתי-נראות "שטרם טרחת לשתף אותי במזימותיך הפרטיות, פייטן... הגם שאני בטוח שהפכתי לחלק מהן".

הפייטן נאנח, משקיף דומם מבעד לחלון הקטן - מקום ממנו כמעט ולא מש מזה שעה ארוכה; רוח קרה של שלהי-הליל חדרה בין סדקי התריס, גורמת לזקנו לנוע ולהתבדר קלות.

"מזימות?" החזיר בלא להסב מבטו "איני זומם מאומה... מלבד כיצד נוכל לצאת בשלום מן המיצר אליו תמרן אותנו אדוניו של דיוריק בפקחות רבה כל-כך, והיום" הוסיף בקול עצור "היום היה קרוב מאד להשיג נצחון חשוב, לו היה מצליח להביא אותי ואת אידיין לקטול זה את זו..." ידיו התהדקו על אדן התריס "שיטה זו היתה אהובה על אלאיל מאז ומעולם... קרבות אכזריים, אשר הוא עצמו יהא הזוכה הגדול מתוצאתם, יהא המנצח אשר יהא... ואתה אינך מסייע לי, נערי, כל עוד הינך מוסיף לחשוב אך ורק על נקמה וקרב חרבות"

טריסטיין בהה בו בפקפוק.

"ושכחת להזכיר - נערה נחמדה למיטתי" החזיר בעזות-מצח "אולם אולי אכבוש את תאוותי אם תשביע את סקרנותי. מה עבר בינך לבין אידיין?"

"עלינו... ללבן כמה סוגיות מימים עברו" הפטיר הפייטן בקצרה.

"את זה יכולתי לנחש בעצמי" סקרנותו של טריסטיין הלכה וגברה "האם... הכרת אותה בטרם הביאו אותה האלים אל דודי?"

הפייטן הנהן באיטיות.

"כן... ולא" הפליט לבסוף, כמעט בלחש "עדיין איני מבין עד תום את כל הכוחות שפעלו כאן" הוסיף, כדובר אל עצמו "ועד אז לא אוכל לדעת לבטח..."

אלא שאז, נשמעה נקישה חלושה על הדלת, קוטעת את הסבריו. הפייטן נסוג מן החלון, מכווץ את גבותיו בתמיהה.

"האם לא הקדמת מעט, בלה..." החל לומר, ואזי נאלם במהירות; האשה שחמקה פנימה לא היתה אידיין; כלל וכלל לא. טריסטיין תהה האם עליו לצחוק או לבכות, כאשר הבחין בפניה המתוקות והעגומות, שקווצות שער אדום ושופע ממסגרות אותן.

"למען האמת, לא" הפטירה בלחש "כלל וכלל לא".

אזי, בטרם הספיק הישיש המופתע לחשוב על מענה, חמקה אל תוך החדר; טריסטיין לא הספיק אלא להאנק בהפתעה, בטרם סגרו אצבעותיה העדינות על כלא-הסיכה שלו. "לא כולם עיוורים כמו אחי. ישנם קלסתרים" אמרה בקול שקט מאד "אותם אוכל לזהות תמיד... גם כאשר הם חקוקים בזהב על כנפה של גלימה. התגלה!"

בעוד המילה האחרונה על שפתיה, טפחה אצבעה בחוזקה על חלקה העליון של הסיכה; טריסטיין נשנק, כאשר חש כיצד זורם כוחו של הלחש אל תוך כלאו, ממיס את גבולותיו ומסחרר אותו אל תוך האוויר. ברגע הבא מצא עצמו מוטל ערום למחצה על ברכיו, עודו משתעל בכבדות. אינסה התנשאה מעליו, משלחת מבט מהיר ויוקד אל הפייטן, כמזהירה אותו לבל יתערב.

לרגע, הוסיף טריסטיין להשתעל בכבדות, חש כיצד שורטות ציפורניה הקרות של הרוח את עורו החשוף. אזי, הגניב מבט כלפי מעלה ולא יכול היה להתאפק עוד.

"אוה, יקירתי הנלבבת" אמר, מעלה חיוך מתוק על שתפיו "כמה שאת מקסימה הערב, מלבבת כמו...".

"נבל!"

טריסטיין נאנק, כאשר סטרה אינסה על לחיו.

"הו, ואני בטוחה שארוסי המיועד מסכים איתך... כלומר" רשפה, עיניה האפורות ננעצות בו במשטמה "בטוחני שהטרול-למחצה היה מודה לך בעצמו על הסחורה שנזרקה אליו במחיר פעוט בשל לשונך החלקלקה. או שמא חשבת שאני כה פתיה עד כי אתפתה לענג אותך לילה נוסף, בטרם אאלץ להינשא לאותה בהמה?"

טריסטיין הזדקף באיטיות, ממשש את לחיו הכואבת. כובש את דבר השנינה שעמד בקצה לשונו, אילץ עצמו לחשוב בקדחנות, שולח קריאה אילמת לעזרה אל צידו האחר של החדר. אלא שהפייטן הזקן אך ניצב שם, מלטף את זקנו כמי שאינו שש להתערב ולחלצו מן המיצר... לא ממיצר זה, בכל אופן.

האם גם אתה שמח לאידי? הרהר במהירות, מנסה ליטול באבירות את ידה. אלא שהיא מיהרה ומשכה את אצבעותיה לאחור, שולחת בו מבט כזה, עד שנראתה לו לפתע דומה להבעית לאחיה.

"כולי צער על העוול שנגרם לך, אינסה היקרה" אמר במתק-קול "לא שיערתי כי הדברים כה ירחיקו להתגלגל, אולם" מיהר להוסיף "אם רק אוכל לפצותך על יגונך, יקירה, אני נשבע לך כי אעשה זאת" עיניו הירוקות הבזיקו בעונג "אם אך תבקשי, אלחם בכל אנשיו של אולוף, אסיר את ראשו של חצי-הטרול המזוהם מעל כתפיו ואגיש לך אותו עם שושן אדום תקוע בפיו".

נדמה היה לטריסטיין, כי הפייטן סופק את כפיו ביאוש.

"טוב נעשה כולנו עם נקפיד לחשוב בהגיון" הפטיר הלה, קרב אליהם באיטיות "וראשית, חוששני שהעמדת עצמך בסכנה איומה כאשר באת לכאן הערב, גבירתי"

אינסה הפליטה צחוק מריר.

"אחי ואנשיו הגיבורים מוטלים שיכורים כלוט בפונדקם, לאחר שהתהוללו עם אולוף במשך מחצית הלילה, לחגוג את העסקה המפוארת... ואותה אישה יהירה ובלתי נסבלת שאיתם פנתה והסתלקה לה, לעיסוקים אפלים משל עצמה. ואם אני מסתכנת, מה בכך?" התריסה "האם צפוי לי גורל טוב יותר, אם אקפיד להזהר? ובאשר לך..." כאן, שבו עיניה היוקדות ונפנו אל טריסטיין.

"כן, מק-רויך, אני רוצה את עזרתך" אמרה, מצמצמת את עיניה לעברו "אולם לא באותן דרכים פחדניות של צחצוח חרבות, קטל ובריחה בהן אתה מומחה כל-כך. כה קל להתחיל במהומה ולנטוש ברכיבה פרועה, כאשר אחרים נושאים בתוצאות" הפטירה, מאגרפת בחוזקה את ידיה "אומר לך מה תעשה, טריסטיין מק-רויך" הוסיפה בקול מצווה "אתה תנשא לי עוד הלילה, בכדי להשיב לי את כבודי שחולל, ולאחר מכן תיקח אותי איתך ללוכלאן"

טריסטיין פער את פיו בתדהמה.

"אולם אינסה... אני רואה בפנייך עד כמה אינך אוהבת אותי עוד, האם..."

אינסה צחקה בבוז.

"אוהבת אותך? בהחלט לא" החזירה, משלבת את זרועותיה "אולם אנשא לך בכל-זאת, אם עומדת בפני הברירה בינך לבין אולוף. סרב, ואחי ימצא אותך עוד בטרם חצות היום הבא" הוסיפה, מעקמת את שפתיה הדקות בתיעוב "ואל תנסה אף להעלות על דעתך המלוכלכת להמם אותי או לבצע מעשה נבלה אחר בכדי לחמוק. אם לא אשוב לפונדקו של אחי עד שיתעורר, או אם... יקרה לי דבר-מה, תתגלה מאורת המחבוא שלך מהר משאתה מצפה".

לראשונה מזה זמן רב, מצא עצמו טריסיין נאלם-דום, ולא מסוגל לדבר מאשר לבהות בה במבוכה. ולחשוב שקודם פיללת לעימות איתו... אולם לא כך! הם יכתרו אותך ויעלו את המקום כולו באש - לפני שתוכל לשתול בשרץ ולו חץ אחד לרפואה.

"יקירתי... חשבי על כך בהגיון" ניסה לומר, אלא שאינסה מק-אלן אך משכה בכתפיה.

"אין עוד מאומה לאומרו" החזירה בקור "החתונה או החרב, טריסטיין מק-רויך. הבחירה בידך".

.