טופר
פאנפיק הארי
פוטר מאת Scarlet
Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
פרק רביעי
היום עבר כל כך לאט שצ'רלי חש כיצד מוחו אט –אט
נמס לתוך שלולית סמיכה ועיסתית. רמת הריכוז שלו הייתה כה נמוכה שכל שיעור היה גרוע
יותר מקודמו; בשיעור שיקויים הוא גרם להתפוצצות של השולחן עליו עבד מכיוון שהוסיף
יותר מידי ריר חלזונות-אש אל תוך קדרתו ("מ-מצטער!"). בשיעור שינוי צורה
הוא גרם לדביבון, שהיה אמור להפוך לנחש, לשכפל את עצמו ובכך הציף את הכיתה
בדביבונים ("אוי, מצטער!"). ובשיעור תורת הצמחים הוא האכיל יותר מידי את
הצמח הטורף הצמחוני שלו וגרם לכך שלצמח הייתה כעת תאווה לדם אנושי. פרופסור ספראוט
הייתה צריכה להיאבק עם הצמח שישחרר את ידו של התלמיד אשר עבד לצדו צ'רלי ובסופו של
דבר, הצמח הושמד למורת רוחה של הפרופסור ("פשוט תשתוק, צ'רלי.").
הייתה זו השעה שמונה בערב ורמוס כבר הסתלק אל
הצריף המצווח. החבורה ישבה בחדר המועדון, מחכה שכל התלמידים יסתלקו למיטותיהם כדי
שיוכלו ללכת אל חברם הזאבי.
"נו כבר..." סינן פיטר כעבור מספר
שעות, בוהה בכעס בשני תלמידי שנה שניה ששיחקו שח קוסמים ופטפטו בעליזות.
"תירגע, זנב-תולע. אני בטוח שהם עוד
מעט-" ג'יימס פלט פיהוק ענקי- "ילכו לישון."
צ'רלי, בקושי רב, הצליח להניח למה שראה היום.
הוא השתמש בשיטה המועילה ביותר שהכיר – הדחקה. הוא השעין את ראשו על משענת הכיסא
ונאנח.
"מה השעה?" שאל צ'רלי את סיריוס שישב
לצידו.
"רבע לאחת," השיב סיריוס.
"עכשיו, אתה מוכן להפסיק לשאול אותי כל חמש דקות?!"
"כן..." פלט צ'רלי.
אך כעבור חמש דקות –
"סיריוס, מה השעה?"
סיריוס פלט נהמה וקם ממושבו, מתכונן לחבוט
בצ'רלי כשלפתע הוא שמע את ג'יימס אומר:
"היי, תראו – הם הולכים." סיריוס
הוריד את ידו בחזרה אל צד גופו. צ'רלי, שבאותו רגע היה מכווץ בכיסאו, מתכונן לטעום
מנחת זרועו של סיריוס, נרגע וחזר לנשום.
"אז למה אנחנו מחכים?" אמר פיטר
שנעמד על רגליו, מותח את אבריו התפוסים מהישיבה המרובה. ג'יימס הנהן ועלה במעלה
המדרגות וכעבור מספר רגעים חזר עם משהו מוסתר בין קפלי גלימתו.
"קדימה," הוא מלמל לאחרים והם יצאו
אחריו מבעד לחור שמאחורי התמונה.
מסדרונות בית הספר היו חשוכים ושקטים. לא הייתה
נפש אחת באזור כולו ולכן היה זה קל עבור הקונדסאים להתגנב בלילות. וכמובן, גלימת
ההיעלמות ומפת הקונדסאים לא היו דבר מזיק.
"הנה, צ'אק. תבדוק אם יש אנשים
בסביבה," אמר ג'יימס והושיט לצ'רלי את מפת הקונדסאים בעודם יורדים אל הקומה
השלישית.
צ'רלי הוציא את שרביטו וטפח על המפה, "הנני
נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות," דקלם. בין רגע, קווים התחילו להצטייר
על המפה. הוא עיין בה, כל המורים והתלמידים היו במגוריהם מלבד פילץ' וחתולתו
השטנית ששוטטו ליד משרדו של המורה לשיקויים. השטח היה פנוי.
במהירות הם ירדו במורד המדרגות עד לאולם הכניסה
ומשם החוצה – אל עבר הערבה המפליקה. כאילו שמה לב לנוכחותם, הערבה החלה להשתולל,
מנסה לחבוט בהם ללא רסן.
"תורך, צ'רלי," אמר פיטר בשקט. צ'רלי
בלע את רוקו. כל פעם צ'רלי ופיטר עשו תורנות מי יסכן את חייו וילחץ על הסיקוס שעל
גזע הערבה.
"א-אתה בטוח שאתה לא רוצה הפעם?"
צחקק צ'רלי באימה. הו, כן. לרוץ היישר אל תוך הענפים האכזריים והרצחניים האלה זה
הבילוי המועדף עליו.
משנתקל בהבעת פניו האטומה של פיטר, צ'רלי גנח
בוויתור ולקח נשימה עמוקה. 'הנה זה שוב מתחיל.' חום התחיל להתפשט בגופו של
צ'רלי, מטפס במעלה חוט השדרה שלו ועד לקצות אצבעותיו. הוא עצם את עיניו לרגע
וכשפתח אותם, הוא היה כה נמוך, ששדה הראייה שלו כלל בעיקר את הרגליים של חבריו.
"קדימה, מיצי," הוא שמע את סיריוס
אומר בחוסר סבלנות. צ'רלי החזיר לו מבט חודר ונהמה. במהירות ובדיוק הוא השתחל מבעד
לענפים שהשקיעו את כל מאמציהם בניסיון לפגוע בו. ברגע שהגיע אל הגזע, הוא לחץ על
הסיקוס וכבפקודת אדוניה הערבה חדלה לזוז, משווה לעצמה מראה של עץ תמים ובלתי מזיק.
צ'רלי הביט אחורנית אל חבריו האייל, הכלב והעכברוש שהתקדמו לעברו בחיוך חייתי.
הארבעה ירדו אל המנהרה החשוכה והחלו לפסוע
בדממה. אוזניו המחודדות של צ'רלי הזהירו אותו מכל צליל חשוד. הוא שנא את המנהרה
הצרה, החנוקה והקלאסטרופובית הזו כמעט כמו ששנא חתולים. כמובן, אין דבר בעולם
שמשתווה לחתולים. מידי פעם הוא פלט יללה צרודה וקיבל בתשובה רק מבטים מחבריו שאמרו
לא יותר מ: "זה רק בראש שלך, אין כאן דבר חוץ מאיתנו."
'כן, רק אנחנו ואיש זאב רצחני.' פעמים
אינספור צ'רלי שאל את עצמו מה לעזאזל הוא חשב כשהחליט להפוך לאנימאגוס. אך מבט אחד
ברמוס והתשובה הייתה ברורה מאליה – רמוס היה עושה אותו דבר בשבילו. הקשר שהיה
לצ'רלי עם חבריו היה כה חזק, שהתשובה היחידה שעלתה בראשו של צ'רלי הייתה: 'כי הוא
חבר שלי.'
* * *
הייתה זו אמצע שנתם השניה. באחד מסופי השבוע
צ'רלי החליט, או יותר נכון הוכרח, להכיר לחבריו את משפחתו. מסתבר שאמו המגוננת
הייתה נואשת לפגוש את הבנים שהסכימו להיות חבריו של בנה.
וכך, מבלי שהיה לו, ולוּ שמץ
קטנטן של ברירה, צ'רלי הגיע לביתו, מלווה בג'יימס, פיטר וסיריוס. ביתו של צ'רלי
היה בית ממוצע, שנבנה עמוק בתוך לב ליבה של מנצ'סטר - אנגליה הקוסמית. בית הלבנים
של משפחת קונור היה דומה בדיוק לכל הבתים שמצדדיו; עם גינה קטנה ופורחת, עצים
מפוזרים ושיחים שתולים מסביב למבנה כחומה נמוכה. בפתח דלת הכניסה העשויה עץ אלון,
עמדה הגברת סוזן קונור כשסינר קשור סביב מותניה. סוזן קונור הייתה אישה בשנות
הארבעים לחייה, חומת שיער ורזה בעלת הבעה תמידית של מישהי שמשתוקק לחבוט באנשים עם
נבוט ועם זאת, משתדלת לחייך בזמן שהיא עושה את זה.
"היכנסו, היכנסו!" היא הפצירה בארבעת
הבנים. "ארוחת הערב כמעט מוכנה."
צ'רלי השפיל מבטו, ממלמל לעצמו משהו על כך שהוא
היה מעדיף לבלות את הערב בחברת קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין ונכנס פנימה.
מיד עם היכנסם לסלון, ריח הבישולים של אמו
השתלט על נחיריו ומילא אותם בריח של עוף צלוי ותפוחי אדמה. הוא הורה לחבריו
להתיישב על אחת הספות בעודו ממשיך לעמוד.
"למה אתה לא מציע לחבריך לשתות, בן?"
נשמע קולו של אביו ממעלה המדרגות. האווארד קונור היה איש צר ממדים, גבוה בעל שיער
חום ועיניים ירוקות כשל צ'רלי. הוא ירד אליהם, מיישר בדרך תמונה של סבו וסבתו של
צ'רלי – זוג אנשים בעלי שיער כתום מלבין והבעה דומה לזו של אמו.
"אתם רוצים לשתות?" שאל צ'רלי
אוטומטית. סיריוס, ג'יימס ופיטר הנידו ראשם לשלילה.
כעבור כמה דקות, הארוחה הוגשה לשולחן.
אל חדר האוכל הצטרפה אחותו הקטנה בת השבע של
צ'רלי, איזבל. היא שילחה לעברו של צ'רלי מבט נבזי והתיישבה בכיסא מולו, לצד אביה.
ארוחת הערב עברה על צ'רלי באיטיות מכאיבה. אדון
וגברת קונור שאלו את ג'יימס, סיריוס ופיטר מספר שאלות בלתי נתפס בזמן שצ'רלי ניסה,
ללא מילים, לגרום לאיזבל להפסיק לבעוט בו מתחת לשולחן.
כעבור חצי שעה, החבורה נכנסה אל החדר של צ'רלי.
החדר היה נראה כמו חדר ממוצע. היו לו קירות, תקרה ואפילו איזה חלון קטן מוסתר
ע"י ווילון. אך שלא כמו ברוב החדרים של בני גילו, לא היו בו פוסטרים של קבוצת
קווידיץ' מהסיבה הפשוטה שצ'רלי שנא קווידיץ'. טוב, אולי 'שנא' זו לא בדיוק המילה.
אפשר לומר שהוא... פחד מקווידיץ'. כשצ'רלי היה קטן, דודו מקסימיליאן הביא לו ערכת
קווידיץ' שלמה שכללה: מטאטא, שני מרביצנים, קואפל וסניץ'. ברגע שצ'רלי פתח את
האריזה של הערכה יחד עם דודו ובניו, המטאטא וכל הכדורים החלו לתקוף כל סנטימטר
בגופו, כולל הסניץ'. צ'רלי מיד חשד שמדובר בבדיחה חולנית מצד אחותו הקטנה
("היא רק בת שלוש, צ'רלי!"). בכל אופן, צ'רלי המסכן סירב להתקרב לכל דבר
שקשור ל'קווידיץ' מיום זה והלאה.
צ'רלי סגר אחריו את דלת החדר ונשם לרווחה. תודה
לאל שלפחות החלק הזה של הערב נגמר.
"מסכן רמוס," אמר סיריוס והתיישב על
המיטה, "הוא בטח היה נהנה לענות על כל השאלות של אימא שלך. אתה יודע כמה הוא
טוב עם הורים."
"כן, דווקא בסוף השבוע שצ'אק מחליט להזמין
– יש ירח מלא. הוא בטח מתענה שם בצריף. לבד, בודד, רק הוא והזאב," המשיך
פיטר, בוהה בתמונה מוזרה של דוב גריזלי שהייתה תלויה ליד ארונית ספרים מאובקת.
צ'רלי נאנח, "ולחשוב שעד לא מזמן היינו
בטוחים שהוא פשוט ילד עם אלרגיות."
"כן, ילד שאתה סירבת להתקרב אליו יותר
מידי מחשש להדבקות." לגלג סיריוס.
"לא נכון! אני מאוד מחבב את רמוס!"
"כן, עכשיו שאתה יודע שהוא לא מדבק. או
שאולי... הוא כן?" סיריוס חייך ברשעות למראה הבעת הבהלה על פניו של צ'רלי.
"חבל שאין דרך לעזור לו..." מלמל
פיטר, עיניו עדיין מקובעות על התמונה שבהתה בו בחזרה, בודאי חושבת את אתן מחשבות
שהוא עצמו חושב. מה שהן לא יהיו.
"כן... היה נחמד אם היינו יכולים לעשות
משהו למענו," הסכים צ'רלי לבסוף.
"אתה מתכוון, למען ילד הזאב הרצחני שתוקף
ג'ינג'ים בלילות!"
"לא, הוא לא!" הזדעק צ'רלי בפאניקה.
"הו, כן, הוא-"
"אולי," ג'יימס, שלא הוציא מילה מהפה
מאז שעזבו את השולחן, קטע את סיריוס בפתאומיות שגרמה לפיטר לסובב מבטו ולהביט בו.
" 'אולי' מה, ג'יימס?" שאל
פיטר.
"אולי יש דרך לעזור לו," הוא חייך
בערמומיות.
* * *
לא עבר הרבה זמן עד שהם התחילו לשמוע את
נהמותיו של איש הזאב מעליהם. בדממה, הם נכנסו אל תוך הצריף המצווח דרך הפתח המוכר
ואל החדר האפלולי. החלונות היו מכוסים בקרשים, מסתירים את החיה מאנשי הכפר. כיסאות
ושולחן עשויים עץ היו מנופצים לחתיכות, מעשי אופי טפריו של איש הזאב האימתני. ושם,
באמצע החדר, הם מצאו את רמוס, הזאב, שוכב על הרצפה. גופו היה מכוסה בשריטות וסימני
נשיכות. עיניו הצהובות, המטורפות עברו מרך-כף שצעד ראשון אל החדר, אל צ'רלי שנכנס
אחריו. הוא קם באיטיות, בוחן את הנכנסים אל תוך האנרכיה שלו, משפיל את מבטו אל
הרצפה, מתבייש בכך שחבריו ראו אותו ככה. רך-כף התקרב אליו, נובח, מצווה ללא מילים;
הזאב, כמו בובה על חוטים, התרומם על רגליו בנהימת כניעה. קרניים רקע ברצפה והחבורה
החלה להתקדם לכיוון הפתח ממנו באו.
הם עלו בחזרה אל פני הקרקע שם החל להישמע רשרוש
העלים המאיים של הערבה המפליקה. זנב-תולע צייץ לעברו של צ'רלי שפלט יללת מחאה. 'לא
שוב.' הוא זינק מתוך החור אל גזע העץ וכמעט שופד על ידי אחד הענפים המחודדים.
הוא מעך את הסיקוס בגופו והערבה פסקה מלנסות להתנקש בחייו. האחרים יצאו בעקבותיו,
צ'רלי שילח מבט מאוד לא מרוצה לכיוונו של פיטר שצייץ בשמחה על גבו של קרניים. מבלי
לבזבז ולו רגע אחד, הם פתחו בריצה אל עבר היער האסור. במרחק של שני מטר מטור
הצמחייה הראשון, צ'רלי קפא על מקומו. 'אני לא נכנס לשם שוב!' קרניים,
זנב-תולע וירחוני כבר הספיקו להיעלם בין העצים האדירים ורק רך-כף שם לב להעדרו של
צ'רלי הוא סובב את גופו הכלבי המגודל והביט אל עיניו של הירוקות והחתוליות של חברו
בשאלה. צ'רלי, בתגובה, לקח צעד אחד אחורנית כאומרו: 'לא. לא. לא. ושוב – לא.'
רך-כף פלט נהמה.
צ'רלי התכווץ מעט בזמן שהכלב הגדול התקרב אליו
בצעדי ענק, תפס אותו בעורפו והניף אותו מעלה אל גבו הרחב. אחר כך, החל להתקדם במהירות אל היער כשצ'רלי,
שפחד מידי מכדי לרדת ממנו כשהוא בתנועה, מיילל בכעס על גבו.
רך-כף העיף מבט בסביבה האפלולית, מרחרח את
האזור ונובח מספר פעמים. כעבור רגע נשמעו יללותיו של רמוס שאישרו את מיקומם של
השאר.
לא עבר הרבה זמן והחבורה כבר עשתה את דרכה אל
קרחת היער האהובה עליהם. צ'רלי, שבדרך כלל שנא את היער, לא יכל שלא להתפעל משלל
היצורים המדהימים שנקרו בדרכם; חדי קרן, קנטאורים, פגעסוסים (אף על פי שאיש מהם לא
היה מסוגל לראותם) ומידי פעם צץ לו איזה גריפין (שגרם לצ'רלי לצרוח-ליילל באימה
למראה הטפרים החדים ולהתנפל על סיריוס או ג'יימס בחיפוש אחר מקלט). ברגע שהגיעו אל
קרחת היער, כל אחד מהם תפס פינה נוחה והתיישב. העצים הגבוהים יצרו מאין סככת עלים
שבמרכזה היה חור קטן, דרכו הציץ הירח הכסוף. ירחוני התיישב תחת אחד העצים ובהה
בעגמומיות בכדור העגול והבוהק שהטיל אור על האדמה. לפעמים צ'רלי תהה איך רמוס
מסוגל לחיות ככה. הירח, שבשביל רבים סימל את הרומנטיות, סימל בשביל רמוס את הכאב
הנצחי שיהיה עליו לסבול עד יום מותו. הוא התכוון לקום על רגליו ולהתיישב לצד רמוס
כשלפתע קולות מאחוריו כמעט גרמו לו לפלוט כדורי שיער;
"לא, הירח לא נמצא במסלול של מאדים, הוא
פונה שמאלה מעל נוגה הלילה," אמר קול אחד. הקול השני נאנח בתגובה.
"נו, באמת. ואני אמור להקשיב לצעיר חסר
ניסיון שכמותך? עשה לי טובה, קלופין, תהיה בשקט. זה יהיה משהו חדש עבורך."
מתוך סבך העצים יצאו שני קנטאורים;
האחד היה מבוגר למראה, בעל פרווה בצבע אפרפר
ופנים רציניות. ולשני, שצ'רלי שיער ששמו היה קלופין, היה צעיר (יחסית לקנטאורים
שצ'רלי פגש עד היום) ופרוותו הייתה מבריקה וזהובה.
"היי, קרוּג, תראה – חבורה מוזרה יש לנו
כאן," אמר קלופין בחיוך ברגע שהבחין בכלב, בחתול, באייל, באיש הזאב ובעכברוש.
"אנימאגוסים," סינן קרוג בזלזול,
"לא מסתדרים בעולם האנושי, אז היצורים הנתעבים האלו באים לרבוץ בעולם
החי."
רך-כף נהם באיום והתרומם על רגליו, חושף את
ניביו לכיוונו של הקנטאור שכעת נחר בבוז.
"מה אתה מתכוון לעשות, אנימאגוס? רוצה
להילחם בי?"
קרניים קם אף הוא ממקומו וחסם את דרכו של
רך-כף.
"הקשב לחברך, אנימאגוס. אחרת אתה תצטער על
כך."
רך-כף נבח לעברו של קרניים אך זה לא זע ממקומו,
מביט בחברו בעיניו החודרות והמזהירות. ירחוני התכונן לקום למקרה שיצטרך לרסן את
רך-כף.
"יפה, יפה. איש-זאב," אמר קרוג, בוהה
בירחוני. "ראה קלופין, בדיוק כשחשבתי שאין יצור מקולל יותר ממני כשאמך ביקשה
ממני לעזור ללמד אותך..."
ירחוני הסיט את מבטו, צ'רלי ידע שהקנטאור נגע בנקודה רגישה אצל רמוס.
"אה... קרוג?" קלופין אמר כעבור רגע,
"אתה לא חושב שהגיע הזמן לזוז?" שאל בקול מתוח. קרוג אפילו לא הביט בו.
מבטו עבר מהאדם-זאב לאדם-כלב בחיוך שבע רצון לאחר שזה השפיל את מבטו בשיניים
חשוקות.
"כן. בוא, קלופין. נעזוב את עלובי-החיים הללו
להתחבא ממה שהם באמת." שני הקנטאורים החלו להתקדם לכיוון העצים כשקרוג הסתובב
בחזרה אל החבורה ואמר: "אני מצפה מכם לא להיות פה כשאשוב," ונעלם בחשכת
העצים.
קו של תכלת החל להתפרש לאורך השמים השחורים
כשארבעת האנימאגוסים נפרדו מרמוס, שהחל לחזור אט-אט לעצמו, בפתח שלמרגלות הערבה
המפליקה.
"להתראות..." מלמל בקול צרוד וחלוש,
פניו מתעוותים בכאב.
אחד, אחד הם החלו להשתנות אל צורתם הטבעית.
צ'רלי חש הקלה מרובה כשמישש את פניו ומצא אותם נטולי שיער. הוא השתעל ובטעות פלט
כדור שיער צמרירי, מעקם את פניו בגועל. 'שונא חתולים. שונא חתולים. שונא
חתולים.' הוא לא יכול היה שלא לשים לב לסיריוס, שהיה שקט במיוחד ועל
פניו נסוכה הבעה של בוז. צ'רלי ניחש שדבריו של הקנטאור, קרוג, העלו בסיריוס
זיכרונות על משפחתו; אותה יהירות, אותה התנשאות, אותה חשיבה שהם טובים יותר מכולם.
קנטאורים "התברכו" בצורת המחשבה הזו.
"צ'אק. מפָה," אמר ג'יימס ברגע
שהגיעו אל הפתח הסודי שמאחורי החממות. צ'רלי הוציא את המפה מכיס גלימתו ואמר את
מילות הקסם. שוב הופיעה מפתה המפורטת של הוגוורטס ושוב לא הייתה נפש באזור.
"קדימה," אמר פיטר כשראה שצ'רלי
מהנהן לאישור. ארבעתם נכנסו אל הכניסה החבויה וכעבור מספר דקות יצאו מצידה השני
שמאחורי הראי בקומה הרביעית.
"טוב, אתם מכירים את התרגיל," אמר
ג'יימס ושלף מבין קפלי בגדיו את גלימת ההיעלמות.
פיטר לקח נשימה והפך את עצמו בחזרה לעכברוש,
נותן לסיריוס לקח אותו ולהכניסו אל כיס גלימתו בזמן שג'יימס פרש מעל צ'רלי, סיריוס
ועצמו את הגלימה הקסומה. הם החלו להתקדם בזהירות, מתהלכים במסדרונות ומתאמצים לא
להשמיע ציוץ כשלפתע, בעודם עולים באחד מגרמי המדרגות, הם שמעו את קולו המקרקר של
ארגוס פילץ'.
"אוי, לא," לחש ג'יימס, "מה
עכשיו?" הקולות התקרבו והתרחקו, נראה היה שפילץ' פוסע הלוך ושוב תוך כדי
דיבור עם חתולתו השטנית.
"לא, לא, לא! אנחנו לא יכולים ללכת מכאן!
הוא יתפוס אותנו!" הפאניקה חדרה בהדרגה לקולו של צ'רלי בזמן שדיבר.
"אל תדאג, יהיה בסדר. בוא," הרגיעו
סיריוס והוא וג'יימס התחילו להתקדם אבל צ'רלי עמד נטוע במקומו, גלימת ההיעלמות
כמעט מחליקה ממנו.
"לא. אני... חייבת להיות דרך אחרת,"
מלמל צ'רלי. הוא הציץ במפת הקונדסאים.
"צ'אק... זה לא הזמן להיות בררן. זו הדרך
המהירה ביות-"
"אבל החתולה שלו שם!"
סיריוס נשף בקוצר רוח, "נו, באמת."
קולותיו של פילץ' החלו להתקרב אליהם: "אל
חשש, מתוקתי. הלילה לא נגמר עדיין. בטוח שמסתובבים פה תלמידים. ואנחנו נתפוס אותם,
נכון?" גברת נוריס ייללה בהסכמה.
"נו, צ'אק! אז תהפוך לחתול ואני אסחב
אותך!"
"מ-מה? לא... א-אני לחוץ מידי!"
"צ'אק!"
צ'רלי הציץ פעם נוספת במפה ועינו תפסה גרם
מדרגות בקצה השני של המסדרון שהתחיל לנוע.
"תלכו בלעדי!" הוא לחש בבהילות והסיר
מעליו את הגלימה, פותח בריצה מהירה אל הקצה השני לפני שהמדרגות ייעלמו. הוא הספיק
ברגע האחרון לקפוץ על המדרגה השלישית, מודה לאלוהים על כך שהציל אותו מהגורל שמנסה
באופן תמידי לגרום לו להתקף לב.
צ'רלי לקח מספר נשימות עמוקות, מסדיר את קצב
נשימתו, סידר את משקפיו שכמעט התרסקו כשזינק אל המדרגות והפך בחזרה לצורתו
החייתית. ברגע שגרם המדרגות הפסיק לנוע, צ'רלי עלה לקומה העליונה והחל לצעוד
בצעדים מחושבים בדרך המהירה ביותר אל חדר המועדון של גריפינדור. מידי פעם, כשבדק
שהשטח פנוי, הוא השתנה בחזרה לאדם ובדק במפה אם אנשים מתקרבים ולאחר מכן, חזר
להיות חתול.
אחרי הליכה של עשר דקות, הוא היה קרוב לתמונה
של האישה השמנה. למעשה, היא הייתה תלויה בסוף המסדרון שמאחורי הקיר ה...-
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" צ'רלי קפא
במקומו. 'לעזאזל.' היה משהו כל כך מוכר בקול הזה... מוכר עד כאב... לרגע,
צ'רלי היה בטוח שמדברים אליו וכאינסטינקט אימתי צורתו חזרה להיות צורתו האנושית.
"זה לא עניינך," השיב קול אחר. צ'רלי
בלע את רוקו, שולף בדממה את המפה ומחפש אחר בעלי הקולות. בדיוק בצידו השני של הקיר
שמאחוריו צ'רלי התחבא, עמדו שלושה אנשים
שצ'רלי מעולם לא שמע עליהם. אחד מהם התקדם אל עבר הנקודה שבה צ'רלי היה. 'קדימה...
תהפוך לחתול! תהפוך לחתול!' אך מרוב הפחד הוא היה משותק, הוא התכוון לרוץ
לכיוון ממנו בא כשהוא שמע את הקול הראשון מדבר בשנית:
"שלא תעז לזוז, ספִינר." עכשיו צ'רלי
הצליח לזהות את הקול. 'השרת המזויף הארור הזה!' זה שטען להיות העוזר של
פילץ', הופיע במפה כ: 'שלדון פרייס' והאדם שאליו דיבר היה: 'אדוארדו ספינר.' על
הדמות השלישית, שעוד לא פצתה את פיה, התנוססה התווית: 'אריון מרוול.'
לרגע אחד היה שקט מופתי, צ'רלי עצר את נשימתו
ולא חזר לנשום רק אחרי שדמותו של ספינר דיברה:
"או שמה תעשה לי? הא, פרייס? חתיכת אידיוט
שכמותך."
"מה אמרת?!" נשמעה תזוזה חדה וצ'רלי
נשך את שפתו התחתונה כש'שלדון פרייס' זערורי הצמיד את 'אדוארדו ספינר' אל הקיר
ושלף את שרביטו.
"אתה לא מפחיד אותי, פרייס. אמרתי לך את
זה מוקדם יותר היום!"
"באמת? אם כך בוא נראה מה אוכל לעשות
בנידון: אֶלוּקסוׁ פִיבְרַטִי!" נשמע רעש וקול של השתנקות כשצ'רלי בהה במפה
באימה כשדמותו של ספינר החזיקה את גרונה בנואשות וניסתה לגמוע מעט מן האוויר.
הדמות הזערורית התמוטטה לרצפה וקמה כעבור מספר רגעים לאחר שפרייס מלמל את מילות
הכשף.
"אתה מופרע! אתה חולה נפש!" קרקר
ספינר, "אני נשבע לך, פרייס. אדון האופל הולך לשמוע על כל הטעויות שלך! איך
שנתת לנער המטופש הזה לראות אותך... פעמיים וכמעט הרסת לנו הכל!" ספינר לקח
שתי נשימות עמוקות, אוחז בגרונו. "ומי יודע למי הוא עלול לספר."
צ'רלי ניגב זיעה קרה ממצחו. העוזרים של אדון
האופל... פה, בהוגוורטס... מחפשים אותו. אותו. את צ'אק קונור.
"אתה לא הולך לומר שום דבר לאדון האופל,
ספינר, מפני ששכחת פרט אחד קטן," אמר פרייס בקול מזרה אימים.
"שהוא...?" תהה ספינר.
"גופות שומרות על פה סגור," סינן
והרים את שרביטו: "אבדה קדברה" המסדרון כולו התמלא
באור ירוק וצ'רלי שמע קול חבטה של משהו קשה נופל על רצפת השיש הקרה.
נשימתו נעתקה. הוא לא זע ולא נע, עיניו פעורות
באימה, בוהות בחלל האוויר ובאוזניו הדהדו שתי המילים שצ'רלי מעולם לא היה עד
לשימוש בהן.הוא חש כיצד רגליו קורסות תחתיו, הוא התיישב בדממה על הרצפה.
מוות. צ'רלי כמעט וחש בנשמתו האחרונה של
אדוארדו ספינר חולפת על פניו כמו סטירה, מותירה אותו מוכה הלם וללא יכולת לתפוס את
מה שכרגע קרה.
"אידיוט," מלמל שלדון פרייס.
הדמות השלישית שנקראה תחת השם 'אוריון מרוול'
דיברה בפעם הראשונה בקול הססני: "המממ... ש-שלדון?"
"מה, אוריון?" הייתה שתיקה מעיקה
משני הצדדים עד אשר אוריון פתח את פיו:
"לספינר יש... זאת אומרת, הייתה נקודה
טובה – הנער שראה אותך, הוא יכול לסכל לנו את התוכניות."
פרייס נאנח, "אני יודע. אל תדאג, אני אמצא
אותו. וכשאני אמצא אותו, הוא יצטער על-"
"אתה יודע עליו משהו בכלל?" קטע אותו
אוריון. פרייס המהם לרגע כמנסה לחשוב.
"ובכן, הדבר היחידי שאני יודע על הממזר
הזה, הוא...-" הוא השתתק לרגע, צ'רלי נשך את שפתו כל כך חזק עד שהרגיש את
הטעם המתכתי של הדם בפיו.
"הוא כאן."
|
|
|