פיצול

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אליס/פרנק לונגבוטום (חלש)
דירוג PG-13

"באיטיות, היא משלימה את זה. לחלוטין לבדה, היא פותרת את התעלומה של חייה האבודים"

העבר לא מאחוריה אלא לפניה, חלקים נוצצים שמרצדים מול עיניה. זה כמו פאזל שהיא לא יכולה לפתור מבלי להושיט את ידה, לבחון כל חלק ולראות את כל פרטיו, להרגיש את צבעו, צליליו, ריחו, טעמו, התחושה שלו, הרגשות שבו, הפעולות, התגובות. ואז זה מהדהד בה.
זה נראה כל כך חסר תקווה לפעמים. חיים שלמים, שבורים לחתיכות ומפוזרים. אליס לונגבוטום יודעת שאם היא תוכל לפתור את הפאזל, היא תבין. הדברים יהיו יותר הגיוניים. היא תזכור את הילד החמוד והמכשפה המבוגרת שבאים לבקר אותה. היא תזכור את השמות שלהם. היא תדע מי הם.
בימים רעים, אליס מביטה בקפלי השמיכה שלה ורואה את חייה הקודמים לפניה. היא מושיטה יד לעבר החלקים, כדי לחבר אותם ביחד שוב.
לעיתים זה נראה כמו פאזל לילדים, לעיתים כמו פאזל סיני. אבל כל פעם שהיא מושיטה את ידה ומנסה לתפוס את החתיכות, הן נעלמות מטווח ראייה.
היא בוכה לתוך הכרית שלה.
פרנק אומר לה לא לדאוג. הדברים האלה לוקחים זמן, הוא אומר, זמן שיש לנו, יקירתי. הוא לא מזיז את שפתיו או את ראשו כאשר הוא מדבר אבל אליס שומעת אותו בבהירות בראשה. היא אוהבת אותו מספיק כדי שהם לא יצטרכו מילים.
קשה להתרכז לפעמים ואליס חייבת להתרכז כדי לזכור. האישה עם החיוך האימהי והבגדים הלבנים נותנת לה את המסטיק הכי מתנפח של דרובל. הלעיסה עוזרת, מוזיקה וקצב עוזרים לה לזכור.
זה אחד מהדברים שהיא זוכרת: רצפת עץ, שעון ישן ונברשת קטנה. היא זוכרת שהיא רקדה עם פרנק, רוח קיצית נכנסה דרך החלון הפתוח. תינוק צחקק בפינה.
זה לא הרבה, אבל היא זוכרת את זה בבהירות. היא יכולה לטבוע וללכת לאיבוד בדוגמאות על העץ, הרוח הקיצית, צחקוקי התינוק, הקיץ, פרנק. זה לא הרבה (ועם זאת זה כן) אבל זה גם משהו.
היא מנסה להודות לאישה הנחמדה שנתנה לה את המסטיק, המפתח לזיכרונות העבר שלה, אבל המילים נתקעות בפיה. היא נותנת את העטיפה לילד שמבקר אותה. היא לא מכירה אותו, אבל יש משהו מאוד מוכר בו. הוא רוצה להיות כלול במה שהיא עושה, פרנק אומר, אז היא נותנת לילד את העטיפות הריקות שלה. כמו רמזים. היא מקווה שהוא יצליח לפענח משהו משם.
הפאזל לא מתקדם טוב.
הוא כאן שוב, היא מבחינה. אבל זה לא הוא. הילד שונה, למרות שגם הוא נראה מוכר. יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות. היא רק רואה את עיניו כאשר הוא מציץ לעברה מאיפה שהוא עומד. הוא נראה עצבני וחושש. היא בוחנת אותו, הוא עוד רמז, חתיכה יקרה מאוד שאולי תעזור לה איכשהו.
הוא אומר משהו. אליס לא שומעת אותו כל כך טוב. היא כבר לא שומעת דברים כמו שצריך, אבל היא טובה בפענוח כוונות של אנשים.
"פוטר." הילד אומר. "חבר. נוויל. מבית הספר."
אליס לא מכירה אף אחד בשם נוויל. השם מוכר לה והיא תוהה אם הוא היה חבר או אויב שלה. היא חושבת שחבר, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה. פוטר גם מוכר, אבל היא לא יודעת מאיפה.
הילד ממשיך לדבר אבל אליס עייפה מדי מכדי להקשיב. היא בוחנת את עיניו, הוא לא מפנה את מבטו.
לפתע, היא יודעת. היא ראתה את העיניים הללו בעבר, והפנים האלה, אבל בנפרד. זה מישהו או נציג של מישהו מעברה. ידיה מתחילות לרעוד והיא מרגישה את הדמעות מצטברות בעיניה.
הנה זה בא, הכאב. זה בא והולך למרות שהיא יודעת שזה זיכרון של משהו ממש רע שקרה פעם, לפני הרבה זמן, אבל היא עוד מרגישה את זה בעוצמה כזו שזה כמעט הורג אותה. היא נותנת לצלעותיה לרעוד, ועיניה מתחילות להתגלגל. היא לא צורחת, אבל מרחוק היא שומעת את הילד צועק בפאניקה.
היא עוזבת את העולם שמסביבה.
והנה זה בא. זיכרון, בהיר ומכאיב, פועם כמו לב בראשה. היא רואה חדר, צבוע בלבן ופשוט למדי, נברשת שבורה, פטיפון מרוסק על הרצפה. יש אנשים בחדר, אנשים בגלימות שחורות ומסכות. ואחד מהם מוריד את המסכה, אחת. והעיניים האלה שלה, שחורות כל כך, ממש כמו שערה, הן קודחות חורים באליס, והיא רועדת. היא ופרנק שוכבים זה לצד זה, מחזיקים ידיים. האישה צוחקת, וכך גם האחרים. הם רוצים לדעת משהו אבל אליס ופרנק לא יספרו להם. אליס משותקת והיא יכולה רק להביט באח. הפיח מפוזר על רצפה ובקבוק הכוהל מונח מול האח כמו שומר.
איפה התינוק, האישה שואלת, ואליס לא תספר לה. אפילו לא שהכאב בא והוא נכנס ישר לראשה, ללבה, חונק את הקול שלה עד שכל מחשבותיה הופכות לצרחה אחת גדולה שיוצאת ממנה ונמשכת מעבר לזמן, לחלל, מעבר להכל.
האישה צוחקת שוב, ואליס מביטה בה, האישה מביטה חזרה ומחייכת חיוך שאליס לא ראתה כמוהו. והכאב מכה בה שוב.
ובאיטיות, כמו תמיד, הכאב מתמוגג לפעימה דקה. כאשר ההכרה של אליס חוזרת אליה, והיא חוזרת להרגיש את ידיה ורגליה שוב, היא פוקחת את עיניה ורואה את הילד בעל העיניים הירוקות עומד מעליה, מחזיק את ידה, הוא נראה מבועת.
מה קרה?
רעדת, יקירתי, פרנק אומר, הוא לא רוצה שתפגעי בעצמך.
כאשר פרנק מסיים את דבריו, הילד עוזב את ידה וצועד אחורה. אליס מתגעגעת אליו, עבר הרבה זמן מהפעם שמישהו החזיק את ידה ככה, לפרנק כבר אין אנרגיה לעשות את זה.
ואז הילד השני, שמבקר תמיד, מופיע.
"רועדת. אחיות, לא היה דבר שיכלתי לעשות-" אומר הילד עם העיניים הירוקות.
הילד השני לא אומר מילה, הוא מביט בה בדאגה ואז פונה אחורה ויוצא. הילד השני הולך אחריו החוצה, ומשאיר את אליס ופרנק לבד.
אליס שוכבת בשקט ונותנת לשארית הכאב לחלוף ממנה. השרירים שלה נרגעים והיא נותנת למחשבותיה לנוע כה וכה, לטעום את המחשבות האחרות בראשה, לחפש זיכרון חדש.
היא לעולם לא זוכרת כלום.
הנה זה: בקבוק כוהל עומד כמו שומר מול אח. הוא נראה חדש.
אליס מרגישה מרוצה. היא מכניסה את החלק הזה עם הבקבוק כוהל והאח לתוך הפאזל שלה. חדר מתחיל להצטייר בראשה עכשיו.
באיטיות, היא משלימה את זה. לחלוטין לבדה, היא פותרת את התעלומה של חייה האבודים. זה ייקח זמן, היא יודעת, ולעיתים קרובות עליה לחוות כאב על מנת לזכור, אבל זה יהיה שווה את זה בסוף.
זה רק לוקח זמן, פרנק אומר, זמן שיש לנו, יקירתי. נרקוד יחד שוב יום אחד.

~*~

סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה