"אקט ההעלמות"

פאנפיק פרי עטן של ג'סי (Sirius) ו-Scarlet Witch

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
דמויות: רגולוס, סיריוס, בלאטריקס.
דירוג PG-13 (קצת אלימות)
תודה ענקית לאירע על הביטוא!

 

"לא!" היא הסתובבה בחדות, גורמת למספר תלמידי שנה ראשונה מבוהלים לברוח באימה, "תפסיק לעקוב אחרי לפני שאהפוך אותך לפרעוש!"
"
א-אבל בלה!" הוא קרא, כמעט ומועד על אחד התלמידים הנסים על חייהם. "אני- רק תחשבי על ההצעה שלי! זה יהיה כיף! א-אני מבטיח!"
בלטריקס בלק צמצמה את עיניה, "רגולוס, אתה בן שלוש עשרה," היא סיננה, "אתה לא יוצלח שאף פעם לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך, אני מעדיפה לאכול שבלולים חיים מאשר להיראות איתך בפומבי."
רגולוס בלע את רוקו, "א-אז אני אלבש גלימת היעלמות! בלה שלי, רגע, תקשיבי לי!" הוא קרא כשראה אותה נכנסת אל תוך אחת הכיתות ונכנס אחריה במהירות, לפני שתצליח לסגור את הדלת.
"
ביום, בו תצליח להשיג גלימת היעלמות," היא אמרה בקור מספר שניות לפני שסגרה מאחוריה את הדלת, "לא רק שאני אסכים לצאת איתך, אני גם אגדל אוזני ארנב ואצטרף למקהלת הפסחא."
"
מבטיחה?" עיניו נצצו בזיק ממזרי בזמן שיצא מהכיתה הנטושה. הוא צפה בבלה שנהמה והחלה להתרחק ממנו. "נתראה בשמונה, אם כן?" הוא צרח אחריה, אך זו כבר פנתה למסדרון אחר.
בלטריקס שיחררה אנחת תסכול. הילד המעצבן הזה לא הפסיק לעקוב אחריה מאז הגיעה להוגוורטס, גורם לה להציץ מעבר לכתפה כל כמה שניות על מנת לוודא שהוא לא שם.
מאז שקיבל את הרעיון המעורפל מהוריו שהם אמורים להיות ביחד איכשהו, הוא לא הפסיק להטריד אותה. בהתחלה, היא מצאה את זה משעשע, כמו כלב קטן וחמוד שהולך לאן שהיא הולכת ועושה מה שהיא אומרת לו לעשות. מאוחר יותר התחילה לקוות שאותו כלבלב יימצא את עצמו במאורת חתולים רגזנית במיוחד.


* * *

"היי," רגולוס הכריח את עצמו לחייך בזמן שהחליק לכסא הפנוי ליד אחיו, מתעלם מהגבות המורמות של יושבי השולחן. "אני צריך לבקש ממך משהו," רגולוס לא התלהב מהרעיון לבקש משהו מאחיו, למעשה, העדיף שלא לעשות זאת כלל אבל הפעם לא הייתה לו ברירה, ללא הגלימה בלטריקס לעולם לא תסכים לצאת איתו.
"
לא," קבע סיריוס מיידית, מוזג לעצמו עוד כוס מיץ דלעת מבלי להביט ברגולוס אפילו פעם אחת.
רגולוס לא זע ממקומו, "אבל... זה נורא חשוב. מאוד חשוב... .חשוב במיוחד, סיריוס, בבקשה-"
סיריוס גלגל את עיניו והרים מבטו אל אחיו הצעיר שהביט בו בציפייה. "טוב, נו. יש לך עשר שניות: אחת... שתיים... שלוש... - למה אני לא שומע אותך מדבר? - ארבע..."
רגולוס עצם את עיניו, "אניצריכגלימתהעילמות" הוא מלמל.
סיריוס זקף גבה, "תחזור על זה שוב?" שוכח לרגע מהספירה. "כי אם אמרת מה שאני חושב שאמרת, התשובה היא: "לא. תקפוץ לי. ו... תיזהר לא ליפול בדרך החוצה." ג'יימס, רמוס ופיטר שישבו לצד סיריוס ניסו להחניק צחקוק שנעלם ברגע שראו את הבעת פניו של רגולוס.
רגולוס שקל את האפשרויות שעמדו בפניו והחליט לנסות שוב, הוא לקח נשימה עמוקה, מכין את עצמו לגרוע ביותר, "אני אחזיר לך אותה תוך כמה שעות ו... אני אעשה הכול בתמורה, כל מה שתבקש."
לשנייה אחת נראה כי סיריוס לא מתכוון אפילו לענות. הוא פשוט ישב שם, תחילה חושב ולאחר מכן... אוי לא. הוא חייך. היה זה אותם חיוכים ממזריים שרגולוס למד להכיר כל כך טוב.
"
כל דבר, אמרת?" הוא שאל בעיניים נוצצות.
"
כ-כן. אהיה משרתך האישי, אעשה לך את השיעורים, אנקה לך את הבגדים... הכול!" רגולוס ניסה להתרכז בגלימה ובבלטריקס שסוף סוף-
סיריוס נחר בבוז, "אתה באמת חושב שאני ארצה אותך סביבי עשרים וארבע שעות ביממה?! הו, לא. אתה גם ככה מזכיר לי קצת את קריצ'ר."
רגולוס עיקם את פניו לשמע ההערה. "אז מה אתה רוצה?"
הוא צפה באחיו הגדול מהמהם למספר שניות, נושא מבטו אל התקרה שהראתה את השמיים התכולים והעננים הלבנים.
"
ובכן," פתח סיריוס כעבור מספר רגעים, "זה מוכרח להיות משהו משפיל... אתה אוהב לשיר, נכון?"
רגולוס קפא במקומו, "לא אני לא," הוא מלמל בשקט, נזכר בחג המולד האחרון בו אמו הכריחה אותו לשיר מזמורי חג בפני כל המשפחה.
"
אני שמח לשמוע זאת, רג'," סיריוס אימץ את אחיו אל חיקו במין חיבוק מוחץ עצמות. "אם כך, מוטב לך לחמם את מיתרי הגרון, מותק. כי אתה הולך לשיר הרבה הלילה."
רגולוס שיחרר את עצמו מאחיזתו של אחיו, טוב, זה היה יכול להיות גרוע יותר, רגולוס חשב לעצמו, "מה אתה רוצה שאשיר?"
"
אתה אוהב את גריפינדור, רג'י?" שאל סיריוס בטון רך שכמעט והצליח לשטות את רגולוס לחשוב שסיריוס הוא בעצם אח חם ואוהב, אבל רגולוס ידע טוב מזה.
רגולוס הסתכל בחוסר נוחות על הגריפינדורים שנעצו בו מבטים בוחנים, "אה, כן. הם בסדר. למה?"
יופי, אני שמח שאתה חושב ככה," סיריוס הנהן, "אבל כידוע לך, רוב הסלית'רינים לא ממש יסכימו איתך..."
רגולוס משך בכתפיו, "אה... כן. אני מניח."
"
ומה אתה חושב שיקרה אם מישהו... הו, בוא נאמר, ילבש חולצת 'אני אוהב את גריפינדור' ויתחיל לזמר שירי שבח באמצע חדר המועדון הסלית'ריני?"
"
חה!" רגולוס כמעט ונחנק מצחוק, מנסה לעלות בדמיונו את המאורע. "הם ללא ספק יהרגו- הו, לא! א-אתה לא!- אתה לא מתכוון שאני...-"
"
בדיוק, אח קטן. אתה."
 
אתה לא מתכוון לזה ברצינות..." רגולוס נשך את שפתו, "אין סיכוי שאני עושה את זה," הוא טלטל את ראשו בנחישות. רק המחשבה על הרעיון גרמה לקיבתו להתהפך. "איך שאתה רוצה," אמר סיריוס באדישות, הניצוץ בעיניו כבה בן רגע. "העסקה מבוטלת. הגלימה תישאר אצלי והפחדנות תישאר אצלך. יום טוב." ובאמרה זו הוא פנה בחזרה אל צלחתו, מתעלם לגמרי מנוכחותו של רגולוס, שעדיין ישב לצדו ללא ניע.
רגולוס בהה בו במשך כמה שניות, "טוב, בסדר," הוא פלט בשקט, "אני אעשה את זה." הוא לא היה בטוח איזה שד גרם לו להסכים אבל הרעיון של להראות כמו פחדן מושלם לפני חבורה של גריפינדורים לא קסם לו כלל וחוץ מזה, הוא היה זקוק לגלימה הזאת.
הזיק המיוחד חזר אל עיניו האפורות של סיריוס, "מושלם."



* * *

רגולוס הידק היטב את החלוק על מנת להחביא את מה שיש מתחת. הוא עמל כל היום על החולצה הארורה שעלולה לסיים את חייו וכעת עשה הכול בשביל להסתירה. הוא נשבע שיעשה הכול על מנת להשיג אותה וערב אחד יחד איתו יגרום לה להבין... מאז ומתמיד הוא העריץ אותה. בהיכנסה לחדר מיד היה ניתן לראות שהיא הכי חזקה, הכי מוצלחת, הכי חכמה. תמיד קורנת באור מבהיק שגרם לאנשים להתבונן בה יותר מאשר להסתכל, להעריך אותה. לפני שהתקבל להוגוורטס הכול היה אחרת, הוא לא הרגיש כמו ילד קטן ומטומטם, לא איתה. היא הייתה זאת שסיפרה לו סיפורים על ולקיריות לוחמות ודרקונים אימתניים שאיימו לשרוף ערים שלמות. עכשיו, לעומת זאת.... הוא לקח נשימה עמוקה וירד באיטיות במורד מדרגות האבן.
"
זרג," הוא פלט, בוהה בעשרות תלמידי סלית'רין שישבו בחדר המועדון הגדול, משוחחים ביניהם, צוחקים, לומדים. כלל לא שמים לב לנוכחותו. 'ובכן, הם הולכים לשים לב עוד רגע,' חשב לעצמו, מרגיש כאילו אבן גדולה וכבדה נוחתת לו ישר לבטן. ובעוד מוחו אומר לו: "היה נעים להכיר אותך, חבר," רגולוס צעד אל אמצע חדר המועדון. זוגות עיניים בודדות הביטו בו למספר רגעים וחזרו אל תעסוקותיהם. הגיע הרגע. הוא פתח את הקשר של חלוקו והסיר אותו מעליו.
לשמחתו, איש לא שם לב לכיתוב המוזהב שהתנוסס על חולצתו, הוא תהה בינו לבין עצמו האם הוא יוכל למלמל את השיר הארור בשקט, בלי שאף אחד ישים לב ואז להימלט לחדרו. 'כנראה שלא' רגולוס התחיל לשים לב למבטים הקפואים שננעצו בו. 'שיט'
"
ג-ג-גריפ-גריפנדור-... ל-לשלטון!" הוא גמגם בקול סדוק, מרים את ידיו הרועדות לאוויר, "סלית'-סלית'רין בובות ק-ק-רטון!" מספר בנים, שעד לאותו רגע ישבו בדממה במושביהם ושיחקו שח מט, החלו לקום לעברו, משלחים אחד בשני מבטים כעוסים ולאחר מכן נועצים את עיניהם האכזריות והמרושעות ברגולוס שלא פסק לקרוא בקול: "גריפ-גריפינדור מעל, א-אתם מתחת! סלי-סלית'רין ש-ש-ש-שווים לת-לתחת!"
רגולוס עצם את עיניו בחוזקה, הוא חייב לעשות את זה במשך חמש דקות שלמות, אחרת הכל לחינם, אסור לו לברוח. 'הם חברים שלי, אחרי הכל, הם לא יעשו לי כלום' הוא חשב לעצמו בחשש כשעוד ועוד אנשים עזבו את מקומותיהם.

"
מה לכל הרוחות אתה עושה, בלק?" הנער היה גבוה ממנו בשני ראשים והיה בשנתו השביעית, רגולוס בלע את רוקו באימה, גם ככה רודולפוס לסטריינג' לא חיבב אותו במיוחד, אבל עכשיו הוא ניראה כאילו הולך להפוך אותו לארוחת ערב.
"
ש-שמעת אותי!" אמר, מנסה לגרום לגופו להפסיק לרעוד. "חתיכת גמד- גמדון בית מכו-מכוער." רגולוס ידע כי לא משנה איפה יהיה, סיריוס תמיד ידע האם הוא עמד בתנאים שהוא הציב לו. ככה זה היה תמיד בבית, לא משנה עד כמה הוא היה בטוח שסיריוס לעולם לא יגלה, איכשהו, אחיו תמיד ידע.
הנער צמצם את עיניו בזעם, "איך קראת לי?!"
"
מ-מה, את-אתה גם חי-ח-חירש וג-גם מ-מטומ- מטומטם?" 'מה אני עושה?! אני הולך למות. זה הסוף שלי. זהו זה. אין יותר רגולוס. זו הייתה התוכנית של האח המזורגג שלי.' רגולוס לא ידע מה הוא מעדיף, לעצום את העיניים ולחכות לגרוע מכל, או להשאיר אותן פקוחות ולעשות את הפרצוף הכי מתחנן בעולם, בתקווה שהסלית'רינים ירחמו עליו. כך או כך, כבר היה מאוחר מידי.
הנער נהם באיום, מטיח את אגרופו הישר בלסתו של רגולוס חסר ההגנה. רגולוס מעולם לא היה לוחם דגול, ייתכן וזה מהסיבה הפשוטה שהוא תמיד העדיף לברוח. כעת, אותו לא-לוחם דגול היה משוטח על הרצפה, אוחז במקום הפגוע. אותו נער גבה-קומה, רכן מעליו, אחז באגרוף קמוץ בחולצתו של רגולוס וקירב אותו אליו, "עכשיו, אתה מוכן לחזור על זה שוב?" שאל בקול נוטף ארס.
"
ב-בשימ-בשמחה," פלט יותר מאשר אמר רגולוס בתגובה, מעורפל מהכאב.
הנער צחק, "טיפש," סינן בעודו מטיח את אגרופו פעם נוספת ברגולוס, הפעם בעינו השמאלית.
עד מהרה שניים מחבריו של אותו נער התאספו סביב גופו של רגולוס, מכים בו באגרופיהם ובועטים בו בחוסר רחמים.
"
לפתע, דרך מסך של כאב הוא שמע צעקות רמות בעקבותיהן הבעיטות פסקו. הוא ניצל את ההזדמנות על מנת למלא את ריאותיו הכואבות באוויר, ראשו צונח לרצפת האבן.
"
תניחו לו," אמר הקול אי שם מעליו. נשמעו מספר מלמולים שקטים ורגולוס שמע את צעדיהם המתרחקים של תוקפיו, חדר המועדון היה ריק.
"
עכשיו אתה רוצה לספר לי איזה דיבוק תקף אותך לכל הרוחות?"
רגולוס ראה במעורפל את היד המושטת לו ותפס אותה בחוזקה.
"
בעצם, אני חושבת שאני יודעת," בלטריקס הובילה אותו לאחת הספות, שפתיה מתעקלות לחיוך קטן למראה הסיסמה המוכתמת בדם. "סיריוס?"
אילו רגולוס היה יכול היה להוציא משפט אחד שלם מהפה, הוא בטח היה נשמע כמו: "שילך להזדיין - הוא והגלימה המחורבנת שלו!" אך מכיוון שפיו היה כרגע מלא דם וגופו היה חבול כולו, הדבר היחידי שיצא מפיו היה: "תודה, בלה."
"
על לא דבר, רגולוס," היא חייכה.
הוא עיווה את פניו לחיוך, נותן לראשו לצנוח לאחור, לוקח נשימות עמוקות שגרמו לצלעותיו החבולות לכאוב. היא חייכה אליו.


* * *


מי שאמר את המשפט: "זה הולך לכאוב בבוקר," כנראה לא קיבל מעולם מכות. כי, בשם כל הזרגים, זה היה הרבה יותר מכואב!' רגולוס קילל בקולי קולות וניסה להוציא את עצמו מהמיטה. נוכח התקרית של אתמול בערב חבריו לחדר החליטו כנראה לא לחכות לו והוא נאלץ להתמודד לגמרי לבדו עם זוג נעליים עקשן שסירב להנעל על רגליו. אחרי מאבק ממושך ומתיש שהסתיים בשתי נפילות כואבות ושרוך נעליים קרוע אחד, רגולוס הצליח סוף סוף להלביש את עצמו ולזחול במורד המדרגות לעבר חדר המועדון. לשימחתו, חוץ מחבורת בנות מצחקוקות שהצביעו עליו בגיחוך חדר המועדון היה ריק.
"
אני. שונא. מדרגות," הוא סינן בעודו עולה במעלה גרם המדרגות לכיוון האולם הגדול. הוא כבר התחיל לשמוע את המולת התלמידים הזוללים את ארוחת הבוקר שלהם בתאבון. הוא נכנס פנימה, מביט בזהירות לכיוון שולחן סלית'רין. קומץ של תלמידים הביטו בו במבטי נאצה. רגולוס בלע את רוקו, מחליט לוותר על ארוחת הבוקר להיום. הוא השפיל את מבטו, "לכל הרוחות," מלמל בעצב, ממשש את בטנו המקרקרת. רגולוס הרים את מבטו אל עבר השולחן של גריפינדור, היכן שישב אחיו יחד עם שלושת חבריו, אוכלים ארוחת בוקר דשנה.
"
עשיתי את זה," הוא אמר, מאמץ לעצמו הבעת פנים נינוחה, כאילו היה זה דבר רגיל ביותר בשביל סלית'ריני להתיישב ליד השולחן של גריפינדור, יומיים ברצף.
"
אני רואה," סיריוס סקר את פניו החבולים של אחיו, רגולוס היה יכול להשבע שראה שם, אפילו אם זה היה רק לרגע, רסיסי אשמה.
סיריוס הציץ אל שולחן סלית'רין מהקצה השני של האולם. אותם סלית'רינים עדיין שילחו לעברו של רגולוס מבטים זורי אימה.
"
אני רואה שעכשיו אתה פופלרי שם כמעט כמוני," גיחך סיריוס, מוסיף עוד חביתה ודברי מאפה אל צלחתו ומגיש אותה אל רגולוס. "אני גאה בך."
רגולוס הרגיש צמרמורת לא רצונית עוברת בגופו נוכח המילים, למרות שלא נאמרו ברצינות, "אני רוצה את הגלימה."
סיריוס הרכין את ראשו וחייך, "בהחלט הרווחת את זה." הוא רכן אל תיקו ובעודו בודק שאין איש שצופה בהם, הוא הוציא את הגלימה הכמעט-נוזלית והושיט אותה לידו המושטת של רגולוס שתחב אותה במהירות לתיקו.
"
עכשיו, אתה מוכן להסביר לי למה אתה זקוק לה?"
"
לא," פלט רגולוס ומיהר לסתלק מהשולחן, משאיר את צלחתו המלאה מאחוריו.

* * *

"מה אתה רוצה?" בלטריקס טופפה באצבעותיה בחוסר סבלנות.
"
אני... אר, השגתי את זה," הוא ניסה לא להראות נבוך מדי, אחרי הכל, זה בדיוק מה שהיא הייתה מצפה ממנו- "הנה," הוא הוציא את הגלימה מהתיק, מוסר אותה לידייה, "עכשיו אף אחד לא יוכל לראות אותי," מודע רק בערפול לדרך בה דבריו בטח נשמעו, הוא חקר את פניה באי נוחות, מחכה לרגע בו מעטה הקרח ישבר, הוא תמיד נשבר לבסוף, תמיד.
"
ובכן, כל הכבוד לך," היא סיננה דרך שפתיים קפוצות.
"
את אמרת ש-"
"
אתה לא באמת האמנת שאני אסכים לצאת איתך?" החיוך שעטתה על פניה לא היה מהסוג לו ציפה, הוא היה אחר, אכזרי, מסוג החיוכים בו סיריוס השתמש כשחשב על דרך חדשה להתעלל בו. "ילד טיפש, אתה לא בליגה שלי," היא דחפה לידיו את הגלימה והסתובבה.
הוא פתח את פיו על מנת לומר משהו אך המילים התפוגגו באוויר כמו טיפות קטנות של טל. הוא צפה בה מתרחקת, ידיו משחקות עם הבד הקטיפתי של הגלימה.

 


* * *


"
איזה חיים, אה?"
רגולוס, שישב על המדרגות בדרך למגורי הבנים בקושי הרים את ראשו. "בהחלט."
"
גורם לך לרצות להיעלם לפעמים, לא?" היא התיישבה לצידו, מניחה את ערימת הספרים שנשאה עימה לידה.
הוא הרים את עיניו, מבחין בנערה המתולתלת שבהתה בו בדאגה. הוא חייך חיוך קטן וממזרי, כמעט בלתי נראה, "היי, רוצה לראות טריק?"