ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"הלוויתן מבבל" – ביקורת

מאמר מאת מאת גדעון אורבך (Envinyatar)

 

 

 

הליוויתן מבבל נועד להיות סיפור פנטזיה ישראלי מקורי, שעושה שימוש בעולם מקביל שמבוסס על המיתולוגיה הבבלית ומיתולוגיות נוספות מהאיזור, ובעיקר שימוש מקורי (ובמידה רבה, גם הפיכה על הראש) של העימות המפורסם בין מרדוך לתיהמאת.
שני ילדים ישראלים, בנים של ממציא מפורסם, נקלעים במקרה לעולם מקביל, שנשלט בידי כנסיה אכזרית שמנסה לכפות "שמחת חיים" פלקטית ומזוייפת; בעולם הזה, קיימות מכונות משוכללות לצד קסם, חרבות ויצורים קסומים - רבים מהם מיני שדים ובריות אחרות המיתולוגיה הבבלית, הכנענית וכ"ו. בהמשך מסתבר, שיש קשר חזק בין שני העולמות, והעלילה מסתבכת ומתפשטת לשניהם. עד מהרה, מסתבר שקיימת קונספירציה חובקת עולמות, בה אנשי דת עריצים (איך לא? זה הפך להיות אופנה לאחרונה) חוברים לעורכי-דין ואנשי-עסקים תאבי בצע מהעולם שלנו (אופנה מזה זמן רב) בקונספירציה מרושעת, שנועדה להנציח את השלטון של שני הצדדים, כל אחד בעולמו.

אין ספק: עצם הרעיון של עולם פנטזיה בבלי שמשלב גם טכנולוגיה, מכונות מוזרות ושדים משרתים הוא לא רעיון רע בכלל: הוא מקורי, מאתגר, ואפשר היה ליצור בתוכו יצירה מצויינת.
אבל לצערי, המחברת לא עמדה באתגר שעמד בפניה, והתוצאה לדעתי היא מאד מאכזבת, ואפילו - החמצה גדולה.

אתחיל בזה, שבתוך תחום ספרות הפנטזיה, תת הז'אנר של "מעבר עולמות" (קרי: גיבור מהעולם שלנו מגיע לעולם פנטזיה) הוא אחד הקשים ביותר לכתיבה. מעבר לכל הקשיים הרגילים בכתיבת פנטזיה – כגון בניית עולם דמיוני אמין וכ"ו – נוספת שורה שלמה של קשיים חדשים שנובעים ממעבר העולם: החל מהצורך להציג את המעבר באורח אמין, המשך בצורך להתגבר על בעיות נוספות - כגון שפות שונות (ו"הוקוס פוקוס" שפותר את זה מיד עשוי לגרום לקוראים להרים גבה), וכלה בבעיה העיקרית שהיא: הלם התרבות. אדם נזרק לעולם שונה לחלוטין משלו, ובמקרה שלנו: עולם שמתנהל לפי חוקים אחרים, שסובל מעריצות איומה, שיצורים קסומים ושדים מתהלכים ברחובותיו (המפגש הכמעט ראשון שם הוא עם שד ועם מינוטאור סוחר עבדים), וכך הלאה - בואו ונאמר, שההבדל התרבותי בין בבל כפי שהיא מתוארת שם לבין העולם ממנו באו הגיבורים, גדול פי כמה מאשר ההבדל בין התקופה המודרנית לימי הביניים באירופה.
הבעיה היא, שהמחברת כמעט ולא מתמודדת עם האתגר כאן - המעבר של הדמויות לבבל הוא כמעט נטול הלם תרבות, טעויות שנובעות ממפגש תרבויות וכ"ו (מלבד כמה דברים קלישאתיים בהתחלה). באופן כללי, הדמויות משתלבות מהר מדי וחלק מדי - ועוד לא הגעתי לזה שבחורה ישראלית בת 15 הופכת בתוך אימון של שנה לאלופה בקשת ובחרב (yeh, right - מאד אמין).

מעבר לבעיה הזו, נראה לי שאחת הבעיות המרכזית ב"ליוויתן של בבל", הוא העובדה שהמחברת לא הצליחה, באופן שלם ואמיתי, להפיח חיים בעולם שיצרה: כאשר קוראים את שר הטבעות, הארי פוטר, שיר של אש ושל קרח – ואפילו חלק מספרי הפנטזיה הגנרית בנוסח רומח הדרקון, אפשר ממש לראות את העולם מול העיניים. ב"ליוויתן" זה פשוט לא עובד – התאורים והעלילה לא הצליחו להפיח רוח חיים באימפריה של בבל, כך שאוכל לראות אותה מול העיניים. אולי גם בגלל שהעלילה מזגזגת במהירות לכאן ולשם, ואין מחשבה אמיתית על תאור הרמוני, אלא במקום זאת (אגיע לזה מיד) יש שפע של סתירות פנימיות ואנכרוניזמים שמקשים עוד יותר על העברת העולם באופן אמין אל הקורא.

בעיה קשה מאד היא ריבוי של סתירות פנימיות ושרבוב של דברים שלא מתיישבים זה עם זה. ניקח למשל את הלחימה: ישנו ערבוב בלתי מוסבר ובלתי אמין של לחימה ימי-בינימית (סוסים, חרבות, קשתות), עם קפיצות פתאומיות להטלת רימונים, לטנקים מונעי-קיטור, יריות וכ"ו. לפעמים, זה כל-כך לא אמין, שזה הופך לאבסורד: הגנראלית המבעיתה רוכבת על סוס אוכל אדם לפני הטנקים שלה, ומנהלת עם הגיבורה קרב חרבות. קרי - בכל מקום בו רוצים לעשות רושם, נשלפות המכונות, אבל בכל מקום שרוצים מאבק הירואי, הרובים, הרימונים והטנקים נשכחים, וחוזרים לקרב החרבות הישן והאהוב: והכל בלי הסבר ורציונליזציה מספיקה, שתעשה "סדר בבלאגן".
אותם הדברים חוזרים גם באלמנטים אחרים של טכנולוגיה, שלא קשורים ללוחמה – בפעם אחת, התחבורה מתנהלת בקרונות חורקים, ובפעמים אחרות, נשלפות המכונות האלקטרו-סילפידיות שיוצרות קירות וכח ואפקטים אחרים שנשלפו הישר מהמחסן של האנטרפרייז.

וכמו הטכנולוגיה – גם האנשים: המחברת לא הצליחה ליצור רושם אמיתי של בבל, או גרסה פנטסטית של בבל, אלא השתמשה באוסף של סטריאוטיפים, חלקם לקוחים בעליל מסדרות אמריקאיות ודברים מודרניים אחרים. שימוש היתר בביטויים כמו "בשם הנקניק של כרכשת" או "בשם התחתונים של עזרובעל" לא מצליחים להסוות את זה.
הדברים מגיעים לשיא של כל הזמנים כאשר המחברת מצניחה, באמצע בבל, את הסטריאוטיפ של הפקידה הרוסיה הנוקשה והאנטיפטית, ומכנה אותה בשם הבבלי המסורתי מאד – בלה גלוק. וכדי להפוך את כל הסיפור למאד הגיוני, היא גם טורחת לספר לנו, בסופו של דבר, שהמזכירה בלה (שלבושה ומתנהגת כמו פקידה בסניף של מפא"י בשנות ה-60), באה מ"שבטי הברבארים בצפון" (הכוונה לשבטים סלאבים, אני מניח), משום ש"ביקשה חוכמה ודעת".
אני סמוך ובטוח, שכל ראש שבט שחי בטייגות מעבר לדניפר באלף הראשון לפני הספירה היתה לפחות מזכירה אחת עם שער אסוף בפקעת, משקפיים גדולים וגישה הסתדרותית.

הדבר הבא, שפוגע לא פחות, הוא העובדה שגם מרבית הדמויות, וגם העימות בין טוב לרע, הוא שטוח ושבלוני מאד.
מרבית הדמויות החיוביות (מלבד אולי האתנחתות הקומיות של השד פזוזו) הן סטריאוטיפיות: הגיבור הילד החכם, הנערה הקשוחה שהופכת ללוחמת וכמובן מתאהבת במנהיג המורדים האבירי, התמים ויפה-התואר (הילל בן-שחר הבבלי, שמוצג בדמות נורדית למהדרין של שער בלונדיני גולש ועיניים כחולות), הנסיכה הבבלית פורצת המוסכמות שמסתירה את הקסם שלה, וכך הלאה. ברוב הדמויות הללו, כמעט ואין מורכבות או רבב.
ומרבית הרעים, באותה מידה אם לא יותר - הם גרוסטקסות או שבלונות. מהסטריאוטיפ של עורך-הדין תאב הבצע וחסר המעצורים, ועד לכוהן הגדול הבבלי, שהוא פלקט שטוח של עריץ תאב שלטון שגם רוצה להפוך את הנסיכה לבובת המיטה שלו.
כאמור – חלק גדול מהעימות בין הרוע (דת, קונצרנים ותרופות פסיכיאטריות) לבין הטוב (מורדים אוהבי חופש, שדים וילדים נחמדים ונועזים), נראה כמו חיקוי מגושם של פולמן. אין לי מושג כאמור עד כמה פולמן הציג את העימות בין הסמכות לאבק כמורכב, אבל בליוויתן מבבל, העימות הוא חד-מימדי, בין טוב לרוע שהוא כל-כך חד-מימדי, עד שהוא הופך לגרוטסקה. בנוסף, שוב ושוב חוזרת הטעות ממנה מוזהר כל כותב מתחיל – האכלה בכפית; במקום לתת לקורא להבין שאדם מסויים הוא נתעב, למשל, המחברת תפציץ אותנו בסופרלטיבים שיבואו שוב ושוב אחרי תיאור המעשים, המחשבות או האופי שלו. לפעמים, המחברת משקיעה פסקאות שלמות בניתוח פסיכולוגי ממש על דמות ועל ההתפחות שלה – הכל מחוץ לסיפור, במקום לתת לקורא את ההזדמנות להבין לבד (וכמובן, להטמיע את המסרים או ההתפתחות בעלילה או בדיאלוגים).

ועם כבר בגרוטסקה עסקינן, אז גם כאן יש למחברת, לדעתי, טעות קשה.
שימוש בגרוטסקה הוא לא פסול: רולינג, למשל, יודעת בהחלט לשעשע את הקורא עם דמויות כמו דאדלי או קראב וגוייל, ועדיין לשמור את העלילה אמינה ורחוקה מגרוטסקה. האמצעי לכך, לדעתי, הוא תחימת הגרוטסקה במקום הראוי לה, ומניעתה מ"לזלוג" לתוך העימותים המרכזיים והמבנים שרוצים להפוך אותם למורכבים ומהותיים יותר.
המחברת של "הליוויתן" נכשלת כאן כשלון חרוץ. יותר מדי גרוטסקה, עם הדמויות הלא נכונות ובמקומות הלא מתאימים. לפעמים נראה, שחצי מהאויבים של הדמויות נראים כאילו יצאו מתוך cartoon או קומדיה - כאשר הסיפור הארוך עם ניצת האפרסק, למשל, הוא דוגמא מצוינת. גם הגנראלית אריטראבה, שאמורה להיות דמות מפחידה ואכזרית, מתגלה כגרוטסקה אחת גדולה, באופן שלא ממש תורם לאמינות של העלילה.
לפעמים, הגרוטסקה משורבבת פנימה באופן ובמקום כל-כך לא מתאים, עד שהיא ממש עוצרת את העלילה והופכת אותה לנלעגת. כך למשל, ממש בעת הקרב האחרון, משורבבים קטעים ארוכים עם קצין בבלי מטומטם, שגם כשהחיצים/כדורים שורקים סביבו, כל מה שהוא מסוגל לחשוב זה על כמה שהוא נראה יפה על הסוס, וכמה מרשים הוא כשהוא שולף את החרב. והפלא ופלא – דווקא עליו מטילים שליחות מכריעה שיכולה היתה להפוך את גורל הקרב.

לסיכום: למרות הפוטנציאל, הרי שלדעתי "הליוויתן מבבל" הוא החמצה גדולה במסגרת הנסיון ליצור פנטזיה ישראלית מקורית, וחבל.