מראה חיצוני

הולקיריות נראות כנשים מושכות, בעלות מבנה גוף עדין וקומה גבוהה מעט יותר מן הממוצע האנושי (כ-1.75 - 1.8 מטרים בממוצע). העור בהיר וחלק, והשער גלי ושופע. ההילוך הוא עדין וקליל יחסית. המאפיין הבולט ביותר של בנות הגזע הוא יכולתן להקרין שדות אנרגיה אינטנסיביים הלובשים צורה דמויית כנפיים אתרליות זוהרות. כנפיים אלו מקנות לולקיריות יכולת תעופה מוגבלת, היכולה לעבור שיפור בעזרת אימונים ויכולת אישית.
הולקיריות מתחלקות לשלושה תת-גזעים, הנבדלים זה מזה הן מבחינת אופי ופילוסופיית חיים, הן מבחינת יכולות והן מבחינה חיצונית, דבר הניכר בעיקר בצבעי השער, העיניים והכנפיים.

1. הולקיריות של האור (ולקיריות לבנות), ניכרות בגון שער בהיר מאד, בגווני פלטינה עד זהוב, עיניים בגוני הכחול והאפור (בדרך-כלל), ובכנפיים בגון בהיר זוהר, הנראות כאילו הן עשויות מאור.

2. הולקיריות של הסערה (אנורקיריות או ולקיריות כחולות), ניכרות בשער שגונו נע מבלונדי-אדמוני עד גוונים בהירים של חום, עיניים בגוני האפור והירוק, וכנפיים בגון כחול או תכלת בוהקים, הנראה כאילו הן לקוחות מן הרקיע עצמו.

3. הולקיריות של האפלה (דארקיריות או ולקיריות שחורות), ניכרות בשער בגוני השחור או החום-כהה, עיניים כהות או ירוקות, וכנפיים שחורות הנראות כאילו הן עשויות מעצם האפלה.

תולדותיהן של הולקיריות

הולקיריות הינן גזע צעיר יחסית, אשר נודע בקלדאריה בראשית העידן הנוכחי, הוא העידן החמישי (1,000 לפנה"ס בערך). כאשר נסה אלת האור מעולם מוצאה העתיק שנכבש בידי בלגורת', התלוו אליה חלק גדול מהישויות הנשיות אשר שירתו אותה מימים ימימה כרוחות משרתות; אל מחנה נסוג זה נספחו אף ישויות נוספות, אשר שירתו אלים עתיקים שהושמדו או הושחתו בקרב מול בלגורת' וצבאו.מוצאן של אלו האחרונות אינו ידוע, וככל הנראה מגוון - אולם חכמי המסורה שיערו שכמה וכמה מהן היו במקורן "עלמות ציידות" אשר אשר שירתו אלי סערה ומלחמה עתיקים אשר שמם לא נודע בקלדאריה.

כאשר הגיעה לקלדאריה, התחולל אי-כה השינוי הרה הגורל, אשר הפך את האלה העתיקה[1] לנוטרת האור רבת העוצמה, אשר שמה לעצמה למטרה למגר את כוחות הזדון ולהתכונן למאבק נוסף מול בלגורת'. אותו שינוי הקנה בידה כח לבצע את אחד האדירים בקסמיה - קסם אשר כבל את הרוחות המשרתות שלה לגוף חומרי, והפכן מרוחות אתרליות מבורכות לגזע החי על פני האדמה, אשר במשך כ-1000 שנים שימש כצבאה האדיר של אלת האור.

כך, באו לעולם החומר גזעי הנשים המכונפות של האור, אשר ישותן הפכה לחלק מקלדאריה, והוטל עליהן להתקיים בדרך זו למשך תקופה ארוכה ביותר, אך לא לנצח[2]. כבר מראשית בריאתן, התחלקו הולקיריות לשני זנים; הולקיריות של האור, אשר באו מפמלייתה של פיוריליה עצמה, והולקיריות של הסופה, אשר היו ככל הנראה הרוחות אשר נאספו מפמליותיהם של האלים האחרים. השונות התבטאה הן בצורה החיצונית והן באופי; הולקיריות של הסופה, או הולקיריות הכחולות (אנורקיריות), נטו לחבב את העיסוק במלחמה ובעלילות גבורה יותר מהולקיריות הלבנות, אשר רובן ראו תפקידים אלו כצו השעה או רע הכרחי בלבד. במשך זמן רב (ובמידה מסויימת עד היום), ראו עצמן רוב הולקיריות הכחולות ככפופות לאלת האור, אולם תלות זו נחלשה בהדרגה ורבות מהאנורקיריות החלו סוגדות יותר ויותר לאלי מלחמה עתיקים מן הצפון הרחוק[3], וחלקן, מאוחר יותר, אף לקריגנסדורף מקיידרהרץ.

אלא, שבמחשכים, בלא ידיעתה של פיוריליה, נוצר גם גזע שלישי ומסוכן; בלגורת', שהיה מודע למעשי יריבתו, הפעיל הד של הקסם האדיר על אלו מהרוחות המשרתות של פיוריליה שנפלו שבי בידיו לאחר המלחמה האחרונה, וכעת היו כבולות באולמות צוננים ועתיקים מתחת לפני האדמה. בלגורת' עיוות את הקסם, ומילא אותו בשקרים ושטנה, גורם לקורבנותיו להאמין כי גבירתן נטשה אותן בכוונה, דבר אשר מילא אותן זעם נוראה וקנאה כלפי אחיותיהן לשעבר אשר זכו להמשיך ולהנות מחסדי גבירת האור.

הולקיריות והאנורקיריות אשר הגיעו לקלדאריה מצאו עצמן במישורי השלג הנצחיים של ההרים שבגבול פארלאריה הצפונית, היוצרים רמה הנישאת אלפי מטרים מעל פני הים; לא עבר זמן רב מאז הגעתן, ובטרם הספיקו לארגן את צעדיהן, הנחית עליהם בלגורת' מתקפה מוחצת בעזרת צבאותיו, אשר חצו את הקרע שבין המימדים בעקבות יריבותיהן. לראשונה, השליך בלגורת' לקרב את הדארקירי שזה מקרוב נוצרו, ועימן באו לגיונות אורקים, מונהגים בידי חיילות עלפים שהשתעבדו זה לא מכבר לאל האפל, והוכתמו בזדונו. כך נפתח קרב שמי השלג (דאגור-מנלוס), הקרב הראשון בין פיוריליה לבלגורת' שניטש בתחום "העולמות הידועים".
שחצנותו ובטחונו המופרז של בלגורת' היו בעוכריו; צבאו, שציפה למחוץ פליטים מבוהלים, מצא את הולקיריות חזקות מכל מה ששיער. לעומת זאת, היו הדארקירי מבוהלות ומבולבלות, ובעלות מוראל נמוך; רבות מהן תעבו את בלגורת' בליבן ממש כשם שתעבו את פיוריליה, ועד מהרה נסו והתפזרו לכל עבר, ואילו אחרות הסתערו בשנאה יוקדת ובלא סדר על יריבותיהן החמושות היטב ונקטלו במהירות. העלפים, מונהגים בידי כוהני-אופל צמאי דם ולא מאומנים כדבעי, לא הטיבו לשלוט באורקים, והתקפתם הפכה להסתערות חסרת צורה. לרוע מזלם, כמה מיצוריו של קוראדור, ענקי הקרח, ששכנו ברמות "גג העולם", התערבו בקרב, והכו בהם מכה קשה על פני האדמה. עד מהרה, הפכה ההסתערות הפרועה למנוסה, כאשר חייל הרגלים של בלגורת' נס כל עוד נפשו בו בחזרה אל חסות אדוניהם שמעבר לשערי העולם.
בעקבות קרב שמי השלג, התפזרו הדרקיריות בחבורות פרועות על פני העולם החדש שנגלה להן, באשר רובן המכריע של ניצולות הקרב לא העלו בדעתן לחזור ולשרת את בלגורת' פעם נוספת. הפורטאלים הוגפו, ובלגורת' נבוך; במשך מאות שנים ארוכות, כמעט ולא נראו משרתיו בקלדאריה, לפחות לא בגלוי.

כעת, הורתה פיוריליה לבנותיה עטורות הנצחון לתור את העולם החדש שנגלה להן ולמגר את הזדון בכל מקום בו ימצאו אותו; באותם ימים של תהפוכות, הופיעו בעולם גם העלפים הראשונים, ובני האדם הקדומים החלו מתגבשים משבטים פרועים לעמים. אנשי הצפון, האיארתאד, הפליגו לראשונה על פני הימים. רבות מהולקיריות הצטרפו אל הנודדים החדשים וסייעו להם להלחם ביצוריו של צ'אוגארוק הנחלש. ברואי הכאוס, אשר השמידו במחיר כבד את הגזעים הקדומים של ה-High One, לא יכלו לעמוד בפני המתקפה החדשה שכמותה טרם הכירו, באשר הולקיריות היו נחושות ורבות עוצמה. בתקופה זו, של האלף הראשון לפני הספירה, נודעו שמותיהן של כובשות ושליטות אשר זכו לתהילת עולם והביאו את האמונה באור לכל מקום אליו הגיעו.

מלכתן האדירה ביותר של הולקיריות היתה אסטרידה א-קרילאסט, שנודעה בכינויה "הנודדת", ונחשבה כמפקדת העליונה ויד ימינה של פיוריליה. היא ניהלה את הקרבות הראשונים של הולקיריות ביצורי התופת, באיזור תעלת טיגובין ואיי טילקריס, שם הקימה מצודה נישאת, ששימשה מעל מאה שנים כבירתו של הגזע החדש (ומאוחר יותר, אחת המצודות הראשיות של המשמר הקייסרי); משם חצתה את הים המואר ונחתה בעמקי הסילנאראלד (מערב לוסטוליס); כאן, החלה המלחמה הגדולה בינה לבין אימפריית אנשי התייש ובני האדם מזרע "העממים העתיקים" אשר חיו בצילם דורות על גבי דורות; אלו גם אלו נשלטו בידי בן אלמוות אפל של צ'אוגארוק שכונה אטונג האפל (DarkAtung) או "גרזן התופת"; לצידו עמדו, בעת ההיא, לא מעט מ"אנשי הליל" גבוהי הקומה מרמות הורלצריין; אלו הקימו בתקופה ההיא ממלכה מושחתת עד היסוד בשם מינדריגאר (Myndrigar), תרבות אשר הושפעה ככל הנראה משרידי ה-Children of Eternity אשר מלכיהם הכוהנים סגדו לאלת העינוי והתופת[4]. אליהן חברו נערות האצה (האנורקרונגה) הירוקות והאדומות, אשר לרשות מצביאותיהן עמדו רבבות אנשי דג, לטאה וצפרדע ששרצו בביצות הגדולות של פנים היבשת.
המלחמה בין הולקיריות לכוחותיו של צ'אוגארוק נמשכה, לסירוגין, מעל 750 שנים; אולם בסופו של דבר ניגפו כוחותיו של אל הכאוס; העממים העתיקים ששרדו נסו אל הדרום הרחוק, מעבר לקייר-זורהארדן, ועימם שרידי אנשי התייש, אשר הציביליזיציה המוזרה שלהם הושמדה כמעט כליל. כבר בשלב מוקדם, פיצלה אסטרידה את כוחותיה למספר זרועות, כאשר על כל אחת מהן הפקידה את אחת מן "המצביאות המוארות שלה", אשר רובן באו מקרב הכבירות בולקיריות.

בשנת 528 לפנה"ס, הבקיע צבא ולקיריות בראשות המצביאה קלסט "הטהורה" את חומותיו המזוויעות של מייגרסוורת', האדיר במבצריהם של המינדריגאר, ואחרון מלכיהם הכוהנים, בורגורק, נפל בחרב. אלא, שקלסט עצמה נפלה באותו קרב, והולקיריות שלה מצאו עצמן בלא מנהיגה והתפזרו. רובן התיישבו לאורך החופים הצפון-מזרחיים של אסטארנה, ולאחר מספר מאות שנים עקרו רובן לריילנבורג[5]. ולקיריות לבנות מעטות בלבד נותרו כיום לשבת במישורי הלנסיאל והורלצריין, אף כי קיימות עדיין קהילות מספר לאורך המיצרים הצפוניים. הרחק דרומה משם, לחמה מצביאה ולקירי אחרת, קלאריליה ריילדארד, בטיטאנים מושחתים מזרע הסאראו, וכבשה את האי הגדול ויילורין; קלאריליה הכריעה והשמידה את אימפריית הסאראו ואת הקרונגו האחרון שלה, הודון השני; המצודה האחרונה של יריביה, סורו-קוראו-האמבראב, נפלה והושמדה כליל בשנת 448 לפנה"ס. מלכה-פלדינית אדירה זו יסדה למעשה את הידרוסט, הביאה את האור והאבירות לתושביה, ונישאה למוצלח בין האבירים ההידורסטים, הוא קודור הקדוש; בסופו של דבר, עזבו שניהם ביחד את הידרוסט, וזכו לחיי אלמוות בחסד פיוריליה. קלאריליה הכתירה עצמה כמלכה המושלת של האי, והקימה את שלטון "המועצה הלבנה" (ראה ההיסטוריה של הידרוסט[6]), אשר החזיק כאלף שנים, עד שעברה ווילורין-הידרוסט לשלטון בני האדם.

מצביאה אדירה אחרת מקרב הולקיריות היתה ריילוריה מית'רוסט, אשר צבאותיה חדרו לצפון-מערב אסטארנה והקימו שם מבצרים אדירים, אשר היוו את ראשיתה של ממלכת ולקיריות שנקראה ריילנבורג, על שם גבירתה.ריילוריה ניהלה קרבות אדירים עם ה-Mascaru (מאסאקרו) העתיקים, בני אדם פראים אשר סגדו לשד גוגולוס ונמשלו בידי חצאי-שדים. גם כאן, ניצחו הולקיריות את יריביהן, השתלטו על מרבית שבטי האדם ואילצו אותם לנטוש את האמונה בשדי הטומאה מהיער, ולקבל את אמונת האור[7]. לאחר תקומת ריילנבורג, יצאו הולקיריות מערבה ודרומה, אל זאהאדרין הקדומה, וכרתו ברית עם מאמיני ה-High One כנגד שבטי פרא שבאו מההרים הגבוהים. אלא שכאן נתקלו צבאות ריילוריה ביריב חדש ונוקשה: דארקלורינד רבת העוצמה, האדירה במצביאות הדארקירי, הקימה את ממלכתה (דארקרילד) במרומי ההרים, אימנה את שבטי הפרא ואת העוגים שסגדו לה כאלה, והשיבה מלחמה שערה לואלקיריות. בין הצדדים ניטשה סידרת קרבות, שהסתיימו בקרב מדרון החצות (מאה 4 לפנה"ס) - הקרב הגדול ביותר שהתחולל אי פעם בין הואלקיריות הלבנות והכחולות לבין הדארקירי, והעקוב מדם ביניהם. יותר ממחצית צבאו של כל אחד מהצדדים נספה בקרב, שארך כמעט חודש, וחרף זאת לא הצליח אף אחד מהם להשיג יתרון מכריע. לבסוף, נסוגה ריילוריה, פצועה ומוכה, מערבה, ולא יצאה עוד למסעות מלחמה נוספים בשארית ימיה. אלא שהדארקיריות עצמן ספגו די אבדות בכדי להמנע מפשיטות על קוייגר וריילנבורג למשך למעלה מ-200 שנים. מאוחר יותר, ניטשו קרבות נוספים בין הצדדים, אולם אלו היו קטנים יותר, ולא סיכנו את קיומו של אף אחד מהם[8].

אחרונה, יש להזכיר את קרימהילד הנועזת, האדירה בקרב האנורקירי; זו נלוותה אל האארתאד במסעותיהם לאורך הים המפריד בין אסטארנה לואלנקאלד, ונישאה למלכם דאז, תאודרד "הכובש"; צמד זה (מעין מקבילה אנוריקירית לקלאריליה ריילארד וקודור), הכה שוק על ירך את הבארו (Baru) שחומי העור, קרוביהם הרחוקים של העממים העתיקים שישבו במערב הרחוק, ושרף בלא רחמים רבים את עריהם[9], ולאחר מכן את נחיליה המאנדאוראק והצ'רנובודה באותם איזורים עלומים מדרום להילאסיאס דהיום. קרימהילד הנאווה והקטלנית הכניעה את אנשי הלילה, שהיו משועבדים לצ'אוגארוק, והעבירה רבים מנסיכיהם אל חסותה; לקרימהילד מיוחסת יצירתה של אומה חדשה ומסתורית מעבר לערפילי המערב הרחוק: הקיידרהרצים, מזיגה מוזרה ורבת עוצמה בין אנשי הלילה לספני הצפון, שדם רב של ולקיריות כחולות זרם בעורקיהם. דמותה נערצת בקריינליכט[10] עד היום, ודמותה עיטרה אינספור פסלים המוצבים בכיכרות עריה. במשך מאות שנים, סגדו לה הקיידרהרצים הקדומים (לצד האמונה ב"מלך הסוסים" הלבן), עד אשר הוחלף פולחן עתיק זה במאבק בין אמונת קריגנסדורף וליטאנגארדה מחד, וטוטנהאגן אדון השלשלאות הנאצלות מאידך.

אלו היו מלחמותיהן האדירות של הולקיריות והאנורקיריות באלף הראשון לפני ספירת הילאסיאס, אשר זכו לכינוי הציורי "עידן דמדומי השחר"; פיוריליה, אשר ניחשה כי התבוסה אשר נחל בלגורת' היתה זמנית בלבד, ובבוא היום ישובו צלליו ויתפשטו בקלדאריה, העלתה בחזונה ממלכות אדירות של אור, אשר יתפתחו לתלפיות כדי להדוף את הזדון בבוא היום, כאשר יפתחו שערי העולם ויחל הקרב האחרון. חזון זה, חרף הנצחונות הגדולים, נכשל. מחציתו הראשונה של האלף הראשון לסה"ה הביאה עמה החלשות ואף התנוונות של הואלקירי. ראשית לכל, מספרן של הולקירי הנעלות, אשר שירתו את פיוריליה עוד בטרם לבשו גוף חומרי, הלך ופחת. ככל הנראה, היתה רילדאריה "הבלתי מתפשרת" (ראה היסטוריה של הידרוסט, פרק שני), האחרונה מבין נגידותיהן הגדולות[11]. בנותיהן, אשר נולדו אל תוך קלדאריה מזיווג בין ולקיריות לבני אדם או עלפים, היו נחושות פחות וחלשות יותר בעוצמה וברוח. ככל שעברו הדורות, כך נטו רובן לחיי עצלות ותענוגות[12], טענו כי תפקידן הושלם וכעת זכותן לחיות חיי שלום ולהנות מהפירות הנאים שנפלו בחלקן, כשהן סוגדות לאלת האור כאלת השלום, האהבה והפרחים. במחצית השניה של האלף הראשון, כאשר שב בלגורת' והכה בכח עצום באסטארנה הצפונית, כובש את הגדולה בממלכות העלפים הנעלים והופך אותה לאימפריית זדון מבעיתה בראשות הטיראן קסטאל אר-טורגול, שוב לא מצא אלא ולקיריות ספורות עומדות נגדו, כאשר יריביו באו בעיקר מקרב העלפים, בני האדם והגמדים[13]. ממלכתן הראשית של הואלקאריות, קייסרות הסילנאראלד של ריילנבורג, התנוונה ונחלשה בהדרגה, הופכת אט-אט לפסיפס של נסיכויות ומדינות עצמאיות, אשר השלטון בהן עבר לידי גזעים אחרים. הקייסרית המוארת הלכה ונחלשה, ולאחר פלישותיהם הגדולות של רוכבי התולעים במאה ה-19 לסה"ה, לא נותרה אלא כסמל בלבד, אשר כוחו מוגבל אף בתחום ריילנבורג עצמה. המשמר הקייסרי המפורסם, עליו פיקדה במשך מאות רבות עלפית הורד המפורסמת אמריל דה לה-מונקריס, התנוון ונחלש במהירות במהלך האלף השלישי לסה"ה, ולא נותרו ממנו אלא שרידים על פני איים עתיקים ושכוחים מלב.
חרף זאת, מלחמותיהן של הולקיריות לא הסתיימו בלא הישגים; כוחו של צ'אוגארוק מוגר כמעט בלא היכר בחלקים רבים של קלדאריה, ובאה לעולם "משפחת דתות האור", ירושתן של הולקיריות, אשר מהן צמחו יריביו הגדולים של הזדון בקרב בני האדם; ולמרות הכל, נותרו עד היום שרידים מן הולקיריות הלוחמות - מעטות וחלושות בהרבה מאמותיהן הדגולת, אך עדיין כח שראוי להזהר מפניו. בראשית האלף השלישי לספירת הילאסיאס, הנחיתו ולקיריות לבנות מכה מוחצת ומשפילה על כוחות בלגורת', כאשר פלשו לתוך עולמם העתיק וקטלו אותם בכל מקום בו מצאו אותם[14]. זה היה, ככל הנראה, האחרון במסעות המלחמה של הולקיריות הלבנות.

האנורקיריות, לעומת זאת, נותרו במספרים גדולים למדי בארצות הצפון, ובמשך דורות על דורות פעלו בשיתוף פעולה עם אנשי הצפון; מרכזיהן הגדולים בצפון הרחוק קיימים עד היום, ולצידם מרכזים קטנים יותר בויילורין-הידרוסט, קריינליכט ומקומות אחרים. מקיידרהרץ המסתורית, לעומת זאת, נעלמו כמעט כליל עם נצחונם של מאמיני טוטאנהגאן. הדארקירי נפוצו ברבות מארצות הספר, אולם מלבד דארקרילד, כמעט ולא הצליחו להקים ממלכות משל עצמן, ונותרו בדרך-כלל בגדר שבטים פרועים גרידא.

אורח-חיים, אופי והשקפה

כל גזעי הולקיריות הינן בעלי תוחלת חיים גבוהה; ולקיריות לבנות וכחולות חיות כ-1500 שנים בממוצע, ודארקיריות כ-1100 שנים בממוצע. ולקיריות אינן מזדקנות לעולם מבחינה חיצונית; הולקירי העתיקות היו נותרות במלוא אונן עד אשר היו חשות חולשה חריפה ועייפות, המעידות כי חייהן קרבים לקיצן, ואזי היו מורישות את רכושן, נפרדות לשלום מהקרובים לליבן ומתות. מרבית הולקירי דהיום (בעיקר הלבנות) נמצאות במצב קבוע של חולשה הולכת וגוברת במשך מאתיים השנים האחרונות לחייהן, ובתקופה זו נעשות יותר ויותר נרפות (ומפונקות), עד שמשיג אותן המוות. הדארקירי חוות גורל גרוע עוד יותר, ובמאה השנים האחרונות לחייהן הן שוקעות במרה שחורה, המדרבנת אותן למעשי אכזריות, עד שהן נחלשות ושוקעות בשנת סיוטים ארוכה ומייסרת, אשר בסופה הן מתות. חלק מהדארקירי, אי-לכך, נוהגות להתאבד כאשר הן חשות כי התהליך המבעית מתחיל.

לולקיריות אין זכרים; כדי להתרבות, הן חייבות להזדווג עם בני אדם או עם עלפים; מרביתן מעדיפות, משום-מה, את הראשונים על האחרונים. בעוד חלק מהולקירי מאמצות לעצמן מנהגים של אהבה ונישואין, אחרות (בעיקר דארקירי) בזות לכך, ומשקיפות על בני האדם ככלי גרידא להבאת צאצאים או לתענוג (ליתר פירוט על מנהגי הולקירי, ראה להלן).
כאשר הולקירי מתה, הכבלים המחברים אותה אל עולם החומר מתפוררים במהירות; גופתה אינה נרקבת, אלא מתפוגגת בתוך שעות אחדות ליסוד ממנו באה. ולקיריות לבנות חוזרות להיות אור, ודארקירי חוזרות להיות אפלה. האנורקירי מתפוגגת לענני סערה, אשר ממריאים למעלה. כאשר מתה אנורקירי עצומה במיוחד, הדבר עשוי לגרור אכן סערת ברקים שתצליף בכח רב בכל הסביב הקרובה.

ולקיריות לבנות: הולקיריות הלבנות החשיבו עצמן, מאז ומעולם, כ"בנותיה של פיוריליה", האמונות על שמירת הטהור, הטוב והיפה. לפי אמונתן, הצטוו בנות גזען להראות לבני האדם את הדרך הנכונה והמוארת, ולהיות כלפיד לבן הזוהר בחשיכת העולם. הולקיריות הלבנות הן תרבותיות, מעודנות מאד, ובעלות שליטה מצויינת בשפות ומנהגים מסובכים, מתוחכמים ורב-משמעיים. שפתן, שצורתה הקדומה דמתה מאד לשפתם של אי-אלו מהעלפים הנעלים, היא עדינה ומצלצלת, בעלת עושר לשוני עצום, באופן שמעטות השפות בעולם המשתוות אליה. הולקיריות חיות בדרך-כלל בקהילה, גדולה או קטנה, תחת שלטונה של נגידה מיוחסת, השייכת לאחד הבתים העתיקים והמכובדים. לנגידה אין לעולם סמכויות דיקטטוריות ממש, אלא בעיקר תפקיד של הנחיה רוחנית, מרכזת פולחן ו"בכירת הקהילה", שאינה זקוקה לאמצעים עונשיים או לכוחות אכיפה כדי לפרוש את שלטונה.

מרבית הולקיריות הלבנות נטשו את החרב, והפכו לעם פציפיסטי המותיר את המלחמות בידי אחרים, גם כשהן קרבות אל גבולותיו; רובן רואות עצמן כמי שעיקר תפקידן כבר תם: החשיכה גורשה ברובה, ולא נותרו ממנה אלא שרידים בארצות ספר, שניתן ורצוי להותירם לגזעים "גסים" יותר, כגון בני אדם ואנורקיריות. חלק מהולקיריות הלבנות, חרף נימוסיהן וחביבותן (אשר לדעת רבים היא מזוייפת למדי), מתנשאות מעל גזעים אחרים, וסבורות כי הן הטהורות ביותר, וכי רק פראים מסוגלים לראותן ולא להעריץ אותן ואת דרך חייהן. הולקירי דנן מאמינות בפיוריליה כאלת האהבה, השלום והפרחים, ועורכות לכבודה טקסי פרחים נאים ורבי רושם (אך לדעת מקטרגיהן, ריקניים מאד), מפזרות בשמים ורוקדות ריקודים טקסיים לכבוד גבירת האור כשהן עוטות לבן.
מכל זאת, הופיעה בקרב מקטרגי הולקיריות הסטיגמה של היצור בהיר השער, השוטה והילדותי העסוקה בלרקוד מסביב לפרחים, המסרבת להוציא את אפה מן "הקהילה המושלמת שלו", וכל-כולה עסוקה בענייני זוטות, רכילות ועונג (ולעיתים חיפוש 'אהובי-לבב' נאים אותם היא הופכת ליצורים דומים לה).

בין ולקיריות אלו לבין העלפים הנעלים שוררת יריבות עזה ואפילו משטמה, זאת דווקא ובעיקר כאשר עסקינן בעלפים הסוגדים לפיוריליה בתור "מלכת הכוכבים". הולקיריות נוהגות להתנשא על העלפים ולטעון כי הם שרידיו של "גזע כושל, אשר מוגר והובס לפני עידנים, ואין הוא ראוי עוד לחסדי האלה", ואף כעת הוא מסרב לתקן דרכיו. העלפים, מצידם, משיבים בבוז שקט, ומעדיפים להתעלם מהולקיריות הלבנות כאילו הן אוויר. לפי השקפתן, אין מדובר אלא בניסוי שנכשל, שהוא כה עלוב עד כי הוא ראוי לרחמים.

מיעוט מהולקיריות הלבנות מוסיף לחיות בדרך דומה לזו של אימותיהן הקדומות; אלו מאורגנות בדרך-כלל בקהילות לוחמות החיות באיזורי ספר, ומזכירות בתפקודן מסדר אבירים צבאי. אף הן נשלטות בידי נגידה, המשמשת כ-Grand Masteress[15]. הולקיריות הלוחמות הן שקטות ועגמומית יותר מקרובותיהן, ממעטות לקיים פולחן מסודר ומנסות, כתמיד, לסייע לבני אדם ולעלפים המאמינים באור או באמונות אחרות הנראות להן כמנוגדות לזדון. בין שני הפלגים שוררת מתיחות עזה ואף עויינות, בעיקר מאז מלחמת האזרחים שניטשה ביניהן בסוף ימי שלטונה של רילדאריה בהידרוסט (ראה ערך). כל אחד מהצדדים רואה את הצד השני כמנוון ושוטה, המקומם את אלת האור ואחראי למאורעות הטראגיים שקרו אז, ולשקיעת כוחן של הולקיריות כולן. אמנם, מאז ימי רילדאריה לא הפכה מתיחות זו מעולם לשפיכות דמים, וולקיריות לוחמות סייעו מדי פעם לקרובותיהן, אולם תמיד נותרת עויינות המסווה היטב מאחורי נימוס קפדני וחיוכים לבביים כביכול, המבהירה לולקיריות הלוחמות כי אין הן רצויות בישוביהן של שארות-בשרן[16]. ולקיריות לוחמות אינן בוחלות בפרחים יפים, אולם אינן מייחסות להם בדרך-כלל קדושה יתרה, ונרתעות ממנהגים פומפוזיים של בישום ומחולות "אהבה ויופי" מסביב לערוגות בגן. הדת של הולקיריות הלוחמות מינימליסטית הרבה יותר, ומתמקדת בעיקר באמונה אישית המגובה במעט תפילות וטקסים צנועים.

רוב מוחלט בקרב הולקיריות הלבנות מאמינות באהבה ובחיי זוגיות; ולקירי שמגיעה לפרקה בוחרת לעצמה בן-זוג, בדרך-כלל אדם צעיר ונאה המאמין באחת מדתות האור, ונישאת לו בטקס דתי של פיוריליה, ונותרת לחיות לצידו עד מותו. לאחר מכן, היא מתאבלת עליו במשך תקופה ארוכה, ונותרת ערירית כ-150 שנים בממוצע לפי המנהג, בטרם היא מחפשת בן-זוג חדש. בקהילות ממוסדות של ולקיריות (ביחוד מהזן הלא-לוחם), נטמנים "אהובי הלבב" במערת קבורה מיוחדת, ושירים מלודיים נחרטים על ארונותיהם. קריפטים רבים מאד מסוג זה נמצאים בריילנבורג, ובשאר הישובים הגדולים של הולקיריות הלבנות. הולקיריות הלוחמות בוחרות מנהגים מצועצעים פחות, ובדרך כלל "משיבות את האהוב המת אל בני עמו", בטקס הלקוח מדתו של המת. אף כי ולקיריות לוחמות נוהגות להנשא פחות, ולהשאר עריריות זמן רב יותר בממוצע, הרי בדרך-כלל אין יסוד רב לבדיחות הלגלגניות של מקטרגי "הולקיריות של הפרחים", כי הן מחזיקות הרמונות של 'בהמות-זיווג' מפונקות ורפות-שכל[17].

אנורקיריות: הולקיריות של הסערה לא התפלגו והשתנו מעט מאד במרוצת העידן החמישי. אף כי כוחן של האנורקיריות דהיום נופל בהרבה מזה של אמותיהן הקדומות, הן ממשיכות בדרכן, ובזות מאד לולקיריות הלבנות ששכחו את מסורתן והפכו (לדעת האנורקירי) לעדר נרפה ומעורר רחמים; חלק מהאנורקירי עודו חש מוטיבציה להגן עליהן (אם כי לעיתים בעד שכר גבוה), אולם אף זאת בבוז מוסווה אך במעט.
רובן של האנורקיריות עודו סוגד לאלת האור (בדרך-כלל, לצד אחד מאלי המלחמה שאת אמונתו קיבלו), ואף האחרות מכבדות אותה. מעטות מהן התמכרו לזדון או ירדו לברבריות מוחלטת, ואילו רובן רואות עצמן, בדרך-כלל, כמחוייבות להלחם לצד האור וכנגד כוחות זדוניים, אף כי לפי דרכן הן. בניגוד מוחלט לולקיריות הלבנות, שאף הלוחמות ביניהן רואות בקרב רע הכרחי, האנוקריות מעריצות את המלחמה ואת תהילת הגיבורים (הלאומית, השבטית ובעיקר האישית), וחלקן נוטה, כמו אנשי הצפון, לשיר שירה נוראה בעת הסתערות. אנורקיריות עשויות להיות אכזריות הרבה יותר מקרובות משפחתן הלבנות, ולא פעם הן עושות מעשים קשים מאד למי שנראה להן אוייב מושבע וזדוני, או בשם הנקמה. הדרך בה הובילה המלכה קרימהילד את השריפה והטבח בערי הבארו משמשת דוגמא קיצונית, אך מאלפת, למה שיכול יריב אשר פגע קשות באנורקיריות[18] לצפות.
האנורקיריות הן גאות מאד, ולא בקלות נכפפות למשמעת, בעיקר של מי שאיננו נמנה על בני גזען. חלקן מרחיקות לכת ורואות עצמן כ"בנות האלים", אשר זכאיות לבחור את הגיבורים הגדולים מקרב בני האדם ולזכותם בכבוד לשמש כבני-זוגן (אמונות מסויימות בקרב אנשי הצפון הרחיקו לכת, וטענו כי הולקיריות הכחולות אוספות גם את נשמות הלוחמים המתים, ומעלות אותן אל היכלי הגיבורים).
אנורקיריות, כמו ולקיריות לבנות, מחפשות לעצמן בני זוג מקרב בני האדם, אולם הן "מתירניות" הרבה יותר[19]. הן מחפשות, כאמור, גיבורי מלחמה הראויים לחסדן, ובדרך-כלל חיות כרעיותיהן למשך שנים ארוכות, אף כי לא תמיד עד יום מותם. הן נוטות, יותר מולקיריות לבנות (גם בשל מזגן הסוער והגאה), להסתלק מקשרים לאחר זמן-מה, ובתום תקופת רווקות צנועה (של שנים אחדות), לחפש לעצמן בן-זוג חדש. מתלוצצים על אנורקיריות, כי הסיבה לכך כי הן נשארות עריריות למשך שנים ארוכות הינה בעיקר שחצנותן ובררנותן, ולא אלמנותן.

אנורקיריות חיות בחברות מסובכות אך לעיתים רחוקות (דבר המעיד בדרך-כלל על שותפות עם לוחמות מקרב הולקיריות הלבנות), ומעדיפות מסגרות רופפות יותר, המאפשרות להן יותר ביטוי אישי וכופות עליהן פחות משמעת נוקשה. מרבית האנורקיריות חיות בקלאנים לוחמים, הנאספים מדי פעם ביחד בעת צורך או צרה גדולה. קלאן אנורקיריות מונהג בדרך-כלל בידי בית אצולה הנחשב כמיוחס ומוציא את הלוחמות הנוקשות ביותר מבין שורותיו, ולצידו מועצה של לוחמות מנוסות וכוהנת-קוסמת גדולה אחת או שתיים (תלוי בסוג האמונה ובגודל הקלאן). לעיתים רחוקות, הן חיות לצד קלאנים אנושיים, בעיקר של אנשי צפון, אולם בדרך-כלל הן מעדיפות לשמור מרחק, ולבוא במגע עם בני האדם שאינם בני זוגן בעת צורך, ובעיקר לצורך קרבות משותפים כנגד אורקים, דארקירי ושאר מריעין בישין.

בניגוד לולקירי הלבנות, שהן יושבות ערים ומבצרים, אנורקירי מעדיפות כפרים הנמצאים בלב הטבע, במקומות קשים לגישה למי שאינו מסוגל לעוף. שם, הן מגדלות סוסי כפור כחולים וכלבי צייד משובחים, ולעיתים גם את סוסי הרעם המכונפים, עליהם רוכבות הטובות בלוחמות בעת קרב. סוסים אלו מהווים את עיקר כוחן וגאוותן של שבטי האנורקירי, ובעת כינוס גדול, מתחרות הלוחמות המובחרות זו בזו בתמרוני אוויר וקרבות מדומים. מיעוט מבין האנורקירי יושב בערי נמל, לצד בני אדם; אלו ידועות בדרך-כלל במשיכה עזה לים ולספנות, ונחשבות כיורדות-ים מעולות, שאין כמותן להתמצא ולנווט ספינה בתוך הסערות הקשות ביותר. מיעוט מהאנורקיריות, בעיקר כאלו שהשתחתו, נוטה מפעם לפעם לעסוק גם בשוד-ים. כך או כך, נווטת אנורקירי היא מבוקשת מאד, ואדונים רבים מוכנים לשלם לה שכר עתק כדי שתעבוד בשירותן.

דארקיריות: הדארקיריות לא הצליחו רבות במעשיהן; מלבד בממלכת דארקרילד ובמקומות ספורים אחרים, לא הצליחו מעולם להקים ממלכות יציבות, ונותרו כשבטים פרועים, החיים עם פשיטות, שוד וגזל, ורבות מהן משמשות כחרבות להשכיר לכל דורש. רק בדארקרילד, התפתחה שכבה גדולה של יושבות ערים ומצודות, אשר הקימו מתוכן צבא מסודר המתחרה בולקיריות הלוחמות. צבא זה מרר את חייהן של ריילנבורג וקוייגר במשך מאות על מאות שנים, ועושה זאת מדי פעם בפעם עד עצם היום הזה.
הדארקירי הן פראיות, חיות כמעט תמיד על חרבן ושונאות משמעת וציות, ומעל הכל מרירות ואכולות קנאה. קשה לרכוש את ידידותן, אולם באופן מפתיע, נודעו רבות מהן ככאלו שיש ערך רב למילת הכבוד שלהן, אם וכאשר הן נותנות אותה מרצונן החופשי. חברת הדארקיריות הינה בדרך-כלל שבטית וחסרת סדר, וסובלת ממאבקי כח אלימים ומהפיכות רבות. מדי פעם, קמה שליטה המצליחה לאחד את השבטים ולהופכם לצבא מאיים, אולם לאחר הסתלקותה או הדחתה שבות הבריתות ומתפוררות. הדרקירי אכזריות וחסרות מעצורים; אולם קיימים לא מעט שבטים המקיימים קודים מוסריים כלשהם, ורואים טבח של אנשים לא חמושים כפחיתות כבוד היאה לאורקים (אלא אם כן מדובר בנקמת-דם או נקמה על עוול גדול שעשו להן[20]. הן קנאיות לכבודן, ועשויות להגיב באלימות רבה על עלבונות אמיתיים או מדומים. חיי האהבה שלהן דלים, אם בכלל; רוב הדארקירי מסתפקות בחטיפת בני אדם כדי לעשות בהם שימוש לרביה, ולאחר מכן להשליכם ככלי אין-חפץ, אם לא גרוע מכך. מאידך גיסא, אף מקרים של אהבה ונישואין בין דארקירי לאדם נודעו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה.

מרבית הדארקירי מתעבות את פיוריליה ובלגורת' כאחד, ומתגאות בכך כי הן היחידות החיות חיי חופש אמיתיים, בלא אלים ארורים, בוגדניים ונצלנים ההופכים אותן לבשר תותחים עבור מזימות מרושעות ונפתלות. הן מוכנות לסגוד ולהעריץ את דארקלורינד, ומאומה זולתה. מאידך, מיעוט בקרב הדארקיריות, בעיקר מקרב יושבות הערים של דארקרילד, מוסיף לסגוד לבלגורת'. אלו הינן מעודנות, ערמומיות ואכזריות הרבה יותר משארות-בשרן, ונחשבות כמי שאין לבטוח במילתן בשום פנים ואופן; רבים משבטי הפרא של הדארקירי שוטמות את אחיותיהן הללו בכל-ליבן, ולא פעם לוחמות בהן[21] בזעם, כאשר הן מנסות לכפות עליהן את דרכן, משפילות את כבודן או פולשות לנחלותיהן.

קרב

אף כי הולקיריות הן בעלות כנפיים, הרי שאין הן גזע אווירי; מעטות מהולקיריות יכולות להשתמש ביכולת העולה על תעופה קצרה מאד שנועדה להתגבר על חומות, או לדאות כדי להגיע בשלום לקרקע מגבה של בהמה מכונפת שהופלה. רובן המוחלט של הולקיריות מתקשה מאד לשמור על יציבות אווירית די הצורך כדי להשתמש בהתקפות קליעים בעת שהן מרחפות בגובה אחיד מפני הקרקע. אי לכך, הולקיריות לוחמות בדרך-כלל על גבי הקרקע, או מעל גבן של בהמות מכונפות. תבונתן הגבוהה וחושיהן המחודדים הופכים אותן לקלעיות ולסייפות מעולות, ומאפשרים להן גם גישה רחבה למדי אל כוחות מאגיים. ולקיריות מנצלות את כנפיהן לזינוקי-קרב גבוהים המאפשרים להם להתקיף את היריב במהירות, ולא פעם מלמעלה. צורת הלחימה והיכולות משתנות, כמובן, בין שלושת התת-גזעים.

ולקיריות לבנות: הולקיריות הלבנות דהיום מעדיפות לחימה רגלית מאורגנת, כשהן נסמכות על כשרון, ציוד משובח, משמעת מופתית ושיתוף פעולה הדוק בין הפלוגות השונות כדי לנצח קרבות גדולים באבדות מועטות יחסית. לכל ולקירי ישנו את מקומה במסגרת המסדר או התת-מסדר שלה, ואת תפקידה בסוגים שונים של התקלויות. מיעוט מהן משתמשות, כבימי קדם, בסוסים מעופפים, ומסייעות לרגלים מן האוויר. לולקירי הלבנות אין יכולות דמויות-קסם אינהרנטיות, והן עדינות יותר פיזית מבני האדם, ולכן אינן מחבבות לוחמה פרועה של גרזנים וחרבות כבדות. רבות מהן (כ-50%) הינן פלדיניות, המצויידות בד"כ בכידון ארוך, חרב משובחת ומגן גדול. היתר הינן קשתיות-סיירות או מטילות לחשים, ורק מיעוט מתחלק בין תפקידים אחרים (כגון לוחמות רגילות, קומץ סייפות, וכ"ו). כמעט כל כלי נשק האחוז בידי ולקירי במערכה יהיה מבורך בקסם לבן, ועשוי להיות מהיר או קטלני יותר מאשר הוא נראה במבט ראשון.
מתקפה של ולקיריות נפתחת בדרך-כלל בברד חיצים בוערים באש לבנה שממטירות הקשתיות שלהן, ובחסותו מתקדם חייל הרגלים בשורות מסודרות אל האוייב הנבוך וטובח בו. הפרשים הקרקעיים מועטים יותר, ובדרך-כלל מחפים על אגפיהם של הרגלים. לוחמות האוויר, אם נמצאות, עטות על היריבים מאחור או מן האגפים כדי לפגוע במוראל ובמבנה שלו. הן מרבות להשתמש בלחשים ובאורות בוהקים כדי לפגוע ולסנוור את היריב. היחידות הקטנות מאומנות גם ללחימה עצמאית, תוך שילוב מיטבי של כח הכנפיים כדי להשיג יתרון על היריב.
הרפתקניות מגזע זה ישמשו, בדרך-כלל, כפלדיניות, ואם לאו כקוסמות (בין אם כוהנות-לוחמות של אלת האור או כקוסמות הרמטיות), או כסיירות-קשתיות. אף כי הן אינן מחבבות בדרך-כלל לוחמת יחיד, וינסו לא פעם להשתמש בכריזמה שלהן כדי להמנע מקרב לא-הכרחי, הן עשויות להתגלות כיריבות קשות ואמיצות ביותר כאשר הן נאלצות להלחם. הולקירי תנסה להמנע כמעט תמיד מלחימה המתבססת על הכח הגס, ולהשיג יתרון בעזרת תבונה, קסם ומהירות.

ולקיריות כחולות: ולקיריות כחולות הן לוחמות מלידה; המשמעת שלהן נופלת בהרבה משל קרובותיהן הלבנות, והן מעדיפות הסתערות מהירה של כוחות קטנים ומהירים (בהן כל לוחמת יכולה להפגין את כשרונה האישי), האמונים הן על קרבות גדולים והן על התקפות פגע-וברח. מאחר והן אתלטיות וחזקות יותר מולקיריות לבנות, ואינן נופלות בכוחן מבני אדם, הן מחבבות למדי את הגרזן והחרב הכבדה; חרף זאת, הן מוקירות מאד גם את קשתות המלחמה הגדולות. בניגוד לקרובותיהן, ולקיריות כחולות מעדיפות בכל עת מצוא להלחם מגבו של סוס (או בהמה מכונפת, אם אפשר), והן נחשבות רוכבות מעולות. פלדיניות ומטילות קסם לבן הינן כמעט בגדר הבל-ימצא בחברתן, ותחת זאת הן נעזרות בלוחמות-קוסמות השולטות בקסם דרואידי ובעיקר בקסמי סערה. ההתקפה היא מהירה, אם ניתן מן המארב. בניגוד להסתערות השקטה והנחושה של הולקיריות הלבנות, המלווה בתקיעת חצוצרות טקסית, הולקיריות הכחולות מרעישות, צורחות במלוא גרונן או שרות שירי מלחמה מבעיתים המפילים אימה על יריביהן. הן לוחמות מעולות, אולם התאווה שלהן לתהילה אישית פוגעת במשמעת שלהן, דבר העשוי לשמש בעוכריהן.
ולקיריות כחולות שולטות ביכולות דמויות-לחש; כל אחת מהן מסוגלת להשתמש בהילה המאגית שלה כדי ליצור התקפות והגנות מכח טהור (שיריונות כח האופפים את הגוף, חיצים וחרבות כח המוטלים באוייב, ולעיתים אף דברים חזקים יותר). לכן, הפגיעה בהן קשה יחסית, ואילו סביב התוקפות יתעופפו כמעט תמיד חרבות וגרזינים העשויים הילה כחולה, המוסיפים לכח הקטל של ההסתערות. לא פעם, כאשר מדובר במארב, כוחות אלו יהיו הדבר הראשון שינחת על האויב, עוד בטרם יבין את אשר מתרחש סביב. הבהמות המעופפות (בין אם מדובר בסוסי קרח מכונפים, נשרים או יצורים אחרים), נשמרים עבור הלוחמות הנכבדות והמובחרות ביותר, ומשמשות להתקפת-מחץ בו-זמנית מהאוויר ומהקרקע. להתקפה נוספים לא פעם לחשי זימון-ברק, חזיזי ברק וסופות קרח של מטילות הלחשים, הגורמים הרס נוסף בקרב האוייב. כוחם של אלו קטלני במיוחד בעת קרב ימי; אנורקירי מחבבות ספינות מפרשים מהירות, בגודל בינוני, אשר מפרשיהן כושפו על-ידי מטילות הלחשים שלהם, המטיבות לשלוט ברוחות הים ובגלים. מדי פעם, ניתן למצוא אנוקירי ואנשי צפון לוחמים יחד, כאשר האנורקירי תובעות לעצמן את תפקיד חוד-החנית או יחידות העילית. ההערכה ואף ההערצה הרבה שרוחשים להן רבים משבטי הצפוניים מקלה עליהן למדי לקבל את מבוקשן זה.
הרפתקניות אנורקיריות ישמשו כלוחמות, לוחמות-קוסמות (של קסם ירוק), קשתיות-סיירות, ולעיתים רחוקות סייפות או מטילות לחשים. אנורקירי הרפתקנית צמאה כמעט תמיד למעללי גבורה שיפארו את שמה, רגישה למדי לפגיעה בכבודה - ולא פעם נכנסת לצרות צרורות בגלל מידות אלו (אם אין היא מחפשת אותן בלאו-הכי לשם שעשוע). חרף זאת, רוב מוחלט בקרב האנורקיריות מדגישות תמיד כי הן לוחמות עדיין למען האור, וימנעו לעסוק בקטל לשמו או בלחימה ביריבים שאינם נתפסים כנבזים, שפלים או מרושעים - אלא אם הדבר מתחייב למען הגנה עצמית (ולעיתים, נקמה).

דארקיריות: דארקיריות, כמו אנורקיריות, חיות על חרבן; אלא שהן מעדיפות לוחמה חשאית והתקפות קטלניות מהמארב על קרבות גלויים. דארקירי מחבבות מאד להשתמש בחיצים או פגיונות מורעלים; הן אכזריות מאד, ולא פעם מציבות את ראשי הקורבנות המתים או את הגופות המשוספות במקומות בולטים, כדי להפחיד את יתרת האויב. מאידך, כח צבאי גדול ונחוש יגרום להן לסגת - לפחות כל עוד השמש עומדת בשמיים. הדארקירי הן קשתיות מעולות, ביחוד בחשכת הליל, ואחרות מעדתן משמשות כמתנקשות אומניות. מדי פעם, נתקלים גם בנקרומנסרית מבעיתה; במקרה כזה, ישלחו הדארקירי את האלמתים כגל ראשון ובשר תותחים, או כהסחה.דארקירי מסוגלות לעוף מרחקים ארוכים יותר משארות-בשרן, כל עוד שורר לילה חשוך, וחלקן מסוגלות לקלוע חניתות או להשתמש בכלי-ירי אגב מעופן, הגם שלזמן קצר למדי. מיעוט מביניהן מעדיף לפעול כלוחמות פנים אל-פנים, שאינו נופל מהאנורקירי בהרבה בקשיחותו. זאת במיוחד בשבטי פרא מסויימים.
בדארקרילד, לעומת זאת, מקיימות הדארקירי צבא סדיר, המזכיר בשיטותיו את צבאן של הולקיריות הלבנות. זאת, כמובן, בתוספת לחיצי רעל, מכונות אכזריות ושימוש בקסמי נקרומנסרי, המקימים לגיונות של גופות מהלכות, ולעיתים גם רוחות רפאים, המשמשים בתור הגל הראשון.

בחזרה אל דף האינדקס של הגזעים בקלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] שלפי מסורות עלפיות עתיקות לא נודעה כלוחמת דווקא בעברה הרחוק.

[2] תוחלת החיים הממוצעת של ולקירי היא כ-1,500 שנים. תוחלת חייה של דרקירי היא פחותה יותר, ועולה אך בנדיר 1,100 שנים, ולעיתים אף פחות מכך.

[3] אולי חלק ממשרתי קוראדור שששרד מן העידן הקדום.

[4] ככל הנראה אחת משרידי "ילדי הנצח".

[5] וחלקן הרחיקו עד ממלכת העלפים טילאנור שבפארלריה.

[7] אמונת האור לא החזיקה זמן רב במאסקארה, אף כי קהילות קטנות עוד נותרו (ובמספר גדול יותר בלופאר ובקוייגר), ובמקומה באה מאוחר יותר אמונה חצי-דרואידית אכזרית למדי, הסוגדת לחיות הטרף. מאידך, מאמיני גוגולוס לא התאוששו מעולם מהמכה, ומאותה עת הפכו לכתות-סתרים המסתררות במקדשים תת-קרקעים בעמקי היערות.

[8] וממילא, ככל שנחלשו הולקיריות הלבנות, כך תפסו האנורקירי את מקומן בתור הכח הלוחם של ריילנבורג; כיום הולקירי הן יושבות הערים, ואילו הקלאנים הכחולים מחזיקים בידם את אדמות הגבול וכ-75% מהכוח הלוחם.

[9] הבאריזהארים, שחלק מקרוביהם המוכים נמלטו אליהם, לא שכחו מעולם את הפלישה והטבח, והדבר גרם להתפתחות אמונות ששטמו את האנשים הבהירים וראו בהם יצורים פראים ונחותים. הקיידרהרצים, מצידם, טענו כי הבארו תקפו את ספינותיהם, וסגדו לאומבאשה ולשאר שיקוצים של צ'אוגארוק, להם היו חוטפים נערות מקרב הקיידרהרצים כדי להעלותן קורבן בטקס של אש טמאה.

[10] ממלכה של צאצאי הקיידרהרצים השוכנת בדרום-מערב קלדאריה.

[11] אשר מסיבה נעלמה חיה כמעט פי שתיים מחברותיה, למעט אולי אסטרידה הנודדת, שגורלה נותר עלום.

[12] אף כי מעטות מאד מהן הגיעו לדרגת פרוורטיות מהסוג המאפיין את סיימר וחסידיו. חרף זאת, עליית סיימר השפיעה לרעה, בעקיפין, גם על הולקיריות.

[13] אלו יצרו את שתי הבריתות המשולשות (שיראזיה-יגרוסט-גנתארק, והולצן-אולקולופוליס-סאהסגרן), אשר בתום מלחמה בת כ-300 שנים בלמו את עלפי החשכה של בלגורת' ואילצו אותם לסוג אל הרי קאזאטירה.

[14] לפי האגדה, הנהיגה רילדאריה עצמה את אותו מסע מלחמה עצום, וזכתה לחיי אלמוות בסופו.

[15] בין אם היא נושאת בתואר זה, בתואר אחר או אינה נושאת בתואר כלשהו. כך או כך, אחרי רילדאריה, אף אחת מהולקיריות הלוחמות לא לקחה עוד תואר של מלכה, להבדיל ממלכת ריילנבורג, הנמנית על הולקיריות הפציפיסטיות.

[16] מן הראוי להדגיש, כי מדובר בשתי אסכולות, ולא בשני תת-גזעים. אמנם, מרבית הולקיריות הולכות בדרכן של אמותיהן והקהילה בה נולדו, אולם לכלל זה היו לא מעט חריגים.

[17] היתה לפחות מלכה אחת בריילנבורג שנהגה כך, ומשם ככל הנראה נפוץ אותו סטראוטיפ.

[18] הבארו עסקו בהקרבה אכזרית של בני אדם ואנורקיריות, ובין היתר רצחו באכזריות את אחת מאחיותיה הצעירות של קרימהילד.

[19] אף כי מעטות מאד מהן מגיעות למה שניתן להגדיר "הפקרות מינית", במושגים אנושיים.

[20] מאידך גיסא, נפילת אחת ממנהיגותיהן בקרב הוגן הינה דבר מובן, ולא מהווה עילה לנקמה מהסוג הזה. מאידך, תלייה משפילה בידי הצבא ההידרוסטי, כאילו היתה הלוחמת הדגולה פושעת, היא בהחלט עילה לנקמה אכזרית. כל השופטים הצבאיים בגבול הידרוסט יודעים היטב, כי עדיף להם להותיר את משפחותיהן הרחק במחוזות בטוחים יותר, או מאחורי חומות וייטדון, ולא בכדי.

[21] אמונת הצל מתפשטת בדארקרילד בדורות האחרונים, עם התחזקות בלגורת'; המאבק בין מאמינות הצל ליריבותיהן, הקיימות לא רק בשבטי הספר, אלא גם באצולה, הינו מאבק שפוליטיקה, תככים ואלימות משתרגים בו, ומזעזע את דארקרילד בדור האחרון.