ההרפתקנים
של העולמות המוכרים
רקע כללי | ארצות | מפלצות | אלים ואמונה | דמויות | גזעים
קונאר דה-טרואר
מקצוע: סייף
סמל השושלת: ראי זוהר עם
שוליים כסופות, מוקף במעגל של ארבעה דגים מוזהבים.
מראה חיצוני: קונאר הוא גבר
גבוה למדי (1.82 מ'), וגזרה דקה ועדינה יחסית; גון עורו בהיר, מצחו גבוה ועיניו
אפורות; אפו ישר ודק. שערו בגון חום-בהיר, עם נטיה קלה למוזהב, ובדרך-כלל מסודר
למשעי וקלוע בצמה מסודרת מאחורי
ראשו. פניו חלקים, בלא זקן או שפם, בעלי ארשת נערית תמימה למראה, הנעשית מצודדת
למדי כאשר הוא מחייך.
בתוקף מעמדו דהיום כאחד מחברי
מסדר 'נוטרי התשורה' של כוהני המשנה, עוטה קונאר על עצמו בדרך-כלל את המדים
ההדורים של מסדרו: שיריון, בגדים וגלימה בגוני השחור-זהוב,המעוטרים בקסדה עשויה
לתלפיות. על חזהו הוא נושא מדליון עם סמל שושלת דה-טרואר. לבוש זה בא במקום
סגנון-עבר מהודר הרבה פחות, ואשר לא פעם (לפחות בעיני דודו הקפדן) נטה יתר על
המידה לפרחחיות. מדי פעם ניתן עדיין לתופסו (בעיקר בפונדקים, הרחק ממסדרו), כאשר
הוא לבוש בגלימות כחולות מרושלות קמעה, וכובע רחב תיתורה בנוסח לה-וינה נשמט לו
מעט קדימה על מצחו.
קולו של אנרי הוא קול טנור מהיר, טבול היטב בעגה המקומית של העיר לה-וינה; כעת,
כחלק מהזדהותו עם תפקידו החדש, הוא מבקש לאמץ לעצמו גוון רהוט ורשמי הרבה יותר,
ואי לכך הוא משתדל לדבר בקול נמוך ומרשים יותר, וז'ראלית תקנית בסגנון ספרותי עתיק
(כמקובל בקרב כוהני המשנה), אף כי לא תמיד הוא מצליח בכך, ולעיתים
"נשמטים" לו ביטויים הולמים פחות, במיוחד כשהוא רותח מזעם או מרוגש מאד.
שושלת דה-טרואר: שושלת דה-טרואר הינה
שושלת חדשה יחסית, ספק מאצולת החרב, ספק מאצולת הגלימה. הטרואר הראשון היה קצין
משמר ממוצא פשוט (בנו של דייג מרודובוואה), אשר לחם במאה ה-22 לצד המלך קלוד
"זהוב הגלימה" אל מול צבאות סוחרי העבדים, והצטיין ב"קרב האבנים
האדומות" המפורסם. כגמול על גבורתו, העניק לו המלך תואר אצולה ואדמות באיזור
מינולר, שם חילק המלך נחלות נרחבות שהיו שייכות לרוזן יד-נחושת ולתומכיו העיקריים.
האציל החדש, שהיה אדם אדוק בדתו, בחר בתור סמל ביתו את הראי הצלול, אחד הסמלים
הדתיים-מיסטיים הידועים של כנסיית הזוהר, והקיף אותו בארבעה דגים זהובים, למען
הענווה: בכך התכוון הן להזכיר לבניו אחריו מהיכן באו, בכדי שלא ינוגעו ביהירות
ואכזריות, והן להודות לזוהר על הצלחתו ומזלו.
אלא שבית דה-פליסטיל העתיק ורב העוצמה (שושלתו של הרוזן יד-נחושת), התאושש במהרה
מהמכות שספג, וחזר עד-מהרה לשלוט בלא מיצרין מאיזור מינולר; מאחר ובית דה-פליסטיל
לא חיבב במיוחד את הבתים החדשים שהוצבו באדמותיו, הרי שבני דה-טרואר, כמוהם כלא
מעט שושלות אצולה צעירות אחרות, עקרו או נעקרו מאיזור מינולר, והתיישבו בעיר
החופשית העשירה לה-וינה (2260 לערך). שם, כמו משפחות אצולה אחרות, נטמעו למחצה
בקרב השכבה השלטת, בה התערבבו משפחות אצולה נמוכות דרג עם בורגנים עשירים.
בכספים שקיבלה המשפחה עבור מכר נכסיה במינולר, רכשה כרמים ויקב גדול, ואלו שימשו
אותה לפרנסתה במשך למעלה מ-150 שנים; הלורד סירנול דה-טרואר (2348 - 2219), אחד
החזקים והעשירים בבני דה-טרואר, נישא לאנטואנט סברייה, אחותו הצעירה של אחד מאילי
היין של לה-וינה (ודודה מדרגה שניה של אמיל סברייה, ראש העיר של לה וינה דהיום).
בדרך זו, נכנסו בני טרואר ובני סברייה לשותפות אינטרסים חלקית, בעיקר מול משפחת
אילי ההון המפורסמת סופיל, המתחרה הישנה-נושנה של בית סבריה על ההגמוניה הכלכלית
בעיר היינות. מנישואיהם של סירנול ואנטואנט נולדו שלושה בנים ובת, מהם הגיעו שלושה
לבגרות; הבכור שבהם, לורד פייר דה-טרואר, הינו אביו של קונאר עצמו. האח השני,
אדמונד, היה מאז נעוריו האדוק בבני המשפחה, ועזב את השותפות ביקב המשפחתי בכדי
להתקבל לחברות במסדר כוהני המשנה; לאחר הסמכתו, הצטרף לכמורה הרגולרית הכפופה
למסדר, וברבות הימים נעשה שליח הקדושה וראש הכנסיה בעיר לה-וינה, תפקיד נכבד וכרוך
בגמול עשיר, אולם מעוט בנחת - זאת מאחר ולה-וינה נחשבת[1]
לעיר החילונית ביותר בז'ראל, ומקום מקלטם של מינים ואפיקורסים ידועים לשמצה.
לורד פייר, אשר ירש בשנת 2219 את
מעמד ראש המשפחה, פגש עוד בשנת 2411 אשה יפיפיה ומסתורית בעלת שער כתום, אשר כינתה
עצמה וארלינדיין; אותה אשה מוזרה ומושכת היתה הרפתקנית, ככל הנראה לוחמת-קוסמת,
אשר בלתה זמן-מה בצפון-מערב הפרוע של ז'ראל[2],
ירדה ללה-וינה וביצעה משימות מספר עבור משפחות סברייה ודה-טרואר. בהדרגה, התאהב בה
פייר, והחל מחזר אחריה. וארלינדיין נעתרה, בהיסוס מסויים, ונישואי הזוג נערכו
בסתיו 2411. מאותו זיווג נולדו שלושת ילדיהם: לואי (2412), קונאר (2414) ולורן
(2415).
אביו של פייר התנגד לא במעט לחתונה - הן משום שחשד בכלה, והן משום שהעדיף כי בנו
הבכור ימצא שידוך הולם בקרב האיליטה של לה-וינה, דבר שהיה מסייע למשפחה בקשריה
המסחריים ובמאבק המחריף מול איב סופיל הכשרוני וחסר המעצורים, אשר קיבל באותם ימים
את שרביט ההנהגה בקרב יריביהם. אלא שפייר לא אבה לשמוע, ואביו נכנע, תוך שהוא מעיר
כי ליבו מנבא לו רעות.
תולדות חייו של קונאר: קונאר, הבן
האמצעי להוריו, גדל כילד שובב, סקרן ופעלתני; בניגוד לאחיו הבכור, לא גילה
התעניינות רבה מדי בעסקי יין וענבים, אלא גילה התעניינות רבה יותר במיני סיפורים
ואגדות רומנטיות ומעניינות, רחוקות מחייה הקרתניים של איליטת לה-וינה; כאלו מצא
בשפע אצל אמו, אשר הפליאה לספר על מעללים ישנים וארצות רחוקות, דרקונים אכזריים,
מלכים אפלים וקללות מסתוריות המיבבות בין חולות המדבר. כשם שלואי השמנמן ובעל
זריזות הידיים הניכרת הפך להיות הבן האהוב על אביו, כך הפך קונאר להיות הבן האהוב
על אמו. זו היתה מרבה לטייל עמו בין הכרמים המרהיבים של העיר, כאשר מדי פעם היא
מנגנת בלדות מוזרות בחליל העתיק והמוזר שלה.
בהדרגה, החל קונאר להבין כי יש דבר-מה מאחורי חלק מאותם סיפורים... דבר מה אותו
מקפידה אמו להסתיר ממנו, אולם הוא מעיק על ליבה. אט-אט, החל צל של פחד נופל על
ליבו, והוא ניסה לחקור את אמו. אלא שזו נאנחה וסרבה להשביע את סקרנותו. מן המעט
שגילתה, החל קונאר לחשוד כי היתה נשואה בעבר, שנים לפני בואה ללה-וינה, וכי בעלה
הראשון מת. כמו כן, נחרד לגלות מרמזיה כי נישואין אלו הביאו להולדת צאצא זה או
אחר. קונאר ראה את הפחד בעיני אימו כאשר הזכירה עניין זה, רומזת כי מדובר ביצור
חסר לב ונשמה, מפלצת צמאת דם שתבוא לבקש את נפשם.
אותה דמות מפחידה החרידה את
קונאר בחלומותיו; הוא החל מקדיש לאימוני חרב צנועים, תוך שהוא חולם על היום בו
יתמודד מול אחיו למחצה בקרב לחיים או למוות, ומדמיין אותו כענק בעל-עיין אחת, אדם
למחצה וזוחל למחצה, מכשף ההופך לעקרב נושף רעל, ושאר צורות אגדתיות מפחידות.
אלא שהמציאות, פרוזאית פחות ככל
שתהיה, הכתה במשפחה השלווה במהירות מפתיעה; כאשר היה קונאר בן 16 (קיץ 2430), נשלח
יחד עם שני אחיו לבלות מספר ימים אצל קרוב משפחה רחוק באחוזה מחוץ לעיר. בלילה
השני לביקור, נתקף קונאר בחלום מפחיד, ובו שמע את אמו צועקת לעזרה. בפזיזות
בל-תאמן, נטל חרב קלה וסוס, ודהר לכיוון לה-וינה. אלא שלרוע מזלו (או שמא דווקא
למזלו), איחר לבוא, ומצא את הוריו מתבוססים בדמם, לאחר שנדקרו בידי כנופיית
מתנקשים מבורדסים, אשר לפחות אחד מהם היה חמוש בקסמים רבי עוצמה. קונאר הספיק רק
לראותם מתרחקים ונעלמים בעלטה בין עצי הגן, ודימה לראות אחד מהם מסיר את ברדסו,
ומגלה שער בלונדי-זהוב ארוך, שפתיים עבות ובשרניות, ועיניים ירוקות רושפות
ומלגלגות, חתוליות במקצת.
אותו ליל זוועה השפיע על קונאר
עמוקות, ממלא אותו ברגשי אשם נסתרים, חרדות ורצון עז בנקמה. עד מהרה, נפרדה דרכו
מזו של אחיו ואחותו; קונאר נטש את לה-וינה למספר חודשים, בנסיון נואל למצוא את
הרוצחים, וכמעט טבע בשטפון סתיו לא הרחק ממולארד. לאחר מכן, הושב אחר כבוד
ללה-וינה, והועמד תחת חסותו של דודו האדוק אדמונד; אלא שקונאר היה פרוע, מתוסכל
ומרדני, ולא אבה לקבל את מרותו של שליח הקדושה המחמיר, קל וחומר שלא להכנס לשירות
הכנסיה, כפי שהלה ביקש שיעשה. תחילה, ביקש להציג מועמדות לחניכות במסדר אבירי
הכוכב המפורסם מאיל דה לה-רוא, אולם עד מהרה גילה, כי חרף היותו בעל הכשרונות
המתאימים (לפחות לדעתו), הרי אי-מי במסדר מטיל וטו על קבלתו משיקולים מסתוריים.
לחצו של דודו עליו הלך וגבר, ולבסוף, כפשרה בין הצדדים, הוסכם כי קונאר יתקבל
ללימודים בפקולטה לתאולוגיה באקדמיה של לה-וינה. שני אחיו, לעומת זאת, נטשו את
לה-וינה ועקרו לאיל דה לה-רוא; לואי הצליח[3]
להתקבל כשוליה אצל אחד השפים של ארמון המלך, ולאחר חמש שנים בהם שהה בחברתו, חזר
ללה-וינה והקים פונדק יוקרה משגשג סמוך לבית העיריה. האחות הצעירה לורן, שגילתה
כשרונות מוזיקליים יוצאי דופן, התקבלה בסופו של דבר לתזמורת האופרה המלכותית,
נישאה בשנת 2436 לאציל חצר, וחיה עמו עד היום בארמון המלך.
כאשר נכנס קונאר לאקדמיה, באביב
2432, היה המתח בתוך המוסד המכובד במגמת עליה מתמדת; בניגוד למצב באוניברסיטה
הגדולה של איל דה לה-רוא, נקרעה האקדמיה של לה-וינה בין שני מחנות מנוגדים:
אפיקורסים קיצוניים (ברובם) מחד[4],
וקנאים דתיים אדוקים מאידך, המרוכזים רובם בפקולטות לתאולוגיה ומדעי הנסתר. אף כי
קונאר התחבר, בהשראת דודו, עם הסטונדטים לתאולוגיה, הרי שנחשב "עוף
מוזר" ודי חשוד בקרבם; הוא נודע כפרחח לא קטן, מהיר ונטול משמעת, אשר הסתבך
לא פעם ברומאנים ומאבקי חיזור; לצד לימודי הדת שלו, השקיע מאמצים והתלהבות רבה
בלימודי סיוף, תחילה במסגרת האקדמיה עצמה, ובהמשך בשיעורים פרטיים שנטל (בין היתר)
אצל הקפטאל דה-וורליי המפורסם, ששהה באותו זמן תקופה ארוכה בלה-וינה[5].
זאת, הן מתוך מחשבה למצוא ולהתמודד בעתיד עם רוצחי הוריו, והן מסיבה פרקטית יותר:
אהבתו לחיזורים סיבכה אותו בדו-קרבות לא מעטים, ורצונו לקחת חלק, יום אחד, במעשי גבורה
במסגרת הגנת ז'ראל מצבאות נוסלה, שהגיעו באותם ימים סמוך מאד ללה-וינה[6].
חרף העובדה כי הכריז על עצמו כסטודנט אדוק, הרי שמעבר לכבוד החיצוני והכרזתו
הפומבית בכל עת, הרי שלא פעם 'הבריז' מן השיעורים, שלא לדבר על ענייני הרומאנים
שלו, שהרימו לא מעט גבות של כמרים חסודים, וגרמו לדודו כאב ראש תדיר. מאידך גיסא,
הכל העריכו את כשרונו הרב במאבק מול קבוצות סטודנטים יריבות, ואי לכך דאגו חבריו
לספסל הלימודים לשמור אותו כחלק מחבורתם.
בקיץ 2434, במהלך שנת הלימודים השלישית, התעוררה פעם נוספת שערוריה סביב קונאר,
הפעם במידה כזו שדודו התקשה 'להחליק את הקצוות', כפי שעשה בפעמים קודמות. הפרחח
הצעיר חמד באותם ימים את בתו של אחד הכמרים המרצים באקדמיה, לוסיל רילור, פיתה
אותה בשירת סרנדות ובדברי חלקות, וכאשר נתפסו השניים, היתה לוסיל בהריון. ראש
הפקולטה לתאולוגיה נשבע כי יסלק את קונאר לכל הרוחות, אלא אם יתחתן מיד עם לוסיל
ויכיר בצאצא העומד להיוולד, דבר שקונאר לא היה נלהב במיוחד לעשות. למזלו הרב,
הסתיים ההריון בהפלה, ולוסיל הוצאה מהעיר (ככל הנראה הוכנסה למנזר בידי אביה
הנוקשה).
בשלהי הסתיו של שנת 2434, סיים קונאר את לימודי התאולוגיה שלו, ופעם נוספת התגלעה
מחלוקת בינו לבין דודו; בעוד שליח הקדושה לוחץ על אחיינו הפוחח להמשיך בלימודי
קודש ולקבל הסמכה לכמורה, או למצער להתחתן ולמצוא לו עיסוק מכובד במסגרת עסקי
המשפחה או בעלי בריתה, רצה קונאר להפוך להרפתקן, ולצאת למסעות רומנטיים ומלהיבים
כאחד מבני ליוויתו של מורהו, הקפטאל דה-וורליי, אשר זמן-מה קודם לכן זכה לתהילה
רבה בהשתתפות בחיסול משטרו של אנטול טורז'ן המעוות מגלוריאנה.
הויכוחים בין הצדדים הפכו לריב,
וקונאר נמלט מן הבית בכדי להגשים את מאווייו; הוא הצליח, אכן, להתקבל כאחד האבירים
המלווים של מורהו לשעבר, אלא שעד מהרה פרץ ביניהם סכסוך עצום, שעתיד היה להשפיע על
קונאר רבות. באותה תקופה, כאשר ליווה את הקפטאל בביקוריו התדירים בגלוריאנה, פגש
קונאר את הבארונטה אודט דה-ליס, אשה משכילה, נאה וכריזמטית המבוגרת ממנו בכ-8
שנים, ונראה כי התאהב בה עד כלות הנשמה כמעט במבט ראשון[7];
קונאר שכח הכל, והשקיע את כל מאמציו וכשרונו בחיזור נלהב אחריה. אלא, שהבארונטה
היססה האם להעטר לאדם צעיר ממנה, אשר מעמדו החברתי נראה למשפחתה הגאה כנמוך מדי
עבורה. בינתיים, נפלה עליה גם עינו של הקפטאל דה-וורליי עצמו, והוא לא היסס לרגע
לשבור את ליבו של תלמידו לשעבר ולסחרר את הבארונטה לנגד עיניו הכלות של קונאר. הלה
כמעט ונאחז בטירוף מרוב תסכול, זעם וצער, וביגונו קרא את מורהו לדו-קרב חרבות,
כשהוא דוחה בגסות את נסיונה של אודט[8]
למנוע אותו מאותו מעשה איוולת. הצפוי אכן קרה, והקפטאל המיומן גבר בנקל על תלמידו
לשעבר, משפיל ופוצע אותו בלא רחם, ויתכן כי אלמלא מעורבותה של אודט היה קונאר מאבד
את חייו באותו יום; מיד לאחר מכן, סולק (כמובן) משירותו של הקפטאל. אביה של אודט,
אשר לא חיבב את קונאר מעולם, מיהר והכריז עליו כ'אישיות בלתי רצויה' באיזור שלטונם
של בני ליס. כך שב קונאר אל דודו כשבר כלי מדוכא ומובס, שכמעט ולא היה ניתן לזהות
בו את הצעיר הרומנטי, המרדני והנמרץ שהיה כאשר נמלט מהבית, חודשים מספר קודם לכן.
שליח הקדושה המודאג הרהר מה
לעשות עם אחיינו הבעייתי, והתייעץ בנושא עם מורו ורבו מנהיג 'כוהני המשנה', האב העליון
דה-שאטראנז'; הלה הציע לקבלו לשורות כוהני המשנה, בכדי שיעשה ברבות הימים, אם ימצא
ראוי לכך, חבר במסדר 'נוטרי התשורה' - אביריהם של כוהני המשנה, עוטי הזהוב והשחור.
כך, הטעים שטראנז', יקבל קונאר הן הכשרה דתית חמורה לבער את מידותיו הרעות, והן
יזכה במעללים כבירים לעשותם בשירות הדת והכנסיה.
כך, הועבר הפרחח לשעבר אל שורות
המסדר הדתי האיליטיסטי והנוקשה; אם חשש דודו כי עד מהרה יסתבך בצרות חדשות, הרי
שקונאר היה, לפחות בתחילה, שבור ומדוכא מדי מכדי להסתבך או להפר את המשמעת, ולאחר
מכן, החל מעריץ באמת ובתמים את גיבוריו הקדומים ועלילותיו של המסדר, אשר באופן
ההרואי בו סופרו לו, דמו בעיניו לסיפורים העתיקים אשר שמע מאמו. מאחר וכשרונו היה
ניכר, ועברו בפקולטה לתאולוגיה אך הקל עליו את דרכו, עבר בהצלחה את השירות הארוך
והקשה בקרב "האחים האפורים"[9],
ואת ההכשרה המפרכת כנוטר-תשורה צעיר שבאה בעקבותיה, ובראשית הקיץ של שנת 2439,
ניתנה לו סוף-סוף הקסדה המעוטרת, השחורה-זהובה, והוא החל מחכה בקוצר רוח לעלילות
גבורה שיזדמנו לו, כמגן האמת והאמונה.
שבועות מעטים לאחר הסמכתו, ניתן לו תפקידו הראשון; האב המצביא של כוהני המשנה
החליט לצרפו אל משלחת חמושה של המסדר, שנועדה להגן על שלושה מן האחים החוקרים
במסעם לאיזור זירקוני; המסע, אשר הוסווה כמסע צליינות, נועד למעשה לחקור פעילות של
מינים ראכטהורקים[10], וכן חשד
שהתעורר אצל כוהני המשנה, לפיהם מממנים הבורגנים האפיקורסים של זרקוני, בראשות
פייר לאגרון (ר' ערך בזירקוני), בסתר, את פעילות הראכטהורקים ושאר זרמי שוליים
בכנסיה, בכדי להביך את הכנסיה המרכזית ולפגוע בה. המשלחת, שהגיעה לזירקוני בשלהי
הקיץ, החלה בפעולתה, אולם בסתיו של אותה שנה, נקלעה לסערת גשמים עזה, ולמארב שטמנו
לה הנוראים והאכזריים באויביהם של כוהני המשנה - לוחמים עוטי מסכות מכת 'ילדי האל'
הרצחנית[11],
אנשיו של 'השר הקירח' מישל ז'אנה. בקרב הנורא נהרגו רבים מכוהני המשנה, והאחרים
נפוצו לכל עבר. קונאר הופרד מהאחרים, נסחף בזרם חזק ומצא עצמו במקום בלתי-מוכר, שם
הצטרף לחבורת הרפתקנים נודדת, מתוך כוונה לשהות בחברתם עד שיגיעו לעיר גדולה משם
יוכל לחזור אל מסדרו. אלא שדרכה של החבורה הובילה אותה להתנגשות חזיתית עם סוכניו
של הרוזן דה-קורטזאר, עימות שעתיד לפתוח פרק חדש בחייו של קונאר.
אופי והתנהגות: כיום, בגיל 26,
קונאר הספיק לעבור רבות, והשתנה באופן ניכר מן הימים בהם היה פרחח פזיז וחסר
אחריות; הוא זכה במודעות עצמית גדולה הרבה יותר כלפי עצמו ומעשיו, והוא גאה מאד
בחברותו במסדר, ובכך כי ניתנה לו מחילה על חטאיו הקודמים; הוא משתדל מאד להתנהג
כראוי לאביר אדוק (אם כי מדי פעם הוא שוכח זאת לזמן-מה), ולהיות משרת נאמן וראוי של
האמת והאמונה. הוא מודה כי נכשל בעבר משום שהיה תאוותן, יהיר וחוטא, וכעת נשבע
לעצמו כי יכפר על כל זאת במעשי גבורה ועשיית צדק רבים בשירות כוהני המשנה. הוא
מקפיד (בדרך-כלל) על אמירת תפילות ועל חיים טהורים, ונראה כלפי חוץ כאידיאליסט
צעיר ומסור המוכן לחיות ולמות בשירות 'כוהני המשנה'.
אלא, שמתחת למעטה זה, קונאר הישן מעולם לא נעלם לחלוטין; ככל שהתאושש מההלם שפקד
אותו בשל פרשת אודט דה-ליס, כך החלו לחזור אליו תכונותיו הרומנטיות והפואטיות, יחד
עם חיפוש בלתי נלאה (אף אם מוכחש) אחר אהבה, ומדי פעם, כבעבר, גם אחר צרות (בד"כ
תחת המסווה של חיפוש מעשי גבורה ומלחמה באויבי הכנסיה); מדי פעם, במיוחד כאשר הוא
רחוק ממסדרו, הוא עשוי 'לשכוח את עצמו' ולשוב במידת מה להיות 'קונאר הישן', עד
שהוא מתעשת או ננזף.
בליבו, לא נטש עדיין את הרצון לפגוש בקפטאל פעם נוספת וללמד אותו לקח כואב (ואולי
להתנקם בדרך זו או אחרת גם באודט, אף כי קשה לנחש מה יקרה אם יתקל בה פעם נוספת),
וכמובן - למצוא ביום מהימים את רוצחי אימו, לגלות מהיכן באו ומדוע, ולנקום בהם,
ביחוד באותו בהיר שער מפחיד; לא פעם, הוא עדיין חולם על דמותו המפחידה בלילות,
ורואה עצמו ניגש לקרב האחרון כנגדה, אחד על אחד. קונאר מתגעגע מאד לאמו, אף אם הוא
מאד לא אוהב, בלשון המעטה, כי רומזים לו על כך[12].
·
חזרה
לדף האינדקס של הרפתקני קלדאריה
·
חזרה
לדף האינדקס של דמויות מחוגי מו"ד
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] לצד זירקוני, ואולי אף יותר ממנה.
[2] במקום בו הוקמה שנים מספר לאחר מכן מדינת המורדים האכזרית נוסלה.
[3] ככל הנראה עקב הפעלת קשרים של משפחתו אצל הלורד דה-בולבו, ראש עיריית עיר הבירה.
[4] אשר שיא כוחם וקיצוניותם בפקולטה לספרות ושירה.
[5] מקום בו השתמש כבסיס לפשיטות ומסעות קצרים שערך כנגד צבאות נוסלה שפשטו באותו זמן באיזור.
[6] עד גלוריאנה ושאטו דה-קרילי, כמה עשרות קילומטרם מצפון לעיר החופשית.
[7] מלעיזיו העירו כי דה-ליס היתה דומה במעט לאימו, ו"קונאר הקטן התגעגע לבקבוק של אמא" - הערה שיכולה להפוך אותו לאדם מסוכן מאד, אם היא מוערת בקרבתו.
[8] שאחרי ככלות הכל, חיבבה את קונאר ודאגה לו, לפי דרכה.
[9] הדרג הזוטר של המסדר, ראה ערך
בתאור שאטו דה-קרילי.
[10] מינות שמוצאה מכמרים נבערים
וקנאים בראכנהורף, ואשר טוענת כי מוצא האשה הוא שטני, ואי לכך לא יתכנו קדושות. אי
לכך, כופרת המינות הזו בקדושתה של ואלארי המוארת; כמו כן, הראכטהורקים משתמשים
במבחני אש ומיים שנאסרו לשימוש בכנסיה, נוהגים להלקות שרידי קדושים כדי שיעשו
ניסים, ושאר עניינים שגרמו לכנסיה לרדוף אחריהם עד חורמה. השליח הקדוש לשעבר אודו
דה-פיראס (ראה ערך במחוז ראכנהורף), הורשע, אגב משפטו אצל הנציב דה-לסקורי, גם
במינות ראכטהורקית. אולם, מאחר וחזר בו במשפט מן המינות, היה עונשו קל יחסית.
[11] או "חסידיו של הקרח", על שם מנהג ראשיהם לגלח את ראשם. הכת מאמינה כי יש צורך להרוס באלימות את העולם המושחת ואת הכנסיה, ומתוך האש והדם לברוא עולם חדש וטהור.
[12] במיוחד לא הערות על כך כי חיבתו לנשים חזקות בעלות שער זהוב או כתום נובע מכך.