קרייסנאו - גאוגרפיה ותאור כללי

הארץ העתיקה והמסתורית שמצפון-מזרח לז'ראל וממזרח להרי רוסלאן, ארץ של טייגות, מצוקים קפואים ומישורים של שלגי-עד, נחשבת בעיני מרבית הז'ראלים כמצויה מעבר לגבולו הצפוני של עולם התרבות; אף הסוחרים הז'ראלים המעטים המסתכנים לעבור בנתיבים הפתלתולים והצוננים, מרחיקים לכת אך ורק עד פְרָאנְשְטָאוּ, עיר הבירה הפראית שבמרכז "קרייסנאו הקרובה" בלבד. מעבר לכך, אין השם קרייסנאו אומר לז'ראלים דבר מלבד מולדתם הקפואה של פראים כחולי עור הרוכבים על גבי דרקונים, טירות אבן קודרות, מפלצות בנות-בלי-שם, וכמובן - אסון סִירֵאנְד דֵארְגוֹת', שם התרסק חלומם של הנציב דה-סנסאר ו"אחוות הזוהר הקדושה" שלו אל מול צבא שלא מן העולם הזה.
קרייסנאו היא ארץ רחבת ידיים, לא פחות מז'ראל עצמה; גבולה הדרומי עובר דרך רכס גבעות מיוערות בצפיפות, אשר יורד במערבו מהרי רוסלאן, מגיע לחלקו הנמוך ביותר בגבול ז'ראל, ומתגבה והולך ככל שהוא ממשיך מזרחה, משקיף מגבוה על גבעות בארוגו, ומתחבר אל הרי דארקרילד שמעבר להן. שם, עומד גם ההר הקדוש אָרְגְפֵרֵאנְש, אחד משלוש הפסגות הגבוהות ביותר באסטארנה כולה, אשר גובה פסגתו העליונה נאמד ב-15 קילומטרים לערך. הקרייסנים מקשרים הר זה לבין דרקון שמי-הסופה הגדול, אשר נראה להם כבורא העולם ואביהם-מולידם של הדרקונים הלבנים והקרייסנים (שני המשובחים והקשוחים בגזעים על פני הארץ). מעבר להר זה, יורד הרכס בהדרגה ופונה לכיוון צפון-מזרח, שם הוא חוצץ בין היערות החולים של קרייסנאו הרחוקה לבין ארצות השממה שבגבולות לופאר וריילנבורג.
קרייסנאו שמעבר להרים מחולקת לארבעה חלקים:

1. קרייסנאו הקרובה: חבל הארץ המצוי מעבר לגבול הז'ראלי עד מפרץ סִירֵאנְד. זוהי ארץ של גבעות נמוכות וקפואות, שרובה טייגה, שמתוכה מזקרים מדי פעם סלעי טְרֵאוּג (ראה בהמשך) בינוניים כחניכיים שחורות-אפורות ופגומות הטובלות ברקיע האפור-סגלגל, העמוס איומי שלג. חבלי ארץ אלו מאכלסים את עיקר הישוב של אנשי הקרח הקרייסנים, המוכרים לז'ראלים וסוחרים או לוחמים עמם לסירוגין. במרכז אותו חבל ארץ עומדת הבירה פראנשטאו, עיר הפרא בשעריה מסתיימת דרך המלך הצפונית. מעבר לה, על הנוסעים להסתפק בשבילים בוגדניים בין יערות עבותים ושדות קרח בוגדניים, אשר בלא ציוד מתאים ומורה דרך מיומן הינם בגדר סכנת מוות לכל נוסע מארצות התרבות.
פראנשטאו עצמה, המכילה כ-25,000 תושבים, הינה מחזה פרוע, זר ומוזר עבור כל הבאים בשעריה לראשונה: חומות זועפות עליהם מפוסלים ראשי זאבים ודרקונים פוערי לוע, בתים מוזרים למראה הנראים כמערות למחצה, חצובים בתוך צלעות גבעה כמעין גרסה מוזרה, גדולה ומפחידה של מחפורות הוביטים, ופרוות שעירות תלויות מעל פתחיהן; תנורי ענק המוסקים באש קסמים כחולה, הבוערים בכיכרות בתוך פסלי אבן גוצים ועצומים לגודל, ורחובות מתפתלים בהם עוברות מזחלות רתומות לאיילים, לטאות ענק וכלבים שעירים, ותרועה מוזרה ועגמומית של קרנות יער המהדהדת ביניהם; אנשי-קרח בקסדות המעוצבות כלועות מקורננים סובבים ברחובות, לעיתים מלווים בדרקון לבן בודד - וכך הלאה.
מאידך גיסא, פראנשטאו הינה מקומו של שוק הפרוות הגדול ביותר באסטארנה, דבר המושך אליה ז'ראלים לא מעטים בקיץ, כאשר דרך המלך נוחה למעבר; בשוק הקיץ הגדול לא נעדר מקומן של סחורות יקרות ערך ונדירות אחרות, כגון קשקשי דרקון, קרניים וניבים של מפלצות נדירות שתכתושת מהן עשויה לשמש ליצירת שיקויים יקרי-מציאות; צנוברי-קרח טעימים לחיך, הנופלים אך במעט מהקאנידארו המפורסם, תבלינים העשויים משורשיהם של צמחי שלג שאין למצוא כמותם בז'ראל - ועוד כהנה וכהנה.

2. היער הזקן: חצי אי עצום המתחיל מצפון לקרייסנאו הקרובה וממזרח לחבל סיראנד, ונמשך למרחק של כ-1500 קילומטרים צפונה; העצים מתעבים ומתגבהים ככל שמעמיקים לתוך איזור זה, כאשר האורנים והאשוחים מפנים את מקומם לזנים מוזרים ועצומים, אשר ניתן למצוא דומים להם רק באלברין הצפונית, ואף זאת במספר ובקומה פחותים בהרבה. במרכז חצי האי, מספרות האגדות שהעצים מתקרבים לגובה של קילומטר, וגזעיהם כה עבים, עד שהם עולים בהרבה על זה של צריח עצום. העלים לבנים-כסופים, וגדילי קרח צומחים מהם. מספרים, כי ילל זאבים עומד באוויר, כמו מנגינה פראית ומוזרה העולה ויורדת, עוקבת אחרי כל שוטה שהעז להרחיק עד לכאן. האגדות הקרייסניות מספרות על זאבים נבונים העומדים על המשמר, אנשי זאב רעבתנים האורבים לקורבנות, ועוד כהנה וכהנה סכנות נוראות האורבות לבני אדם המעיזים לחדור אל תוך היערות הקדומים. בסופו של חצי האי, נופלים קרחוני-עד אל תוך האוקיאנוס הצפוני, בשורה של פיורדים מרהיבים ומסוכנים, שרויים בערפל כסוף.
התושבים האנושיים הינם מעטים, ושייכים לשבטים שאף אם הם קרוביהם של הקרייסנים, שפתם שונה ואין הם מקיימים משא ומתן עם ברואים אחרים, מלבד עם הזאבים, להם הם סוגדים; מספרים, כי כוהניהם הפרועים לומדים קסמים המאפשרים להם להפוך לצורת זאב או איש זאב, דבר הנחשב ככבוד עליון בחברה זו.
השליטה רבת העוצמה של איזור זה הינה דרואידת הקרח קאסאנדרה דה-לורגו, בת לשושלת הנקרומנסרים הז'ראלית המפורסמת אשר מרדה במרות המשפחה וחיפשה כח בדרכים משל עצמה. האגדה מספרת כי הגבירה הצוננת יושבת במרכזו של אגם קפוא, בטירת קרח אדירת חומות הנשמרת בידי זאבים מכשפים; קאסאנדרה היא חשאית ואכזרית, כשם שהיא יפה, ושמה נודעה לפליאה ולשמצה ברחבי קרייסנאו ומעבר לה. עם זאת, בניגוד לאחיה הדוכס בוראנד (ראה ערך בהמשך), היא כמעט ואינה מתערבת בנעשה מחוץ לאדמותיה, ונותרת בגדר אגדה עתיקה המסופרת ליד האש, הא ותו-לא.

3. חגורת סיראנד: איזור מעבר המצוי מעבר לקרייסנאו הקרובה, ומשמש אדמת חייץ בינה לבין זוועות קרייסנאו הרחוקה. איזור זה מתחיל מקצה מפרץ סיראנד העמוק, שם יושבת טירת הטראוג העתיקה דארגות'; גוש סלע עתיק הנישא לגובה עצום מעל חוף הים, ומשקיף למרחקים, על הים ועל הארץ העויינת במזרח. דארגות' האדירה נחשבת כמאחזם האחרון של בני האדם אל הזוועה הקפואה של בוראנד דה-לורגו, או "דוכס האבדון". מדרום לדארגות', משתרעים מישורי-קרח עגומים, מבוקעים מדי פעם בחריצים עמוקים, או מנומרים בגבעה סלעית. באותם מישורים, מרחק קילומטרים ספורים מהטירה, התחולל בשנת 2433 הקרב האדיר והעקוב מדם של סיראנד-דארגות', כפי שהוא מכונה בפי הז'ראלים, או סיגמֵגְרֵאוּ בפי הקרייסנים[1]; צבא מאמיניו של הנציב דה-סנסאר שעלה צפונה יצא לחלץ את טירת דארגות' ממצור אימים שהטילו עליה האלמתים של בוראנד[2], נפל קורבן לבגידה ונקלע למארב קילומטרים מהטירה; בקרב הנורא נספו כשני-שלישים מאנשיו של דה-סנסאר, ורבים אחרים נשבו ונגררו לעבדות בידי אורקים שהתלוו אל צבאות המתים; בוראנד, שצבאו ספג אף הוא אבדות כבדות ונלחץ בידי התקפת נגד שבאה מן הטירה, נאלץ להסיר את המצור לעת-עתה ולסגת - אלא שהדבר לא הועיל ל"אחוות הזוהר הקדושה", אשר איבדה את מרבית מאמיניה ושקעה לחלוטין בכל רחבי ז'ראל.
חגורת סיראנד, על מישוריה הקפואים והמסוכנים, הוסיפה להוות שטח עימות בין סיירים קרייסנים וקומץ ההרפתקנים שהרחיק עד לכאן כדי לסייע להם לבין הגופות המהלכות, עטלפי העצם ושבטי הפראים הגמורים הסוגדים לבוראנד. מאז קרב סיגמגראו, לא התחוללו פלישות גדולות נוספות, אולם המלחמה היומיומית בעינה עומדת. חרף גבורת הסיירים הקרייסנים והדרקונים הלבנים המשוטטים בשמיים ומזהירים מפני כוחות זדון מתקדמים, הרי מפעם לפעם מצליחים אי-אלו מן האלמים לחדור לקרייסנאו הקרובה ולבצע שם מעשי רצח מזעזעים.
חגורת סיראנד, הנעשית טרשית ומוגבהת יותר ככל שהיא ממשיכה דרומה, מסתיימת ברכסים העולים אל ההר המקודש ארגנפראש; שם, על המעבר ההררי, ניצבת טירת הטראוג אָרְגְמֵארֵת', מקבילתה הדרומית של טירת דארגות', המגנה על מבואות ההר הקדוש מפני הגופות המהלכות ופראי האופל; אלא שככל הנראה, גזרה זו מעניינת את בוראנד פחות ממקבילתה הצפונית, וההתקלויות בה מעטות יותר, ומתרחשות בעיקר עם מספר שבטים גדולים של עובדי-אופל החיים בסמוך.

4. קרייסנאו הרחוקה: מחוזות זוועה אלו, בצידה המזרחי של קרייסנאו שמעבר לחגורת סיראנד ולמפרץ, עשויים אדמת-שלג רכה ובוגדנית, המעלה ריחות צחנה רכה, כאילו היתה כולה בית-קברות מבעית. מתוך קרקע זו בוקעים יערות סבוכים של עצים חולים ונוראים למראה, המדיפים נוזל שחור, מהביל ומצחין, הקופא למחצה ברגע שהוא נודף אל האוויר הקר. מדי פעם, חוצה את הארץ תהום עמוקה ומעלת אדים, שמאגרי מיים אפורים ודלוחים עומדים בקרקעיתה; פה ושם, מתנשא טראוג בודד מעל המחזה העגום, ועיניים זדוניות צופות מתוכו. דומה כי הקרקע עצמה גונחת ונאנחת, או נושמת בקול עבה ומאוס; מדי פעם מופרת הדממה בצווחתו של עטלף-עצם הטס מעל היערות החולניים. מעטים האנשים שביקרו במחוזות אלו נותר בחיים כדי לספר על אשר ראה, וכותבי המסורה ניזונים מרסיסי שמועות ואגדות כדי לתאר את הצפון במרחבי ארץ זו, אשר נעשית מסוכנת יותר ויותר ככל שמרחיקים אל ליבה.
אי-שם, על מצוקה של תהום עמוקה, שוכן מבצרו של הדוכס בוראנד, בנו של המכשף העתיק ג'וזה דה-לורגו; צורת חזותה החיצונית כפני מפלצת מעוותות, שלדיות, מרופדות בעצמותיהן של בהמות קדומות ועצומות לגודל. מפלס אחר מפלס של אבן ועצם, המשוקעים אל תוך לב סלעי הבזלת הקפואים; אלפי מתים מהלכים טמונים סביב השבילים השמורים היטב המוליכים אל הטירה, ועטלפי עצם ודרקוני מוות מרחפים מעליה יומם וליל, להזהיר את אדונם מפני פולשים מתקרבים; זהו אחד מקיני הזדון הגדולים ביותר באסטארנה; עצום ואדיר ממבצרי דארקרילד ומגדלי אוסטאז', וככל הנראה אך ורק באלגסטראט הלוהטת בפאתי דרום מצויים גרועיםממנו.

המיתולוגיה וההיסטוריה הקרייסנית

המיתולוגיה הקרייסנית (סיפור ראשית הזמנים)

ילידי קרייסנאו מתגאים בכך כי הם הראשונים, הקשוחים והמשובחים מכל בני האדם בעולם החיים; לפי אמונתם, בהר קדמון הנמצא אי-שם מעל ל"גג העולם"[3], ישב דרקון הרקיע ולש את העולם בשלג; לאחר מכן, יצר את היצורים החיים בכח רצונו, וציווה עליהם לבקוע מתוך השלג העבה והרך. שני גזעים בלבד, משובחים מכל היתר, בקעו מביציו של דרקון הרקיע; הדרקונים הלבנים היו הבכורים, ואנשי השלג כחלחלי העור הם הצעירים.
דרקון הרקיע התכוון ליצור עולם נפלא, מלא ביערות, מיים מלאים בדגים וכלבי-ים, וחיות צייד לרוב עבור השבטים האמיצים; אלא שפאתי הדרום קם צ'ארגום, אל האש והשדפון, המיס את השלג והשחית את העולם, הופך את ארצותיו לחמות, רעות ושדופות. כמעט כל גזעי העולם השתעבדו לו ושבטיהם העצומים לחמו לפיקודו; כנגדם, שלח דרקון הרקיע את נאמניו, דרקוני הקרח ואנשי השלג, להגן על שדות השלג מפני השדפון המתקדם, וצבא השבטים הכחולים ירד מגג העולם וצעד על מעטה הקרח עד אשר הגיע לארץ קרייסנאו; הקרבות התחוללו במשך שלוש-מאות שנים, כאשר הקרב האחרון התחולל ליד ההר הקדוש ארגנפראש; שם, נגלו שני האלים ולחמו זה בזה על פסגת ההר. בסופו של דבר, הובס אל השדפון המרושע וברח ביבבות אל פאתי הדרום. אלא, שגם דרקון הרקיע הלבן נפצע אנושות, ונאלץ לשוב אל שדות השלג הנצחיים שמעל לגג העולם; שוב לא היה בכוחו להחזיר את הכפור הטהור אל העולם שהושחת, כשם שכוחו הנלחש של צ'ארגום לא עמד לו להפוך את העולם למדבר מלא לבה, כפי שתכנן. כך נוצר עולם בני האדם, כאשר חלקו הקטן נותר קפוא ונעים, פאתי הדרום הפכו לגהינום לוהט, ואילו באמצעו נאבקות רוחות החורף והקיץ ביניהן במאבק מעגלי ונצחי על גורל העולם, שנותר מתנדנד כעוף שיכור על קצהו של קרחון - עד אשר יתאוששו שני האלים וישובו להלחם זה בזה במלוא כוחם.
בינתיים, שלח דרקון הרקיע עזרה למאמיניו, כאשר הפיל ארצה משדות השלג הנצחיים את אבני הטראוג: סלעים עצומים וקרים שחיצוניותם אבן בלתי-חדירה, ופנימם רך יותר ומלא חרירים ומערות; אלו קודשו להיות מבצריהם של אנשי השלג, אשר יתנו להם מחסה וישמשו להם, בעתיד לבוא, להגנה מפני בני האדם הפחותים, אשר עשויים לשוב ולהשתעבד לצ'ארגום, ואזי להסתער על קרייסנאו פעם נוספת.
הערת העורך: מאחר והקרייסנים לא פתחו כתב משלהם, הועלתה המיתולוגיה הקרייסנית בחלקה אלי-ספר בידי מלומדים ז'ראלים, בתקופה מאוחרת יחסית; הז'ראלים, כמובן, התייחסו לסיפורים הקרייסנים כעבודת אלילים פרימיטיבית גרידא. אלא שמתוך המיתוס, עולות מספר נקודות מעניינות, אשר תוצאותיהם ניכרות עד לעצם היום הזה: הקשר ההדוק בין אנשי השלג לדרקונים הלבנים (אשר במקומות אחרים הינם נבונים פחות, פרועים הרבה יותר ונוטים לתקוף בני אדם ולא לשתף עמם פעולה), העובדה כי מלומדים אישרו כי בימי קדם מילאו קרחונים מוצקים חלק ניכר מהים הצפוני, עד אשר יצורי קרח יכולים היו אכן להגיע מפרלאריה אל צפון אסטארנה בלא להתקין סירות[4], וכי אי-כה בראשית העידן החמישי (ככל הנראה), פרץ זרם תת-מימי לוהט ממעמקי המצולות ושבר אותו - דבר אשר יתכן והיה קסם של צ'אוגארוק שנועד להקשות על הולקיריות, העלפים ואנשי המערב את התנועה בין היבשות.

קיצור תולדותיה של קרייסנאו

אנשי השלג הנמוכים והחסונים, בעלי גון העור הכחלחל והשער הלבן, נחשבים אכן לאחד הגזעים העתיקים ביותר של בני אדם בקלדאריה. ללא ספק, חיו גזעים אלו בקרייסנאו החל מאמצע העידן הרביעי לפחות, אם לא מוקדם יותר. שם, חיו שבטיהם זמן-רב באין מפריע; משלב מוקדם מאד, פיתחו סימביוזה עם הדרקונים הלבנים - גזע קטן וחלש יחסית של דרקונים עתיקים החי באותם איזורים; משמעות המילה אֵגְרָאסְט (המשמשת כיום לתאור אציל קרייסני), היתה בשפה בעתיקה "רוכבו של הדרקון" או "חברו של הדרקון" - קרי, הלוחם החזק והקשוח ביותר בשבט, אשר הנהיג אותו בשותפות עם הדרקון הלבן המקומי, והורשה לרכב עליו בעת קרב.
בואו של הזוהר לז'ראל ומלחמת בני האור ובני התוהו לא הותירה רישום רב בקרייסנאו הקפואה; לכל היותר, נותרו אגדות בקרייסנאו, כי צבאות האש שבו והתכוננו למלחמה (ואין לדעת אם מדובר בבני התוהו, או בענקי בארוגו שכבשו את ז'ראל לאחר מכן, והונהגו אכן בידי ענקי אש), אולם גבורת האגראסטים הרתיעה אותם, והשיבה אותם בחרפה אל המישורים הדלוחים שמעבר להרי השלג.
בראשית ימי ז'ראל, לא היה אלא מגע מועט של סחר ומלחמה מקומים לחליפין בין שני העמים; הז'ראלים שמעו על ברבארים כחולי-עור ועוטי פרוות הרוכבים על דרקונים, אולם סברו כי אורו הקדוש של הזוהר מרתיע אותם מלפלוש אל תוך ארצם של מאמיני דת האמת. מעט-מעט נוצר מגע בין הצדדים, אשר אפשר לכמה מהאגראסטים הדרומיים להתעצם, לרכוש שיריונות וכלי נשק טובים יותר, ולפתוח בקטטות כדי להרחיב את שלטונם ולפרוש אותו על אגראסטים ושבטים שכנים.

המצב השתנה בלא היכר, לאחר ימי לואי החיוור הידוע לשמצה; הקרייסנים, אשר שמעו של המלך הנורא אשר הקיף את ארמונו בלבה הגיע אליהם, ביצרו את גבולם והתכוננו למלחמה, משום שסברו כי אל האש עומד לחזור. אלא שהצרה אשר פקדה אותם היתה שונה. תחת שלטונו של לואי החיוור התגלו לראשונה בני שושלת דה-לורגו, בראשות פראנק "הארור", שהיה ראש כוהני התועבה של המלך[5], ולצידו אחיו המכשף, ג'וזה. לאחר תבוסת המלך החוטא בקרב "אלף הזאבים", התפזרו בני לורגו לכל עבר; ג'וזה, שהתמחה בקסמי זדון הקשורים לכפור, נמשך אל הארץ הנידחת והפרועה, והקים את מבצרו באחד מאיזוריה הנידחים ביותר; כל הארץ סביב טירתו הושחתה כליל, ויצורי זדון ושבטים מושחתים בקעו ממנה.
קרייסנאו הפרועה והמפולגת הופתעה, ולא עמדה מול המסה המוחצת של אלמתים, אורקים ועובדי-אופל ששטפו אותה ממזרח, מאיזורים שנחשבו תמיד נטושים כמעט כליל. ג'וזה שילח מלפניו מגפות, אשר רוקנו את הטראוגים הבלתי-חדירים לכאורה של מתנגדיו מנפש חייה. לאחר מלחמה בת שבע שנים לערך, כרעה הארץ כולה בפני מכשף הכפור הזדוני, שהפך לרודן-מכשף אשר שלט בקרייסנאו מאות שנים ומרר את חיי אנשי הקרח; משם, הטרידו יצוריו את ז'ראל, אולם ככל הנראה לא עמד לו כוחו לפלוש לתוכה, או שהתיירא מפני דבר-מה בלתי מובן, אשר בלם את תוכניותיו באיבם. ריטואלים נוראים נערכו, וספרי תועבה וכישוף אפל נכתבו בטירת האיימים, מעלים עלי-כתב את תולדותיהם של הגרועים במשרתי האופל הקדומים[6].

לא ברור מדוע נחלש ונפל שלטונו של ג'וזה לבסוף, לאחר כמעט מחצית האלף; האבירים הז'ראלים, שפעלו תחת חסות שלטון הכנסיה דאז, הלמו בגבולות הדרומיים, אולם לא היה לאל-ידם לסכן את שלטון המוות הקפוא בפנים הארץ. הקרייסנים מספרים, כי דרקון הרקיע התערב, לאחר שהמכשף המרושע נמאס עליו, שלח אלף דרקונים אדירים מילדיו, הרעיד את האדמה ומחץ את הגוויות המהלכות ושאר ברואי הזדון. בו בעת, התמרדו כל השבטים הקרייסנים בראשות הגיבור פִרְנְגֵאנְת', והרגו את כל משרתי המוות הקפוא, מלבד אלו שנסו ביבבות לפינות הרחוקות ביותר של השממה. פירנגאנת' הגיבור, שדרקון הרקיע עצמו סימן אות בפניו בעזרת ברק כפור קדוש שירד מהשמיים, היה למלך כל השבטים. כך לפי האגדות הקרייסניות.
ג'וזה עצמו נעלם בלא להשאיר סימן; אולם כל הסיפורים מאוחדים בכך כי לא נהרג, אלא פשוט נטש למקומות אחרים - אולי משום שארץ השלג המרדנית נמאסה עליו. אגדות ז'ראליות מצמררות לוחשות, כי ביום בו יראה הלה שב מן הכפור, מחופש לצליין זקן, ידעו הכל כי עת פורענות קרבה ובאה - על קרייסנאו וז'ראל כאחת.
מה שברור הוא, כי לאחר סילוקו של ג'וזה, הפכה קרייסנאו למונארכיה, אם כי פרועה ושבטית עדיין. קשרי המסחר עם ז'ראל התהדקו בהדרגה, ומדי פעם נתנו האגראסטים מקלט לפליטים פוליטיים ושכירי חרב ז'ראליים. המהומות בארץ לא נפסקו, האגראסטים הוסיפו להלחם ביניהם ולפשוט אל תוך ז'ראל ורוסלאן מדי פעם בפעם, ושושלות מלוכה עלו ונטבחו. בנקודה מסויימת, הגיע לקרייסנאו ככל הנראה אחד מהדרווישים הלבנים של השלג[7], וניסה להפיץ את האמונה באל העליון והאחד בין השבטים, אלא שמעשיו לא הביאו לפרי רב, ולא הביאו אלא לכך כי הקרייסנים פירשו את הדברים כאילו האל עליו מדובר אינו אלא דרקון הרקיע שלהם. רק שבטים בודדים אימצו את האמונה באל האחד מעבר לנקודה זו.
אי-כה, במחצית השניה של האלף השני לסה"ה, החלו פולשים חדשים חודרים אל קרייסנאו; שכירי חרב וסוחרי עבדים מקרב עלפי הקרח הפראים של אלברין; הללו נקשרו בקשרים הדוקים לכמה מהאגראסטים (אשר חלקם זכו בשפחות עלפיות, דבר אשר בתורו מהל דם של גזע זה בחלק מן השושלות). סחר העבדים פשט בקריינסאו והפר את האיזון הפנימי בין השבטים בתוכה. כנופיות עבדות מקרייסנאו פשטו אף לז'ראל הסמוכה, אשר נאנקה אף היא תחת מכת כנופיות סוחרי העבדים. כאשר טהר המלך קלוד "זהוב הגלימה" את סוחרי העבדים מז'ראל בראשית האלף השלישי, ראו הז'ראלים בקרייסנאו מדינת אוייב, והשיבו בפעולות תגמול על פשיטות סוחרי העבדים. כאשר החליפה המלכה הקוסמת ארלינד את אביה זהוב הגלימה על כס המלכות, נקטה בפעולות מעודנות יותר, ושלחה את אנשיה לתור את קרייסנאו ולהגביר את השפעתם בתוכה, כדי לקומם את הארץ כנגד האלבריינים וסוחרי העבדים הקרייסנים המשתפים עמם פעולה.
בהדרגה, נוצרו בקרייסנאו שתי סיעות גדולות של אגראסטים; תומכי אלבריין ותומכי ז'ראל; האחרונים צויידו בנשק טוב יותר ובקסמים, אולם הראשונים היו רבים, כרתו בריתות עם שבטי הזאב, ונעזרו בעלפי-שלג המומחים בהתקפות פגע וברח; מעשי רצח מן המארב הפכו למכת מדינה, בעוד שושלות פֵאוּנְדְרֵפְט ואֵירְמֵרֵאג, שעמדו בראש שתי הסיעות היריבות, נאבקות זו בזו על הבכורה בארץ הקפואה.
ובכל אותה עת, התחזקו במסתרים צאצאיו של ג'וזה: קאסאנדרה, דרואידת הקרח, השתלטה בהדרגה על מרבית שבטי הזאב, הופכת לשליטת היער הזקן ועומדת בראשות צבא של זאבים מטילי לחשים ושאר חיות פרא רבות עוצמה; אלא שהיא הסתפקה בכך, ולא ביקשה לפרוש את שלטונה על שטחים נוספים. גרוע אלף מונים ממנה היה בוראנד, או "דוכס האבדון", בריה חסרת פנים הנושאת עמה קסמי מוות מבעיתים; בהסתר, שיפץ את טירתו הנטושה של אביו במזרח, ואסף אליו את המתים המהלכים ואת עובדי האופל שנותרו בארץ המקוללת. חרף המאבק הפנימי בקרייסנאו, חשש זמן רב מלצאת למלחמה גלויה, הן משום שחשש כי הקרייסנים יתאחדו נגדו, ובעיקר (ככל הנראה) מיראת כוחה של המלכה הקוסמת ארלינד, שיתכן מאד ולא היתה סובלת איום שכזה הבא מן הצפון.

קרייסנאו במאת השנים האחרונות

שלהי שלטונה של המלכה הקוסמת, כאשר החל כוחה נקלש, והיא נעכרה וכמשה, החליש את השפעת הז'ראלים על בין אירמראג, בעוד עלפי הקרח פונים כעת למלחמה רבתי בשכניהם, עלפי הים מאנולווינגה[8]. בוראנד ניצל הזדמנות זו, והנחית מתקפה רבתי על ישובי הספר הקרייסנים שישבו בקצה המזרחי של חגורת סיראנד. נצחונו היה מוחלט ומזוויע, ואלפי קרייסנים נטבחו וצורפו לצבא הגופות המהלכות. המקומות היחידים אשר שרדו את המתקפה היו שתי מצודות הטארוג בשני קצותיה של החגורה, אולם הדבר לא בלם את בוראנד מלהמשיך הלאה במסעו; מאידך גיסא, שגה זה כאשר הותיר חלק מכוחותיו לצור עליהן, ובכך מצא עצמו מוליך כח מוחלש אל תוך ליבה של קרייסנאו הקרובה.
אלא שהקרייסנים והדרקונים הלבנים היו חזקים יותר מאשר סבר; בית פאונדרפט ואירמראג מיהרו להפסיק את המלחמה הנחלשת שלהם, ונשבעו "להיות אחים" מכאן ואילך[9], דבר אשר נחתם בנישואין פוליטיים כפולים בין שני הבתים. בנו הבכור של כל אחד מהאגראסטים הגדולים נשא לאשה את בתו של האחר. בוראנד, שקרב לעיר הבירה, מצא מולו צבא גדול ומאוחד שלא פילל לא, ובכוחו המוחלש לא עלה בידו להתמודד עמו; לאחר ארבעה ימים של קרב, הוכה צבאו ונמחץ, ושאריתו נסוגה בפחי נפש בחזרה אל הארץ הרעה במזרח, לחכות לשעה טובה יותר.

לעת עתה, דומה היה כי פלישתו של בוראנד השיגה בדיוק את ההיפך מאשר ציפה; לא די כי נהדף, אלא שכעת פסקה המלחמה הפנימית בקרייסנאו; מאחר ואחד האגראסטים הגדולים נפל בקרב מול בוראנד, ומשנהו חי אך שנים מעטות לאחריו, התאחדה הארץ תחת שלטון המלך-הנער בּוֹפוּרֵק פאונדרפט, שהתגלה בתוך שנים אחדות כשליט מוכשר למדי ולוחם גדול; בניגוד למרבית הקרייסנים, תואר הלה כברנש גבה קומה הקרב לגובה שני מטרים (ככל הנראה אות לדם עלפי שזרם בעורקיו) הלה נאבק פעם אחר פעם בכוחותיו של בוראנד, הדף אותם מרצועת סיראנד, שיפץ ושכלל את המצודות, והקים חדשות בקצה קרייסנאו הקרובה; לאחר מכן, נחל נצחון גדול על כוחות אלבריין, בעלי בריתה של משפחתו לשעבר, שתבעו ממנו להכיר באדונות מלכם, להעלות לו מס ולשלוח גדודים לעזרתם במלחמתם כנגד עלפי הים; באותם ימים, גאתה מאד הגאווה הלאומית הקרייסנית, אשר התריסה כנגד הזרים, ובעיקר כנגד הז'ראלים, וקראה לטהר את קרייסנאו מהשפעתם; היו אף שהרחיקו לכת וטענו כי ברית חשאית רקומה בין בוראנד לבין פרנסואה השלישי דה-אולגונד "מלך האבירים", אשר שלט באותה עת בז'ראל.
המתיחות בין קרייסנאו לז'ראל גאתה; בופורק יצא למלחמת חורמה כנגד שניים מהאגראסטים הדרומיים, אשר הושפעו יתר על המידה בידי מלך האבירים, ואחד מהם אף המיר את דתו ושלח את ילדיו להתחנך בארמונות איל-דה-לה-רוא. חרף העזרה הז'ראלית ששני אצילים אלו זכו לה, עלה בידי בופורק לכבוש את טירותיהם ולהביס שוק על ירך את כוחות הרוזן דה-בוואזי מצפון-מזרח ז'ראל שבאו לעזרתם. לאחר שנים מספר (2384 לסה"ה), עלה בידי בופורק לכבוש את הטארוג של אחד מיריביו; חיילי המלך טבחו את האגראסט הסורר ואת כל משפחתו, והשליכו את נבלותיהם לדובי השלג. המורד הנותר, כאשר שמע על המאורעות, נס באישון לילה מהטארוג שלו וחצה עם פמליה קטנה את הגבול הז'ראלי, אל גלות מרה וארוכה.
מלך האבירים המזדקן, כאשר שמע את המאורעות, רתח מזעם, ושלח איגרת חריפה אל בופורק, ובו דרש ממנו לשוב בו מדרכו הרעה, ולהשיב את "רכוש מאמיני הזוהר המבורך" אשר גזל בחוזק יד; כאשר שבו אליו שליחיו כבולים ומצופים בצואת דרקונים, שקל המלך לצאת למלחמה כנגד "הברבארים החצופים עובדי האלילים" מארץ השלג, אולם בופורק הקדימו ופלש בראשות כח גדול אל תוך מחוז בוואזי הסמוך, כאשר הוא מכריז כי "פיסת האדמה העלובה הזו היא שלי, ונראה למי יש כח להוכיח אחרת". פרנסואה השלישי אכן הוכיח אחרת; צבא ז'ראל, בראשות אבירי מסדר הכוכב, עלה צפונה ובסדרת קרבות מחץ את הקרייסנים, שלא הורגלו למלחמה במישורים פתוחים ונטולי שלג, מה גם שהקיץ החם שירד על הארץ (והיה כה חזק, עד כי כל השלגים בדרום קרייסנאו נמסו), התיש את אנשי השלג והפחיד אותם עד מוות; פרנסואה, שחיפש את יריבו, לחם בו בקרב פנים אל פנים ובסופו של דבר קטל אותו, ולאחר מכן רדף אחרי הקרייסנים הנסים כמעט עד עיר בירתם; בניו של בופורק נבהלו, הן מהז'ראלים והן מהחום, התחננו לשלום, וכתמורה העניקו למלך האבירים פיצויים נכבדים בכסף ובפרוות, הבטחה כי יניחו לכמרי הזוהר ולסוחרים ז'ראלים להכנס לקרייסנאו באין מפריע, וכן כי ישיבו לאגראסט מאמין הזוהר את כל רכושו.
פרנסואה השלישי, שהיה בן 76 כאשר קטל את בופורק, חלה בדרכו חזרה לאיל דה לה-רוא ומת; בנו, פרנסואה הרביעי, היה מלך חלוש ושנוא על עמו, דבר אשר דרדר את ז'ראל לכאוס הולך וגובר, עובדה שהקרייסנים מיהרו לנצל כדי להתנער מהבטחותיהם, זולת הכנסת סוחרים ז'ראלים, דבר שהוכח כיעיל מאד, מה גם שהמלחמה בין האגראסטים החלה מתחדשת; לבופורק לא היה יורש מוסכם, וארבעת בניו החלו מתקוטטים על המלוכה. האלבריינים שבו והתערבו, עד אשר היה התוהו בקרייסנאו לא פחות מאשר זה שהחל משתולל בז'ראל. אחד מבניו של בופורק, קְרֵיְיסֵרוּרְק, בעל בריתם של כמה מהגרועים בסוחרי העבדים האלברינים, השתלט על הטארוג הנטוש שטבח בופורק בזמנו, ולאחר שתקוותו להשתלט על הכתר אבדה, הפך לגיגלר[10] ידוע לשמצה שהפיל חיתתו על דרך המלך[11], דבר בו המשיכו בניו לאחר שנהרג בעת התקפה פזיזה על שיירת סוחרים חמושה. כל הנסיונות מצד אחיו לנסות ולכבוש את המקום עלו עד עתה בתוהו.
בשנת 2413, זמן-מה לאחר שהאחרון בבניו של בופורק מצא את מותו האלים, חבש את הכתר בפראנשטאו רוּגְנֵאוּק, אחד מנכדיו של האגראסט הגדול; הלה לא הצליח מעולם להשכין סדר או שלום בקרייסנאו, ששבה והתפלגה בין אגראסטים יריבים, אולם מאחר וכל הצדדים עייפו ממלחמה רבתי, הכירו יריביו דה-פקטו בשלטונו בעיר הבירה, והמלחמות הגדולות דעכו בהדרגה. אלא שהחיכוכים נמשכו, והתעצמו אף בשל מספר שבטי-גבול ששבו וקיבלו על עצמם את אמונת הזוהר.
רוגנאוק מת בשנת 2429, במגפת דבר קשה שהכתה בעיר הבירה וחיסלה שליש מתושביה; מאחר וכל בניו נהרגו בקרבות קודם לכן או מתו במגפה, לא נותרה לו אלא בת, קְרֵיְיסֵנְדֵה. מרבית האגראסטים הגדולים הגיבו בשאגת בוז גדולה על נסיונה לשים את הכתר על ראשה, ואיימו לצור על עיר הבירה, אלא אם תוותר על תארה ותנשא לאחד מהם. באותה עת, שבו כוחותיו של בוראנד והתעוררו; פעם נוספת, הופיעו הגופות המהלכות ועובדי-האופל, ושמו את מצודת דארגות' במצור; בזו הפעם, החליט דוכס האבדון לכבוש תחילה את המצודה הנישאת בכל מחיר, בטרם יפלוש אל פנים הארץ. אלא שהאגראסטים החליטו שלא לצאת מולו אלא לאחר שיכופפו את המלכה לדרישותיהם; פראנשטאו ודארגות' כאחד הושמו במצור, והפחד והאפלה נתגברו.

בצר לה, פנתה קרייסנדה באיגרת אל הנציב הז'ראלי הכריזמטי שארל דה-סנסר; הלה, איש דת, מצביא והוגה דעות, שימש באותם ימים כסגנו של ראש הכנסיה, הנגיד דה-לירוז', פרש את "השביל הזוהר" בפרשנות חדשה אשר זכתה להדים רבים, וסחפה אליו חסידים רבים, אשר החלו מתחרים במסדר האבירים; קרייסנדה הציעה לדה-סנסר לבוא לעזרתה, והבטיחה לו כי אם יכניע את האגראסטים מתנגדיה ויסלק את בוראנד, יקבלו היא וכל אנשיה את אמונת הזוהר, לפי פרשנותה של "אחוות הזוהר הקדושה" של דה-סנסר.
דה-סנסר, אשר נלחץ קשות בידי מתנגדיו מתוך הכנסיה, ביחוד נציב הצפון הקנאי והבור, ז'יל דה-פומאר, קיבל את ההצעה, והפך אותה שלא בטובתו למעין מבחן כח לזרם הצעיר שהקים בתוך הכנסיה; עד מהרה, הוביל כ-5000 מאמינים נלהבים וחמושים היטב, ביניהם נשים לוחמות רבות[12], אל תוך קרייסנאו (אביב 2431). תחילה, דומה היה כי מזלו משחק לו. בתוך שנה של קרבות, חבר אל נאמני המלכה המכותרת ועם שבטים מאמיני הזוהר, הביס את האגראסטים המתנגדים, ואילץ את מרביתם לקרוא ברך בפני קרייסנדה ולהשבע לה אמונים. הפגישה בין קרייסנדה, אשר לפי התאורים ירשה את קומתו הגבוהה ואת חזותו הנאה של אבי-סבה בופורק, לבין שארל דה-סנסר העוטה לבן וזהוב תוארה בבלדות רבות; לפי חלק מהן, התאהבה המלכה הצפונית בנציב רב העוצמה הלבוש שיריון וגלימות זוהרות כאחד ממלכי העלפים העתיקים[13], והדבר החיש את החלטתה לכבד את דברה ולהמיר את דתה, היא וכל חצרה.
בינתיים, הלך כוחו של בוראנד וגבר; דומה היה כי כח אפל מסתורי מתדלק את כוחותיו; עם פרוש האביב של 2433, התכונן דה-סנסאר לצעוד מפראנשטאו אל דארגות' ולהתמודד עם בוראנד בקרב הרואי; בגאוותו, סרב לעצת שליחיה של מלכת עלפי הים[14], אשר הפצירו בו לחכות לתגבורת נוספת,אשר יריביו של דה-סנסר בז'ראל עשו כמיטב יכולתם לעכב. הקריאות הנואשות מדארגות' כי הצידה אוזלת, ולא עוד יוכלו לעבור חורף נוסף במצור הכריעו את הכף, ואחוות הזוהר הקדושה צעדה בדגלים פרושים צפונה ומזרחה, לפגוש את בוראנד. קילומטרים מעטים לפני דארגות' הופלו למארב מזוויע, אשר נעזר לפי השמועה בבגידה, ככל הנראה מטעם אחד האגראסטים אשר חיכה להזדמנות להתנקם בפולש הז'ראלי, או שמא מטעם ז'יל דה-פומאר או אחד מיריביו של דה-סנסר בז'ראל פנימה. צבא אחוות הזוהר הקדושה והקרייסנים שעמו נכתשו, ורובם הגדול נהרג או נגרר לחיי עבדות בידי האורקים, אשר לגיונות רבים שלהם התלוו אל בוראנד. דה-סנסר עצמו, שבור ואומלל, נעלם, ויש אומרים כי הועמד למשפט חרש של הכנסיה על מינות וחטאים אחרים, הודח מכל תפקידיו והוצא לגלות. מפלתו של דה-סנסר גררה אחריה את מפלתה של קרייסנדה; יריביה שבו ועלו עליה, ובצר לה ויתרה על הכתר ונמלטה לז'ראל, שם נכנסה ככל הנראה לחסות בין כתליו של מנזר.
בוראנד, שהותש אף הוא כדבעי מהמערכה מול דה-סנסאר ואנשיו, נסוג לעת עתה והסיר את המצור מדארגות'. החזק באגראסטים יריבי קרייסנדה, סֵרְמֵנְדְרוּף, צעד לדארגות' בראש כוחו והתקבל כמשחרר; לאחר מכן, הצליח לשים את הכתר על ראשו ולהפוך למלך קרייסנאו החדש, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום (2440); הוא רדף למדי את מאמיני הזוהר הקרייסנים, הפקיע מידם אדמות ושטחי צייד, אולם נמנע מלחסל אותם לחלוטין, באשר לא רצה להרוס את קשרי המסחר עם ז'ראל, אשר גברו לאחר שהתייצבה הארץ תחת רובר השלישי דה-אולגונד ושר הצבא המרץ שלו, אטיין דה-אלוור. לעת עתה, מלבד כשלונות בודדים (כגון שני נסיונות נפל שלו לטהר את יורשיו השודדים של קְרֵיְיסֵרוּרְק מקינם, בו התבצרו עם סוחרי עבדים אלבריינים), הצליח המלך החדש לנווט בשלום בראש קואליציית אגראסטים רופפת, אשר מנעה מרידות רציניות כנגדו. אלא שהתעצמותו של בוראנד אינה מותירה מקום לספק, אף המלך החדש יעמוד בפני אתגר קשה ביותר, במוקדם או במאוחר.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] בעוד הזר'אלים, הזרים ארץ, מכנים את הקרב לפי חבל הארץ והמצודה, הקרייסנים נוקבים בשמו המדוייק של אותו מישור משופע בו נערך הקרב בפועל.

[2] הגרסה הרשמית והמרכזית למניעיו מתוארת בהמשך, אולם שמועות קשרו זאת גם לנבואו מיסטית שהתבררה בסופו של דבר כדו-משמעית ובוגדנית.

[3] ככל הנראה רמות קוראמוג שמצפון לפארלאריה, מהן הגיחו גם הולקיריות אל קלדאריה.

[4] עד היום, שרדו איי-קרח רבים בין שתי היבשות.

[5] אשר ככל הנראה, סגד לבלגורת' בגלוי.

[6] ספרים אלו נפוצו בחלקם בז'ראל בתקופה מאוחרת יותר; גם יריביו הגדולים של ג'וזה מצאו, כי הם כתובים בכשרון רב, ומהווים מקור מידע מעניין על הימים הקדומים מאד. ככל הנראה, מלבד תאוות הגדולה וקסמיו האפלים, היו לג'וזה גם נטיות ספרותיות בולטות.

[7] מופיעים באגדות שיראזיות כאנשי הדת הקדושים ביותר של ה-High One, אשר חיו עם הנביא כאמל עוד כאשר חי ב"גג העולם".

[9] לפי הנאמר, סברו בקרייסנאו כי דרקון הרקיע אפשר את הפלישה, משום שזעם אל הקרייסנים הלוחמים ביניהם, והופכים כלי להשפעות זרות.

[10] גיגלרים: כנופיות ענק צבאיות למחצה של שודדים.

[11] מאחר והטארוג הזה נמצא על רכס אסטרטגי בלב יער אורנים, לא הרחק מדרום לדרך המלך.

[12] דה-סנסר האמין בשיוויון כמעט מוחלט לנשים, ופתח את מסדרו בפני נשות-כנסיה ונשים לוחמות, בניגוד למסדר האבירים העתיק והנוקשה, דבר אשר קסם לרבות מאותן נשים לוחמות.

[13] שיש קשר הדוק בינם לבין אמונת "אחוות הזוהר הקדושה", הרואה בזוהר עצמו את "המלך העליון" האחרון, אשר עתיד לחזור ולאחד בין עלפים לאדם לקראת הקרב האחרון בין אור וחושך.

[14] אשר כמה וכמה מאנשיהם צעדו עם דה-סנסר, באשר קסמו להם דבריו על המלך העליון.