|
ראמג'ירי התרבות והדת של הראמג'ירים הראמגירים הקדומים שחיו
ביערות העד, היו בעלי תרבות שבטית מובהקת; שבטים שוכני יערות עד שנעו בין מאה או
מאתיים איש עד לשבטי ענק בני אלפי אנשים, ונשלטו בדרך-כלל בידי כוהנים של רוח
אמצע הקיץ, שמתחת להם מועצה של זקנים מכובדים ולוחמים דגולים. השבטים הראמג'ירים היו
אכזריים כשם שהיו ססגוניים וחובבים גדולים (עוד מתקופות מוקדמות מאד) של
אומנויות ומוזיקה, כולל ריקודי פולחן שבהם ביקשו להתאחד עם הרוחות של הקיץ
ולזכות בחסדן ובשפע הכרוך בו; הם לחמו זה בזה, כמו גם ביצורים (ואולי גם בני אדם
אחרים) ששמם נשכח מזמן, בלא מיצרין ובלא רחמים, כאשר הניצולים משבטים שהובסו
נמכרו לעבדות, וכך נטעמו לאט-לאט בשבטים המנצחים; בתרבות הראמג'ירית המוקדמת,
קיים ניגוד מובנה, לכאורה, בין ההערצה לרוח של הקוף הגדול, השעיר ופוער הניבים
(שהראמג'ירים עצמם הודו שהוא מכוער, ולא מתבייש בזה), לבין האהבה לצבעים וליופי
– מה שנתפס כמעין מסיכה ססגונית שאפשר להנות ממנה, אבל לא לבלבל בינה לבין המאבק
האכזרי של הקיום, ולעובדה שהעוצמה הטהורה שהתגלגלה בקוף ובאלמנטים אחרים של הטבע
של יערות העד, היא אכזרית ועיוורת לעדינות וליופי. עם זאת, משרידי מסורות
שנותרו מאותה התקופה, עולה שהחל משלב מסוים, לפחות, הראמג'ירים הקדומים הכירו
במעמד מיוחד של פייטנים נודדים, שהורשו לעבור בין השבטים השונים בלא להיות
שייכים לאף אחד מהם (הכרה שהיתה יסוד למוסדות ומוסכמות מאוחרות יותר) התרבות והדת הראמג'ירית
השתנו בהדרגה בתקופות מאוחרות יותר, כאשר הראמג'ירים נמשכו אל הים והשבטים הפכו
בהדרגה לעממים של יורדי ים מתחרים, עוד לפני שאוחדו באגרוף הברזל של מאלאז'אר,
כולל הרפורמות מרחיקות הלכת שהעביר. אמנם, הראמג'ירים
המשיכו לסגוד לאמצע הקיץ, על העוצמה הפראית, הנעורים והשפע; אבל קרנו של 'הקוף
הגדול' ירדה בהדרגה, ופינתה יותר ויותר מקום לצורות מתחרות של רוחות הקיץ –
מצורה של דמוי-אדם למחצה ושחף או אלבטרוס מוזהב ענק למחצה; אלה בצורת בת-ים
יפיפיה עם קשקשים מוזהבים או כסופים; ולעיתים גם יצור מכונף אדיר שמזכיר דרקון
או אפילו דקל עם עיניים בוערות – באשר אמצע הקיץ לובש ופושט צורות, גם בהתאם
ל'רובד' שלו אליו המאמין הראמג'ירי רוצה לקשור את עצמו, אבל המהות הבסיסית,
המורכבת ורבת העוצמה שלו בעינה עומדת. הערה: מפלצות מעמקים אינן מקובלות בתרבות הראמג'ירית המקורית כמושא לסגידה
– ובוודאי שלא ראיית שליט אנושי כבן חצי-אלוהי של מפלצת מעמקים; פולחנות לתמנון
הגדול ושאר יצורי מעמקים הם פיתוח כמעט בלעדי של הראמג'ירים שעקרו צפונה
והתיישבו בסופו של דבר באירגורז'ל (אירגורסיל). שליט ראמג'ירי מוצלח אולי מגלם בתוכו חסד או תכונות של ישות
עליונה, שבאו באמצעות כשרונו, העוצמה שלו ויכולתו לשקף את החסד שלה אל נתיניו
(תאולוגיה שהתפתחה ולבשה כיוון יותר דמוי-אנ'מירי במאות השנים האחרונות), או
להשתמש בו כדי להפיל אימה על אויביו; אבל הדבר לא קשור לשושלת ולא 'עובר בדם'. עוד בדורות שלפני
אדמירל מאלאז'אר, וביתר שאת אחריו, הורחב מאד המוסד שהחל בפייטנים של ימי קדם,
והוגדרו בהדרגה עוד אנשים, ובהמשך גם מסדרים, שאינם שייכים לאף קלאן וזוכים
למעמד נבדל, ולא פעם עליון על הקלאן או השבט. אדמירל מאלאזאר והמלומדים וכותבי
המגילות שעבדו תחתיו, כתבו חלק מהכללים הלא כתובים וסידרו אותם, וגם הרחיבו אותם
מאד – כחלק מרצונו של מאלאז'אר להחליש ולעמעם את המסורות השבטיות שעמדו בדרכם של
הראמג'ירים להפוך וגם להשאר אומה אחת שתשלוט בלא מיצרים בים הדרומי ומעבר לו. מתקופת מאלאז'אר, לכל
המאוחר, קודש העקרון שלפיו השליט הראמג'ירי, בין אם הוא אדמירל או רב-מג, עומד
גבוה מעל כל מה שנוגע לקלאנים ולשבטים למיניהם, גם בצורתם המאוחרת יותר של
משפחות מורחבות בעלות קשר דם משותף. השליט הראמג'ירי, באורח אידיאלי, צריך שלא
להיות משוייך לשום מסגרת שבטית כזו – גם אם במקור בא מתוכה, ולהביט על כל נתיניו
"כמו אלבטרוס זהוב שמרחף מעל להקות דגים"; מהצד המנוגד וההפוך של
החברה הראמג'ירית, העבדים – או לפחות רובם – הוצאו גם הם מגדר הקלאן או המשפחה
המורחבת, והפכו למעמד חיצוני ונמוך יותר, מה שכרסם גם בזכויות המעטות שעמדו
לעבדים (מעין חלק ירוד-מעמד, אבל עדיין חלק, מהמשפחה או הקלאן שהחזיקו בהם)
בתרבויות ראמג'יריות מוקדמות יותר. אנשים
חסרי אלים - האמנם? בני גזעים אחרים שפגשו
בראמג'ירים – בעיקר בתקופות מאוחרות – נטו לכנות אותם "אנשים חסרי
אלים", אם כי בפועל ההגדרה הזו אינה מדוייקת לגמרי. הראמג'ירים שחיו תחת
האימפריה האנ'מירית עשויים להראות אמנם כבני האדם ה'חילוניים' ביותר שיש
באימפריה, וכאלו שהדת – או לפחות כהגדרתה אצל עמים כמו האנ'מירי והפאר'ליל –
תופסת חלק קטן ביותר בחייהם. אכן, כוהנים ראמג'ירים הם חזיון נדיר, ומקובלים
בעיקר בעממים או זרמים עתיקים יותר (שכיום יש להם עדנה מסויימת בקרב המעמד הנמוך
במקומות מסויימים) שדבקו בצורות קדומות יותר של האמונה בקוף הגדול של הקיץ.
ראמג'ירי מהמניין, בעיקר ממעמדות גבוהים יותר, יהיה מעוניין כמובן בחסדן של
רוחות הקיץ; יעטה עליו מדי פעם סמלים מרומזים שלהן, ועשוי להשתתף בטקסי הריקודים
של אמצע הקיץ (שלא פעם מלווים בעשן משכר מסוגים שונים), שבהם הרוקדים אמורים
לעורר את הצורה הגולמית והמטה-פיזית של הקיץ ולקחת מעט ממנה אל תוכם, כאשר
החיצוניות מתפוגגת לזמן-מה כמו מסכות שהורדו לזמן קצר. אלא, שמעבר לזה, לרוחות
אמצע הקיץ אין דמות מדוייקת שמצווה על החיים; ועוד פחות מכך קודקס מפורט של
ציווים וכללים, וודאי לא כזה שגורם לראמג'ירי להתיירא במיוחד מפני חטאים שעונש
מטה-פיזי בצידם; גם במנהגים ובאיסורים המעטים שכן קיימים, קשה להבדיל דת ממנהג
ומסורת גרידא. ברמה הטכנית: הכוהנים ה'אמיתיים' היחידים של 'רוח הקיץ' (שיחשבו כמקצוע של
'כוהן'), יהיו אלו שדוגלים בדרכים הישנות, ולדעת רבים מהראמג'ירים האחרים –
בהמיות וירודות – של הקוף הגדול; ראמג'ירים אחרים שהפכו לכוהנים, יהיו כנראה
כאלו שאימצו אמונות של גזעים אחרים – כגון האנ'מירים או אורגי הערפל. יחסים
עם גזעים אחרים האמירה הסטריאוטיפית
שמקובלת בארצות רבות הוא "אף אחד לא אוהב ראמג'ירים"; הראמג'ירים
הטילו במשך מאות שנים אימה סביב הים הדרומי ולעיתים הרבה מעבר לו, ונודעו לשמצה
כסוחרי עבדים אכזריים, ובאורח כללי "אנשים חסרי אלים" – בעלי תרבות
רעשנית, חסרת הרמוניה אמיתית, שמתחת לגוונים הססגוניים שלה מסתתרים בעיקר
שפלות-רוח, חמדנות ובוגדנות. מכל הגזעים האחרים של
בני האדם, הוארת'ארי מתעבים את הרמאג'ירים תיעוב עז, וזוכרים היטב מי היו אלו
שניפצו את גאוותם הישנה, טיבעו את הספינות המכושפות שלהם, ואילצו את שרידי
הוארת'ארי לנטוש את הים לנצח ולהמלט אל צללי היערות. הראמג'ירים, מצידם, בזים
בוז עמוק לוארת'ארים, זוכרים יפה כיצד מחצו אותם בימי קדם וגאים בכך; וישמחו
להבהיר גם כיום לאותם 'בנים שמנמנים וצהבהבים של עבדים בורחים' מי משני העמים
הוא החזק יותר. אורגי הערפל, גם אם דם
משלהם נמהל בראמג'ירים בימים קדומים, מתייחסים בתיעוב לתרבות הראמג'ירית – מסחר
העבדים שמושרש עמוק בתוכה, ועד הסירוב או אי ההבנה המוחלטת לגבי טיבו של האור או
מוסר אלוהי שמחייב את בני התמותה. הפאר'ליל חושדים בהם ונוטים להתרחק מהם – כמו
שהם נוטים לנהוג באורח כללי בכל תרבות נעלה בעיני עצמה, שממהרת לאחוז בפרגול
עבדים (רשמי או לא) ולפשוט על אדמותיהם של חקלאים חרוצים, או לרמות אותם בעד בצע
כסף. עם זאת, קומץ פאר'ליל, בעיקר כוהנים של האבא הגדול, מגלים עניין מסויים בדת
העתיקה של הפארליל, ותוהים האם 'הקוף הגדול' הוא למעשה אחת הרוחות שקשורות
לפאר-אגול, או שמא מדובר במסורת פארילית שהתעוותה בדרום – אבל עדיין מכבדת את
הטבע בדרכה (כולל ריקודים אקסטטיים), מה שהופך אותה טובה יותר מהדת האנ'מירית
השנואה. הראמג'ירים מקבלים את אורגי הערפל במשיכת כתפיים – בתור גזע שאמנם הפיק
תרבות ויופי ראויים לכבוד, אבל צדקנות, טיפשות ועצלות סיאבו וניוונו אותו עד
הסוף המר; אורגי הערפל וגורלם יכולים לשמש לא פעם כמשל או דוגמא ומופת בסיפורים
ראמג'ירים, למה קורה למי ששוכח את העורמה והכוח שלו ומחליף אותו במוסר צדקני
ויבבני או טקסים ריקים מתוכן. היחס של האנ'מירים של
הראמג'ירים הוא מורכב יותר – מחד גיסא, אנ'מירים רבים ראו ורואים בראמג'ירים גזע
ירוד ומלוכלך של שורצי מזחים, חולדות ים רעשניות וחסרות טעם, שיש סיבה טובה לכך
שמעולם לא בורכו בידי היהלומים הנשגבים. עם זאת, הראמג'ירים – בוודאי נוכח הגישה
הפרקטית שלהם שגרמה להם להרכין ראש בפני האימפריה (והעדר כמעט מוחלט של דת
מקומית טורדנית שצריך להאבק בה), הם נתינים יעילים מאד בדרכם – בעלי תושיה, בעלי
מלאכה טובים ובנאי ספינות שאפשר להפיק מהם לא מעט תועלת, כל עוד הם זוכרים את
מקומם. כמו כן, במהלך הדורות,
כמה וכמה מבתי האצולה הראמג'ירים הושפעו מהאנ'מירים ומהתרבות האנ'מירית, וחלקם
התרועעו עם כוהנות אנ'מיריות והפכו בהדרגה ל"שושלות
אנ'מירו-ראמג'יריות", כאלו שהאנ'מירים סמכו עליהם יותר, ונטו יותר לקבל
אותם ביתר קלות לשירות האימפריה, כולל עמדות כלכליות, צבאיות ופוליטיות מכובדות
יחסית (לא בכדי, לפחות אצל הפאר'ליל נהגו להעיר במרירות, שאין פלא מדוע שני עמים
כמו האנ'מירים והראמג'ירים מסתדרים יפה כל-כך ביניהם; האחד חיוור, האחר שזוף –
ולשניהם לבבות שחורים משחור). היחס של הגורג כלפי
הראמג'ירים – ולהיפך – לא שונה בהרבה מהיחס בין הגורג לגזעים אחרים של בני-אדם;
בני-אדם בזים לגורג בתור יצורים קטנים, פחדנים ושפלים, אבל סובלים את הקיום שלהם
ועושים עימם עסקים – והראמג'ירים אינם שונים בהיבט הזה, מלבד העובדה כי בערי
הנמל הדרומיות החמות, הלחות ושוקקות החיים ולעיתים רחוקות מסודרות מאד, היה כר
נרחב לפעולה עבור גורג זריזים שיודעים בפני מי לכרוע ברך, עם מי לעשות עסקים
ומתי להעלם במהירות מהשטח. בין העוגים לבין
הראמג'ירים שוררת, כך אומרים הערכה מוזרה. מכל בני-האדם, הראמג'ירים
מכבדים ומבינים קסם, ומכירים בעוצמה שיש בקסם טהור, במקום בכל מיני תורות
יבבניות וחלושות; הם ערמומיים ויודעים לכבד ולנצל כוחות – תכונות שהעוגים
מעריכים; מה שהופך את הראמג'ירים לגזע שאפשר לשאת ולתת איתו, או ליריבים מסוכנים
שכדאי להעריך אותם ולפקוח עליהם עין. הראמג'ירים, מצידם, מודעים למסורות של
העוגים על האימפריה הקדומה של אור-נאארום ולשלל הקסמים רבי-העוצמה שהעוגים
מכירים, ולא פעם שמחים לשלם במטבע קשה, סחורות או עבדים כדי להשיג מהם. חזרה לאינדקס הגזעים שטרם
נפתחו לדמויות שחקן |
||||
|
הסבר מפורט על כל אחד מחמשת המשתנים
הבסיסיים של יצירת הדמות והשפעת הדירוג שלו |
||||
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.