הזאגליט
הגדול אגראנד בן דורזיג ("כתר בן יער") ספריו ותלמידיו
|
מבוא מרפא
חכם ועושה ניסים רב-חסד, כותב ספרים גאון ומורה מסור, או נבל הפכפך, גחמני ואלים
שהתעלל בתלמידיו הקטנים, עד כדי כך שגרם לקומץ מהם ליטול את נפשם בכפם? תהיה
אשר תהיה האמת על הזאגליט הגדול שמת לפני 34 שנים (שנת 564 לסה"א), הרי
שאגראנד בנו של דורזיד (על שמו נקרא בין היתר בנו השלישי ויורשו של לורד
אנזאריון) היה לא רק כוהן פארליל רב עוצמה בפני עצמו. בין אם נכונות השמועות כי
הכיר באופן אישי את הנביא גאלארד פרון (ומי מהם השפיע על מי) ובין אם לא, הרי
שהזאגליט אגראנד, או כפי שהוא מכונה לעיתים קרובו "כתר בן יער" - על
שם ספר הקודש המפורסם ביותר שערך, היה מי שהטביע את חותמו על התחיה של הדת העתיק
בבקעת קיירן וסביבתה; זה שכתב - לראשונה מזה דורות רבים - סדרת ספרים מסודרים
בהם פירש מושגים כמו 'גנו של האבא' ו'עופרים אדוקים', באופן שיצר במידה רבה את
המושגים והתופעות שמנחים את מאמיני פאר-אגול בבקעת קיירן וסביבתה עד היום; ואם
לא די בכך - כמעט כל הזאגליטים המבוגרים והחשובים שקיימים היום בבקעת קיירן
וסביבותיה היו תלמידיו - או לפחות כך הם טוענים. תולדות
חייו של אגראנד בן דורזיג מוצא ונעורים: אגראנד נולד
ככל הנראה בסביבות שנת 510 לספירת האנ'מירית, בנו של סוחר פאר'ליל אמיד שחי והיה
בעליו של בית מלאכה מצליח לאריגים ולסחורות נוספות בעיירה לוסלירן. אין מידע
אמין רב על אמו - אבל ישנן טענות (שמוכחשות בלהט בידי האדוקים בחסידי הזאגליט
המנוח) שהיא היתה אנ'מירית למחצה ופאר'ליל למחצה, וזו היתה אחת הסיבות לכך שאביו
של אגראנד נשא אותה לאישה. אביו
של אגראנד היה פאר'ליל אמיד מהסיג שניסה במידה רבה לאמץ חלקים מהתרבות
האנ'מירית, ואת בנו המוכשר כבר בגיל צעיר (כנראה 12) אל עיר המחוז אנ'מירלור, אז
עיר מעיינות וקיט עשירה וגדולה בהרבה מכפי שהיא כיום, שהעסקים שגשגו בה, ואנשים
בכירים - מרבי-אומנים ופקידים ועד כוהנות אנ'מיריות, היו נוהגים לסור אליה
לחופשות בעונת הקיץ. אגראנד
נשלח לשמש כשוליה של אחד מהאומנים בגילדת האורגים; עבודה קשה שבלא ספק זיכתה נער
לא עירוני (בוודאי פאר'ליל) בלא מעט התנשאות של אורגים מיוחסים ובני-אצולה
אנ'מירים צעירים שהזדמנו לגילדה, או אף עבדו בה בעצמם כעוזרים - אולם צפנה בחובה
הבטחה להצלחה, קשרים וקריירה - בין אם בגילדה עצמה ובין אם בתור סוחר בעל רקע
וקשרים בקרב האורגים המומחים של העיר. אין
מידע מדויק מה קרה לנער אגראנד בגילדה, מלבד אינספור אגדות שמספרים תומכיו, כולל
ובעיקר במוטיב שיחזור שוב ושוב בסיפורים על כל שלבי חייו (כמעט) על נערות
(ואחר-כך נשים) אנ'מיריות יפיפיות ומופקרות שהתאהבו בו, והוא כמובן דחה את ידן
וליבן בשל דבקותו ואהבתו כלפי הבורא הגדול - האבא בעל הקרניים. נראה
שאגראנד הצעיר אכן עבר משהו שהוא זיהה כהתגלות אלוהית, שנים מעטות לאחר שהצטרף
לגילדה בתור שוליה; וזו הביאה אותו לעזוב את המשרה שלו, להכריז על דבקתו הבלתי
מתפשרת בדת העתיקה, ולשבור את ליבו של אביו - בסירוב עיקש לחזור אל גילדת
האורגים, וגם אל עבודה בעסק המשפחתי, שלא לדבר על נישואין עם בת של סוחר אמיד
אחר, כפי שתכנן אביו. החזרה ללוסלירן: מעשיו של
אגראנד בעשר השנים הבאות (פחות או יותר) מעזיבתו את הגילדה ועד שהופיע מחדש
בלוסלירן, חודשים מספר לאחר מות אביו, אינם ברורים. מסופר שהוא התבודד ביערות
וערך מסעות ביעדים עלומים בכדי להתקרב אל הקדושה של האבא הדגול; אבל ישנן גם
שמועות שהוא חי בגפו תקופה מסוימת באנ'מירלור, שכר חדר עלוב מעל חנות בעיר
התחתית, והתפרנס בדוחק מכתיבת מגילות וכריכת ספרים. כך
או אחרת, כאשר אגראנד שב והופיע בלוסלירן בסביבות שנת 535 לספירה האנ'מירית, הוא
כבר היה זאגליט בעל עוצמה ניכרת, ובעיקר מלומד גדול בתורות השכוחות של הדת
העתיקה, שעד כה היו מועברות בעל-פה ובאורח מקוטע. מסופר שהוא התיישב בעסק הנטוש
והחרב של אביו, שדעך לגמרי בשנים האחרונות לפני מותו של האחרון, כאשר כנראה
תחילה העמיד פנים שהוא מקים אותו מחדש ומגייס 'שוליות' - אבל בפועל גייס
תלמידים, אותם כינה 'עופרים רכים שצמאים לתורת בית אבא' והחל במשהו שלא נעשה
דורות על דורות (אם בכלל): לשבת ולכתוב דברי חוכמה, חוקים וסיפורים של הדת
העתיק, ולסדר אותם לספרי קודש מסודרים - בנוסח שעד כה אפיין דווקא את שנואות
נפשו, הכוהנות האנ'מיריות, ולא את חסידי הדת העתיקה. השלטון
האנ'מירי גילה, בסופו של דבר, את מעשיו של אגראנד, שהיו אסורים באיסור חמור
(ואולי גם באיום של עונש מוות) לפי חוקי האימפריה - הגם שהללו בדרך-כלל נאכפו
באופן חלקי בלבד בבקעת קיירן של אותן שנים. היחסים
שנוצרו בין הנציב האימפריאלי לוסטירן לבין החכם אגראנד היו כנראה מורכבים, ונראה
שחרף חוסר הנחת של המושל מהמעשים, הוא רחש הערכה לחוכמתו ולכישוריו של החכם
האדוק והנוקשה, ולא התלהב (ושמא, גם גרר רגליים במכוון) ליישם את העונשים
החמורים שהיו צפויים לאגראנד לפי החוק האנ'מירי. לפי
חלק מהסיפורים, הנציב נהג להתייעץ בסתר עם החכם, גם כשהלה היה כלוא בכלא שמתחת
למבצר של לוסטירן; ואגראנד ראה נכוחה את מה שכוהנות היהלומים המושחתות של התקופה
(שרבות מהן, כמסתבר, היו כוהנות כוזבות שהאבן שלהן כבתה לפני שנים רבות, והשתמשו
בקסם מתעתע כדי לגרום לה להבהיק) לא יכלו או לא רצו לראות: אסון נורא מתקרב;
חרון אפו של האבא הגדול עומד ליפול כרעם וברק על האימפריה, ולזעזע אותה מן המסד
עד הטפחות. בין
אם אגראנד חזה את ההתנפצות הגדולה שנים מראש, ובין אם לאו; ובין אם נכונים
הסיפורים על כך כי הוא ריפא את בתו האהובה של הנציב ממחלה חשוכת מרפא (וכמובן,
ישנן אגדות בקרב הפאר'ליל שהיא התאהבה בו והוא יכול היה לשאתה לאישה, אם היה
מסגל לעצמו מחדש כסות אנ'מירית, או לפחות נאמנה לאימפריה - והוא סירב בתוקף
והשיב ריקם את אהבתה) ובין אם לאו; הרי נראה ששמעו של אגראנד יצא אל מחוץ
לגבולות לוסלירן, עד כדי כך שהאדונית הצהובה מדלוסיה דרשה באופן רשמי מהנציב
לוסטירן להוציא אותו להורג. אלא,
שהנציב גרר רגליים; ואי-כה, עלה בידי אגראנד להמלט מהכלא, או אולי היו אלו אנשיו
של הנציב (או אולי בתו!) ששחררו אותו בחשאי, לפני שהנציב יאלץ למלא את דרישתה של
גבירת דלוסיה - כנראה בתנאי ש'יעלם מהשטח' או לפחות יעזוב לתמיד את העיירה
לוסלירן וסביבותיה. בבור הכלא של ואר-נארת'ול: לפי חלק
מהסיפורים, אגראנד המשיך להטיף ולאסוף אליו חסידים בדרכו צפונה, ואז נפל בשבי
נוקשה ומסוכן יותר, כאשר נכנס אל אדמותיהן של האחיות חרשיות הנשק משושלת הנשים
של ואר-נארת'ול, ואלו השליכו אותו למאסר בתנאים איומים בתוך בור עמוק, מזוהם
ורוחש שרצים (יתכן שנבואה לעגנית שהשמיע בפניהן כאשר חקרו אותו, שהודיעה להן
שסופן וסוף ביתן קרב לא הועילה לו במיוחד). יתכן,
שמזלו של אגראנד שיחק לו ומנע ממנו הוצאה להורג, דווקא בשל התיעוב העז שבין
האחיות ואר-נארת'ול לבין האדונית הצהובה מדלוסיה; כאשר מעטים הדברים שהיו יכולות
להעלות את חמתן של בנות ואר-נארת'ול יותר מנסיון שחצני של של גבירת דלוסיה
"לשלוח להן הוראות" - מה שכנראה מסביר את העובדה שאגראנד נאסר בתנאים
קשים מאד, אבל למרות החוק האנ'מירי המפורש, לא הוצא להורג. חסידיו
של אגראנד מספרים, שהוא הוצא מהבור בסופו של דבר בידי אחת האחיות "שהיתה
מרושעת פחות מהאחרות", וזו גם הרגה סוהר אכזרי ששוחד בידי האדונית הצהובה
בכדי לענות את החכם הכלוא למוות, והותירה את גופתו המתה בבור, באופן שבמשך
זמן-מה יתרת הסוהרים הוטעו לחשוב כי זה אגראנד, כאשר טרחו להביט מלמעלה אל תוך
הבור החשוך. נראה
שגם אז, התודה היחידה שהסכים החכם הנוקשה לתת לגבירה האנ'מירית היתה חזרה על
הנבואה, כי זעמו של האבא קרוב, והוא ישיג ויכרית את ביתה ו"את כל אשר
בו"; ואם היא רוצה להמנע מהגורל הזה, עליה להניח ליהירותה ותאריה הנוצצים
והריקים, ולאמץ בלא תנאי את תורת הבורא הגדול. כך
או אחרת, נראה ששנה לכל היותר לאחר מעשה, בקעת קיירן אכן טולטלה בסערה של פלישת
כוחות הורד האפור; וכל בנות ואר-נארת'ול אכן נספו, בנסיונן ההירואי אבל חסר
התוחלת לרכב לעזרת גבירת האגם השוקע והנציב לוסטירן. אחרי ההתנפצות הגדולה ("המעוז בצל ההר"): לא
ברור מה עשה אגראנד בשנים שלאחר מכן, מלבד אגדות מאגדות שונות על נדודים ומעשי
ניסים. אבל הוא הופיע מחדש בלוסלירן המוכה, זמן קצר לאחר ההתנפצות הגדולה - אותה
ראה כהתגשמות כל הנבואות על חרון אפו של האבא, שנחת במכה מוחצת על האנ'מירים
החוטאים, ריסק את 'מלכות הרישעה' שלהם, וירד בעוצמה מיוחדת על השנואות מכל על
פאר-אגול: כוהנות היהלומים השנואות. בלוסלירן,
כעת מקום דועך ומוצף פליטים מורעבים (מה ששימש כרקע לסיפור האימים על הפליטים
שהחלו לאכול בשר אדם, איבדו צלם אנוש והפכו לפור'ראטי), אגראנד חזר לאסוף אליו
נערים וללמד אותם, כאשר ככל הנראה הוא מצא פרנסה בשימוש בכוחות הריפוי העוצמתיים
שלו, שהפכו חזקים בהרבה מכפי שהיו לפני ההתנפצות. גם
כאן, חסידיו מפליגים בסיפורים על ניסים, כולל סיפור אפלולי אחד שאם משהו ממנו
נכון, אזי אגראנד היה היחיד שהצליח לרפא אישה אנ'מירית חוטאת שחלתה במחלה איומה
שגרמה לה לאבד צלם אנוש ולירוק תועבה שהחלה לתפוח (לפי הפרטים האלו - כנראה
כוהנת אנ'מירית גוססת). כך או אחרת, הנציב לוסטירן, שהיה שקוע מעל הצוואר בצרות
ובעיות - כולל ובעיקר האימה החדשה של הפליטים אוכלי האדם, לא היה במצב להציק
לחכם או לאסור אותו על כך שהפר את הצו הקודם של וחזר ללוסלירן; ויתכן שבפועל הוא
חזר להתייעץ בו. מסופר שאגראנד ניחש את טיבם של הפור'ראטי, ויעץ לנציב להשמיד
אותם במהירות; אבל אחותו רכת הלב של הנציב, שחמלה על אותם פליטים אומללים,
התערבה ועיכבה את הדברים, עד שהשעה התאחרה והשינוי שעברו אותם אומללים מורעבים
היה סופי ורב-עוצמה. במשך
כעשר שנים, אגראנד ישב במרכז בקעת קיירן ולמעשה ניהל בית-ספר מוזר אליו נשלחו
צעירים מבטיחים ממשפחות פאר'ליל מכל המעמדות, כדי ללמוד שם בינה ודעת, ובעיקר את
חוקיה וכוחותיה של הדת העתיקה. נראה,
שהמקום ממנו פעל בית הספר לא היה בלוסלירן עצמה (שננטשה לגמרי לאחר הרצח האכזרי
של הנציב וכל בני משפחתו, חמש שנים לאחר ההתנפצות), אלא במבנה אבן עתיק ונטוש על
סף הגבעות המיוערות, מרחק מה מהעיירה הנטושה. פארליל שעלו לגדולה היו מתחננים
בפני החכם שיקח את בניהם, ולו לשנה-שנתיים, ושלחו לו מתנות יקרות. אחד מאלו היה
גם לורד אנזאריון הצעיר, שתקופת מה היה מיודד מאד עם אגראנד החכם, וקרא על שמו
את בנו השלישי. (מנגד,
נראה שזמן קצר לאחר מכן לורד אנזאריון שינה טעמו והחל להתרחק מהחכם הנוקשה
והזעוף שעל סף היער - אולי בגלל השפעתה של רעייתו לינטוריאל, שלא חיבבה את
הזאגליט כלל ועיקר, מסיבותיה שלה; ולפי גרסה אחרת, דווקא החכם היה זה שניסה
לסכסך בין לורד אנזאריון לרעייתו, אותה תיעב בכל ליבו). באותו
מקום מפלט מקודש שעל סף הגבעות, אגראנד השלים את כתיבת ספריו, ולימד עשרות רבות
של תלמידים, שלפי המסורת, הוטל עליהם גם לשמש אותו אישית, ואת כל צרכי המפלט או
בית הספר שניהל, לצד גבעות ויערות שהפכו פראיים ומסוכנים. הסיפורים
על מעשיו של החכם באותם שנים רבים וסותרים; חלקם מספרים על אהבתו הרבה וחסרת
הגבולות אל תלמידיו הצעירים, בעיקר הדבקים והחרוצים מביניהם, להם "דאג כאב
רחום ואח בכור", וגם אם אפילו חסידיו הודו כי " מזגו היה סוער כמו
איתני הטבע שברא האבא הגדול, ישתבח שמו" ואהב אותם יותר מכפי שאהב את אביו
ואימו (וכמובן, על שלל מעשי ניסים וקדושה נוספים שעשה). אחרים,
מחמיאים פחות, מספרים שרוחו נעכרה עליו ואכזריותו הקנאית הלכה וגברה עם השנים; וכי
היחס שלו לתלמידיו היה קשה ואכזרי, וכלל מכות נמרצות והשפלות שריסקו את נפשם של
כמה מהם, עד כדי כך כי היו כאלו שטרפו את נפשם בכפם - בעיקר כאשר גורשו מעל
פניו, והוא פקד עליהם לחזור מובסים ומושפלים אל המשפחה שלא פעם השקיעה כסף
ומתנות יקרות כדי לשלוח את המוכשר בבניהם אל החכם הגדול; יש אומרים, כי נעשה
הפכפך מאד, והיה יכול לקרב אליו נער צעיר ונלהב "ולהיות לו כאב", ואז
להפוך פניו בלי התראה, ולהתייחס אליו בבוז כזה, כאילו היה שרץ חסר כשרון שאין לו
כל תקווה לקבל את חסדו וכוחותיו של האב, ו"עדיף לו שימצא מקצוע וילך למכור
דגים"). היה מי שהשווה התפרצויות כאלו ל"רב-חובל מרושע מים ראמג'אר
שמכה בעבדיו שעל המשוטים"; ומנגד (או לאחריהן) החכם נפל "לבור עמוק
ושחור", ולעיתים סירב לאכול במשך ימים, וסירב לראות אפילו את פני האהובים
בתלמידיו - כאשר הוא מאשים בכך את האכזבה שהסבו לו אותם נערים סוררים. דעיכתו ומותו: בסופו של
דבר, לאחר יותר מעשר שנים, גורלו של הזאגליט הגדול סגר עליו. יש האומרים, כי
הזרעים נזרעו עוד קודם - וכי הרצח של הנציב לוסטירן ובני משפחתו השפיע אגראנד
הרבה יותר מכפי שהודה; וכי גם קודם לכן, היה בעל מזג קשה שהדרדר לעיתים לבורות
אפלים; אולם בסביבות שנת 560 לספירה, אגראנד הפך זועף ומוזר יותר ויותר ויותר;
סיוטים טרדו את שנתו ומצצו את כוחו ("שדי תופת נוראים שבאו מחוץ לבריאה
שוסו בו, מיד אפלה ומרושעת אפילו יותר מזו של כוהנות האבנים החוטאות");
הריכוז שלו והיכולת שלו ללמד הלכו ודעכו, והוא הפך קשה יותר ויותר אל תלמידיו -
עד אשר, ברגע של הבנה עמוקה ועצובה - החליט לשלח את כולם מעליו ולהמשיך לשבת לבד
בביתו ההולך ונסדק. בין
אם כמה מהמסורים בתלמידיו המרו את פיו ונאבקו להמשיך לשמור על החכם הדועך, לנקות
את חדריו ולהאכיל אותו, אגראנד לא שרד אלא שנים ספורות. השמועות על מותו ובעיקר
על דרך מותו רבות, מוזרות וסותרות: יש הטוענים שהשדים שיסרו אותו השתלטו עליו
לבסוף, ודנו אותו למוות מבזה ומזעזע; אחרים אומרים שנמלט ליער, ושם מת מתשישות
ורעב בעת התבודדות אינטנסיבית שבה ניסה להאחד עם רצונו של האבא הגדול; יש הטוענים
שחסיד לשעבר, שהחכם הגדול התנכר לו והשפיל אותו, מצא אותו ביער ונקם בו; ואחרים
טוענים כי למעשה מת במיטתו שבמעוז על סף הגבעות, לאחר שבינתו דעכה לגמרי, וכי
קומץ התלמידים שנותר שם, הסתיר את הדברים ואפילו את מקום הקבורה, בכדי למנוע
התפשטות שמועות על המוות העלוב כל-כך של מי שהיה חכם אגדי ועושה ניסים. מנגד,
כמה מהמסורים בחסידיו טוענים כי סופו היה מפואר ומכובד בהרבה: הוא העמיק לנדוד
ליערות, וכאשר שעתו הגיעה, הרבה בתפילות והתייחד עם כוחו של האבא בדבקות גדולה
כל-כך, עד כי במותו הפך לעץ גדול ועתיק למראה, שנטוע על פלגי מים ופירותיו ועליו
יכולים עד היום לעשות ניסים (היו מעגלי עופרים אדוקים שהרחיקו נדוד ליערות כדי
לחפש את העץ הזה); ויש הטוענים כי בכלל לא מת, אלא רק התעצם בכוחו ו"הרחיק
נדוד לארצות זרות" כדי להפיץ שם א דבר האבא - ואולי היום הוא שוכן בחצרו של
זה שאת שמו עופרים אדוקים רק לוחשים מפעם לפעם; הנביא הזר, הרחק בצפון, שיום
יבוא וישמיד את שרידי 'מלכות הרשעה' ויביא על העולם כולו את חסדו של האבא. כאלו
היו חייו, וכזה היה מותו של הזאגליט הגדול, מחדש הדת העתיקה בבקעת קיירן;
והשפעתו גדולה מאד אפילו כיום, למעלה משלושה עשורים לאחר מותו או העלמותו - ולא
רק מפני שכמעט כל הזאגליטים החשובים שמוכרים בבקעת קיירן וסביבותיה נחשבים
כתלמידיו, וכיום חולקים זה על זה - לעיתים בחריפות - לגבי דרכו האמיתית ופרשנות
דברים כאלו ואחרים שאמר או כתב המורה הגדול שלהם. רבים מהדברים שכיום מקובלים
בקרב הפאר'ליל האדוקים בבקעת קיירן כעקרונות ברורים ומוצא פיו של האבא - מדרכי
תפילה ועד לתפקידם של מעגלי העופרים האדוקים, הם במידה רבה דברים שאגראנד כתב או
הורה, במסגרת התפקיד הגדול שלקח לעצמו: לכתוב מחדש שברי מסורות, רבות מהן כאלו
שהועברו בעל-פה, להאחיד אותן ולפרש אותן, בכדי "להעלות מתוכן את האביב של
אבינו שינץ, ילבלב ויתגדל מתוך החורף של עובדות האבנים הנוצצות"). ספריו של אגראנד בן דורזיד אגראנד
הותיר חמישה ספרים שמיוחסים לו; כמקובל בדת הפאר'ליל, העותקים הכתובים שלהם לא
רבים, ורוב המאמינים אינם קוראים ולא מצופה מהם לקרוא בהם, אלא לקבל את 'חסד
האב' דרך דרשות של כוהנים ומטיפים, שלא פעם גם הם קראו את הספרים באופן חלקי,
ולעיתים דרך פרשנויות שונות של תלמידיו של אגראנד. "כתר היער" או "כתר בן-יער":
הראשון והחשוב ביותר בספריו של הזאגליט הגדול, ומכאן המסורת לעיתים לכנות את
אגראנד עצמו "כתר בן-יער", על שמו של אותו ספר. הספר
כולל האחדה של מסורות היסטוריות ומיתולוגיות, שאגראנד כתב באופן כרונולוגי,
שמתחיל מסיפור הבריאה; המיתוס על הכנעת הנימפות החטאות בידי האבא בעל הקרניים;
מעט מסורות היסטוריות על העבר האגדי של הפאר'ליל בצפון, הנפילה של ממלכתם בידי
האנ'מירים המרושעים, וסיפורי מות קדושים של זאגליטים עתיקים. ליד כל פרשיה
מופיעים מוסרי השכל, פרשנויות ודברי דרשה, שהופכים להסבר על תפילות חשובות,
מנהגים והוראות לדרך חייו של המאמין - ובעיקר אב המשפחה של המאמינים. "שקר האבן": ספר שעיקרו
פולמוס מול הדת האנ'מירית, בנסיון להוכיח את הסתירות והשקרים עליהם היא בנויה,
ובעיקר את הדרך בה היא סותרת, חורגת ומבזה את חוקי הבריאה שהתגלמו בטבע. הספר
המקורי הכיל רק רמזים ואיזכורים קצרים מאד לעימותים של אגראנד עצמו עם כוהנות
אנ'מיריות ועושי דברן - אבל פרשיות אלו נוספו במאוחר, ובפירוט רב, בידי כמה
מתלמידיו שהצמידו 'תוספות' משלהם לספר. "ספר
הענבים הברוכים": ספר השלמה ל"כתר היער", שעוסק פחות בפרשיות
היסטוריות, אלא יותר במנהגים והנחיה של המאמינים, עם דגש רב על חקלאות והיחס
בינה לבין כוחות הטבע. "ספר
הצבי והעופר": ספר שרובו הגדול, באופן חריג מאד, הוא ספר מלא בשירה.
הוא מתעסק רבות בפולחן העופרים האדוקים, ומאריך בתיאורי ריקודי דבקות, וגם
בתיאורים ושבחים לאהבה (לא אהבת בשרים, האבא ישמור!) בין הנערים האדוקים ומלאי
האון של האייל הגדול לבין עצמם, ובינם לבין אביהם הדגול. הספר
הזה מהווה את הבסיס התיאולוגי ל"מעגלי העופרים האדוקים" של היום (הגם
שהזאגליטים שאחרי אגראנד חלוקים על פרשנות פרקים שונים מתוכו, וגם על החשיבות
שיש ליחס לו מול "כתר היער" ו"ספר הענבים הברוכים"), על
המנהגים השונים שלהם. "ספר החרון": האחרון
והנדיר בספריו של אגראנד; והגם שזאגליטים לא מעטים מחזיקים מדרשים או מתייחסים
להטפות ששמעו המבוססות עליו, הרי רק עותקים (בוודאי שלמים) ספורים מאד ממנו
קיימים כיום, והמקום בו נמצאים חלקם לא ידוע. אומרים
שספר זה הוא הפחות קוהרנטי, ויותר סתום וקשה להבנה מכל ספריו של אגראנד, וכנראה
גם האפל מכולם. הוא עוסק בהרחבה בכוחות ההרסניים יותר של הטבע, התגלויות מסוכנות
שנחזות ככאלו של האבא, אולם בפועל הן קשורות לרוחות המסוכנות וההרסניות יותר שהן
אומנם חלק מהבריאה, אבל הסכנה בהן רבה ומסוכן מאד לשרות איתן או להפגין כלפיהן
דבקות שמסבה את תשומת ליבן. תלמידיו של אגראנד תחת
ידו של 'הכתר בן-יער' עברו מאות נערים-תלמידים, אבל רק שני תריסרים מהם לערך
הפכו לזאגליטים של ממש, כאשר האחרים נשרו, גורשו או השלימו לכאורה את הלימודים,
אבל בלא כוחות ממשיים ופנו לעיסוקים אחרים ויומיומיים יותר. בערך זה, מתוארים
בקצרה התלמידים הבולטים ביותר, שהפכו לזאגליטים מפורסמים ובעלי כוח משמעותי, או
לפחות השפעה משמעותית, מאז מותו של החכם האגדי ועד לימינו (כלומר, לשנת פתיחת
המערכה שהיא 598 לספירה האנ'מירית). גארדור בן שארדור ("גארדור המהודר") המהודר
והמצליח מבין תלמידיו של 'הכתר בן-יער', שנחשב למקובל ביותר על לורד אנזאריון
ופאר'ליל נכבדים אחרים מבקעת קיירן; יושב כיום במעון מהודר ורחב ידיים בלב כרמים
ושדות מלבלבים, ממש בפאתי אחוזת בר-אנזורל, שם הוא מלמד עשרות רבות של תלמידים 'גדולים
וקטנים', ורבים שולחים לו מתנות או באים לדרוש בחוכמתו. גארדור
שימש כמעין 'בכיר התלמידים' הלא רשמי בשנותיו האחרונות של ה'כתר בן-יער', ונחשב
הקרוב אליו ביותר, או לפחות מי שהתמחה בהבנת מצבי הרוח המשתנים של החכם הקודר,
ולעיתים גם הרגעת הכעס המשתולל שלו; בעוד שהוא ככל הנראה לא היה החכם או בעל
הדבקות הגדולה או הכוחות הגדולים מכל התלמידים הבכירים, הוא ירש חלק מהמחשבה
המסודרת של אגראנד, וכתב עשרות פרשנויות ופרקי דרשות מהספרים של מורהו המנוח, כאשר
רובן נוקטות קו מתון יחסית, שאוסר על הפאר'ליל לנהוג בקנאות אלימה או לנסות
'לזרז בכוח את מלאכת האבא הגדול'. בין היתר, הוא יצא בחריפות כנגד השאיפות
המסוכנות של טארזור בן אמזוד, והוציא 'קריאה קדושה' מפורשת כנגד כל 'חלומות שווא
על נבואות זרות מארצות רחוקות' שקוראות למלא את הבקעה בריב-אחים, מרד ודם. מאוחר
יותר, הוא גם זה שהוציא קריאת נידוי כנגד טארזור, באופן שתרם מאד לכך שהלה נאלץ
להמלט מבקעת קיירן. גארדור
הוא אדם מרשים מאד, ידוע מאד בזקן ארוך וכסוף והופעה מהודרת, כולל חיבה רבה
יחסית לגלימות ממשי ושאר בדים יקרים, רקומות בשלל צורות מפותלות של עלים ופירות,
באורח שנחשב חריג יחסית לזאגליט; ההתבודדויות שלו ביער הן קצרות ונוחות יחסית
("חובותיו אל צאן מרעיתו ועופריו הרכים" בנחלות לורד אנזאריון מיטבו
אינן מתירות לו את שחשקה נפשו"). גארדור
והמטיף הנודד (כיום) אמגאז בן אגלאב תיעבו זה את זה מאז שהיו נערים בבית ספרו של
"הכתר בן-יער" בשנים שאחרי ההתנפצות, ומתעבים זה את זה עד היום; הם
חלוקים כמעט על כל דבר - מהיחס כלפי מועצת בקעת קיירן ועד ההסמכה או חוסר הרצון
לסמוך על מנהיגים צעירים ונלהבים של עופרים הדוקים; אבל נראה שכיום הם סובלים -
בחירוק שיניים - זה את קיומו של זה. אמגאז בן אגלאב ("האייל הנודד") פשוט
הליכות אבל כריזמטי בהרבה מאשר יריבו הישן-נושן גארדור, "האייל הנודד"
מבקש לנהוג כמו הזאגליטים הקדומים ("ולא כחיקוי למקדשים של עובדות
האבנים"), ומסרב להשתקע או לאפשר לחסידיו לממן מקדש מהודר עבורו. תחת זאת,
הוא נודד כמעט בלא הפסקה ברחבי בקעת קיירן ומחוזות סמוכים, כשבכל מקום אליו הוא
מגיע, הוא מכניס את המאמינים האדוקים, ובעיקר את "העופרים האדוקים"
לאקסטזה, ורבים טוענים שהוא עושה ניסים, כמעט כמו אגראנד המנוח. אמגאז
מקדש מאד את "ספר הצבי והעופר", הרבה מעל לתפקיד של ספר שירה דתית;
והוא הזאגליט המקובל ביותר על רבים ממעגלי העופרים האדוקים, שפועלים במידה כזו
או אחרת על-פי הדרשות והפרשנויות שלו. הגישה הדתית של אמגאז נוחה הרבה פחות
לאצולת הבקעה, מחדדת את הקרע בין הפאר'ליל לאנ'מירי, ומטיפה בגלוי כנגד שרידי
האימפריה, אשר לשיטתו חייבים לחלוף מהעולם - הגם שיש לו עדיין מעצורים מסוימים,
והוא נמנע מלקרוא למרד גלוי, ומעדיף לעודד את העופרים להכנס לאקסטזה דתית ולחזק
את הדבקות שלהם ("והדברים יקרו מעצמם") - עד כמה שהוא מתעב אנ'מירים בתיעוב
עמוק, הוא נחשב אדם ישר שיכבד את ההבטחות של עצמו, ובדרך-כלל יטיף לחסידיו להמנע
מאלימות ברוטלית שלא לצורך, בוודאי כנגד חפים מפשע - גם אם הם כופרים שעדיין
סוגדים "לנוצץ הכוזב של האבנים הארורות". עם
זאת, אמזאג וחסידיו הם אלו שעומדים מאחורי הסכסוך המתמשך עם הכוהנת (הכבויה)
לינטוריאל והתלמידות שלה בחצר הכחולה, על השליטה והפולחן באי הקטן שחולש על
המקדש האנ'מירי הישן; והדרשות של אמגאז חצבו אש ולהבות לא רק כנגד הדת
האנ'מירית, אלא גם כנגדה אישית. יותר
מאשר גארדור, אמגאז יוצא בגלוי כנגד נשים ש"נוהגות בשחץ, כאילו מלכות הרשעה
עדיין קיימת"; ובכל מקום אליו הוא מגיע, הוא מטיף לאבות המשפחה להדק את
רצועת המרות על נשותיהם ובנותיהם; אמגאז, יותר מכל זאגליט אחר, רודף מנהגים
מוזרים שהתשרשו בחלק מהכפרים הפאריליים, של אחוות נשיות או מעגלי נשים שנפגשות
ביער כדי לרקוד, ורואה בתופעה רקבון וסכנה עבור דת האמת המתחדשת. מאזריד בין אורדיר ("הנשר הבודד") מאזריד
הוא היחיד מתלמידיו החשובים של "הכתר בן-יער" שלמד אצלו לראשונה בתקופה
שלפני ההתנפצות, וחזר ללמוד אצלו למספר שנים גם בתקופה שאחריה - אבל יחסיו עם
הזאגליט הגדול בתקופה המאוחרת הפכו רעועים ומתוחים, באופן שגרם לו לעזוב לאחר
שנים בודדות. מאזריד
הוא אדם זועף ולא נוח לבריות; מתעב הטפות ודרשות ונמנע מהן; הוא כמעט ואינו מקבל
תלמידים, ומעדיף להסתגר במעון מבודד הרחק בלב יער אנקוריאל שממזרח לעיר המחוז,
שם הוא מעמיק בספרים הרבים שלו, ומשכלל את הלחשים רבי-העוצמה בהם הוא שולט. מספרים
על מאזריד שהוא המרפא המוכשר ביותר מכל תלמידיו של "הכתר בן-יער";
ולפעמים חולים שמשלמים הון עתק כדי ליסוע אל מעונו שלב היער, כדי להתחנן שירפא
אותם. כמו כן, נראה שמכל תלמידיו של הזאגליט הגדול, הוא היחיד ששולט שליטה מלאה
בספר המיסטי הסודי והאפלולי: "ספר החרון" - ומספרים שיש לו עותק שלם
ממנו. הגם
שהעמדות של מאזריד כלפי האנ'מירי ובעיקר הנשים שלהם אינן קשות פחות משל המטיף
הנודד אמגאז, הוא אינו מרבה להביע אותן (ובכלל, להטיף או אף לדבר בענייני
תיאולוגיה עם זרים, מלבד קומץ אנשים שהוא בוטח בהם), ומעדיף להשאר בלב היער
ולעסוק בשלו. הידע,
הספרים הנדירים וכשרונות הקסם והרפואה של "הנשר הבודד" עשו להם שם
אפילו מחוץ לגבולות בקעת קיירן; אבל בניגוד לזאגליטים האחרים, מאזריד מסרב בתוקף
לקבל יותר מאשר קומץ תלמידים - ועצם הרעיון שהוא יוקף במאות נערים "בגדלים
שונים" שירעישו סביבו והוא יצטרך ללמדם ו"להוציא מהם את הטפשות"
מבעית אותו. מי שרוצה להתקבל כתלמיד של "הנשר הבודד" צריך למצוא אותו
בלב היער, ולהתחנן בפניו שיקבל אותו, תוך הפגנת חוכמה ובקיאות שהשיג ממקום אחר
בספרים ובידע הבסיסי יותר של הדת העתיקה - וגם אז, יש סיכוי גדול שידחה כלאחר
יד. הפונדק
של טילגורן, בנו השני והסורר של לורד אנזאריון ואשתו דאלה, ששוכן על צומת דרכים
ביער אנקוריאל, הוא למעשה התחנה האחרונה של נוסעים לפני שיתרחקו מהדרך הראשית
ויסתכנו במסע צפונה, אל חלקיו האפלים והמוזרים יותר של היער, כדי למצוא את 'הנשר
הבודד'; ומפעם לפעם, הוא מהווה אכן תחנה או מקום מגורים זמני לצעירים שמתיימרים
להציע את עצמם כתלמידים לחכם המתבודד (או שחזרו בפחי נפש לאחר שדחה אותם);
לסוחרים והעגלונים המעטים שסוחרים או מספקים מצרכים למשכנו של מאזריד; או לחולים
עשירים שאנשיהם מסיעים אותם אל הזאגליט המוזר בתקווה שירפא אותם. טארזור בן אמזוד ("העופר הירוק") הצעיר,
המוזר והמסוכן שבין תלמידיו של אגראנד; נודע כיפיפה בנעוריו, עם גוף שרירי ושיער
חום-בהיר נוצץ וארוך; אסופי שהובא אל בית ספרו של אגראנד ככזה (וטען תמיד כי
"אין לו הורים ומשפחה"), והתחבב שם על רבים, כולל החכם הזקן, שהעריך
מאד את הדבקות והעקשנות שלו. טארזור
מעולם לא היה מהתלמידים המעמיקים ביותר, אבל הצטיין ביכולת לשרות ברגש עם מושאי
הלימוד שלו, ולהפיק מכך עוצמה רבה - שלעיתים לוותה גם בכעס גדול, שיכול היה
להפוך אותו למסוכן. מנגד, הוא נודע ככריזמטי מאד; שולט בשירי עוצמה ומסוגל לסובב
ראשים לא רק במראה המצודד שלו, אלא גם בקולו 'הטהור והמתוק משל כל צבי ועופר'. לאחר
מותו של אגראנד ("שהיה לו כאב"), טארזור גייס חסידים משל עצמו, אבל
הלך והפך מוזר יותר ויותר ככל שעברו השנים. בין היתר, מספרים שהוא נהג להתהלך
ערום, כאשר רק זוג קרניים של אייל מעטרות את ראשו, ושלל קעקועים מכסים חלקים
רבים מגופו; ודברים מוזרים נלחשו עליו ועל התלמידים המעטים שדבקו בדרכו. עמדותיו
של "העופר הירוק" או "העופר של האביב הנצחי" כלפי האנ'מירים
וכל מה שקרוב אליהם (כולל נשות פאר'ליל שלא נהגו בהתאם לצווי הדת העתיקה) היו
הקיצוניות ביותר מכל תלמידיו המרכזיים של אגראנד; והוא קרא לעיתים מזומנות -
יותר ויותר ככל שחלף הזמן - לנקוט אמצעים אלימים בכדי "לבער את הרע מקרב
עופריו של האדון הבורא". טארזור
היה היחיד שהזכיר - תחילה ברמז מפורש ולאחר מכן ממש בגלוי - כוח גדול שקם בצפון
(כלומר, הנביא פרון), וקרא לחסידיו להתכונן לבואו ו"להכין לו ברכת
מלך" על-ידי מלחמה בלתי פוסקת באנ'מירים ודומיהם. בסופו של דבר, ולאחר כמה
תקריות אלימות ששמו של טארזור השתרבב אליהם - נאלץ גם לורד אנזאריון להסכים
לדרישה שהעלה לורד אבאריל במועצת הבקעה, להכריז על טארזור כפושע שנדרש למעצר, או
גרוע מכך אם יסרב לכך. לאחר
כמה מאורעות נוספים ומקומות מסתור שהוא וקבוצה קטנה מחסידיו עברו ביניהן; ולאחר
שגם הזאגליט גארדור ("המהודר") דרש בפומבי שטארזור הוא משוגע שהגיע
לכדי כפירה בעיקר, ובמעשיו "ירק לבאר המים החיים של מורנו הגדול אגראנד בנו
של דורזיד", נראה שטארזור ברח באופן סופי מבקעת קיירן; יש אומרים שהוא שם
פניו צפונה ומזרחה בכדי לחפש את הארצות בהן יושב הנביא פרון; אבל רבים אחרים טוענים
שהוא מסתתר היכנשהו ביערות הקשים לגישה על הגבעות שממערב לדרא'רון, בין בקעת
קיירן לביצות אור'גאקה; וכי יש קשר בין מקום המצאו המשוער, להתנהגות המוזרה של
החוואים שפרשו לאותם יערות, הדרך בה הם מסתגרים והפכו אלימים באופן קיצוני כלפי
כל זר, והדרך בה הם נוהגים בנשיהם "גרוע יותר מאשר בכלבים", באורח
שהוא חריג גם לנהוג בדת העתיקה של הפאר'ליל. האגדה על נאלה "דבורת הדמדומים" על-פניו,
אין סיפור שנראה מופרך ומגוחך יותר, וסותר את כל דבריו והוראותיו של אגראנד,מאשר
שזאגליט כמוהו יקח אישה כלשהי בתור תלמידה; וזה גם מה שטוענים תלמידיו, שמבטלים
כסיפורי הבל את השמועה או האגדה המוזרה, לפיה אגראנד הכשיר בסתר גם תלמידה אחת,
ככל הנראה ממוצא וארת'ארי, והיא למדה מפיו את חוכמת פאר-אגול והרוחות שלו - בין
אם באופן גלוי, ובין אם על-ידי שהטעתה אותו והתחפשה לנער צעיר. אלא
שלמרות זאת, ולמרות שעצם הנסיון לספר סיפור כזה הוא מתכון בטוח להקים את זעמם של
כל העופרים (או סתם מאמיני פאר'ליל אדוקים) בסביבה, אותה שמועה עקשנית סירבה
לגווע, והיא עודה מסתובבת בגרסאות שונות בין הכפרים בבקעת קיירן. אותה
"נאלה", כפי שהיא נקראית בחלק מהסיפורים, נחשבת כמי שהעמיקה בחקר של
המבוזה והמוכחש בידי זאגליטים אחרים - רוחות טבע והתגלויות נשיות של כוחו של
"האב"; והאם ישנה גם "אם גדולה לבריאה" (בכך התקרבה למעשה
לאמונות העממיות הוארת'אריות על רוח הדבורה, שמתפקדת לעיתים באופן דומה) - ונראה
שיש קשר בין אותה 'נאלה' (או הסיפורים עליה) לבין מנהגים מוזרים של נשים מסוימות
בחלק מהכפרים, להתחמק ליער ולהקים 'מעגלי ריקוד' או 'מעגלי הודיה' - דבר
שהזאגליטים (מי יותר ומי פחות[1])
מתעבים ולא מפסיקים להטיף נגדו, חרף ואולי בגלל שהם יודעים שרבים מאיכרי
הפאר'ליל, בעיקר בצפון בקעת קיירן, מעדיפים להעלים עין מהמנהג ולהשים עצמם כלא
יודעים. |
חזרה
לאינדקס ערכים מארצות שונות
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.