פארנאת'
ארת'אל
הבקעה הנידחת שמצפון לרכס של חצרות הגרניט
|
הקדמה פֶארְנֶאת'
אֶרְתֶ'אל (מילולית: שיבוש מקוצר של "הבקע שמצפון לרכס קארן א-ת'אל) היא
בקעה צרה ומאורכת שמפרידה בין הרכס של חצרות הגרניט בדרום, לרכסים שעולים אל
פסגת טול'גרה מדרום-מערב. זו בקעה גבוהה וקרה בגווני ירוק עמוק ואפור, של ארץ
סלעית שיערות המחט של רכס טול'גרה גולשים לתוכה בצפון; מוכת שלגים כבדים וקרה
מאד בחורף, ונעימה וממוזגת בקיץ. חבל
הארץ, ארץ ספר מיושבת בדלילות בפאתי נחלות בית קור-אומת'ל, איבד בהדרגה את רוב
חשיבותו לפני כ-200 שנים, כאשר המכרות הגדולים שפעלו כאן הדלדלו מאד (וחלקם גם
הוצף עם הזמן והפך משכן ליצורים מיצורים שונים), ונותר מאוכלס בדלילות על-ידי
מקומיים שהתפרנסו משדות קטנים של שעורת רוח, תפוחי-כפור ולפת קאהרנית, או מגידול
פרות הרריות שעירות ורעות מזג. בתקופה זו נטבע הביטוי "חמשת הכפרים",
בכדי לתאר את קומץ הישובים הקטנים שנותרו בבקעה (ביטוי שנותר בשימוש עד היום,
הגם שמספר הכפרים המיושבים ירד בינתיים לארבעה). מאוחר יותר, לאחר שמגפה שהתפשטה
בעמק (ומאז שבה והכתה מספר פעמים), דיללה מאד את מספר הכפריים המקומיים, החלו
הלורדים של קור-אומת'ל לשלוח לשם מהגרים וגולים מהנסיכות האפורה (הן מאדמות
הנסיך הרם והן מחבל הת'ארילין), שמשום-מה התגלו כעמידים יותר, באופן יחסי,
לפגיעתן הרעה של אותן מגפות. כיום, אנשי אורמת'ריל וצאצאיהם מהווים רוב בקרב
תושבי 'חמשת הכפרים'. קרבתה
של פארנאת' ארת'אל לדרך הררית משובשת ושכוחה למחצה שעולה בדרכי עקיפין אל רכס
קאראנסיל ומסתיימת לא רחוק מהעיר קארנ'רוהה והאגם הקפוא, הפכה את הבקעה במרוצת
המאה הנוכחית למסלול מועדף על מבריחים וסתם סוחרים 'לא רשמיים' שהשתמשו בדרך
ההררית בכדי לעקוף את דרך המלך והמכסים הכבדים שהלורדים של קור-אומת'ל נהגו
להטיל שם, בעיקר על סוחרים ששמו פניהם לנחלות של לורדים יריבים (כולל האגם
השוקע, ולפני ההתנפצות, גם אדמותיה של שושלת הנשים ואר-נארת'ול). דברים אלו
הובילו את הלורדים לשלוח לבקעה אנשים שנועדו ללכוד את המבריחים, באורח שגרם לא פעם
חיכוכים בינם לבין המקומיים (הן לפני פרוץ המגפה והן אחריה). בסופו של דבר, רק
ההתקרבות היחסית בין לורד ארת'יריון קור-אומתל לבין לורד אנזאריון והסכמי המסחר
ביניהם, הפכו את ההברחות לפחות משתלמות וזיכו את האיזור ברגיעה מסויימת; אם כי
יתכן מאד שהמהפך הפוליטי שביצע יורשו של ארת'יריון בשנים האחרונות עשוי לחזור
ולהפוך את ההברחות לכדאיות יותר בעתיד הקרוב. כך
או כך, ההתקרבות ההולכת וגוברת בין לורד מרנליון קור-אומת'ל לבין הנסיכות האפורה
במצבה כיום, כולל השפעתם ההולכת וגוברת של אנשי המלומד העליון ת'ירנפל, מעוררת
חששות ואי-שקט בפארנאת' ארת'אל - כולל שמועות כי בחצר הלורד שוקלים לחתום על
צווי גירוש לאנשים שקיבלו כאן מחסה בשנים עברו, וכיום הם לצנינים בעיני הלורד -
בעיקר מורדים לשעבר מרכס הת'ארילין וצאצאיהם. אוכלוסיה מקומית האיזור
ההררי של קור-אומת'ל הוא אחד המקומות היחידים מבין המחוזות של מלסטרה שבו לא רק
שהפאר'ליל אינם מהווים רוב בקרב פשוטי העם, אלא שהם מהווים בו מיעוט מבוטל, אם
בכלל. רוב אנשי קור-אומת'ל הם תערובת בין אנ'מירים – חלקם שארי בשרי רחוקים של
אנשי הנסיכות האפורה – לבין הררים מרכס קאראנ'סיל. תושבי
פארנאת' ארת'ראל אינם יוצאי דופן לגמרי במובן זה, אולם רבים מהתושבים המקוריים
של הבקעה נחשבו בעבר לנמוכים ורחבים מעט יותר מהאנ'מירים של קור-אומת'ל או
מההררים של קאראנ'סיל, בעלי עור פחות חיוור, ונטיה לגדל זקנים, כאשר כמה מהם היו
בעלי אף נשרי – אולי בגלל דם של שבטי הגבעות העתיקים (בעיקר בני שבט
ה"ברו-קרו"), ושל אנשים אחרים מפה ומשם שהזדמנו לבקעה בדורות קודמים,
כאשר המכרות היו פעילים מאד ומשכו כורים, סוחרים ובעלי מלאכה. התושבים
המקוריים של הבקעה, שהדלדלו הן בכספם והן במספרם לאחר שהפעילות במכרות פחתה,
ספגו מכה אנושה בין השנים 525-530 לסה"א, כאשר מגפה קטלנית – יש האומרים
סוג של קדחת-צל שבאה מהמעמקים, התפשטה בפארנאת' ארת'אל וכילתה כמעט מחצית
מהאוכלוסיה המקומית. המגפה
פגעה גם בבני ה"ברו-קרו" שעל הרכסים (ויש אומרים שהיא הותירה בהם
השפעה מוזרה ומנוונת) והגיעה גם לחצרות הגרניט, אולם שם פגיעתה היתה פחותה יותר –
בין אם בגלל התערבות של כוהנות אנ'מיריות, ובין אם בגלל הטענה המוזרה, לפיה אנשי
אורמת'ריל (ובמידה פחותה גם אנשים בחצר הגרניט שהם שארי בשר רחוקים שלהם) נפגעים
פחות מאותה קדחת-צל. כך
או אחרת, אותו גל ראשון ורב-עוצמה של המגפה, הביא להשבתה סופית של פעילות
המכרות, ולנטישה מוחלטת של הכפר העשיר שעמד קרוב לשער של המכרה המרכזי, ובהמשך
גם לכך שמפלצות, פושעים ומבריחים הפכו רבים ונועזים יותר. בעקבות
המגפה, החלו הלורדים של קור-אומת'ל, תחילה ב"טפטוף" ויותר ויותר לאחר
ההתנפצות, לשלוח אל פארנאת' ארת'אל מהגרים – חלקם גולים וחלקם מחפשי מזל ואדמות –
מהנסיכות האפורה, ובהמשך (580 לסה"א ואילך) גם מורדים מובסים מהת'ארילין,
שחיפשו אדמות הרחק מעינם הפקוחה של 'הנסיך הרם' של אורמת'ריל ואנשיו. המגפה
שבה והכתה בפארנאת' ארת'אל מספר פעמים, כאשר הגל השני והמשמעותי יותר היה באמצע
שנות ה-60 של המאה השישית לסה"א (סביבות 566-565); הגם שהיה חזק וקטלני
פחות מהגל הראשון והגדול, שוב נפלו בכפרים אבדות כבדות – אם כי אף אחד מהכפרים
לא ננטש הפעם, מה שחיזק את האמונה שאנשי אורמת'ריל עמידים לקדחת הצל יותר
מהתושבים המקוריים, ואלו הפכו בהדרגה למיעוט בפארנאת' ארת'אל ו"חמשת
הכפרים" שלה, שכיום רוב (כ-66%) מהתושבים שלה הם גולים מהנסיכות האפורה
(חלקם ממרכז הנסיכות, חלקם מהמחוזות שהפו לשממה המתה, וחלקם מרכס ת'אריל עילית)
וצאצאיהם. הגעה ועזיבה קיימות
שלוש דרכים עיקריות בהן ניתן להגיע או לצאת מפארנאת' ארת'אל: 'דרך הגרניט': הדרך המרכזית
אל הבקעה, וזו שנמצאת בשימוש השוטף הרב ביותר, היא דרך עגלות ישנה אבל שמישה
למדי, שמתפצלת מדרך המלך הראשית סמוך לחצרות הגרניט, ויורדת צפונה ומערבה
בפיתולים רחבים, מהרכס של חצרות הגרניט לעבר שרידי הקולוסוס המנותץ שבמרכז
פאראת' ארת'אל (ראה בהמשך). הנתיב
הזה משובש מעט ותלול לפרקים, אבל ניתן לחציה בטוחה יחסית ברוב עונות השנה (מלבד
בחורף ובשיאן של סערות תחילת הסתיו), והסיכוי להתקלות עם מפלצות או שודדי דרכים
נמוך יחסית – לפחות למי שמקפיד שלא ליסוע לבדו לאחר רדת החשיכה. בדרך זו עוברים
כמעט כל המקומיים שמבקשים למכור או לקנות סחורות בחצרות הגרניט, גובי המס
וחיילים של הלורד, וכמעט כל הנוסעים המעטים שמבקשים להגיע לפארנאת' ארת'אל (או
לצאת ממנה 'אל העולם הגדול') – וקל למדי למצוא או לשכור עגלה בחצרות הגרניט
וסביבתה שתוביל את מי שמעוניין בכך במסע של כיומיים אל פארנאת' ארת'אל, בנוף
הררי מוכה רוח, שבו הדרך מתפתלת בין מרגלות הרכסים אל עבר האדמה הירוקה-אפורה שמשתרעת
מתחת. "פי הבקבוק": מהקצה המערבי
של פארנאת' ארת'אל, נמתח מעבר צר יחסית שמשפתל בין מצוקים שנישאים מעליו מצפון
ומדרום, בעודו משתפל מערבה, עד שהוא נופל במדרונות סלעיים מתונים לעבר אפיק נהר
דרא'רון ואגם טול'בה שמעבר לו. המעבר
הארוך הוא איזור צר, בלא דרכים סלולות של ממש, זרוע צמחיית אחו גבוהה (שהופכת
לעיתים, כמו חלקים בפארנאת' אר'תאל עצמה, למרבדי פרחים גדולים בעונות מסויימות
של השנה), ולעיתים קרובות מוכה ערפל; המעבר ב'פי הבקבוק' המאורך הוא אפשרי, אבל
מסוכן בהרבה מאשר בדרך הגרניט – לא רק שאין דרך סלולה של ממש וכמעט בלתי אפשרי
להעביר כאן עגלות, המצוקים שנישאים משני הצדדים צופנים לא פעם סכנה של התקפה –
בין אם של שודדים, זאבי טרף (בעיקר בחורף), וכיום בעיקר קופי הרים פראיים,
שהתרבו מאד בשנים האחרונות. בעבר,
בשנים בהן ההברחות מרכס קאראנסיל אל מרכז הבקעה שגשגו, הדרך הזו היתה פופולרית
מאד בקרב המבריחים, שנשאו סחורות על הגב, או על בהמות הרריות שהיו רגילות לדרכים
משובשות וסלעיות; הלורדים של בית קור-אומת'ל, חרף מאמציהם, ונסיון לבנות מצודות
מכס (חורבות של אחת או שתיים מהן עדיין נישאות בערפל שמעל הנתיב), מעולם לא
הצליחו לחסום את הדרך הזו באורח הרמטי כפי שרצו. כך
או אחרת, המעבר ב'פי הבקבוק' עשוי לארוך בין ארבעה לחמישה ימים; ועדיף מאד
להתרחק ממנו בכמה עונות 'מועדות לפורענות' ובעיקר כאשר סופות גדולות יורדות
מההרים. "הדרך האבודה": דרך
עתיקה, ארוכה, מסוכנת ומשובשת שעולה מצפון מזרח פאראנת' ארת'אל אל תוך הרכסים
המיוערים בצפיפות בעצי מחט של רכס טול'גרה, ומעפילה בסופו של דבר מזרחה, אל רכס
קאראנ'סיל, כשהיא מסתיימת כנראה סמוך למדי לעיירה קאראנ'רוהה ולאגם הקפוא שעליו
נמצא מבצרם של אבירי הקאראנ'סירי. זו
דרך בוגדנית ומסוכנת מאד, שאפשר לעבור בה רק בעונות מסויימות, ועדיף מאד לעשות
זאת בשיירה חמושה, עם מורי דרך שמכירים היטב את הנתיב, וידעו לא לאבד אותו
ולפנות אל כל מיני דרכים מתעתעות שאובדות אי-שם בלב יערות המחט או מביאות אל
תהומות וצוקים בלא מוצא; ההתקדמות בה, גם בעונות נוחות, היא איטית, והמסע אל
קאראנ'רוהה עשוי לקחת בין עשרה ימים לשבועיים. הדרך
הזו עוברת סמוך למדי אל המקום המשוער בו נמצאות חורבות 'עיר האבוד' המסתורית
במרומי הרכסים שמצפון לפארנאת' ארת'אל, אבל נותרת במרחק בטוח (של לפחות יום מסע
אחד), ומחוץ לטווח ראיה של החורבות המוזרות, ויש אומרים גם מקוללות של המקום
ההוא. העיר האבודה במרומי היער: מעטים
מהחיים היום סיירו בחורבות העיר הקדומה שנחבאת גבוה במרומי הרכסים המיוערים, ומעטים
עוד יותר נכנסו לעומק שלהן – אולם המסורת מספרת על שרידים של מבנים עצומים, גם
אם גסים ובנויים בסגנון ברוטאלי, טובעים להדרגה בין עצים ומטפסים; שווקים
עצומים, בנויים במעגלי אבן בתוך מעגלי אבן; שרידים של מקדשים וחלקי פסלים
עגולים, אנושיים רק למחצה – כמו גם על מלכודות רבות של רצפה מתמוטטת ובורות
עמוקים שקשה לראותם בזמן; חיות טורפות ונחשים ארסיים; ואולי גם שרידים של קסמי
טבע אכזריים שספוגים במרתפים עתיקים (אולי שרידי מקדשים) שנקברו מתחת לאדמת
היער. מסופר שאפילו אבנוני ההרים יראים מהחורבות, ורובם שומרים על מרחק של כבוד
מאותה 'עיר אבודה'. כמו
כן, ממש בראשית המסע מפארנאת' ארת'אל אל תוך הדרך האבודה, הנתיב עובר בין
המאהלים המוזנחים של שבט ה"ברו-קרו" (ראה בהמשך), באורח שמאפשר למי
שרוצה לסחור עם אותם אנשים מוזרים בפרוות, בלוטי מאכל וסחורות אחרות שאותו שבט
מוזר מוכר או מעוניין לקבל ולהחליף בסחורות שלו. אתרים וציוני דרך חשובים בפארנאת' ארת'אל הקולוסוס המנופץ: ממש במרכז
הבקעה, מוטלים וקבורים למחצה באדמת הבקעה שברים של 'קולוסוס' – פסל אבן עצום,
שהגיע ככל הנראה לגובה של עשרות מטרים רבים, אי-אז בעידן הקודם שבו עמד בשלמותו,
ועוצב ככל הנראה בדמות יצור דמוי-עוג בעל קרן ארוכה. הפסל
נפל ונשבר לחלקים לפני מאות על מאות שנים, לפני תחילת ההיסטוריה המתועדת וראשית
הזכרון של הכפרים האנושיים שקיימים כיום, ו'אבריו' המנופצים מתפוררים באיטיות
מאז ועד היום, קבורים למחצה באדמת הבקעה, ומסביבם גדלים עשרות עצים מוזרים בעלי
גזע אדמדם ועלים מאורכים דמויי צדף, שמניבים פירות מוזרים שנראים כהכלאה בין
בלוט לערמון. יובל
המים החמים שבוקע מפתחת המכרה הגדול והנטוש שבין רגלי הרכסים שתוחמים את הבקעה
מצפון, מסתיים כאן, ושוקע אל תוך האדמה באגם מוזר עם מים בעלי ניחוח מעט חריף,
שנספגים אל תוך האדמה בין חלקיו של הפסל העצום ושלל הצמחיה שמכסה אותם. סמוך
למצודה הזו, עומד כפר קטן ומעליו, ממש בין שני חלקים גדולים יחסית מהכתף והזרוע
של הקולוסוס, ניצבת מצודת מכס (היחידה שנותרה על כנה כיום), שם שוכן אביר משועמם
למדי שמופקד מטעם הלורד קור-אומת'ל על ענייני הכפרים באיזור. פתחת קור-ארגיר: מעבר צר בין
שני סלעים אדירים בצפון הבקעה, מתוכו בוקע עמק קטן, מהביל ומצחין, שכאילו 'נדחף'
בין רגליהם של שני רכסים תלולים ומיוערים בצפיפות שנישאים לגובה מעל פארנאת'
ארת'אל. העמק
מסתיים בסדרה של פתחים בצלע הר חשופה, רובם הרוסים וממוטטים למחצה או לגמרי, שהיו
פעם הכניסה למכרה הגדול של האיזור, ומאחד מהם בוקע יובל של מים חמים מאד,
שמציפים חלק מהעמק ולא קופאים (בחלקם המרכזי) גם בשיא החורף; במים הרדודים
וזרועי הצמחים הגבוהים, לא רחוק מפתחת המכרה, שקועים למחצה חורבות של כפר ששכן
כאן פעם, וניטש סופית בגל הראשון של המגפה הגדולה, דור אחד לפני ההתנפצות
הגדולה. כיום, העמק הקטן של ארגיר ובעיקר המכרה וסביבתו נחשבים מסוכנים למדי,
ויש שמועות על יצורים מסוכנים שהתנחלו במעמקים שלו. היובל
החם שבוקע מפתחת ארגיר ממשיך לזרום באיטיות בין השדות האבניים של פארנאת'
ארת'אל, עד שהוא מגיע אל שברי הקולוסוס, ומתנקז שם אי-כה אל מעמקי האדמה. גלירלוק: בתוך אחד
הצוקים שסוגר על פארנאת' ארת'אל מצפון, הרחק ממערב לפתחת ארגיר ולא רחוק מהכפר
ראת'ור, שקועה למחצה בסלע אחוזה נטושה ועתיקת יומין, כיום חסרת אדון, נטושה
ומתפוררת למחצה, שחלק ממנה ממש כרוי בתוך האבן; ומשני צדדיה קירות עם תבליטים
עתיקים וסחופי רוח. האחוזה
ומה שהיה פעם הגנים שלה, משקיפה מגבוהה על מרחב של שדות בור ומרעה ירוקים-אפורים
מכוסי ערפל, והיא מהווה נקודת תצפית מצויינת, בעיקר כאשר הערפל דליל. אומרים
שמסביבות האחוזה, עולים גם שבילי עיזים צרים וחמקמקים למרומי רכס טול'גרה. הגבירה
האחרונה של האחוזה, גובת מס וכנראה גם קוסמת, נשלחה לכאן בידי בית קור-אומת'ל
במסגרת מאמציו לשלוט בשבילי הבקעה, לאתר ולתפוס מבריחים וסחורות מוברחות, אולם
ככל הנראה שיחקה משחק כפול, והיתה נאמנה בעיקר לעצמה. אחרי ההתנפצות, ובעיקר
לאחר שיפור היחסים בין לורד ארת'יריון קור-אומת'ל ללורד אנזאריון שהשתלט על מרכז
הבקעה, כאשר ההברחות הדלדלו, גם חשיבותה של אחוזת גלירלוק ירדה מאד, ועימה
חשיבותה ועושרה של האישה שמשלה בה. האגדות
המקומיות מספרות שבשנותיה האחרונות, גבירת האחוזה – בודדה, חסרת משפחה (ולאחר
שאחרון מאהביה נטש אותה), היתה מטורפת למחצה, עסקה בקסמים מפוקפקים – אולי כדי
להקנות לעצמה נעורי נצח, עד שמתה מוות עלוב ואומלל. כיום, המקום נחשב מקולל,
פרות ההרים מפחדות להתקרב אליו. עם השנים, האיזור מסביב לאחוזה, ואולי גם האחוזה
עצמה, החלה לשרוץ יותר ויותר בקופי הרים גדולים ותוקפניים שירדו לכאן מהרכסים
בצפון – אם כי לא ברור מה משך לכאן רבים כל-כך מהם. כמה
שמועות חדשות יחסית בקרב רועי הפרות של הכפר ראת'ור, מספרות על יצורים מוזרים
עוד יותר שנראו באיזור בשעת לילה – אולי ספק-אנשים פראיים במיוחד, ואולי קופים
מזוקנים הולכי על-שתיים, שלפי חלק מהשמועות נראו מהלכים או מקפצים בצורה שמזכירה
ריקוד פראי. יש מי שחושש שמדובר באבנונים, שהערפל והמרחק גרמו להם להראות שונים
מהרגיל, הגם שהשמועות אינם מתיישבות עם האפשרות הזו. הישובים של פארנאת' ארת'אל ת'ארנול (בשמו המלא אורת'ארנול): כ-500 איש הכפר
הגדול של הבקעה והמרכז החקלאי שלה, שמכיל את שוקי האיכרים ושני מקדשים קטנים,
שהם המקדשים הרשמיים היחידים בכל פאראנת' ארת'אל; יושב קרוב לצומת הדרכים המרכית
שלה; תושביו הם תערובת בין מיעוט שמקורובשרידי המקומיים לרוב של צאצאי אנשים
שבאו ממחוזות שונים של הנסיכות האפורה, ברובם לפני מלחמת הת'ארילין. בכפר
הזה, בין היתר, גדלה קורלת'יריה מית'מארין ובילתה בו את שנות
הילדות והנעורים שלה. לורגאנת' - כ-350 איש כפר
קטן, קשוח ומסוכן יחסית במערב הבקעה, לא רחוק מפתחת 'פי הבקבוק'והדרך שמובילה
מפארנאת' ארת'אל אל האיזורים שסביב אגם טול'בה והעליה לגבעות דרא'רון. הכפרעשוי
ברובו אבן מוזנחת, יושב במקום מוגבה וקשה יחסית לגישה, ומאכלס כמה וכמה משפחות
מפוקפקות שאינן מתביישות בכך שהן צאצאיות של מבריחים, ורבים מ'האבות המייסדים'
שלהן סיימו את חייהם בכלא של חצרות הגרניט. הגם
שבאורח רשמי, הכפר שייך ללורדים של קור-אומת'ל, בפועל אנשי הלורדים הניחו
ללורגאנת' כמעט לגמרי לנפשו במשך שנים, בעיקר מאז שההברחות עצמן דעכו.לורגאנת'
היא מקום אפלולי, חשדני ולעיתים אלים כלפי זרים, עם תערובת מוזרה בין משפחות
מקומיות, צאצאים של מבריחים ופושעים מחלקים אחרים של הבקעה, וגם כמה וכמה משפחות
שבאו במקור משבטי הגבעות - כולל מהקלאן מטיל האימה של הקשת השחורה. ראת'ור: כ-350 איש כפר
שהתרוקן כמעט כליל מיושביו במהלך המגפה הגדולה הראשונה; לאחר שנים ארוכות בהן
היה נטוש לגמרי, וחלקו הפך גם מאורה ומחסה לעושי צרות על שתיים ועל ארבע, הכפר
יושב מחדש באורח מלא לפני כשני עשורים - רובו בידי מורדים מובסים מהת'ארילין
שגלו מהנסיכות האפורה וקיבלו מחסה, בחסדו של לורד ארת'ריון קור-אומת'ל. אנשי
הת'ארילין שהתיישבו בכפר, ביניהם גם שתיים או שלוש משפחות גדולות שעקרו כמעט בשלמות, התמחו עם
השנים ברעיה של הפרות ההרריות השעירות של האיזור; בעוד שמקומיים אחרים מסתפקים
בגידול קומץ מהן ברפת מיוחדת שהותאמה לצורך זה, אנשי ראת'ור למדו כיצד לרעות
עדרים קטנים של היצורים האלו באחו הסלעי, ואפילו כיצד לפתות, מפעם לפעם, שוורי
בר ענקיים מההרים לבוא ולהזדווג איתן. הכפר
נמצא לא רחוק מהמצוקים שסוגרים על הבקעה מצפון-מערב, ולא רחוק מהגנים הנטושים
והקירות המגולפים של אחוזת גלירלוק, שנחשבת מקום מקולל שהפרות מסרבות להתקרב
אליו, והמקומיים לא מחבבים את הדרך בה המשטח הערפילי שלו 'חולש עליהם מגבוה' –
שלא לדבר על התקלויות הולכות ורבות בין רועי הפרות לבין קופי ההרים המגודלים,
שהפכו נועזים וחצופים יותר משנה לשנה, ומפעם לפעם מתקרבים אל גבולות הכפר עצמו
ואל מטעי הפרי המעטים ששוכנים שם. מנגד,
הדבר שטורד לאחרונה את אנשי הכפר, הרבה יותר מקופי ההרים, הוא השמועות שהלורד
קור-אומת'ל מתכונן להוציא נגדם, או נגד רבים מהם, צווי גירוש שיפקיעו מהם את
האדמות שהם השקיעו שנות דור כדי לחדש ולטפח. טורלית': כ-250 איש כפר
מנומם יחסית ששוכן לא רחוק משברי הקולוסוס והעצים האדמדמים המיוחדים שגדלים שם,
בין פיסות האבן העצומה לבין האגם הקטן אליו נשפך היובל החם של ארגיר. באדמות
האיזור גדלו מאז ומעולם לפתות מסוגים שונים, שחלקן הושפעו ממשהו באדמה וגדלו
למימדים מרשימים מאד. באדמות
סביב שברי הקולוסוס, בנו אנשי קור-אומת'ל מצודה פשוטה שהופקד עליה אביר שנשלח
מחצרות הגרניט, וקיבל אדמות ותואר בתמורה לטיפול בעניינים מקומיים, אכיפת חוקים,
ושפיטת מבריחים; הגם שמזה שנות דור, לנכדו של האביר המקורי כמעט ואין עבודה
לעשותה (וממה שיש, הוא מעדיף להשתמט) ומעט מאד צווים של הוד-מעלת הלורד להציג,
ואנשיו עוסקים בעיקר בגידול לפתות קארהרנית גדולות מימדים וירקות שורש אחרים, מה
שזיכה אותו בכינוי מלגלג למדי בפי כמה מהמקומיים – 'הנציב לפת'. קור-ארגיר (נטוש) החמישי
מבין 'חמשת הכפרים'; ובעבר הכפר העשיר ביותר בבקעה. קור-ארגיר
ישב בתוך עמק סלעי קטן שבין המצוקים שבצפון פארנאת' ארת'אל, קרוב מאד לפתחו של
המכרה הגדול ביותר של האיזור; ולפני התדלדלות המכרות, היו בו בתי מלאכה וחצרות
לאומני מתכת ומלטשי אבנים, לצד מסחר משגשג בפרוות - בעיקר אבל לא רק עם השבט
המוזר של ה"ברו-קרו" שישב אז בפאתי העיר החריבה שבמרומי הגבעות; גם
לאחר הדלדלות המכרות, תושבי המקום הצליחו עדיין להתפרנס - גם אם בדוחק יחסית
לעבר - מעופרות שהצליחו להפיק או לשלות ממבועי המים החמים שבקעו כאן מבין שורשי
ההרים. קור-ארגיר
ספג את המכה האנושה ביותר מהגל הראשון של המגפה, דור אחד לפני ההתנפצות הגדולה,
המעטים ששרדו מאנשיו נמלטו, ומאז הוא עומד נטוש ליד פתח המכרה החרב למחצה; ורק
קומץ מחפשי אוצרות או הרפתקנים פוקדים אותו מדי פעם. בשנים
האחרונות, שמועות מספרות כי החורבות או אולי המכרה 'אוכלסו' מחדש בידי יצורים
מסוכנים שבאו מההרים או ממעמקי האדמה; וכי עננים של קיטור מבאיש מכסים ומאפילים
את העמק הקטן של קור-ארגיר, שהפך עוין ומסוכן מאי-פעם. שבט ה"ברו-קרו" במרחק
של כיום העפלה במעלה "הדרך האבודה", מתחת לכיפת אורנים גבוהים ונבולים
למחצה, מתפרשים מאהלים מטונפים וסככות שנראות כעשויות ברישול כזה, שרבות מהן
עומדות רק בקושי; וביניהן מדורות בישול מתחת לחוטים עמוסים בחרוזים מוזרים
עשויים בגסות; והאוויר עצמו כבד ומצחין, שורץ לא פעם חרקים – בעיקר בקיץ. בין
הסככות ומדורות הבישול חיים (או רובצים) אנשים מוזנחים, בעלי חזות מוזנחת ועצלה
מאד, ורק מעטים מהם – בעיקר הצעירים – עוסקים במלאכות פשוטות כאלו ואחרות. בין
המאהלים, כך מספרים, שורצים לא רק בני-אדם, אלא גם לא מעט בואשים ענקים שחיים
בשולי המחנה, כמעט כמו סוג של כלבים מאולפים למחצה– מה שלפי השמועות אחראי ללא
מעט מ"הניחוח" המיוחד של המאהל ושל השבט הנרפה והעני שחי בו. אנשי
השבט, שרק מעטים זוכרים את שמו המקורי, מכונים בפי כל "ברו-קרו" (Bru-Kru), והם ככל הנראה שארי-בשר רחוקים של שבטי הגבעות של דרא'רון; האנשים
הללו נמוכים יותר מהאנ'מירים (שווים בערך בגובה לפאר'ליל), בעלי צורת גוף רחבה
וגרמית, אפים נשריים, פנים עגולות וגוון עור סמוק (אם כי כיום, קשה להבחין
בדיוק, כי רבים מהם מטונפים ומוכתמים באורח קבוע); גוון השיער הנפות הוא
חום-דהוי ולעיתים עם נטיה לחום בהיר, ומתחיל להאפיר בגיל מוקדם. הברו-קרו נחשבים
שעירים מאד, הגברים מגדלים שפמים וזקנים עבותים, והאנ'מירים מתבדחים שלעיתים קשה
להבחין בינם לבין הנשים... או לכל הפחות, לנשות הברו-קרו פאות לחיים מסולסלות
ושופעות מאד. הברו-קרו
נחשבים לעצלים, נרפים, בעלי גישה פטליסטית ופסיבית, ונחשבים בעיני רבים לרפי-שכל
וחסרי יכולת להבין מושגים כמו זמן, או משמעויות מורכבות מעבר לדיבור פשוט וישיר;
רבים מהם, בעיקר הגברים המבוגרים, יכולים לרבוץ שעות מתחת לסככות שלהם כמעט בלא
לזוז, כאשר את העבודה הם משאירים לנשים, ובעיקר לנערים ולנערות; סיפורים ישנים
טוענים כי פעם סחרו בסחורות רבות יותר, לרבות פרוות של חיות צייד, והיו ביניהם
לוחמים, ציידי דובים וסיירים שחלקם נשכרו להנחות נוסעים במעלה הדרך האבודה.
כיום, הם עדיין סוחרים בבלוטי מאכל, פטריות וקומץ סחורות אחרות; נמנעים כמעט
כליל מלאכול בשר, מלבד חרקים – כאשר את האחרונים הם טוחנים לקמח גס אותו הם
מערבבים בשמני אדמה ויוצרים בצק ו'פיתות' יחודיות; ומסוגלים עדיין להעניק כמה
שירותים פשוטים לנוסעים המעטים שמסתכנים ב'דרך האבודה' במסעם אל רכס קאראנ'סיל. מסופר
על הברו-קרו, כי בדורות קודמים הם היו נמרצים ומסתוריים יותר; חלקם שלטו בקסמי
טבע, לרבות לפי האגדה שינוי צורה – יש אומרים שחלקם ידעו ללבוש דמות של דוב
אימתני או אפילו של שור בר הררי עצום (נוסעים שביקרו אצל הברו-קרו ראו מפעם לפעם
כדים ישנים ושרידי כלים ומסכות פולחן עתיקות עם ציורים של ריקודים אקסטטים סביב
עמודי אבן, ציד דובים וחיות גדולות אחרות, ורמזים לטקסים של שינוי צורה). כמו
כן, ידוע כי עד לפני מספר דורות, הברו-קרו חיו גבוה יותר ביערות המחט שעל גבעות
טול'גרה, ככל הנראה קרוב יותר או אפילו בפאתי חורבות העיר הקדומה, ואולי ראו את
עצמם כסוג של שומרים שלה; התרבות שלהם היתה ללא ספק מפותחת יותר, גם אם קשורה
קשר הדוק ליער ולרוחות בעלי חיים (ואולי אפילו לאמפתיה ויכולת תקשור עם חיות
מסויימות); ישנה מסורת לפיה ה"ברו-קרו" היו בני-האדם הכמעט יחידים
שידעו אי-כה "להסתדר" בשלום יחסי עם שבטים של אבנונים שחיו במרומי
הרכסים – לא ברור כיצד. לא
ברור מדוע האנשים הללו עזבו או נהדפו מהחורבות הקדומות; והאם זה מה שפגע בהם
וניוון אותם בהדרגה, או שמא מדובר בהשפעה מוזרה של מגפת קדחת-הצל; אולם כיום,
מעטים מאד מבני הברו-קרו מסוגלים לצוד חיה גדולה או להתמודד עם דוב;ונראה
שהאמפתיה או יכולת התקשור היחיד שנותרה להם, הינה כלפי הבואשים הגדולים ששורצים
בפאתי המחנה שלהם, והריגתם ואכילתם אסורה באיסור חמור מאד (הגם שנכבדי השבט
לובשים פרוות מפוספסות, שחורות-לבנות של בואשי ענק, ש"הוענקו להם
במתנה" מחיות שהלכו לעולמן בנסיבות טבעיות יותר, או נהרגו בידי יצורים
עויינים שאינם בני ברו-קרו; כך או כך, נראה שהן הברו-קרו והן הבואשים חולקים
חיבה לאכילת חרקי-יער גדולים ואולי גם זנים מסויימים של פטריות; וידידיהם
ההולכים על ארבע (והריחניים) של הברו-קרו ניזונים, גם אם לא מאד בשפע מהשאריות
והפסולת של המאהלים עצמם– ואולי גם יודעים להזהיר את בני השבט כאשר יצורים
מסוכנים מתקרבים; היחסים בין הברו-קרו לבואשים שלהם מוכרים היטב בפארנאת'
ארת'אל, והפכו עם הזמן לנושא לבדיחות – כמה מהן גסות למדי. |
חזרה
לאינדקס ערכים מארצות שונות
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.