באנר חלקי - אוגדן המפלצות.jpg

 

 

 

 

אבנוני סלע

 

תיאור כללי | יצורים דומים | קרב ונתונים

 

הקדמה: אבנוני הסלע הם ככל הנראה האנושואיד הפראי הנפוץ ביותר בחלקים רבים של חצי האי טילמארן; בעלי קול שנשמע כמו ספק צווחה וספק נהמה צרודה וגבוהה, ובעלי תבונה מוגבלת, הם שורצים באפלולית של מנהרות ומעברים הרוסים, מתרבים במהירות וידועים ביכולות ללעוס סלעים ולהיזון ממינרלים שונים המצויים באבן, אגב חפירת מנהרות וערעור יסודות של מבנים.

קיימים עשרות ואולי מאות שבטים שונים של אבנונים, שכנראה מושפעים במידה מסוימת גם מהאבנים המצויות בקרבתם, ואפשר למצוא אותם כמעט בכל אזור תת-קרקעי ולעיתים גם מעל פני האדמה – אם כי נראה שרובם מחבבים במיוחד מקומות חמימים משופעים בבוץ סמיך ולוהט.

הגם שאבנוני מערה נופלים בתבונה ובארגון מבני-אדם ודמוי-אדם, ומשתמשים בכלי נשק פשוטים יחסית, הרי שמסת השרירים והעור הנוקשה דמוי-האבן שלהם, מקנים להם עוצמה פיזית, שמתווספת לנטיהשל רבים מהם להכנס לפרצי זעם קטלניים והופכת אותם ליריבים מסוכנים – וודאי לדמויות בדרגה נמוכה.

 

תיאור חיצוני: אבנון-סלע הוא אנושואיד בגובה ממוצע של 1.55-1.5 מטרים בערך; הגוף גוץ, בעל רגליים קצרות ועבות יחסית וזרועות קדמיות ארוכות, לעיתים עם מעט שיער גוף צמרי וגס סמוך לכפות הידיים והרגליים; העור עצמו נע בדרך-כלל בין גוונים שונים של אפור, מאפור-לבנוני בהיר ועד אפור-אדמדם-חום ואפור כהה, לעיתים עם פסים ודוגמאות מטושטשות של פסים או מרקמים שמזכירים שכבות או דוגמאות על סלע. לעיתים אפשר לראות, בעיקר באזור החזה, רשתות מוזרות של צלקות דקות בגוונים של אדום וחום.

העור עצמו נוקשה מאד, כאילו הוא אכן אבני למחצה, ולא פעם בוקעות מתוכו תפיחות כהות וקשות עוד יותר, שנראות ממש כמו גושי אבן שנעוצים וגדלים מתוך הבשר. האצבעות עבות וגסות, בלא טופרים משמעותיים, בגוונים כהים מעט יותר משל יתר הגוף.

הראש מזכיר לא פעם פנים ספק-אנושיות שפוסלו ברישול ביד גסה שלא הקפידה בפרטים; הפנים עצמן פחוסות, עם עיניים קטנות , אף גס וגדול יחסית ומפתח לוע רחב מלא בשיניים טוחנות שטוחות וחזקות, שמסוגלות ללעוס ולחפור את דרכן לתוך סלע - הגם שמעצם צורתן, הן לא יעילות להתקפת נשיכה.

את המראה משלימה לסת מרובעת גדולה, ושיער ראש פרוע ומצחין בגוונים שנעים מירקרק-צהוב ועד שחור, ומזכירים לא פעם סיבים של צמחי מערה מצופים בחול מעופש.

הגוף עצמו אינו משופע בשיער גוף, אם בכלל (הגם שהוא מופיע פה ושם על החזה ובקצות הידיים והרגליים); אם האבנונים אכן מחולקים לזכרים ונקבות (עניין שנוי במחלוקת), הרי שאין לכך כל ביטוי בצורה החיצונית שלהם, כולל צורת החזה וקיום (או ליתר דיוק, אי קיום) של אברי מין גלויים.

האבנונים מתקשרים ביניהם בצורות שונות של צווחות גרוניות, שניתן לזהות בחלקן מילים משובשות – ככל הנראה, שרידים מנוונים של שפת הדוש'מא, בה דיברו לפי האגדה אדוניהם העתיקים של היצורים, שמשלו ברכסי קאראנסיל לפני בואם של בני האדם.

 

היסטוריה ואגדות: רוב המלומדים מאמינים, כי אבנוני הסלע נוצרו בידי בני הדוש'מא הקדומים - שארי בשרם ההרריים והמפותחים פחות של העוגים.

לפי אחת הגרסאות, מדובר ממש בפסלי אבן עשויים בידם הגסה של הדוש'מא, שקסמם של מלכי ההר והאבן הפיח בהם סוג של חיים עצמאיים, אם כי לא במאת האחוזים.

לפי חלק מהאגדות, האבנונים הורבעו בידי הדוש'מא כדי לשמש כגזע של חיילים ומשרתים. גישה זו מבוססת, בין היתר, על כך שאבנוני מערות לא רק שורצים לעיתים קרובות בתוך ומתחת לחורבות הרריות שמקובל לחשוב כי הם שרידים מתרבות הדוש'מא, אלא מגינים עליהן בקנאות מטורפת.

כמו כן, אבנונים שמתו או נהרגו כמעט ואינם נרקבים, אלא מתפוררים וחוזרים בהדרגה להיות גושי אבן וחצץ גס.

הדעה המקובלת היא שאין טעם לנסות לחלק את האבנונים לזכרים ונקבות, באורח דומה למה שמקובל אצל בני אדם ודמויי אדם. עם זאת, בעבר היו מלומדים שטענו כי קיימים בכל-זאת אבנונים ממין נקבה שמטילים ביצים ושומרים עליהם בקנאות. זאת, נוכח גילוי של מספר פריטים שדמו לביצים מאובנות גדולות, מעוטרות בדוגמאות מינרליות מוזרות, שאבנונים מסוימים פיתחו חיבה אליהם, וגילו כלפיהם גילויים שנראו כגילויי אהבה עזה. אלא, שפריטים כאלו שנפלו בידי האנ'מירים, התגלו כאבנים מעוטרות לכל דבר ועניין, שגם אם גולפו באורח דומה לביצים (לא פעם, של יצור גדול בהרבה מאבנון), הרי שהיו ונותרו אבן וולקאנית קשה, וזה הכל.

יתכן שאותה ביצת אבן ש'כוהנת השחר' השתויה התערבה עליה מול ראת'ארון קור-אומת'ל, אולם נכשלה בלגרום לה לבקוע ולהוציא דרקון, היתה בסופו של דבר אחת מאותם ביצי אבן מעוטרות שנלקחו בכוח משבטים מובסים של אבנוני מערה.

 

משכן ותרבות: אבנונים חיים ולוחמים בלהקות, ואפשר למצוא אותם כמעט בכל מקום שיש בו מערות חשוכות או חורבות, ברחבי רכס קאראנסיל ובארצות הסמוכות לו, לרבות בקעת קיירן. הלהקות יכולות לנוע בין להקת לקטים גסה שיש בה חצי תריסר עד תריסר פרטים, לבין שבטים גדולים של מאות פרטים או אף למעלה מזה, מהסוג ששורץ בהיכלות החרבים שמתחת להרים.

אמנם, לא ברור אם אור השמש מזיק לאבנונים באורח ממשי, אבל הם מתעבים אותו ויעדיפו לפעול מתחת לאדמה או בלילה, אלא אם כן מדובר באזורים גבוהים שמכוסים תמיד בערפל וחשרת עננים שמסתירים כליל את אור היום. מסיבה זו, אבנונים הרריים שחיים מתחת לרכס קאראנסיל, פעילים ומסוכנים בהרבה בעונת החורף - מה גם, שעורם העבה של היצורים מקנה להם עמידות רבה לכפור (בנוסף לעמידות הטבעית שלהם לאש ולמים רותחים). נראה, שמספרם של היצורים והסיכוי להתקל בשבטים גדולים ונועזים יותר, גדול יותר במקומות בהם אפשר למצוא חורבות ישנות של הדוש'מא וממלכת ההר השכוחה שלהם.

אבנונים, חרף המזג הרע והתוקפני מאד שלהם, אינם אוכלים או כמעט ואינם אוכלים טרף חי, ובוודאי שלא בני אדם או דמווי-אדם. חלק גדול ממזונם בא להם מלעיסת אבנים, או ליתר דיוק ממינרלים מסוימים בתוך האבן - ולא בכדי, הם להוטים יותר אחרי סלעים בעלי מרקם עשיר יותר ושכבות רבות יותר שמאובנות בתוכם. לפי השמועות, סוג הסלע שהם אוכלים ישפיע על הגוונים והתצורות בעור שלהם עצמם.

לצד לעיסת האבן, האבנונים אוכלים צמחי מערות ובעיקר טחבים - כשהם להוטים מאד אחרי טחבי מערה סמיכים ומתוקים; כמה מהם, כאשר מזדמן להם, להוטים במיוחד אחרי אבני חן זולות, אותם הם מרסקים ולועסים בתאווה רבה.

למרות סוג התזונה הזה שמבוסס על אבן וצמחים, אבנונים שונאים בני-אדם ואת רוב דמויי-האדם, ויתקפו אותם כמעט תמיד, לפחות כאשר המספרים לטובתם. לא ברור מדוע בדיוק, וכיצד הדברים עוברים בתרבות שלא רק שאין לה כתב, אלא גם השפה שלה בסיסית ומרוסקת, אבל נראה כי האבנונים מאמינים (או אף יותר מכך, חשים באופן טבעי) שהם מצויים במלחמה תמידית מול בני האדם.

בני האדם מצידם נתנו להם לא פעם את כל הסיבות להמשיך ולהאמין בהם, בראותם את האבנונים כמזיקים מכוערים, רוצחים צמאי דם במקרה הרע, ואוכלי קירות ומערערי יסודות של בתים וטירות במקרה הרע פחות.

בני אדם ואבנונים נלחמו מאז ומעולם על שליטה במכרות; והשמועה מספרת שבגופות של אבנונים מתים עשויים להתגלות חלקים של אבני חן.

 

"בוצמזין" וגלמים: שבטים גדולים של אבנונים מנסים לא פעם להחזיק במערות עמוקות, שבליבן בריכה של מים רותחים, בוץ וולקאני או קיטור, ואומרים שהדבר קשור בקשר הדוק לתהליך הריבוי שלהם.

המסורות מספרות, כי בשבטי האבנונים הגדולים קיימים כוהנים מוזרים, שהם גם תמיד האומנים ו"היוצרים בפטיש" שלהם, כפי שהם מכונים; אבנונים גדולים ומקועקעים בשלל צלקות בצבעים אדומים, כתומים וחומים-זהובים, שעוטים לבוש של טחב שלתוכו נארגו עצמות וגולגלות של יריבים; הכוהנים הללו, הם אלו שאחראים להזין את "הבוצמזין" (או הבריכה של הבוץ, שנחשבת כמעט לסוג של אליל), בין היתר בשרידים של אבנונים מתים, והם היחידים שיודעים את השירים העתיקים, לקולם הם יוצקים מתוך הבוץ המזין גלמים מהבילים, הולמים בהם בפטישים הקדושים, לקראת הטקס השבטי - שנערך במועדים מסוימים שלא ברור כיצד האבנונים מחשבים אותם - שבו לפי המסורת הקסם האקסטטי של הריקוד מפיח חיים בחרס ובחול הלוהט, וגורם לו להתבקע לאבנונים צעירים, צפודים למראה ועיוורים.

לא ברור אם אותם טקסים אגדיים, שיתכן שאינם אלא חיקוי נלעג לטקסי האבן המכושפת של הדוש'מא עצמם, הם אכן דרך הרביה העיקרית של האבנונים, אם בכלל; ואם כך, כיצד מתרבים שבטים קטנים יותר, ומדוע חלק מהאבנונים - שנחשבו בעבר בטעות לנקבות - מגלפים ושומרים בקנאות על ביצי-אבן מעוטרות, לעיתים בדוגמאות מורכבות ויפות למדי.

 

פולחן והאגדה על "הגבירה גאגאש": לא ברור, האם לאבנונים יש דת ממשית כלשהי; אולם נראה ששבטים רבים עורכים פולחנות לא רק סביב בריכות בוץ תת-קרקעיות לוהטות, אם יש כאלו בכלל, אלא קודם כל סביב עמודי ענק נפולים למחצה בחורבות הדוש'מא.

סיפור מוזר ועתיק, תיאר שבט אבנונים גדול אחד לפחות, שסגד בהתלהבות ל'אלה' שהיתה פסל עצום עתיק של חזירה ספק-אנושית, שפוסלה ישובה בפישוק טלפיים, ובעיניה שובצו אבני חן גדולות; האבנונים רקדו סביבה כשהם מזמרים בשפתם המוזרה, וכינו אותה בשפתם בשם שתורגם כ"הגבירה גאגאש".

לפי אחת הגרסאות, האבנונים היו בטוחים ש"הגבירה גאגאש" - אלת החזיר המפוסלת, שרה אליהם בחזרה בקול שרק ילדי ההר והאבן יכולים לשמוע.

בין אם יש ממש בסיפור, במובן זה שהאבנונים או חלק מהם סוגדים ל"גבירה גאגאש" בתור אלת חזיר מפוסלת ומזמרת ובין אם לאו (ומסופר כי גם במערות אחרות, פשוטות יותר, נמצאו צלמיות גסות שמזכירות צורת חזיר יושב עם זוג בליטות גסות שאמור כנראה לסמל נקביות - הגם שהאבנונים עצמם חסרים לגמרי צורת גוף דומה), הרי שרבים בבקעת קיירן מאמינים, שאבנונים - שתוקפים והורגים כמעט כל יצור אחר, כולל חיות משק - אינם פוגעים לעולם בחזירים, ולעיתים גונבים אותם. אחת הגרסאות מרחיקה לכת עוד יותר, ומספרת שאבנונים רבים מחשיבים גללי חזיר כמאכל תאווה, ואפילו רוקדים סביבם בטרם ה"סעודה".

אם כך הוא הדבר, שמא, מנהגם של בני-האדם לאכול חזירים הוא סיבה נוספת לכך לתיעוב העז שאבנונים רוחשים כלפי בני-אנוש.

 

תרבות: אם לאבנוני המערה יש תרבות, הרי מדובר בתרבות ראשונית מאד, נטולת כל תחכום או יכולת שאינה קשורה בקשר הדוק לרביה, השגת מזון ומלחמה. לאבנונים אין כתב, ולכל היותר אפשר למצוא ציורי מערה גסים ועמודי פולחן מגולפים בגסות, עליהם נעוצים טחבים ושרידי עצמות של אויב, שמותקנים בלב המערה של האבנונים או סביב ה"בוצמזין" שלהם.

כמה מהאבנונים יודעים להצית אש, או להשתמש באדי קיטור ובוץ לוהט ליצירת כלים פשוטים - קערות בוץ מוקשה מעוטרות ברסיסי אבן; חניתות פולחניות עם גילוף גס על צד הלהב שלהם;שמיכות אזוב עבור אבנונים צעירים, וכמה כלי פולחן מוזרים אחרים:

כך למשל, אחד משבטי האבנונים השתמש בכדור אבן גדול, שנתלה בקצה של שרשרת אבן פרימטיבית כך שאפשר היה לנדנד אותו כמו מטולטלת.

אבנונים משבטים קטנים ישתמשו באלות אבן או נשק מאולתר, או שרידים של נשק שהרימו מבני-אדם ודמויי אדם מתים; בשבטים גדולים, החרשים-כוהנים יודעים ליצור כלי נשק גסים אולם מתוכחכמים יותר, כמו אלות מסומרות ופטישי אבן פשוטים למראה, אבל יעילים מאד; שריונות גסים שנארגים מאזוב גמיש שמוקשה בקשקשים של יצורי מערה, ועצמות, ועוד.

תוחלת החיים של האבנונים אינה ברורה, אבל רבים טוענים שהיא קצרה מאד יחסית, ואינה עולה על שלושה עשורים; ומנגד, במקום בו יש להם 'בוצמזין' או אמצעים אחרים, הם מתרבים במהירות מסחררת; ואבנון צעיר יכול לעמוד על רגליו בתוך שבועיים, להילחם בתוך שנה לכל היותר מיום בקיעתו לחיים, להגיע לכמעט מלוא גודלו וחוזקו בתוך ארבע שנים –הכלתלוי בשבט, ואולי בשאלה, האם יש בהישג יד אבנים מזינות ומלאות במינרלים חיוניים.

 

ישנם מלומדים שטוענים שאספקטים רבים בחיים של האבנונים - מהשפה ועד הטקסים, נראים כמו חלקים מנופצים של גרסאות ישנות, שלמות בהרבה - בין אם האבנונים הכירו אותם בעבר, אבל התנוונו, ובין אם כל מעשיהם של האבנונים הם חיקוי מקוטע של שפה, טקסים ומנהגים של גזע אחר וקדום יותר, שהאבנונים מעצם טיבם חשים צורך לחקות אותו, בלא להבין מדוע.

 

 

 

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.