הבקעה
המתה: ואלאנדרה (וית'רדייל)
|
הלפידים
ריצדו על פני האכסדרה הגבוהה, מאירים את העמודים סחופי הרוח באור כתום-ירקרק, שלהבותיהם
מרצדות ברוח המיללת שנשבה מעל ים הטרשים הסדוקים, הרחק מאבר לשיני האבן של החומה
האדירה. גם כעת, באורו החלוש של הירח שבקע אי-כה מעבר לענני האד, ניתן היה
לראותם היטב: מישור עצום של סלע חשוף, מחורץ בתהומות מעלות הבל, מנומרים פה ושם
בכובעיהן של פטריות אוזן עצומות לגודל, או בשרידי כפר שכוח, שקועים עמוק בתוך
מרבדי אבק ואבני מפולת. "ניסינו
כל שביכולנתו, הגבירה. אני נשבע. לא הצלחנו להרגיעו בשום אופן-" החדרן
הרועד כרע על ברכיו, המנורה שבידו מטלטלת ימינה ושמאלה כל אימת שמשב צולפני חדש
הכה באבני החומה הגבוהה. נדמה היה, כי הוא כמעט ומנסה להתמזג או להתחפר אל תוך
אבני הקיר שמאחוריו. "את
העובדה המצערת הזו אני יכולה להבין בכוחות עצמי, פרין" פלריסיל
נישאה גבוה מעליו, שולי שערה הזהוב מתבדרים מצידי תסרוקתה המוקפדת, ועיניה
הכחולות הצוננות תועות מן המשרת הרועד לרגליה אל חלונות המגדל שהתנוסס מעל
ראשיהם. קולו
של החדרן דעך לכדי מלמול בעודו כורע על ברכיו; לרגע נראה היה, כי הוא כמעט ומנסה
לצמצם אצ גופו הרועד אל תוך לבני הקיר הלחות שמאחוריו. "איננו מצליחים
להרגיעו-"
"היכן
הסתרתם את אנ'קארוג הלבן, גנבים?! היכן האוכף שלי? אני מצווה עליכם להכין לי
אותו, וגם את... את... גנבים! למה היא שוכרת גנבים לשרת במגדל, הבת הזו שלי?!
גנבים, גנבים... עם דם של גאבוטו, כולכם!" חיוך
חיוור הסתמן על שפתיה של פאלסירל. אביה
המרומם, הלורד העליון של מישורי ואלנאדרה, כפי שנקראו לפני שהפכו לישימון סדוק
שרק פטריות שעירות ועמודי אצה מרים גדלים בין סלעיו, לא שכח מעולם את הרמך האדיר
שעל גבו הסתער אלי נצחונו האדיר על אנשי הפרא של פרונ'זאל; גם אם הלה נפח נשמתו
לפני שנים רבות; כמוהו כיתר הסוסים. "גאבוטו?
מי היה מעלה על דעתו, שאבי המרומם הצליח להטות אוזן לסיפוריו של ידידנו היקר
ת'ירנפל?" "אולי
מפני שהאדון המיסטיקן העליון צועק אותם חזק די הצורך" השיב הגבר הקודר שעמד
מאחוריה. "הוא,
וגם אחותי. לעולם אל תשכח את אחותי הקטנה והמתוקה, לאנטרוס. לעולם לא". |
נתונים
חשובים
שליט
להלכה: הלורד (דוכס) העליון אורפארן קאר'לורניל
שליטים
למעשה: בתו של הלורד, הגבירה פלסירל; ובעלה
צנטוריון ראשון לאנתרוס אומ'רוין.
מקומות
ישוב מרכזיים: מצודת גאור'מורד וטבעת הכפרים המבוצרים
סביבה (כ-10,000 איש), וית'רפייר (כ-2,500 איש), מגדל קוראדאן[1] (כ-2000 איש), מצודת מקבת
אורקאריון (כ-1000 איש); מגדל נימ'קוראט (אור'ניל) (?).
מבוא
ארץ
מתה, ארץ ארורה; מכל חלקיה של נסיכות אורמ'תריל, הרי שפגיעתה הקשה ביותר של הקללה
ששינתה את פני הארץ ניכרת בבקעה הענקית של ואלאנדרה (או בכינויה כיום
"וית'רדייל").
העמק
הגדול, שמשתרעה בין הרכסים של מחוז עיר הבירה בדרום לבין ארץ הגבעות מוכות הרוח של
ת'ריל בצפון, היתה ידועה בעבר כאסם תבואה מלבלב בגווני הירוק-עמוק, זרועה נחלים,
אגמים קטנים ובתי חווה; ומקום מרעה לסוסים האציליים עליהם רכבו אבירי הנסיכות אלי
קרב. כיום, זהו משטח של אדמת טרשים סלעית, חומה-אדמדמה, שנישאת עד האופק, מוצלפת
רוח וגשם עקר; את הנחלים המפכפכים החליפו סדקים אפלים בין סלעי הקרקע, שאד גופרתי
עכור עולה מהם, מצטבר לעננים וצעיפי ערפל שמכסים את השמיים; ופה ושם ניתן למצוא בה
שרידים של כפרים ובתי חווה ישנים, שקועים למחצה בתוך אבני מפולת ואבק; ומן הסוסים
נותרו בעיקר עצמות, שרידי עצמות מלבינות שמבצבצות מפעם לפעם מתוך מרבדי האבק או
הצמחיה המוזרה שהחליפה את השדות הירוקים שנעלמו בלא זכר.
במערב,
מסתיימת הבקעה ביערות המתים ומוצלפי הרוח של ווסטוולד, על המגדל הקודר של קוראדאן
נישא גבוה מעליהם, וכיום משקף איום של מלחמה, שעומד כצל מעל תושביו הנותרים של
האיזור; ואילו במזרח, גבוה מעל המצודה הקודרת של גאר'מורד ודגלי הנסיכות והאימפריה
שעודם מתנופפים מעליו, נישא מגדל אחר, כהה ודק יותר מזה שבמערב; מגדל שעצם שמו
מעורר חלחלה ואימת מוות; ושמועות על אנשים רבים מדי שנגררו לתוכו, ולא יצאו מעולם.
בצפון, עולה הארץ בהדרגה מפאתי ואלאנדרה אל תוך ארץ הגבעות מוכות הרוח של ת'ריל,
שם נחלשת צחנת הגופרית בהדרגה, והארץ הופכת לארץ של מדרונות צחיחים למחצה שמתוכם
גדלים עצים ננסיים ושיחים עבותים וקוצניים; רק בדרום, חבויה תמיד מאחורי ענני האד
המבאיש שממלא את השמיים, נסתרים רכסים ירוקים, סגורים לעד עבור רוב-רובם של
התושבים שאתרע מזלם להמשיך ולחיות בואלאנדרה או להיות מוגלים לתוכה (בין אם בטענה
כי 'הוכח' שזורם בעורקיהם דם גאבוטו, ואם מסיבות אחרות) – זכרון מעורפל של עבר
מתוק ועשיר שלא יחזור עוד.
היסטוריה
ומבוא למערכה
למחוז
ואלאנדרה היסטוריה עשירה, שראשיתם עוד במיתוסים על האל או חצי-האל הקדום אורקאריון
היוצר וחמשת בניו, שנחשבו לפי האגדה לאבותיה של הנסיכות האגדית קאהר'תאריל וחרשי
שכיות החמדה רבי-העוצמה שלה, עד שנחרבה ברובה וירדה מגדולתה לאחר פלישה ענקית של
עוגים ואנשי-קוף (נחשבים כיום לאבותיהם או לגזע המקורי של הגאבוטו). בית הלורדים
הרם קאר'לורניל, שמשל בבקעה במשך מאות שנים, טוען ליחוס אגדי לאחד מבניו של
אור'קאריון, והחזיק בפטיש משובץ אבני-חן וחרוט ברונות של עוצמה, שנחשב למושא
גאוותו והוכחה לדם האלים שזורם בעורקי הלורדים של המישורים ובני משפחותיהם.
מאוחר
יותר, בעת המרד הגדול שפרץ בנסיכות כנגד שלטון האימפריה האנ'מירית (כ-150 שנים
לפני ההתנפצות הגדולה), שימשה הבקעה אחר לקרבות האחרונים בין המורדים "אפורי
הברדסים" של קוראדאן לבין הלגיונות של האימפריה, שניצחו בסופו של דבר את
המורדים והדפו את שרידיהם צפונה, להתבצר במעוזים העגומים שעל הגבעות החולשות על
הבקעה מצפון. מסופר, שלורד קוראדאן עצמו, שכותר במקום שנקרא כיום "מגדל
קוראדאן", נאלץ להתאבד כחלק מהסכם בלתי כתוב, במסגרתו נהגו המנצחים במורדים
ביד רכה ובלתי אופיינית, חננו אות רובם ואפילו התירו להם לקבור בכבוד רב את
גיבוריהם המתים ולהקים פסלים גבוהים ורבי-רושם לזכרם[2].
(הגם
שיש אגדות שטוענות כי לורד קוראדאן הערים על סוכני האימפריה, וחי למעשה עוד שנים
רבות לאחר 'התאבדותו' בתור רוכב בודד ואצילי שנדד בחלקיה הקשים לגישה של הארץ,
והפך לאגדה בקרב המקומיים).
באותה
תקופה, התפצל בית הלורדים המקומי לשניים – תומכי האימפריה, שנמלטו מהמחוז כדי לשוב
אליו אחר-כך בעקבות הלגיונות המנצחים (וצאצאיהם מושלים במחוז עד היום), ותומכיו של
קוראדאן, שהודחו ויצאו לגלות בארץ הגבעות בצפון לאחר תבוסת המורדים.
הלורד
העליון אורפארן קאר'לורניל, אחד מניניו של הרוזן שהושב אל כנו לאחר דיכוי המרד של
קוראדאן, תפס את השלטון חודשים ספורים
לאחר תחילת הכאוס של ההתנפצות הגדולה, לאחר ששרד התנקשות בוגדנית של אנשי פרא
שרצחו את אביו, אימו ושניים מאחיו; ובעוד האדמה רועדת מסביב, והאימפריה מתפרקת
במהירות, עלה בידו לגייס צבא ולנחול נצחון אדיר על כוחות של פאר'ליל ושבטים אחרים
שעלו על הנסיכות מכיוון צפון-מזרח, כשהוא רכוב על סוסו הלבן האגדי, אנ'קארוג –
מחזה שעודו מונצח לא אחת בתבליטי קיר ופסלונים. היה זה, למעשה, הנצחון האחרון של
האבירים הרכובים המפורסמים של ואלאנדרה, משום שבין לבין ובשנים שלאחר מכן, החלה
הקללה בולעת במהירות את הבקעה ומשנה אותה לנצח; ובעוד שרבים מבני האדם הסתגלו
בחירוק שיניים למצב החדש, הרי שהסוסים היו ברי מזל הרבה פחות – הם גוועו בהמוניהם,
ועד היום ניתן למצוא את שלדיהם המתפוררים בוקעים במקומות רבים בין הטרשים, שהיו
פעם חוות גידול בעלי עשבים ירוקים ודשנים.
(מכאן
גם האגדה – ע"ע: על ה-Horum; יצור אלמת מזעזע
שמסופר שהוא רוח מעונה של סוס קרבות, מעונה ונגוע בקללה שמייסרת את רוחו המורעבת,
וכולו שנאה וזעם על בני-האנוש, שהפקירו אותו לרעוב ולגסוס).
הלורד
העליון, שהטיב להגן על עמו ועל הנסיכות כולה מפני הפראים, נכשל כשלון חרוץ במאבק שניסה
לנהל כנגד הקללה שבלעה את ארצו; וכל מה שניסה לעשות בנידון- כולל הבאת כוהנים
מארצות זרות, חיפוש פתרונות בספרים עתיקים ועוד, נכשל. חמש-עשרה שנים אחר-כך, איבד
גם את רעייתו למחלה שפרצה מתוך הגופרית המבעבעת והתפשטה אל תוך טירת גאר'מורד;
רעייתו הותירה לו שלוש בנות: פלסיריל הקרירה והנאווה; אנ'דיריל, שבגדה באביה כאשר
התאהבה בראש שבט של פאר'ליל, משרידי החיילים הפולשים שנותרו על הגבעות שמצפון
לואלאנדרה, ונמלטה מהטירה בכדי לחיות לצידו וללדת את ילדיו; והמיסטקנית היפיפיה
והמטורפת למחצה אור'ניל, שהפכה לאחת מבכירי תלמידיו של המיסטיקן העליון ת'ירנפל,
ושולטת כיום באין מיצרים במגדל הקודר לא רחוק מגאר'מורד, שם נעשים ניסויים ב'טיהור
דם' באנשים שנפסק לגביהם שהם נגועים בכמות גדולה מדי של דם גאבוטו – מקום, שעצם
שמו מעורר חלחלה בתושבי וית'רדייל.
הלורד
אורפארן דעך והלך; תחילה, קירב אליו קצין קודר ומוכשר בשם לאנטרוס, ששימש צנטוריון
בכיר בלגיון האימפריאלי ששרידיו עודם חונים בוית'רדייל ומעליה; אלא, שלאנתרוס, שלא
התמהמה לחזר אחרי בתו הבכורה של הלורד העליון, ובין אם מסיבה זו או מסיבות אחרות,
סר חינו בעיני הלורד, שציווה להשליכו מהטירה... צו שהחזיק שנים מעטות בלבד, עד
שהלורד הפך זקן, חולה ועמום מכדי להמשיך ולאכוף אותו, מה שאפשר ללאנטרוס לחזור
לגאר'מורד, שם הוא משמש באורח לא רשמי בן-זוגה של פלסיריל, בעוד הזקן הדועך והולך
מתמרמר וזועק מרה, אולם כיום אין בכוחו לעשות מאומה. מסופר, שגם העלמות מסתורית
(שעד היום אין לגביה גרסה רשמית) של חפץ המורשת העתיק של המשפחה – הפטיש המשובץ
שלפי האגדה בא מאורקאריון היוצר או אחד מבניו, הביא לדעיכתו המהירה של הלורד הזקן,
ושקיעתו אל תוך טמטום זקנה והתקפי טירוף.
כיום,
הלורד מושל בטירת גאר'מורד ובמחוז בשם בלבד, בעודו כלוא הלכה למעשה – צל כמוש של
עצמו, מנומר כתמי זקנה ואניצי שיער פרועים; בתו פלסיריל הצוננת, ביחד עם בן-זוגה
לאנתרוס, מושלים הלכה בפועל בגאר'מורד ובחלק מהכוחות של המחוז; אלא שכוחות רבים
אחרים, כולל רבים מהשבטים הנודדים שעוד שמרו על אמונים כלשהם לשליט הקודם, מסרבים
לציית להם; וכמו כן, גם מסדר 'כנפי מארא' – המיסטיקנים הציידים שנאמנים לת'ירנפל,
עושים כמעט כראות עיניהם – כאשר כיום, הם מונהגים בידי אחותה הצעירה של פרסיריל,
הקוסמת היפיפיה, המטורפת למחצה וחסרת המעצורים אור'ניל, שהיחסים בינה לבין אחותה
מתוחים למדי, מתחת ל'אהבת האחיות' שהן חולקות באורח רשמי.
כיום,
מצוי המחוז בצילו ההולך וגובר של העימות המחריף בין אור'ניל ומסדר המיסטיקנים שסר
למרותה, לבין המכשף המטורף שמושל במגדל קוראדאן; לשעבר בכיר תלמידיו של ת'ירנפל,
שהפך עורף לאדונו ולאחיו, ומבצע ניסויים מוזרים בפלאסמה גופרתית מכופשת, אגב רצון
לייצר ממנה קונסטרוקטים דמויי סוסים, ואולי גם אחרים. תלמידיו של ת'ירנפל חוששים,
שאחיהם המטורף יכרות ברית עם שבטים נודדים, יצורים מהעולם התחתי ואפילו אפורי
הברדסים עצמם – גדולי מתנגדי הנסיך הנוכחי של אורמ'תאריל ות'ירנפל העומד מאחורי
כסאו; ונלחש, כי סבלנותה של אור'ניל הולכת ונגמרת, והיא שוקלת להכות ראשונה, חרף
כל הסיכון שבכך וחרף התנגדות מפקדי הלגיון האימפריאלי של ואלאנדרה, כמו גם
התנגדותה הנחרצת של אחותה פלסיריל למהלך שכזה.
הגעה
ועזיבה
הגם
שאפשר להגיע אל ואלאנדרה במספר דרכים (למשל, לעלות צפונה ממעבר אור'גאקה בדרך המלך
הנטושה והמחוקה למחצה שעוברת ביער המת של ווסטוולד), הרי שהשער הראשי אל הבקעה
המתה הינו העיירה וית'רפייר, היושבת ממש מעברן של החומות האדירות שמפרידות בין
הבקעה לבין המדרונות הירוקים שעולים אל מחוז עיר הבירה, שמשואות אפורות מכושפות
מותקנות עליהן – מעשה-ידן של הכוהנות של ההשתקפות האפורה, שנועדו ככל הנראה להגן
על עיר הבירה וסביבותיה מפני הקללה ושינוי פני הארץ. מדובר בסדרה של שלושה שערים
שמורים היטב, שדורשים אישורים בכדי לצאת דרכם, ופי כמה וכמה להכנס בהם בחזרה לעבר
הבירה.
מחוץ
לאותם שערים, שוכנת וית'רפייר – עיירת אבן דלה, שעיקר עיסוקה (כנרמז משמה) הוא
יריד סחורות, שבו סוחרים מורשים ממחוז הבירה קונים מחצבים, רכיבים מכושפים וחומרים
אחרים שהופקו בוית'רדייל או עברו דרכה; קניינים צבאיים ומשרתי האצילים המעטים של
וית'רדייל (בעיקר של טירת גאר'מורד), רוכשים סחורות שלא ניתן להשיגם בוית'רדייל –
מכלי נשק ובהמות משא, ועד בדים מעודנים ומאכלים משובחים עבור אצילי המחוז. אולם,
חלק ניכר מהפעילות, הינה העברה ומיון של אסירים וגולים שנלקחו ממחוזות אחרים,
שנגררים לכאן לא אחת בשלשלאות, לבחינת מפקחים מקומיים וקניינים צבאיים, באורח
שאינו שונה בהרבה מסחר עבדים.
המנהג
לסלק לוית'רדייל אסירים, עושי צרות וגם איכרים חסרי אדמה שהפכו למטרד בחלקים
הירוקים יותר של אורמ'תריל, החל עוד לפני עלייתו לגדולה של המיסטיקן ת'ירנפל; אולם
הדברים נעשו נפוצים וחמורים שבעתיים, מאז עלו הואו וחסידיו לגדולה, והחלו סורקים
את ארץ ותושביה בנסיון לדילול 'דם הגאבוטו' שניגע את תושבי הנסיכות. הגם שלפי תורת
ת'ירנפל, כל בני האדם נגועים במידה כזו או אחרת של דם גאבוטו, ויזדקקו לטיהור בן
דורות רבים, הרי שקיימים אלו בעלי 'דם מלוכלך' במיוחד – שלא פעם חופפים ליריבים או
עושי צרות כאלו ואחרים שהמסדר קץ בהם; אם כי לא תמיד.
אנשים
כאלו, שסומנו לאחר בדיקה של 'מומחה גאבוטו' כנשאים של כמות גדולה מדי של הדם
המקולל, נשפטים לא אחת לגלות בוית'רדייל, בתנאים מתנאים שונים, שנעים בהתאם לסוג
הדם המקולל שנמצא בעורקיהם (ולא פעם, לפי צרכי המיסטיקנים והצבא), והדבר מצויין
בחותמת מיוחדת שמקועקעת אל תוך הזרוע או הבטן, שנראית כמו תמהיל בין פני קוף לפני
אדם, כאשר ככל שהחלק הקופי בדיוקן גדול וכהה יותר, כך המקרה חמור יותר וידרוש
'טיהור' מסיבי יותר. מקרים 'קלים' נידונים ל'הטהרות' בתנאים של צמית לחמש או עשר
שנים, שיאלץ לחיות בכפרי הכוכים שמסביב לגאב'מורד, ולעבד את שדות שאור ההריסות
בתנאים קשים, אגב שבין לבין הוא זוכה לטקסי טיהור רוחניים וטיפולים כאלו ואחרים
מצד המיסטיקנים – כאשר לאחר התקופה, הוא חופשי לכאורה לנפשו ויכול לבחור בין המשך
החיים בוית'רדייל בתור נתין חופשי (או לחלופין לבקש 'מבחן דם' נוסף אצל מיסטיקן,
כדי לאפשר לו לחזור אל תוך עיר הבירה וסביבותיה, אופציה שרוב האנשים נמנעים ממנה
בכל כוחם, וסיבתם עימם); במקרים חמורים יותר, מוטל על הנידון 'טיהור בשירות' בלתי
מוגבל בזמן, שיכול להביאו גם לעבודת פרך במכרות, לפחות למספר שנים; כאשר במקרים
החמורים ביותר, מוטבעת על הזרוע והבטן חותמת שחורה לגמרי, שמכונה "קוף
שחור" – שפירושה שהאומלל יגרר בשלשלאות ל'ניסויי טיהור' במרתפי המצודה של
הגבירה אור'ניל; ומשם יצאו אך מעטים, בחייהם או במותם.
מעיירת
היריד של וית'רדייל, ממשיכים הנוסעים – בכוחות עצמם או בשלשלאות, לאורך הדרך
הצבאית הישנה-נושה, שמקשרת בין מרכז אורמ'תריל, גאר'מורד והדרך הצפונית העולה
מואלאנדרה אל הגבעות שמצפון לה, ומסתיימת במבצרים ששרדו מחומת אול'גראל האדירה
והעתיקה, שמפרידה בין הגבעות של ת'אריל תחתית לרכסים הגבוהים ומוכי הכפור של
ת'אריל עילית, מחוץ לגבולות נסיכות אורמ'תריל. רוב הנוסעים, בין אם נידונים חדשים;
שיירות סוחרים, כוחות צבא רגליים או הרפתקנים, יגיעו עד למצודת גאר'מורד הקודרת,
ומעגל ה"כפרים" (למעשה, אוסף של בקתות ומשכנות עלובים בתוך כוכים חפורים
בסלע) שמקיפים אותה במעגל ירקרק-אדמדם של שדות עלובים, דולפים ומעלי ריח חריף של
אצות.
כמה
מכוחות הצבא ימשיכו מכאן צפונה, בדרך העתיקה העולה לעבר הגבעות והחומה הגדולה,
ובדרכם יעברו בין פסלי ענק מטים לנפול של קוראדאן ושלושה מהגנרלים שלו, שחולשים על
הנתיב משני הכיוונים, מהוהים, מוכי רוח וגשם ונגועים באצות, שהמיסטיקנים טרם
הצליחו ככל הנראה להשיג אישור או עוצמה מספקת להוריד אותם. מעבר לפסלים נמצאת
המצודה המהוהה והפרוצה למחצה שמכונה על-שם פטישו של אור'קאריון היוצר – מקום שכוח
אל, מוכה גשם ורוח, שמהווה את היציאה הצפונית מואלאדרה, בואכה ארץ הגבעות הקודרות,
העצים הננסיים והחורבות שמעבר לגבולות הבקעה הדועכת. במקור, הוליכה הדרך הזו אל
עיר הנמל מונ'ארייל, שנחרבה כליל בפשיטה האגדית של העוגים על האיזור, למעלה מאלף
שנים קודם לכן; אבל הדרך המקורית הזו לא נשמרה, אלא מטשטשת ואובדת בגבעות שצופות
על הערפל המקולל שבתוכו ישבה פעם העיר; דרכים חדשות, כיום משובשות ומסוכנות גם הן,
מוליכות צפונה יותר, אל שרידי החומה הענקית של אול'גרל והמצודות הצבאיות שהקימה
הנסיכות העתיקה ואחריה האימפריה כדי להגן עליה.
דרך
אחרת, ידועה פחות ומאיימת יותר, יוצאת מגאר'מורד מזרחה, חולפת סביב ברכיה המצוק
שעליו נישא מגדלה המאיים של אור'ניל, כשהוא מתפתל בין הסלעים לעבר פתחי מכרות
שעודם פעילים והלאה, אל שורת המצודות שיושבות בפאתיו המזרחיים של הרכס הקטן של גאר'מורד,
חוצצות בין ואלאנדרה (וית'רדייל) לבין ארץ אגמי הגופרית הרותחים והמואדמים שממזרח
לה, על התפרצויות הקיטור והרעל שלה, ושרידי העיר העתיקה והטבועה למחצה שזכתה
לכינוי 'כבשנו של מארא".
כוחות
ומסדרים צבאיים
הלגיון
האנ'מירי השישי (פרסה כסופה שבמרכזה יהלום אפור זוהר,
על רקע שחור).
שרידיו
של אחד הלגיונות הרשמיים של האימפריה, שהוצב כאן במקום לאחר דיכוי המרד של
קוראדאן, ובמרוצת הזמן, בעיקר לאחר ההתנפצות הגדולה, התמזג בהדרגה עם תושבי הארץ.
בסיסו המרכזי הוא מצודת אורקאריון שבצפון הבקעה, והוא מחזיר גם במספר ישובים
ומעוזים אחרים, ממגדלי תצפית לאורך הדרך אל גאר'מורד, ועד כמה כפרים מגודרים
שנמצאים מצפון לבקעה, על הגבעות של ת'אריל התחתונה. למרות כל המכות שספג עם השנים,
מדובר עדיין בכוח מיומן וממושמע, שבראשו השתקפות אפורה בכירה, ומתחתיה לגאט
אימפריאלי (מפקד לגיון), שמפקד על-פניו בשיטה האנמירית הישנה, אשר להבדיל מהשיטה
של אורמ'תריל, התבססה יותר על רגלים ממושמעים בחיפוי קסמי כהונה מאשר על פרשים;
וודאי שלא אבירים בשיריון מלא.
המשמעת
בלגיון השישי היא נוקשה מאד, אולם בצידה תגמול נאה לחיילים, בעיקר חיילים ותיקים
שהוכיחו את עצמם במשך שנים; הלגיון אינו מקבל לתוכו עבדים או נידונים ממרכז
הנסיכות, אלא אך ורק אנשים חופשיים (כולל נדונים לשעבר שסיימו את מכסת השנים
שנפסקה להם). לאחר עשר עד חמש-עשרה שנים של שירות נוקשה (תלוי באיש ובדרגה),
חיילים ששרדו והוכיחו את עצמם בהתאם לקוד הצבאי האנ'מירי, יכולים לקבל מגורים משל
עצמם ופיסת אדמה – כיום בעיקר על הגבעות, גבוה מעל ואלאנדרה, ואז להקים משפחה או
להביא את משפחתו הקודמת אליו (אם יש לו כזו).
הלגיון
אינו מקבל הוראות באורח רשמי מהלורד של המישורים, הגם שבימים עברו שררה ידידות בין
הלגאט לבין לורד אורפארן, ידידות שיש אומרים שנותקה לא מרצון הצדדים, אלא בשל תככי
חצר בתור גאר'מורד, וניתוקה סייע לדרדר את הלורד הקשיש עוד יותר לתהום שאין ממנה
חזרה.
כנפיו
של מארא (עטלף שחור שקצותיו מואדמים, על רקע אפור)
מסדר
עילית של לוחמים-קוסמים מטילי מורא, שנחשבים כחלק מתלמידיו של המיסטיקן ת'ירנפל;
בעבר, הונהגו בידי הרב-מג טיל'סאריון; ולאחר שהסתתרה בינתו והוא בגד בת'ירנפל,
השתלט על מגדל קוראדאן ופנה לדרך עצמאית, מפקדת עליהם הגבירה היפיפיה וחסרת
המעצורים אור'ניל, בתו הצעירה של לורד המישורים. הגם שנועדו במקור לשמש ככוח
עילית, בעיקר כנגד יצורים ומפלצות קסומות, עיקר תפקידם כיום הוא לכידת עבדים
נמלטים, בעיקר כאלו שנסוגו לתוך החלקים הנידחים והמסוכנים יותר של הבקעה
וסביבותיה; איתור מרגלים ויצורים מכושפים שסרים למרותו של טיל'סאריון; חיפוש
'חפצים מקוללים' שדרכם 'נובע דם מקולל של גאבוטו' – ומעל הכל, שמירה וטיפול במגדל
המבעית אליו נשלחים אלו שזכו לחותמת 'קוף שחור' על גופם, ונשלחים למגדל לטיהור
מיוחד – כאשר לפי השמועה, מדובר בנסיויים נוראים בבני אדם.
קוצי
האש (סוס בוער עם רעמת קוצים זהובה בוקעת מראשו
וגבו, על רקע לבן)
שמה
של יחידת האבירים המהוללת שעליה פיקד לורד אור'פארן בצעירותו, אשר רכבה עימו לקרב
ההבקעה הסופי שחרץ את גורל אנשי הפרא, ונחשבה בשנים הראשונות לאחר מכן כשומריו
האישיים וחבריו של הרוזן; אלא, שהיחידה גוועה לאיטה עם גוויעת הסוסים שלהם;
סכסוכים עם בנותיו של הלורד, ואנשיה התפזרו ברחבי וית'רדייל ומחוצה לה; כאשר לפי
השמועה, כיום כולם או כמעט כולם מתים. הלורד הזקן, רפה שפל ומטורף ככל שנעשה, עודו
ממלמל לעיתים שמות ישנים מהפלוגה הזו, או ממולל אריגים ישנים עם הסמלים או החותמות
הישנות מאותה תקופה.
משמר
חותם הספיר; משמר חותם האודם, משמר חותם הלשם (צורת אבן ספיר, אודם או לשם, עם
רונה פשוטה בגוון תואם, על רקע אפור)
גדודים
שמורכבים מחיילים בשירות כפיה, בדרך-כלל מנודים או נידונים שהמירו שירות בעבודות
כפיה בשדות או במכרות בעבודה צבאית; משמשים חלק ניכר מהצבא וכוח הפטרולים הסדיר של
הבקעה, כאשר גדודיהם חונים מסביב למעגל של גאר'מורד. הסרג'נטים והקצינים הם
בדרך-כלל מנודים או נידונים לשעבר, שריצו באורח משביע רצון את תקופת הכפיה שלהם,
בחרו להשאר במחוז, ולהמשיך להשכיר את עצמם כחיילים מקצועים מדרגה גבוהה לכוח ההגנה
המקומי. המפקדים העליונים הינם בדרך-כלל אצילים מקומיים זוטרים יותר או פחות.
שומרי
המפתח: (עיין כסופה שהאישון שלה מפתח, על רקע
אפור כהה)
הסמל
הישן של הכוח המקומי של אפורי הברדסים, צאצאיהם של נאמני המורדים של קוראדאן. לאחר
שנים ארוכות בהם התקיימו באורח לא רשמי תחת 'החנינה' שקיבלו מהשלטון האנ'מירי,
התגבשו מחדש ככוח רב-עוצמה לאחר ההתנפצות, וככאלו היו חלק מאחד הפלגים שהתחרה על
הבכורה בנסיכות – והפסיד. לאחר עליית הנסיך המקומי והוצאת הברדסים האפורים אל מחוץ
לחוק, נסוגו למצודה הקשה לגישה שקרויה על שם אדונם הישן והתבצרו בה, אולם המכשף
ותלמידו רב העוצמה של ת'ירנפל, טיל'סאריון, צר עליהם ועמד לפרוץ פנימה. בצר להם,
נאלצו נושאי המפתח להכנע ולפנות את המצודה – כחלק מהסכם שהרגיז מאד את המיסטיקנים
האחרים, לפיו טיל'סאריון חס על חייהם ונתן להם לצאת אל הגבעות כאנשים חופשיים
(עניין, שמסמל את תחילת ההפרדות של טיל'סאריון משאר תלמידיו של ת'ירנפל). כיום, הם
חיים בתור שבט נודד על הגבעות, לא הרחק מהמצודה שהיתה פעם שלהם – ויש טוענים,
שבינם לבין טיל'סאריון קיימות עדיין הסכמות חשאיות כאלו ואחרות; אולי ליום שבו
תפרוץ סוף-סוף המלחמה בין שני הקוסמים רבי העוצמה, טיל'סאריון ואור'ניל.
צמחיה
ארץ
הטרשים הגופרתית של וית'רדייל אינה מתה לגמרי, גם לאחר מותם של כל הדשאים הירוקים
והעצים שגדלו ליד הפלגים והאגמים שהפכו לבקעים מעלי גופרית או לשלוליות
חומות-אדמדמות מאוסות. ביחד עם הגופרית, התפשטו בוית'רדייל אצות מסוגים שונים,
רובן בגוונים צהובים-אדמדמים, וכתמים שלהם מנמרים את הסלעים פה ושם; ובהמשך החלו
צומחות גם פטריות מוזרות, ככל הנראה תוצרים של נבגים שנפלטו ממעמקי העולם התחתי
והשתנו במגעם עם הקרקע של העמק.
שאור
הריסות (BruiseWheet):
צמח המאכל הנפוץ ביותר בוית'רדייל, שמכלכל את רוב-רובם של יושבי הקבע (להבדיל
מהאצילים המועטים, שחיים על סחורות מיובאות, וכן להבדיל מחקלאים לשעבר שהפכו
למשפחות ושבטים נודדים), הוא שאור-הריסות (BruiseWheet), שנראה כמו שיבולת
ענק לחה ומעוותת בגוון חום-אדמדם; כל שיבולת היא עבה בהרבה מזו של דגנים מוכרים,
ויכולה להראות מרחוק כ"צמח עמוד" שנישא לגובה של 2 עד 2.5 מטרים מעל פני
הקרקע; אלא שמרבית חלקיה הם נוקשים, בעלי טעם מר-מעופש. שערותיו של שאור-ההריסות
הן לחות, אצתיות ונוקשות גן הן, וביניהן גדלים גרעינים גדולים ומעוותים למראה,
שנראים כדבר-מה בין גרעין ענקי לתפוח זעיר בגוון חום-אדמדמם. בין אם מדובר בדגן
מעוות, אצה או הכלאה כלשהי בין השניים, הרי שהמקומיים נאלצים לטחון מהשערות
וה"תפוחונים" גם יחד קמח גס בגוון חום-אדמדם, בעל טעם מר-חמצמץ אופייני,
אשר גובר ונעשה מעופש ומאוס יותר ככל שמערבבים בעיסה גם חלקים מגזע השיבולת
והענפים הגדולים יותר שלה. מהקמח אפשר להכין לחם גס ונוטה להתפורר ("Bruise
Bread"),
וכן דייסות סמיכות בעלות טעם דומה.
תפוחי
אפר:
פירות של מטפס טפילי או חזזית גדולה שנפוצה בעיקר באיזור הווסטוולד שבמערב
וית'רדייל, שניתן למצאו מתפתל ומלבלב על גזעיהם של עצי פרי מתים (וגם עצים אחרים);
מדובר במעין זמורה או מספר זמורות כרוכות זו בזו, בעלות עלים חומים שנראים כמו
צלבים מוזרים ומעלי ריח רע, עם נקודה אדומה מחוספסת אופיינית במרכז; בזמורה
המרכזית עצמה ישנם לא פעם חריצים משוננים המכונים 'פיות', שמדיפים מפעם לפעם אדי
גופרית, שהצמח קולט ככל הנראה מהסביבה, מעכל ואז פולט.
הפרי
עצמו הוא עגול, מעט אליפטי יחסית לתפוח, ובעל מרקם רך יותר מתפוח (או מזכיר תפוח
רקוב), בגוון חום-בהיר, לעיתים עם נקודות אדומות מחוספסות; טעמו מתוק-מעופש עם
נגיעות חריפות בגלעינים הפזורים בתוכו. עם זאת, נראה שמדובר באחד המקורות היחידים
למתיקות שניתן להשיג במחוז, ולכן הוא משמש רבות את המקומיים. מלבד צורת הבר שלו,
שנפוצה בעיקר בווסטוולד, הוא מגודל בידי החקלאים ועובדי-הכפיה מסביב לגאר'מורד, שמביאים
ממקומות אחרים ושותלים לשם כך במיוחד גזעים מתים ומרקיבים באדמה בתור 'כן' לצמח
עצמו. מעבר למאכלים, חלקים מסויימים בצמח (בעיקר אך לא רק הפירות וחלק מהעלים)
משמשים להתססה, לקבלת כמה סוגי משקאות אלכוהוליים סמיכים (כמעט מרקיים), גסים
וחזקים למדי, שבאורח רשמי מכונים "שיכר תפוחים ואלאנדרי", ובאורח רשמי
פחות "מי גורג"[3] ולעיתים גם, בשיא הגסות, פשוט
"מיץ תחת".
"אוזן
שעירה": פטריות הענק שגדלות פה ושם מתוך מי
הגופרית, אינן אכילות, ובשרן מזכיר בטעמו חול רטוב ורעיל למחצה. עם זאת, על
הגבעולים העצומים שלהן ולעיתים גם מתוך הכובעים העצומים שלהם, גדלה מפעם לפעם
פטריה אחרת, שנראית מרחוק כמו אוזן אפרפרה ומחודדת במקצת, פועמת חלושות, שמתוכה
גדל שלל של שערות צמיגיות וארוכות. לפטריה טעם רכיכתי בעל גוון חמצמץ-תפל, שטבח
שמכיר את המלאכה יכול לנהוג בו באורח שיזכיר (איכשהו) סוגים מסויימים של בשר.
הבעיה היא, שהפטריה נוטה לעיתים להתגונן מפני תוקפים, באמצעות יריקות נוזל צורב
והשמעת קול צווחה מבעבע. אם לא די בכך, הרי שהיצור חי לא אחת במעין סימביוזה עם זן
של ציפורים קטנות וארסיות, בעלי נוצות אפורות לחות ועיין מוזרה אחת, שבונות קינים
באיזור ומסוגלות לגבש מעין סימביוזה עם חלק מזני הפטריות הענקיות. אותם יצורים
צווחניים ונתעבים, מסוגלות ליצור נחילים מסוכנים, וגרוע לא פחות – בשרן נרקב למחצה
עוד בעודן חיות, רעיל במידה רבה, ונחשב אי לכך בלתי אכיל ובלתי שמיש כלל.
אלמוג
חורבות: יצור נדיר בהרבה, אבל מפורסם למדי בנוף
העכשווי של ואלאנדרה. במהלך היום, הוא מתחפר עמוק בתוך הפקעת שלו, שנראית כמו
'אלמוג מוח' מאובן, וטומנת את עצמה בתוך האבק או האצות; כאשר בלילה, אותה פקעת
אבנונית נפתחת, כשהיא מתיזה ענני אד עבים סביבה, ומתוכה בוקע יצור דמוי אלמוג ענק,
בגוונים שונים שנעים מזהוב-כהה וזהוב אדום, עד כחול כהה. היצור אינו אכיל, אבל
אלכימאים מסוגלים להפיק צבעים ורכיבים לשיקויים מזרועותיו הכתושות. עם זאת,
המקומיים מספרים כי 'אלמוגי הלילה' האלו הינם מקוללים, ויכולים להפיץ מחלות או
קללות בקרב מי שנושא את שרידיהם, כמה חלקים אופיניים של האלמוגים הגדולים יותר,
לאחר שעברו טיפול, נמכרים לעיתים בעיירת היריד שבגבול מחוז עיר הבירה, בתור רכיבים
יקרים למדי; ויש אומרים גם מסוכנים.
עץ
לחם הגאבוטו: עץ נדיר וידוע לתהילה (או לשמצה), שגדל
בדרך-כלל באיזורים נידחים וקשים לגישה; בעיקר במעמקי בריכות גופרית נגועות בערפל
מתעתע. הגזע מגיע לגובה של עד חמישה עד שבעה מטרים, בעל רשת קשקשים חומה-ירוקה
שמזכירים זוחל, פקעת הענפים בוקעת גבוה מאד יחסית לפני הקרקע, באורח שגורם לעץ
להראות כמו פרח ענקי; הפירות גדולים וספוגיים; כאשר הפרי הצעיר הוא דק ומזכיר בננה
תפוחה בגוון חום-ירקרק עם נגיעות של אדום על הקליפה השעירה שלה; הפירות הבוגרים
והבשלים יותר מתפתלים סביב עצמם ותופחים, באורך שמקנה להם צורה שבלולית יותר; וכמו
כן, כתמי האודם עליהם מתרבים, עד שהם נראים מנומרים.
רבים
מהמקומיים, בעיקר השבטים הנודדים, מעריכים מאד את העץ הנדיר הזה (ויש לפי השמועה
כאלו שממש סוגדים לו), וטוענים כי המיץ של הפירות הצעירים טעים להפליא ובעל סגולות
בריאותיות, כולל מתן עמידות למחלות הרבות ששורצות במי הגופרית; שלפירות הבשלים
סגולות רבות, ולא רק למאכל; וכי שורשי העץ מטהרים רעלים מתוך מי הגופרית, באורח
שמאפשר למעגל של צמחים 'מלבלבים וברוכים' לגדול סביבו. אלא, שבין אם שמו של העץ
הביא עליו את זעמם של המיסטיקנים חסידי ת'ירנפל, ובין אם החשד שלהם בעץ הוא שהביא
עליו את שמו, הרי שמסדר המיסטיקנים בטוח שיש קשר מיסטי חזק בין העץ והעסיס שלו לבין
הכוח המשחית של דם הגאבוטו. כך למשל, ישנו סיפור שהעצים העתיקים והגדולים מהמין
הזה, שימשו את השאמאנים של בני הגאבוטו לייצר את המשיכה השטנית שאיפשרה לאחיהם
לכבוש את ליבם של בני-אדם רבים מדי בעידן העתיק; ושהשאמנים עצמם, בבוא יומם, מיזגו
את עצמם ואת דמם המקולל לתוך הגזעים.
מכאן,
שחל איסור חמור על אכילה וסחר בפירות העץ הזה ובחלקים אחרים שלו; וחסידי ת'ירנפל
ינסו לגרוע ולשרוף כל עץ כזה שימצא קרוב מדי לישובי הקבע של וית'רדייל; אלא, שהטעם
המשובח יחסית של הפירות והעסיס עושה את שלו, ויצר תעשיה של הברחות של "לחם
גאבוטו", אפילו בין עובדי הכפיה והגולים שתחת חומותיה הקודרות של גאר'מורד
(הגם שעונש קשה עשוי לצפות למי שיתפס), כאשר רבים מחיילי הלגיון המקומי וכוחות
אחרים (אך לא מסדר המיסטיקנים על סמל העטלף המפחיד שהם נושאים בוית'רדייל) נוטים
בדרך-כלל להעלים עיין; מה גם שיש שמועות שחלקים מוסווים של הפירות, לאחר שבושלו
כהלכה ועורבבו במשקאות משובחים או בטובין אחרים, מוצאים את דרכם לעיתים גם למטבחי
האצילים.
כך
או אחרת, הנסיונות של המיסטיקנים לתור ולפגוע בעצים האלו, מהווה לא פעם עילה נוספת
לעוינות (ולעיתים קרבות של ממש והתקפות מהמארב) בינם לבין חלק ניכר מהשבטים
הנודדים של וית'רדייל.
בחזרה
אל האינדקס של נסיכות אורמ'תריל
\
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.