קבוצות
אוכלוסיה מרכזיות בנסיכות אורמ'תריל
(בני אדם)
עמוד זה מכיל תיאור כללי של קבוצות האוכלוסיה המרכזיות
של בני האדם בנסיכות אורמ'תריל, שיכולות להוות גם רקע לדמויות שחקן.
בהמשך, יעלה גם ערך נפרד על אוכלוסיות מרכזיות של
דמויי-אדם
|
שם הקבוצה |
תיאור |
|
קאהרת'ירלי (Kahrthirli) |
הקאהרת'ירלי
הם הקבוצה החזקה והעשירה ביותר באורמת'ריל, עליה נמנים הנסיך הרם ורוב בני החצר
והאצילים החשובים. הם
אלו שהקנו לאורמת'ריל חלק גדול מהאפיונים והסטריאוטיפים שלה; וכאשר זר חושב על
"הנסיכות האפורה" ועל "איך נראה אדם מהנסיכות האפורה", הוא
בדרך-כלל מתייחס לאפיונים, האמונות וההתנהגות של הקבוצה הזו. הקאהרת'ירלי
חיים בעיקר במרכז ובדרום הנסיכות שם הם מהווים רוב גדול מהמעמד הבינוני והמעמד
הגבוה. יש להם ריכוזים קטנים גם באיזורים אחרים, כמו ת'אריל עילית, או משפחות
מיוחסות שנאלצו לעזוב את מחוזות המרכז המקוללים של הנסיכות. מראה
חיצוני סטריאוטיפי: המראה האופייני לקאהרת'ירלי הוא
מראה אנ'מירי קלאסי: גבוה יחסית, עם עור חיוור מאד, שיער כהה ועיניים אפורות.
שיער בהיר יותר מרמז על מוצא מעורב, כגון דם של אנשי ת'אריל עילית. שפה:
שפת האם של הקאהרת'ירלי היא ניב של אנ'מירין גבוהה, במבטא מקומי טיפוסי נוקשה
(כולל בין היתר "ר" מתגלגלת), מעורבבת עם כמה וכמה צורות ביטוי ומילים
שמקורן בשפה העתיקה של האיזור. דת:
רוב מוחלט של הקאהרת'ירלי מאמינים בגרסה המקומית של הדת האנ'מירית; גרסה שבאופן
חריג מעמידה את ההשתקפות האפורה במרכז וסוגדת בעיקר לה, כאור נצחי של חוכמה
ודעת. כל זאת, בתערובת עם פולחן מסוים שמופנה כלפי המוסד של חצר הנסיך (לא כלפי
הנסיך באופן אישי); כאשר כיום, אצל רבים הפכו כתבי המלומד העליון ת'ירנפל (הגם
שבמקור הם אדישים למדי לדת או אלים) כמעט למושא פולחן נוסף. מיעוט
מקרב הקארהרת'ירלי (כיום קטן בהרבה מבעבר) נחשב כקשור להשתקפות הכחולה, או היה
שייך למספר שושלות שהאמינו במלכת האור (בגרסה קרובה לזו של המית'ווארי משער
חורף, ולא קשורה בעליל לגרסה המוזרה שאימצו כמה מהעבדים (כיום עבדים לשעבר)
מאירגורסיל. כינוי
לעג: כינוי הלעג המעליב המוכר ביותר עבור
הקבוצה הזו הוא "גוזלים" או "גוזלים רמים", שמקורו בבדיחה
לעגנית על סמל ציפור הסערה שעל דגל הנסיך הרם (שהוא גם סמלה של הנסיכות כולה).
הכינוי הוא חדש יחסית, הומצא והיה בשימוש בעיקר בקרב האצילים המורדים של ת'אריל
עילית והתומכים שלהם במרד הת'ארילין, וצאצאיהם (ולא רק הם) משתמשים בו בלחישה עד
היום - הגם שכיום השימוש בו הפך מסוכן מאד. הכינוי נועד בין היתר ללעוג
לקאהרת'ילי על הנאמנות העיוורת שלהם לנסיך הרם ובחירתם לחסות 'תחת כנפיו' בלא
מחשבה; וכיום נוסף לו נדבך שמלגלג על הדרך בה רובם נוהים אחרי תורת המלומד
העליון ו"פוערים לוע כדי לקלוט ולפלוט את עיסת הגאבוטו, כמו הגוזלים
העיוורים שהם". תיאור
מפורט בני
הקבוצה השליטה והמשפיעה ביותר באורמ'תריל, נחשבים (ובעיקר מחשיבים את עצמם)
כאנשים נשואי פנים, בעלי שיקול דעת וטעם טוב; הם מעריכים מאד השכלה, כולל השכלה
כללית; הם נחשבים לקבוצה משכילה מאד, שבאופן יוצא דופן, אפילו רוב בני המעמד
הנמוך שלהם יודעים קרוא וכתוב וזכו ללימוד בסיסי. הקאהרת'ירלי
אוהבים לחשוב על עצמם כנטועים עמוק במסורת נעלה, ובעלי קשר עתיק שמעולם לא נקטע
לתור הזהב הקדום של נסיכות קאהרת'ריל; כמו כן, הם חושבים על עצמם (וגם הוכרו
בידי האימפריה האנ'מירית) כשארי דם קדומים של האנ'מירים עצמם, ואולי הקבוצה האנושית
הקרובה ביותר אל האנ'מירים. מלומדים אנ'מירים טענו שהקאהרת'ירלי הם למעשה
אנ'מירים שעזבו את מישורי סלנטיר בימים קדומים, הרבה לפני המאורעות שהביאו להקמת
הדת והאימפריה האנ'מירית; מכאן, הדרך בה בתקופת האימפיה שני הצדדים ראו את בני
אורמ'תריל כשווי מעמד פחות או יותר לאנ'מירים עצמם. רוב
הקאהרת'ירלי רואים את עצמם קשורים בקשר 'רוחני' עמוק אל חצר הנסיך הרם (לפחות אל
עצם המוסד הזה ומה שהוא מייצג, גם אם נסיך אחד יכול לחטוא ולהמיט על שאריו
קלון), ואל כל מה שהיא מייצגת - דברים שקשורים בקשר הדוק אל הדרך המיוחדת של הנסיכות
האפורה, ומה שהפך אותה למאור נעלה כפי שהיא. קארהת'ירלי
מחבבים תחכום, שירה ומשחקי מילים דו-משמעיים; רבים מהם רואים את עצמם כמאור כמעט
יחיד שנותר בעידן ברברי שנפל על העולם, וכנעלים על רוב מוחלט של בני האדם
האחרים, מלבד אולי האנ'מירים (וגם הם שוקעים כיום). במצב הדברים הזה, תורתו של
המלומד העליון ת'ירנפל, לפיה דם האנושות כולה מזוהם בדם של קופי גאבוטו שזקוק
לטיהור, תפסה עמוק בקרב בני הקבוצה הזו, ולא רק בגלל הפחד שהמלומד והמסדרים
הכפופים לו מטילים. לפי תורת הגאבוטו, הרי באופן יחסי, הקארהת'ירלי הם הקבוצה
שבה הדם הרע הוא הדליל ביותר, ושושלת הנסיך הרם היא נקיה לגמרי, בשל העוצמה של
הדם העתיק שלה והיחש הרם שלה. בקרב
חוגים רחבים של הקאהרת'ירלי, בעיקר במעמדות הגבוהים, תורת הגאבוטו הפכה לסמל
להשכלה ולעליונות; קניית ספריו של ת'ירנפל כמתנה לאדם צעיר בראשית דרכו, עיון בהם
בשעות הפנאי ויכולת לצטט מהם (ובוודאי ממחקרים חדשים יותר בנושא) בארועים
חברתיים, הפכו לפופולריים מאד. עד כדי כך הגיעו דברים, שגם כוהנות אפורות רבות
הפכו לחסידות נלהבות של כתבי ת'ירנפל, כשהם מתעלמות באלגנטיות מסתירות לא מעטות
בינה לבין הדת האנ'מירית - ואלו מבני הקאהרת'ירלי שמסתייגים מהמלומד העליון
ומהתורות שלו, נוצרים היטב את לשונם, בעיקר בציבור; ואחרים מסתגרים או יצאו
לגלות מחוץ לגבולות הנסיכות האפורה. |
|
ת'ארילי |
ת'ארילי
הוא שם שנועד במקור לאפיין את בני אורמת'ריל שישבו על הרכס הפורה והעשיר בצפון-מזרח
הנסיכות, ובליבם שושלות האצולה עתיקות היומין שבנו אחוזות בת'אריל עילית, וכמה
מהן טענו שהן עתיקות לא פחות משושלת הנסיך הרם. בשני
הדורות האחרונים, הוא הפך גם לשם נרדף למורדים כנגד הנסיך הרם שתכננו לקרוע את
הנסיכות האפורה לשניים, ולהקים נסיכות עצמאית משל עצמם, תוך המשך אחזקה בעבדים
מאירגורסיל (קרי, אפשר להשתמש בשם גם לתיאור עמדה פוליטית, ולא רק השתייכות
אתנית). מראה
חיצוני סטריאוטיפי: בני הת'ארילי והקאהרת'ירלי הם
במקור בני אותו גזע (ועם), ובאופן צפוי למדי הם דומים למדי במראה ובמאפיינים
נוספים. עם זאת, הת'ארילי הטיפוסי הוא בעל עור בהיר אבל חיוור פחות מהקאהר'תירלי
או האנ'מירי; רבים מהם נוטים לגוון עיניים כחול, במקום האפור הטיפוסי של
שארי-בשרם ממרכז ודרום הנסיכות; ללחיים סמוקות יותר. כמו
כן, כמה מבני הקבוצה הזו זכו באופן ייחודי ל"מתנתו של היירית'" - גוון
שיער יחודי, צהוב-אפרפר ולעיתים כמעט כסוף - עניין שבתורו השפיע לא מעט על
סטנדרטים ואפילו על השירה המקומית. שפה:
שפת האם של הת'ארילי היא אנ'מירין בניב מקומי ייחודי עם מבטא בולט (כולל בין
היתר, צורת ניגון של הדיבור ור' חזקה ומתגלגלת עוד יותר משל בני הנסיכות
האחרים), שקל מאד לזהות, גם בדיבור רהוט מאד של אנ'מירין גבוהה. כיום, הדבר
מהווה דרך בדוקה לזהות את צאצאי המורדים ולהרחיק אותם מקבלת משרות או עמדות
השפעה, בין היתר בטענה שנפוצה כיום בין הקאהרת'ירלי, שצורת ההגיה הזו מבטאת
נחיתות שכלית 'מסויימת', ואולי גם שיעור גבוה מדי של דם גאבוטו מכדי לאפשר
לאנשים כאלו לשמש כקצינים גבוהים, ובוודאי במשרות שקשורות לחצר הנסיך וסביבותיה. דת:
באופן רשמי, דתם של אצילי ת'אריל עילית היא אותה דת אנ'מירית הסוגדת בעיקר
להשתקפות האפורה, כמו שהיא קיימת ברוב חלקי הנסיכות. בפועל, רוב מוחלט של אנשי
ת'אריל עילית סגדו בפועל או לפחות רחשו 'כבוד ראוי' לאמונה מקומית אשר לצד
ההשתקפות האפורה סגדה באופן לא רשמי או לפחות נתנה 'כבוד ראוי' לאל המקומי העתיק
היירית' - שזוהה עם האדמה וקשר עמוק לאדמה; הסוסים המפוארים ורמי-היחש (וסוסים
בכלל), ועם פולחן שקט ולא רשמי שגבל בחלקו בפולחן טבע - גם אם חסר לגמרי את
המיתולוגיה ואת האקסטטיות של דת הפאר'ליל; בבתי אחוזה רבים נתלו, כאילו במקרה,
סמלים שמקורם בהיירית' לצד סמלי ההשתקפות האפורה וסמליו של המורד העתיק -
קוראדאן האפור, שהיה בן ת'אריל עילית והפך לאחר מותו לאידיאל כמעט דתי אצל חלק
מאנשיה. כינוי
לעג: אנשים שבזים לאנשי ת'אריל עילית עשויים
לכנות אותם 'מורדים'; 'פרסות חלודות'; 'אצילים של אבק', ובכינויים דומים שנועדו
לבטא גם חוסר אמון מוחלט בנאמנות שלהם כלפי הנסיך; זלזול באל העתיק שמקדשו
המפורסם וכרי הדשא שלו הפכו לחורבות ואבק; ולעג לדימוי העצמי המאד מחמיא של
האציל והג'נטלמן מת'אריל עילית שממשיך לראות את עצמו נעלה גם לאחר שירד מכל
נכסיו. תיאור
מפורט: לאחר
תבוסת מורדי הת'ארילין, רוב אצילי הת'ארילי איבדו את האחוזות והאדמות שלהם;
והת'ארילי עצמם הפכו עניים, נרדפים ומפוזרים יותר מאי-פעם; כמה מהם עדיין נאחזים
באדמות הרכסים שלהם, והפכו לחוואים קטנים ומרי-נפש, ולעיתים אפילו לקלאנים
נודדים למחצה וחסרי אדמה שמסתמכים על סוסים הרריים קטנים ורעיית עיזים מקומיות,
צייד (וחלקם גם לא בוחלים מפעם לפעם בשוד, בעיקר של מתיישבים חדשים מקבוצות
אוכלוסיה אחרות); רבים אחרים הפכו לגולים, בין אם במחוזות אחרים של הנסיכות,
למשל העיר הצבאית שער-דם, או מחוצה לה. אלו מהם שחיים בנסיכות לאחר 'החנינה
הגדולה' שהוענקה בסוף המרד, סובלים לא פעם מהתנשאות מצד אנשי הנסיך, נחשדים
בחוסר נאמנות (או ליתר דיוק, נאמנות ל'מטרה האבודה' של האצילים המורדים),
וצריכים לא פעם להתחרות בעבדים המשוחררים שאנשיהם החזיקו, שכעת חולקים איתם את
פרברי הערים שנותרו בנסיכות האפורה. באופן
רשמי, המורדים וכל אנשי ת'אריל עילית זכו לחנינה של הנסיך הרם לפני 17 שנים
(581), כחלק מתנאי הכניעה שסיימה את מרד הת'ארילין; בפועל, החנינה לא הצילה רבים
מהם מאובדן רכוש לטובת מתיישבים ומחפשי מזל זריזים מלב הנסיכות, ועוד יותר מכך,
מהשפעות המוות של האדמה, שהשפיעו גם על רכס הת'ארילין (אם כי באופן מוחלט פחות
מאשר על מחוזות המרכז של אורמ'תריל) - והדבר השפיע בעיקר על שרידי בתי האצולה
ובעלי האחוזות. אלו שהחשיבו את עצמם לפני המרד ל'אדונים מלידה' וג'נלטמנים
שנעלים בהרבה על אנשי הנסיך, נאלצו להאבק על קיום צנוע בעולם שחושד בהם ומתנכר
להם, יותר ויותר ככל שהשנים חולפות; שבו חלק (גם אם קטן מאד למעשה) מהעבדים שלהם
לשעבר מצליחים בו יותר מהם. אם
לא די בזה, הבוז העמוק שרוב מוחלט של אנשי ת'אריל עילית חשים, ומתקשים למדי
להסתיר, כלפי התורות החדשות של המלומד העליון, עולה להם לא פעם במחיר יקר. הגם
שעל-פניו, התפיסה העצמית המחמיאה מאד של אצילי ת'אריל עילית והקרובים להם היתה
עשויה להפוך אותם לחסידים נלהבים של התורות החדשות, הרי בפועל קרה לרובם ההיפך
הגמור - תורת הגאבוטו נתפסת בידי המורדים לשעבר כסממן נוסף לניוון והחדלון של
תומכי הנסיך; ולקשקוש מקושקש שרק אנשים מנותקים לגמרי מהאדמה יכולים להאמין בו. רוב
אנשי ת'אריל עילית, הן אלו שנשארו בחבלי המולדת שלהם והן הגולים, מתעקשים להמשיך
ולהתגאות באבותיהם הדגולים, ורבים מהם מייחלים (גם אם רובם בלי כוונות ממשיות)
להחזיר את גדולתם הישנה ולהצליח במקום בו אבותיהם נכשלו - גם אם רובם יטענו כיום
שאין להם שום חיבה מיוחדת או כוונה להחזיר את השימוש בעבדים; וממילא, סיפור
העבדים לא היה הסיבה האמיתית שהנסיך הרם בגד במי שהיו בני-בריתו הנאמנים במשך
דורות, אלא היה רק מסווה לצרות-עין וחמדנות שלו ושל אנשיו, שכמובן אחראים (אולי
על-ידי שריפת מקדשו של היירית' וחילול האדמה בדם בניה שכיבדו אותה כל הדורות)
לאסון שירד על הדוכסות כולה. היחסים
בין צאצאי המורדים לקהילות הקטנות של העבדים המשוחררים מורכבים, ומשתנים ממקום
למקום; לעיתים שוררת ביניהם איבה מרה, אף אם בדרך-כלל היא לא מגיעה לדרגת השנאה
ולקטטות האלימות שהחלו להתפשט בין העבדים המשוחררים לבין ה"אורץ'" -
הפליטים חסרי הפרוטה וכבדי הלשון מאורגאקה; לעיתים הם פרקטיים יותר, בעיקר בגלל
צורך כלכלי, בעידן שהולך והופך קשה יותר ויותר; במקרים נדירים יותר, היחסים
מורכבים יותר וכוללים הכרה לשתי הקבוצות מורשת וקשרים מורכבים יותר, שכעת
מתובלים גם בחוסר החיבה של אלו ואלו ל'תורת הגאבוטו' ולסדרים החדשים שהשליטו
אנשי ת'ירנפל. |
|
אירגוסטי |
אירגוסטי
היא מילה שנועדה במקור לתאר בפשטות אדם שמוצאו מאירגורסיל. כיום, משתמשים בה
לתיאור קהילות שנוצרו בידי אותו מיעוט מקרב העבדים ששוחררו בסוף מרד הת'ארילין; אנשים
או צאצאי אנשים שבתקופת העבדות המירו את דתם לאמונה האנ'מירית, ובעיקר לגרסה
מוזרה משל עצמם לאמונה במלכת האור; סירבו לחזור בהם לאחר השחרור, וידעו היטב
ש'קבלת הפנים' שיזכו לה במולדתם הישנה תהיה יותר מצוננת - ולכן העדיפו להשאר
בנסיכות האפורה. רוב
האירגוסטי חיים היום ברבעים קטנים משלהם בחלקים הפחות טובים של ערי הנסיכות
האפורה, ועוסקים באומנויות ובמלאכות שונות; החיים בקהילה סגורה יחסית, כמו גם
הבוז שרוחשים כלפיהם רבים מאנשי הנסיכות, מגבילים את היכולת של רובם להשתלב
ולהגיע למעמד הגבוה או הבינוני גבוה (הגם שקומץ מהם, בעיקר כאלו שהשתלטו על רכוש
של אדונים לשעבר מת'אריל עילית, הצליח להתעשר). מנגד, דווקא החיים בקהילות הללו,
בתוספת סעיף שנראה צדדי ופחות חשוב בזמנו באמנה ששחררה אותם מעבדות, מקנה להם
הגנה יעילה מאד מרדיפות ו'בדיקות דם גאבוטו' של חסידי ת'ירנפל - דבר שהופך אותם
לעיתים כמעט מושא לקנאה; מנגד, במהלך הדור האחרון התפתחה יריבות מרה, לעיתים
אלימה מאד, בין קהילות האירגוסטי לבין עובדי האדמה חסרי הכל שהגיעו מביצות
אור'גאקה. מראה
חיצוני סטריאוטיפי: בני אירגורסיל הם במקור קלאן ספנים
ראמג'ירי שהפליג מהים הדרומי צפונה, ושימר מראה ראמג'ירי קלאסי; גוף גמיש, בעל
קומה ממוצעת (נמוכה במפורש משל האנ'מירים או בני אורמ'תריל, אבל גבוהה במקצת מזו
של הפאר'ליל) עור בגוונים שונים של זיית; שיער חום מבריק, לעיתים עם נטיה לזהוב
או זהוב ממש; ועיניים ירוקות נוצצות. העבדים
המשוחררים, שמקורם בשבויי מלחמה או שבויי פשיטות מהמלחמות בין אורמ'תריל
לאירגורסיל וצאצאיהם, שמרו פחות או יותר על החזות הצפון-ראמג'ירית, אבל כיום הם
נוטים ברובם לעור בגוון של זית-בהיר, ונפוצים ביניהם גם אנשים עם גווני שיער
שנוטים לחום-אדמדם או אפילו אדמדם זהוב, כמו גם אנשים עם עיניים ירוקות-כחולות
או ירוקות-אפורות - עדויות ברורות להתערבבות עם דם של אנשי אורמת'ריל - ולא פעם
בדרכים מפוקפקות מאד ולא רומנטיות בעליל. שפה:
העבדים המשוחררים מדברים בלהג ייחודי משל עצמם שמכונה לעיתים 'קאלרו' (Kalru), שנראה כמו ערבוב
בין אנ'מירין ושפת מולדתם הישנה; עם זאת, הם מסוגלים בהחלט להבין בקלות ניבים
אחרים של אנ'מירין (ורבים מהם יודעים לדבר גם אנ'מירין תקנית, גם אם במבטא בולט
למדי). אנ'מירים או בני הנסיכות האפורה מסוגלים להבין את הלהג של העבדים לשעבר -
גם אם לא תמיד בקלות ולעיתים באופן חלקי. דת:
רוב העבדים המשוחררים שבחרו להשאר באורמת'ריל, ורוב מוחלט מאלו מהם שחיים
בקהילות האירגוסטי, הם מאמינים אדוקים במלכת האור קאהר'ליירי, גם אם בגרסה שונה
מאד ולעיתים אפילו מעומתת עם הגרסאות של אורגי הערפל מהמערב או של המית'ווארי
משער חורף - גם אם מקורה במגעים בין עבדים לבין מטיפים מית'ווארים שעברו בת'אריל
עילית, והסיפורים שסיפרו נקלטו וזכו להצלחה מסחררת בהרבה ממה שאי-מי העלה על
דעתו. דתם
של האיגרוסטי מתייחסת לאלת האור כמייצגת של צדק וחופש, שהם כמובן ההיפך הגמור
מעבדות ומהתנשאות של בעלי עבדים (וכיום, של אצילים יהירים ורעי-לב, גם אם אינם
מחזיקים עבדים); בפולחן שלה אין הרבה זכר לאיפוק הקריר של אורגי הערפל, כמו גם
לשלל התארים, כלי-הקודש והאפוסים המסובכים שלהם, ומעט מאד זכר לצדקנות
המית'ווארית. במקום זאת, הוא זכה ללא מעט מוטיבים ראמג'ירים ציוריים וססגוניים;
יש להם מעט מאד ספרי קודש כתובים, ובוודאי כאלו שנעלים מהבנת המאמין הפשוט,
והרבה מאד שירים וריקודים יחודיים, שנראים כתערובת מוזרה בין אופנות אירגוסטית,
אנ'מיריות ות'ארליות. לא
מעט מאמיני מלכת האור בגרסתה האירגוסטית, מאמינים שאורגי הערפל והמית'ווארים
איכזבו את האלה בגלל הקור וההתנשאות שלהם, ולכן אשמים בחורבן שספגו, שבא בגלל
ההתכחשות שלהם לאור האמיתי, שהביא לכך ש"המלכה" הסירה את חסדה מהם,
והעבירה אותו למאמינים החדשים והאמיתיים שלה, שסוגדים לה 'מכל הלב' ולא באמצעות
טקסים מוזרים וקרים, אוהבים חופש ולא חיים בארמונות מנוכרים. עוד יותר מכך, המאמינים האירגוסטים מתעבים את
בני-עמם לשעבר, על אלילי הים האכזריים שלהם, והחיבה של רבים מהם לסחר עבדים. כינויים
מעליבים: כינויים מעליבים כלפי האירגורסטי הם
בדרך-כלל נגזרות שונות של המילה 'עבד' (יארגות', מקוצר לעיתים
ל"יארג"), "פרצוף תמנון", וכיום גם הביטוי בלהג של בני
אורגאקה "חת'כת עבד מסריח" (קאק-יור'פ!" ולעיתים בקיצור 'קאק'!) תיאור
מפורט בני
אירגורסיל ששוחררו מעבדות בשנת 581 (וחלקם עוד קודם לכן), עזבו ברובם את
אורמת'יל וחזרו למולדתם הישנה שמעבר לביצות סיראגור; אולם אלו מהם שהמירו את דתם
לדת האנ'מירית ובעיקר לאמונת מלכת האור והתעקשו להמשיך ולהחזיק באמונות הללו,
ניחשו נכונה מה יהיה גורלם במולדת הישנה - נטע זר ומבוזה במקרה הטוב, ורדיפות
אלימות ואולי גם חטיפה מחודשת לעבדות במקרה הרע. אותם
אנשים ניצלו כמה מהסעיפים בכתב השחרור של הנסיך הרם, ונותרו באורמ'תריל. כיום,
הם מהווים בערך 5% מהאוכלוסיה, ואחוז גבוה בהרבה (כ-10% עד 15%) בפאתי שתי הערים
הגדולות של הנסיכות, אורטיריל ומילדוריל. רובם חיים בקהילות ספק אוטונומיות משל
עצמם; ואילו אחרים, מעטים בהרבה, ניסו להשתלט על רכוש ואדמות של אדוניהם לשעבר
בת'אריל עילית וסביבותיה ולצבור עושר משרידי המלחמה והכאוס בצפון הנסיכות. כמה
מסעיפי הצו הנסיכותי, שנועדו במקור להגן על העבדים המשוחררים מהתנכלות של
אדוניהם לשעבר והאוכלוסיה של ת'אריל עילית בכלל, קיבלו היום משמעות לא צפויה
וחדשה לגמרי, שמקנה לקהילות העבדים המשוחררים חופש דתי וסוג של זכות לנהל מסחר
ועניינים פנימיים, שכיום מתפרש ככזה שמגן על הרבעים שלהם מרדיפות, ובעיקר חטיפות
אנשים 'בעלי דם גאבוטו בשיעור גבוה מדי' בידי אנשיו של ת'ירנפל. אנשי
המלומד העליון אינם שבעי רצון מהמצב, ומדי פעם מנסים לכרסם בו; אבל בגלל המעמד
המיוחד שקיבל צו הנסיך הרם מסוף מרד הת'ארילין, הם לא נחלו הצלחות רבות - מלבד
אי-תחולה של ההגנה במעוז של אנשי ת'ירנפל בעיר מלרינג; וכל איגרוסטי בעל שכל
בקודקוד יודע שכדאי לו מאד להתרחק מהעיר ההיא, אלא אם כן הוא אוחז בצו הגנה חזק
ונדיר חתום בידי חצר הנסיך או אחד מבעלי הכוח החזקים ביותר בנסיכות (ומצד שני,
הם יכולים להתנחם בכך שמצבם של אדוניהם לשעבר מת'אריל עילית גרוע לא פחות בעניין
הזה...) רוב
האירגוסטי, בעיקר במרכז ודרום אורמת'ריל, גרים ברובע קטן משל עצמם בפאתי אחד
הישובים, לא פעם מוקף חומה שנועדה בעיקר להגנה, וגם להוות סימן ברור היכן מתחילה
והיכן נגמרת ההגנה מפני אנשי המלומד העליון; הקהילה מספקת הגנה ותמיכה חברתית,
אבל לעיתים קרובות גם לוחצת למדי, ולא סובלנית במיוחד לאנשים שחורגים מהמקובל.
האירגוסטי ברובם התרחקו ופיתחו סלידה מהעיסוק הכפוי שלהם ושל אבותיהם בחקלאות,
ורבים מהם מחבבים כיום מלאכות זעירות ומיני אומנויות - החל מעבודת עור ועץ;
בישול; וכלה בחיבה רבה מאד לחייטות ואריגה, שיצרה תחרות עזה מול גילדות האורגים
המקומיות הותיקות, גם אם האירגוסטי נוטים ליצירה ולבישה של בגדים ססגוניים בהרבה
מהמקובל, מה שנתפס בעיני אנשי אורמת'ריל כטעם זול ולעיתים מגעיל ממש. בעוד
שהיחסים של האירגוסטי עם 'אדוניהם לשעבר' (כלומר בני ת'אריל עילית, כולל רבים
מהם שמעולם לא החזיקו עבדים בעצמם) הם מורכבים, ונעים מעוינות, דרך קשרי מסחר
פרקטיים במקום בו הדבר נדרש, ועד הכרה במורשת משותפת כלשהי (בעיקר מול ת'ירנפל
וחסידיו כיום), הרי שבדור האחרון קם לקהילות העבדים המשוחררים אויב חדש, אמנם
פרוע ובעל מעמד נמוך בהרבה מאנשי המלומד העליון, אבל לא פעם אלים בהרבה. עובדי
האדמה לשעבר, כיום פליטים חסרי כל מאורגאקה, שהפכו למעמד אריסים, פועלי דחק, ולא
פעם גם שיכורים ופושעים בחלקים המפוקפקים ביותר או מסביב לערים, החלו לרחוש
משטמה עזה לאירגורסטי ("חתכ'ת זבל של עבדים שמתנשא על אנשי-אדמה אמיתיים,
שפעם היו בנים של הדרקון"); ובכמה מקרים, התפתחו תגרות אלימות שגלשו
לנסיונות לפרעות של ממש בין הצדדים, עד להתערבות של חיילי הנסיך או האציל
המקומי, שלא תמיד מיהרה להגיע. |
|
אורץ' |
איכרים
ממזרח אור'גאקה, רבים מהם מכפרים נידחים מאד, ששרדו את ההתנפצות הגדולה ואת
ההפיכה של אורגאקה לארץ ביצות, והצליחו להתקיים מגידולים באדמת הביצה במשך כמעט
שני דורות, עד שההתחזקות של העוגים, ובעיקר הקלאנים האכזריים שמשרתים את
הנסיך-המכשף אור דאארמוג, גרמו להם להמלט בבהלה מזרחה, לעבר הבטחון היחסי שמעבר
לצריחים של נסיכות אורמ'תריל. חסרי
כל; בורים; בעלי להג שנשמע כבד ועילג לאנשי הנסיכות, וצורה חיצונית שנחשבת בעיני
רבים לחסרת חן ודוחה, אנשי אור'גאקה הפכו למעמד הנמוך והמבוזה ביותר בדרום ומרכז
אורמת'ריל, נופלים בהרבה מהעבדים המשוחררים, ואפילו מ'האבודים' ההלומים של
האדמות המקוללות, וגם יעד חביב מאד להצקות ואפילו חטיפת אנשים בידי אנשי המלומד
העליון. מראה
חיצוני סטריאוטיפי: האורץ' הם תערובת בין שבטים שכוחים
מאורג'אקה לבין הפולשים האנ'מירים (לעיתים גם עם מעט דם של פאר'ליל). המראה
הטיפוסי שלהם כולל גוף גבוה כמו של האנ'מירים, אבל לעיתים קרובות רזה וגמלוני
בעת ובעונה אחת, לא פעם עם יציבה כפופה שמאפיינת איכרים שמרבים להתכופף ולכרוע
במהלך העבודה, ומדומה באופן לעגני ל"שרוכי נעליים". גוון
העור הוא בהיר-חיוור, אבל עם תוספת גוון מעט צהבהב (Sallow) שנחשב בעיני רבים
חולני; השיער כהה, לעיתים קרובות ארוך ושופע, גלי ולפעמים מסולסל מעט בקצוות;
העיניים כהות, נעות בין שחור וחום-כהה לאפור כהה. באופן סטריאוטיפי, האף גדול
יחסית ולעיתים עם צורה שנוטה לבולבוסית. דת:
אנשי אורגאקה סגדו באופן רשמי לדת האנ'מירית, אבל בכפרים הנידחים האמונה
בהשתקפויות היתה לא יותר מאמירה סתמית, כאשר בפועל הכפריים ספק סגדו וספק כיבדו רוחות
מקומיות ואת הקברים של אבותיהם - שדברים שאבדו כעת ללא שוב. מסיבה
זו, האורץ' נחשבים כמעט חסרי דת; או למצער כאלו שאין לדת או לטקסים דתיים הרבה
משמעות מבחינתם, בוודאי שלא בצריפים העלובים בהם רובם חיים כעת, הרחק מהאדמות
שלהם; וממילא קשה להבדיל אצלם בין אמונה דתית לבין מנהגים ששרדו מאדמות הביצה. כמה
מאנשי אורגאקה מסוגלים למלמל משהו על 'הדרקון' או 'הדרקון הגדול שפעם היינו
הבנים שלו', בלא להבין או להיות מסוגלים לפרט הרבה מעבר לזה, או לקעקע צורה גסה
של דרקון על הזרועות, בעיקר אצל בריונים שמחפשים קטטות - בדרך-כלל מול שנואי
נפשם, העבדים המשוחררים שחיים בפאתי הערים. כמה מהם פיתחו מחשבה או אולי חלום לא
מגובש, על היום בו אביהם הקדום יקום לתחיה, האש שלו תדלק מחדש, ותשרוף את כל מי
שהתעלל בילדיו ובעט בהם בשעתם הקשה, במקום לעזור להם ולתת להם הכנסת אורחים
ראויה. שפת-אם:
אנשי אורגאקה דיברו במקור באנ'מירין במספר להגים מקומיים, תקניים למדי בישובים
המרכזיים, ומוזרים יותר בכפרים המרוחקים, מהם הגיעו רוב ה"אורץ'"
לנסיכות האפורה, לעיתים בשילוב מילים שבאו מהשפה של העוגים. מאחר
והאורץ' באו מהמעמדות הנמוכים מאד ומכפרים שרובם היו מבודדים למדי, רובם המוחלט
אינם יודעים קרוא וכתוב, ומדברים כיום ב"אורצ'מירין" תערובת מוזרה בין
שפתם המקורית לאנ'מירין ואנ'מירין נמוכה. הגם שרוב אנשי הנסיכות יכולים להבין
למחצה את הלהג הזה, הוא נשמע להם - בעיקר לקארת'ילי האנינין - כאוסף מכוער של נהמות
בלשון ביבים, שמכער באורח מקומם את השפה האצילית של הנסיכות. כינויי
לעג: הכפריים מאורגאקה מכונים כמעט בפי כל
"אורץ'" - מונח שמשמעו "זבל פטריות"; או "זבל
צהבהב", ומתקשר עם העובדה שרבים מהם גידלו פטריות באדמותיהם הישנות בביצות,
וחלקם ניסו להמשיך בזה בזעיר-אנפין גם בנסיכות האפורה, בהצלחה קטנה למדי; אם לא
די בזה, הרי פטריית המאכל הנפוצה והחביבה על כפריי-הביצות היא פטריית אוזן בעלת
מראה שעיר וריח גופרתי לא נעים, שכעת מיוחס בלעג גם לריח הגוף הטיפוסי של אותם
אנשים. בנוסף
לזה, קיימים שלל כינויים מעליבים נוספים: "שרוכים" (לעיתים גם בתוך
המימרה המוכרת 'גוף של שרוך, שכל של נעל'); מירגראץ' ("פה עילג" או
"פה מטונף", לעיתים גם במשמעות של "בולס פטריות"), ולעיתים
אפילו "חצאי גאבוטו". תיאור
מפורט עילגים,
נדכאים, חסרי-כל, וכמעט בלא קהילות שרובן התפוררו לגמרי, האורץ' (מעטים בכלל
יודעים את שמם המקורי או טורחים להשתמש בו) הם המעמד העלוב והמבוזה ביותר בדרום
ומרכז אורמ'תריל, שם חיים רובם המוחלט. מוסד הנישואים שלהם, שגם בארצם היה יותר
'משוחרר' מהרגיל, התפרק לגמרי בנסיכות האפורה, כך שרבים ביניהם אינם יודעים
אפילו מי היה אביהם ("ולא שאכפת להם"). רוב
האורץ' חיים בכפרים, שם הם משמשים פועלים ואריסים מהסוג העלוב ביותר; ומיעוטם
(כולל באופן מוזר גם צעירים שנולדו לאם בת אורץ' ולגבר מקהילה אחרת, ורבים מהם
גדלו ברחוב) בשולי הערים, שם חלקם עובדים כפועלי דחק, סבלים, שורפי-אשפה
ומקצועות דומים, שגם העבדים המשוחררי ואפילו 'האבודים' רואים אותם כבזויים
ומסרבים לעסוק בהם; רבים מהם הפכו לשיכורים אלימים ומחפשי-צרות, שמתרבים בהדרגה
עד שכוח המשמר המקורי פועל נגדם ביד קשה ומגרש את חלקם בחזרה אל הכפרים, או אל
העיר העלובה ומוכת הרעב אור'קריק, וחוזר חלילה. האורץ',
כך נראה, סופגים בעיטות כמעט מכל כיוון, ובין היתר משמשים קורבנות נפוצים מאד
לאנשיו של המלומד העליון, ובאורח כללי רבים מאמינים שהם בני האדם בעלי דם
הגאבוטו הסמיך וחסר התקנה ביותר; ומנגד, הם רוחשים מרירות ומשטמה כלפי ה'מארחים'
שלהם. במרוצת השנים, התפתחו יריבות ושנאה עזה בין האורץ' לאירגוסטי, בעיקר במקום
בו הקהילות הללו חיו זו לצד זו בפאתי הערים - האיגרוסטי מתייחסים לאורץ'
כ'טינופת עצלנית של שיכורים', בניגוד כמובן לעבדים המשוחררים עצמם, ש'הרוויחו את
מה שיש להם' בעבודה קשה וגם במסירות כלפי אלת האור. גם השמועות על סגידה לדרקון
- בוודאי מפלצת יורקת אש שהקריבו לה בעבר הרחוק עלמות צעירות, מגעיל את
האירגוסטי (שרבים מהם מתעבים גם את בני עמם לשעבר על פולחן התמנון שבעבר לפחות
היה כרוך בקורבנות אדם). האורץ', מצידם, שונאים את האירגוסטי כ"חתכ'ת עבדים
שהתחילו להרים את האף שלהם יותר מדי ולהתנשא על איכרים חופשיים", כמו גם
לנצל אותם בשעתם הקשה. |
|
"האבודים" |
אוכלוסיה
כפרית לשעבר של חוואים ומגדלי סוסים (וגם בהמות אחרות) שחיה בעבר במחוזות של
ואלנדרה, וארא'פל ות'ארנאריאל שבמרכז הנסיכות האפורה, ונחשבו לגרסה כפרית ולא שונה
מאד מאנשי מרכז הנסיכות או אנשי ת'אריל או תערובת של שניהם, גם אם מעט מחוספסת
יותר, כדרכם של כפריים. האנשים
הללו נחשבו כבעלי גאווה מקומית מפותחת מאד, ולמרות היותם מתוחכמים ומשכילים פחות
מאנשי הערים, זכו לכבוד רב יחסית בתור מי שגידלו, טיפחו ואילפו (הם העדיפו את
המילה "הכשירו") את הסוסים המפוארים של הנסיכות, כך שרבים מהחוואים
שלהם היו אמידים יחסית. למרות שהם חלקו עם אנשי ת'אריל עילית לא מעט מהמשותף,
רוב תושבי המישורים הירוקים הסתייגו מאד מהשימוש בעבדים, לא חיבבו במיוחד את
אחוזותיהם המפוארות של אצילי ת'אריל עילית, ולמרות נסיונות לא מעטים מצד
האחרונים, רוב תושבי שלושת המחוזות הירוקים צידדו בנסיך הרם הרם בעת מרד
הת'ארילין, וכמה מהם תרמו תרומה לא מבוטלת לנצחון של האחרון - בעיקר בקרבות
המכריעים שהתרחשו על אדמותיהם. חייהם
של 'האבודים' התהפכו בבת-אחת לאחר מלחמת הת'ארילין, כאשר אדמותיהם הפכו בתוך
שנים מעטות למדבר טרשים מת; השדות הירוקים הפכו לזכרון רחוק; החוות האמידות הפכו
לחורבות אומללות, ששלדי הסוסים המפוארים עדיין מפוזרים מסביבם, ועד מהרה הגיעו
גם מפלצות ושרצים מהמעמקים, שנמשכו למצב החדש, לאגמים האדמדמים המבאישים
ולפטריות הענק שמתיזות ערפל עכור שמכסה את השמיים. כך,
הפכו החוואים המחוספסים והמוצלחים לשעבר לפליטים חסרי כל או כמעט חסרי כל,
שנמלטו ברובם לאיזור עיר הבירה ולמרכז אורמ'תריל שחולש מדרום על חבלי המולדת
האבודים (מהצד "הנכון" של גבישי ההגנה שהציבו הכוהנות האפורות").
כמה מהם מועסקים כיום כמשרתים, מורי רכיבה (למי ששפר עליו מזלו), פועלים ובעלי
מלאכה קטנים בערים ובכפרים של מרכז הנסיכות; ואחרים הפכו לחיילים ושומרים בצבא
הנסיך או בשער-דם; הם חווים עוני ודלות - אולם היחס כלפיהם בקרב רבים מאנשי
הנסיכות טוב בהרבה ממה שזוכים לו האורץ'; ולא פעם, אפילו גברות אצילות עוסקות
ביוזמות צדקה לאסקפת מזון ומציאות פרנסה ליתומים מקרב 'האבודים'; חוואים אחרים
לשעבר בחרו דווקא להצפין לת'אריל עילית, ולנסות את מזלם בהזדמנויות שנוצרו לאחר
המרד - לזעמם של התושבים המקוריים או "המורדים הארורים", תלוי את מי
שואלים. למרות
היחס הסביר למדי שרבים מהם זכו לו במרכז הנסיכות, רבים מאותם 'אנשי המישורים
הירוקים' לשעבר, בעיקר אך לא רק נראים כאילו הם סובלים מהלם עמוק שמסרב להתפוגג,
שלא לדבר על גאווה מנופצת. מצב זה, ובעיקר הסטריאוטיפ על אנשים שכאשר הם אינם נאלצים
לעבוד, פשוט יושבים עם המשקה שלהם ובוהים צפונה (לעיתים תוך שהם ממלמלים דברים
כמו "הלוואי שהייתי נשאר שמה עם הסוסים שלי"), הקנה להם את הכינוי
'אבודים', בו רבים מהם מכנים אותם. לא מעטים מהם איבדו לגמרי כל אמונה או רצון
לסגוד להשתקפות האפורה או לאלים אחרים ("מה לנו ולהן? הגברות-יהלום הזיזו
את התחת השמימי שלהן בשביל חוואים כמונו? והיירית'? היירית' מת!") - אם יש
אלים בעלי כוח, אלו רק האלים האפלים של הפטריות הרעילות והתהום שהרסו את האדמה
שלהם, ו"יום אחד יעברו גם את הגבישים האפורים ויהרסו את מה שנשאר מהארץ הזו". לא
מעטים מהם נותרו ממורמרים מאד על הנסיך הרם ש"אנחנו והסוסים שלנו נלחמנו
בשבילו נגד המורדים המסריחים ונוגשי העבדים, ועכשיו הבן שלו יושב בחצר ההיא ולא
יורק לכיוון שלנו"; אבל רובם המכריע לא מנסה או אפילו חושב לתרגם את
המרירות הזו לאפיקים מסוכנים יותר. |
|
"אנשי
הסדן" |
אוכלוסיה
קטנה של כורים מקצועיים ובעלי מלאכה שקשורים במכרות, רובם ממחוז וארא'פל, שהתגאו
בסודות שהם מעבירים מדור לדור, וראו את עצמם כצאצאים האמיתיים והישירים ביותר של
האל הקדום - אור'קאריון היוצר וחמשת בניו - ושל נסיכי הסדן הקדומים שדמו נמהל בדמם.
הגם שנראה שבמקור הם אינם שונים במיוחד מיתר תושביה המקוריים של הנסיכות האפורה,
לכמה מהם יש לעיתים סממנים יחודיים, כגון עיניים בוהקות, לעיתים בגוון עם מעט
אדמדם, כמו גם קווים אדמדמים מוזרים בשיער הראש, בעיקר בשוליים. 'אנשי
הסדן' נחשבו לקבוצה יוצאת דופן, לא רק מפני שבניגוד לרבים אחרים, שראו במלאכת
הכריה סיוט, הם התגאו בה והתמחו בה (עד כדי כך, שיש טוענים שהם פיתחו כמה תכונות
מיוחדות, כמו ראיית חושך טובה משל בני אדם אחרים, ועמידות מסוימת למחץ ואפילו
לחלק מהגזים הרעילים שנמצאים עמוק באדמה), הם נבדלו במובהק מיתר תושבי
אורמ'תריל, בכך שהם סירבו בתוקף לקבל את הדת האנ'מירית, והתעקשו לדבוק בדת
עתיקה, חלקה סודית, שהאל הראשי שלה היה ועודנו אור'קאריון היוצר. כיום,
לאחר דורות בהם זכו לבוז עמוק, הן של המעמדות הגבוהים בערי הנסיכות ועוד יותר
מזה של שכניהם החוואים ומגדלי הסוסים, דווקא הקללה שנפלה על מרכז הנסיכות זיכתה
את שושלות הכורים המוזרות בעדנה; לא רק, שהם נאחזו במכרות שלהם, ותרמו מאד
ליצירת קווי אספקה חדשים עבור הנסיכות, הם הראשונים שלמדו שיטות יעילות להלחם
בשרצים שבקעו ממעמקי האדמה, לזהות מבועי רעל, ולגדל צמחים מוזרים וגופרתיים -
כולל לדעת אילו מהם ניתן לבשל, ואיך. כיום,
מלבד מעמדם ככורים מומחים, שהביקוש לשירותים שלהם עלה מאד, ובעלי מלאכה (כולל
טיפול באבנים יקרות), הם מבוקשים גם כחיילים מקצועיים שזוכים ליחס טוב ותשלום
גבוה; מורי דרך וסיירים; וכמה וכמה מהם זכו למעמד גבוה בהרבה מבעבר בחצרות של
האצילים ששרדו במרכז הנסיכות - כמו הגבירה הצוננת של גאוב'מירד. |
|
קבוצות נוספות |
באורמ'תריל
קיימות גם קבוצות נוספות של בני-אדם, קטנות או מקומיות יותר. בין
אלו, אפשר למנות אנ'מירים (שאינם אנשי הנסיכות) שרובם קשורים לשני הלגיונות האנ'מירים
שהכריעו את מרד הת'ארילין, או לקהילה קטנה יחסית בעיר הבירה; קבוצה של אירגוסטי
למחצה ובני אורמת'ריל למחצה שחיים באור-סארמירת'; קהילה של הרריים מרכס
קאראנ'סיל שסוגדים להשתקפות הכחולה שחיה במילדיריל; קומץ קטן מאד של סוחרי
פאר'ליל, ועוד. כמו
כן, קיימות בנסיכות גם כמה קבוצות של דמויי-אדם, אשר יתוארו בערך נפרד. |
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.