ישובים מרכזיים בנסיכות אורמ'תריל

שם הישוב	אוכלוסיה	תיאור
אורמטיריל	כ-100,000 איש	עיר הבירה של הנסיכות; יושבת גבוה במרומי גבעות וירמהאל וחולשת על סביבותיה למרחק גדול. אורמטיריל היא אחת הערים העתיקות והיפות ביותר בכל רחבי האימפריה האנ'מירית, בנויה בשילוב בין סגנון מקומי עתיק מימי קאהר'תריל לסגנון אנ'מירי; העיר כוללת רבעים עתיקים (כולל רובע אומנים קטן) עם רחובות ומבנים שחלקם נראים כיצירות אומנות בפני עצמם; חצרות ציבוריות ושווקים הדורים, שתי אקדמיות בנות מאות שנים (ומסוכסכות למדי האחת עם השניה), ורחובות שבנויים בצל עמודים מפוסלים ועצים עתיקים ונדירים. מעל לכל אלו נישאים לגובה הארמון של הנסיך הרם, שמרחוק נראה כאילו הוא 'תלוי בין שמיים לארץ'. אורמטיריל נחשבה עוד בימי האימפריה האנ'מירית כ"פנינה אפורה בוהקת, שיופיה וחוכמתה יוצאים למרחוק", וזכתה לכבוד רב כבירתו של עם שהאנ'מירים החשיבו לשארי-בשר ונהגו בו בכבוד רב בהרבה מהרגיל. אורמטיריל נודעה עוד בימי האימפריה כעיר שלא כל אחד מתקבל בה בברכה, ועוד פחות מזה מורשה להשאר ולהתיישב בה. לא במקרה, מספר בני הפאר'ליל שמתגוררים בעיר (ובמידה רבה בנסיכות האפורה בכלל) הוא מועט מאד; כיום, המצב הקצין בהרבה – לאחר מרד הת'ארילין, הגוויעה של האדמה בחלקים רבים של הנסיכות, והתחזקות כוחם של המלומד העליון ת'ירנפל וחסידיו. פרנסי העיר, בגיבוי של הנסיך הרם החדש, קנאים בשאיפתם לשמור על 'הפנינה שלהם' כפי שהיתה, ולא לתת למאורעות האחרונים ולמכות שספגה הנסיכות (לרבות בעיית מחירים ומחסור הולך וגובר בסחורות מסוגים שונים) להותיר חותם על 'הרוח הרמה' של הקריה היפיפיה. בין היתר, הם נחושים למנוע את הצפתה בהמוני חקלאים עקורים מהמחוזות ההרוסים במרכז הממלכה, שלא לדבר על עבדים משוחררים או גרוע מזה – איכרים גסים ובורים מאור'גאקה. התוצאה היא, שעיר הבירה של היום מנוהלת בידי משטר נוקשה מאד של היתרים ותעודות, שקובעים מי יכול להתגורר בעיר, עם הבדלים רבים בין העיר העתיקה לבין הרבעים במורד המתלולים בצפון, שמאכלסים עקורים רבים ממרכז הנסיכות, וגם רובע מסוגר קטן שבו חיה קהילה של בני אירגורסיל, עבדים לשעבר שהמירו את דתם לאמונת מלכת האור, ולכן העדיפו שלא לחזור למולדתם הישנה. אף שהדבר לא נראה בבירור ממבט ראשון (להבדיל ממה שקורה בעיר הקודרת מלרינג), הרי שמעבר לחיי התרבות והאומנות התוססים של עיר הבירה, צילם של המלומד העליון ותורת הגאבוטו חולשים על העיר ונוכחים בכל מקום – מהענקת ספרים של המלומד כמתנה; ציפיה מכל אדם משכיל שידע לצטט חלקים מספריו של ת'ירנפל בארועים חברתיים; חנופה פומבית של טובי המלומדים ואפילו הכוהנות האפורות כלפי ת'ירנפל והתורות שלו - ועד לאימה שמטילים אנשי המלומד: ריב או התקלות לא מוצלחת עם האחרונים יכולה להביא ל'בדיקת דם' ומדידת גולגולת של ביש המזל ובני משפחתו – אפילו הם שייכים למעמד מכובד יחסית - ולא פעם להכרזה שזורם בעורקיהם דם גאבוטו רב מכדי להתיר להם להמשיך ולהתגורר בעיר הבירה.
מילדוריל	כ-40,000 איש	מיל'דוריל היא עיר מסחר גדולה, ומקום מושבה של שושלת דוכסים חשובה. העיר נחשבה תמיד ל"שער הדרומי" של הנסיכות האפורה, שמחבר אותה אל הערים ההרריות, המקדשים והמכרות של רכס קאראנ'סיל ומושב הכוהנות הכחולות שמרומיו – וגם אל בקעת קיירן ויער וארת'ארון שנמצאים מצידו האחר של הרכס העצום. מיל'דוריל, שנודעה במשך דורות כעיר מסחר שוקקת וססגונית, גם אם פשוטה והמונית בהרבה מהבירה הנאצלת, היא היום צל של עצמה. הטלטלות שעברה הנסיכות מאז ההתנפצות הגדולה, והמדיניות של הנסיך והמלומד העליון ציננו מאד את יחסי המסחר עם ההרריים של קאראנ'סיל, פגעו קשה בזרם המסחר והסחורות. הדוכס של מיל'דוריל נהנה עדיין מאוטונומיה, שמונעת מהמסדרים שנאמנים לת'ירנפל לעשות בעיר כבתוך שלהם, ובעיקר לפגוע ברובע מאמיני ההשתקפות הכחולה כפי שהיו רוצים; אולם הדוכס נאלץ יותר ויותר לתמרן בין האינטרס שלו בעידוד מסחר לבין התחשבות ברצון הנסיך הרם והמלומד העליון – והתוצאות ניכרות בשטח, ואפילו בתוך המשפחה הדוכסית עצמה.
מלרינג	כ-15,000 איש	עיר קודרת של אבן אפורה, שיושבת כברת דרך מדרום לגבעות היפיפיות של מרכז הנסיכות, ממש על הדרך הראשית בין אורמטיריל למילדוריל. כיום, העיר חצויה לשניים בידי נקיק עמוק, שמעליו מתוחים גשרים, לא כולם במצב טוב במיוחד. רוב חלקי העיר אפלוליים, עשויים מסמטאות צרות ומפותלות עם קשתות מגולפות שמצלות עליהן מגבוה, ואבנים כהות וגדולות שלא פעם אפשר למצוא עליהן סמלים דהויים או שרידי ציורים עתיקים ומוזרים. מלרינג נשלטה במשך דורות בידי בית רוזנים עתיק ומוזר, שהטביע בעיר חותם עמוק – מהפסלים העתיקים שחולשים על רחובות האבן המתעקלים שלה, שאפילו המלומד העליון לא העז להזיז ממקומם, ועד סיפורים אפלוליים שעוברים מדור לדור, כאילו העיר כולה רדופה עדיין בידי רוחותיהם של שליטה העתיקים, על שלל האגדות, השערוריות ומעשי האכזריות הישנים של כמה מהם. האחרונה בבנות השושלת העתיקה נטלה את נפשה בכפה לפני כשלושה עשורים; והעיר נותרה בלא שליט עליון עד שנמסרה לידי המלומד העליון ת'ירנפל, שיושב כיום בצריח האפלולי שבנו הרוזנים, ומזה כמעט עשור העיר הפכה כמעט לנחלתו הפרטית (הוא עצמו מחלק את זמנו בין העיר לבין שהיה בחצר הנסיך הרם), מה שהביא בין היתר למאסר של אלפי אנשים, ולהגליה של אלפי אנשים אחרים. מלרינג היא מרכזם של המסדרים שסרים למרות המלומד, ומרכז החקר של 'תורת הגאבוטו'; היא ידועה לשמצה כעיר קודרת שפחד שורה עליה; פרנסיה מתחרים זה בזה בתרומות למסדרים ובילדיהם ששלחו להתחנך בהם; ועוד יותר מזה – בבתי הכלא שחפורים מתחתיה, שבה לפי השמועה נערכים 'מחקרים' בטיהור-דם ובתחומים אחרים שיקרים למלומד העליון ולחוג שמקיף אותו. אפילו סוחרים בני אורמת'ריל שאינם מוכרים עלולים לזכות להטרדות, גם אם רק עוברים על הדרך הראשית שחוצה את העיר, וזרים בלא מסמכים חתומים בידי סמכות חשובה ממש מסכנים את חייהם אם הם מנסים לחצות את העיר. לכן, רוב עסקי הסחר נמסרים, מחוץ לשערי העיר, למתווכים או סוחרים שיש להם היכרות או קשרים מתאימים. לעומת זאת, מבריחים (ולעיתים גם הרפתקנים), משתמשים בדרכים צרות ועקלקלות, לא פעם מסוכנות מאד, שיורדות אל תוך הבקע העמוק וחוצות אותו במסתרין, במרחק בטוח מהעיר ומגדלי הזקיפים שלה – עבירה, שעונשה עלול בהחלט להיות העלמות אל תוך 'מרתפי הגאבוטו' של המלומד העליון או אחד מתלמידיו.
רות'ארין ("שער דם")	כ-8,000 איש	עיר צבאית כעורה למדי, בנויה ממצודה מרכזית גדולה ומספר מחנות ומצודות משנה שמקיפות אותה, עם חומה גדולה בדרום, שחוצצת בין העיר (והנסיכות) לבין המדרונות החשופים והכעורים שיורדים אל בקעת כנף-אודם; ואילו ממערב ומצפון-מערב לעיר מצויים כמה מפסלי הענק של קוראדאן וחבריו מהמרד הגדול כנגד האנ'מירים. אלו נראים מרחוק כמו עמודי ענק מוצללים – קדושים לרבים מהחיילים והמקומיים – ממש כפי שהם מושא תיעוב של המלומד העליון וחסידיו. השמועות העקשניות, שת'ירנפל לוחץ על הנסיך להורות למוטט את הפסלים של המורדים האפורים הישנים, גורם לחוסר נחת ולהתמרמרות כבושה בעיר, כולל בקרב לא מעט חיילים מהיחידות המאומנות והמובחרות יותר. רוב התושבים בעיר הם חיילים ובני-משפחותיהם, או סוחרים ובעלי מלאכה שעובדים עם כוחות הצבא המקומיים. השלטון ברות'רדין היה מסור באופן מסורתי למפקד לגיון אנ'מירי; וכאן חנה אחד הלגיונות שנקרא בידי הנסיך הרם הקודם לעזור לו לדכא את מרד הת'ארילין, לפני כמעט שלושה עשורים. כיום, שולט כאן מפקד צבאי שלא ברור עד הסוף האם הוא נחשב כקצין אנ'מירי, אביר בשירות הנסיך הרם, או שניהם. מהעיר יוצאים לא פעם סיורים או כוחות קטנים לסייר באיזורי הגבול שבין הנסיכות לבקעת כנף-אודם, או להתעמת עם יצורים או פראי-אדם טורדניים במיוחד שמתקרבים מדי אל החומות. המפקד הנוכחי של העיר הוא קצין ותיק עם כוונות טובות יחסית, שלחם בצד של הנסיך הרם בזמן מרד הת'ארילין, ולאחריו תמך מאד בחנינה למורדים המובסים. הוא מרגיז מאד את התומכים המקומיים של ת'ירנפל, באשר הוא מפקח עליהם בנוקשות, ומונע מהם סמכויות לעצור או להטריד אנשים, בעיקר חיילים שסרים למרותו. הוא טוען גדול (לעיתים באריכות) בזכות הפיוס הגדול שביקש הנסיך הקודם לחולל בסוף ימיו, ולכן קיבל לשירותו גם קצינים ששירתו את המורדים; מבחינת מפקד העיר, האויב האמיתי יושב בבקעת כנף אודם, ומחכה לשעת כושר. לכן, מפקד העיר עושה כל שלאל ידו לשמור על אחידות של השורות תחתיו, חרף המתחים ההולכים וגוברים בין קצינים וחיילים מקבוצות האוכלוסיה השונות של הנסיכות.
גאוב'מירד	כ-5000 איש	עיירה מפחידה למראה שיושבת מעל אגם בגוון דם, במרכז החרב של נסיכות אורמ'תריל; עם טירה אדירה לכאורה נישאת מעליה (מקרוב, אפשר לראות שהטירה מאיימת הרבה פחות, וידעה ימים טובים יותר) מעטים זוכרים כיום את הימים בהם הגבעות היו ירוקות, ובמישורים רעו סוסים אציליים בעשב הדשן והגבוה – לפני שהאדמה הפכה למדבר טרשים, שאגמים גופרתיים נקווים בו, ורוב הצמחיה שנותרה היא פטריות ענק שמתיזות ענני אד שמעכירים את השמיים. העיירה, שנשלטת כיום בידי הגבירה פלסיריל קאר'לורניל, נחשבת כ'סוף העולם' – המקום המפחיד ביותר בעיני רבים מהתושבים התרבותיים של מרכז הנסיכות - אליה הם בהחלט יכולים להגיע אם יסתבכו עם החוק או עם אנשיו של ת'ירנפל. היא מתקיימת בעיקר מכריה של מחצבים, חלקם מפוקפקים מאד, מתוך המנהרות הלחות והמסוכנות שמתחת לארץ המתה. על המחצבים ואיזורי הכריה מתחרים קהילה מקומית עתיקה ועקשנית, שמייחסת את עצמה לזרעו של אחד מ'נסיכי הסדן' הקדומים, מול סוחרים וקצינים שהביאו לכאן אסירים ממרכז הממלכה, כולל רבים שהורשעו בידי המלומד העליון ואנשיו או הוכרזו כבעלי 'דם גאבוטו סמיך מכדי לגור עם בני תרבות' (וגם כמה וכמה צאצאים של מורדים מתקופת הת'ארילין, שהורשעו בקשר לקידום 'המטרה האבודה' של אבותיהם).
אור-סארמירת'	כ-12,000 איש	עיר אפלולית וצפופה, בנוי ברובה עץ, שיושבת ממזרח ומתחת למרגלות הרכס של ת'אריל עילית, במקום בו הוא יורד אל המרחבים האינסופיים של ביצות התבלין המסוכנות (אך מלאות מחצבים ואפשרות להתעשר) של סיראגור, שמפרידות בין הנסיכות האפורה לבין יריבתה המרה אירגורסיל. לפני ההתנפצות הגדולה, העיר שימשה לא פעם כבסיס לכוחות צבא רשמיים או ספק-רשמיים של הנסיכות האפורה בעימותים מול היריבה במזרח, כמו גם מקום שמשך המוני הרפתקנים, כורי-תבלינים, סוחרי עבדים ומחפשי-מזל. לפחות פעם אחת, היא נפלה בידי כוחות אירגורסיל, שקרעו את העיר בחיפוש אחרי עבדים וסחורות, וגם שילחו בה אש שהצליחה לעשות נזק מוגבל בלבד, כנראה נוח הלחות הכבדה. מאוחר יותר, העיר היתה מרכז של סוחרי וסחר עבדים מאירגורסיל; ואליה היו מגיעים אצילי ת'אריל עילית או אנשיהם כדי לקנות עבדים חדשם למטעי התבלין שלהם במרומי הגבעות; כל זאת, לצד מחפשי המזל וכורי תבלין עצמאיים שמעולם לא עזבו את המקום. אור-סארמירת' היתה (ובמידה מסויימת עודנה) ידועה כעיר ססגונית מאד, שהיתה המקום הראשון בה התקבצה קהילה מאורגנת של עבדים לשעבר, שקנו את חירותם עוד לפני מרד הת'ארילין וביטול העבדות בכל רחבי הנסיכות; העיר היתה (ועודנה) ידועה לשמצה בשל הזמינות של סמים משכרים שמופקים מהביצות; מועדנים ובתי עינוגים מסוגים שונים, שגם צאצאים לבתי אצולה היו מזדמנים אליהם במסווה; מאורות ריקודים ומוזיקה מסוגים שנחשבו מופקרים מאד בסטנדרטים של הנסיכות האפורה; ואפילו זירות פרטיות ומפוקפקות שבהן נערכו בין היתר קרבות תנינים סוערים ואכזריים. העיר ספגה מכה קשה ואבדות רבות במצור הקצר שהטילו עליה אנשי הנסיך הרם לקראת סוף מלחמת הת'ארילין; ביטול סחר העבדים (הגם שהוא מעולם לא נעלם לגמרי), עזיבה של רבים מהאירגוסטים בחזרה אל מולדתם; התמעטות הבתים העשירים (והצעירים המפוקפקים עם ארנקים שמנים) במחוזות הסמוכים. עם זאת, אור-סארמירת' עודה עומדת על תילה, גם אם קטנה ועניה יותר מבעבר, ובלא הנהגה רשמית ומסודרת (גם אם יש כמה סוחרי ובעלי נכסים שיש להם 'מילה' יותר מלאחרים בענייני העיר) ובלא שוקי העבדים המפורסמים שלה (אם נותרו כאלו, הם שינו צורה וירדו למחתרת); היא עודה מושכת אליה כורי תבלינים, הרפתקנים מפוקפקים וטיפוסים אחרים, כולל מבריחים שמעבירים נוסעים וסחורות בין אורמ'תריל לאירגורסיל, ונראה שמשום-מה, ת'ירנפל וחסידיו אינם מתעניינים במקום, או אולי סבורים שהוא כל-כך מזוהם, שעדיף לא לנסות ולהתחיל 'לטהר' אותו; ונראה שכמה מהמועדנים האפלוליים והמפוקפקים שלה עודם פועלים.
ארלינת'ה	כ-5000 איש	עיר נמל, כיום נטושה למחצה ונושאת צלקות אכזריות מתקופת מרד הת'ארילין. העיר יושבת במורד הרכסים הצפוניים של ת'אריל עילית, במקום בו הם נופלים בצוקים אדירים אל הים, על אחד המקומות היחידים (אם לא היחיד) שבו המדרונות מתונים יותר ואפשרו חציבה של דרך שיורדת מהרכסים אל המשטח האינסופי של מים כהים ש"מפרידים בין ארצות האדם לארצות העוגים הארורים, הרחק מעבר לאופק הצפוני". ארלינת'ה נבנתה במקור כנמל מפוקפק שהיווה מקלט לימאים מפוקפקים, שלא לומר שודדי ים ממש; המבנה הסלעי של החוף הפך אותה קשה מאד לתקיפה מהים, אבל גם הגביל את מימדי הנמל ואת כמות וגודל הספינות שיכולות לעגון בו; המדרונות מעליה והאגמים העכורים והמליחים שמשתרעים לא הרחק ממנה, היו מקור לא רע לקורות עץ, גם אם לא משובחות, ולכריית זפת - ואלו שימשו את בתי המלאכה של הספנים והדייגים המקומיים. העיר מעולם לא היתה בבת עינה של הנסיכות האפורה, שבאורח מסורתי לא התעניינה במיוחד בעוצמה ימית, מה גם שהמיקום של העיר היה רחוק מדי ממרכז הממלכה. גם בשיאה, היתה ברובה עיר דייגים צפופה ועשויה עץ, שספינות מעטות יחסית ביקרו במעגן האבן הצר והמוגן היטב שלה. העיר צידדה במורדי הת'ארילין, ובזמן המלחמה בנתה ושלחה ספינות שהצליחו להכנס מהים הפתוח אל תוך ביצות סיראור, העבירו אספקה והטרידו את כוחות הנסיך באיזור. כתוצאה מכך, העיר הפכה מטרה לפעולת תגמול גדולה באותה שיטה, ונשרפה כמעט כולה באחד הקרבות האחרונים של מרד הת'ארילין. לאחר המלחמה, הנסיך הרם מינה את אחד מקציניו הנאמנים לעמוד בראש מבצע שיקום שיבנה את העיר "באופן צודק" שגם יהפוך אותה למפוארת ועשירה יותר – אולם הפרויקט של הבניה מחדש נתקע בגלל הגוויעה של מרכז הנסיכות, וגם בגלל חילופי השלטון בעיר הבירה. ארלינת'ה של היום היא עיר מצחינה ואלימה של דייגים, סוחרי עץ וזפת, בעלי מלאכה, ואולי גם ניצנים של פעילות חדשה בתחום שוד הים; עם מתיחות בין התושבים הותיקים לבין המושל ובעיקר הסוחרים והמתעשרים החדשים שבאו איתו. המושל החדש (שכיום כבר אינו חדש או צעיר במיוחד), שחלומו לעמוד בראש עיר נמל אדירה התפוגג, נותר ממורמר וזועם, מאשים הן את קשיות העורף של המורדים לשעבר (שהמשיכו לראות בו כובש ונטע זר), והן את 'הטיפוסים הרכרוכיים' שמקיפים את הנסיך החדש ששכחו את ההבטחות של הנסיך הקודם, ו"קרקעו אותו בתוך שלולית מושתנת". הוא מאוהב בנבואות הזעם של עצמו על פלישה אדירה של עוגים שתגיע 'בקרוב' – בינתיים, החבורה שמקיפה אותו, רובה קצינים ותיקים בצבא הנסיך מימי המרד, וחלקם ידידים מפה ומשם (ביניהם פחות עבד משוחרר אחד, שהפך לסוחר עץ מצליח), עושים בעיר כבשלהם, נאבקים (הן כספית ולא פעם גם בקטטות ומאבקים מכוערים יותר) במורדים לשעבר ובני המשפחות שלהם, ולא פעם גם מתקוטטים זה עם זה.
קורד-א-וירן	כ-8,000 איש	קורד-א-וירן (מילולית: מעוזו האחרון של קוראדאן) של היום היא מגדל מבוצר חרוך ובלוי למראה, אבל שלם, שצופה מגבוה על חלקי חומת הענק העתיקה של רכס ת'אריל, ועל עיר שמפלסיה משתרעים זה מתחת לזה, וחלקים גדולים ממנה עודם שרופים ומטים לנפול. מהמגדל, וגם מהמתלולים עליהם בנויה העיר עצמה, אפשר לצפות מגבוה על המישורים של מרכז אורמ'תריל, שהפכו כיום למדבר טרשים חסר חיים ומעלה אד מצחין. המגדל ועיר המבצר שמתחתיו שימשו, פעמיים, כמרכז של מרד שלא עלה יפה: פעם אחת בימי קוראדאן האפור עצמו, במרד הגדול כנגד האנ'מירים לפני 150 שנים; ופעם שניה לפני פחות משלושה עשורים, בימי המרד של אצילי ת'אריל עילית - שהפכו את העיר ההררית והקשה לכיבוש לבירת המדינה העצמאית שניסו להקים. קורד-א-וירן עמדה במצור בשנה האחרונה של מרד הת'ארילין, ונמסרה בידי כוחות הנסיך הרם לאחר כניעת המורדים והחנינה שניתנה להם בידי המנצחים. מסיבה זו, העיר נפגעה הרבה פחות מישובים אחרים בת'אריל עילית, ונותרה כמעט שלמה. מנגד, בשנים שלאחר המרד הפכה העיר לעניה יותר ויותר בגלל המוות של האדמה במישורים של מרכז הנסיכות, שלפני המלחמה ניהלו יחסי מסחר ענפים עם העיר וישובים אחרים בת'אריל עילית. מסביב לעיר עצמה, כמו גם בחלקים אחרים מרכס ת'אריל, האדמה לא מתה לגמרי, אבל הפכה מאדמה פוריה מאד שהתאימה לגידול מטעים, עצי תבלין וכרמים, לערבה צחיחה שמגדלת בעיקר עצים מעוקמים וחסרי פירות אכילים ושיחים קוצניים – מה שדרדר בהדרגה את המצב של העיר, כאשר הנחלות הפוריות מסביבה הפכו דלות יותר ויותר, ורבים מהיבולים מתו או הדלדלו מאד. בנוסף, מאז סוף המרד ועד היום, האווירה בעיר מתוחה מאד: לאחר התבוסה, הגיעו והתיישבו בעיר לא מעט אנ'מירים ששירתו בלגיונות שהכריעו את הקרב, ולצידם גם עבדים משוחררים, בתוספת מתעשרים זריזים ממחוזות אחרים של הנסיכות. רבים מאלו נטלו – לא פעם בחוזק יד – בתים ורכוש מהתושבים הקודמים, או רכשו אותם במחיר זול מתושבים קודמים שלא הצליחו להתאושש, ונקלעו לחובות נוכח המיסים החדשים שהטילה חצר הנסיך; ופה ושם עלו גם טענות על לגיונרים גסים ועבדים משוחררים ואחרים שניצלו את המצב ואת הדחק כדי להפוך את 'האדונים לשעבר' ובני המשפחה שלהם למשרתים, ואפילו לכפות את עצמם על נשים צעירות. העיר של היום דלילה יותר, עניה יותר ואלימה יותר מאי-פעם בעבר, ומקוטבת בין מתיישבים חדשים מרירים, שהחלומות שלהם לעושר קל עלו ברובם בתוהו, וצאצאים של המורדים והתושבים הקודמים, שרבים מהם נדחקו לבתי חווה עלובים בפאתי העיר ומסביבה, וכמה מהצעירים בהם החלו לאמץ בהדרגה אורח חיים של רועים נודדים למחצה, שמטיבים יותר מאחרים להסתגל לערבה הצחיחה ולגדל עיזים ואפילו סוסונים מסוגים עמידים יחסית שיכולים לשרוד באקלים הקר והצחיח של היום. אלו מואשמים לא פעם (ולא תמיד שלא בצדק) בכך שהם לא בוחלים בפגיעה ברכוש ומפעם לפעם אפילו בשוד של 'מתיישבים חדשים', ורבים מהם שומרים אמונים למרד הישן-נושן, וחולמים על הרגע בו יאחזו בנשק מחדש ויגרשו את אנשי הנסיך, הלגיונרים האנ'מירים וצאצאי העבדים מהאדמות שהיו של אבותיהם.
ת'ארנה	כ-1500 איש	העיר הגבוהה שבמרומי ת'אריל עילית, על הנופים הפסטורליים שלה והאחוזות המפוארות שנבנו בפאתיה, נחשבה פעם לאחד הנופים היפים ביותר בנסיכות; ואדמתה האדמדמה והעשירה הצמיחה כמה מהמטעים והיבולים העשירים ביותר בכל הארץ. בנוסף לכך, העיר נבנתה ממש על הדרך ההררית שהובילה אל המקדש העתיק של היירית', ונחשבה כתחנה האחרונה שבה עברו אלו שבאו כדי להתפלל בין האבנים העתיקות או להתגורר במקום במשך מספר חודשים. באחת האחוזות המפוארות לא הרחק מהעיר, נולדו המצביא המפורסם של מרד הת'ארילין, הגנרל רל'בארט וארלינד ואחיו הדיפלומט נשוא הפנים; שגידל שם את משפחתו. אלא, שהלגיון האנ'מירי האדום ה-22, בראשות הלגאט לירסורן ("המפלצת") כבש את העיר וסביבותיה בשנת 579 לסה"א, כאשר הוא שורף במכוון כל מה שעמד בדרכו, כולל המקדש של היירית' עצמו; ת'ארנה לא שוקמה מעולם, ונותרה חרבה כמעט כליל; והגם שתושביה ששרדו הורשו בצו הנסיך הרם לחזור אליה, כיום לא חיים באיזור אלא מעטים, בעיקר בשרידי חוות שחלק מאדמותיהם עוד ניתן לעיבוד עלוב. העיר ההררית נותרה ברובה בגדר חורבות, מתפוררות באיטיות ברוח המייבת; אחוזות שרופות ששרידי עמודים שלהם ניצבים על המדרונות כמו גדמים, כמה מהם מאוכלסות בחוואים קטנים, שמשתמשים בחלקים שלהם שעודם עומדים כמחסה עלוב לצריפי עץ ודירים. החורבות של המקדש שמעל העיר נחשבות מקום מקולל ומסוכן, ומעטים מעיזים להתקרב אליהן.
קור'דאמאר-לית'	נטוש לגמרי	חורבות של עיר שפירוש שמה "צומת קור'דאמאר", או "המקום בו חצו קור'דאמאר ואנשיו". עד לפני שנות דור, ישבה כאן עיר קטנה ומשגשגת שנבנתנה בלב המישורים הירוקים, על צומת דרכים גדולה שהובילה מעיר הבירה בדרום אל גאב'מורד בצפון-מזרח וקורד-א-וירן בצפון-מערב. העיר נחשבה ב"בירה" של הגידול, האילוף והסחר בסוסים משובחים. בזמן מרד הת'ארילין, רוב תושבי העיר (שמעולם לא חיבבו את אצילי ת'אריל עילית ואת התחרות מצד אחוזות גדולות שנעזרו בעבודת עבדים) צידדו בנסיך הרם ולחמו בשורות הצבא שלו; על המישורים שסמוכים לעיר, התחולל אחד הקרבות הגדולים והעקובים מדם של המלחמה; שבו לאחר מספר מהפכים, התקפות והתקפות נגד, הובס צבאו של גנרל רל'בארט וארלינד בידי הכוח המאוחד (חלקית) של הנסיך הרם והלגיונות האנ'מירים שחברו אליו. זמן קצר לאחר מכן, גם כן בקור'דאמאר-לית' הוכרז בפומבי לראשונה הצו של הנסיך הרם, שהכריז על ביטול מעמדם של האצילים המורדים, הפקעת אדמותיהם ושחרור כל העבדים שלהם. העיר נפגעה במעט במהלך הקרבות, וגוועה לגמרי בשנים שלאחר מכן, כאשר האדמה הפוריה גוועה במהירות והפכה לטרשים מתים ומבועי גופרית; העיר ננטשה בהדרגה, כאשר החוות קרסו והסוסים ורוב הבהמות האחרות גוועו .עד היום אפשר לראות שרידים של בתי חווה רבים ואורוות מפוארות, נרקבים ושקועים למחצה בתוך סדקי הטרשים, עם עצמות מלבינות של סוסים מבצבצות מתוך האבק והפטריות המצחינות שגדלות שם. קור'דאמר-לית' של היום היא עיר רפאים עגומה וריקה מיושב; בקע עצום נפער בהדרגה ממערב לה, וגרם לקרקע לשקוע באלכסון, באורח שהופך את החורבות למראה מוזר ועגום עוד יותר. שרידי הרחובות מלאים אבני מפולת ואבק, עם פטריות מוזרות ורוחות ששורקות בין סמטאות הרוסות, בתי אבן ואורוות גדולות וחסרות חיים. התושבים עזבו לפני שנים, ורבים מהם הפכו לדלפונים חסרי כל בפאתי עיר הבירה של הנסיכות, מצפים לשווא שהנסיך הרם החדש יזכור את הדרך בה לחמו בנאמנות למען אביו במלחמת הת'ארילין. הנוכחות החיה היחידה באיזור, מרוכזת במצודת משמר קטנה בין שני גשרים שנבנו בחפזון כדי לגשר על הפער העצום, במקום בו הוא צר יותר, ולאפשר תנועה של עגלות מעיר הבירה אל גאב'מורד ורכס הת'ארילין שמעבר לה. ליד המצודה, הוקם בזמנו פסל גדול של הנסיך הרם גאל'ראנט, דורך ברגלו על שלשלת עבדים ומחזיק בידיו מגילה, אבל הפסל לא הושלם עד הסוף לפני שהאדמה החלה לגווע, וכיום הוא הרוס למחצה, נוטה גם הוא באלכסון כשכמה וכמה מחלקיו כבר נכנעו לחזזיות המוזרות ולפטריות ונשברו לערמה אומללה מתחת לבסיס הסדוק שלו.
ת'ורסרין-ואל	(???)	אם יש מקום שאיזכור שמו מפחיד את אנשי הנסיכות יותר מאשר בתי הכלא של המלומד העליון, הרי זה ללא ספק המגדל של ת'וסרין-ואל, בלב היערות המתים והמקוללים של סקירת'מאל שבמזרח הנסיכות. המגדל העתיק, שישב על צומת דרכים מרוחק בלב היערות, בדרך אל חורבות הנמל העתיק והקדום שבצפון-מערב אורמ'תריל (עם דרך נוספת שמוליכה אל מזרח אורגאקה), היה בעבר הרחוק ארמונו של אחד מנסיכי הסדן העתיקים, ומזה דורות על דורות נודע תמיד כמקום אפלולי ונידח, שחולש על כפרים של תושבים מוזרים ממש כמוהו; נראה, שהוא ננטש בידי שושלת הקוסמים שישבה בו במשך כמעט מאה שנים, והיה חרב למחצה ושכוח אל כבר לפחות מאז ההתנפצות הגדולה או מיד לאחריה; כאשר הן צבא הנסיך הרם והן צבא המורדים מת'אריל עילית העדיפו להתרחק ממנו ומהיערות המוזרים סביבו – הגם שנראה שכמה חוואים מהאיזור לחמו בכל-זאת בתור קשתים וסיירים בצבא המורדים. כך או אחרת, לפני מספר שנים התיישב במגדל המכשף הסורר ואלסירן, שהיה תחילה תלמידו המסור של ת'ירנפל, ואחר-כך, מסיבה לא ברורה, הפך לאחד המרים ביריביו. מאז, שמועות מטרידות שהגיעו אל עיר הבירה, מספרות שהמגדל של ת'וסרין ואל הפך למקום של אפלה ואימה טהורה; הוא מוקף בעלטה שלא סרה ממנו יומם וליל, אורות מוזרים דולקים בתוכו, ויצורים שלא מהעולם הזה מתגודדים בו – אולי פירות ניסויים מוזרים שעורך ואסלירן בכוחות עתיקים, בשאיפה להעמיד פני אל ולקחת בעלות על החיים עצמם. בין היתר, מסופר שהוא מנסה לברוא מחדש את הסוסים המפוארים של הנסיכות, ולצקת לתוכם נשמה פרי יצירתו, באמצעות תיעול של ברקים וכוחות אחרים.
אור'קריק	כ-8,000 איש	עיר עלובה ונדכאת במורד מעבר אורג'אקה, במקום שבו אדמת הנסיכות יורדת לעבר המישור האינסופי של האדמות החקלאיות והמישורים שהפכו לארץ ביצות עכורה. עשויה מקבצים לא מסודרים של בתי עץ ובקתות לחות ודולפות; מכונה לעיתים גם 'קריית כאב-בטן'. במקור, עמדה באיזור מצודת מכס מבוצרת עם עיירה קטנה, שגדלה במהירות מסחררת כאשר חקלאים מאורגאקה נמלטו מהביצות המתרחבות וניסו להכנס אל הנסיכות האפורה בכדי למצוא פרנסה או אדמות שאפשר לעבד. האיכרים של אור'גאקה, שמכונים באורמ'תריל בכינוי הלעג "אורץ" ("זבל פטריות" או "פטריה מצחינה"), והצורה שלהם, על הגוף הגבוה והגמלוני, וגוון העור הבהיר-צהבהב שמאפיין רבים מהם, הפכו לשם לעג לאיכר מטומטם ומכוער, כמו גם בור ועילג. בעוד חלק מאותם "אורץ" הורשו להכנס לנסיכות, בעיקר לחבל הדרומי שלה, שם הם משמשמים כאריסים חקלאיים ופועלים מהסוג הירוד ביותר, רבים אחרים 'נתקעו' בעיירה הבוצית והצפופה, שגידלה עוד ועוד בקתות דלות, וסובלת באופן סדרתי ממחלות ורעב, וניזונים מהיד לפה, מגידולים גסים של תפוחי-ביצה, לכידת שרצים שנפוצים באדמה הבוצית, שורשים וצמחי מאכל בשרניים ומרים; התושבים הותיקים, לעומת-זאת, התעשרו למדי ברובם, משפע של עבודה זולה ותיווך בין הזרים העילגים לפקידי השלטון. השלטון בעיירה מסור לגדוד צבאי שנועד במקור לאבטח את גבול ביצות אורגאקה ולעקוב אחרי תנועות של העוגים, וכמה פקידים נסיכותיים שהסבלנות או הדאגה שלהם לעובדי האדמה בעלי המבטא הזר והנלעג קטנה ביותר - מלבד אספקת מכסות של פועלים זולים, כאשר אלו נדרשים.

חזרה אל דף השער של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.