רמת קורדאראנג
|
מבוא | נוף וצמחיה | דרכי הגעה ועזיבה
| ישובים מרכזיים | דמויות חשובות האגדות על לורגריט הירוק הקדמה מנהג
נפוץ למדי בעבר (ובמידה פחותה עד היום) בחגיגות העממיות של גרסת הנסיכות האפורה
לחג ליל ההיפוך של אמצע הקיץ, היה מכירה של משקאות חריפים בספלים מוזרים, חלקם
בצורה של מצנפת מוזרה שברמת קורדראנג לפחות נראית כמו משהו בין מצנפת קוסמים
ישנה קלאסית לפרח נפתח של אחד מגביעי השקיעה, עם פרחים או עלים שכאילו גדלים
ממנה (ולעיתים, אפילו גילוף עץ של ביצת סות'וק קטנה בצד). במחוזות
אחרים של ת'אריל עילית, הספלים לובשים צורה רגילה יותר של מאג עשוי עץ, עם
גילופי עלים ופרחים, שבתוכם חרוטה דמות של קוסם עם מצנפת, לעיתים בתוספת עיטורים
דרקוניים למראה שמקיפים אותו. הספלים
הללו, כמו גם המנהג להשתמש בהן לתחרויות שתיה פרועות שבהן מוצגים לא פעם משקאות
חדשים או תערובות משקה מוזרות, כמו גם שלל סיפורים עממיים, חלקם משוחררי רסן
ופרועים למדי, קשורים לדמותו האגדית של "לורגריט הירוק"; מכשף
ואלכימאי אגדי שחי ככל הנראה כ-200 שנים לפני המרד של קוראדאן האפור (כלומר,
לפני כ-350 שנה), בתקופה שבה השלטון האנ'מירי בצפון הנסיכות האפורה היה עדיין
טרי יחסית - אם כי סיפורים שונים נוקבים בזמנים שונים. סיפורי לורגריט הירוק הסיפורים
על לורגריט, מציגים אותו (ברובם) כשילוב מוזר בין דמות של שוטה כפרי לבין רב-מג
ורוקח שיקויים (ובעיקר משקאות), ולפי רובם רצה יותר מכל לרקוח את השיקוי או הקסם
שיעניק לו חיי נצח - אולי דרך הפיכה של עצמו לדרקון. הם נעים מסיפורים על הדרך
בה התמודד עם אב קמצן ואכזר שניהל מזקקה מפוקפקת; סיפורים על המשקאות שרקח
(מסופר שהוא אחד היחידים שידע לרקוח אלכוהול משובח מהפרחים של 'גביעי השקיעה'),
שגרמו לכל מיני אצילים ובעלי כוח מקומיים ולא מקומיים לבקש את שירותיו ולארח
אותו - אבל גם הכניסו אותו תמיד לצרות, ועד לסיפורים 'עסיסיים' וגסים למדי על
כמה מהתעלולים המופרעים שרקח - כולל נסיון לעוף למרחק באמצעות משקה מכושף חזק,
שגרם ללהבה עוצמתית לפרוץ מאחוריו של הרב-מג ולהטיס אותו השמימה בשריקה מחרידה. רבים
מהסיפורים, עוסקים בנסיונותיו למצוא קסמים שיהפכו אותו לדרקון אדיר שניחן בחיי
נצח, ואשר במסגרתן נהג להסתובב ליד 'הענקים' של צמחי גביעי השקיעה, ולשרטט רונות
מוזרות באמצעות חומר שבו ערבב אבקנים שלהם (יש שמקשרים בין הרונות האלו, לבין
הצורות המורכבות שסות'וק מגודלים משרטטים לעיתים ליד המרבצים שלהם, הרחק בספר של
רמת קורדראנג). רוב
הסיפורים הללו עוסקים בכל מיני כשלונות או תוצאות לוואי משעשעות ולא צפויות, החל
מהפעם בה לורגריט קילל בטעות את עצמו בלחש שינוי צורה כפוי, שהפך אותו
ל'דרקנונון' זעיר בגודל חתול למשך מספר שבועות, ואיך נסיונו לחזור לעיירת הולדתו
בצורה הזו הוביל אותו לכמה וכמה הרפתקאות פרועות למדי; וכלה בפעם בה הוא ניפח
לעצמו את הבטן וסיים כשהוא 'ממליט' אשכול שלם של ביצי סות'וק. מנגד, כמה
מהאהובים ביותר באגדות על לורגריט, עוסקות בחיזורים שלו אחרי ת'יראלסה (Thiralssa) - דרקונית ירוקה שחיה במערה עמוקה, מלאת סכנות (ואוצרות)
שנחפרה עמוק מתחת לשורשיה של פסגת מורת'ול, והיתה קשורה לחורבות עתיקות באיזור
ואולי לזכרונות מהגזע או הגזעים העתיקים שחיו על רכס התארילין הרבה לפני הגעתם
של בני האדם. לא ברור, עד כמה הנסיונות האלו הצליחו - הסיפורים מספרים דברים
סותרים למדי בעניין הזה, אבל כנראה שעשעו את הדרקונית מספיק בכדי שלא תקרע את
הרב-מג הפזיז לגזרים - אבל לפחות באגדה אפית אחת (שנראית מאורגנת ו'אפויה' מכדי
להיות סיפור עממי מקורי), בסופו של דבר ת'יראלסה חירפה את נפשה בצורתה האנושית,
וחילצה את המחזר השוטה שלה מהכלא של מלך-קוסם של העוגים ההרריים, אליו הגיע בגלל
אחד ממעשי הפחז שלה. אוסף
נפרד (ואולי מאוחר יותר) של סיפורים, בעלי טון יותר דרמטי (כולל מידה גבוהה
בהרבה של תיאורים קשים מאד) והרבה פחות משועשע, מתאר את המאבק בין לורגריט (אם
או בלי ת'יראלסה, שכנראה היתה נוכחת בגרסה המוקדמת ויתכן שהורדה משם בידי מי
שערך את האוגדן, שכנראה לא חיבב את הרומן בין לורגריט לדרקונית הירוקה), בכת
אימתנית שבין חבריה היו גם בני אדם מכל הסוגים (בעיקר מאורמת'ריל ואירגורסיל,
כמו גם אנ'מירים), עוגים וגם יצורים תבוניים אחרים. אותה כת חיפשה גם היא את רזי
האלמוות, ולא פחות מכך - את הסודות של גזע עתיק, שחורבות שלו עדיין קבורות מתחת
לנוף ההררי היפיפיה של ת'אריל עילית. מה ידוע על הדמות שמאחורי הסיפורים? לורגריט
נולד לפי המסורת לפני כ-370 שנים, השמיני מבין עשרה ילדים של אורגרון, בעל מזקקה
קפוץ יד שחלם תמיד להתעשר, אבל ככל שהיה קפוץ-יד, שאפתן ואולי גם אלים, כך נותר
עני. לורגריט
עצמו תואר, לפחות באגדות העממיות, כברנש לא נאה במיוחד: שמנמן, עם לחיים סמוקות
משתיה, שיער ארוך ומוזנח, וזקן שלא פעם השתרגו בו ענפים וחלקי פרחים מה'עבודות'
שלו, עוטה גלימות מרושלות וכובע ישן ומוזנח שפרחים גדלו בו; צורת המצנפת אומצה
והפכה לתיאור איקוני של הדמות; אבל נראה שכותבים מאוחרים יותר 'שיפצו' את הדמות
של לורגריט והפכו אותו לגבוה ונאה בהרבה. לפי
חלק מהמסורות, לורגריט - לאחר שנמלט מהבית בילה המשך שנים בתור נווד מפוקפק
ושיכור (עם כמה כוחות קסמים בסיסיים, לתבל את החיים ולהפוך אותם למעניינים
יותר), או עבד בעבור פרוטות במזקקות אחרות, ואולי גם עשה תעלולים או גרם
לצרות-צרורות בכמה מהן, מספיק בכדי שיוצאו נגדו צו מאסר אנ'מירי (אולי בגלל,
ואולי לא רק בגלל, שחרך את האנ'סילנה הנאה של כוהנת אדומה והדביק לה ריח לא ניתן
לסילוק של פירות רקובים). כך
או כך, לפי רבות מהמסורות, הוא נעלם לתקופה של עשור או שניים, לפני שחזר בתור
קוסם בעל עוצמה ואלכימאי מוכשר - ומסופר שהתגלגל איכשהו הרחק מזרחה, לעיר של
העוגים ההרריים, שבהתחלה החזיקו בו כעבד, אבל בסופו של דבר עלה בידו ללמוד מאחד
המכשפים שלהם. עם
שובו למולדתו ברמת קורדאראנג, לפי כמה מהגרסאות הוא חזר והשתלט על המזקקה של
אביו, ולפי אחרות נדד בין הישובים בכל ת'אריל עילית, ועבד אצל אצילים כדי לשכלל
את המרקחות המוזרות שלו ולהמציא חדשות - עד שהמרדף אחרי חיי אלמוות והניסויים
המוזרים שערך בשל כך (ובהמשך, גם השבועה המוזרה שלו לכבוש את ליבה של ת'יראלסה
ולהפוך אותה לרעייתו), גרמו לו להסתבך שוב ובסופו של דבר להעלם מרמת קורדראנאג -
אולי אל המערה בה חיה הדרקונית הירוקה מתחת לרכס מורת'ול, ואולי למקום אחר. למרות
שכמה מהסיפורים רומזים על סופו - מניסוי רב-עוצמה שנכשל, רצח בידי אנשי הכת
האפלה בהם נלחם, ועד הפלגה בלא שוב לארצות רחוקות - אין אף גרסה מוסמכת או
מבוססת על תאריך, מקום ודרך מותו של לורגריט. המזקקה של אורגרון: המזקקה של אורגרון,
בה גדל לורגריט ובילה את בה את שנות ילדותו (ולפי חלק מהסיפורים בסוף חזר אליה
והפך לבעלים שלה, לאחר שלימד לקח משעשע (או אכזרי) את אביו קפוץ-היד והאלים, עמדה
לפי המסורת בכפר שכבר מזמן אינו קיים בשיפולי הגבעות, היכנשהו בין וארמאלור
לקאלדורן של היום. קיימים לפחות שלושה אתרים שיש מסורת שמקשרת אותם אל לורגריט
והמזקקה של אביו; האחרון ביניהם, מצפה אורגרון, עמד גבוה על המצוקים מדרום-מערב
לוארמאלור, צופה מגבוה על 'הבוהן' של מל'היירי - הוא התמחה בליקרים וסוגי שיכר
שניסו לחקות את האגדות על היצירות המוזרות של לורגריט וחרב לקראת סוף מלחמת
הת'ארילין בהתקפה אכזרית של גדוד עבדים משוחררים ששירת את הנסיך הרם. בתקופה
שבה לורגריט חי ופעל, נראה שהשלטון האנ'מירי בת'אריל עילית היה עדיין בראשיתו,
והשליטה שלו במרחבים הגבוהים של האיזור מוגבלת מאד; מכאן הסיפורים על לורגריט
עוסקים במאבקים שלו כנגד פקידים אנ'מיריים (ופה ושם גם כוהנת של ההשתקפות
האדומה) שמוצגים כנפוחים, יהירים וזרים לגמרי לארץ הגבוהה ולאדמה שלה - אם כי
יתכן שכאן השפיעה מאד העובדה שהעותק הישן ביותר של עלילות לורגריט נאסף ואולי גם
'שופץ' ונערך בתקופת המרד של קוראדאן האפור. שושלת לורת'יראס: לא ברור האם
ללורגריט היתה רעיה (או אולי יותר מאחת, בתקופות זמן שונות), והאם הותיר אחריו
צאצאים; אבל לפחות שושלת אחת - לורת'יראס - טענה את הטענה מרחיקת הלכת שהם
צאצאיהם של לורגריט ות'יראלסה. הטענה לא זכתה להכרה רשמית, אבל השושלת - שהתפצלה
מאוחר יותר לשלושה ענפים, הורשתה להחזיק צורה של דרקון ירוק בולע את זנבו, באורח
המזכיר את החותם של לורגריט, בתור סמל משפחה שניתן היה לעשות בו שימוש במגע עם
פקידי האימפריה האנ'מירית וחצר הנסיך הרם של אורמ'תריל - עד שהזכות נשללה לאחר
מרד הת'ארילין. ענפי
שושלת לורת'יראס התנפצלו בין העיירה וארמאלור שבמערב רמת קורדאראנג;
ואראקור-לית' (עיר המחוז של הרמה), והבוהן של מל'היירי, שם ישב הענף העשיר והחזק
ביותר של המשפחה, שהפכו לבעלי מטעים רחבי ידיים ומאות עבדים. האדון האחרון של
הבית, גאל'דאבון, היה ידוע לשמצה כמי שנהג בעבדיו באורח מחריד - הרבה מעבר למה
שהיה נהוג גם באחוזות אחרות, ובין היתר נהג להטביע עבדים בתוך חביות שבהן יישן
לאחר מכן משקאות, אולי גם כחלק מהנסיונות שלו לשחזר 'סודות משפחתיים עתיקים' -
קרי, את סודות המשקאות והשיקויים שרקח לורגריט בזמנו מפרחים וחלקים אחרים של
'גביעי השקיעה'; הגם שלורגריט, ככל שהיה קיים, מעולם לא החזיק עבדים - תופעה שלא
היתה מוכרת בכלל בת'אריל בתקופתו - ובוודאי לא נחשד כמי שעושה שימוש בדם של
נרצחים אנושיים בניסויים שלו. גורלו
של גאל'דאבון אינו ידוע, הגם שמשערים שהוא נהרג במרד העבדים הגדול
ב"בוהן" בסוף מרד הת'ארילין השני (למרות שמועות, בעיקר בקרב העבדים לשעבר,
שהוא 'נראה משוטט פה ושם'); כך או כך, בית האחוזה שלו והאדמה סביבו כיום חרבים
ושורצים באלמתים, כמו רוב חלקי 'הבוהן של מל'היירי'; לא ידועים יורשים שלו ששרדו
את מרד התארילין ומה שקרה בעקבותיו, וממילא, כל רכוש שנותר לו או ליורשיו כלול
בצווי ההחרמה שהוציאו אנשי הנסיך הרם לאחר הכיבוש מחדש של הת'ארילין. גם
מזלם של שני הענפים האחרים לא האיר להם פנים; הענף של ואראקור-לית' עסק במסחר
(כולל של עבדים, מפעם לפעם), וראש המשפחה החזק האחרון שלו היה בין הנרצחים ב'טבח
של יום הפנינה הזכה', שנים ספורות לפני פרוץ מרד התארילין השני; צאצאיו ששרדו את
הטבח הסתכסכו, איבדו חלק גדול מהרכוש של אביהם, ורובם נפלו בקרבות של מלחמת
הת'ארילין. אחת מבנותיו עודה חיה כיום, והיא נשואה דווקא ל'מגלגל שטיחים' שאפתן
שהגיע לאיזור לאחר דיכוי המרד; וישנה טענה שאחד הבנים עודו חי גם-כן, אולי בעיר
המורדים אודורן. אומרים
שלאדון מואראקור-לית' היה בן-דוד שפרש מעסקי המשפחה, והמיר את הסחר בסדנה ליצור ספלים
משובחים (כולל ספלי לורגריט למיניהם) וצעצועים מעץ, כולל - לפי כמה סיפורים -
כמה צעצועים עם כוח כשפים חלש שיוצרם התרברב בחצי חיוך ש"הלהבה של ת'יראלסה
בוערת בתוכם"; לא ברור מה קרה לאותו דודן ולמשפחה שלו אחרי מרד הת'ארילין,
אבל נראה שגם הם אינם מתגוררים עוד בואראקור-לית'. בני
הענף השלישי, שניהלו מזקקה מפורסמת ("מצפה אורגרון") על המצוקים
שבמערב רמת קורדאראן שצופים על 'הבוהן של מלהיירי' (ותיעוב הדדי חזק, ולעיתים
ממש מאבק, שרר בינם לבין הענף העשיר ב"בוהן", שניסה לפחות פעם אחת
להשתלט על המתכונים שלהם), נרצחו ברובם כאשר גדוד של עבדים לשעבר תחת שירות הנסיך
הרם תקף את המזקקה והעלה אותה באש, חודשים ספורים לפני תום המרד; ולא ברור אם
מישהו מהם שרד, ואם כן - היכן הוא נמצא. האדון אורלאניר וסיפורי לורגריט האדם
שקיבץ וערך (ואולי גם שיפץ) את האסופה הישנה ביותר של סיפורי לורגריט, היה האדון
אור'לאניר, מכר של קוראדאן האפור שהפך מיריב לבעל ברית ושותף למרד הת'ארילין
הראשון, ובחר לסיים את חייו בהתאבדות זמן קצר לפני כניעת המורדים לכוחות
האימפריה האנ'מירית. אור'לאניר
נודע כאדם משכיל ומעניין, אבל גם רדוף צללים ובעל אופי קשה. נראה, שהוא נפל בשבי
והוחזק כאסיר (או אולי עבד בלתי רשמי) באירגורסיל, שהיתה אז ממלכת חסות אנ'מירית
שהעבדות לכאורה היתה אסורה שם. נראה, שעד כמה שתיעב את אירגורסיל ואנשיה, הוא
הושפע מאד מהתרבות המוזרה שנחשף אליה שם, גם אם הכחיש זאת בכל תוקף. אור'לאניר
תיעב את האנ'מירים בכל ליבו, ונחשב לאחד מראשוני התומכים בהבאת מוסד העבדות
לת'ארילין, על-ידי שעבוד של אנשי האויב מאירגורסיל (עשרות שנים לפני שהדבר אכן
קרה); ועד סוף ימיו הוא הכחיש בזעם שמועות על רומן או רומנים שניהל בעודו שבוי.
נראה, שחלק מהשקפות העולם האלו - לאו דווקא עניין העבדות, ויותר התיעוב שחש כלפי
האנ'מירים והאימפריה שלהם - הסתנן והשפיע על אוגדן הסיפורים של לורגריט הירוק
שערך (ועוד יותר מזה על יצירות ספרותיות מקוריות יותר שכתב). באוגדן
של האדון אורלאניר, הובלטו מאד המאבקים של לורגריט מול פקידים וכוהנות
אנ'מיריות, בעיקר אדומות, שהוצגו כהוללות טפשות ויומרניות שאין כלום מאחורי
האבנים הנוצצות שהן עוטות על ראשן וצווארן, והוצנעו גרסאות בהן יריביו או למצער
האנשים מהם לורגריט עשה חוכא והיתלולא, היו דווקא אצילים ובעלי אחוזות מקומיים. נראה
שאורלאניר היה זה שהמציא את צורת 'החותם של לורגריט' - צורה דמויית מעגל שהופכת
מציצות פרחים לזנב קשקשים של דרקון, ולהיפך; לאחר התאבדותו של אורלאניר, היו
שנטו לצייר כתם מטושטש ליד צורת החותם - עד שהדבר נאסר לאחר דיכוי מרד התארילין
השני. לורגריט במסורת של רמת קורדראנג והת'ארילין לורגריט
הותיר אחריו לפחות שני תריסרים של מתכונים - למשקאות אלכוהולים, שיקוים,
ושילובים בין אלו לאלו, וכמה מהם הופיעו ועודם מופיעים בספרי אלכימיה ישנים
ונדירים יחסית שהחזיקו מלומדים (וכיום, חלקם מצויים בידי אנשי הנסיך הרם, או
התגלגלו לחזקתם של 'מגלגלי שטיחים' יומרניים, ואפילו אל מלומדי גאבוטו
("התורה הגדולה") מתלמידי המלומד ת'ירנפל. עם
זאת, המתכונים האגדיים והססגוניים ביותר שלו נעלמו, ואין להם כיום תיעוד בספרים
או אלכימאי מוכר ששולט בהם - לרבות המתכון לליקר טעים וחזק להדהים מהפרחים
השמנוניים וחסרי התועלת של 'גביעי השקיעה' ("כזה שהיה יכול לגרום ללהקה של
סות'וק לרקוד ולשיר בשפת בני אדם!"); המתכון האגדי שגרם לרב-מאג לעוף
באמצעות סילון אש שבקע מאחוריו, או השיקוי שהפך את לורגריט למשך כמה שבועות
לדרקונון זעיר, מעופף ויורק אש - שלא לדבר על המתכונים המאוחרים שנועדו לקדם
אותו לקראת חיי אלמוות. ברחבי
רמת קורדאראנג ות'אריל עילית בכלל, אפשר לא פעם להתקל בסוחרים מפוקפקים או
נוכלים, שיציעו 'מתכונים סודיים' עם זיוף מוצלח יותר או פחות של 'החותם של
לורגריט' מתנוסס עליהם, בעד מחיר מפולפל; וגם מגלגלי שטיחים ומלומדים שמשקיעים
זמן כסף כדי לחפש מתכונים בין הריסות של תקופת המרד, ואפילו באדמות המקוללות של
"הבוהן" - שמא, גאל'דאבון האכזר החזיק כמה מהם, באורח ששרד את החורבן
של האיזור. הדמות
של המכשף המשעשע, ובעיקר בגרסה העויינת לאימפריה האנ'מירית (שהתגלגלה בהמשך
לגרסה שעויינת את כס הנסיך הרם של אורמת'ריל ואיחוד המדינה בכפיה תחת שלטונו),
גויסה במידה רבה לשירות מרד הת'ארילין. בזמן
מלחמת הת'ארילין, לפחות כוח עילית אחד של פרשים בשירות האצילים המורדים נקרא על
שמו של לורגריט (הגם שהם זכורים יותר כ"גביעי הלהבה העולה"), וסמל
מצנפת הפרח שלו התנוסס על הדגלים שלה. הפרשים האלו היו ידועים בכך שבין שורותיהם
רכבו קוסמים שאומנו להטיל לחשים - הן לחשי קרב והן לחשי התמרה - ממרחק רב ומעל
גבו של סוס דוהר, מה שגרם להם להטיל אימה על צבאות הנסיך הרם. סמלים
דומים שקשורים ללורגריט הופיעו גם אצל יחידות אחרות, כנראה בצורות שונות
ומפורסמות פחות מ"גביעי הלהבה העולה". בקרב
העם הפשוט, דמותו של לורגריט נותרה מקור לאין ספור סיפורים משעשעים; בין אם הם
לקוחים מהאוגדן של האדון אור'לאניר (מה שהופך אותם למסוגננים ועדינים יותר,
ויאים לטרקלין וחדר הילדים של אנשים אמידים ומחונכים), או עממיים וגסים בהרבה. מסורות
שהשתמרו, הפכו את לורגריט כמעט ל'רוח שומרת' שנוודים, שיכורים ומהמרים קוראים
בשמה להגנה או למזל, ועם הזמן אפילו הומצאו צורות קריאה, קמעות בגרוש ועוד. בואראקור
לית', נערכה במשך שנים ב'חג ההיפוך' של אמצע הקיץ תחרות שתיה עממית נטולת כל שמץ
של נימוס בתור חלק מהחגיגות; בעלי מזקקות נהגו להביא לשם את התוצרת המוזרה
והמופרעת ביותר שלהם, ואנשים התחרו - עד עילפון או הקאה - בלגימה שלה מתוך ספלים
מיוחדים שעוצבו באורח דומה למצנפת של לורגריט, או נשאו גילופים שלו ושל
ת'יראלסה. התחרויות
שימשו במשך שנים מקום למפגש - ידידותי פחות ופחות - בין הענפים השונים של שושלת
לורת'יראס, שחלקם היו מביאים לשם את תוצרת המזקקה שלהם, עד שהעוינות ביניהם
הגיעה לדרגה כזו שלא אפשרה אפילו את המפגש והתחרות משנים עברו. התחרות
העממית הזו הוגבלה מאד לאחר הכיבוש של הת'ארילין בידי כוחות הנסיך הרם: לאחר
שהדמות של לורגריט 'גויסה' לא במעט לשירות מרד הת'ארילין והרצון ליצור אתוס
עצמאי לגמרי, נבדל מזה האנ'מירי ושל מחוזות הנסיכות האפורה האחרים - אנשי הנסיך
הרם שחזרו וכבשו את האיזור התייחסו אל המסורות של לורגריט בהתאם: מסורות של
מורדים (מזוהמים ושיכורים) שרק צרות יכולות לצאת מהם. אם
לא די בכך, החגיגות והמסורות הישנות ממילא דעכה במידה רבה גם באופן טבעי בגלל
העוני והתלאות שפקדו את האיזור - עד שנאסרה סופית בדור האחרון, כנראה בהשפעה של
מלומדי 'התורה הגדולה' שממילא תיעבו את המסורות האלו (או רצו לקחת את הסודות של
לורגריט לעצמם, תלוי את מי שואלים), ואת המסורות של 'חג ההיפוך' של אמצע הקיץ
בגרסת הת'ארילין בכלל). לעומת
זאת, בשנים שלאחר דיכוי המרד והכיבוש מחדש, דווקא הסמל של ת'יראלסה זכה
לפופולריות בחוגים של חיילי המורדים לשעבר ושאר טיפוסים מרירים, חלקם אלימים,
שהחלו לדבר על 'אש הדרקון שתתפרץ מחדש' ותשרוף את שנואי-נפשם - אנשי הנסיך,
עבדים לשעבר שעלו לגדולה ו'מגלגלי שטיחים'; אצל חלק מהם, נולדה האופנה לקעקע
צורה של דרקון ירוק - בדרך-כלל על הזרוע מתחת לכתף.
חזרה
אל הדף הכללי של דמויות חשובות ברמת קורדאראנג | חזרה
אל העיירה אסטירן |
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.