הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
הרחבה:
ממלכת ז'ראל
פרק 1: מבוא להיסטוריה ולמערכה בז'ראל
ממלכת
ז'ראל, הארץ המבודדת והרחוקה שבצפון-מזרח הסיל'נאראלד, היא ממלכה פיאודלית גדולה
ולא מסודרת במיוחד,
שהיוותה בזמנו רקע לספר שטרם פורסם, 'יורשת הקרדינל'. קרועה בין מלוכה חלשה,
אצילים מסוכסכים וכנסייה שאפתנית, ז'ראל חווה כיום שלום שברירי, לאחר עשרות שנים
של מלחמות שקרעו את הארץ לגזרים וקרעו ממנה שטחים נכבדים לטובת מדינות לווין, שאחת
מהן לפחות היא כוח זדון במובן הגרוע ביותר של המילה.
כעת, השלום השברירי עומד פעם נוספת תחת צילם של איומים מבפנים ובמחוץ: קנאים דתיים
משתוללים, שהביסו את הכוחות המתונים בכנסיה; אוצר מלכותי ריק, שנאות ישנות שעלולות
להתפרץ מחדש בכל רגע; ומעבר לכל, צילה של נולג-הית'רורק הרחוקה, על מלכתה-הכוהנת
השאפתנית וצי ספינותיה הירוקות, הולך וקרב... איש אינו יודע, מה המלכה הכוהנת
אוריאנד מחפשת דווקא בז'ראל, המבודדת והנחשלת יחסית לארצות ריילורין העשירות שכבר
נכנעו בפניה; אולם אין ספק, כי טוב לא יצא מכך.
אינקדס חוברת הרשומות של ז'ראל
הקדמה
המיתולוגיה
הז'ראלית
ההיסטוריה העתיקה של ז'ראל
התקופה הארלינדינית
ז'ראל המודרנית
מבוא למערכה
1.
המאבק
בכנסיה ומפלתו של שארל דה-סנסר
2.
מורינין,
מולארד ובוואזי: מבוא למערכה בצפון ז'ראל
הקדמה: ז'ראל, הארץ
העצומה והמבודדת יחסית שבין הרי רוסלאן העצומים בצפון ליערות ולביצות היאוז'י
העתיקות בדרום, היא מולדתו של עם בעל מורשת ודת יחודיים, שהוא גאה בהם מאד (יש
אומרים, הרבה מעל המידה הרצויה). הגזע הז'ראלי נחשב כשייך לזרע 'אנשי הדמדומים',מה
שהופך את בניו לשארי-דם רחוקים של ההידרוסטים והקיידרהרצים היושבים בדרום קלדאריה;
וכמו חלקים אחרים מאותו גזע קדום של בני-אדם, נראה שכור מחצבתם הוא ממחוזות הספר
של האימפריה המאגית הקדומה הורקרייס. כאשר חרבה הורקרייס בסדרה של אסונות מזעזעים
שהשמידו את רוב עמה, ושלחו את מרבית הניצולים לגלות ארוכה במימד אחר ואפל
("מעבר להרי חושך"), היו אבות-אבותיהם של הז'ראלים בין אותם יושבי ספר
שנסו באימה לתוך ארצות השממה ממערב לאימפריה, הרחק מעבר לגבולות הגשם השחור ושאר
סוגי הקללות והמארות שהחריבו את מולדתם הישנה והפכו את שרידיה למחוזות של אימה
וזדון. עם השנים, שכחו בהדרגה את עברם, התנוונו והדרדרו לרמה של שבטים ברבריים
גרידא, שחלקם השתעבדו ליצורים זדוניים וסגדו להם.
לפי המסורת, הרי בז'ראל, שנחשבת (בעיני יושביה כמובן) לארץ קדושה, ול'עמוד התווך של
הטוב עליו יושב העולם', רדה באותה עת שד עתיק, זדוני ורב עוצמה במיוחד, שצורתו
החיצונית דומה לצורת דרקון; הוא כונה בשמות רבים, מהם זכור בעיקר אחד
"נאקרוב" (Nakrob).
בפי העם, נאקרוב מכונה בין השאר 'הדרקון בכל צבעי הקשת'; מכאן שהקשת בענן, שברוב
מוחלט של התרבויות האחרות נחשבת כסימן מבורך, שנואה בידי רוב מוחלט של הז'ראלים,
ומהווה בעבורם אות שטני (וגם עדות, בפי קנאים דתיים, להבדל בין הז'ראלים לכל העמים
האחרים, שנגועים מעצם טיבם באופל וברעיונות שטניים). זאת, למרות שעיון מדוקדק יותר
בספרים העתיקים מגלה כי התיאור 'הדרקון בכל צבעי הקשת' אינו מדוייק, במקרה הטוב;
בפועל, נאקרוב תואר כמי שמתנוצץ בכל הצבעים, באורח כאוטי ולא מסודר שמכאיב ומסמא
את העין; כך שמעולם לא הוגבל לשבעת צבעי הקשת או לאורח המקובל בו הם מופיעים.
כך או אחרת, אין ספק כי אותו דרקון דמוני קדום היה יצור של זדון ותוהו, בעל עוצמה
שכיום היא בלתי נתפסת, והיצורים המרושעים ששרצו אז במישורי ז'ראל, יערותיה והריה,
סרו למרותו; ועד מהרה, שיעבד והשחית גם את בני האדם שזה מקרוב באו, ממש כפי שהשחית
ושלט בפראים החשוכים שישבו שם עוד מלפני בואם של אנשי הדמדומים. זאת, עד למה שארע
בתקופה המתוארכת ל-500 שנים לערך לפני ספירת האור; ולפי האמונה הז'ראלית, באורח בו
האל האמיתי האחד לבש צורת בשר ודם, וירד בעצמו לארץ בכדי לקעקע את שלטונו של
נאקרוב ולגאול את הז'ראלים מזדונו.
האל האחד, שבפי הז'ראלים הוא האל האחד והיחיד, שכל נסיון לטעון או לסגוד לאלים
אחרים זולתו היא כפירה חמורה, מכונה בפיהם "הזוהר" (The
Glimmering one), ומזוהה עם אור לבן
בוהק שעולה עם שחר, עם קדושה חבויה באגמים הרריים טהורים, ועוד כהנה וכהנה. הגם,
שדמות שכזו אינה זרה גם לדתות אור אחרות, ובדת הריילורית המורכבת הוא מוכר כאחד
משליחיה של אלת האור פיוריליה, הרי שהז'ראלים, והם בלבד, הכתירו אותו כאל אחד
ויחיד, באורח ההופך אותו מקביל (ומתחרה) לזרמים הנוקשים ביותר באמונת "האל
העליון" מנלת'וריוס. נוקשות תיאולוגית זו, אשר - בניגוד לגישה המסתגרת של רוב
המוחלט של הזרמים המנלת'וריים - לוותה לא פעם ברצון להפיץ את האמונה הנכונה בלא
מעצורים, כולל בכוח הזרוע אם צריך, הפכה את הז'ראלים לא אחת לעם לא אהוב במיוחד על
שכניו; ובעיקר אמורים הדברים בתרבות הריילורית השוכנת מצידו האחר של הים,
שבדרך-כלל נחשבה סובלנית מאד מבחינה דתית. מאידך גיסא, אין ספק כי הדת הז'ראלית
הינה אחת הדתות המורכבות והסבוכות ביותר, וההישגים של כמה מזרמיה במיסטיקה גבוהה,
אומנויות ועוד הם חסרי תקדים; הגם שלא אחת קשה לראות זאת כאשר נתקלים בעדר קנאים
אלימים ושטופי אמונות תפלות, המונהגים בידי אנשי דת חסרי מעצורים וחסרי כל כבוד
למה שנמצא מחוץ לדוגמה המוגבלת מאד שלהם.
המיתולוגיה הז'ראלית
כתבי
הקודש הז'ראלים מספרים כיצד לבש האל דמות אדם והחל מטיף לתורת האמת בקרב הברברים
המשועבדים לאופל; וכיצד גייס את הראשונה בתלמידיו, ואלירין (ואלארי) המוארת, כאשר
התגלה בפניה בדמותו האמיתית מעל אגם סירלור הקדוש, גבוה על מדרונות ההרים. ואלירין
– שיש הטוענים שהיתה בעלת קסמי טבע רבי עוצמה - היתה זו שהחלה בהעלאת הדברים אל
הכתב, כמו גם בגיוס ואימון אנשים להלחם עבור האל החדש; וכך נוצרו להם לראשונה
'נושאי האור' המקודשים.
המלחמה הראשונה היתה ארוכה וקשה, אולם ידו של הזוהר גברה על רשעותו של נאקרוב,
ובסופו של דבר, הוכה הדרקון הדמוני, גורש אל מחוץ לעולם ונכלא בכלא מכושף, ששואב
את כוחו מעתק רב עוצמה שברא הזוהר, והציבו לחתום לנצח את כלאו של הדרקון בכל צבעי
הקשת. האל עצמו משל בז'ראל ולימד את דרכי את השבטים במשך חמישים שנים, לאחריהם היה
עליו לשוב אל מרומי הרקיע; תלמידתו, ואלירין המוארת, המשיכה במלאכה אחריו, אולם
בשלב מסויים נקראה מי שעתידה להפוך לקדושה הראשית של הדת הז'ראלית אל אדונה ברקיע,
והפכה לבת-אלמוות בשירותו ולראש צבא המלאכים שלו.
את מקומה של ואלירין תפס אדואר הקדוש, שנחשב לאבי הכנסיה; אולם בפועל, למרות
הטפותיו הנמרצות, מעשי הניסים האדירים שלו ושאר פועלו, לא עלה בידו לבלום התחזקות
מחודשת של כוחות הרוע, שהובלו בזו הפעם בידי כוהנו הגדול של נאקרוב, בורוק
פני-תופת. בתבוסתו של אדואר הקדוש, כמו גם בנפילתה של העיר הקדושה אורודורואה
שהקים הזוהר עצמו, היתה מעורבת גם דמות נכלולית שהתקראה 'סרפאן הססגוני'; ואשר
בכתבי הקודש הז'ראליים השתמרו הדים לכמה מהויכוחים התיאולוגיים שניהל מול אדואר
בכיכר השוק של אורדורוואה; כך או כך, נראה שרוב בני האדם שבו לסורם האפל, ועד מהרה
חזרו לעסוק בכשפים מתועבים ובשאר החטאים שהפיצו 'בני התוהו' של בורוק.
כך פרצה המלחמה השניה;
ובה, למרות הניסים והנפלאות של אדואר הקדוש ושאר הקדושים ואנשי הכנסיה הקדומים (כך
למשל, אדואר השני, 'כוהן המשנה', שהעלה את העיר אונטולויה לרקיע כדי להצילה מחורבן
בידי צבאות התוהו, ועוד), היתה יד האופל על העליונה; ובקרב האחרון, בביצות הנוראות
שבצפון-מערב ז'ראל, נפל אדואר בחרב, וגופתו הוקעה ונחתכה לרבעים, ונעשו בה דברים
איומים נוספים; רוב הקדושים הקדומים, באורח היאה גם נאה לצדיקותם, זכו למרטיריום
נורא, וחלק מהתיאורים המזעזעים של אורח מותם השתמר בספר הקודש החשוב 'ספר הנשמות
המעונות' (הגם שרובו עוסק בתיאורים של אימת הגהינום, השדים וכיוצא באלו).
בורוק פני תופת ובני התוהו שלו עתידים למשול בז'ראל למשך דורות, ולהפוך אותה
לגהינום על-אדמות של חטאים וזוועות; באותה תקופה, יצר בורוק עתק מזעזע משל עצמו;
כוס מגולפת שכל נוזל שהוכנס לתוכה היה משחיר ומסוגל להשחית נשמות באורח בלתי הפיך;
את אותה כוס העתיק בורוק אל תוך הצללים, בריטואל שערך תשעים ותשעה ימים ולילות,
והוקרבו בו שלושת-אלפים בני-אדם; ומאז ועד היום הפכה 'כוס הרישעה' לאבן יסוד
במאגיה האפליה, בז'ראל ומחוצה לה. לשיטת הכנסיה, ככל שבני האדם,ובעיקר הז'ראלים,
חוטאים יותר ומפרים את צו הכמרים, כך מתמלאת הכוס ועולה על גדותיה; וכאשר כמות
הנוזל בשחור בכוס גדולה די הצורך, יכולים השדים להמיט אסונות נוראים על בני
התמותה; אם כי מטרתם העיקרית היתה ונותרה – מציאת כדור הגורלות הקדום, ובדרך זו
לשחרר את אדונם ומלכם נאקרוב בחזרה אל תוך העולם.
לאחר דורות על דורות של אופל וזוועה, פרץ מרד שבטים גדול, שזעזע את שלטונו של
בורוק פני תופת; אלא, שלמרבה מבוכתה של הכנסיה הז'ראלית, הרי שאף בכתבי הקודש
מובהר בבירור שרק אחד משבעת השבטים המורדים היו משרידי נושאי האור ומאמיני דת
האמת. את ההנהגה תפס דווקא שבט פראי מהצפון, שבט מורינין (הקיים ומשגשג,לצערם של
ז'ראלים רבים, עד עצם היום הזה), ומנהיגו האגדי,מוראדו (Muradu) אדום-הגרזן, לוחם בעל ארבע ידיים שאין שני לו בפראותו, ושאגתו
יכולה היתה למוטט הרים.
כאן, הלכה למעשה, נפגשת המסורת הז'ראלית עם האפוס הפגאני של בני מורינין, ומאמצת
חלקים ממנו בחוסר רצון מופגן. 'השבעה', שהיו למעשה שבעת המנהיגים המיתולוגיים של
השבטים, לחמו בבני התוהו ויכלו להם; כאשר בסופו של דבר מוטטה שאגתו של מוראדו צלע
הר שלמה על בורוק ועוזריו, הכתה בהם מכה קשה, ואפשרה לפרא העצום 'לחצוב אותם, כמו
שחוצבים רסיסי אבן רקובה', להגיע אל בורוק, ולמחוץ את גולגלתו במהלומת גרזן כזו
שמעכה את פניו המעוותים וביקעה את ראשו המקולל לשני חצאים.
כתבי הקודש הז'ראליים טוענים (ורבים אומרים, באורח מאולץ למדי), שהמרד ארע בחסד
הזוהר, ובעקבות הבטחה של ראשי השבטים להמיר את דתם לאחר מכן; אולם משלא עשו כן,
חרה בהם אפו של הזוהר, ובסופו של דבר הסיר את חסדו מז'ראל והניח לפולשים חדשים
מהמזרח – גזע ענקים מהרי בארוגו – לרמוס את הארץ ולשעבד מחדש את תושביה; וכך נותר
המצב עד לשנת 600 לסה"א, פחות או יותר; התאריך בו החלה ההיסטוריה של ז'ראל
במרד כללי של כל בני האדם כנגד עריצותם של בני-הענק.
ההיסטוריה העתיקה של
ז'ראל, נפרשת על פני כ-1500 שנים, בין 600 לסה"א ל-2100 לסה"א בערך;
ראשיתה, במרד המוצלח שניהלו הז'ראלים הקדומים, אז עדיין אוסף של שבעה שבטים גדולים
(וכנראה עשרות רבות של שבטים קנים יותר), כנגד הענקים מבארוגו, וסיומה ברפורמות המקיפות
שעשה המלך קלוד 'זהוב הגלימה' דה-אולגונד לפני כ-350 שנים, שבמידה רבה הולידו את
ז'ראל המודרנית.
מאות השנים הראשונות של ז'ראל, תחת השושלת הראשונה שנקראה באותו שם (ולמעשה המדינה
קרויה על שמה), עמדו בסימן מאבק מתמיד בין השלטון המרכזי הצעיר שהתבסס בבירה חדשה
על שפת אגם גדול במרכז המדינה (איל דה-לה-רואה), לבין הכוחות השבטיים, שהתבוננו
בנסיונות לחזק את השלטון המרכזי כשחצנות ונסיון של השבט של דה-ז'ראל להתנשא על
פניהם; בכך, השתלבו גם מתחים דתיים, מאחר ובתקופה זו היתה האמונה בזוהר ובכנסיה
בעיקרה נחלת השבט של דה-ז'ראל, כאשר רוב הקלאנים האחרים נותרו פחות או יותר
באמונות העתיקות שלהם, שלא השתנו בהרבה מימי ה'שבעה'.
הסיבוב הראשון במאבק תם, רק לאחר מטמורפוזה מפלצתית שחלה בבית המלוכה עצמו, בראשית
המאה ה-10 לספירה; אחרון המלכים לשושלת דה-ז'ראל, לואי "החיוור", התגלה
כנקרומנסר ערמומי ואכזרי, שלפי אגדה ביצע טקסים איומים ב'ארמון הקיץ' שלו מחוץ
לעיר הבירה, וניסה להקים מחדש את בני-התוהו, ואולי גם גרוע מכך; מעשיו של לואי
החיוור אילצו את הכוחות היריבים – השבטים מכאן והכנסיה מאידך, לחבור בברית כדי
למגר אותו; מה שאכן הושג – באורח שהזכיר את מאורעות ימי-קדם – באמצעות שילוב מוזר
בין הלוחמים הפראיים משבט מורינין לבין הכנסיה, שתיעבה אותם בכל ליבה בימים
כתיקונם.
בקרב "אלף הזאבים" (שקיבל את שמו בשל האגדה על דרואיד צפוני שהכריע את
הקרב כאשר תקף את צבאו של המלך המרושע מאחור, בראש להקה ענקית של אלף זאבים משחרים
לטרף שירדו מהרי רוסלאן), נגדעה קרנו של לואי החיוור, ותם שלטונה של השושלת
הראשונה; מאז, המושג 'ארמון קיץ' הפך בז'ראל לשם נרדף למקום אימים מקולל הקשור
בנאקרוב, ולכן אין מלך או אציל בז'ראל שיקרא לחווילת או טירת הנופש שלו בשם המפורש
הזה. עם זאת, המסורת מספרת כי לא כל חסידיו של לואי החיוור הושמדו, וכמה מקוסמי
המוות וכוהני האופל הוסיפו לשרוץ במחשכים ולטוות מזימות – ובראשם האכונגר המרושע
של לואי החיוור, הרוזן פרנק דה-לורגו; מאלו, קמה לפי האגדה, הגילדה הסודית של
קוסמי המוות, שקיימת בגלגולים שנים עד היום (ולפי חלק מהמסורות, שסועה בעצמה במאבק
פנימי אפל).
ז'ראל עצמה עברה עוד שני דורות של מאבקים, כאשר תחילה גברה ידם של בני מורינין,
אולם בסופו של האכזריות הפראית שלהם הכשילה אותם, והמאיסה אותם על רוב הז'ראלים.
בסופו של דבר, נחתמה 'אמנת לה-וינה הראשונה' (989 לסה"א), שעיקרה פשרה בין
הכוחות הניצים; המבנים השבטיים הוחלפו בדוכסיות, אשר כמה מהן, בעיקר דוכסות הצפון
של מורינין, שימרו למעשה את המבנה השבטי הישן; והוסדרה חלוקת סמכויות בין האצולה,
הכנסיה והמלוכה.
ז'ראל של האלף השני
הפכה לזירה של מאבקים פנימיים, כאשר כל אחד מהכוחות מנסה להטות את האיזון לטובתו;
תחת שלטון השושלת השניה, שושלת דה-קרידו שמקורה בראש הכנסיה שניהל במידה רבה את
המרד כנגד לואי החיוור (זכור כיום בתור ברנאר הקדוש, בעיקר בשל הפרשנויות הרבות
שהותיר לכתבי הקודש, ע"ע), נטה איזון הכוחות יותר ויותר לטובת הכנסיה, מה
שבסופו של דבר גרם להנהגתה להפוך מושחתת יותר ויותר, ובסופו של דבר למספר פילוגים
("סכיזמות") דתיים, שהולידו את הזרמים הרבים והשונים שחלקם קיימים עד
היום. בעיקר, נוצר מתח הולך וגובר בין הנהגת הכנסיה ("הזרם
הצנטראליסטי") לבין זרמים במחוזות הספר, שחלקם הושפעו מאד בידי דתות פגאניות
שקדמו להן; ועוד יותר מכך, החל מהאלף השני, בין ההנהגה הדתית ההדורה, המדושנת
ורודפת המותרת לבין נזירים נודדים שהטיפו לחיי צניעות ואביונות; לעיתים בגרסאות
שלוות, סובלניות מאד וכמעט פציפיסטיות, ולעיתים בגרסאות אלימות מאד- כגון עדרי קנאים
אחוזי טירוף שנהגו להלקות את עצמם בפומבי, כשהם עוברים מכפר לכפר בחיפוש אחר
כופרים או 'חוכמות אסורות'.
גם האצילים הוסיפו להאבק בינם לבין עצמם, במאבק על נחלות, השפעה בחצר המלך,
ולעיתים גם על הכתר עצמו; במשך תקופה מסויימת, עלה בידי בית קרידו לרסן את האצילים
ולכפות, לא מעט בעזרת ידה הנחושה והאכזרית של הכנסיה, שלטון ריכוזי מאד, שצבר די
כוח בכדי ליזום מספר 'מלחמות קודש' מחוץ לגבולות ז'ראל, כולל שני מסעות פלישה
עקובים מדם ומוצלחים למדי מעבר לים, לתוך ריילורין עצמה (אחד התוצרים המעניינים של
אותן פלישות היתה יצירת זרם של ריילורים מאמיני הזוהר, אשר ברבות הימים דרכיו
נפרדו במידה רבה מדרכי כנסיית האם שלו בז'ראל).
אלא, שלאט-לאט נפל צל על ז'ראל בכלל, ועל הכנסיה בפרט; ויתכן מאד כי אותו צל היה
קשור בקשר הדוק למאורעות הגדולים והנוראים שטלטלו את צפון קלדאריה כולה באותם ימים.
המובאות הז'ראליות שהשתמרו מאותם ימים אמנם כמעט ואינן מזכירות את המלחמה הנוראה
בה פלשו הקאהרויאנים בראשות רודנם מטיל האימה אר-טורגול מערבה, כדי למחוץ את
קייסרות האור, ואת הקרבות האדירים שהתחרשו ברובם בתת-היבשת ההרקאלית, מרחק רב
דרומה מגבולות 'מבצר האמונה שבלב ים החושך'. אולם נראה, כי עינו של אר-טורגול נפלה
גם על ז'ראל; לא במידה רבה די הצורך בכדי לפלוש אליה במישרין, אולם די הצורך בכדי
לנסות ולהשחיתה, בכדי שאנשיה ישתעבדו לרצונו. נראה שהקאהרויאנים, בציניות אכזרית
טיפוסית, ביקשו להשחית קודם כל את הכנסיה הסוגדת (בעיקרון) לאלי האור שנואי-נפשם;
שמה, כחלק ממאבקם עתיק היומין של 'ילדי הלילה' להראות לעולם כולו, וגם לעצמם, כי
הסגידה לאלים מטופשת, נלעגת ובעיקר לא מוסרית יותר ממעשי האופל והתועבה שלהם עצמם.
תהיה המעורבות הקאהרויאנית כאשר תהא[1], הרי שגם אם אכן היתה כזו, ואר-טורגול
אכן ביקש להפוך את ז'ראל בהדרגה לגרורה אפלה שתתמוך באגפו הצפוני, הרי שכוחות
האופל לא התקשו למצוא קרקע פוריה לפעולתם בקרב הממסד הכנסייתי הקנאי, האכזרי
והמושחת עד מיאוס של לפני מחצית האלף השני לסה"א; והגרוע מכל היה הנגיד
דה-סיבייל, רודן כנסייתי אכזרי שעצם שמו מעורר חלחלה בז'ראל עד עצם היום הזה; כך
או כך, התאוקרטים הז'ראלים, כולל מלחמות הקודש שלהם, שתרמו להחלשתה של ריילורין,
לא אכזבו את הציפיות ותרמו מאד לתוהו-ובוהו שסייע לצבא הפלישה של אר-טורגול
במלאכתו.
אלא, שבסופו של דבר, בז'ראל כמו בז'ראל, נמצאו הכוחות שמרדו בשלטון הכנסייתי
המושחת והאכזרי, כולל כוחות טהורים יותר מתוך הכנסיה עצמה; והגם שהקנאים האפלים
בכנסיה לא הובסו לגמרי, ושבו והתפרצו, וגם ניסו לשלוח ידיהם מספר פעמים לשלטון
במאות הבאות, הרי שהתאוקרטיה המושחתת נפלה סופית סמוך למחצית האלף השני, וביחד
איתה דעכה ונעלמה גם השושלת השניה, שושלת דה-קרידו; ויתכן שסייעה לכך גם העובדה כי
בינתיים הובסו גם הקאהרויאנים, ואר-טורגול עצמו נפצע פצעים קשים מידה של יריבתו
העתיקה אמריל ונמלט בפחי נפש בחזרה אל מצודתו שבלב 'הארצות האבודות'.
ז'ראל של המחצית השניה
של האלף השני, עמדה בסימן עליית כוחה של האצולה על חשבון השלטון הריכוזי והכנסיה,
מה שהשקיע אותה עד מהרה במלחמות פיאודלים שנמשכו מאות שנים; דוכסויות ורוזנויות
קמו ונפלו, וגם הכתר החליף שלוש שושלות לפחות (לא כולל מיני מלכים לרגע או לשנים
בודדות שלא הותירו שושלת שלטון בכלל): דה-אורמירין, דה לה-מונפורסה ובסופו של דבר
דה-אולגונד, שצאצאיה יושבים בארמון עד היום.
הלכה למעשה, הרי
שבסופו של דבר, לאחר שושלות רבות כל-כך שקמו ונפלו (חלקם הושמדו לגמרי, וחלקן
במובן מרוכך יותר, של ירידה מגדולה והפיכה לשושלת פרובינציאלית נשכחת), נותרו רק
דוכסי מורינין השושלת האחת והיחידה שנותרה על מכונה מימי הקדם, בעיקר בשל המבנה
השבטי-אתני המיוחד שנותר עומד איתן מאחוריה; כמו גם העובדה ששושלות ומתיישבים
ממרכז ז'ראל לא הטיבו להטמע ולהחזיק במישורים הפתוחים, הקרים והעויינים של צפון
ז'ראל. רוב השושלות שנחשבות כיום עתיקות, מקורן המוכח הוא בדרך-כלל ממחצית האלף
השני או מאוחר יותר, לעיתים עם טענות ליחוס כזה או אחר לדמות נערצת שפעלה בתקופת
שושלת דה-קרידו.
בשנים 2050-2090 לערך,
הביאו המלחמות הפנימיות את ז'ראל לשפל המדרגה, ולמעשה לסף של התפוררות מוחלטת.
לכך, תרמה מאד גם השפעה של מאורעות מחוץ לגבולות ז'ראל – בעיקר ההתרסקות של
האימפריה האפלה של כוהני אחוות המוות של טוטנהאגן (שחרור הידרוסט, המתוארך ל-2043,
הינו חלק מאותו תהליך); כנופיות רבות של לוחמים אפלים ומיומנים, מקיידהרץ ומגרורות
מוכות שלה בתת-היבשת ההרקאלית, נסו צפונה ומצאו בז'ראל הפרועה מקום מקלט מעולה,
וכר פורה לפעילות אלימה- בעיקר כשכירי חרב אפלים וכסוחרי עבדים, מכה שז'ראל לא
הכירה ולא ידעה כיצד לעקל אותה. אמנם, הצמיתות היתה קיימת בז'ראל, בדרגות שונות,
מאז ומעולם; אולם מעולם לא קנתה אחיזה שלמה באותה ארץ; מכח קל וחומר, שפעולה של
כנופיות סוחרי עבדים מאורגנות, שלעיתים רוקנו איזורים מיושביהם, ולא פעם השכירו
עצמם תחילה לאציל כזה או אחר ולאחר מכן בגדו בו ותפסו את מקומו, היתה בגדר אסון
שהמדינה המתפוררת לא ידעה כיצד להתמודד עימו.
לתוהו-ובוהו הוסיפה התפרצות נוספת של הקנאים האפלים ביותר בשורות הכנסיה, שהאגדה
הז'ראלית קושרת אותם שוב לשמו מעורר החלחלה של דה-סיבייל (לפי רוב הגרסאות, מדובר
במסדרי נזירים אפלים וקנאים שסגדו לו בסתר, ולפי גרסאות מצמררות עוד יותר, מדובר
בסיבייל עצמו שקם בדרך לא-דרך מהמתים); מה שהחל כמסע-נגד כנסייתי כנגד סוחרי
העבדים ומאמיני טוטנהאגן למיניהם (גם אם כהונת טוטנהאגן עצמה מעולם לא פעלה באורח
ממשי ומסודר בז'ראל), הפך לתרופה גרועה יותר מהמכה; כאשר הגרועים ביותר היו
האינקוויזיטורים המקוללים של מסדר סנט-זורדי, מסדר מסתורי שהחזיק לפי האגדה בכוחות
על-טבעיים, ועשה מסעות טיהור איומים בכל רחבי ז'ראל. לפי המסורת שלהם עצמם, הם
צאצאיו של מסדר עתיק, שאדואר הקדוש הפקיד על שמירת החוקים בעיר הקודש הקדומה
אורדורוואה; לפי מסורות אחרות, דובר ברוצחים קרי-דם, שכמה מהכשפים שהפעילו היו לא
אנושיים; בין אלו, היה מסע הדמים שעשו להשמיד את רוזני מחוז בוואזי ותומכיהם,
שנראו להם ליברלים מדי ו'נוהים אחרי חוכמות אסורות', שהסתיים בקרב האפי של 'מתלול
הלפידים'.
הקנאים החשוכים הובסו,
ובסופו של דבר התנערה מהם גם הכנסיה, כשהיא מכריזה על מנהיגיהם כמינים ומתירה את
דמם; לפי האגדה, מסדר סנט-זורדי נסוג למעוז חשוך שלו מתחת להרים, ובצו כנסייתי,
ננעלו מאחוריהם השערים והם אינם מורשים עוד לצאת משם, בלא אישור מיוחד שאיש בכנסיה
לא העז לחשוב עליו... עד לשנים האחרונות ממש.
אלא, שז'ראל נותרה
להתבוסס בדמה, מחצית מעריה העתיקות שרופות וחרבות למחצה, אציליה לוחמים זה בזה,
סוחרי העבדים עושים בה כחפצם, ועוד כהנה וכהנה; עד שקם לעם המוכה, סמוך לשנת 2100
לספירת האור, גיבור חדש – מלך צעיר, שהתחנך במסדר הכוכב, הוא מסדר האבירים העתיק
והידוע לתהילה הסר למרות הכתר; קלוד השני דה-אולגונד, או קלוד זהוב הגלימה.
האגדות על קלוד הצעיר, הנועז והרומנטי הן רבות ומגוונות, חלקן הירואיות וחלקן
רומנטיות וטראגיות; רבות עוסקות בקרבות שניהל ובמעשי הגבורה שעולל; ואחרות דווקא
במשברים ובכאבים שפקדו אותו, לרבות הדרך בה התסכסך עם ידידו הטוב ביותר מילדות;
ומה שהחל כמאבק ביניהם על ליבה של אישה, הסתיים בהדרדרות ידידו-יריבו של המלך
הצעיר לאופל, והפיכתו לרוזן-נקרומנסר רב עוצמה שנודע לשמצה בכינוי 'יד הנחושת', או
'טלף הנחושת', התמחה בשיעבוד נשמות והפיכתן לחיילי צללים מעונים הסרים למרותו,
וביקש לאחד תחת שלטונו סוחרי עבדים, אצילים מושחתים ואת גילדת הנקרומנסרים העתיקה
והאפלה, בין היתר באמצעות בני-ברית מזרעו המקולל של פרנק דה-לורגו. מסופר, כי
בסופו של דבר עלה בידי יד הנחושת לפתות ולהרעיל את המלכה הצעירה, אהובתו לשעבר,
שהאמינה בתמימותה כי תוכל להציל את נשמתו ולהשיבה לחיק הכנסיה; וחלק מליבו של המלך
קלוד מת עימה. אולם לפחות בחלק מהגרסאות מסופר גם כי אי-שם במחשכים, גם יד-הנחושת
עצמו התייסר מהזוועה שעולל בעצמו, והדבר תרם להחלשותו, ובסופו של דבר גם למפלת
כוחותיו, וכוחות סוחרי העבדים בכלל בפני צבאו של המלך זהוב הגלימה. זאת, בסדרת
קרבות שהאחרון והמכריע בהם נודע כ'קרב האבנים האדומות'.
סיפור המופיע בחלק מהגרסאות, מסופר על בתו היחידה של המלך קלוד (שעתידה היתה להפוך
בעתיד לשליטה אדירה אף יותר מאביה), וכבר אז היתה קוסמת רבת עוצמה, כי רדפה אחרי
הרוזן יד-נחושת למעמקי מקלטו התת-קרקעי, כדי לקלקל ריטואל אפל אחרון שהכין הלה
בתור 'נקמת פרידה'; והתחולל ביניהם קרב, בסופו נכנע הקוסם האפל ליריבתו הצעירה,
לאחר שיחה מוזרה שהתנהלה ביניהם; כך או כך, האגדות מספרות שיד-הנחושת הזקן שרד, גם
אם הוכה וויתר לעת-עתה על שאיפותיו, וירד למחתרת; אולם צבא-הצללים שלו, כמו גם
סוחרי העבדים והכנופיות האחרות, הושמדו; והשלטון המרכזי נכון פעם נוספת בידי
המלכים לבית דה-אולגונד.
'אמנת לה-וינה השניה', שעל התקנתה ניצח המלך קלוד השני, סמוך לשנת 2100
לסה"א, יסדה במידה רבה את המשטר השורר בז'ראל עד היום, תוך התוויית איזון חדש
בין המלוכה, האצילים והכנסיה, כמו גם עיגון זכויותיהם של גורמים נוספים: אבירי
הכוכב, הסוחרים העשירים בערים החופשיות, האוניברסיטאות רבות העוצמה של מרכז ז'ראל,
ואחרים.
קלוד השני חי ושלט עד
לגיל מופלג, ותקופתו נחשבת כתקופת שלווה, שעיקרה בניית הארץ מחדש ושיקומה מפגעי
המלחמות והשחיטות. מסופר עליו, כי עבר בהרבה את יום הולדתו המאה; אולם כל ימי
חייו, הוסיף להתאבל על אהובתו המתה, סירב להנשא מחדש, והותיר אחריו רק בת אחת,
ארלינד; זו התבלטה, כבר בימי חייו של אביו, כקוסמת רבת עוצמה, שקנתה חלק ניכר
מהשכלתה במחוזות רחוקים מעבר לים; בשנת 2172 לספירת האור, ירשה את כס אביה, והפכה
בכך למלכה הקוסמת הראשונה (ולעת עתה גם האחרונה) בתולדות ז'ראל; תואר שעתידה היתה
להחזיק במשך תקופה של כמעט שתי מאות שנים – תקופה ארוכה בלתי נתפשת במושגי בני-אדם
בכלל, וז'ראלים המורגלים בתהפוכות שלטון תכופות בפרט.
התקופה
הארלינדינית (2172-2361)
התקופה הארלינדינית נחשבת
כתקופה יציבה מאד וריכוזית מאד, שהתאפיינה בהפיכה הדרגתית של המדינה למגכוקרטיה,
הגם שמעולם לא באורח מושלם. הכנסיה והאצולה נותרו על כנם, אולם בפועל הוטל עליהן
פיקוח הדוק; ואילו הערים החופשיות והאוניברסיטאות שגשגו, הגם שלא אחת בצורה שונה
(ושמא גם מפחידה) מהמקובל כיום.
בעוד שהכנסיה וחוגים אדוקים אחרים מתארים את התקופה כתקופה איומה ונוראה, של
חטאים, כשפים אפלים ושאר מיני רשעות שהרתיחו את האל הזוהר ברקיע. ובפועל, בעלי
גישה זו מתבססים בעיקר על המאורעות שארעו בעשרות השנים האחרונות, בעת דעיכתה של המלכה
הקוסמת, והפיכתה לאישה מרירה ונקמנית. לעומתם, הליברלים בערים הגדולות, בעיקר
באוניברסיטאות, מתייחסים אל התקופה כתור זהב אבוד של השכלה ושגשוג, וחלקם טוען כי
בפועל, גם הכנסיה נהנתה ממנה- ורבים מהזרמים היותר מושכלים, מעמיקים ומעניינים
במחשבה הדתית נוצרו או לפחות התחזקו והתבססו מאד באותה תקופה.
ראוי לציין, כי שמה של ארלינד והמכשפים שהקיפו אותה יצא לתהילה הרבה מעבר לגבולות
ז'ראל; לא ברור עד כמה היה עמוק הקשר בין ארלינד לבין מועצת המכשפים שייעצה למלכי
הידרוסט בתקופת 'החצר המרקדת', הגם שטוענים כי כמה מהמכשפים ההידרוסטים למדו, או
לפחות שהו מספר שנים בחצרה של המלכה הידועה לתהילה. עם זאת, נראה כי בלאקסטורם
הידוע לשמצה ראה במידה רבה בארלינד ובמשטר שלה מודל לחיקוי, כאשר ניסה לחולל את
ההפיכה שלו בהידרקרון, בשנת 2340 לסה"א.
אלא, שלאחר שנים ארוכות של שלטון צודק ומתון, החלו המזל והכוח מפנים את עורפם
אט-אט לארלינד; והדבר התבטא בכך כי במהלך המאה ה-24 לסה"א, החלו להחלש הקסמים
בהם שמרה על כוחה ועל מראה הצעיר; והיא החלה – אגב מאבק מר – להזדקן באיטיות; וככל
שהזדקנה, התכערה והסתגרה יותר ויותר במגדלה הנסתר, הרחק מעיר הבירה, כך הפך גם
מזגה לחשדני, נוטר ובלתי נסבל; ויש אומרים, נוטה יותר ויותר להטות אוזן ליועצים
מפוקפקים שליבו את תכונותיה הרעות. הכנסיה, מצידה, מעירה כי זה סופו של כל נסיון
לערער על רצון האל, שקבע לבני האדם זמן קצוב על פני האדמה, טרם הם עולים למשפט
בפני כסאו הזוהר, ונדונים לגן-עדן או לגהינום. שמועות אחרות, מאשימות את אחד
מעוזריה הקרובים, הרב-מג ז'ראר דה-קיראנד, כי חתר תחת ארלינד והכשיל בסתר את
קסמיה; אולי בשיתוף פעולה חשאי ונבזי עם אחייניתה הערמומית של ארלינד, הקוסמת
הכחולה קרולין דה-אולגונד[2].
בין אם יש בדברים ממש (קיראנד מכחיש זאת בזעם, לעיתים בסערת רגשות ממש), אין ספק
כי ארלינד חשדה באחייניתה, או למצער קינאה בה על הקסמים המוצלחים ששימרו את נעוריה
ויופיה ולא כשלו; האגדה מספרת, כי בשלב מסויים האשימה את קרולין בבגידה ו'עצרה'
אותה באמצעות כליאת נשמתה ביהלום מכושף, מצב בו נותרה במשך עשרות שנים, ושוחררה
ממנו רק לאחר מות דודתה המפורסמת.
כך או אחרת, הרי שמעטים בלבד הזילו דמעה אמיתית על מותה של ארלינד בשנת 2361; מוות
איטי, מכוער ואומלל של אישה שבורה, מרירה וחלושה, שקסמיה עזבו אותה בזה אחר זה;
ובינתיים עלה בידה להשניא עצמה כמעט כל כל מי ומי בממלכה, ולהדק רצועות דיכוי
הולכות ומחמירות, שרק חוכמתם של כמה מהמכשפים המתונים יותר הצליחה למנוע מהם להפוך
לשלטון אימים. הנוסטלגיה לארלינד ולשלטונה עתידה לחזור רק דור או שניים מאוחר
יותר, כתגובת נגד לכאוס ששב עד מהרה להשתולל בז'ראל.
עם מותה של ארלינד, התגלעה מחלוקת קשה בין הרב-מג דה-קיראנד לבין הכנסיה ומסדר
אבירי הכוכב; קיראנד דרש לשלוט בעצמו, בתור המכשף המנוסה ורב העוצמה ביותר; יריביו
התנגדו בתוקף, ואליהם חברו גם מספר מכשפים שחששו מפני התעצמות יתר של קיראנד.
הכנסיה דרשה להשיב את השלטון לבית דה-אולגונד, ולמעשה החזרת המונארכיה על כנה
הרגיל; אליה הצטרפו רוב האצילים, שלא היו מוכנים כי קיראנד, שהחל את חייו כנער
חווה נטול יחוס, יהפוך למלכם.
הדיונים נכשלו, והפכו עד מהרה למאבק אלים; קיראנד, חרף כל עוצמתו הבין במהירות כי
לא יוכל לעמוד זמן רב כנגד יריבים רבים כל-כך; לכן (ואולי גם מתוך שלמד כמה דברים
מלקחי המאבק בין המכשפים ליריביהם בהידרוסט הרחוקה), החליט להמנע מקרב מכריע, ותחת
זאת מספרת המסורת כי השתמש בקסם שהעתיק את מגדלה של ארלינד (לא את ארמון המלך, כפי
שמספרים לעיתים בטעות) אל תוך הערפל, והנחית אותו במחוז הררי רחוק בצפון-מערב
ז'ראח, אותו ביצר והפך למקום שליטתו הבלעדי והמסוגר מיתר ז'ראל.
בשנת 2365, נחתמה מה
שמכונה 'אמנת לה-וינה השלישית' (שם טקסי, באשר בפועל ההסכם נחתם בארמון באיל דה
לה-רוא), שהמליכה את פלנסואר ה-III
דה-אולגונד, אביר מסדר הכוכב ומי שנחשב בעיני רבים ליורשו ברוח של קלוד זהוב
הגלימה; השיבה רבות מסמכויות הכנסיה והאצולה, והוציאה את הקסם אל מחוץ לחוק (סעיף
שעל היקפו וישומו קיימים ויכוחים עד היום; ישנה פרשנות שהסעיף חל רק על 'קסם אפל';
ואילו לשיטת רוב אנשי הכנסיה, כל קסם שאינו שלהם הוא קסם אפל) – אם כי אין מחלוקת
על הסעיף האוסר על קוסמים להחזיק בכתר 'מכאן ועד עולם'.
בעקבות אותה אמנה, נחתמה גם אמנה פנים-כנסייתית בשם 'אמנת טולינל', שהסדירה את
היחסים בין חלקי הכנסיה, כמו גם בין הזרמים השונים שהוכרו כזרמים לגיטימיים, כיצד
ומי מוסמך לחתום על 'אמנות סובלנות' כלפי זרמים לגיטימיים פחות, ועוד כהנה וכהנה
עניינים, העומדים בליבה של המחלוקת הפוליטית, כמו גם הפנים כנסייתית עד היום.
באורח רשמי, החוק הינו כי הכנסיה (על מגוון הזרמים המוכרים באמנה) היא דת האמת
האחת והיחידה, וכל אמונה אחרת היא כפירה האסורה בשטחי ז'ראל, ודינה עונש חמור.
אלא, שבפועל רק הקנאים החשוכים ביותר מאמינים באמת ובתמים כי מצב כזה אפשרי, ולכן
אותו חוק בסיסי נוקשה הומתק באמצעות משטר של 'כתבי סובלנות', המזכים קהילה או דת
'כופרת' בחסינות מפני רדיפה דתית ואזרחית.
החוק הז'ראלי מכיר בשני סוגים של כתבי סובלנות, שההבדל ביניהם עשוי להיות קריטי:
כאשר מדובר בקהילה שמוגדרת כקהילה 'זרה' (למשל: סוחרים ריילורים או הרקאלים
המבקשים להמשיך ולסגוד לדתם המקורית, פליטים מעם אחר שנסו לתוך ז'ראל, ועוד), הרי
הענקת כתב הסובלנות היא בסמכות המלך (במרכז ז'ראל), או האדון הפיאודלי הגדול (בדוכסות
או ברוזנות), תוך 'התייעצות' (מונח מאד לא מחייב) עם ראשי הכנסיה, סייג שלא פעם
רוקן מכל תוכן אמיתי.
לעומת זאת, כאשר מדובר בקהיליה שאינה מוגדרת כשייכת לדת זרה, אלא כזרם ז'ראלי לא
מוכר, בעיקר כזה שהוכרז על-ידי הכנסיה כמינות, הרי הסמכות ליתן כתב סובלנות הוא
בידי הנגיד הזוהר, ראש הכנסיה בז'ראל, תוך התייעצות עם ראש הכנסיה (הנציב הקדוש)
באיזור הרלוונטי – מה שהופך כתבי סובלנות כאלו לקשים בהרבה להשגה, ונזילים הרבה
יותר. זאת ועוד; גם זרמים נסבלים בכנסיה, שנדחקו לשוליים במאבק הפנים-דתי, עשויים
לא פעם לעמוד בפני דרישות של זרמים יריבים להכריז עליהם כמינות; מה שעלול להעמיד
את גורלם על קרן הצבי.
הערה: שאלת מעמדה של 'הכנסיה האוגוסטילית', או כנסיית 'ואלירין של השדות' - זרם
כנסייתי פורש שממנה נשים לתפקידי כמורה, מערב אלמנטים דרואידיים עתיקים, ומרגיז את
הנהגת הכנסיה בעוד דרכים, עומד במידה רבה במרכזה של מערכת לה-רולי, כפי שתועלה
בהמשך; באותו מקרה עולה שאלה משפטית מכרעת: האם אפשר להכיר בז'ראלים שעקרו לפני
מספר דורות ממחוז אחד למחוז בדוכסות אחרת כ'זרים' לאותו מחוז, ולכן זכאית מועצת
העיר החופשית לה-רולי, באישור הרוזנת דה-בוואזי, להעניק להם כתב-סובלנות; אם לאו,
מדובר במינים שהכנסיה דהיום מסרבת לכבד את כתב-הסובלנות שהעניק להם בעבר הנציב
המתון שארל דה-סנסר.
"מחול
האש": ההיסטוריה המודרנית של ז'ראל (2365-2440)
שמונים
וחמש השנים שחלפו מאז אמנת לה-וינה השלישית, הם פחות או יותר סיפור נפילתה של
ז'ראל לתקופה כאוטית חדשה, תוך חידוש המלחמות בין האצילים, התפרקות חלקים מהממלכה
והפיכתן למדינות עצמאיות, ועליה מחודשת של קנאות דתית מסוכנת.
פלסנואר השלישי, או 'מלך האבירים', נחשב פחות או יותר כמלך טוב ותקיף, שבימי
שלטונו נותר המשטר הריכוזי על כנו, מלבד מחוז המכשפים המסוגר של קיראנד; בין היתר,
הוא ידוע בדרך בה התערב ורכב בעצמו לצפון בערוב ימיו, כדי לסייע לאצילים המקומיים
להדוף פלישה של אנשי-הכפור מקרייסנאו. הפלישה אמנם נהדפה, אולם המלך הזקן חלה, ומת
זמן קצר לאחר מכן.
התוהו החל משתולל בזמן בנו, פלנסואר הרביעי 'גובה המס'- אדם חלש, רטנוני וקנטרני,
שהתעניין בעיקר בחישובי מיסים, והשילוב המוחץ בין חמדנות, קוצר-רואי ותגרנות,
קוממה עליו הן את הפיאודלים הגדולים והן את הערים החופשיות. הישגו המפוקפק של
פלנסואר היה ריסוק כמעט מוחלט של השלטון המרכזי, שנחתם בקול ענות חלושה בכניעה
משפילה שלו לדוכסים המורדים, מה שריסק את סמכותו לחלוטין; שנים מספר לאחר מכן,
ניצתה שוב היריבות הישנה-נושנה בין דוכסי המזרח של בית שבלייה לדוכסי הצפון של בית
מורינין, ונפתחה סדרת מאבקים ומלחמות עקובים מדם, שהסתיימו – גם אם לא סופית – אך
לאחר מותו של 'המלך גובה המס'. שלטונו המרוסק של המלך אחראי, בין היתר, גם למה
שארע לאחר מותו- פרישת דוכסות המערב מז'ראל, תוך שאדונה, הדוכס דה-רוואלס, מכריז
על עצמו כמלך המערב (כולל יצירה של כנסיה נפרדת, הסוגדת אמנם לזוהר אולם סרה
לחלוטין למרותו), מהלך שניתק את ז'ראל כמעט לחלוטין מן הים.
אולם, האסון הגדול
ביותר ארע בפאתי צפון-מערב, הרחק מעבר למחוז המסוגר של קיראנד; בית אצולה נידח
וקטן, דה-נוסלה, מובל בידי ארבעה לוחמים-אחים שזכו עד מהרה לכינוי 'ארבעת האחים
העקובים מדם', רצחו את האדון המקומי, והקימו במהירות ממלכת זדון הקרויה על שמם
(ממלכת נוסלה), כשהם מכוננים משטר אפל ורצחני שז'ראל לא ידעה כמוהו מזה מאות
ארוכות של שנים. לאחר שרצחו את כל אנשי הכנסיה שלא הצליחו להמלט, החליפו את דת
הזוהר בפולחן הסוגד במוצהר לשדים, ובראשם 'גולוגוס אדון המלתעות' (ובפי העממים
העתיקים, באבוס).
דוכסי מורינין, שהיו נתונים במלחמה עם דוכסי המזרח, לא הבינו את הסכנה במועד,
וממילא לא החשיבו במיוחד את הדומיניונים הנידחים במרומי ההרים; ועד שהתעשתו אצילי
ז'ראל, כבר קמה מעל ראשם ממלכת זדון חמושה עד צוואר, שהחלה כורתת בריתות עם כוחות
אפלים אחרים (יש טענה, למצער בריילורין, כי ידה של המלכה אוריאנד בוחשת בקלחת,
כהכנה לפלישה גדולה שהיא מתכננת לאיזור ז'ראל).
מימדי האסון הפכו
גלויים לכל בשנת 2419, כאשר צבא אימים מנוסלה צר על העיר העתיקה והמפוארת
לה-גליול, כבש אותה, טבח את רוב תושביה והפך את שרידיהם לעבדים, והביא קץ בין היתר
לשלטון בית דה-סורשט עתיק היומין, ולאין ספור פניני אומנות וארכיטקטורה; ביחד עם
לה-גליול, אבדו לז'ראל גם מכרות הבדיל הגדולים; ונפתחה הדרך בפני צבאות נוסלה
לאיים על מרכז ז'ראל עצמה. פלישה גדולה אחת, כעשור שנים לאחר מכן, נהדפה בקושי רב;
בין היתר, בשל גבורתה של רוזנת צעירה מאנשיו של דוכס המזרח; אולם משערים שכיום,
נוסלה התעצמה והתחזקה עוד יותר, והיא משחקת תפקיד במאבק כוחות גדול בהרבה, של רשת
שנפרשת מרמות האובך של נולג-הית'רורק הרחוקה, ומלכת כס הנחש אוריאנד.
בשנת 2431, מת סוף-סוף
פלנסואר הרביעי, ממורמר, שנוא ועלוב; ואת מקומו תפס בנו, רובר השלישי דה-אולגונד;
רובר, בניגוד לקודמו, נחשב לאדם חביב וטוב באורח אישי, שנשבע לשקם את הממלכה
ולהביא מזור לנתיניו הסובלים. אלא, שלמרות הכוונות הטובות, התגלה מלך חלש יחסית,
שלאחר מסע מלחמה כושל אחד (נסיון נפל לדכא את המרד של דוכס המערב, שהסתיים בפארסה
צבאית שהצילה את המורדים מחיסול כמעט מובטח), נהה בעיקר אחר תענוגות המטבח, אינו
מרבה לצאת מארמונו ומסופר עליו כי הצטיין בעיקר בתחום ההשמנה, וכי דרך הדיבור
הטקסית של המלכים 'אנחנו מלכי ז'ראל', הולמת אותו באורח אובייקטיבי מאד, שאינו
נובע דווקא מרום מעמדו.
חרף הכשלונות השונים, כולל נישואין אומללים למדי שמילאו את הארמון במתיחות, רובר
נחשב טוב בהרבה מקודמו, וחלקים שונים במדינה אכן השתקמו במידת-מה; בעיקר אך לא רק
הדומנה המלכותית העשירה של מרכז ז'ראל. רובר הוא מלך מתון מאד, טוב לב באורח
בסיסי, שמרבה מאד לחלק כתבי סובלנות (הרבה יותר מהראוי, לדעת הכנסיה; שראשה רותח
גם על הדרך בה המלך מתעלם מימי צום מקודשים), ומנסה תמיד לפייס בין כוחות ניצים –
כגון בין הכנסיה לראשי האוניברסיטאות, בין הפיאודלים לבין עצמם, ובינם לבין הערים
החופשיות, תוך שהוא מנסה בכל כוחו להמנע מהכרעות קיצוניות או הרות-גורל. תחת
חסותו, הוקם מחדש גם הצבא המלכותי, שהתפורר לחלוטין בימי קודמו; גם אם כוחו של גוף
זה אינו גדול עדיין.
ולמרות זאת, מצבה של ז'ראל היה ונותר עדין; ואין מדובר רק בשלום השברירי בין
הדוכסים, ובאיום התמידי השורר בחלק מהגבולות – החל מנוסלה וכלה במזימות הבגידה
בחצרו האפלה של הרוזן דה-קורטזאר, יריבו המושבע של דוכס המזרח; ואף אין מדובר אך
ורק בעניין נוסף שמדאיג את המלך מאד, והוא עלייתם מחדש של הזרמים הקנאיים והחשוכים
ביותר בכנסיה, לאחר תבוסתו של הנציב שארל דה-סנסר המתון ונשוא הפנים, והתרסקות
הרפורמה המתקדמת מאד שביקש להנהיג (ע"ע).
מעבר לכל זה, הרי שנזקי המלחמות, פרישת רוואלס ואובדן המוצא לים, חברו לחצר המלוכה
המנופחת ולמאות רבות של 'אצילי חצר' בזבזנים ובטלנים הניזונים, במידה רבה, על
תקציב הכתר, והללו מכניסים את ז'ראל, ובעיקר את קופת המלך, למשבר כלכלי הולך
ומחריף. למרות העצות הפזיזות שהוא מקבל, רובר מתון וחכם די הצורך בכדי להבין,
שהטלת מיסים חדשים על פשוטי העם עשויה לעורר גל של מרידות; ואילו האצילים מסרבים
בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם; זאת, תוך שהפיאודלים מסתכלים בבוז על אצילי החצר
המעודנים והבטלנים, ומציעים בלעג להוד-מלכותו 'לקצץ במשמני הארמון תחילה'. המלך,
אובד עצות וחושש מהרע מכל, שוקל ביאושו לכנס את אספת המעמדות הגדולה, שלא התכנסה
זה כמעט מאה שנים, מאז מותה של המלכה הקוסמת ארלינד; ומנגד, אצילים יהירים ממרכז
ז'ראל, שרבים מהם שוטמים את הפריבילגיות של הערים החופשיות, מנסים שוב ושוב את
כוחם בעצומות ובפעולות אחרות, לאלץ את המלך לפעול כנגד העירונים העשירים ולבטל
כתבי זכויות; זאת, בתמיכתם הנלהבת של כמה ממקורבי המלך, לרבות ובעיקר המלכה המרירה
והמתוסכלת. עד כה, רובר השלישי, עגול, עצל וחלוש ככל שיחשב, עומד בפרץ ומסרב
בתוקף; אולם טוענים כי לא לעולם חוסן.
המערכה הדתית:
עלייתה וחורבנה של 'אחוות הזוהר הקדושה'
בתוך הכנסיה עצמה,
כאמור, התחולל במאה הנוכחית מאבק אדירים, אשר הוכרע בסופו של דבר לטובת הקנאים
החשוכים, שכיום הולכים ומשפיעים יותר ויותר על הממסד הכנסייתי. אנשי הכנסיה ברובם,
נותרו מתוסכלים מאד מאי הצלחתם לתפוס יותר מעוגת השלטון לאחר סיום שלטון המכשפים,
כלפי השפעות זרות, ובעיקר כלפי השפעתן ההולכת וגוברת של הערים החופשיות, שרובן
חילוניות מאד, כולל פקולטאות לתיאולוגיה, שהחלו מטיפות לפרשנות שונה לחלוטין לכתבי
הקודש.
על רקע זה, ניסה מי ששימש כסגן-הנגיד וכאחד מהבכירים ביותר בכנסיה, הנציב שארל
דה-סנסר, לחולל רפורמה מקיפה. זאת, תוך שהוא מוקיע בפומבי חלק מהפרשנויות המקובלות
בכנסיה לכתבי הקודש כזיוף ומרמה, פרי עטם של אנשי כנסיה מושחתים מסוף תקופת
דה-קרידו. שארל דה-סנסר, שהחל את דרכו כתלמידו של הנציב המיסטיקן דה-מונפרי, ניסה
לשלב את המיסטיקה הגבוהה (מורשת לא מוכרזת של התקופה הארלינדינית) עם חידושים
שיאחדו עם הכנסיה וישיבו אליה כמה מהזרמים הפורשים שנראו לו חיוביים, כגון כנסיית
'ואלארי של השדות'. סופר עליו, שהיה מטיל לחשים רב עוצמה בעצמו; שלט ברזי המיסטיקה
של כתבי הקודש הסודיים כפי שאיש, מלבד מונפרי הזקן והמסתגר, לא שלט מזה מאות על
מאות שנים, והכיר את ההיסטוריה הסודית והאמיתית של הכנסיה, לרבות קשריה עם חלקים
אחרים בדתות האור, ועם אמונות עתיקות ושכוחות, אשר ל'חלקים מסויימים וחיוביים'
מתוכן הגה חיבה לא מוסתרת.
נקודה נוספת, שהרתיחה את קנאי הכנסיה, היתה החיבה הלא מוסתרת של דה-סנסר לנשים
לוחמות, והסכמתו ההולכת וגוברת עם מאמיני 'ואלארי של השדות' שהתירו מינוי נשים
לתפקידי כהונה ולוחמה. יריביו, בכנסיה ומחוצה לו (כולל רבים במסדר הכוכב, שהתפלצו
מהמחשבה שיאלצו להתחרות במסדר של נשים אבירות, כפי שסיפרו השמועות), הפיצו עליו כי
בפועל היה שקוע בתאוות בשרים, וזה המקור ל'חטאים ולכפירה הנוראה' שלו.
בשנות ה-20 של המאה הנוכחית, עמדה הכנסיה על סף פילוג אלים. דה-סנסר עורר התנגדות
עצומה, אולם רבים אחרים, ולא רק מהכתות הפורשות, אלא גם אצילים רבים, נהו אחריו;
ולשווא, ניסו ראשי הכנסיה למצוא פשרות. אלא שאז, נפל דבר בקרייסנאו הקפואה
שמצפון-מזרח; מלך אנשי הכפור מת, ומחלוקת התגלעה בין יורשיו, בין השאר מאחר ובניו
סירבו להכיר ברצונו האחרון, להותיר את כסאו לבתו הבכורה קראסנדה. זו, שלחה שליחים
לז'ראל וביקשה סיוע כנגד אחיה, תוך שהיא מבטיחה לסייע לכנסיה הז'ראלית (עם רמז כי
תשקול גם להמיר את דתה) אם ינתן לה הכס. הנגיד הזוהר, שראה בהתרחשות הזדמנות פז
לחמוק מהכרעה, ואולי גם 'להותיר את המחלוקת הגדולה להכרעת האל', הטיל על דה-סנסר
ועל הכוחות החמושים המיומנים שסרו למרותו את המשימה; דה-סנסר חש במלכודת מתהדקת
סביבו, אולם לא יכול היה לסרב.
וכך, החל מסע המלחמה של 'אחוות הזוהר הקדושה' אל שלגי קרייסנאו, שהסתיים באסון
נורא. תחילה, נראה היה כי משימתו של דה-סנסר, הכמרים והאבירים שבאו אחריו עולה
יפה; אחיה של קראסנדה הוכו שוק על ירך ונסוגו מהבירה הקרייסנית.
אלא שהסתבר, כי למצער אחד מאותם יורשים אלימים, היה קשור לפראים עובדי-אופל מהגבול
הרחוק של קרייסנאו, בואכה מחוזות החושך התמידי והרוע בפאתי 'הארצות האבודות'; דבר
רדף דבר, ועד שעלה בידי דה-סנסר להבין מה מתרחש, התאסף צבא זדון בגבול קרייסנאו,
מסוג ובליווי כוחות שלא נראו מזה דורות רבים. השבטים הקרייסנים באיזור הגבול נאחזו
באימה והתחננו לעזרה; וכבודו של דה-סנסר חייב אותו, כאיש כנסיה ומגן האור, לצאת
כנגד מה שהיה, ללא ספק, צבא של הרוע בהתגלמותו.
וכך החלה המערכה שהסתיימה בקרב הנורא של חופי סיראנד-דארגות', שבו כותר צבאו של
דה-סנסר ורוסק, בידי כוחות אופל שהיו רבים בהרבה מכפי שנראו תחילה, ומלבד הפראים
החשוכים מגבול קרייסאנו, הורכבו מיצורי-תועבה ממחוזות הזדון הקפואים, אלמתים
ויצורים נוראים אחרים; והיה מי שתהה, האם ועד כמה יכול היה כוח כזה להתאסף כה מהר,
בלא ידו המכוונת של אר-טורגול, או למצער אחד ממצביאיו הבכירים, אי-שם מאחורי
הקלעים.
אמנם, לרווחתם של
הקרייסנים, צבא הזדון לא העמיק לחדור אל תוך מולדתם הקפואה, אלא חזר לצללים מהם
הגיח, למצער לעת-עתה; הגם ששבטי עובדי האופל הפכו מאז לרבים וחצופים מתמיד בפשיטות
שהם פושטים לתוך קרייסנאו. אלא, שכוחו של דה-סנסר רוסק באורח חסר תקנה; ועד מהרה,
נאלצו שרידיהם המובסים להמלט מקרייסנאו עצמה, באשר המקומיים ראו בהם כמי שנכשלו,
וגם המיטו על המקומיים צרה צרורה. קראסנדה, מוכה ומבועתת, נמלטה גם היא מארמונה,
ומסופר כי כיום היא מסתתרת במנזר אי-שם בצפון ז'ראל, מחשש לחייה; באשר רבים מאצילי
קרייסנאו היו שמחים להמיתה, הן כנקמה על יומרותיה, והן כדי לרצות את רוחות הקרח.
בז'ראל עצמה, מיהרו יריביו של דה-סנסר לנצל את ההזדמנות, ומיהרו לטעון
ו"להוכיח" כי האל אמר את דברו; דה-סנסר, מרוסק ומובס, נקרא לשימוע
בסינוד מיוחד של הכנסיה, בו תבעו הזרמים היריבים, הקנאים והחשוכים להכריז על
'אחוות הזוהר הקדושה' בתור מינות, להדיח את כל אנשיה ממשרותיהם ולהענישם. אחרים
בכנסיה ביקשו פתרון מתון יותר, ובסוף הסינוד התקבלה מעין-פשרה, לפיה הסינוד 'נמנע
מלקבל החלטה סופית' בעניין המינות, אולם מעמדו של הזרם של דה-סנסר כזרם לגיטימי
נשלל, והומר ב'כתב סובלנות' רופף גרידא, תוך החלטה להמשיך ולדון בסינוד הבא;
דה-סנסר ויתר 'מרצונו' על תאריו ומשרתו, לאחר שסירב לחזור בו מעיקרי האמונה שפיתח,
ונאלץ לצאת לגלות; לפי השמועה, יריביו לא שכחו אותו, ושנים לאחר מכן השלימו את
המלאכה ברציחתו, אי-שם בפאתי רוזנות בוואזי שבצפון-מזרח. רוב אנשיו התכחשו לו או
למצער הוקיעו חלק מתורתו, כדי 'לשוב אל חיקה האוהב של הכנסיה, כשוב ילד תועה אל
אימו האוהבת', ורבים מהם הורדו בדרגה ופוזרו במנזרים שונים. כוחה של האחווה נופץ;
הרפורמה שביקשה לחולל הפכה לעפר ואפר, וקנאי הכנסיה המנצחים הלכו והרימו ראשם;
כיום, רבים מהם חולמים על 'רפורמת נגד' עקובה מדם, שתרדוף לחלוטין את המינים
והפורשים שנותרו בארץ, תרסק את החוטאים ואת 'החוכמות האסורות' באוניברסיטאות, או
למצער מחוץ למעוזי יריביהם בערים החופשיות, ועוד.
מרחץ דמים קטן נוסף, שהשלים את הטרגדיה, היה החיסול האכזרי של שושלת הרוזנים
דה-סרלייר, בית אצולה משכיל ועתיק שהיה מתומכיו הידועים של דה-סנסר; הללו הובלו
למנזר לה-הירקול, מתוך הסכמה כוזבת לבצע שם טקס הטהרות וחזרה בתשובה, ובפועל נטבחו
שם באכזריות, כולל ילדיהם הקטנים, במעשה עליו ניצחו חסידיו של הכוכב העולה החדש
בשמי הכנסיה, הנציב ז'יל דה-פומאר, ביחד עם אחיין אלים וקנאי של המלך עצמו. המלך
רובר רתח מזעם, ובצעד חסר תקדים, הורה לאסור את אחיינו ולהוציא אותו להורג; אולם
האחראי הראשי, פומאר, נותר בלא עונש, מלבד התנצלות לא כנה וטענה שקרית כי אנשיו לא
הבינו את ההוראות שקיבלו. כעת, חש פומאר כי צבר כוח רב כל-כך במחוזות הקנאיים יותר
של ז'ראל, עד כי הוא יכול להתגרות בראש הכנסיה בכבודו ובעצמו, ולכנס סינוד עצמאי
של תומכיו, כדי לקבל שם החלטות לרדיפת מינים וכופרים, גם בלא אישור מהנהגת הכנסיה;
וזו נראית כרגע חלשה מכדי להתמודד עימו, וודאי במחוזות ספר שרחוקים מן המחוזות
העשירים והמתונים יחסית של מרכז ז'ראל.
מבוא למערכה בצפון: מורינין, מולארד ובוואזי
מושל הצפון, הדוכס גי
דה-מורינין 'חזיר הפרא', שב למשכנו לאחר שנים של מלחמות קשות בשלוש חזיתות: הן לצד
הכתר, כנגד הדוכס המורד של המערב; הן כנגד יריבו השנוא, דוכס המזרח לואי
דה-שבלייה; והן המלחמה הבלתי נפסקת, גם אם 'על אש קטנה' כנגד מאמיני-השדים ממלכת
הזדון ההררית נוסלה.
הן 'דוכס הפרא' האכזרי, והן רבים מאנשיו חשו מתוסכלים מאד; גרזיניהם של בני
מורינין ורוכבי הפרא שלהם זכו בקרבות רבים שצבעו את להביהם באדום; אולם חרף זאת
הנצחון הסופי חמק מהם פעם אחר פעם; במערב, היתה זו ההיסטריה וחוסר הארגון של לוחמי
המלך, שנסוגו מן המערכה דווקא כאשר דוכס הפרא חש שהמורדים עומדים לקרוס; במזרח,
החזיקו חומותיה הבצורות של העיר שבלייה מעמד, והואסאלים של האויב נותרו נאמנים
לאדונם, ובסופו של דבר הדפו את בני מורינין, וכפו עליהם שלום שברירי; ואילו מבצרי
הזדון של נוסלה, גבוה בהרים, נותרו הרחק מהישג יד, מקור לפושטים, סוחרי עבדים
ומפלצות; ובסופו של דבר, אפילו תרבות הלוחמים הנוקשה נאלצה להבין, כי איבדה אנשים
רבים מדי בשנים האחרונות, וכוחה לא יעמוד לה לנצח.
יוצא, כי 'דוכס הפרא' כועס ומתוסכל, פחות או יותר כלפי כל העולם; כלפי המלך ואצילי
מרכז ז'ראל, משום שהם "לא גברים", רכרוכיים וחסרי אונים, ועוד מעזים
לרמוז כי עליו לעלות את המס הפיאודלי שהוא משלם לכתר, רק משום שהם חיים חיי בטלה
והוללות (או כך לפחות, רואים זאת בני מורינין). את הכנסיה הז'ראלית, בני מורינין
לא חיבבו מעולם, וחרף מס השפתיים שהעלו לה, נותרו נאמנים במידה רבה למסורות
העתיקות והנוקשות שלהם; בשנים עברו, היה נציב הצפון של הכנסיה, ז'יל דה-פומאר
הקנאי, כנוע וחנפן כלפי הדוכס מורינין, מצא נימוקים תיאולוגיים להצדיק את כל
הצעדים שעשה, כולל המלחמה כנגד דוכס המזרח; ואת הקנאות הדתית הבלתי מתפשרת שלו שמר
לדומיניון הצפון-מערבי האדוק של מישורי הבוץ, מהם בא במקור. אלא שכעת, למרות
שפומאר מוסיף להעלות מס שפתיים למורינין, רבים מהלוחמים הנוקשים שסביב הדוכס
רוטנים, וחוששים מעליית מעמדם של קנאי הכנסיה, שפרקו כל רסן לאחר מפלת דה-סנסר.
עוד יותר מכך, חושד הדוכס מורינין ומתעב את שני הרוזנים הואסאלים שלו; אן
דה-בוואזי מהדומיניון הצפון-מזרחי, ודה-מולארד מהדומיניון של מישורי הבוץ שבצפון
מערב; דה-מולארד, בעיני מורינין, היה ונותר עבד מטומטם של הכנסיה, טיפש צפוי ובלתי
מזיק בדרך-כלל, אולם דוכס הפרא אינו עיוור כלפי האפשרות שעימות עתידי מול הנזירים
עוטי השחור או זרם דתי קנאי אחר שישכח את מקומו, יכול להעמיד את נאמנותו של
דה-מולארד במבחן קשה. זאת, שלא לדבר על העובדה שמורינין לא סלח לבני מולארד, על
הכשלונות המחפירים שלהם בקרב מול 'האחים העקובים מדם' של ממלכת נוסלה, כולל חשד
מבוסס למדי שלא יצאו מגדרם לסייע להדוף את הפשיטה על לה-גליול, משום שזו נחשבה
בעיניהם עיר חילונית וחוטאת; ובסופו של דבר, נחרבה העיר עד היסוד, המכרות אבדו,
ובני מורינין נפגעו בכיסם, ועוד יותר מזה בגאוותם. אם לא די בכך, הרי שהרוזן
דה-מולארד, בצדקנות טיפוסית, מנסה להגביל את אנשיו של מורינין מפעולה בגבול נוסלה,
הנמצא בתחום שלטונו, כאשר 'עכשיו השוטה מיבב-התפילות הזה נזכר פתאום בזכויות
פיאודליות. בהה!"
כלפי אן דה-בוואזי, לעומת זאת, חש מורינין חשד עמוק עוד יותר, המלווה בתיעוב רבתי;
לאיבה בין בני מורינין לבני בוואזי יש שורשים עתיקים מאד, שנוגעים גם בהבדלים
אתניים בין הדומיניונים. להבדיל מרוב תושבי הצפון, הרי שתושבי מחוז בוואזי הם
'זראלים אמיתיים', קרי: שארי-בשר ליושבי מרכז ומזרח ממלכת ז'ראל, וככאלו חשים רבים
מהם בוז עמוק וסלידה כלפי בני מורינין הפראיים. זאת ועוד; למרות שאמנת לה וינה
השלישית, שהסדירה את המשטר הפיאודלי-מלוכני המחודש לאחר מות המלכה הקוסמת ארלינד,
פעלה לפי קווים גיאוגרפיים והעניקה את רוזנות בוואזי לחסות פיאודלית של דוכסי
הצפון, הרי שמבחינה אתנית ותרבותית, הרוזנת דה-בוואזי ואנשיה, כולל פשוטי העם,
דומים בהרבה ליושבי דוכסות המזרח; ומכאן החשש התמידי של מורינין, כי רוזני בוואזי
ישבעו נאמנות לדוכס דה-שבלייה וירעו מאד את מצבה של הנחלה הצפונית.
ההבדלים בין הצדדים התחדדו והעמיקו בתקופת דה-סנסר; הרוזן דה-בוואזי דאז, אביה של
הרוזנת הנוכחית, נהה אחרי דה-סנסר בגלוי והעמיד לרשותו את אנשיו, להבדיל ממורינין,
שחרף אדישותו התיאולוגית צידד מסיבות פוליטיות בז'יל דה-פומאר ובזרם השמרני
ממישורי הבוץ (כל עוד הוא וקלאן מורינין עצמו פטורים מן ההצקות האדוקות שלהם,
כמובן). מורינין ראה את האמור לעיל כגובל בבגידה, אולם כוחו של דה-סנסר גרם לו
להבליג; הגם שהדרך בה הרוזן דה-בוואזי חמק מסיוע למורינין במלחמתו כנגד דוכס המזרח
(בנימוק כי אנשיו דרושים למלחמת הקודש בקרייסנאו), היתה יותר מעלבון.
הרוזן בוואזי נפל בקרב
הנורא של סיראנד דארגות', ולצידו נפל גם בנו ויורשו; מאחר ונכדו של הרוזן, הירלאן
דה-בוואזי, היה ילד שנחשב צעיר בהרבה מכדי לרשת את הכס, נתפס השלטון בידי בתו של
הרוזן, הגבירה אן דה-בוואזי. בתחילה, קידם מורינין את הרעיון בשאגת צחוק פראית,
והיה סמוך ובטוח כי 'האישה המטופשת תועמד במקומה' במהרה בידי הואסאלים שלה עצמה,
שיסרבו לקבל את מנהיגותה.
אלא שאן דה-בוואזי, למגינתו של מורינין, הצליחה לשרוד ולהטיל מרות, מגלה עצמה
כאישיות קרה ויהירה שכולם אוהבים לשנוא, אולם לצד זאת, פוליטיקאית ערמומית בחסד,
שידעה לתמרן את הבארונים שלה ולהטיל עליהם את מוראה, או למצער לנקוט ב'הפרד ומשול'
מוצלח למדי; זאת, תוך שהיא מתקרבת דווקא למי שבעבר היו יריבי בית בוואזי – מועצת
העיר החופשית לה-רולי.
בשנתיים האחרונות, נראה כי הדוכס דה-מורינין הולך ומאבד את סבלנותו; והגם שהוא
עדיין נרתע מלנסות להפיל את אן דה-בוואזי במישרין, הרי שחמתו בוערת בו, ובעיקר הוא
חושד שהיחסים בין אן דה-בוואזי לדוכס דה-שבלייה הדוקים יותר מכפי שהם נראים. בצר
לו, פנה מורינין לדרכי עורמה, שהם בדרך-כלל זרות לו; אנשיו, שפועלים ממצודת פאגנור
מטילת האימה שבגבול מורינין-בוואזי, ממנים לפי השמועה בריונים ועושי צרות, שהחלו
מציתים פרובוקציות ומתגרים בבארונים של אן דה-בוואזי. כאשר אחד מאותם בארונים,
דה-טורליאנש הזקן, השיב מכה אחת אפיים והורה לתלות את עושי הצרות, טען מורינין
לנקמת דם, ויצא בעצמו למסע מלחמה, שהעלה את הטירה באש, הרג את הבארון הזקן בקרב
אחד לאחד שכפה עליו, לפי מיטב המסורת של הקלאנים הצפוניים, הוקיע את ראשו על
החומה, ונטל את בנו ובתו כשבויים.
אן דה-בוואזי, חרף תקוותו של מורינין, לא שלחה את צבאותיה להגנת דה-טורליאנש, הגם
שהדבר עלה לה בלעג מר מפי אצילים רבים, שריננו על כך ששכחה את כבודה ואת מחויבותה
להגן על הואסאלים שלה. תחת זאת, שלחה תלונה חריפה למלך (שיש אומרים שנלווה לה גם
חלק סודי, בדמות חילופי מכתבים מוצנעים שגם מעטים בלשכה המלכותית נחשפו להם), והלה
רתח מזעם, ואיים על מורינין כי בפעם הבאה שיעשה זאת, יראה כמורד במלכות.
מורינין, הגם שענה בגסות רבה, אינו מעוניין כרגע בעימות ישיר מול הכתר; ולכן העדיף
לכבוש את זעמו ולא לחזור על מעשיו, והסכים 'לפיוס' מזוייף עם הרוזנת דה-בוואזי;
תחת זאת, הוא ממשיך להסתמך על כנופיות לא רשמיות של גיגלרים (שודדים מאורגנים
בצורה חצי-צבאית), כמו גם פועל בדרכים אחרות כדי לערער את שלטונה של 'האישה
הבוגדנית', בתקווה כי תפול, אולי מידו של אחד הואסאלים שלה עצמה, באורח שיאפשר לו
למנות רוזן ההולם יותר טעמו.
לצד השימוש בגיגלרים, בריונים ושכירי-חרב, שב מורינין ונדרש לברית הכפויה בינו
לבין הנציב דה-פומאר והקנאים שלו, ש'סימנו' את רוזנות בוואזי וגבירתה מטעמים אחרים
לגמרי. בית-בוואזי היה ונותר בעיני הקנאים הדתיים בית כופר למחצה, שתמך בגלוי
בדה-סנסר, ועד היום לא חזר בו בכנות; הרוזנת שלו מסרבת לאכוף או ממסמסת ציווים
דתיים שלא נראים לה, מעסיקה שכירים מהשבטים האיגלינים ומקרייסנאו ומעניקה להם סובלנות
דתית; ומעל הכל, נמנעת מפעולה ממשית לרדיפת המיניות והכפירה שעודם מבעבעים במחוזות
שלטונה. מעבר לכך, קנאי הכנסיה ממילא מביטים בעיין עקומה בשלטון יחיד של אישה
המסרבת מזה שנים להנשא.
לאחר שז'יל דה-פומאר נוכח, שאין די בקנאותו של שליח-הקדושה של המחוז, אנגרן
דה-קנייר, משום שאדוק ושונא מינים וכופרים ככל שיהיה, אין הוא האיש לעמוד מול
הרוזנת, החליט הנציב, בעצה אחת עם בן-בריתו האדוק והמפחיד, מנהיג מסדר 'כוהני
המשנה', לשלוח שליח כנסייתי מיוחד לרוזנות בוואזי, כדי להעביר 'דיווח מפורט' על
פעילות המינים והכופרים במחוז. השליח אכן נשלח והחל בפעולתו, מה שהכניס את הקנאים
המקומיים לאקסטזה מסוכנת; אולם במקביל, שלחה הנהגת הכנסיה בעיר הבירה שליח מקביל,
איש כנסיה מתון שהיה בעבר אחד מאנשיו של דה-סנסר; חלוקת הסמכויות בין שני השליחים
אינה ברורה, והיריבות ביניהם גדולה; פומאר, מצידו, רואה את המעשה כסטירת לחי שספג,
אישית, מהנגיד הזוהר וסגנו; ולא פומאר הוא האיש שיבליג על כך. יודעי דבר טוענים,
כי קיים קשר בין העלבון דנן שספג, למהלך השאפתני בו נקט, ממש לאחרונה – הודעה על
רצונו לכנס מעין סינוד דתי של כמרי הצפון; סמכות, שבאורח עקרוני שמורה לנגיד
הכנסיה בלבד (לעג הגורל, אבל במעשה זה מסתמך פומאר, הגם שבאורח מעוות, על תקדים
מרדני קודם, גם אם מתגרה מעט פחות, בו נקט בעבר שנוא נפשו שארל דה-סנסר).
מסופר, כי לאותו סינוד, שנערך לא במקרה במנזר לה-הירקול, שם נטבחו בני-בריתו של
דה-סנסר, הרוזן דה-סרלייר ובני משפחתו, יגיעו ויאספו הקנאים הגרועים ביותר מכל
רחבי ז'ראל, וכפי שאמר מישהו 'הקרקע עצמה תרעד, ותבעבע גופרית'; ושמועה אפלה אומרת
כי, בפעם הראשונה מזה שנים, נשקלת הוצאה של המסדר המקולל, האינקוויזיציה של
סנט-זורדי, מן המנזרים המבודדים בהם הם מסוגרים במשך מאות שנים.
תושבי רוזנות בוואזי
עצמה, ברובם, לא יודעים הרבה על המאבקים הפוליטיים, אף כי שמועות מפחידות על
הסינוד שיערך בלה-הירקול הגיעו לאוזני רבים מהם; גם כך, הפכה הכנסיה בשנים
האחרונות מחמירה ומציקה בהרבה מכפי שהיו רגילים בשנים עברו. רבים חשים, כי הרוזנות
מוקפת אוייבים; ועד כמה שרבים מתעבים את אן דה-בוואזי ויחסה היהיר והמחליא לפשוטי
העם, הם מעריכים אותה באל-כורחם. זאת, בעיקר משום שלמרות המלל השחצני, הרוזנת
דואגת כי מצבו הכלכלי של הדומיניון שלה יהיה שפיר, ולשיטתה "כדי שאיכרים יהיו
שקטים וכנועים, יש לדאוג שתמיד יהיה להם מה להפסיד"; או למצער, גם שונאיה
המושבעים של הרוזנת מודים, שהחיים תחת שלטונה עדיפים עשרת מונים על שעבוד לפראים
ממישורי מורינין.
סיבה טובה לדאגה, לעומת זאת, יש לתושבי הרוזנות בשל האוסף הירוד של הבארונים
שמושלים כיום כואסאלים של הרוזנת; שארל דה-לולאס הוא מפגר למחצה, ואינו שולט בנעשה
בארמונו, כשהוא מתומרן בידי גורמים מפוקפקים שהולכים ותופסים עוצמה בשטחו; הבארון
של פארם ד'אומברה הוא אדם חלוש אופי ושקוע בחובות, שהאיכרים העשירים שלו מזלזלים
בו בפומבי, ומלגלגים עליו שאינו שולט אפילו בחדר המיטות שלו; הבארון פיליפ
דה-פונטייה, שהחליף את טורליאנש הזקן, הוא חנפן מנופח, שרודה בנתיניו בקטנוניות
מופלאה; וגרוע מכולם הוא הבארון הילד החולני והחיוור של העיר ז'אפורי, שהטירוף
שלו, המכשף האפל שמייעץ לו, והתאווה שלו לחיי אלמוות מטילים אימה בלבבות. לשיטתו,
בני האדם אינם יותר מנמלים, שמבינות רק כאב ועונג; וכך הוא נוהג בנתיניו, חרף
אזהרותיה וזעמה של הרוזנת; לטענתה, ידה קצרה מכדי להתערב יתר על המידה בענייניו של
פיאודל הכפוף לה; ציניקים, לעומת זאת, טוענים כי הרוזנת משמרת את הנער המטורף
ושלטון האימים החולני שלו, כדי שיהיה דוגמא חיה לאנשיה, בדבר הצפוי גם להם אם היא
עצמה תופל.
העיר החופשית לה-רולי
(בשמה העתיק והמלא: לה-רוואלין), נחשבת כחלק השפוי והמשגשג יותר של הרוזנות, מלבד
אולי האיזורים המסורים לשלטונה הישיר של אן דה-בוואזי עצמה. המאורעות האחרונים,
ובעיקר גלישת איומים מהיערות ומחוזות הגבול ממערב להם, הגובלים בנחלות מורינין,
הביאו להתקרבות בין מועצת העיר החופשית לבין הרוזנת, למרות מתחי העבר שהולכים
שלוש-מאות שנים לאחור, לתקופה בה התמרדה העיר ולחמה ברוזני המחוז, עד לפשרה שהפכה
אותם לעיר חופשית, הנהנית ממעמד מקביל לאדון-פיאודלי אוטונומי הכפוף ככזה לאדוני
בוואזי. עם זאת, ולמרות שהעיר החופשית עודה עשירה יחסית ומחזיקה מעמד יפה, הצללים
גולשים במהירות גם לתחומה. במשך יותר ממאתיים שנים, שרר בעיר דו-קיום סביר למדי
בין המאמינים של הכנסיה הז'ראלית הראשית, לבין הזרם של כנסיית 'ואלארין של השדות',
שנחשב לזרם על סף או מעבר לסף המינות. זאת, הגם שלא אחת הורמו גבות נוכח העובדה כי
רוב הכמרים של אותו זרם הם נשים (לשיטתם, רק אישה יכולה למלא את מקומה של
ואלירין); ולעיתים משרתות אותן נערות אוחזות צינה וחרב; הגם שחלק מהפולחנות של
הכנסיה נראיים דרואידיים יותר מאשר ז'ראליים טהורים, התפילות ובעיקר צורת הפולחן
והסקרמנטים שונים במידה רבה, ועוד.
בנוסף לאותם מינים, שזכו במשך הדורות לסובלנות מפליגה בהיותם נחשבים כורמים ובעלי
מלאכה מוכשרים ומועילים, חיו בסביבות העיר גם זרים אחרים, כגון קרייסנים, ואפילו
קומץ רוסלאנים מההרים הגבוהים בצפון, ולעיתים גם בריות אחרות ומוזרות עוד יותר.
אלא, שהאיזון החל מתערער במהירות, לאחר מפלתו של שארל דה-סנסר.
דה-סנסר, שחזונו לרפורמה מקיפה בכנסיה כלל גם את שילובם של מספר זרמים כגון
'כנסיית ואלארי של השדות', זכה לתמיכה לא מסוייגת ממאמיני הכנסיה הזו. רבים
מהלוחמים, כולל הנשים הלוחמות המפורסמות שלהן, עמדו לצידו ונפלו לצד אנשיו בקרב
הנורא של סיראנד דארגות'. כעת, לאחר מפלתו, ולאחר שקנאי הכנסיה שכנעו את עצמם כי
'האל עצמו אמר דברו' שדה-סנסר ודרכו חוטאים, משוקצים ומכשילים את אלו שטעו להאמין
בהם, החלו הקנאים להתרבות ולסחוף חסידים, גם באיזור השליו בדרך-כלל של לה-רולי
והעמקים שמקיפים אותה.
לשיטת הקנאים, המינים החצופים והנשים המופקרות והפרוצות שאיתם, הוכיחו את בוגדנותם
וסייעו לדה-סנסר בכפירתו, כדי להשחית את הכנסיה מבפנים; והדבר מעיד על כך, כי 'כבר
לפני שנים היה צורך להעמיד אותם במקומם'. עד כה, הרי שמועצת העיר עומדת בפרץ,
ואוסרת באיסור חמור על מעשי אלימות ועל הפרת הסדר; אלא, שלא ברור כמה זמן תוכל
להמשיך ולעמוד בכך, ולפחות שניים מחבריה, שנתונים ללחץ אישי גדול, כבר מתנודדים.
את מסע ההסתה כנגד מאמיני ואלארי של השדות, מוביל כיום מטיף צעיר, נאה מאד
וכריזמטי להחריד בשם האח מאטיס טרובאל; הלה הגיע ללה-רולי ממחוז אחר (כנראה גורש
מנחלות הדוכס שבלייה, מטעמים מובנים למדי), כשהוא מלווה בחבורות של 'מלקים';
נזירים או ספק-נזירים שמלקים את עצמם ככפרת-עוונות, ונכנסים אגב כך לאקסטזה של
טירוף אלים. שמו של טרובאל יצא לפניו כעושה ניסים, ואנשים רבים מדלת העם החלו
נוהים אחריו. אומרים, כי בעניין ה'כנסיית השדות', למצער, נגדה ונגד מאמיניה הוא
מטיף השכם והערב, לא כולם נוהים אחריו רק לשם שמיים; רבים ממאמיני אותה 'כנסייה של
כופרים' הם אנשים אמידים יחסית ובעלי רכוש, כולל אדמות כרמים רבות-ערך ויקבים של
גפן צפונית יקרת-מציאות; ויש לא מעטים בדלת העם, כולל איכרים חסרי אדמות, בטלנים
ונוודים, שהיו שמחים לשים את ידם על אדמות כאלו, שלא לדבר על ביזה קלה מ'כופרים',
שהיא 'כידוע פטורה מחשש חטא'.
אם לא די בכך, הרי שיש
כאלו במועצת העיר שחוששים, שאם ימשיכו להגן על אותה קהילה שנואה, הרי במוקדם או
במאוחר, הטפותיו של טרובאל ודומיו כנגד העשירים החוטאים יופנו כלפי ההון שלהם ושל
מקורביהם; או למצער, המחוז ידרדר לכאוס, ויתכן שימשוך את עיניו המטורפות של הבארון
הילד מז'אפורי.
אי לכך, הרי שמעל מרכזם של 'כנסיית ואלארי של השדות', החולש על העיירה הפסטורלית
קורנילין בלאנש, נאספים ענני סערה שחורים; והשאלה היא לא אם יפרוץ משבר, אלא מתי
וכיצד.
חזרה
לאינדקס של ההרחבה: ממלכת ז'ראל
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.