הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
רובע המשי
המתחם של מר
רידג'הארט
("בית
הקברות לפילים")
חזרה
אל דף המבוא של העיר הידרקראון | חזרה
לרובע המשי | חזרה
אל העיר הצפונית
"הנה השער, ממש בקצה של הגשר המחורבן. שמה בפנים הוא מסתתר, הממזר
הזקן".
רעם כנפיו השחורות של גלגל המים היה כה עז, עד כי הקברן נאלץ להרים קולו לצעקה;
בלאק בוגארט, גלגל העץ הגדול של רובע המשי, סב וחרק באיטיות בתוך הזרם השוצף שמתחת
לגשר, מקום בו זרמו שלוש בריכות שוצפות זו לתוך זו, רועשות ומתיזות סילוני רסס ואד
לגבהים עצומים. הגלגל עצמו, מלאכת מחשבת של מוטות, צירים וכנפי עץ שחורות שהשנים
החלו נותנות בהם את אותותיהן, רעם בלא הפסקה, בעודו מסתובב ומושך אחריו את צירי
המתכת הכבדים, במקהלה עמומה של הרעם והתז, חרוק ושרוק; סילוני קיטור מעובים בקעו
בזה אחר זה מתוך גגות מכבסת האריגים העצומה שמעברו המזרחי של האפיק; כעת, יכול היה
העומד על הגשר לראות אך בקושי את החצרות העצומות, על עשרות עגלות המטען, הכובסות
והסבלים המתרוצצים אנה ואנה.
הגדה המערבית, לעומת זאת, הלכה וקרמה עור וגידים, ככל ששירכה העגלה המטלטלת את
דרכה לאורך לוחות האבן של הגשר; חרף החומה הגבוהה, ניתן היה לראות מרפסות עמודים
ארוכות ומוצללות, שורות-שורות של אבנים מגולפות לעייפה, שריגי קיסוס ודלתות
מהודרות, חבויות למחצה מאחורי הערפל האפור של העיר הצפונית.
"כאן הוא חי, מר רידג'הארט ירום-הודו" הקברן גיחך, חושף טורי
שיניים חומות "מאז שסגר את הבית-אופנה המופלץ שלו, ברח לכאן וכמעט שלא יוצא.
כל הזקנים האחרים, בחליפות המגונדרות ואכולות העש, הם דיירים בשכר שלו; כמעט כולם.
הוא בשבילם המלך המזדיין של ההיכל, של כל המנות היקרות והמופלצות שהם אוכלים, ושל
כל נשפי הריקודים של הבשר המקומט, למטה בתוך באולם הגדול. אל תשכחי את זה, מיסי,
אם את יודעת מה טוב בשבילך".
הנוסעת הנהנה, פניה החיוורות מוסתרות כמעט כליל מתחת לברדסה הכהה; נדמה היה לקברן
כי הוא רואה שמץ, לא יותר משמץ, של הבזק מסוכן בעיניה האפורות-כהות.
"לקוחות טובים יש לי כאן, הרבה לקוחות טובים" הוסיף הקברן מקץ רגע,
בעודו מצליף בסוסים לעבר השער שהסתמן בקצה גשר האבן "רואה את הבחור הגדול,
תלוי שמה מעל הקורות?"
ראשו המפוחלץ של הפיל העצום נגלה כעת מבין אדיהן המתמרות של הבריכות,
חטיו העצומים, המעוקלים, מצלים על קמרון האבן המעוגל מתחתיו. "אדון הבית המחורבן
צד אותו בעצמו, כשהיה הרפתקן צעיר שמה בדרום הרחוק, ככה אומרים. על שם החיה הזו,
החברה' קראו לכל המקום הארור"
גיחוכו של הקברן התרחב.
"בית הקברות לפילים, ככה קוראים היום למקום זה; בגלל הראש של החיה, אבל לא
רק. מצד שני, לא הייתי מזכיר את השם באוזני אדון הבית, אם הייתי במקומך. אולי יום
אחד, כשגם הוא יהפוך להיות לקוח שלי, אלחש לו כל מה אני חושב עליו, לפני שאסגור
עליו יפה-יפה את המכסה. אבל לא היום, מיסי. לא היום. הספקתי לספר לך איך המשוגע
הזה לא הסכים לערוך היכרות רשמית ביני לבין האישה שלו, אחרי שאת'ל הזקנה נפחה
ת'נשמה המקומטת שלה? בארון זכוכית הוא סגר אותה, ככה אומרים; עמוק עמוק מתחת להיכל
התענוגות שמה משמיעים מוזיקה בשבילו בשביל החברים שלו. אבל בסוף הוא יגיע
אלי" הקברן חיכך את ידיו "בסוף, כולם מגיעים, מיסי. ככה זה. בהנחה שלא
יהיו עוד משוגעים בארונות זכוכית מוזרים, כמובן".
הנוסעת העלתה חיוך עדין, מלגלג, וקפצה בקלילות מתוך העגלה.
"למען האמת, באתי לבקר את פוסטר הזקן" הפטירה, מיישרת את ברדסה ומעלימה
קווצת שער כהה.
"הסופר?" הקברן ירק "זה משוגע עוד יותר מאדון הבית, אם הדבר הזה
אפשרי בכלל. "כל היום יושב במגדל הצפוני, ולא מקבל אורחים; ואני יודע את זה
יפה כי האחיינית המטומטמת שלי החליטה יום אחד שיש לה יומרות ספרותיות, הבטלנית
הקטנה. הייתי צריך להצליף בה כהוגן, אם את שואלת אותי, במקום להכנע לחירבון הזה
ולקחת אותה אליו, רק כדי שיזרוק את שנינו מכל המדרגות. מילא-"
הקברן שב וירק.
"יום אחד, בקרוב, כשגם הוא יהיה לקוח שלי, אכניס גם את הנסיעה המחורבנת ההיא
לתוך החשבון, בתוספת ריבית. קופה יפה אני אעשה עליו, על החמור המשוגע ההוא. את
בטוחה שהוא יסכים לקבל אותך? נו מילא, אם הוא יזרוק אותך החוצה, בואי אלי שוב.
אעשה לך הנחה בתעריף חזרה, רק בגלל שאת ליידי יפה; ואחת שלא נראה שאספיק להפוך
ללקוחה שלי, מה לעשות"
צחוקו העכור של הקברן נקטע, כאשר הגבירה הזדקפה לפני השער, מניחה לרגע לברדס להשמט
למחצה ולגלות טפח מפניה החלקות וממחלפות שערה החום-שחור.
"הו, אל דאגה. פוסטר יכניס אותי, ואפילו יפציר בי להשאר לתה של ארבע. אתה
מבין, הוא מכיר אותי זמן רב למדי... מאז שהיה ילד קטן, למעשה".
ובלא לחכות לתשובה, שבה הגבירה החיוורת והטילה את הברדס על ראשה, חומקת כצל לעבר
השנהבים המשומרים ושומרים הדורי המדים מאחוריהם – מותירה את הקברן פעור הפה
מאחוריה.
המתחם
הדרום-מערבי, תיאור כללי:
המתחם הגדול והמוגבה
בדרום-מערב רובע המשי, המכונה באורח בלתי רשמי 'בית הקברות לפילים', מורכב משני
קומפלקסים שונים בתכלית, ובמידה רבה יריבים, ששוכנים משני עבריה של סדרת בריכות
מלאכותיות קוצפות, מחוברות בצינורות מחלידים ובשורת מפלים קטנים. מרכזו של המתחם,
או הבקע שמפריד בין שני חלקים, שוצף וקוצף תמיד, ומניע סדרה של גלגלי עץ, לרבות Black Boggart עצום המימדים, ששיך לגדולה במכבסות האריגים של רובע המשי. סמוך
לאותו גלגל עץ עצום וחורק תמיד, מחבר גשר עץ את שני צדדיו העוינים של המתחם: המכבסה
הגדולה ממזרח, וקומפלקס המגורים המפואר והמוגבה ממערב, על מרפסות העמודים, הגנים
הקטנים ושלושת המגדלים הנישאים שלו.
כך נוצר הניגוד בין
שני חלקו המזרחי לחלקו המערבי של האיזור:
החלק המזרחי הינו נמוך
והמוני יותר, הומה עגלונים ובהמות משא; סבלים מעמיסים סלי בגדים וגלילי אריג; מאות
תופרות וכובסות בבגדים פשוטים ובלים למדי, אצות לכאן ולכאן בין המבנים המדכאים
למראה של המכבסה ומחסניה, המגורים העלובים בפאתיה, ובית האוכל הגדול המשמש הן את
עובדי המכבסה והן את העובדות הרבות של בית-האופנה 'הנול המבורך'; בין לבין, משתרעות
חצרות רחבות ונמוכות, מרוצפות בקושי, שביניהן סמטאות עמוסות גרוטאות וערימות
סמרטוטים; הקיטור עולה ורובץ מעל מבני הלבנים הנמוכים כמו שמיכה עכורה ומחניקה;
הצעקות וחריקת הגלגלים אופפות את הפתחים, ביום ובלילה; והמוני נשים בלבוש פשוט
יוצאות ונכנסות, נתונות לאדונותם הגסה של שני בעלי העוצמה של המתחם: הבוס המגודל
וגס הרוח של המכבסה הגדולה, וגבירתו הצייקנית והאדוקה עד מיאוס של בית האופנה
'הנול המבורך', שבולשת תמיד אחר עובדותיה, לרדת לחייהן, לקנוס ולעיתים לפטר עבור
עבירות מוסר ושאר 'פגעים שבחומר, שפוגעות בבריאות הקהילה האדוקה שלי'.
למרות אותה אדיקות
ראויה לציון, הרי שפושעים וסרסורים לא נעדרים אף הם מחיי המתחם המזרחי; ויש אומרים
שכמה וכמה מהעגלונים, סוחרי הסמרטוטים וכיוצא באלו, מחזיקים למעשה ב'משרות
כפולות'. זאת, כאשר כמה מהם מסרסרים ו'צדים' נערות צעירות למשכב עבור כמה מדייריו
היותר תאוותנים (ולעיתים גם סוטים ממש) של המתחם המערבי. נראה, כי אי-כה, המלשינים
ומשגיחות המוסר של גבירת הנול המבורך, מצליחים לכל היותר לתפוס את החוטאות
האומללות, אולם כמעט לעולם לא את אותם סרסורים; ויתכן שלא בכדי.
מר רידג'הארט
ו'בית הקברות לפילים': החלק המערבי, לעומת זאת, הינו מוגבה יותר
ושקט בהרבה, ובין גניו הקטנים, מרפסות העמודים עתיקות היומין שלו ומגדליו הנישאים,
מתגוררים כיום בעיקר מעצבי-עבר ושאר בריות מהמעמד הגבוה של רובע המשי, שפרשו כליל
או כמעט כליל מעסקים בעוד הפרוטה מצויה בשפע בכיסם. המתחם המערבי, על דירותיו
ההדורות, האולמות המפוארים (רובם תת-קרקעיים) שמשמשים את דייריו לחיי חברה, וקומץ
החנויות והמסעדות היוקרתיות והנפוחות למדי שלו, שייך ברובו למר קווין רידג'הארט.
ברנש זה, שנמצא כעת באמצע שנות השבעים שלו, הינו דמות מוכרת מאד ובולטת מאד במתחם
בפרט, וברובע המשי בכלל; אדם גדול וסמוק, הגיל אך תרם לחלקת כרסו המטופחת. ראשו
קירח כמעט לחלוטין, מלבד שפם עצום שהיה פעם חום-צהבהב וכיום הוא לבן כמעט לגמרי,
שמזכיר בצורתו (וביחד עם צורת ראשו ועורפו העבה של מר רידג'הארט) ניבים של סוס ים
גדול ומיובל.
מר רידג'הארט הינו בעליו לשעבר של בית אופנת-עילית שנסגר (ומכר את מרבית פעילותו
ונכסיו ליד היכל המשי למליסה בריק גסת הרוח ובית האופנה החדש והשנוי במחלוקת
שהקימה). מר רידג'הארט, שרוב העת מכונה בפי הדיירים (ולא רק בפיהם) בשם הקצר
והפשוט "אדון הבית" (Master of the house), ביקש להקיף את עצמו ב'אנשים כמוהו', שיחיו סביבו ובמידה רבה
יכרכרו סביבו בחלקם האחרון של חייו; ויצר אכן קהילה ראויה לציון – אף כי יש
אומרים, נגועה בלא מעט תמיהות ואולי גם 'לפחות שני שלדים, טמונים עמוק בארון':
בכך, מתכוונים הבריות הן להתנהגותו המוזרה של אדון הבית, שסירב להשלים עם מות
רעייתו האהובה, והורה לשמר את גופה בתוך ארון זכוכית מוזר, אותו טמן בקריפט עמוק
מתחת למרתפי המתחם, שם הוא עורך לזכרה טקסים מוזרים מדי חודש; והן ליריבות הגלויה
בינו לבין הסופר הזקן והזעוף תמיד ויליאם פוסטר, שהוא בעליו של המגדל
הצפוני של המתחם (בעל השם המוזר The Gnawing winter’s tower). יריבות זו, כך מרכלים, מקורה לפני יותר מיובל שנים, בעת שקווין
רידג'הארט, ויליאם פוסטר וארתור פארנוייל[1] היו נערים צעירים, ושימשו שלושתם
כשוליותיו של אביו הגאון אך הלא-יציב במזגו של ארתור, הרב-אומן דונאל
פארנוייל.
מעל משקוף שער הכניסה
הגדול למתחם, הורה אדון הבית להציב ראש מפוחלץ של פיל ענקי, אותו צד בתקופה בה היה
מחפש-אוצרות אי-שם בדרום; ואילו כמה שנהבים מרשימים אחרים מוצגים לראווה בחלקים
אחרים של החצר המשותפת והקרדו הגדול (לצד כמה פוחלצים של יצורים אחרים ומזכרות
דומות); ומכאן ראשיתו של הכינוי 'בית הקברות לפילים', שליצני רובע המשי הדביקו
למתחם כולו; ולא בכדי.
מתחם
"בית הקברות לפילים": המתחם המערבי בנוי ברובו מסביב לחצר מרכזית
מרובעת אחת. לשם, מוליכים שני שערי הכניסה הגדולים: שער Black Boggart שנפתח אל הגשר וצופה על גלגל העץ הענק והקוצף במזרח, ו"שער
השנהב" (The
Ivory Doorway) הגדול בדרום; שני
השערים מוליכים אל מסדרונות מקורים, שבסופו של דבר נפתחים אל אותה חצר מרכזית.
החצר המרכזית היא רחבה גדולה, מהודרת מאד ומוקפת מבנים משלושה כיוונים. אותם מבנים
שנישאים לגובה מצידי החצר, עשויים אבן כבדה ומסוגננת היטב, ומתרוממים לגובה בשלוש
קומות של מרפסות עמודים החולשות על החצר מגבוה, ובתוכם עשרות דלתות המוליכות
למערכות חדרים קטנות וגדולות.
החצר עצמה מרוצפת באבנים צבעוניות, ובפאתיה מספר מתחמים של מסעדות יוקרתיות
ומתנשאות למדי; מעברים אל חצרות אחרות וצדדיות, וסתם פינות ישיבה בצל עצים קטנים,
לשימושם של דיירי המתחם המהודר; רבים מאלו, מבלים בחצר שעות ארוכות, מעשנים
מקטרות, משחקים קלפים ומרכלים, או משוחחים על תהילת ימים עברו, בהם היו הימים
בהירים יותר, והקמטים מעטים יותר.
במרכז החצר, בתוך מעמד אבן מגולף, נישא גזעו של עץ מת למחצה, שמקורו בשתיל נדיר
שהביא מר רידג'הארט ממסעותיו בדרום, ונקלע גרוע למדי; הגזע אמנם גדל לגובה, אולם
רוב הענפים שפרש סביבו מתים או מתים למחצה, ומצמיחים רק קומץ עלים בגוון
סגלגל-בהיר; ויותר משהעץ חי, חי בטוב ובשפע על הגזע אוסף עשיר של טחבים ופטריות
לבנות-כסופות שצומחות בעשרותיהן מתוך הקליפה הסגולה-שחורה המבוקעת; ונראה כי מי
הגשמים שזולגים מטה מהחלקים העליונים של המבנה, מזינים היטב את כל אותה מושבה של
דיירים לא קרואים, שהעץ ודיירי המבנה הספיקו עם השנים להתרגל אליהם.
מרבית הדיירים של
המתחם חיים במערכות החדרים הרבות שבנויות משלושת צידיה של החצר המרכזית; רוב-רובם
של אלו הם מעצבי-עבר עשירים, אומנים שפרשו או פרשו למחצה מעסקים, הרפתקנים בדימוס שהזקנה
אחזה בהם, וג'נטלמנים בעלי קצבאות נאות מהכפר שלא הצליחו להשתלב ברובע המשי עצמו
ונספחו אל כל אלו. מר רידג'הארט הוא הסמכות העליונה והיחידה בכל הנוגע לחוזי
השכירות, הוא קובע את המחירים לפי רצונו, וידוע שהוא לא אחת מתחשב באנשים שהוא
רוצה בנוכחותם בעולם המהודר והקרתני שיצר לעצמו, וכאלו עשויים לזכות לתעריף מתחשב
למדי. לא בכדי נאמר, ש'בית הקברות לפילים' הוא בדרך-כלל התחנה האחרונה בחייהם של
אנשי רובע המשי – כלומר, אלו מהם שהתמזל מזלם.
מלבד החצר המרכזית וקומפלקס המגורים הבנוי מעליה, מתחם 'בית הקברות לפילים' שולח
שלוש שלוחות צדדיות, שכל אחת מהן עוברת דרך חצר קטנה, ומסתיים במגדל עגול נישא,
מזכרת לימים שכוחים בהם שימש הקומפלקס מטרות אחרות מאשר מגוריהם של מעצבים קשישים
ונרגנים. המגדל העתיק והגבוה ביותר, מוקף בטבעת עצי מחט מזן צפון-הידרוסטי, וזכה
לכינוי Gnawing
Winter’s tower. בניגוד לרוב חלקי
הקומפלקס, הבעלות על המגדל הצפוני אינה שייכת למר רידג'הארט, אלא דווקא ליריב ותיק
שלו, בעל היסטוריה משותפת ההולכת עשרות שנים לאחור – הסופר הזעוף, המתבודד והמוזר
(אולם גם עשיר כקורח) מר ויליאם פוסטר. הלה, בריה מוזרה שמהווה מקור ללא מספר
שמועות, אינו יוצא ממגוריו מזה כמעט עשור שנים, ומעדיף להתבודד בטרקלין שלו בחברת
קומץ משרתים ותיקים ונאמנים, ולבלות שעות בבהיה בתמונת שמן עתיקה התלויה באותו
טרקלין.
עם זאת, מספרים כי בעבר, קיים קשר עם סופרת הרומאנים הרומנטיים הידועה שריל
סוויפטהארט, בעיקר כשזו היתה עדיין בראשית דרכה; ויש אומרים, כי הרבתה לשוחח עימו,
וקיבלה השראה מכמה מסיפוריו האפלוליים – בעיקר בעת שכתבה את ספרה השני "אבני
אודם לנצח"; שילוב בין רומן רומנטי וטראגי לרומן היסטורי, המתרחש ברובע המשי
בתקופת הרב-מג המטורף קרטרפליים ויצירות כפיו המכושפות, שנוצקו משעווה חיה (רבים
טוענים כי בפועל, רבות מהשמועות על ימי הרב-מג המטורף ויצירות כפיו, הן למעשה
גלגול של יצירי דמיונה הפורה של סוויפטקלאוד, אותן יצקה לרומן שלה, ולא להיפך).
אולם מלבד מר פוסטר
ומעט יחידי סגולה אחרים, רוב דיירי המתחם התקבצו לקהילה הכרוכה סביב 'אדון הבית',
ובמובנים מסויימים כמעט סוגדת לו. רידג'הארט הוא האיש לפיו ישק דבר; הוא המרכז של
הארועים החברתיים הקרתניים והסעודות המשותפות; ורוב-רובם של הדיירים ישתתפו, או
למצער יחלקו רב, גם לטקסים המוזרים, האפלוליים והטרגיים שהוא מבצע בקריפט העמוק
שמתחת למרתפי המתחם, שם שמורה רעייתו המתה בארון הזכוכית המוזר שלה. איש מהם לא
יעז לגנות, או אפילו להשמע כמגנה, את העובדה כי בשנים האחרונות, התחבר רידג'הארט
עם ננס מערות מוזר, שלימד אותו עיסוקים מוזרים עוד יותר, כולל רכישה של מעבדה שלמה
לרקיחת שיקויים – הגם שכל אדם אחר שהיה עוסק ב'הבלים מקושקשים שיאים לאלכימאי ריקא
ושאר פוחזים', היה זוכה לגינוי חריף ומקיף של אותה קהילה עצמה.
אולם הנשפים ("הסיפון התחתון"): לב-ליבם של חיי הקהילה הסובבת את
מר רידג'האט, הינו האולם התת-קרקעי הגדול והמוזר שמתחת למבנה המערבי והחצר הגדולה,
ושם נערכות בדרך-כלל הסעודות המשותפות הגדולות, ערבי התרבות והמופעים שנועדו לבדר
את הדיירים נשואי-הפנים. באורח יחודי ומוזר, לא רק שהאולם כולו מעוצב כבטנה של
אוניה, לרבות גלגל הגה ענק שמסתובב לאיטו, קירות המחופים בקרשי סיפון מעושים (אולם
מפוארים), ותמונות של קרבות ויצורי ים; אומרים שבמצוותו של מר רידג'הארט, כישף
ידידו הננס את האולם בקסם רוח מחוכם, כך שלרצונו של אדון הבית, שומעים היושבים
בתוכו קולות של גלים, צווחת שחפים וכיוצא באלו; ולעיתים הם חשים כאילו האולם
מתנודד קלות, כאילו הם יושבים בבטנה של ספינת פאר אמיתית. אותו מנהג, של נשפי
ריקודים מהודרים באולם הרוחש, כאשר הגברות והאדונים המבוגרים ועטויי המחלצות
רוקדים לקול מוסיקה, רחש גלים ותנודות אוניה דמיוניות, כבר הפך לאחד לשם דבר במתחם
ובכל רובע המשי.
מן 'האולם הרוחש' יוצאות
מספר דלתות צדדיות, בין היתר למטבחים הגדולים ולרשת שלמה של חדרי הסבה צדדיים;
אולם דלת אחת, מחופה כולה בנחושת ובתוכה חרוט מצולע ירוק, נעולה תמיד, והמפתחות
מצויים בידי רידג'הארט ובידיו בלבד; משם, יורדות מדרגות אל מפלס תחתון יותר, שם
נפער פתח הקריפט בו טמן את גופה הקפוא של רעייתו.
'החוט
המשולש': רידג'הארט, פוסטר ופארנוייל
הקשר וההיכרות ההדוקה
שבין קווין רידג'הארט, ויליאם פוסטר וארתור פארנוייל, הפך מושא לניחושים ושמועות
רבות, בעיקר נוכח העובדה כי שלושת הצדדים לאותו 'חוט משולש', שהפך עם השנים למרירות
ויריבות עזה, שומרים על שתיקה זועפת בנידון.
המעט שידוע הוא כי כל השלושה שהו, בעודם נערים, תחת חסותו של אביו של ארתור,
רב-אומן שנוי במחלוקת שנחשב באותם ימים, אי-אז בשנות ה-80 של המאה הקודמת,
כמעצב-על. שלושים שנים קודם לכן, נטש דונאל פארנוייל את משפחתו הקרתנית והעתיקה
בווסטמור; והגם שמעולם לא התכחש להם באורח רשמי והוסיף לשאת את השם העתיק, לא שמר
עימם על קשרים. מסופר, כי בנעוריו, זכה דונאל לבוז מצד הסובבים אותו ובני משפחתו
אודות חיבתו ל'עיסוקים נשיים' כגון תפירה, ריקמה וציור, כמו גם בשל גינוניו שנראו
לאביו נשיים מדי; ואותם בוז והתנכרות צרבו אותו והפכו אותו, עם השנים, לאדם קשה לא
פחות מאביו הפרובינציאלי, שלא לומר הפכפך וסוער-מזג עוד יותר ממנו.
בהידרקרון, זכה דונאל להצלחה רבה, וגם התעשר עושר רב; בין היתר, עקב נישואיו לנצר
לשושלת רדפארן, ומשפטים שניהל כנגד 'הקהילה המושלמת' של רובע היסמין, שהסתיימו
בפשרה שבה שולם לידי רעייתו (ולמעשה לידיו) סכום פיצוי נכבד בגין עוולות שבהן
סירבה אליריה מרובע היסמין להודות, שהתבצעו בתקופת הכיבוש הרדיקלי. אלא, שאשתו לא
האריכה ימים, זכתה ליחס קשה מאד מצד בעלה, ומתה זמן קצר לאחר הולדת בתם השניה,
אחותו הצעירה של ארתור.
דונאל, שממילא בז בגלוי לנשים (באורח שנראה כגרסה מוקצנת של התכשיטן מר ארינט, שגם
הוא בנעוריו זכה בשנה בלתי נשכחת במחיצת הרב-אומן הידוע), לא נישא עוד מעולם,
ונודע כבעל-בית, בוס ומנטור תובעני וקשה מאד; את בנו ארתור, לא זיכה כמעט אף פעם
במילה טובה, ותמיד רטן כי הוא מזכיר את אמו; בתו ונסה זכתה ליחס גרוע עוד יותר,
ולמעשה ממש 'נמכרה' לנישואין בגיל מוקדם מאד, לטובת ג'נטלמן שנוי במחלוקת (ויש
האומרים גם אלים) שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. אלא, שכשרונו של דונאל, ומומחיותו
בעיצוב בגדי עילית, היו כה מבוקשים, עד כי החברה הגבוהה סלחה לו כמעט על הכל – לא
כולל רכילויות מאחורי הגב, כמובן.
כך או אחרת, הרי ששלושת הנערים דאז –
קווין רידג'הארט, ויליאם פוסטר וארתור פארינוייל, גדלו ביחד ב'חצר המלכות' של
דונאל, שככל שעברו השנים כך הפך שחצן ובלתי נסבל יותר, עד כי החל כמעט משווה את
עצמו לקרטרפליים האגדי. קווין, אז נער מרשים מאד וזהוב שיער, היה מאז ומעולם חביבו
של האדון, שהפך אותו למעין 'שוליה ראשי', וזיכה אותו בהתפעלויות פומביות מכשרונו
הנובט (עניין נדיר מאד אצל דונאל פארנוייל) – מה שהפך את קווין הצעיר לבעל כוח רב
בחצרו של הרב-אומן; עד היום, קווין מרבה מלל על כך כי תמיד הפעיל את כוחו בהגינות,
וגם נהג לסנגר על שוליות אהובות פחות, שלדעתו לא זכו להערכה מספקת.
ארתור פארנוייל הצעיר, נער נחבא אל הכלים ומריר תמיד על חוסר ההערכה מצד אביו,
נספח לקווין ותקופות ארוכות היה כמעט בגדר 'הצל' שלו, שפיצה על מרירותו והחוסר
התמידי שלו בחיבה ובערך עצמי על ידי חבירה לנער הפופולרי ביותר מחד גיסא, ויחס
יהיר וכעוס מאד לנערים אחרים מאידך גיסא; אליהם הצטרף ויליאם פוסטר, יתום ערירי
שהבריות ריכלו כי הוא למעשה בנו ויורשו היחיד של ריימונד פוסטר, לוחם-קוסם וקצין
משמר בכיר ששירת בצעירותו את מועצת המכשפים, והוא ורעייתו נעלמו בלא להותיר עקבות.
השמועה מספרת, כי פוסטר הקטן הובא אל חצרו של דונאל פארנוייל בהיותו פעוט, בידי
דוגמנית שכוחה ומסתורית שהיתה האישה היחידה שדונאל העריך אי-פעם, וכנראה חב לה חוב
מסתורי של כבוד; ומכוח רצונה, או מכוח החוב המוזר דנן, לא רק שפוסטר גדל אצל
הרב-אומן, אלא שדונאל הקפיד למשול במזגו ולהתייחס אליו בסלחנות נדירה, הגם שפוסטר
גדל להיות נער שתקן, ציני ובעייתי שמעולם לא גילה כשרון גדול בעיצוב בגדים או רצון
יוצא מגדר הרגיל להתמקצע בתחום. שמועות שחלקן שרד עד היום סיפר על כך שויליאם
פוסטר, מתחת לחזותו השנונה, נרדף בידי צללים אפלים, ואולי היה עד למשהו הקשור
בהעלמות המסתורית של שני הוריו. פוסטר לא הסתיר את העובדה, כי הוא אינו חולם להיות
מעצב דגול, אלא כי נותנת חסותו המסתורית תשוב ותקח אותו עימה; תקווה שבסופו של דבר
נכזבה, ותרמה מאד למרירות הצינית שליוותה אותו כל ימיו.
הקרע הגדול החל בריב
נורא שפרץ דווקא בין הרב-אומן לבין חביבו קווין רידג'הארט, שנבע מן העובדה כי
האחרון התאהב באהבה בוערת בעלמה את'ל מיסטבורו, בתה של אחת הלקוחות נשואות הפנים
ששהתה לא אחת בחצרו של הרב-אומן; הרב-אומן התפרץ בעוצמה אדירה, האשים את קווין כי
הוא נוטש את האומנות בשל תאוות בשרים בזויה; כי כשרונו מדרדר, וכי הוא הפך עצמו לא
ראוי להיות שוליה ראשי. קוויין לא נותר חייב, החזיר למורהו מנה אחת אפיים, ובסופו
של דבר נמלט ביחד עם אהובתו, עקר למשך שנים מהידרוסט לטובת חיי הרפתקן במושבות
ובארכיפלגו הדרומי, וחזר משם מוצלח ובעל ממון, באורח כזה שאפשר לו להשתלב היטב
ובסופו של דבר לרשת את בית האופנה העתיק (ובמידה רבה, שוקע כבר אז) של שאר-בשרו,
פרדריק רידג'הארט חשוך הבנים.
הזוג המאוהב ניהל את
בית האופנה רידג'הארט במשך למעלה משני עשורים, ובמשך תקופה רבה נחל הצלחה לא
מבוטלת, יחסית למצב הקשה בו קיבלו את הפירמה. קווין שימש כמנהל וכמעצב הראשי,
ורעייתו סייעה לו ושימשה במשך שנים כדוגמנית הבית. הרב-אומן דונאל, לעומת זאת,
מעולם לא סלח לחניכו לשעבר, לא על הרומאן ובעיקר לא על הנטישה, תחת לנסות לישר עם
מורהו המסור את ההדורים. מאז, החליף שוליות וחביבים במהירות יחסית (כאמור, מר
ארינט שימש בתפקיד זה במשך זמן-מה), התפרצויות הזעם שלו הלכו וגברו, עד לשבץ שחיסל
אותו בבת-אחת לאחר מספר שנים. בנו של הרב-אומן, ארתור פארנוייל, נטש גם הוא את
חצרו של אביו ההפכפך, ומצא לעצמו משרה מהוגנת, גם אם חסרת ברק ממשי, בבית האופנה
המתחרה של טורנפורד.
לא ברור, מדוע בדיוק הפכה הידידות המשולשת רידג'הארט-פוסטר-פארינוויל למרירות
ואפילו לתיעוב הדדי, בעיקר בין שני הראשונים. ישנם הטוענים, כי פוסטר עצמו חשק
בעלמה מיסטבורו הצעירה, ואיבד את חיבתה בשל תעלול נבזי מצידו של קווין רידג'הארט;
מנגד, יש הטוענים כי רידג'הארט היה זה שהתרחק מפוסטר עוד טרם שהתאהב בעלמה דנן,
וזאת בשל סוד אפל שגילה על חברו (ואולי גם על נותנת החסות שלו), שגרם לו להגעל
משניהם; ולפי גרסה אחרת, היה זה ארתור פארנווייל הממורמר ממעמדו בצילם של שני
חבריו, שסכסך ביניהם אי-כה. כך או אחרת, פוסטר הכריז כי לא ידבר עם רידג'הארט עד
ליום מותו, וכי ידידו לשעבר הוא שרלטן ונבל חסר מצפון; ובהבטחתו זו הוא אכן עומד
עד היום, הגם שהנסיבות הביאו את שניהם להתגורר בשכנות. להבדיל מידידו-יריבו
רידג'הארט, ויליאם פוסטר לא נישא מעולם, הגם שהבריות ריכלו כי הגה חיבה רבה (ולא
ממומשת) כלפי שריל סוויפטקלאוד הנאה, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים.
עם זאת, הרי שברבות הימים אימץ שאר-בשר צעיר – כנראה בנה של אחיינית עלומה, שחיתה
מחוץ לעיר הבירה ומתה בדמי-ימיה, וגידל אותו כאילו היה בנו. אלא שגם כאן, נחל
הסופר המתבודד והמריר אכזבה; ריצ'ארד פוסטר הצעיר גדל להיות הולל, בליין ובטלן
מהסוג הגרוע ביותר, התרועע עם טיפוסים מפוקפקים, צבר חובות, ובסופו של דבר הפך את
עצמו לבדיחה, כשנפל קורבן לתעלול שביצע לא אחר מאשר בנו המדורדר של ארתור
פארינוייל, שבשיאו הצליח להביך את בני פוסטר ב'אירוסין' של הבן-היקר ליצאנית, מה
שהסתיים בדמי לא-יחרץ שמנים לטובת אותו נוכל צעיר; והעובדה כי מדובר בבנו של ארתור
פארנוייל רק הוסיפה עלבון למכה. כעת, לזעמו של ריצ'ארד הצעיר, הודיע פוסטר הזקן כי
הוא מנשל את שאר-בשרו המאומץ מן הירושה, וגוזר עליו לחיות מקצבה דלה בלבד, עד
שיתקן את דרכיו.
עם חלוף השנים, התהפך
בהדרגה גם מזלו של המוצלח והידוע מבין שלושת הידידים-יריבים, קווין רידג'הארט.
ההצלחה שנחל בתור ראש בית אופנה עתיק היו קצרות יומין, וככל שחלפו השנים, כך הסתבר
כי שיטת הניהול הריכוזית מדי שנקט, כולל כמעט חוסר מתן אפשרות לכשרונות צעירים
להתפתח בצילו, השינויים המהירים בטעמים ובדרכי מסחר ועוד גורמים חברו ביחד והאפילו
יותר ויותר על עסקיו; ההכנסות פחתו, ההוצאות עלו, וגם העובדה כי רעייתו האהובה,
שאחריה היה כרוך תמיד, התעקשה להמשיך ולתפקד כדוגמנית הבית חרף שיניו הנוגסות
באכזריות של הזמן, לא שיחקה לטובתם.
המכה הסופית נחתה בתצוגת אופנה בחצר המלך, בראשית שנת 2429, בה הופיעה רעייתו של
רידג'הארט בתפקיד ראשי, לאחר מספר שנים בהם עלה בידו, בתירוצים שונים, להמנע מהצעד
הזה. שנים של הכחשה עצמית, חנופה מופרזת מצד הכפופות לה, ובעל שאהב אותה יתר על
המידה מכדי להתעמת איתה ישירות ולפגוע בציפור נפשה, נמהלו יחדיו והביאו לאסון:
התצוגה של בני רידג'הארט הפכה לפארסה; הבדיחות הארסיות (שהציעו בין היתר לאת'ל
לדגמן לצד הנסיכה לין) לא איחרו להגיע; והקריסה העסקית באה בעקבותיהם.
הגרוע מכל, היה כי את'ל, שהבינה במאוחר כיצד דעך כוכבה וכיצד הפכה את עצמה לצחוק
והנחיתה מכה אנושה על בית האופנה, הסתגרה בחדריה, סירבה לראות איש, כולל בעלה;
אכלה אך בקושי, ובתוך פחות משנתיים מתה מצער ומתשישות. קווין עצמו איבד במהירות,
עוד טרם מותה של רעייתו, כל חשק להמשיך ולעסוק בתעשיית האופנה והעיצוב; ובכדי
לסגור כראוי את החובות ולהשאר בעל הון כפי שרצה, עלה בידו, בעסקה אחרונה ומפולפלת,
למכור את מבני בית האופנה שלו, כולל סחורות יקרות ועוד, לידי מליסה בריק, שהיתה
צמאה לנכסים אלו והמעמד הכרוך בהם.
כך, נסגר בית רידג'הארט ופינה את מקומו כבית אופנה גדול (ובכלל) לבית בריק; ויש
אומרים כי חלק מהתמורה הנדיבה ביותר ששילמה מליסה, היתה לא רק בעבור המבנה
והנכסים, אלא גם בעבור המלצות וסיוע אחר מצד המעצב השוקע, כולל סיוע משפטי שאפשר
לה ליטול בקלות את מעמדו של בית רידג'הארט ולבסס את עצמה כבית אופנה גדול, לזעמו
של לורד אלכסנדר סוויפטקלאוד, שמאז רותח על 'בגידתו' של ידידו לשעבר ועמיתו
לעסקים, ובקושי מוכן להחליף עימו מילה בארועים רשמיים.
וכך, נסוג מר רידג'הארט אל 'בית הקברות לפילים'; מתחם שחלקו שימוש בעבר את
הרב-אומן דונאל פארנוייל, שמת שנים רבות קודם לכן; ובמצוותו, שופץ, הורחב והותאם
לצרכיו; החדרים הרבים שהושכרו, החזירו עד מהרה את ההשקעה כפל-כפליים, וביססו את
מעמדו של רידג'הארט כאדם עשיר מאד; אם כי טוענים כי גם אוצרות שהושגו בנעוריו
ונמכרו, וגם ידה המסייעת של מליסה בריק תרמו מאד את תרומתם.
כאן, הפך קווין
רידג'הארט לשליט לא מעורער של קהילה הסובבת אותו ומעריצה אותו, ממש כפי שהוא אוהב
כל-כך; וכך, הוא מקהה את יגונו על מותה של רעייתו; לשווא קיווה מר רידג'הארט, כי
המעבר יסייע לה ויגרום לה להתאושש. תחת זאת, מתה את'ל חודשים ספורים לאחר המעבר;
ואת גופתה טמן בעלה האבל באותו ארון אפל, שהשמועות לוחשות כי הוא מעשה ידיהם של
ננסים מכשפים מהצפון הרחוק; עד היום, הוא מקפיד לגדל זן מיוחד של שושני מערות סביב
הארון, ואלו מפיצות ארומה מוזרה מאד; וכן נאמר כי הוא וידידיו מבצעים טקסים נוספים
מעל פניה השמורות היטב של האישה המתה; וכי גם מי מהדיירים שיש לו ספקות בעניין,
מטיב להסתיר זאת, אם הוא רוצה (והוא רוצה מאד) בחיבתו של 'אדון הבית'.
אמנם, הטקסים נראים על פניהם כעניין רגשי, ובוודאי נטול מרכיבים אסורים (למשל, קסם
אפל), מה גם שהרעיה הקפואה נותרה מתה לחלוטין, ואיש לא מעלה בדעתו מצב אחר;
ובכל-זאת, השמועות זורמות; וככל שהשנים עוברות, יש הטוענים כי אדון הבית הולך
ומאבד בהדרגה את שפיותו; ומן הקשר בינו לבין הננסים לא עתיד לצמוח שום דבר טוב.
לפי שמועה אחת, אדון הבית ניסה לכפות על פוסטר הזקן פגישה ולדרושת ממנו משהו –
אולי 'מפתח' שהוא מחזיק בידו (שמא לאחד המחסנים הנסתרים מימי הרב-אומן דונאל...),
אולם פוסטר, פשוטו כמשמעו, 'זרק את ידידו לשעבר מכל המדרגות'.
בין שני היריבים
תלויים ועומדים כעת לפחות שלושה משפטים שונים, כולם בענייני זוטות מרגיזות (למשל,
ענפי עץ מהגן של פוסטר שגדלו לתוך השטח של רידג'הארט, אולם הראשון סירב לגזום אותם
על חשבונו), ונראה כי שניהם, בעיקר רידג'הארט, מנסים להרגיז ולהציק לצד השני ככל
הניתן, הכל (לעת-עתה לפחות) בגבולות המוסכמות של החברה הגבוהה בה הם חיים.
חזרה
אל דף המבוא של העיר הידרקראון | חזרה
לרובע המשי | חזרה
אל העיר הצפונית
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.