הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
רובע המשי
איזור בקעת
וויספרווינד
חזרה
אל דף המבוא של העיר הידרקראון | חזרה
לרובע המשי | חזרה
אל העיר הצפונית
כללי: בקעת
וויספרווינד (Whisperwind) שבדרום רובע המשי, היא איזור של בקעה עמוקה יחסית שחודרת עמוק אל
בין רגלי רכס הגבעות של צפון עיר הבירה. הבקעה, על חלקיה השונים, נכנסת אל תוך
רובע המשי במקום בו הוא גובל בסדנאות היזע המעשנות תמיד של רובע הארובות מדרום;
ואילו ממזרח, צופה עליה מלמעלה האיזור המסוגר, הנטוש והמפחיד שבגבול המפעל רדוף
הרוחות של 'קסם השני'.
אלא, שלהבדיל מאותו
איזור רפאים מוכה אסון שחולש עליה מברכי הרכס שבמזרח, בקעת וויספרווינד היא איזור
שוקק חיים, ביום ובעיקר בלילה; מה שהיה פעם רחוב מסחרי הומה של מתפרות, בתי אריגים
ובתי אוכל קטנים, משמש כיום כאיזור הבילויים האפלולי והמפוקפק של רובע המשי; המקום
שכל שועי הרובע לא חדלים מלגנות את היותו 'מורסה של מוסר קלוקל, פריצות ותאוות
בשרים מהסוג הבזוי ביותר והמנוגד ביותר לערכיו הנעלים של האי שלנו', אולם מעולם לא
פעלו כנגדו ברצינות; אולי גם משום שרבים מקציני משמר הרובע (המושחת כדבעי) קשורים
באותם עסקים, ולא מעטים מעוזריהם של המעצבים הגדולים, בעיקר אך לא רק הצעירים יותר
שביניהם, משמשים כלקוחות קבועים באותם מקומות; שלא לדבר על קשרים אפשריים נוספים,
עסקיים ואחרים, שעלולים להמצא מחמיאים עוד פחות לכמה וכמה משועי רובע המשי.
המועדונים הרבים של בקעת וויספרווינד, הם ברובם תערובת בין פונדק ומועדון עינוגים
מסוגים בוטים יותר ופחות. לעיתים, הם מכונים גם 'מועדוני קיטור', משום שרבים מהם
יושבים בתוך אולמות אבן של מתפרות ישנות, שם הונעו בעבר גלגלי אריגה גדולים וציוד
מיושן אחר באמצעות מים זורמים, שהורתחו בחדרים צדדיים כדי לשמש בטכניקות כאלו
ואחרות של טיפול בבדים ובצבעים. כיום, רוב-רובם של מועדני החשק אימצו אופנה לפיה
הושארו הגלגלים העתיקים ושאר המכונות בתוך האולמות, כאשר שולחנות ההוללים ובמות
הריקודים דחוסים ביניהם; ואילו החימום מן החדרים הצדדיים משמש להזרמת אדים כבדים
וחמים אל תוך האולם המרכזי, באורח שמערפל את האורות ויוצר אווירה שהאופנה הנוכחית
אצל הבליינים מחבבת אותה מאד; ובעוד הגלגלים העתיקים משקשקים, האדים רוחשים
והמכונות העתיקות הופכות לתפאורה מוצללת, הרי שעל הבמות מועלים מופעי ריקוד
חושניים וססגוניים, שרובם משלבים תאטרליות רבה עם תוכן זול, פסאודו-רומנטי ונדוש
למדי.
המוטיב המאד נפוץ ברבים אותם מופעים, מחזות ושירים, עוסק בנער או נערה, תמיד
יפי-תואר ומושכים מאד, שעולים מעוני לגדולה באמצעות הליכה אחרי האהבה. זאת, כאשר
לעיתים קרובות, המופע צבעוני ורועש מאד, ומלווה בלהקה שלמה של רקדניות בלבוש
'חסכוני', שכולל אביזרים צעקניים והרבה נוצות; אווירה אידיאלית עבור אדונים
שמבקשים לשבת ולהתדיין בצללים ובין תמרות העשן המערפלות את ההיכלות, בעודם מעשנים
מקטרות ארוכות קנה, מתדיינים בעסקיהם וצופים לסירוגין ב'יריד הבשר הנאווה' המפזז
על הבמה בלווית שלל צבעים, אריגים ונוצות גבוהות מתנופפות אל על.
תכנים אלו, בתוספת המנהג המגונה להשתמש באורח מסורבל ומלאכותי למדי בשפה גבוהה
בכדי לייצר אווירה רומנטית, זיכה את אותם מחזות ושירים בכינוי המלגלג "Laddo-Lasso
shows" (התפייטות מגושמת
על Lad ו-Lass),
או "מופעי בחורינה-בחורינו". עם השנים, הפך הביטוי "מוזיקת
בחורינו" (לאדו), או כל צירוף דומה אחר עם אותו מונח, לשם נרדף לטעם רע וזול
שסובל מעודף תיאטראליות ויומרנות.
מועדוני הקיטור או
מעדוני ה'בחורינו', הם מקום עבודתן של מאות צעירות, רובן עניות וחסרות ידע,
שמתגלגלות לכאן מתוך מחשבה כי מדובר בקרש קפיצה לדוגמנות בבית אופנה, או קריירה
זוהרת אחרת; או למצער, מקום בו יש סיכוי למצוא אהבה אצל קניין עשיר שיראה אותן בעת
הופעה ו'תוצת ביניהם אהבה ממבט ראשון". ברוב המקרים, כמובן, מדובר בחלום שווא
שעתיד להתנפץ ולגזור על החולמת חיים אומללים בהרבה משציפתה. לא בכדי, אותם
מועדונים נחשבים ל'בירה' של הסרסורים, סוחרי הנשים ושאר חלאות אדם הקשורות לצד
האפל והאלים ביותר של חיי הזוהר; מפעם לפעם, בעיקר לאחר שפורצת שערוריה טראגית
שהמשמר לא הצליח להשתיק, קמות ועולות שמועות על התעללויות ממושכות, תנאי עבדות
לשמה ושאר מעשים מבישים; אולם אלו קמות ודועכות, ועולם כמנהגו נוהג; ונראה, כי כל
עוד ישרוץ רובע המשי במספר מספיק של הוללים צעירים שהפרוטה בכיסם (למצער עד שהם
שוקעים בחובות רבים מדי) מצד אחד, ושל נשים צעירות שחלומות הזוהר שלהן הופכות אותן
לטרף קל מצד שני, ספק אם ישתנה המצב הנוכחי באורח ניכר.
בינתיים, משמשים
המועדונים הרבים באיזור (בין היתר 'קומקום הנחושת', 'אול'סמוקי', 'מפוח האושר',
ו-'המלכה המצחקקת') כמקום שבו יכולים רבים מהגברים הצעירים של הרובע, כולל מעצבי
אופנה ושוליות מעצבים לא מעטים, לחמוק אליו כדי להתפרע, לשתות לשוכרה ולעשן
(לעיתים גם תערובת של טבק עם סמים משכרים), בעודם מתבשמים ממופעים חושניים,
צבעוניים ומופקים בטעם רע להפליא, וזאת בלא סכנה רבה מדי של חשיפה או נזק שיגרם
להם. גם אותם בתי אופנה שיש בהם חוקים האוסרים על כל העובדים להראות בוויספרווינד
(למשל: בית סוויפטקלאוד), אוכפים אותם רק לעיתים רחוקות, וגם זאת בדרך כלל לאחר
שפרצה שערוריה שיצאה משליטה. ברוב המקרים, חל הכלל האפלולי והבלתי כתוב: מה שקורה
בוויספרווינד, נשאר בוויספרווינד.
איזור
ויספרווינד: טופוגרפיה ואיזורי משנה
את בקעת וויספרווינד וסביבתה ניתן, באורח גם לחלק לשלושה איזורים:
Outer
Whisperwind: זהו חלקו העיקרי של
האיזור, שכולל את הרחוב הראשי של הבקעה העולה מפאתי רובע הארובות, עובר דרך כיכר
גדולה ומעוטרת שעצי ערמון עתיקים עדיין גדלים בה (Little pigeon’s
Crossing), וממשיך הלאה, כאשר
מתוכו מתפצלים כתריסר רחובות משנה אפלוליים. זאת, עד לסוף הרחוב, במקום בו הוא
נכנס אל תוך צלע הגבעה בשלוש קשתות אבן ענקיות (Blackmoor’s Edge). איזור זה, על הרחוב הראשי המוצלל ושוקק החיים שלו, ורחובותיו
הצדדיים האפלוליים, מכיל את מרבית מועדני החשק והעסקים שעודם פעילים לצידם, (כפי
שתוארו בהרבה בהקדמה)
Inner
Whisperwind: מעבר לקשתות האבן,
הופכת הבקעה למעבר תת-קרקעי שמתפצל מספר פעמים והופך דומה יותר ויותר למבוך מאשר
לרחוב עירוני. בסופו של דבר, מסתיימת הנקבה הראשית באולם תת-קרקעי ענק שרוב תחתיתו
מוצפת במימי אגם תת-קרקעי שסותת באורח מלאכותי אי-אז, כנראה בתקופת מועצת המכשפים.
כאן, מסתיימת הנקבה הראשית בגשר אבן ישן המוליך אל מרכז ההיכל, שם בוקע מן המיים
השחורים קומפלקס עתיק וכיום נטוש ברובו, שיד אומן סיתתה את צורתו החיצונית כתחתיתו
של גזע עץ ענקי; ומכאן שם המקום: Lake Stonetree. כאמור, היכלותיו של הקומלפקס העתיק חשוכים, נטושים ונחשבים
מפחידים ומסוכנים; העסק המפורסם האחרון ששכן כאן, אולם חגיגות מוצלל ומפוקפק, ניטש
לאחר אסון מסתורי שהמית את אורחיה של מסיבת אירוסין בין בן טובים מפוקפק לאישה
אמת'ורית שערורייתית, אי-אז לפני שנות דור ("חתונת הדמים של אוראנה").
למרות המוניטין האפל של המקום, והשמועות העקשניות כי בשנים האחרונות, חדרו אל תוך
האולמות התחתונים יצורים מתועבים שהגיעו ממאכולת הקסם האפל של חורבות 'קסם השני',
הרי שהתצפית מסיום נקבת וויספרווינד אל הגשר הישן והעץ המפוסל העצום, מוארת באור
של מנורות גביש שנותרו כמעט בלא פגע, ונחשבת כאחד המראות המסתוריים והיפים של
הרובע.
נקבת וויספרווינד עצמה
מכילה כמה מן המועדנים ובתי העינוג היותר מפוקפקים, אפילו בסטנדרטים של הבקעה
עצמה; עסקים קטנים ואפלוליים ששוכנים בנקבות צדדיות, ומגורים לעובדים מקומיים דלי
אמצעים ושאר חסרי מזל, שלא מצאו את מקומם בחלקים אחרים של הרובע. מסופר, כי לצד
המקומיים האנושיים, ניתן למצוא כאן גם דמויי אדם – קומץ של ננסי מערות ערמומיים,
שכוחות הקסם שלהם אפשרו להם להשתלב בתפקידים כאלו ואחרים בחיי בקעת וויספרווינד;
קומץ של אנשי-תיש שפתחו כאן חנויות אפלוליות משל עצמם לאריגים ותכשיטים; וגם כמה
פילושטי שככל הנראה אינן שייכות לקלאן רות'וריס, אלא הם שרידים של שבט אחר, שזקני
הרובע עוד זוכרים שישב פעם בעולם התחתי, עמוק מתחת לעץ המפוסל, וככל הנראה סחר
בדורות קודמים עם מי מהמכשפים או עם סוחרים אנושיים נועזים שהכירו את אורחותיהן;
אולם מסופר שאסון כלשהו הכה את אותו שבט פילושטי, השמיד או השחית את רובו, ועקר את
הניצולות ממשכנן אל תוך פאתיה האפלוליים של העיר. כיום, כמה מהן משמשות כאורגות פה
ושם, או מוכרות של חפצים מחפצים שונים, כולל דברי מתיקה מפטריות ואצות תת-קרקעיות.
מהיכלותיו האפלים
והנטושים של העץ המפוסל, מתחיל אי-שם גרם מדרגות מעגלי גדול, שעולה מעלה-למעלה,
ולפי המסופר הוא מתחבר אל מבנה המידות העצום והנטוש שבוויספרווינד עילית, שזכה לשם
'בית הספר לדוגמניות' (ע"ע), הגם שאיש אינו יכול לזכור מתי שימש בית ספר או
דוגמניות כלשהן; ונראה שגם אותו מעבר מוצלל טורם לשמו הרע גם כך של המבנה העצום.
Upper
Whisperwind: איזור זה הינו בעיקרו
רחוב אבן מתפתל, שעולה מערבה ואחר-כך צפונה מכיכר little pigeon’s
crossing, ומהווה את ציר החיבור
המרכזי בין בורות החטאים של וויספרווינד לבין מרכז רובע המשי. זהו רחוב רחב יחסית,
מותאם יפה למעבר עגלות וכרכרות, שעסקים רבים שוכנים מצדדיו ובתוך קומץ הרחובות
הצדדיים והסמטאות שמתפצלות ממנו. כאן, יושבים בתי אוכל, חנויות אריגים ומתפרות,
תכשיטנים, רופאים ירודי-מעמד, וכל מי שאינו חלק ממועדני התענוגות עצמם, אולם מצוי
עימם בקשרי עסקים כאלו ואחרים.
אלא, שהמקום המפורסם
ביותר באיזור, הוא דווקא בית האבן העצום והרחב, הנטוש מזה שנים ארוכות, שיושב על
ברכי הגבעה, חולש על פיתוליו של רחוב האבן המעפיל מצידו האחד, ועל תהומות הבקעה
הנפרשת מצידו האחר. אותו מבנה מוזר, חלקו בעל עיצובי אבן יחודיים ופסלי-קיר מתבלים
לאיטם, זכה משום-מה לשם "בית הספר לדוגמניות"; חרף העובדה שאף לא אחד
מזקני הרובע המופלגים יכול לזכור מתי שימש בית-ספר או דוגמניות; קל וחומר שלא את
שניהם גם יחד. מסופר, שגם בימים אפורים-בהירים ושגרתיים לחלוטין, יכול הנוסע
במרכבה במעלהו או מורדו של הרחוב התלול, להתרשם היטב מהחלונות הגבוהים, על
קמרונותיהם המוזרים והקרשים המצולבים החוסמים אותם; מורדי הבר שמשתרגים על המרזבים
הגבוהים; ומהפסלים המוזרים של החיות מקומרות הגב על המעקים הסדוקים. ואילו בלילות,
המקום מעורפל, ואור הירח משתבר על חלקים ממנו באורח מוזר מאד; ורבים סיפרו שבלא
סיבה נראית לעין, החלו חשים אימה שקטה שהעבירה בהם צינה ורצון עז להפנות עורף
ולהסתלק מהר ככל האפשר. באורח צפוי למדי, גם סיפורי רוחות רפאים נפוצים למדי אודות
המקום וסביבתו, בגרסאות מגרסאות שונות. זאת, הגם שמעולם לא נרשמה בוויספרווינד
עילית התקפה של אלמתים, לפחות עדיין; הסכנה, אם היא קיימת, שורצת הרחק למטה, בהיכלות
התת-קרקעיים התחתונים של העץ המפוסל שבתוך האגם השחור.
על אף שהמבנה של 'בית
הספר' עצמו נטוש לגמרי (להוציא אולי קומץ של טיפוסים מוזרים שעשויים להסתובב
באולמות המכוסים קורים וטחב, בעיקר בשעות החשוכות), הרי כמה מהאגפים הצדדיים יותר
שמתפצלים ממנו אל מעל לסמטאות הצדדיות של האיזור, משמשים כאיזורי מגורי-דוחק
בשכירות, בה מצטופפים דיירים שונים ורבים; שוליות ועוזרים; בעלי עסקים קטנים
שהגורל לא הטיב עם ארנקם; פרוצות עצמאיות, שמזלן שיחק להם למצער די-הצורך בכדי לא
להיות משועבדות לסרסור אלים; מחפשי מזל צעירים למיניהם, אורגים קשישים החיים
מחסכונות עבר, ועוד כהנה וכהנה. מסופר, כי כמה אנשים ערמומיים ומקושרים, ידעו כיצד
לקנות את מסמכי הבעלות המצהיבים של האיזור הזה מנציגי הכתר, במחיר משתלם מאד,
ועושים הון רב מהשכרת כוכי המגורים הרבים והצפופים שבתוך האגפים הצדדיים לאותם
אנשים הפועלים ברובע, שידם אינה משגת לעצמם טוב יותר, אולם גם לא הדרדרו די הצורך
בכדי לגור בקרביה האפלים והאלימים של וויספרווינד הפנימית. כמה מאותם Landlords עשירים ידועים בקמצנותם ובדרך בה הם אינם מבררים באמצעים בכדי
להפיק כל פרוטה אפשרית מהשוכרים שלהם – בין היתר, כשהם בולשים אחריהם, מחוקקים
'חוקי מוסר' שהם יודעים שרוב הדיירים לא יעמדו בהם, בכדי לנסות ולנצל אותם לסחיטה
וגביית קנסות, ועוד כהנה וכהנה.
הרחוב הראשי של
וויספרווינד עילית מסתיים בתחנת מרכבות ציבורית מוצללת, שיש אליה מספר כניסות מן
הרחוב ומסמטאות צדדיות, ומעבר לה בשער גדול, מעוטר בנחושת ושמור היטב ביום ובלילה,
שמוליך הישר אל תוך פאתי האיזור המרכזי של רובע המשי.
דמויות חשובות
באיזור וויספרווינד
ג'רולד
לונגשאפט (55):
הגם שבאורח רשמי, ג'רולד (ג'רי) לונגשאפט אינו יותר מאשר בעליו של מועדון התענוגות
הגדול Ol’smoky ולא יותר, הרי שרבים טוענים כי מאחורי הקלעים, מדובר ב'מלך
המועדונים' והדמות החזקה ביותר באיזור ויספרווינד. את דמותו, על האף הנשרי, הראש
המקריח עם השיער החום-אפור המדלדל בצדדים, המשקפיים העבות והחיוך הערמומי, מכנים
רבים "העכביש". זאת, בעיקר בשל רשת הקשרים העסקיים שלו, והשמועות
המבוססות מאד על מאורעות ענפה שלו בחלקים האפלים של הרובע, לרבות ובעיקר סחר בנשים
צעירות. הקשרים שלו ברובע, כמו גם הכריזמה הערמומית שלו והיכולת שלו לסחרר, בעיקר
נשים צעירות, הם שם דבר; הוא יכול להיות שופע הבטחות משכנעות כרימון, ורבות כבר
היו בטוחות כי הוא מתכוון בכל מאודו למשוך בחוטים כדי להפוך את פלונית לדוגמנית
בבית האופנה של ידידו אדלברט גלייד, או כל משרה משתלמת אחרת, שהופכת במהרה לפחי
נפש, כאשר הקורבן משתעבד למועדון של לונגשאפט עצמו או לאחד מחבריו המפוקפקים הרבים
ברובע. זאת, שלא לדבר על אמצעים נוספים ואלימים יותר שכמה מידידיו יכולים להפעיל.
חזיון נפרץ בין צללי הרובע, הוא לראות את לונגשאפט מקבל 'משלוח של פרגיות', ובוחן
בחיוך קטן ומדושן עונג שורה של נשים צעירות מפוחדות ונבוכות שנאלצות לעמוד בפניו
בלבוש מועט מאד, כשהוא מעיר הערות בלשון רכה ומגלה דאגה מזוייפת, מפליט הלצה פה
ושם או מעמיד פנים כמשתתף בצער, בעודו שופע דברי הרגעה והבטחות כאלו ואחרות.
חזיון נפרץ אחר, הוא לראות מר לונגשאפט שונה לגמרי, כולו זחיחות דעת, מסב עם כמה
מחבריו הותיקים בשולחנו הפרטי הצופה על אולם ההופעות של האול'סמוקי, כאשר יפיפיות
צעירות משרתות אותן בהכנעה של שפחות נרצעות, ו'מאולפות' לא להגיב או אפילו להשים
עצמן כנהנות מההטרדות הגסות שאותם רבי-בריונים מחוספסים 'מעתירים' עליהן. לצד
שיחות עסקיות שקטות, הרי בטוב ליבו במשקה, מר לונגשאפט עשוי להתפתות מדי פעם
לסיפורי על ימים עברו, כולל התפארויות כיצד נחלץ מידיו הקשות של אביו השמן, האלים
והבור, אי-שם בחווה בפאתי רובע גלבין דהיום; וכיצד סידר אותו, השיג חלק מכספו וכך
החל את חייו בעולם העסקים. מבחינתו של לונגשאפט, המוסר המקובל הוא קשקוש, האלים
ספק אם קיימים בכלל, והחיים נועדו לחטוף מהם כמה שיותר בכוח ובעורמה, אחרת אחרים
יעשו זאת לפניך; הגם, שאת המסרים האלו הוא מתבל בדרך-כלל בציפוי מתוחכם ומשועשע
יותר.
מר לונגשאפט אינו
מסתיר את הבוז שלו למוסד הנישואין, ולאחר שגירש מעל פניו את אשתו הראשונה, הוא
מתגאה בכך כי הכניס למיטתו אינספור נשים, ולא תמיד דקדק בשאלה עד כמה הן חושקות
בו. משני בניו החוקיים, ג'רולד השני וסטיבן לונגשאפט, אין הוא רווה נחת; כיום,
שניהם סטונדטים באקדמיה המלכותית, שהגם ששניהם הוללים ואנוכיים באורח שלא היה
מבייש במידה רבה מדי את אביהם, הרי שהם נראים לו רכרוכיים מדי ולא מתאימים לעסקים
'אמיתיים' מהסוג בו הוא עוסק. לעומת זאת, מן הממזרים הרבים מספור שהעמיד, אימץ לו
מר לונגשאפט כחמישה או שישה, שנראים לו ככאלו הראויים לחסדו; ואת אלו הוא מעסיק,
לא תמיד באורח רשמי, בענפים כאלו ואחרים של עסקיו. אומרים, שלפחות אחד מהללו גדל
להיות מפלצת סדיסטית, שאכזריותו שמה בצל אפילו את מידותיו הרעות של אביו. להבדיל
מבנו, לונגשאפט מכריז על עצמו כ'ברנש בעל כבוד' – למצער כלפי גברים הפועלים מולו
ב'חיי העסקים': "תהיה טוב איתי, ואהיה טוב איתך. עשה לי תרגיל מסריח אחד, ואגרום
לך להצטער על זה שבכלל נולדת".
ג'ואנה
לונגשאפט (47):
ג'ואנה, דוגמנית ושחקנית עבר, שהיתה בזמנה מפורסמת מאד, וכיום הקריירה שלה דועכת
לתוך מרמור נצחי, היא אחת משלוש אחיותיו הצעירות של מר לונגשאפט, והיחידה מהם
שנותרה בחיים (מלבדה, יש לו כנראה אח נוסף, שניתק עימו קשר לפני שנים רבות וכנראה
אינו חי בהידרקראון ומקפיד להתרחק מאחיו ומאחותו גם יחד). ג'ואנה נספחה אל אחיה
בתור ילדה צעירה, כאשר הלה הונה את אביהם הגס והאלים, ממנו רצתה מאד לברוח (לפי
השמועות, לונגשאפט האב היה מכה באכזריות את בנותיו, ושמא אף עושה דברים נוספים,
גרועים יותר).
בהמשך, נפרדו דרכיהם ובמשך תקופה ארוכה שרר בין ג'רולד לג'ואנה קרע עמוק; ג'רולד
רתח על אחותו, שלאחר שסייע לה לבנות קריירה הפנתה לו עורף והחלה מסתייגת בצדקנות
ממנו, דרך חייו ועסקיו (אומרים שהיתה חברה קרובה של אשתו הראשונה); ואילו היא
לטענתה אכן הזדעזעה ממה שגילתה על דרך חייו של אחיה, כולל הזלזול המוחלט שלו במוסר
ובאלים ההידרוסטים. ג'ואנה שימשה כדוגמנית בכמה בתי אופנה, הפכה לשחקנית תאטרון
שהיתה ידועה ומצליחה מאד במשך תקופה, אולם בסופו של דבר, חברו מזגה הבעייתי,
ההפכפכות בחייה האישיים ושיניו האכזריות של הגיל, וגרמו לקריירה שלה לדעוך;
מדוגמנית ושחקנית תאטרון, ירדה יותר ויותר למופעים במועדונים נחשבים פחות ופחות;
למשך תקופה מסויימת, ניסתה לשכור חלק מקומת הקרקע ב'בית הספר לדוגמניות' כדי לפתוח
שם מעין בית-ספר קטן משל עצמה – יוזמה שנחלה כשלון חרוץ, ומספרים כי הסתיימה באורח
טראגי, בין היתר בשתי התאבדויות מסתוריות; ישנם האומרים שקשורה בכך האפלה שאופפת
ממילא את הבניין העתיק; ואילו אחרים מאשימים את אופיה הבלתי נסבל, ההפכפך והשתלטני
של ג'ואנה עצמה, כולל פרצי זעם ונטיה לרמוס ולהשפיל עד עפר את הכפופות לה, בעיקר
אם הן צעירות ויפות יותר (מספרים שבין היתר, סבלה מחשדות כמעט אובססיביים שהנערות
הצעירות גונבות ממנה). כך או כך, הכשלונות החלו נותנים בה את אותותיהם, ואומרים כי
החלה לשתות ולהסתבך בחובות כאלו ואחרים- עד אשר, מברירה או בלית ברירה, שבה
והתקרבה לאחיה. למר לונגשאפט, שברוב טובו סלח לאחותו, סייע לה לייצב את עסקיה
הכושלים ולהשיג הון חדש, שיאפשר לה רמת חיים נאה, כולל נערי שעשועים צעירים בתור
פלגשים ממין זכר, ש'זיוום המתוק' ישכיח ממנה את שיני הזקנה האוכלות אותה.
כיום, חרף העובדה כי
באורח רשמי, ג'ואנה מסתייגת מעסקיו של אחיה, טוענים כי השניים שבו לשתף פעולה;
אחיה של ג'ואנה מספק לה את הנערות המשמשות כשוליות שלה וכזמרות במופעים שהיא מנצחת
עליהם, ובעניינים אחרים שהיא מנהלת דרך קשריה עם כמה תופרות ראשיות ונשים דומות
בכמה מבתי האופנה של הרובע; ולא ברור מה היא מספקת לו בתמורה, אולם אין ספק כי היא
מסייעת לו בדרך מפוקפקת כזו או אחרת, שממלאת אותה, בסתר ליבה, במרירות; ניכר לראות
את המרירות והכעס בפניה, שעודן נאות למדי, בעת שהיא פוקדת ארועים של המי-ומי ברובע
המשי, מלווה ב'toy
boy' הצעיר שלה; כיום, משמש
בתפקיד זה ריצ'ארד פוסטר, בן ג'נטלמנים הולל במיוחד (שלא לומר, גם בעל קשרים לכמה
מהטיפוסים המפוקפקים ביותר בעולם ההוללים של העיר העילית), שהצליח לאבד את הזכאות
שלו לירושת דוד עשיר, כאשר הסתבך עם פרוצות ומצא עצמו נסחט בידי נוכל מקומי,
שבסופו של יום הפך אותו לבדיחה. יש הטוענים כי להבדיל מאשר עם גברברי השעשוע
הקודמים שלו, ג'ואנה מאוהבת בפוסטר הצעיר עד כדי טירוף אובססיבי (עניין ראוי
לתמיהה, באשר אין ספק שהוא רחוק מלהיות המושך ביותר בבני הזוג שהיו לה, שלא לדבר
על ארשת הפינוק הכעוס שמרוחה תמיד על פניו, שלדעת רבים מכערת אותו). בדבר אחד,
נראה כי ג'ואנה ופוסטר הצעיר חולקים את אותה מידה: שניהם מדקדקים כיום מאד בכבודם,
ועשויים לעשות מהומות על כל התנהגות שנראית להם לא הולמת או מזלזלזת במעמדם.
בעניין זה של מעמד, ראוי לזכור כי ג'ואנה, חרף פגעי הגיל וחרף המכות הלא פשוטות
שספגה ומזגה הבעייתי, עודה דמות חזקה ומקושרת למדי בחלקים רבים של רובע המשי; ולא
בריא כלל ועיקר לזלזל בכך.
"אמאנדה
המדהימה" והאמרגן ג'ף ראלקו
הזמרת אמאנדה נחשבת
ל"מלכת הלאדו-לאסו", ואחד ממושאי הרכילות שהרובע ואנשיו לא מתעייפים
לעולם מלעסוק בהם. כחלק מהמסתורין שאופף את הזמרת היפיפיה, שם משפחתה לא ידוע,
והכל התרגלו להשתמש בכינוי המסחרי שלה: Amanda Amazing. היפיפיה בעלת פני המלאך והשיער הנפלא שנוצץ כמו שמש זהובה-בהירה,
היא מושא התשוקות והחלומות של אינספור גברים צעירים; אולם כשם שהיא נחשקת, כך היא
מסתורית; ובכל הקשור לחייה הפרטיים יש אמנם עשרות שמועות, אולם אפס מידע מבוסס; מלבד
העובדה שהיא נשלטת, באורח כמעט מוחלט, בידי האמרגן החצי-אמת'ורי הקודר שלה, ג'ף
ראלקו; אדם אפלולי (ורבים אומרים מסוכן מאד), שההידרוסטים מסתייגים ממנו
והאמת'ורים של הידרקרון ברובם המוחלט מחרימים אותו ומתרחקים מחברתו כמו מאש. האמת'ורים,
ברובם, גם אם הם יודעים משהו, מעדיפים להכחיש ולא לדבר על כך; ורק מפעם לפעם
יוצאים קטעי דברים על מעשים שלא יעשו, טאבו עתיק שנשבר ובאורח כללי – אדם מסוכן
מאד; ההידרוסטים, שרובם לא מתעניינים במיוחד במחלוקות תיאולוגיות ומאגיות שבין
האמת'ורים לבין עצמם, מתייחסים אליו בהרמת גבה; ונראה שהשמועות הלא פוסקות על כך
שהחצי-אמת'ורי משתמש באמאנדה היפיפה כצעצוע מין, והיא כרוכה אחריו כמו בובה על
חוט, רק מוסיפה שמן למדורה. עם זאת, כמה שהוא מסתורי, אפל ושנוא, מעמדו איתן; יש
לו קשרים נחוצים משל עצמו למשמר ולאנשים חשובים אחרים, גם אם לא באורח פורמאלי,
ואומרים כי הוא עצמו מסוגל להתגונן באורח יותר מיעיל גרידא. כך או אחרת, כיום
אפילו אנשיו לונגשאפט או של טימות'י בול יחשבו פעמיים, לפני שיעזו להתעסק עם
ה"מאסטרו" האפל; וסיבתם עימם.
אמאנדה מופיעה
בדרך-כלל ב"מפוח האושר", שבעליו האמיתי הוא איש-תיש בשם גאראקון בן דאל'האאר,
שהוא אחד מחבריו המעטים של ראלקו; בעבור הופעה במקום אחר, עשוי ראלקו לגבות
מהבעלים הון תועפות; אם כי ההכנסות, בוודאי בערבי חג או מועדי בילוי אחרים, עשויות
להיות שוות את המחיר; כמעט ואין מעצב צעיר או בן-טובים הולל שלא ישלם ביד נדיבה
עבור מקום ליד אחד השולחנות, בכדי לשמוע את קול הפעמונים המתוק של אמאנדה ולבהות
בגופה המושלם (ויש אומרים, ובעיקר אומרות, מושלם מדי) של אמאנדה בעת הופעות.
ההערצה כלפי הדיווה הזהובה היא עצומה, כולל מאנשים שמסתייגים ובזים בכל ליבם
לסגנון מוזיקת המועדונים המקובל והמתקתק עד מיאוס שהיא שרה; אלו אומרים כי לו לא
היתה שבויה באורח כה שערורייתי בידי "בן תערובת מאחז עיניים", היתה
יכולה להתפתח להיות זמרת מן המדרגה הראשונה, שהיתה יכולה להגיע ביום מן הימים
להופיע אפילו בפני הוד-מלכותו. אלא שלעת עתה, נראה שאמאנדה כרוכה אחרי האמרגן שלה
באורח כזה, עד שלעיתים מתבדחים שהוא מושך בחוטיה כאילו היתה בובה. למעשה, מעטים
יכולים לזכור ששמעו אותה משוחחת באורח אמיתי, מלבד דברי נימוסין, תודות נרגשות
לקהל ושאר אמירות בנאליות למדי, ותמיד כאשר המאסטרו האפל יושב בקרן זווית, עיניו
האפלות מצומצמות ופניו קודרות,ומאזין לכל מילה; מאידך גיסא, איש אינו זוכר שראה או
שמע אותו פוגע בה לרעה, או אפילו מאיים; ונראה שראלקו אינו נזקק לזה. אפילו עם
הבנות שמאיישות את להקת הרקדניות שלה, השיחות שלה הן בנאליות וקצרות מאד, ואת כל
ההתנהלות האמיתית מולן מבצעים ראלקו, ובעיקר אחד מעוזריו (אם כי, מסופר שלמרות
היחס הקשה מאחורי הקלעים, התנאים והתשלום טובים יותר מאשר בלהקות ריקוד אחרות;
ונראה שההתחייבות לדיסקרטיות כלולה בתנאי התשלום).
ברובע טוענים, כי
ראלקו ואמאנדה חיים בקומפלקס אפלולי ומפואר במקום הבלתי שגרתי ביותר; במעמקי ה-Inner
wisperwind, מה שהופך את המגורים
שלהם למעשה לקומפלקס חפור היטב ומוגן היטב של מנהרות; רכלני הבקעה יודעים לספר, כי
למקום לפחות כניסה סודית אחת, שמוליכה היכנשהו לפאתי האגם התת-קרקעי האפל שמסביב
לעץ המפוסל; ולעיתים, כאשר אף אחד לא נוכח, ראלקו ובת-חסותו היפיפיה מטיילים שם;
אולם איש לא יכול להעיד כי באמת ראה אותם במקום, ולמרות שצעירים שאפתנים רבים ניסו
למצוא את הפתח הסודי, ולעיתים גם שכרו הרפתקנים לשם כך, לא עלה הדבר בידי איש מהם.
כך או אחרת, אמאנדה המדהימה נותרה בתור תעלומה מוזרה, ומושא החשק הלא ממומש של
רבים מאד מצעירי רובע המשי.
פאול וקונסטנס ארינט (Erint)
דמות
ידועה נוספת באיזור וויספרווינד וגם מעבר לו, אף כי רחוקה מלהתחרות בתהילה של
אמאנדה או בפחד שמטיל מר לונגשאפט, הוא הרב-אומן המזדקן פאול ארינט; ברנש קטן,
מחודד תווים והדור לבוש, שמסתובב לא אחת עם כובע נוצות גבוה ונעלי לכה מסוגננות
וגבוהות גם הן. אלו משקפים היטב את המזג הסוער והקפריזי שלו,כמו גם את נסיונו
הנואש להראות גבוה יותר. פאול, ברנש גנדרן בלא תקנה, הפכפך אבל רב כשרונות, הספיק
בימי חייו להיות קצין ביחידה מיוחדת ומובחרת של הוד-מלכותו, שפעלה במושבות שבים
הדרומי; צייד פנינים רומנטי; ופושט רגל נרדף בידי נושים בידי החוק גם יחד, מה
שהוביל אותו פעמיים לבית הסוהר לחייבים (הוא עצמו תמיד טען ברוב פאתוס נזעם, ששותף
שלו ו'אדם שבטחתי בו כאילו היה אחי, דמי ובשרי', בגד בי באורח מביש והביא אותי אל
החרפה הזו). לאחר שהשתקם אי-כה מהחובות, נראה שרוב תאוות הגדלות והרצון לנהל עסקים
חובקי עולם נטש את מר ארינט, ותחת זאת הוא פתח ברבות הימים חנות קטנה של צורפות
וליטוש אבני חן; זו, באורח טיפוסי ואפלולי למדי, מוקמה בקצה של סמטה מקורה וקרדו
עתיק ונטוש למחצה בפאתי Upper Wisperwind, בקומה הראשונה והשניה של מבנה מעוגל שנראה לעיתים, בעיקר בלילות,
כמו מגדל עתיק ורדוף רוחות.
החנות, שזכתה לשם The Gleaming
tower, הפכה ונשארה במשך שנים
רבות עסק מצליח; ובמשך תקופה ארוכה נזקקו לשירותיה לא רק אנשים שקשורים בתעשיית
השעשועים של בקעת ויספרווינד, אלא גם כמה וכמה מבתי האופנה של רובע המשי עצמו.
פאול ארינט נחשב כג'נטלמן ורב-אומן שחברתו מבוקשת מאד, והסתובב בחברה הגבוהה עם
בגדיו המהודרים והנוצות הססגוניות שלו, מדושן ונפוח כמו טווס; וגם כמה וכמה
שערוריות הקשורות למזגו ההפכפך ולמקומות בילוי תמוהים שהסתובב בהם, עם אנשים
צעירים בהרבה ממנו, לא הצליחו לפגוע במוניטין שלו.
כחלק משאיפתו למסד את
עצמו, בא פאול בברית הנישואים עם אישה צעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, בשם
קונסטנס, שהיתה בזמנו עלמה נאה מאד שנחשבה כשידוך מושלם בעבור הרב-אומן בעל הכשרון
העצום והמזג הסוער; מחד גיסא, היתה קונסטנס יתומה בלא יחוס ידוע, שגדלה בפנימיה;
ומאידך גיסא, היתה בעלת חינוך, מידות והתנהגות שלא היו מביישות ליידי מהמעלה
הגבוהה ביותר; עבור מר ארינט, היה בכך שילוב מושלם – משום שבהיותו פושט רגל לשעבר,
בלא יחוס משמעותי, לא היה שום סיכוי שמשפחתה של ליידי אמיתית בעלת חינוך דומה היתה
מוכנה שבתם תנשא לאדם כמוהו. חשוב מכל, קונסטנס נודעה, עוד מילדות, כבעלת 'מגע
זהב', בעלת כשרונות מוכחים בדיוק בתחומי העיסוק של מר ארינט; אומרים (בעיקר הוא
עצמו) כי היא נופלת ממנו בגאונות היצירתית; ומאידך גיסא, היא יציבה וחרוצה בהרבה
מבעלה, ומסוגלת בהחלט להחזיק את העסק באורח נאות, ולבצע את המשימות המשעממות
והנדושות יותר שבעלה מתעב.
אלא שבאותם 'נישואין מושלמים' חסר לחלוטין מרכיב אחד: אהבה או חיבה אמיתית כלשהי. והגם
שכלפי חוץ הם היו ונותרו זוג מהוגן החי היטב, כאשר הם מתייחסים זה לזו בכבוד
הראוי, הרי שהריחוק ניכר בהם מאז ומעולם; וביתר שאת בשנים האחרונות.
כיום, פאול מתקרב לגיל
65, וקונסטנס הינה בת 42, צעירה בחמש-שנים משנואת נפשה מזה שנים, ג'ואנה לונגשאפט.
החנות עודה קיימת, אולם השנים האחרונות לא הטיבו עימה; רוב בתי האופנה הממשיים
נמנעים מזה שנים לשכור את שירותיו של הרב-אומן ארינט; זאת, גם אך לא רק משום שעם
הזמן נוצרו חלופות אחרות וכנראה משתלמות יותר במרכז הרובע, ובתי האופנה החזקים
הצליחו להשיג לשירותם אומנים שכירים השולטים בטכניקות העבודה בנוסח הארכיפלגו
הדרומי, מהסוג שלמד ארינט עצמו בנעוריו ובמשך שנים נחשב בזכותן כמעט יחיד במינו. יודעי
דבר טוענים, שהמזג הסוער והנוח לריב של ארינט רק התעצם עם השנים, ופעל נגדו; וכמה וכמה
פעמים הוא עצמו הוא זה שהחריב קשרים עסקיים בהעלבות קולנית, מלווה באמונה אמיתית
כי הצד השני הוא זה שעליו בהכרח לבוא לחזר ולפייס אותו, מה שקרה פחות ופחות עם
הזמן. אחרים טוענים כי בנוסף לזה, הגיל, ההוללות והשתיה פגמו גם הם בכשרונו היחודי
של הרב-אומן. אי לכך, הרי שהרב-אומן, שעדיין זוכר כיצד הוא ורעייתו היו אלו שעיצבו
עבור מר ראלקו את תכשיטי ההופעה ש'אמאנדה המדהימה' עונדת עליה עד היום בעודה שרה,
מסתובב יותר ויותר כשהוא מריר וכעוס, ומשוכנע שהעולם מתנוון, עד כדי כך שאנשים
מעדיפים חסכון של כמה פרוטות על כשרון אמיתי כמו שלו,ומעדיפים "לשכור
מפרזלי-סוסים עלובים בשביל שיעשו להם תכשיטים המוניים וחסרי ערך".
יודעי דבר מספרים,
שפאול הפך הולל יותר מתמיד, ולעיתים נעדר מביתו ומן החנות שלו יומיים או שלושה
ברציפות, כשהוא מותיר את אשתו הלא אהובה לנהל את העניינים בשמו. 'ממילא, כיום
מגיעות רק עבודות בנאליות, שמתאימות עבור הכשרון הקטן שלה. הא!'; פניו הסמוקות
כחשו, ושערו מלבין והחל מדלדל; ואילו מזגו נעשה גרוע יותר משנה לשנה. עם זאת, הכל
אומרים שהוא לא אדם אלים ממש; ולמעשה, ברנש צנום וחלוש כמוהו כלל אינו מסוגל להכות
אישה תקיפה ובעלת אישיות מסוגה של רעייתו; ותחת זאת, הוא הולך ממורמר, ושופך את
ליבו בארכנות רבה, בעיקר בקרב חבריו לשתיה, שרובם צעירים ממנו בשלושים שנים לפחות.
חרף האמור לעיל, החנות המשפחתית עודה מתקיימת ומשיאה רווחים, גם אם הרבה פחות מאשר
בשנים עברו; עיקר הפרנסה מגיעה כיום מהדיירים השונים של בקעת וויספרווינד, שנזקקים
ללא מעט אביזרים נוצצים זולים במסגרת עולם השעשועים וההופעות; ומפעם לפעם ישנה
עדיין עבודה גדולה ויקרה יותר, בדרך-כלל בעבור אחד מבתי האופנה הקטנים יותר של
הרובע.
קונסטנס, לעומתו, היתה
ונותרה אישה מרשימה מאד, בעלת מזג שקט ו'עיני פלדה חודרות עמוק'. אומרים עליה, כי
למרות שעלומיה נטשו אותה מזמן, היא נראית כיום כ'אישה מפוארת וחסרת גיל', הגם
שבניגוד לבעלה, היא מתלבשת בפשטות יחסית. מספרים, כי הקרע בין בני הזוג גדל, נוכח
שמועות כי קונסטנס הודתה בפני בעלה, באיחור של שנים, שהיא לא רק ילדה בלתי חוקית,
אלא שאחד מהוריה (כנראה אביה) היה קיידרהרצי; ישנן שמועות, כי מדובר באחד
הדיפלומטים או הנספחים הצבאיים שהסתופפו סמוך מדי למלך השוטה רדווין, עד שסולק
אותו שליט פרו-קיידרהרצי בפרשת 'פוז'י הקטן ופוז'י הגדול' (ע"ע), והלה ניצל
לרעה אישה הידרוסטית בלתי אחראית ממעמד גבוה, ולאחר מכן זנח אותה לאנחות. כך או
אחרת, מר ארינט, שלפי עדותו מתעב קיידרהרצים, ורואה בהם לא פחות מ'אומה של מזיקים
רומשים ממימד אפל, שנראים אך בטעות כמו בני אדם', נגעל עוד יותר מרעייתו; ומאז אין
הם חולקים את אותו חדר שינה. באורח רשמי,לעומת זאת, מר ארינט מסרב לדבר על כך,
ומצידו מאשים דווקא את העובדה שהתאכזב מרה מכשרונה של אשתו, שהוא בנאלי וחסר מעוף
לגמרי ("כמו תכונות של נשים בדרך-כלל. הן מחוסרות כשרון אמיתי וזיק כלשהו של
גאונות, אם כי הן מסוגלות לעטוף את הדברים באורח נאה למדי'). כמו כן, נראה שבין
הזוג התגלעו חילוקי דיעות בדבר אורח ניהול החנות והיחס לכפופים אליהם – כך למשל,
אומרים שקונסטנס נהגה להגן על כמה מהשוליות הצעירות שפאול נהג להתעלל בהם ולקטול
את מעשה ידיהם; פאול זוכר לה זאת עד היום, ולא התעייף להזכיר לה כיצד שוליה צעירה
שהיה בן-חסותה וחביבה במשך תקופה, ראיין פאארנוייל הצעיר, גדל להיות ריקא ופוחז,
נוכל רחוב קטן שמביא בושה לאביו, ממש כפי שבייש אותם בעת שהשתטו להעסיק אותו כשוליה.
ישנה שמועה, כי קונסטנס שומרת על קשר עם אותה בריה מפוקפקת עד היום, ונוהגת בברנש
חביבות, ככל הנראה בתקווה לתקן אותו ולהחזירו למוטב ביום מהימים.
בתם היחידה של בני הזוג ארינט, אלייזה, היתה מאז ומעולם 'הילדה של אבא', שהעלים
עין מחסרונותיה ובעיקר מהפינוק והעצלות הכרונית שלה, והשלה את עצמו בכוח לחשוב
(למרות דעותיו הכלליות על נשים), שהיא ירשה כשרונות דגולים ממנו – עד שגם הוא נאלץ
להודות, שידיה המגושמות לא יצלחו לעולם לעבודה עדינה עם אבני חן. אלייזה, כיום בת
19, היא עלמה בהירה ושמנמנה, בעלת שיער בלונדיני קלוע היטב; באורח רשמי, עיסוקה
הממשי היחיד כיום הוא לימודי נגינה על כינור – מה שמתמיה מאד, משום שמחד גיסא, היא
לומדת אצל מאסטרו קפדן וידוע לתהילה מאד באקדמיה המלכותית, שהשליך תלמידים אחרים
בעד עוונות של מה בכך, ואומרים כי הוא בכלל אינו מחבב נשים מכל סוג שהוא; ומאידך
גיסא, כל מי ששמע אותה מנגנת, כמעט, טען שכשרונה בנגינה אינו רב בהרבה מכשרונה
בעבודה עם אבני חן; שלא לדבר על חריצותה המדהימה ומזגה המפונק והנרפה. בהיותה
צעירה יותר, היתה אלייזה הצעירה 'אימת השוליות', בחנות של אביה; באותם נערים היתה
רודה, דורשת מהם לקנות לה מתנות ולבצע את המטלות שהוטלו עליה, מעלילה עליהם
כשלונות ושכחות שלה עצמה, ועוד כהנה וכהנה; ובמיוחד, שנאה את פארנוייל הצעיר, עליו
היתה מלשינה בכל הזדמנות לאביה הקפדן, שממילא לא חיבב אותו; בין היתר, היתה דואגת
לצייר את התמונה, כי הצעיר השרמנטי מקורב מדי לאימה, שנפלה בקסמיו ולכן נוהגת בו
בחביבות רבה מהרבה מכפי שהוא שווה; והגם שאיש מעולם לא טען שקונסנטס הקפדנית
והעצורה השתטתה לנהל ולו קצה של יחסים אסורים עם מי מהשוליות, הרי שהדבר תרם הן
לבריחתו השערורייתית של אותו צעיר, והן להרעלה נוספת של היחסים בין המאסטרו
לאישתו.
כיום, קונסטנס נואשה למדי מבתה, ונותנת לה פחות או יותר לעשות כרצונה, כל עוד אין
היא חוזרת להתערב בענייני החנות (וממילא, מועסקים שם כיום לא יותר משניים או שלושה
נערים); אולם בזמן האחרון מספרים שהיא מודאגת נוכח העובדה שאלייזה לא רק נסחפחת
לחיי בליינות והוללות, ויוצרת חובות בכספם של הוריה שממילא אינו כפי שהיה לפני עשר
שנים; אלא גם שכמה מחבריה הצעירים נראים כשייכים לסוג המפוקפק ואולי גם המסוכן
ביותר של הבליינים ממעמד גבוה; והיו שסיפרו שבעת הויכוח האחרון בין קונסטנס לבעלה,
עלו גם שמותיהם של ארני וביווי; אולם מר ארינט פטר את רעייתו בזלזול, וצידד בביתו,
כדרכו מימים ימימה. לשיטתו, אלייזה לומדת להכיר את החברה הגבוהה ולהנות מהחיים;
ואין בכך כל רע – בוודאי שזה עדיף על להרקב בחנות שוקעת, עם בעלי כשרון בינוני
וחוסר מוחלט בהבנה של דברים נשגבים.
רעיון לפתיחתה של הרפתקאה: בלילה אחד, ממש כאשר מר ארינט מתגנדר כדי לצאת
לבילוי עם חבורת הצעירים שעימה הוא מסתובב, וליסה מצחקקת בחדריה עם אחד ממחזריה
המפוקפקים, עוצרת מרכבה בפתח החנות, וממנה מגיחה ועולה במדרגות קיידהרצית זקנה,
נוקשה כחייל בהילוך ובהבעה; היא מזדהה בתור 'פראו שמידט', ונוהגת בבאי המקום בקור
מקפיא. היא מסרבת לשבת ובוודאי מסרבת להצעתה של קונסטנס המבוהלת לתה. תחת זאת, היא
ניגשת אליה ומניחה בידיה תליון עתיק.
"זה היה
רצונו, שאת תקבלי אותו" היא כמעט נובחת בקולה "ואני ממלאת את הוראותיו.
מעבר לזה, מיס ארינט, אין לי מה לומר לך".
וכך, לנגד עיניהם של באי הבית, היא מפנה את עורפה, וכמעט אגב רקיעת רגל, היא צועדת
החוצה בלא מילה נוספת. קונסנטס לעומתה, נשמטת למקומה, מחזיקה את השרשרת גבוה ובוהה
ארוכות בתליון, שמעוצב באורח מיושן אולם מפורט מאד כזוג גריפונים פורש כנפיים
ומחזיק חרב ארוכה משני העברים. למשך דקות ארוכות, היא מנותקת לגמרי מהעולם החיצון,
בולעת את התליון בעיניה כשחזה עולה ויורד בכבדות. מר ארינט, שנואש לאחר דקה מלהדבר
עם רעייתו, רוכן רק לרגע, מביט בתכשיט ואומר "הא! עבודה שגרתית וחסרת כל
מעוף, טיפוסי לכרובים חמוצים", ובעוד דברי הזלזול הללו באוויר, הוא נוטל את
כובעו עם הנוצות הגבוהות ויוצא מהבית; מותיר את קונסטנס לשבת הלומה למחצה; ואת שאר
הנוכחים להציץ בה בסקרנות... ויתכן שאת המחזה ראו גם עיניים נוספות, מיותרות
ואפילו מסוכנות מאד...
חזרה
אל דף המבוא של העיר הידרקראון | חזרה
לרובע המשי | חזרה
אל העיר הצפונית
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.