הקדמה
| העידנים
הקדומים | גזעים
| גאוגרפיה
| היסטוריה
הידרוסטית | המערכה
| יצירת
דמות
הידרקראון:
מפתח כללי לעיר ורבעיה
רובע מק'קלירד
רובע מק'קלירד שוכן בחלקה הצפון-מערבי
של הטבעת האפורה, ובנוי על המדרון המשופע של אחת מברכיו של רכס פוגסקארף, מתחת
לצוקים האנכיים המתרוממים אל כתף הרכס, משם צופה עליו רובע הטיילת המפורסם של
היידרקרון. במשך מאות שנים, היה איזור זה נטוש, כולו חורבות מתפוררות העולות
לשרידי מצודה חצובה בסלע, אות אילם לזוועות הכיבוש של אחוות המוות: לפי האגדות,
ניצבה כאן פעם מצודתו של "הלורד שומר השער המערבי", שם ישבה שושלת אצולה
שהתגאתה באילן יוחסין המגיע עד לימי השבטים. אלא, שהקיידרהרצים הפילו את הטירה
וטבחו את כל יושביה, ולאחר מכן השתמשו במרתפיה התת-קרקעיים העצומים כבית-כלא
לאסירים פוליטיים. מסופר, שמורדים ניסו לערוך פשיטה על המקום כדי לחלץ את חבריהם,
אלא שהדבר נכשל, והקיידרהרצים הגיבו ברצח של כל האסירים בבית הכלא; מאז, נחשבו
המנהרות והמרתפים העתיקים שמתחת לקירות הסלע למקומות רדופים, והחורבות נותרו
בשיממונן עד לשיפוצים ולהרחבה המסיבית של העיר במאה הנוכחית.
כבר בראשית המאה, ועוד לפני הנצחון
הגדול בראגאמות', החל הממשל ההידרוסטי מיישב כאן משפחות של צפון-הידרוסטים שעקרו
או הורחקו מהצפון; תחילה, ניסו הללו להקים חוות זעירות, אבל אלו לא עלו יפה: לפני
כ-25 שנים, נעשה המהלך שגרם לרובע ללבוש את צורתו דהיום, כאשר הועברו לכאן שתי
משפחות מורחבות גדולות, בעלות מעמד וכוח – ככל הנראה, בכדי להרחיק אותן מנקמות-דם
ומהיכולת להמשיך ולגרום לתסיסה בצפון המוכנע ושותת הדם שלאחר מלחמת הממזר האדום.
בכדי להמתיק את הגלולה המרה, ניתנו לכל אחד משני הקלאנים הללו פריבילגיות, שהבטיחו
פרנסה וצבירת מעמד מסויים. אלא, ששני הקלאנים, אשר משתייכים (וכנראה שלא במקרה)
לשני הצדדים היריבים במלחמות הצפון, רחשו ועודם רוחשים שנאת מוות האחד לשני, מה
שמנע יצירת קהילה צפונית מאוחדת, ופילג את הרובע לשני איזורים עויינים, שנקלעים לא
פעם לחיכוכים וקטטות אלימות. שני הקלאנים החלו מעסיקים מהגרים צפון-הידרוסטים
מהשורה כחוכרים, משרתים ופועלים, וחרף העובדה כי במרוצת השנים 'גבה ליבם', והם
רחוקים מלהיות אהובים על האוכלוסיה הפשוטה, הרי שהמצב תחת שירותם טוב בהרבה ממצבם
של יושבי רובע האקלי הסמוך, וכל בני הרוע יודעים זאת יפה.
כיום, יושב כל אחד מהקלאנים במתחם מבוצר
למדי, אחד במזרח הרובע ואחד במערבו; בין שני המתחמים, ישנם איזורים צפופים ועניים
יותר של בתים קטנים עם חצרות זעירות של פשוטי העם מכל צד, כאשר לא אחת אפשר למצוא
כאן חקלאות זעירה, בדרך-כלל לצרכים עצמיים, וזאת לצד השירות לבני הקלאן השליט. במרכז
הרובע ממש, שוכנת כיכר מוקפת בתעלות, ובה בנייני אבן עתיקים; ממנה, עולה משעול
אפלולי לעבר צוקי הסלע האנכיים שתוחמים את הרובע בצפון, ולמעשה אל פתח מצודת הסלע
החרבה, שבשנים האחרונות כבר הספיקה להוכיח כי הקללה האפלה שבתוכה חיה ובועטת
(בעיקר, כאשר אידיוט פזיז מחליט להתגרות בגורל, ולהכנס לצרה גדולה פי כמה וכמה
ממידת נעליו). באורח מקורי, תכננו הארכיטקטים העירוניים כי הרובע ישמש ככיכר שוק,
ומסביבו בנייני ציבור, כנסיה ועוד; אלא שבפועל, כל קלאן פועל ממתחם שוק קטן משלו,
והעובדה כי מרבית הקטטות האלימות בין הצדדים התרחשו באיזור הכיכר המרכזית, דאגה כי
כל האיזור הזה ישאר חרב למחצה, ורק מבנים ספורים כאן עודם פעילים (מה שמשתלב יפה
עם העמודים העתיקים והנפולים מתקופת 'עידן הפאר', והמראה המרוחק של מצודת הסלע
האימתנית שחולשת על הכיכר מצפון).
המתחם המערבי שייך לקלאן מק'רומב: קלאן
של לוחמים פראיים, בני-בריתו ואנשיו לשעבר של לורד המערות הידוע לשמצה - זה אשר בגידתו
העקובה מדם הפילה את בית מק'אולסט והכריעה למעשה את 'מלחמת הממזר האדום' לטובת
נציב הכתר מק'הויסט וכנגד בית דוכסי נורהולם; זהו מתחם בנוי בבניה נמוכה יחסית עם
גדרות עץ וכלונסאות, שמפעם לפעם אפשר עדיין לראות עליהם ראשים של משיגי גבול
מרקיבים 'להנאתם' בשמש ובגשם. בית, שמונהג בידי דאבון מק'רומב שתום-העין ואדיר
המימדים, עוסק באורח רשמי באילוף כלבים, שזו הפריבילגיה שניתנה לו – בפועל,
המאלפים מבני מק'רומב מסוגלים לאלף גם יצורים פראיים בהרבה, כגון זאבים ודובים
שנלכדו, אבל חלק ניכר מפרנסתם בא מענף צדדי ואכזרי הרבה יותר: בורות עמוקים שחצבו
מתחת לחצר שלהם, ובהם נערכים קרבות כלבים ולעיתים גם קרבות דובים, שמשעשעים את
הקהל באכזריות מזעזעת ושפיכת נחלי דם. מלבד זאת, נראה כי כמה מהחיות האכזריות
ביותר (בין היתר, דוב מערות עצום לגודל), משמשים כשומרים במקומות אסטרטגים, ולפי השמועה
(המוכחשת כמובן), הם זוכים מדי פעם בפעם לנגוס במשיג גבול או טרדן אחר כלשהו.
במהלך השנים, נוצר קשר פורה וידידותי
מאד בין המשפחה לבין כמה מן הג'נטלמנים השעירים, שפרשו על בני מק'רומב את חסותם,
וקשריהם עוזרים להם להתחמק מעונש, ולא בכדי, משמר העיר מעולם לא נטפל למתחם ולא
חוקר את מה שנעשה בו (הגם שלפני כמה שנים, הדבר עמד למבחן קשה, כאשר רחשה שמועה
שבני מק'רומב נתנו מחסה לכמה צפוניים שהשתתפו במרד הפועלים הגדול של האקלי). אלא
שבסופו של דבר, ההדורים יושבו, ובני מק'רומב אף קיבלו זכיון נוסף - "שיקום
אסירים על-ידי עבודה": שם כסות לכך, שאסירים אלימים הועברו מהכלא הגדול של
היידרקרון, והפכו לבריונים וחרבות להשכיר במתחם מק'רומב. בין אלו, וככל הנראה
הבכיר שבהם, הינו פושע מורשע וידוע לשמצה בשם דיווי דובגר, כרסתן שרירי בעל עבר
עשיר בגביית חובות אלימה, קטטות וסחיטה באיומים, שפיו הצעקני והמלוכלך ביחד עם
חזותו, וחיבתו לשיסוי כלבים כבר הקנו לו את הכינוי "דובי דוברמן". הלה
ו"הבחורים שלו" משמשים, בין היתר, למשימות מלוכלכות שבני מק'רומב אינם
רוצים לבצע באורח ישיר.
החריג היחיד למנהגים המשפחתיים, הינו
בן-משפחה צעיר בשם אנדריאס, שעזב את המשפחה ללימודים בארץ זרה, והתגלה כעילוי
בתחום חישול כלי-נשק; אנדריאס, גבר חסון וגבוה כמיטב המסורת של מק'רומב, בחר לגלח
את הזקן, להתלבש ולהתנהג כמו ג'נטלמן צעיר; בסופו של דבר, נכנס לשותפות עם
ראלז'האק זקן וזעוף בשם נארמונט, פליט מנימלאנטיר שהיה חשל אומן עוד בעיר הלבנה
עצמה, טרם החורבן הגדול. החנות הגדולה נפתחה סמוך לשערי הרובע, ולא במתחם בני
מק'רומב, שמנהלים מערכת יחסים אמביוולנטית ומתוחה למדי עם הצעיר הסורר, שלפי דעתם
היה עליו לשבת עימם ולהקדיש את כשרונו לטובתם, ולא למכור לכל דכפין; לעת-עתה,
ההדורים יושרו מעל לפני השטח בהתחייבות שלו לשלוח מדי פרק זמן קבוע משלוח סחורה אל
מתחם מק'רומב, בלא תמורה מלבד חומרי הגלם המיועדים לחרבות ולגרזינים; כמו כן,
התחייב לא למקור לבני הקלאן היריב, אלא שמספרים כי בפועל, בני מק'קלירד רוכשים
ממנו לפעם לפעם כלי נשק משובח לפי הזמנה, בתיווך של צד ג', כאשר אנדריאס יודע
ומעלים עין. למעשה, ברור למדי שהוא מתבייש בקלאן הפרוע שלו, והם יודעים זאת
ורותחים עליו; אולם, השירותים שהוא מספק מבוקשים מאד, ולעת עתה החליט דאבון
מק'רומב להבליג – מה גם, שככל הנראה יש לאנדריאס ולשותפו לקוחות עשירים וחזקים,
שיכעסו מאד אם יאונה לו או לחנותו רע.
כך או כך, ניתן בקלות לזהות את החנות
הגדולה, על כבשניה המוזרים המעוצבים בסגנון ראל'זארקי, מיד כאשר נכנסים אל הרובע;
שני השותפים עובדים בהרמוניה יחסית – פלא גדול בפני עצמו, כאשר אחד מהם הוא
ראלז'הארק גאה ומר-נפש, שלא ידוע במזג טוב במיוחד. דבר אחד, מכל מקום, משמש סלע
מחלוקת נצחי בין השניים: אנדריאס, בחור חביב מטבעו וחובב מושבע של המין היפה, נוטה
לא אחת להתרכך למראה הרפתקניות צעירות ונאות, ולמכור להן סחורה בהנחה ניכרת, דבר
שמרתיח את שותפו כל פעם מחדש; קרי, עצם הרעיון לבזבז זמן ועבודה על יצורים
מפונקים, שרובן מבחינתו ילדות קטנות וטפשות שעסוקות במרד ילדותי ומטופש לא פחות
כנגד אביהן בן האדם, הינה שערוריה לשמה, לדעתו של נארמונט – מה גם שהוא הבין מזמן,
שהשמועה עשתה לה כנפיים, וחלק מהצעירות המרגיזות יודע יפה כיצד 'לעשות עיניים'
לשותפו התמים בכדי לזכות מן ההפקר.
המתחם המזרחי של הרובע שייך לקלאן
מק'קלירד, לשעבר נושאי-דגלו של הלורד מק'אולסט המנוח, ויריביהם המושבעים של בני
מק'רומב. בני מק'קלירד, שנאסרו ונרדפו לאחר סיום מלחמת הממזר האדום, קיבלו בסופו
של דבר חנינה מלכותית, ושמם טוהר בתמורה לכך שיעקרו מן הצפון להיידרקרון; ביחד
איתם, הגיעו לרובע עם אחיו הצעיר של לורד מק'אולסט ורעייתו (שהתגלו, למרבה הצער,
כלא-יוצלחים נפוחים – מה שאולי תרם בעקיפין לכך שהמנצחים במלחמת הממזר האדום
הותירו אותם בחיים).
ראש קלאן מק'לירד, סר גאווין מק'קלירד
הזקן, היה זה שיסד את התיישבות הקלאן ברובע, וביקש לשמור על צביון צפוני מסורתי;
אולם, גאווין היה אדם מוכה ומבוגר, וכאשר הזדקן ונחלש עוד יותר, עברה הנהגת הקלאן
הלכה למעשה לארבעת בניו; אלו נקטו בקו אחר לגמרי, וביקשו להטמע ככל היותר בקרב
המעמד הגבוה של הידרקרון – משימה בה נחלו הצלחה חלקית; לשם כך, החלו מחקים גינונים
הידרוסטיים קלאסיים, שיפצו את מושבם כדי שיראה כמו אחוזה "מהוגנת", שלחו
את בניהם ובנותיהם לחינוך בפנימיות יוקרתיות, ובעיקר החלו מתנשאים מעל הצפוניים
הפשוטים (אף כי, עדיין היחס טוב בהרבה מאשר מקבלים הפועלים ברוב האקלי). אחד
הבנים, היוארד, נכנס לעסקים עם משפחת רידנברוק העשירה כקורח, זכה לשידוך עם
בת-דודה מדרגה שניה של לורד רידנברוק ("העגל"), ואי לכך, להגנת בני
רידנברוק והקשרים הרבים שלהם, עניין חשוב למדי כאשר הקלאן היריב נתמך בידי
הג'נלטמנים השעירים.
בני מק'קלירד קיבלו זכות לרכוש בנמל
חומרי גלם מסויימים בלא מכס, ולהפוך אותם לצבעים – ולפי טענתם, סדנאות הצבעים שלהם
פועלות לפי מתכונים צפוניים עתיקים, אף שיש רבים שמפקפקים בכך. כך או אחרת, פרנסתם
מצויה בשפע, והצפוניים בחלק הרובע שלהם עובדים כמעט כולם בסדנאות או בהובלת
השיירות של מיכלי הצבע והאריגים הצבועים לרובע המשי (עניין שראוי ללוותו במשמר,
מחשש להתנכלות מצד בריונים ש"ממש לא קשורים" לבני מק'רומב...). בנוסף,
פועלת בחלק הרובע שלהם מבשלת בירה משובחת, שיש להם מחצית מן הבעלות עליה, ושיש לה
לקוחות רבים ברובע ומחוצה לו. כיום, איש כמעט אינו מתחשב עוד בדעתו של סר מק'קלירד
הזקן, מעבר לכבוד מזוייף מן השפה ולחוץ, ובין היתר לא התייבשו לכרות עץ שנטע בזמנו
לזכר רעייתו המתה, בכדי להרחיב את אחד ממחסני הצבעים שלהם; כיום, הזקן מתהלך לא
אחת ברובע, בודד ואומלל למדי, ומספר בקול רועד לכל מי שעוד מוכן להקשיב לו סיפורים
על ימים אחרים, שגם הם נעשים סדורים פחות ומבולבלים יותר, ככל שחולפות השנים.
למעשה, הדבר הכמעט יחיד ששתי המשפחות
מסכימות עליו, הינו לשמור, פחות או יותר, על הצביון הצפוני של הרובע, ולא להתיר
הגירה אליו מרבעים אחרים, או פתיחת עסקים של פלוטוקראטים מבחוץ – בין היתר, מתוקף
הפריבילגיות שלהם; עם זאת, נראה שהמיקום הלא אטרקטיבי במיוחד של הרובע מסייע להם
לא מעט בעניין הזה. אלא, שלפני שנתיים, נפתחה הרעה מכיוון אחר, בלתי צפוי לגמרי –
מהלך שעתיד היה לשנות במידה רבה את אפיונו של הרובע ומהלך החיים בו. בית מרחץ
גדול, עתיק וחרב למחצה, שהיה במוקד סכסוך בעלות ארוך בין הקלאנים, שגלש להליכים
משפטיים, נתפס – בתעלול משפטי זריז ומפוקפק למדי (שניצל את הרשלנות המדהימה של שני
הצדדים המקוריים לסכסוך, שכלל לא חזו אפשרות כזו), בידי איש עסקים הקשור אל הסיעה
הרדיקלית; הלה, הקים שם פונדק ובית עינוגים מפוקפק שעד מהרה התמלא רדיקלים שהגיעו
מחלקיו המפוקפקים של רובע סילברפורט, וזכה לכינוי "צרעת השלום". עד
מהרה, החל המקום להמות פעילות, וצעירים מופקרים ומסוממים החלו מתנחלים בו ובתוכו,
כך שהרחוב הנטוש למדי לידו והמתחמים מסביב התמלאו בתים וצריפים, "שוק
אומנים" ובתי אוכל של הרדיקלים, המוגנים בידי המיליציה החמושה שלהם,
"חצרות השמחה" – והמקום החל כנראה גם להוות מרכז רוחש לסחר ושימוש
באופיום ובקנבית כחולה; מיני טיפוסים מוזרים החלו להטריד בנות מקומיות, בין היתר
ב"הזמנה למסיבות מאד מגניבות" בתוך הפונדק, וקומץ מהן אכן התפתה לכך,
ולא פעם הדרדר עד התחתית.
עצם ההשפלה הרתיחה את שני הקלאנים (שלא
לדבר שאחת מאחייניות בדרגה שלישית של בני מק'קלירד התמכרה לסמים והפכה ככל הנראה
לחשפנית בתוך 'צרעת השלום') – ונראה כי התועלת העיקרית שלו, הינה בעובדה כי כעת,
משקיעים גם בני מק'רומב וגם בני מק'קלירד בהתקפות והטרדות של המקום חלק גדול מאד
של האנרגיה שקודם הושקעה במאבק זה בזה, כמו גם בנסיונות למרר את חייהם של אזרחים
פשוטים שחטאו בלהחשב קרובים לאחד הצדדים (ואולי זו אחת הסיבות ששלטונות הידרוסט
אינם ממהרים לסלק את הרדיקלים מהאיזור, לצד פעולתם הנמרצת של הצירים הרדיקלים
בפרלמנט).
פונדק "שערי המלך": המקום המאוכלס העתיק ביותר
ברובע (יש עדויות שהתקיים, בהפסקות, מזה לפחות 150 שנים), הוא מבנה אבן עתיק שעומד
בסוף סמטה חרבה היוצאת מהחלק הצפוני ביותר של הכיכר המרכזית, מעבר לשדרה של עמודים
נפולים למחצה ומספר תעלות מים עמוקות. מבנה זה נתפס והוחזק בידי הכת הפרסיליאנית
דורות לפני שהגיעו הצפוניים לרובע, עוד בימים בהם היה הרובע כולו איי-חורבות;
ובאורח תמוה למדי (או שמא, פחות תמוה, נוכח ההגיון ה'מקורי' ממילא של הכת), הוא
ניצב קרוב מאד לפאתיה המאיימים של המצודה החצובה בסלע, במקום שעוד לפני ליל-התוהו
הגדול (ע"ע) היה ידוע לשמצה כמסוכן מאד.
זהו מבנה מרובע, שפינותיו מחופות
בעמודים ענקיים, בעל שלוש קומות גדולות ושני מגדלי ירי קטנים על הגג, שככל הנראה שימש
בעבר הרחוק מוצב קדמי להגנת מצודת הסלע. מזה 150 שנים, שוכנים בו הפרסיליאנים,
ומנהלים כאן משהו שנראה כמו הכלאה בין פונדק דרכים (הגם שבמשך שנים על שנים, איש
מלבד חברי הכת וקומץ הרפתקנים לא הגיע להתארח בו), בית פולחן לטקסים ותפילות למען
שובו של המלך הגדול פריסיליוס, ועמדת משמר חמושה עד צוואר, שנועדה לפקוח עין על
היצורים האפלים ששורצים בתוך מצודת הסלע, ובעיקר במרתפים החשוכים מתחת לה. המסורת
של הכת מספרת, כי לפני כמה דורות הותקפו חבריה בקסם אפל (שמבחינתם אינו אלא מבחן
ששלחה נשמת המלך הגדול), שחצי מחבריה לא עמדו בו, איבדו את שפיות דעתם (לא שיש להם
הרבה לאבד, אם לשאול את רוב ההידרוסטים), אותם פרסיליאנים שנכשלו התמסרו לחשיכה,
והפכו לכת נגדית השורצת עם האלמתים במרתפים החשוכים מתחת למצודת האבן. בהידרוסט,
רבים סבורים שמדובר באגדה גרידא, ואילו אחרים סבורים כי ההנמקה של 'מבחן אלוהי'
אינה אלא כיסוי על כשלון עלוב של נסיון מגלומני של הכת לפרוץ ולטהר את החורבות,
שהסתיים במותם של רבים מהם.
כך או אחרת, הפרסיליאנים נותרו בפונדק
שלהם, עורכים טקסים ותפילות – הן לשובו של המלך הגדול, והן להצלת נשמותיהם של
עמיתיהם האבודים. הרפתקנים ודומיהם התקבלו ומתקבלים עד היום בדרך-כלל בברכה;
בפונדק, ניתן למצוא ארוחה חמה ומיטה במחיר נוח, כמו גם יעוץ בכל הנוגע לחורבות
המקוללות; אלא שאליה וקוץ בה: הפרסיליאנים מכניסי אורחים מאד, אבל טרדנים באותה
מידה עצמה, כך שאורח צפוי לכך שיכרכרו סביבו, ינסו להטיף לו בלא הפסקה את תורת
הכת, לשתף אותו בטקסים (או לפחות, לבקש ממנו "רק" להדליק קטורת ולומר
מילים קדושות, או לחבוש את 'נזר שערי העולם', ולנסוך עליו טיפה של נוזל קדוש לשם
המזל, וכך הלאה).
היחס של הצפוניים שהגיעו לרובע אל הפרסיליאנים
הוא אמבווינלנטי. באורח רשמי, שני הקלאנים רואים בהם מטורפים, אולם לא מטרידים
אותם (ומכירים, שלא בפומבי, בכך שהם ממלאים תפקיד חיוני בשמירה על שערי המצודה).
מצד שני, הם שונאים את המטיפים הפרסיליאנים הטרדנים, ועשויים לנקוט באלימות (בעיקר
בני מק'רומב) מפעם לפעם, במיוחד אם ואשר מישהו מהם התפתה להצטרף לכת (קרה, קומץ
פעמים במהלך הדור האחרון); לעומת זאת, התפתח בהדרגה עימות בין הפרסיליאנים לרדיקלים
מ"צרעת השלום", גם כן נוכח העובדה כי מספר רדיקלים (מהם לפחות שתי
דמויות בולטות – בכיר במיליציית 'חצרות השמחה' בשם רנדי פיין ושחקנית-זמרת מפוקפקת
בשם אמאנדה וולטמן שהיתה פופולרית מאד ב'צרעת השלום', ושימשה מפעם לפעם בזמרת
ליווי ללהקת 'בני האהבה' חסרת המזל,ע"ע), קיבלו על עצמם את האמונה
הפרסיליאנית ו"הכו על חטא" בפומבי, כשהם מנסים לסחוף רדיקלים אחרים,
בעיקר צעירים, אחריהם. הרדיקלים הגיבו במספר התקפות על שערי המלך, הטרדות בלתי פוסקות,
נסיון להתנחל במבנים חרבים בסביבה – אם כי, הלהט לעשות כן פחת מאד לאחר המאורעות
האחרונים ברובע (ע"ע), שאילצו את רוב הצדדים לנקוט מידה חריגה של איפוק.
כיום, רנדי פיין (שמכנה עצמו כיום רנדל וייטפיין), מנסה להרחיב את המיליציה
הפרסיליאנית כדי להתחרות ב'חצרות השמחה', ולספר לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע,
כיצד גילה את אורו של המלך הגדול; ואמאנדה וולטמן שרה טקסטים פרסיליאנים עתיקים
כשהיא לבושה בשמלה לבנה בוהקת, וגם מלחינה מזמורים חדשים (אף כי יש הטוענים
שכשרונה (או חוסר כשרונה) לא השתנה מאז הימים בהם היתה שרה שירים על 'שלום עולמי'
וכנגד האימפריה כשהיא לבושה בלבוש מינימלי בלבד).
דמות מעניינת אחרת ב"שערי
המלך", היא אישה בשם קורנליה סורווינד (Sorrowind), המשמשת
לעיתים קרובות הן כמעין 'מארחת' של הפונדק (שבין היתר, תוהה על קנקנם של מבקרים
חדשים, בין השאר נוכח הפחד של הפרסיליאנים שכת המעמקים האפלה תשגר לתוכם סוכנים),
והן כנגנת נבל; קורנליה היא אישה גבוהה וחיוורת, בעלת שער חום-ערמוני בהיר ארוך
ועיניים אפורות חודרות, שידועה בשנינות השקטה שלה,ובכך (ובזה גם יחודה), שנראה
שהיא לא ממש חלק מהכת (מפעם לפעם, היא מעיזה אפילו להגניב הלצות עדינות אודות
חבריה לפונדק, מוסוות בקפידה מאחורי כפל-משמעות), אלא ככל הנראה עובדת בשבילם –
ונראה, שהיא וגם הכת לוקחים את תפקידה ברצינות רבה, בעיקר בימים אלו – מה גם, שכפי
שהסתבר ב"ליל באר האהבה" (ע"ע), מדובר במטילת לחשים מנוסה, שמאומנת
להאבק ולפגוע ביצורים אפלים; לקורנליה יש מעריצים רבים, גם מחוץ לפונדק שערי המלך,
ורבים מהם אוהבים מאד לשמוע אותה מנגנת – מה שהביא גם צפוניים לפונדק בשנים
האחרונות, גם אם תחת נסיון (מוצלח יותר או פחות) להסוות את זהותם, ולעיתים גם
אורחים מבחוץ – כגון מספר אבירי סנט קודור צעירים, ומתלוצצים ברובע שרבים מאד
חולמים עליה בכל מיני דרכים; לא אחת ניסו לחזר אחריה, אולם היא טרם נתנה את ליבה
לאיש.
המאורעות האחרונים ברובע: באר הקיסוסים,
סופם של "בני האהבה", והקרב הלילי הגדול:
החורבות המקוללות, ובעיקר מה שמשתרע
באפלה הנצחית שמתחת למצודה, היו ידועות לשמצה מזה דורות על דורות; שמועות על
אלמתים, נקרומנסרים וחברי כת אפלים, ושאר יצורים איומים היו נפוצות תמיד, ולא בכדי
היה האיזור כולו לא מיושב במשך תקופה ארוכה. במהלך השיקום של הרובע במאה הנוכחית,
ארעו אכן התקלויות במיני יצורים אפלים, ומפעם לפעם, צצו שרצים למיניהם גם לאחר
ישוב הרובע, הגם שבדרך-כלל, לא עלה בידם להסב נזק כבד, מלבד בהלה, או הפעלת אזעקה
שהחישה את הלוחמים המקומיים בעקבותיהם. עם זאת, מעטים העזו להכנס פנימה, אל תוך
לועה המצפה של מצודת האבן, ורוב השוטים שניסו נמלטו באימת מוות בתוך זמן קצר, או
לא חזרו כלל. השמועות שנפוצו, סיפרו על רוחותיהם המעונות של האסירים שנרצחו; של
מורדים שעונו למוות בדרכים שרק המגים של אחוות המוות מסוגלים להם, ועל אלמתים
מתועבים בעלי כח סבל מדהים, שהונפשו מגופותיהם של אסירים שהורעבו למוות: הגופון
המורעב (Muzzle
monster), לבוש עדיין בקרעי כותונת אסירים, רזה כמו מקל, ומונע בידי רעב
נצחי, שגורם לו להשמיע גרגור נמוך ועמום, עם שיניים שמסוגלות לחדור ולכרסם פלדה,
טפרים שמסוגלים למלוק ראש של אדם בלא קושי, וכח סבל גדול מזה של ענק סלעים –
מידות, שרק תנועתו האיטית יחסית והגרגור המקשה עליו להפתיע פוגמים מעט באימה שהוא
מטיל. אם כי, היצורים הללו מעולם לא נראו ברובע עצמו – עצם השמועה עליהם עשתה לה
כנפיים.
כך או כך, לא ברור מה ארע בשנים
האחרונות, שהחל לכרסם באיזון השקט שעמד בעינו במשך דורות, אולם נדמה כי משהו קורה
בתוך החורבות, ומעצים את הכוחות הזדוניים שפועלים בתוכן. חריצים חדשים התגלו
באיזור התעלות והשוחות שליד הצוקים, באורח שמזכיר מעט (אם כי במידה פחותה) את רובע
הפעמון; מדי פעם, ההולך בפאתי הרובע בלילה יכול היה לשמוע צרחות חסרות גוף, או
לראות אורות חולניים נדלקים וכבים, ועוד כהנה וכהנה עניינים מטרידים, אם כי לא
במידה שפגעה פגיעה מוחשית בתושבים. לפני כשנתיים, החלו גדלים מטפסים מוזרים,
אפרפרים-ירוקים, בתוך הנקבים והתעלות שבצפון הרובע, להשיר עלים מבאישים לתוך
התעלות, ולהצמיח פרי אפור-סגלגל דוחה למראה, הנראה כדלעת זעירה, שאין ספק שהוא
רעיל ומסוכן. יריביהם של הרדיקלים החלו מפיצים שמועות, כאילו הרדיקלים קוטפים את
הפירות ומכינים מהם סמים משכרים, אותם הם מתכננים להגניב למים ולמזון של שוכני
הרובע, מה שהביא עד מהרה לנסיונות פשיטה ולגל של קטטות אלימות, שהצריכו את התערבות
משמר העיר; ואילו הזמירות העגומות מהפונדק הפרסיליאני גברו, כאילו יושביו מתכוננים
לסוף העולם.
בינתיים, החלו הרדיקלים ב'צרעת השלום'
לדאוג נוכח באר עתיקה הנמצאת בקצה קרדו נטוש המוליך מאחד מאגפי צרעת השלום צפונה,
לעבר איזור התעלות; אותה באר היתה ידועה מאז ומעולם כמקום אפל וחשוד, מעלה צחנה,
שרק טפש מוחלט ישתה ממימיה העמוקים. אלא שכעת, החלו צומחים על דפנותיה, מלבד האצות
המרופשות הרגילות, קיסוסים אפרפרים מעלי צחנה, שהזכירו את אלו הצומחים ליד מצודת
הסלע. אלא, שהזוועה האמיתית החלה כאשר להקת זמרים רדיקלים ידועה בשם "בני
האהבה" (שהתפארו בכך שלצד היותם זמרים, הם גם הרפתקנים בעלי כוחות מופלאים),
שהופיעה לא אחת ב'צרעה', החלו חוקרים את האיזור, במטרה מוצהרת לטהר את הכוח האפל
משם. לא ברור מה עשו, כיצד חקרו ומה גילו, אולם הפעם האחרונה בה נראו, בערב סתו
(לפני מעט פחות משנה וחצי), בה נתנו הופעה בלתי נשכחת (שעד היום, זכרה יכול להביא
רדיקל קשוח מהשורה לידי דמעות), ביחד עם זמרת הליווי שלהם, אמאנדה וולטמן, ובמהלך
הערב התרברבו, כי גילו שעורב הנשמות עומד מאחורי הקללה המתפשטת, וכי התגרו בו
וקראו לו לבוא לקרב עימם, ליד הבאר בשעת חצות. לאחר מכן, יצאו מהפונדק (בלא מיס
וולטמן, שרצתה מאד להתלוות אליהם, אבל סורבה), ויותר לא נראו. כאשר ערך כח גדול של
'חצרות השמחה' חיפוש במקום ביום לאחר מכן, התגלה כי מי הבאר הפכו ירוקים-צהבהבים,
תוססים חלושות, וכי חומר צמיג ושמנוני נוזל על האבן מסביב; כמו כן, נמצאו גיטרה
מקורעת ואכולת תולעים, ושרידי בגדים רקובים של אחד מחברי הלהקה.
הרדיקלים זועזעו; ויותר מכולם נפגעה
אמאנדה וולטמן, שהחלה נרדפת בידי סיוטי לילה, בהם קראו לה חבריה המתים לבוא אליהם;
היא חדלה להופיע והפכה לשבר-כלי רדוף ונוטף דמעות, עד שבסופו של דבר נטשה את
הרדיקלים וצרעת השלום, והפכה למאמינה פרסיליאנית אדוקה (אם כי יש הטוענים, כי
הסיוטים והפחדים עודם רודפים אותה). ואז, שנה אחת בדיוק לאחר מכן, בשלהי הסתיו של
השנה האחרונה (2439), בשעה מאוחרת של כמעט חצות, דפקה יד רכה על דלת פונדק שערי
המלך, וקול מוזר, אבל מוכר (לפחות לאלו מהנוכחים שנמנו על הרדיקלים 'החוזרים בתשובה'),
ביקש להכנס, כדי לראות ידידה טובה שלו שנמצאת בפנים, והוא מתגעגע אליה מאד, וגם
לשיר מעט בפני באי המקום.
אמאנדה השמיעה צרחה חנוקה של אימה
והתעלפה; קורנליה סורווינד ו"סר" רנדל וייטפיין אחזו בנשק ויצאו מדלת
צדדית, ולקחו עימם חמישה פרסיליאנים חמושים, כדי להפתיע את הזר החשוד מאחור,
והספיקו לראות דמות שלא מן העולם הזה – מעין אנושואיד נוטף ריר, שקנוקנות רעילות
בוקעות מגופו הירקרק, רכון על דלת הכניסה; אלא שהלה הבחין בבאים וירק לעברם סילון
של רעל; קורנליה הגיבה בחזיז ברק והפרסיליאנים ירו חיצים והסתערו; בקרב הקצר, נפצע
היצור ונמלט, ואחד הפרסיליאנים נהרג. אלא, שבאי הפונדק הספיקו אך בקושי לגרור את
חברם המת פנימה ולהתחיל לטפל בפצועים, כאשר רעד אוויר הלילה כולו בקולות איומים,
ואי-שם במערב, החלו הפעמונים של כנסיית מתחם מק'רומב לצלצל לאות אזעקה; הגרגור
העמום, שנשמע למרחוק, לא הותיר ספק מה מתקרב, וכי בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הרובע
נתון תחת התקפה.
את אותו לילה, נראה שיזכרו בכל הרובע
במשך שנים רבות; התוקפים נשפכו החוצה מפי המצודה ומתוך הנקיקים והתעלות העמוקות: עשרות
רבות של שלדים וג'ולים מרקיבים, חרקים ועכברושים ענקיים מעוותים בעלי עיניים
אדומות, ג'לים שחורים כלילה, וגם מספר תוקפים אנושיים (ככל הנראה, לוחמים/קוסמים
של מאגיה שחורה); אלא שיותר מכל, נזכרו קומץ היצורים המאיימים ביותר שהובילו את
ההתקפה: שניים או שלושה Muzzle-monsters, וחצי תריסר של אותם יצורים מעוותים, רירים ורבי-קנוקנות (ויש
הטוענים כי ראו גם קוסם שקוף למחצה זוהר פה ושם מאחורי התוקפים, אבל קיומו מוטל
במחלוקת). "שערי המלך" הוקף והותקף מכל עבר, במצור שארך שעות ארוכות;
תוקפים טיפסו על גדרות העץ של מתחם מק'רומב וחדרו פנימה (לפי השמועה, כלבי הטרף של
הקלאן החלו מיבבים באורח מזעזע מבעוד מועד, וכך הספיקו הלוחמים הפראיים של מק'רומב
להתכונן, לעטות שריונות וליטול כלי נשק). תוקפים אחרים עקפו את 'שערי המלך'
והדרימו במורד דרך העמודים הנפולים, לעבר הכיכר המרכזית ו"צרעת השלום".
הקרב השתולל כל הלילה, ולפחות עשרים
וחמישה אנשים נספו, ורבים אחרים נפצעו קשה; רדיקלים, צפוניים ופרסיליאנים נלחמו
בערבוביה, עד שבסופו של דבר, בשעת טרם-שחר, הופיע "היועץ המיוחד של
הוד-מלכותו לענייני מסתורין" (שם שמהווה כיסוי לתפקיד המג האימפריאלי הבכיר,
תפקיד שבאורח רשמי לא קיים מאז מרד המכשפים הגדול), הרוזן גילברט סקאלי, והמטיר
כשפים על ראשיהם של התוקפים, מציל בכך את הפרסיליאנים הלחוצים מאד; דקות קצרות
לאחר מכן, הגיעו יחידות של צבא הידרוסט, שסיימו את המלאכה, קטלו את אחרוני התוקפים
או הניסו אותם בחזרה אל תוך מצודת הסלע. הרוזן סקאלי סייר באיזור בפנים
זעופות,והטיל על פי המצודה וכן על חלק מהתעלות כישוף כזה או אחר שגרם לנצנוצים כחלחלים-ירקרקים
– ומשערים, כי מדובר בסוג כזה או אחר של מחסום קסום. לאחר מכן, נשא דברים, בשפתו
הציורית וקצרת הרוח, בפני כל בני הרובע, שצוו להאסף בכיכר המרכזית, ובין היתר
הודיע, כי אם אי-פעם יתפוס "טיפש ארור או בעל חלומות כזה או אחר", שיעיז
להתעסק עם המחסומים הקסומים שלו או לרחרח במקום ששום בר-דעת לא תוחב אליו את
החוטם, הוא אישית יעניק לו טיפול כזה, שיגרום לאותו ממזר ארור להצטער על כך שלא
נולד בתור חיפושית.
מאז, לא נשנו ההתקפות על הרובע, אף כי
מפעם לפעם עולים דיווחים על דמויות חשודות, או שמועות על הרפתקנים לא זהירים
שמחטטים בתעלות, ותרים אחרי נקיקים שלא נחסמו בידי קסמיו של הרוזן סקאלי, למרות
האזהרות. עניין אחר, שצמח מאותו לילה, הוא האשמות קשות ובוז כלפי בני מק'קלירד,
שחלק הרובע שלהם כמעט ולא הותקף, ולמרות זאת לא נחלצו לעזרת שאר בני הרובע. בני
מק'קלירד עצמם פוטרים בבוז את ההאשמות, וטוענים כי היו עסוקים בלהגן על שטחם, וכן
שלחו אנשים כאלו ואחרים, שנתקלו בכח אויב גדול והעסיקו אותו, ובכך מנעו מהתוקפים
האפלים תגבורת. אלא, שרוב בני הרובע סבורים שהם משקרים במצח נחושה, ומכנים אותם
פחדנים ובוגדים; ונראה שכך מאמין גם מק'קלירד הזקן עצמו, שנעשה מסוגר וממלמל יותר
מתמיד, אבל רבים שמעו את המילים 'חרפה, חרפה גדולה' חוזרות ונלחשות מפיו הרפוי.
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.