הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
תיאורי איזורים באי הפרסה
גבעת הנביא ופרבריה
איזור הרורן-ה'ריק
שבדרום קורליסין
מבוא: הגבעה הסלעית ורחבת
השיפולים הנישאת ממזרח לרחבת "השוק המחורץ" וצופה עליה, לא היתה מיושבת באורח
ממשי לפני הסכם השלום הגדול והברית המשולשת בין המשמר הקיסרי, הפריינראהג' ובני הרורן-ה'ריק;
הסלע המחורר שפע מאז ומעולם מעיינות חמים וגופריתיים, חלקם נובעים מתוך רשת של מערות
לחות ומכוסות אצה וחזזיות. בתקופת הננסים הקדומים שישבו כאן, היה האיזור בלא ספק מחוץ
לעץ הענק המכושף שצמח על איזור "השוק המחורץ", ובין שורשיו ישבה עירם של
הננסים עצמם. אלא, שנראה שהננסים – הגם שלא התגוררו על הגבעה בעצמם, ניצלו את המערות
מתחתיה, כרו תעלות ומעברים כדי לתמרן את זרימת המים החמים, והביאו לכאן פטריות וצמחים
מועילים אחרים (בעיקר למאכל ותרופות, ואולי גם לשימושים אפלוליים יותר) שגודלו על מצע
האצות והרקבובית התת-קרקעית. נראה, שמתחת לגבעה שכנו חוות תת-קרקעיות, שעובדו בידי
מוטאציות משועבדות-מוח ועבדים אחרים של הננסים. צמחים אלו נותרו, אם כי באורח פרוע
יותר ובר-למחצה, גם מאות על מאות שנים לאחר שהננסים עצמם נעלמו.
לאחר שבמשך מאות שנים,
נחשבה הגבעה למקום רדוף רוחות וכמעט לא מיושב, נטלו אותה בני הרורן-ה'ריק שהתיישבו
כאן לאחר הסכם השלום הגדול, והפכו אותה לישוב משגשג. זאת, תוך שבניגוד למונקרילים הבודדים
שישבו כאן לפניהם, חפרו אל תוך הגבעה, פינו תעלות ומעברים שנחסמו, והחלו עושים שימוש
רב במים הוולקניים החמים בעבור מרחצאות ועסקים אחרים מסוגים רבים ושונים. במשך כמעט
מאה שנים, שררה הרמוניה יחסית בין הרורן-ה'ריק לבין המונקרילים, ומונקרילים מסויימים
התגוררו ב"רובע הגבעה" עצמו ושימשו כשותפים עסקיים ובני-בית. מנהיגם הלא-מוכרז
של הרורן-ה'ריק, היה אורח קבוע ובן בית אצל הלורד המפקד המונקרילי, ונחשב כאחד הנכבדים
המרכזיים שיש להתייעץ בו.
אלא, שכל זאת השתנה – לכאורה
"כמעט בן-לילה" לאחר שהנביא הקנאי רור'האן תפס את השלטון באי המרכזי של בני
הרורן-ה'ריק (קרילמיר), והפך אותם בן-לילה משותף (זוטר) לאויב בנפש של המשמר הקיסרי.
המונקרילים, לפחות, משוכנעים, כי עסקה חשאית שנכרתה מבעוד מועד בין המנהיג המקומי של
"שותפיהם" לבין הנביא רור'האן, גרמה לו להפוך את פניו, להסית כנגד המונקרילים
ולמעשה להנחות את אנשיו החמושים לארגן גל של מהומות ופרעות, שהביאו את המונקרילים מדרום
קורליסין, כולל בעלי הנכסים ב"רובע הגבעה" להמלט חסרי כל אל צפון האי. משערים
כי בתמורה, הבטיח הנביא רור'האן להותיר את שלטון המשפחות המיוחסות של הרורן-ה'ריק המקומיים
על כנו, ולא להתערב יתר על המידה בחייהם ובפולחן שהם מנהלים במקדש "חוד הכסף"
(ע"ע). שמו של הרובע (למצער, חלקו היוקרתי) שונה מ"רובע הגבעה" סתם,
ל"גבעת הנביא", וכך נותר עד יום.
תיאור חיצוני: עבור הריילורים
המגיעים במספרים לא מבוטלים לאי – בין אם כתחנת ביניים של אוניות רבות המפליגות לפריינורין,
ובין אם בכדי להנות מן המעיינות הוולקניים ושאר העינוגים ששמם יצא למרחוק (ובמסגרת
זו לא אחת גם "להזדהות עם הקורבנות, הצד הצודק מול התוקפנות המשוועת של עיר הגרניט"),
גבעת הנביא היא המשך טבעי של הנמל הססגוני, ונראית כמעט כגן-עדן עלי אדמות – למי שהפרוטה
מצויה בכיסו, כמובן.
מן הנמל, עולה השדרה הראשית
של הרחוב, שמעוטרת בעצי אורן טיגובי נאים, ובשתי שורות של פסלי דולפינים מאבן, כאשר
משני צדדיה מצטופפים בתי עסק רבים, לרבות מסעדות רבות המתגאות במיני תבשילים
"אקזוטיים", המבושלים לכאורה במים הוולקניים – בעיקר ביצים ופטריות ענק שלוקות,
בעלי תיבול מיוחד, חריף-חמצמץ, המקובל מאד באיזור. השדרה והבתים סביבה נעשים מפוארים
יותר ככל שמעפילים מעלה, עד לכיכר רור'האן (או בשמה הישן...). כאן, מצוי אחד משני המונומנטים
המרכזיים של הרובע מזרקה ענקית שמרכזה שני פסלים ענקיים של גבר ואישה, מוקפים במעגל
של דולפינים יורקי מים: קוסמת אוחזת מטה, ולוחם עם מגן עגול וחרב מעוטרת – גובהם מעל
חמישה מטרים, והם מיועדים להנציח את שני גיבוריו הישנים של הרובע, שסיפור חייהם ומעלליהם
מונצחים על כדים, בדים רקומים וכלי-סדקית אין-ספור (שנמכרים לריילורים במחיר מפולפל).
ראוי להעיר, כי מעטים מהריילורים, המתפעלים ממעשה ידיהם של מארחיהם הנדיבים ושומעים
בצמא את תלונותיהם על "מחרחרי המלחמה המונקרילים", שמים את ליבם כי למעשה,
מדובר בארכיטקטורה דומה מאד (אם כי לא לגמרי זהה) לזו המונקרילית, שבמקומות רבים בריילורין,
היא זוכה לגינויים כ"מייצגת ערכים שעבר זמנם".
מן הכיכר, מתפתלת השדרה
צפונה ומעט מזרחה, דרך חלקו הגבוה והמפואר של הרובע, אל המונומנט המרכזי של "גבעת
הנביא": מקדש חוד הכסף המפואר, שנישא מעל הרובע כענק כהה, על גגו המחודד והפסלים
המעטרים אותו. גם כאן, הרי שיודעי דברים יכולים להרים גבה: אמנם, הבניין המפואר רחוק
מאד מדמיון למקדשים המונקרילים הצנועים בהרבה, אולם מעבר למוטיב הדולפינים והספינות
הרבות המפוסלות עליו, הרי שמדובר למעשה במבנה שכל-כולו בנוי כחיקוי מוצלח מאד של קתדרלה
ז'ראלית ענקית – עדות אילמת לרעיונות ולדעות של מקימיו, שהן שונות מאד מהדעות ש"ששמים
בפיהם" כיום.
סביב הכיכר, בנויים מבני
ציבור, אכסניות ופונדקים מפוארים ויקרים, שכולם או כמעט כולם בנויים מעל מרחצאות תת-קרקעיים
מפוארים, שהם גולת הכותרת של הרובע והשירותים שהוא מספק למבקרים עשירים. שמם של המעיינות
יצא למרחוק בתרומתם לבריאות, בהנאה ה"קסומה" שמפיקים בהם, ולעיתים גם בכל
מיני תענוגות אחרים שמוצעים למבקרים העשירים מריילורין ומארצות אחרות.
גבעת הנביא דהיום, היא
ללא ספק החלק העשיר והיפה ביותר בקורליסין; תושביו מתגאים בתרבות הגבוהה שהם צורכים
(שמביאה גם היא לא מעט סוחרים ימיים), בנדיבותם ובהכנסת האורחים שלהם, וטוענים במפגיע
כי "הם החלק התרבותי והטוב" של האי, להבדיל מן המונקרילים המסתגרים ורודפי
המלחמה; ואין ספק, כי רוב מבקריו הריילורים של האי יטו להסכים איתם – ורבים מהם עשויים
להשתכנע, כי הסיפורים שמספרים המונקרילים על אכזריותו של הנביא רור'האן ועל שלטון האימים
שלו, אינם יותר מעורבא-פרח.
מנגד, נראה שרק מעטים מן
המבקרים הנלהבים טורחים להתבונן אל שוליו של הרובע, שם מתחלפים הבתים הנאים בבליל של
בתי עץ רעועים שהופכים עלובים יותר ויותר ככל שמתרחקים מן הרחובות המרכזיים, ובסופו
של דברים הופכים, בחלק הצפון-מערבי ("המכלאה"), לבקתות דולפות, צריפים ומגורים
דחוקים אחרים, שם מצטופפת תערובת של טורז' משבטים רבים ושונים, שאינם נמנים על הרורן-ה'ריק
הותיקים והמבוססים. הרחובות הנאים הופכים לסמטאות צרות ומזוהמות, שבסופו של דבר נעלמות
גם הן בתוך בליל הצריפים. זאת, כאשר חוקי המקום, שככל הנראה גם הנביא רור'האן השלים
עימם (ולו בשתיקה) מפלים באורח בוטה את כל אותם בני טורז' שהגיעו לאחר שנת 2429 – ובעיקר
את בני הסרייק-קרווק, ולמעשה מקבעים אותם בתור עלובי-חיים מן הדיוטה התחתונה, משרתים
זמינים וזולים עבור הסוחרים ובעלי העסקים המבוססים החיים בחלקה הטוב יותר של הגבעה
– ממשרתי בית ופועלים, ועד מלקטי פטריות ואנשי-חפירות במערות התת-קרקעיות, בעיקר בחלקים
העמוקים יותר והמסוכנים יותר שפתחה רעידת האדמה שהתחוללה באי הפרסה כולו לפני מספר
שנים.
קיטוב זה, שלפני כמה שנים
הביא למספר מהומות ופיצוצים, נסתר בדרך-כלל מרוב המבקרים, אולם למרות היד הקשה שנקטו
שלטונות הרובע, ביחד עם "הגלימות הלבנות" כנגד פורעי החוק הקנאים שהחלו צצים
בשולי הרובע, הרי הבעיות והשנאה לא נעלמו, ונראה כי הן נותרו מתחת לפני השטח, מחכות
להזדמנות נאותה לשוב ולפרוץ.
בין אגדה למציאות:
קלירד רור'קאהרן (Klyrd
Rur’kahrn) וטונראנק קיר'יק (Tunrahnk
Ky’rikk)
כל ילד ב"גבעת הנביא"
שומע את שני השמות הללו מדי יום ביומו ונחשף לאינספור אגדות עליהם ועל מעלליהם של הכוהנת
הנבונה והיפיפיה (כמובן) והלוחם הגיבור, שפעלו בשנות השלושים של המאה הקודמת (קרי,
בערך 110-100 שנים לפני פתיחתה המערכה), ונחשבים לגיבורי הרובע ומושאי ההערצה שלו
– ולמעשה, גם המייסדים של שתי המשפחות החשובות ביותר שאחת מהן – משפחת קיר'יק, נחשבת
עד היום למשפחה החזקה ביותר ברובע. דמותיהם של הגיבור והגיבורה חרוטים על אינספור חפצי
נוי, תלויים בתמונות בבתים ובפסלים ופסלונים, שהגדולים והמפורסמים ביניהם הם שני פסלי
הענק שבתוך המזרקה בכיכר רור'האן.
בכל הנוגע באותו צמד-חמד
מפורסם (שהגם שקיימו ביניהם יחסים קרובים וחשו אהבה רבה זו לזה, בסופו של דבר נפרדו
ונישאו לאחרים), הרי קשה למדי להפריד היסטוריה ומיתוס, הגם שאין ספק כי אכן התקיימו,
ופעלו רבות בשנים הראשונות של התיישבות הרורן-ה'ריק באי הפרסה, בעת ש"רובע הגבעה"
היה בחיתוליו.
המעלל המרכזי הראשון המיוחס
להם, הינם קטילתה של מפלצת אמפיבית ענקית ששרצה במערות ומאגרי המים החמים מתחת לגבעה
– מעשה שאלמלא נעשה, לא היו הרורן-ה'ריק מסוגלים לגדל פטריות ויבולים יקרי מציאות אחרים
במערות העתיקות, ואף לא להטות ולהשתמש כראוי במים החמים).
המעלל השני והחשוב המיוחס
להם, הוא חשיפת אוצר עתיק של כתבים יקרי-המציאות (שלפי הגרסה דהיום קשורים לתורת עולם
הרוחות), ואשר לפי "השראה" ממנו ניצחה הגבירה-הכוהנת קלירד על בניית מקדש
חוד הכסף, שארכה למעלה מעשרים שנים. מעבר לכך, ישנן עשרות רבות, עם לא מאות של סיפורים
ומסורות על אותו צמד – מעללי הגבורה שביצע, המסעות המוזרים, והיחסים הסבוכים ביניהם,
שקשה מאד לדעת עד כמה ובאיזו דרך הוא אכן מעוגן במציאות.
כך או כך, יודעי דבר מטילים
ספק רב בכך שהכוהנת קלירד אכן גילתה סודות של עולם הרוחות, ובוודאי שאלו ניבאו לה את
בואו העתידי של הנביא רור'האן. הלכה למעשה, מן המסורות היותר עתיקות (שלא שוכתבו),
עולה כי הן טונראנק והן ובעיקר קלירד, נמנו על אותו זרם (שספג מכות קשות בתקופה האחרונה)
בקרב הרורן-ה'ריק, שטען כי במקורם, בני אותה "אומה עתיקה וגאה", כלל אינם
שייכים לגזע הטורז', אלא מדובר בקרובים עתיקים של הז'ראלים שנפרדו מאחיהם העתיקים והתגלגלו
ליבשת הקפואה פארלאריה. מכאן, ככל הנראה, הדרך בה תכננה קלירד את המקדש הגדול של חוד
הכסף, באורח שמושפע באורח ישיר מקתדרלה ז'ראלית (שלא לדבר על כמה מן הפסלים בהם מופיע
כוכב זוהר מרומז על חזם של דמויות הדולפין, שמא ברמז לקשר ישיר בין רוח הדולפין הכסוף
לבין האל הזוהר (The
glimmering one) של ז'ראל. דבר אחד הינו
בטוח – כל קשר בין צורתו והמחשבה שעמדה מאחורי חוד הכסף, לבין המקדש שבנה הנביא רור'האן
עשרות רבות של שנים מאוחר יותר, הינו מקרי בהחלט.
כך או אחרת, קלירד וטונראנק
זכו לתהילת עולם, ובסופו של דבר פרשו ממסעות ומעללי גבורה לטובת חיים סטנדרטיים יותר
(כאשר כל אחד מהם נישא, למרבה הפלא, לאחר – למרות השמועות הרבות על אהבה, גם אם מורכבת,
שלבלבה ביניהם). קלירד הפכה לכוהנת הגדולה הראשונה של מקדש חוד הכסף, והורישה את התפקיד
לבניה אחריה, ואילו טונראנק היה האב המייסד של שושלת קי'ריק, שמאז ועד היום נחשבת למשפחה
העשירה והחזקה ביותר ברובע, ואשר ראשה (כיום, אחד מניניו של טונראנק) נחשב לראש וראשון
בבני הרורן-ה'ריק – הן כאשר פעל מול הלורד המפקד המונקרילי ונחשב לידידו ויועץ קרוב
שלו, והן לאחר שהעביר – בבת אחת – את נאמנותו לנביא רור'האן, וניצח על הפרעות כנגד
ידידיו לשעבר, גירושם מהרובע והחרמת רכושם.
טונראנק, לפי רוב הגרסאות,
סיים את חייו במוות טבעי בגיל מופלג (בסביבות 2380), שנים לאחר שפרש מרצונו מניהול
עסקי המשפחה והעבירם לבניו; הוא מת במיטתו, בתור אגדה נערצת, מוקף בנכדיו וניניו הרבים.
מאידך גיסא, ישנה גרסה, מובלעת יותר, שטוענת כי מותו, ושנותיו האחרונות, לא היו כה
שלוות ומלאות נחת – הריבים בין צאצאיו העכירו את רוחו, ובשנותיו האחרונות סבל מסיוטים,
ראה הזיות ונהג לקרוא (בבכי רועד) בשמה של ידידתו המתה קלירד.
גורלה של קלירד הוא מסתורי
ושנוי במחלוקת בהרבה. לאחר שהסתיימה בניית המקדש הגדול, בסביבות שנת 2350, נותרה עוד
כעשר שנים לעמוד בראשו (מנהג חריג מאד בקרב הטורז', אולם היה אפשרי מאד בתרבות היחודית
של הרורן-ה'ריק) בתור כוהנת גדולה ונביאת רוח הדולפין הכסוף. אלא, שמסופר כי היא חשה
שקסמיה משתבשים והזיקנה סוגרת עליה, ויש האומרים כי הדבר גרם לדעתה להתבלע עליה. בסופו
של דבר, נראה כי שמעה קולות – כאילו עולם הרוחות קורא לה ומטיל עליה משימה נוספת ואחרונה.
לאחר שלא עלה בידה לגייס את שותפה משכבר הימים, ירדה באישון לילה לים, בספינה ישנה
עם קומץ מלחים זקנים שהכירו אותה בנעוריה, הפליגה אל תוך הערפל בעונה גרועה להפלגה
ולא נראתה עוד; משערים, כי אחת הסערות העזות הטביעה את הספינה, שולחת את קלירד ואת
מלחיה אל קבר אפל במצולות הים.
למרות זאת, בשמונים השנים
שחלפו מאז ועד היום, לא כלו מעולם שמועות אחרות – החל מסיפורים הזויים למדי, לפיהם
הגיעה לעולם אחר, או הרחיקה נדוד אל תוך פארלאריה בכדי לחפש את שורשיהם האמיתיים של
בני הרורן-ה'ריק, ועד לכך כי למעשה הפליגה בסתר לז'ראל, שם המירה את דתה וחייתה את
שנותיה האחרונות במנזר מפואר בעיר הקדושה אונטוליה. לפי גרסה אחרת, הפליגה לז'ראל בכדי
לחקור קסמים השייכים למלכה הקוסמת המנוחה ארלינד, שמתה פחות או יותר באותה עת בה הפליגה
קלירד אל המסע המסתורי ממנו לא שבה; ויש אף כאלו האומרים כי למעשה היא חייתה עשרות
שנים נוספות בתור קוסמת, ותחת שם ז'ראלי נטלה חלק במאבקים הפנימיים באותה ארץ. לפי
כמה מאותם סיפורים – מוזרים ונטולי כל עיגון עובדתי כאשר יהיו – מתה קלירד רק לאחרונה:
לפי גרסה אחת, נפלה כאשר השתתפה במסע המלחמה הכושל של הקרדינל שארל דה-סנסר אל תוך
קרייסנאו, שהסתיים באסון בסיראנד-דארגות' (2432), ולפי גרסה אחרת, נפלה מספר שנים קודם
לכן, כאשר השתתפה בקרב הדמים נטול ההכרעה בין צבאו של מלך ז'ראל לבין דוכס המערב המורד
דה-רוואלס. גרסאות אלו נחשבות כמובן כסיפורי בדים שקריים, בעלי מטרה פוליטית ברורה,
שנועדה לכאורה לסתור על "האמת המוכחת", לפיה קלירד היתה כוהנת נאמנה שסגדה
במסירות לנביא באהבוול, וכי ניבאה לפני שנים רבות את בואו ואת תפארתו של הנביא רור'האן.
כך או אחרת, משערים כי הסיפור הסביר ביותר הוא גם הפשוט ביותר – ספינתה נטרפה לפני
שמונה עשורים, ואיש מיושביה לא שרד את נחשולי החורף השחורים של הים המואר (או גרוע
יותר, של אוקיאנוס החושך החיצון). עם זאת, איש לא יכול לדעת בוודאות היכן בדיוק שקעה
הספינה, והיכן עברה רוחה המבורכת של קלירד אל עולם הרוחות, לשבת שם "לצד נביאינו
הגדול באהבול" (וחשוב לא פחות, היכן ניתן לחפש את החפצים הקסומים היקרים שנשאה
על גופה).
כך או אחרת, מאז שנות השישים
של המאה הקודמת, החלו עמדות המפתח ברובע הגבעה (ומאוחר יותר "גבעת הנביא")
לעבור בירושה – כולל מספר סכסוכים מכוערים מאד ואפילו שני מעשי רצח – בין צאצאיהם של
שני הגיבורים. קברו של טונראנק, במערה חצובה היטב ליד מקדש חוד הכסף, נחשב אתר קדוש
וקרוב במיוחד אל הרוחות, ובמשך שנים רבות, לא העז איש לדבר סרה בשני הגיבורים האגדיים
– לכל היותר, נטען כי אחרים וראויים פחות מכתימים את מורשתם – מורשת שהשתנתה
"באורח טבעי" במרוצת השנים, לפי הלך רוחם ומטרותיהם המשתנות של הרורן-ה'ריק.
צילו של ראת'ורמון: ראת'ורמון
המלומד (2432-2366), נכדה של הגבירה קלירד, שילוב מוזר בין עילוי מלומד לאדם נוקשה
ומוזר, ניהל במשך כמעט שלושה עשורים את מקדש חוד הכסף, ביד רמה מאד, ולמעשה רוחו שורה
על המקום וכוהניו עד היום. בין יתר תפקידיו, שימש מורה (ואולי אפילו מנטור) לרבים מבני
הנכבדים של הרורן-ה'ריק, והיה נערץ גם על המונקרילים. מלבד ואולי כחלק מתפקידיו הרוחניים,
הוא חיבב מאד מוזיקה – ולפי הוראתו, הגיעו בעלי מלאכה מז'ראל שהתקינו עבורו אורגן צינורות
ענק.
מסופר, כי הגם שישב רוב
ימי חייו באי הפרסה ולא בקרימליר, היה נערץ גם שם, ושימש מנטור בין היתר לאביה של הגבירה
קריל הירקמיר. מסופר, כי בצנעה המשיך את דרכה של סבתו, בכל הנוגע להערצה לתרבות הז'ראלית
ונסיון לחקות חלקים ממנה, ובעיקר התעניין בתורות הסוד של הדת הז'ראלית. מנגד, רבים
טוענים כי – בעיקר בגילאים מבוגרים – היה אדם קשה מאד מבחינה אנושית, קפריזי ולא לגמרי
יציב, התנכר לצאן מרעיתו ובז להם בליבו (בעיקר לעניים ביניהם, שנראו לו מטונפים וקשורים
למסורות חשוכות הזרות לרוח הרורן-ה'ריק כפי שראה אותה).
מספרים, כי התכחש לאחיו
הצעיר קאהדורן, משום שהיה לטעמו שוטה, מהמר ושקוע תמיד בחובות, וסירב לראות ולו פעם
אחת אותו ואת אשתו הריילורית (שמאוחר יותר המירה את דתה והפכה לחסידה קנאית של הנביא
רור'האן), או אף לברך את בניהם. באורח רשמי, ראת'ורמון המלומד קיבל את הדין – גם אם
בחירוק שיניים – וכפף עצמו בסופו של דבר לנביא רור'האן, לו בז בסתר בכל ליבו, אולם
הדבר העכיר את רוחו וקיצר את ימיו. בשנותיו האחרונות נמנע כמעט כליל מללמד או לדרוש,
נמנע מחברה ככל שיכול, והיה מסתגר במשך שעות וימים ומנגן על האורגן העצום שלו. מסופר,
כי בליבו, מעולם לא סלח לידידו הותיק סאראהונד קי'ריק, על שהפך לנאמן של הנביא הקנאי
והשליט את רוחו על הרובע, ומאותו יום סירב לדבר איתו או להסב עימו לשולחן אחד, מלבד
בארועים רשמיים בהם נאלץ לכך. קי'ריק עצמו רתח מזעם על "התנהגותו כפויית הטובה"
של ידידו הותיק, שהתעלם מכך שהשיג עבורו, במיוחד, הבטחה מן הנביא שלא להתערב בסדרי
הפולחן של חוד הכסף, ולשמור על אורח החיים של הרובע.
כך או אחרת, מיד לאחר מותו,
ניצל הנביא רור'האן את ההזדמנות, ובמסווה של "כבוד למסורת המקומית", מיהר
למנות במקומו את אחיינו קוהראנור (Kuhranor), בכור בניו של אחיו הלא אהוב; קוהראנור הצעיר, ברנש חסון וקירח, הלך
בעקבות אימו המומרת והפך לחסיד קנאי של רור'האן, ואת התורות שלמד ניסה להשליט, ללא
הצלחה רבה, על הכוהנים הסוררים של חוד הכסף. באורח כללי, מדובר באדם פשוט ועממי בהרבה
מהם, בעל הומור מחוספס, אוהב ילדים רעשניים וסיפורים גסים (נוסף על הסיפורים הדתיים,
כמובן), שמצא עצמו ניצב פעם אחר פעם מול חומה בצורה, ולפחות פעם אחת, גם תרנגולת שחוטה
שאי-מי הניח על מיטתו, בתור אזהרה ברורה. אלא שיותר מהכוהנים הותיקים והיהירים, הוכה
ראש המקדש החדש מן התופעות המוזרות שהחלו קורות בחוד הכסף. המקום ההדור והגבוה, בעל
החזות הז'ראלית כל-כך והלא עממית, תמיד נראה לו זר ומפחיד. אלא, שבשנים האחרונות החלו
קורים מקרים מוזרים – החל מכך, כי כמה פעמים, נזעק והתכסה זיעה קרה, כאשר היה מוכן
להשבע כי הוא שומע את האורגן הגדול (בחדר שהורה לנעול על מנעול ובריח) החל מנגן בכוחות
עצמו; הזיות על צחוקים נטולי גוף ונרות מעופפים, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, קוהרנור החל
מבלה פחות ופחות זמן במקדש חוד הכסף, והעביר יותר ויותר מזמנו במקדש צנוע יותר ליד
הנמל, שם נהג ללמד ילדים עניים חינם אין-כסף. כיום, הוא למעשה ראש המקדש בתואר בלבד,
ואת הפולחן מנהלת חבורה של כוהנים ותיקים, בלא מנהיג מוכרז. הוא עצמו ממלמל לא אחת, שהמקום נגוע עד היסוד בכפירה
ובכישוף רע, וכי הוא מצר על כך שרעידת האדמה לא מוטטה אותו.
המפנה של סארהונד
("האדון קי'ריק") ותחילת ההתכתשות ברובע גבעת הנביא
במשך שנים רבות, התנהלו
היחסים בין הרורן-ה'ריק למונקרילים על מי מנוחות, או למצער בין המונקרילים לרורן-ה'ריק
הותיקים, העשירים והנכבדים. האדון סארהונד (2381-), בתור ראש משפחת קי'ריק, נחשב לראש
רובע הגבעה, בן-בית אצל הלורד המפקד המונקרילי, ובמידה רבה אף ליועץ וידיד קרוב שלו.
בדיעבד, באורח לא מפתיע, טען כי כל אותה ידידות היתה מן השפה ולחוץ, כי סבל מיחס של
בוז והתנשאות, ולמעשה "חירף את נפשו" לסכל פגיעות וגזירות מונקריליות על
הרורן-ה'ריק, אותם ראו המונקרילים תמיד כנחותים מהם. כך או אחרת, המצב השתנה באחת לאחר
הקרב הגדול של 2429, בו תפס הנביא רור'האן את השלטון; לאחר שהגיעה הידיעה המרעישה לאי
הפרסה, החלו – כמעט באורח ספונטני – מהומות והתפרעויות בקרב הטורז' העניים (באותה תקופה,
בעיקר רורן-ה'ריק חסרי מזל, ומעט נספחים), בין היתר במטרה להשתלט על רכוש מונקרילי,
לחגוג את "נצחון האמונה", ולדרוש לעשות שפטים במשפחות "ידידי המשמר"
המקומיים. אלא, שבעוד הנכבדים יושבים על המדוכה – בין הרצון לדכא את המהומות, לבין
הפחד מידו הארוכה של השליט החדש, ומה המצב צופן בעבורם (עם חששות כבדים לגבי אורח החיים
שלהם), הפתיע אותם האדון קי'ריק, ובנאום שנשא, הוקיע את המונקרילים בתור נצלנים, גנבי-אדמות
ומדכאים, בירך את הנביא רור'האן וקרא את הרובע על שמו.
לא ברורים עד הסוף מניעיו
של האדון קי'ריק, אולם משערים כי סכסוך או תסכול אישי מול הלורד המפקד או מישהו אחר
בקרב העילית המונקרילית, השתלבו עם הערכה מפוקחת כי נצחונו של הנביא הקנאי הינה עובדה,
וכי עדיף לגלוש על הגל מאשר לטבוע תחתיו. זאת, לצד זיהוי הזדמנויות עסקיות ורצון להניח
ידיים על רכוש מונקרילי – ואולי גם להפוך ברבות הימים לשליט האי כולו. כך, שיתף פעולה
במידה רבה עם ההמון המשתולל, הגם שטען תמיד כי הוא מרסן אותו, ותרם מאד לבריחה המבוהלת
של המונקרילים (ועימם של רורן-ה'ריק ממשפחות של ידידי המשמר) מן הרובע. מאז, האדון
קי'ריק שופע שבחים לנביא ותפילות לנצחונו על הכופרים, מגנה את המונקרילים ומתלונן עליהם
בכל הזדמנות בפני "הגלימות הלבנות", שהוצבו בכדי למנוע את התחדשות המהומות,
ועוד. עם זאת, ברור לכולם כי הדבר האחרון בו קי'ריק רוצה, הוא השלטות של גורמים רדיקלים
מדי על הרובע, שינוי אורח החיים שבו, ובעיקר מלחמה רצינית, שבה עשוי צי של המשמר הקיסרי
לנחות בקורליסין ובהעדר יכולת ממשית להנחית מכה על הנביא רור'האן בקרילמיר המבוצרת
– "לסגור חשבון" עם הרורן-ה'ריק של אי הפרסה המוגן פחות. אי לכך, הוא משתף
פעולה באורח הדוק עם מפקד הגלימות הלבנות, קפטן הרנהולם, ותמיד שופע שבחים לגלימות
הלבנות, שומרי השלום בפרט והריילורים "הנבונים והפתוחים" בכלל, ולצד אלו
תלונות על המונקרילים, ומיני תוכניות לדחוק אותם ולפגוע בהם, ככל שהדבר אפשרי בלא מלחמה
ממשית. כל זאת, כאשר ברור לידיד ויריב, כי "החזרת עטרה ליושנה" מבחינת התרבות
השבטית הישנה של הטורז', היא הדבר האחרון שעולה על דעתו ועל דעת ידידיו, ותחת זאת הוא
רוצה להתקרב ככל האפשר לריילורין, ובעיקר לכסף הריילורי. זאת, כאשר הוא מכוון – ומצליח
– לתפוס כמעט כליל את מקום המונקרילים בכל הנוגע למהות "החלק הנעים והטוב"
של אי הפרסה. לשם כך, נרתמו גם שני הגיבורים מן העבר, והופצו תמונות שלהם, מכים ודורכים
על אנשי המשמר הקיסרי; תמונות שלהם מניפים ניסי טורז' על עיר הגרניט "המשוחררת",
ועוד.
אלא, שבמרוצת העשור שחלף
מאז, החלו הדברים להסתבך – דווקא מכיוון לא צפוי. השמועות על מפלת המונקרילים באי הפרסה
העשיר עשו להם כנפיים, ומשכו מהגרים רבים – ראשית ובעיקר, רורן-ה'ריק עניים וקנאים
מהאי קרילמיירי, שהשילוב בין "מלחמה בכלבים המונקרילים הכופרים" באי, כמו
גם הרכוש הרב שהשאירו מאחוריהם, הגיע לאוזניהם. באותה דרך, השילוב בין שמועות אלו לבין
הידיעה כי באי נזקקים מאד לפועלים, משרתים ועוד, וכי "ההזדמנויות צומחות שם כמו
פטריות חמות", עשו להם כנפיים והביא ערב-רב של מהגרים ומחפשי מזל משבטים רבים
ושונים של טורז' – סרייק-קרווק, חסרי-כל משולי החברה של הג'יהירריק (כולל כאלו שמאסו
במלחמה הנצחית ובחיים הקשים בג'יהירין-ראד), דלפונים שנדחקו בידי תומכי המשמר בדרום
פריינורין, ועוד כהנה וכהנה.
אלא, שהשמועות והתקוות
לעושר מהיר נכזבו; המשפחות הותיקות של הרורן-ה'ריק והמעגל מסביבם דאגו לשמור על העושר
בידיהם, ובמיוחד חששו ונקטו צעדים קיצוניים בכדי למנוע הטמעות של אנשיהם עם שבטי טורז'
"ירודים" – בעיקר סרייק-קרווק, וכל דבר אחר שישנה את אורח חייהם השליו והפרו-ריילורי.
למעשה, דרך תחבולה משפטית (לפיה נכסי המונקרילים מוחזקים לכאורה בידי מעין-נאמן, עד
לסיום בירור המחלוקת המשפטית הלא-נגמרת על האי כולו, אולם הוא משכיר אותם 'זמנית' למי
שהפרוטה בידו), חילקו ביניהם הלכה למעשה כמעט את כל הנכסים שננטשו בידי המונקרילים,
ולא הותירו להמון הדל והמתוסכל אלא פירורים בלבד. זאת ועוד; כנגד המהגרים החדשים, בעיקר
הסרייק-קרווק, חוקקו חוקים משפילים, שמגבילים את יכולתם בתחומים רבים, ובעיקר בכל הנוגע
להתיישבות בחלק העשיר של הרובע, ועוד כהנה וכהנה. וככל שנכזבה תקוות הבאים זה-מקרוב
והפכה לתסכול, כך גאו הכעס והמרירות, וחלקם – באורח צפוי למדי – החלו לובשים הנמקה
דתית: תיעוב "לחזירים שהם כופרים בליבם", שמחקים את "החזירים הגדולים
בריילורין", ולמעשה "הם גרועים יותר מהכלבים המונקרילים".
הכוהן קוהרנור, שנחשב לדמות
מקובלת מאד על רוב הנדכאים, עשה כמיטב יכולתו לתווך, אולם הישגיו היו דלים, בסופו של
דבר – ולכל היותר, עלה בידו להביא לחלוקת עוד פירורים מספר לצאן מרעיתו; לטענתו, כוהני
חוד הכסף פועלים נגדו, מי שאמור היה לעמוד בראשם, וחלקם עושים זאת משום שלמעשה
"הם סוכנים של המונקרילים הארורים". לשווא, ניסה הכוהן לפשר ולמתן, בטענה
כי אסור שבני האומה הקדושה של הטורז', וודאי כל הרורן-ה'ריק ש"אחים בדם ובלב הינם",
לשנוא ולפגוע זה בזה, ומן הראוי להפנות את הנשק אך ורק "כנגד הכלבים המונקרילים,
שהם האויב האמיתי, והיחיד, של כל בני הרורן-ה'ריק".
פה ושם, החלו פורצות מהומות
אלימות, כולל התקפות על רורן-ה'ריק ותיקים ובני-משפחותיהם; אלא, שבעוד רבים מהנדכאים
מקבלים בחירוק שיניים את הדין, או למצער יראים מן הכוחות החמושים של הסוחרים העשירים
שבראש הגבעה, העושים יד אחת עם הגלימות הלבנות, ומעדיפים לקבל את הפצרותיו של הכוהן
קוהרנור, כי יתאזרו בסבלנות ובינתיים ינסו לסייע ל"מאבק הקדוש" כנגד המונקרילים,
הרי שקבוצה קיצונית, מונהגת בידי איש דת צעיר, מבריק ואכזר, התארגנה בסתר – ובבוא העת,
פתחה במלחמת קודש (קרי, נסיונות רצח והתקפות פגע-וברח) משל עצמה – לא נגד "האויב
המונקרילי הגדול" דווקא, אלא כנגד בני הרורן-ה'ריק העשירים, הגלימות הלבנות, ובמידה
מסויימת אפילו כנגד הנביא רור'האן, שנראה להם כמי שבגד בהם והעדיף על פניהם את הסוחרים
העשירים. התקפות אלו כוונו, בין היתר, גם כנגד "הבטן הרכה" של יריביהם –
המבקרים הריילורים העשירים והלא זהירים.
הצדדים חלוקים בדעתם,
האם הפיצוץ הגדול הראשון (2346) – במה שאמור היה להיות עצרת עממית כנגד המונקרילים
דווקא, במלאת שנה לקרב פארלוסויה, היה מזימה מתוכננת היטב שנרקמה בפרוטרוט, או שמא
התפרצות ספונטנית. אלא שכך או כך, ברור למדי ש"השטח" בעבע במשך שנים,
ולמעשה מאז המהפך של 2429.
ההמון העני הלך והתרבה בהתמדה בשל הגעה בלתי פוסקת של מהגרים – הן מהאי המרכזי של
הרורן-ה'ריק והן ובעיקר משבטי טורז' עניים יותר (למשל סרייק-קרווק, פליטים
מהג'יהרריק בצפון שקצו במלחמה הבלתי פוסקת בארץ הסלע הקפואה והעויינת, ועוד). בעוד
שהנכבדים והעשירים ב"גבעת הנביא", שמחים על הסטטוס-קוו אליו הגיעו עם
הנביא רור'האן, ומשמרים במלוא התוקף את הזהות הנפרדת והגאה שלהם כבני רורן-ה'ריק,
הרי שבשוליים הענייים, ובעיקר ב"מכלאה", הלכה זהות זו והטשטשה במהירות,
נוצר סיר לחץ מבעבע של אביונים, שבעבורם המסורות השבטיות הישנות והפולקלור הכרוך
בהם, לא היה אלא משחק בזוי של העשירים והמושחתים. מסורות הרורן-ה'ריק זכו לתיעוב
מיוחד, הן משום שאותם אנשים שניצלו אותם (לדעתם), שמרו עליהם בעוני ולא התחלקו
עימם בנכסים שהוחרמו מן המונקרילים ומ"ידידי המשמר", היו מזוהים עימן
מאד, והן ובעיקר משום ששימשו תירוץ להפלות ולהגביל טורז' משבטים אחרים, לרבות
(בדרך-כלל) את המשפחות המעורבות שהלכו והתרבו, לאסור עליהם להתיישב בחלקים הטובים
יותר של דרום העיר, עיסוק במקצועות מסויימים ועוד.
החלופה שהלכה ואומצה מתחת לאפן של המשפחות המכובדות, היתה "כור היתוך"
שגרם ליותר ויותר מחסרי הכל לוותר לגמרי על הזהויות הקודמות, ולראות עצמם
כ"בנים נאמנים לאומת הטורז'", העומדים מול סוחרים מושחתים שאימצו למעשה
את התרבות הריילורית המושחתת ומתפנקים בה, בחברת הביקורים התכופים של "כלבים
ריילורים חסרי-רוחות ובנותיהם הפרוצות". כמו כן, זכו לתיעוב עמוק אותן מסורות
של רורן-ה'ריק, שטענו שבני אותו שבט (ולמעשה שריד לעם עתיק ומפואר), כלל אינו שייך
לטורז', אלא מדובר בשארי-בשר עתיקים של הז'ראלים. אמנם, באורח רשמי עמדות כאלו
זוהו בעיקר עם "ידידי המשמר", ונחשבו מוקצות מחמת מיאוס בעידן בו התמסרו
הרורן-ה'ריק לנביא רור'האן, אלא שבפועל נראה היה כי מעולם לא נעלמו לגמרי, וכי
"המושחתים העשירים" או חלקם, עודם דוגלים בהן בסתר, או למצער סובלניים
מדי כלפיהם.
עניין נוסף, אשר תרם גם הוא את חלקו להתמרמרות ולזעם, היה השמועות העקשניות אשר
קישרו את אחיו הצעיר ושותפו של האדון סארהונד קי'ריק - רורגאנד קי'ריק קפוא הפנים,
למעשיה של חבורות או ארגון פשע מסתורי שזכה לכינוי "לפידי הים", או פשוט
"הלפידים". עד היום, לא ברור האם ועד כמה ארגון זה אכן קיים, או שמא,
כדברי האדון קי'ריק, מדובר בהזיה של שוטים נבערים, המונעים בידי "הפושעים
האמיתיים", שרוצים לפגוע בשם אחיו היקר. אלא, שהשמועות העקשניות לא דעכו עד
היום. עיקרן קשור למעשה בדעה או באופנה הרווחת מאד בריילורין, המהללת את יופיין
המיוחד של בנות הרורן-ה'ריק. "הלפיד", לפי השמועות הללו, הוא חבורת
פושעים שמתמחה בחטיפת ילדות קטנות הנראות כבעלות פוטנציאל מבטיח, בין אם בכח,
בגניבה בחשאי או בעזרת רמיה, הברחתן לספינות ומכירתן בריילורין – בין אם לאימוץ,
או למטרות גרועות יותר כגון בתי זונות; ובעוד הרשויות – הן שומרי השלום והן
המיליציה המקומית של גבעת הנביא, מכחישים את עצם קיומו של הארגון, הרי בפרברי
העוני מסביב, קיומו הוא עובדה מוכחת, וכל מי שתשאל, כמעט, ישבע כי הוא מכיר מקרים
של ילדות יפות שנעלמו "כן, אפילו ברחוב שלנו היה מקרה – לא, אפילו שניים,
בשנה האחרונה. בחיי קלשונו של באהבול!"
אל תוך כל אותו סיר מבעבע של מרירות ושמועות, חדר איש דת צעיר ומבריק בשם
הור'מירד, בעבר תלמיד מבריק שזכה להערכה על-ידי הנביא רור'האן עצמו, וכיום פורע
חוק שגם לאחר מותו (כך אומרים), שמו עדיין מטיל אימה; בחלקים הטובים יותר של גבעת
הנביא, יורקים כל אימת שמזכירים את שמו (או לעיתים בכינויו "המשסף"),
משווים אותו לרל'ארה הבוגדת, או טוענים כי מלכתחילה היה סוכן מונקרילי. לעומת זאת,
בקרב הדלפונים וחסרי הכל ב"מכלאה", שמו נערץ, ועד היום רבים טוענים כי
לא מת, וכי עוד יחזור לסיבוב נוסף כנגד המושחתים הגדולים מראש הגבעה.
הור'מירד, כך מספרים, היה רורן-ה'ריק מצד אביו בלבד, ובן לשבט אחר של טורז' מצד
אימו, שמתה עליו בילדותו. אביו היה תומך מושבע של הנביא רור'האן, שלחם לצידו שנים
עוד בטרם תפס את השלטון בשנת 2429. ממש כמו במקרה של רל'ארה מנולג-הית'רורק, הרי
שבתור פרח כהונה, ניבאו לו עתיד מזהיר – אולם בסופו של דבר, הוא נשלח לקורליסין.
בניגוד מוחלט לפרשת רל'ארה, הרי שנראה כי הוא נשלח לשם מרצונו, כחלק מרצונו להיות
קרוב למקום בו תפתח החזית הבאה כנגד "הכלבים המונקרילים והבוגדים, שהם כלביהם
של הכלבים".
בתור כוהן צעיר וקנאי, שימש במשך תקופה עוזרו של קוהרנור, עימו פיתח יחסים קרובים
ביותר, ונעלב עד מאד, ובכל ליבו, מהאורח המבזה בו התייחסו כוהני חוד הכסף, הותיקים
והאיליטסטים, אל מורהו הנערץ, העממי. כמו כן, מסופר כי נפגע מעצמו מיחס הבוז הנוקב
של הרורן-ה'ריק הותיקים, שרבים מהם התייחסו אליו כבן-בלי-שם ממוצא מפוקפק, והגיבו
בלעג ולעיתים באלימות לנסיונות להטיף להם. מסופר, כי הוא הלך ונקשר אל צאן-מרעיתו
מקרב האביונים, והחל, בהדרגה, מתייאש מן הדרכים הממוסדות והכנועות בהן פעל מורהו.
בשלב הראשון, כך אומרים, ניסה הוא עצמו לכתוב סדרה של מכתבים נוגעים ללב אל הנביא
רור'האן, ובהם הוא מתלונן על הכפירה והשחצנות של שועי גבעת הנביא, על הדרך בה הם
מדכאים את האביונים ודואגים כי ישארו חסרי פרוטה, כמו גם על השמועות ההולכות ורבות
בדבר חטיפת ילדות, כדי להופכן "לזונות של ריילורים כופרים ומושחתים",
הדרך בה המבקרים הריילורים העשירים והנתעבים משחיתים את מארחיהם, ועוד כהנה וכהנה.
אלא, שנראה כי הנביא רור'האן כמעט ולא טרח לענות – ולכל היותר, השיב בתשובות
קצרות, ואף הן לא מפיו, אלא על-ידי אי-מי מן הכוהנים הכפופים לו. בעוד שלכאורה
התשובות משבחות את קנאותו היתרה ואת שנאת המונקרילים של הכוהן הצעיר, הן מתחמקות
מן הנושאים העיקריים, ולמעשה אוסרות עליו בתכלית האיסור לפעול כנגד בני-בריתו
העשירים והתקיפים של הנביא, "שיש להם תפקיד חשוב בהובלת המלחמה הקדושה".
שוב ושוב, ניסו הכוהנים בחצרו של רור'האן להבהיר להור'מירד, כי על הכל להפתר בדרכי
נועם, וכי במיוחד אסור לו להטיף באורח שיציג את הרורן-ה'ריק הותיקים באי כאויבים.
"האויב היחיד של כל הרורן-ה'ריק", נכתב לו שוב ושוב "הוא האויב
המונקרילי".
נראה, שזעמו ותסכולו של הור'מירד הלכו וגברו, ככל שחלפו השנים, כמו גם היאוש ההולך
וגובר שלו מן הדרכים המסורתיות והכנועות של הכוהן קורהנור, ומן הנביא רור'האן
בכלל. יותר ויותר, החל לחשוב כי הנביא הגדול שבוי בידי חצרנים ויועצים מושחתים,
המקבלים שוחד מריילורין; וכי הדרך בה כפף את עצמו למלכה אוריאנד הינה חרב פיפיות,
מנוגדת למסורת הטורז' המקורית. לא די בכך כי אוריאנד היא אישה, הרי שמי, אם לא
היא, כרת ברית שלום עם הריילורים המושחתים, במקום למחוץ אותם ולהקים על חורבותיהם
את האימפריה של העממים העתיקים עובדי-הרוחות, עליה היא מדברת כל העת?
הדברים התפוצצו, כאמור, בשנת 2436, כאשר זעמו של הור'מירד הביא אותו, ביחד עם
חבורה מתלמידיו, ליצור מהומה ולפוצץ את נאומו של האדון קי'ריק, שהפליג בסיסמאות
בשבח הנביא רור'האן וכנגד עיר הגרניט, אשר "התבוסה המוחצת שנחלה
בבראג'אן-ג'אל (פארולוסיה) מעידה על סופה הקרב ובא". הור'מירד ותלמידיו החלו
להתפרע, מגדפים אותו כעריץ גנב, מושחת עד היסוד, גרוע יותר מן האויב המונקרילי.
החגיגה המכובסת הפכה עד מהרה למהומת אלוהים, כאשר לא ברור עד כמה הור'מירד תכנן
הכל מראש, כפי שטוענים יריביו, או שמא הופתע בעצמו מהתפוצצות הזעם ההמוני, שסחף גם
אותו הלאה. האדון קי'ריק שגה בתחילה, כאשר נמלט מן הכיכר, דבר שליבה את היצרים עוד
יותר. המהומות האלימות נמשכו כשבועיים, לסירוגין, כאשר ההמון המשתולל מנסה לבזוז
את בתיהם של הרורן-ה'ריק העשירים, עליהם הטיל מצור. בשלב זה, עדיין, שלח הור'מונד
שתי איגרות לנביא רור'האן, ובפני אנשיו עדיין דיבר על "האהבה וההערצה"
שלו כלפיו, תוך שהוא מבקש ממנו לבוא ולהתערב אישית, ולתמוך בדרישותיו לחקור את
הגזלנים המושחתים, להפקיע את רכושם או לפחות רובו ולחלקו להמון הרעב, ועוד (כיום,
יריביו מוצאים בזה "הוכחה ניצחת" להיותו סוכן מונקרילי, שרצה לפתות את
הנביא הקדוש לצאת ממבצרו בקרילמיר, וכי "יש הוכחות בדוקות" כי
המונקרילים ידעו על כך מבעוד מועד, וכי הארכי-בוגדת, הגבירה קריל הירקמיר, כבר
העמידה אסקדרון של ספינות משמר קיסרי בכוננות כדי ללכוד את הנביא ברגע בו יתקרב
לקורלי סין).
אלא, שהנביא רור'האן לא טרח להשיב, למצער לא באורח ישיר. נהפוך הוא; לאחר המבוכה
הראשונית, גייס האדון קי'ריק את אנשיו ואת המיליציה הנאמנה לו, וקרא ל"שומרי
השלום" מקרב הגלימות הלבנות לסייע לו להשיב את הסדר. מסופר, שקפטן הרנהולם
היסס מאד להתערב, ועשה זאת בלב ולב, רק לאחר שהמהומות סירבו לדעוך, פשטו לנמל
הגדול של אי הפרסה, והוא החל חושש כי בסופו של דבר עשויה להגרם התפוצצות שתצית
מלחמה כללית באי.
כך או כך, כוחם המשותף של נאמני האדון קי'ריק והגלימות הלבנות, הכריע את תומכיו
הלא מאורגנים של הור'מירד, והקנאי הצעיר עצמו נעצר בידי אנשיו של קי'ריק, נכבל,
הושפל והוצלף בשוט; אלא, שהמכה הסופית ירדה עליו בעודו כלוא: הנביא רור'האן או מי
מטעמו שלח איגרת רשמית המתנערת ממנו כליל, מפקיעה את מעמד הכהונה שלו, ומתירה
לאנשיו של האדון קי'ריק "לחקור אותו כיאות בכדי לברר האם אינו סוכן של האויב
המונקרילי".
אלא, שאי-כה עלה בידי הקנאי הצעיר לברוח מן הכלא – ככל הנראה, בעזרתם של אי-אלו מן
הסוהרים והכפופים להם, שהעריצו אותו בסתר. מושפל, מעונה ורותח מזעם, נעלם מן העין,
והסתתר אי-שם, במחבוא סודי – מתחת לכוורת האנושית הצפופה של "המכלאה",
או שמא במקום אחר, נסתר אף יותר. שם, קיבץ את נאמניו ויסד את "אגודת הדיונון
השחור". כעת, קרא למלחמת קודש בלתי מתפשרת כנגד כל יריביו ושנואי נפשו –
הריילורים המושחתים והארורים, שהתערבו כדי לדכא את תומכיו, האדון קי'ריק ושאר
הרורן-ה'ריק העשירים, ש"הפכו עצמם לכופרים ריילורים ומוצצים את דמם של
המאמינים האמיתיים ברוחות הים", וגם הנביא רור'האן, אשר הפך מושחת וחבר
לכופרים בעד שלמוני זהב, ולראיה "מקבל ומארח כלבים ריילורים, ומספק להם את
תענוגותיהם הנתעבים".
אלא, שבזו הפעם לא דובר עוד בהתקוממות עממית – מטורף מזעם ומעינויים ככל שיהיה,
הור'מירד הבין שכוחו אינו עומד לכך, אלא בארגון חבורות רצח קטלניות, שתפקידן היה
לפגוע ביריביו בכל דרך אפשרית – הן, ככל האפשר, להתנקש בהם ובאנשי שלומם, והן
לזרוע מוות – ויותר מכך אימה – בקרב הריילורים המגיעים לאי, אשר מספקים חלק גדול
מפרנסת יריביו ב"גבעת הנביא".
בכך, נפתחו שנתיים של מאבק, שהחל במספר מבצעים אכזריים ביותר, לרבות – פעם אחת –
טבח מזעזע של נשים באחד מבתי המרחץ, רצח של שלושה מבני המשפחות החשובות
ב"גבעת הנביא", ומספר מארבים קטלניים לאנשי "הגלימות הלבנות",
כאשר בפעם אחת, הותקף קפטן הרנהולם עצמו, והצליח לחלץ את עצמו ואנשיו בשן ועין,
לאחר קרב חרבות ארוך ועקוב מדם.
נכבדי גבעת הנביא רתחו מזעם, והתלוננו שוב ושוב לנביא רור'האן על ההרוגים, על
הפגיעה בכללי הכנסת האורחים המבזה אותם בפני ריילורין, ובעיקר על הפגיעה ההולכת
ומחמירה בפרנסתם, שעשויה בסופו של דבר לחזק את המונקרילים. לא בכדי, הצביעו האדון
קי'ריק ואנשיו, שאף אחת מהתקפותיהם הרצחניות של "אגודות הדיונון השחור",
לא הופנתה כנגד המשמר הקיסרי ובני-בריתו בקורלי סין, גם לא כנגד השיירות שהם עודם
מעבירים מן הנמל. מבחינתו של הור'מירד עצמו, כך נראה, היתה הסיבה פשוטה: המלחמה
והחיסול של עיר הגרניט ותומכיה חשובים ביותר, אולם בכך כל טעם, לפני שטוהרו
"הכלבים השמנים והמושחתים" מקרב הטורז' עצמם, שכן "אם לא נשחט אותם
קודם, הרי שהם, בשחיתותם ורשעותם, ירוקנו את הנצחון הגדול מכל תוכן". מבחינת
יריביו של הור'מירד, כאמור, התשובה היתה ברורה – רב המרצחים היה ונותר סוכן
מונקרילי.
בסופו של דבר, הרי שבסתיו של 2438, יצאו יריביו של הור'מירד למתקפה מתוכננת למופת,
שיש האומרים כי נעזרה בכוחות קסם שהגיעו מן המעגל הפנימי של הנביא רור'האן עצמו,
גם אם מעולם לא הודו בכך רשמית. זאת, כאשר פעם נוספת עשו אנשיו של האדון קי'ריק
והגלימות הלבנות יד אחת. בסופו של דבר, נחשף הור'מירד באחת ממחבואיו, בתחתית רשת
מנהרות מסועפת; התוקפים חסמו את דרכי המוצא והשתמשו בעשן, כדי לחנוק את לוחמי
הדיונון השחור ולאלצם לצאת הישר אל "נקודת ההרג" שהכינו עבורם. מסופר,
כי בסופו של דבר, לאחר שלא עלה בידי הקסמים שלו להפוך את הכף, הוכה הור'מירד
בטירוף והשתמש בלחש אחרון שהצית אותו והפך אותו לכדור אש חי, ששילח פרצי להבות
קטלניים שהרגו תוקפים רבים, עד שהתכלה לגמרי. מסופר כי אחיו של האדון קי'ריק ספג
כוויות קסומות שפגעו בחלק ניכר מגופו, ושכל הכוהנים מריילורין וקרילמיר שנשכרו
לטפל בו, לא הצליחו לרפאן לגמרי.
הקנאים הרצחניים מקרב ההמון הוכרעו, לעת-עתה, תומכיהם נפלו לאפאתיות, ולעת-עתה שב
השקט לגבעת הנביא ופרבריה; האדון קי'ריק, בפומבי, חוזר וטוען כי הור'מירד היה סוכן
מונקרילי, שתכנן "להפיל את אומתנו הגאה על ברכיה", ואף הגיש תלונה רשמית
בעניין זה, ש"עודה נחקרת" אי שם בריילורין. הסכנה האיומה דעכה – הגם כי
פה ושם, נחשפו חבורות של אביונים אלימים שניסו לחקות את מעשיו של הור'מירד, אולם
באורח כושל בהרבה, והללו טופלו בחומרה. המבקרים הריילורים העשירים שבו, כאשר
על-פניו, נראה כי הם מתקבלים בחביבות כמימים ימימה (אגב תלונות והסתה
אנטי-מונקרילית בלתי פוסקת, שמשביעה את רצונו של הנביא רור'האן). כיום, מרכז גבעת
הנביא נחשב לאיזור בטוח לגמרי – כאשר סכנה, לכל היותר, עשויה להתגלות בלב-ליבה של
"המכלאה", וגם כאן בדרך-כלל בלילה, או לאנשים בלתי זהירים במיוחד (ומה
לריילורי לבוש יפה המכבד את עצמו לעשות במקום כזה ממילא?). אולם יש האומרים, כי
מתחת לפני השטח, לוהטים עדיין גחלים לוחשות, שריד להתקוממות ההיא, וכי יש רבים שבסתר
ליבם, ומעבר לחיוך הכנוע שהם מפנים לאדוניהם, מסרבים להאמין כי מת, וטוענים כי
בבוא היום יחזור, הפעם בכוחות מחודשים ועזים מאי-פעם. אז, גם תבוא סוף-סוף שעת
הנקמה.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.