הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
ג'יהירין
ראד (אאנון)
מצוקי
החדלון האפור ("מפתן העולם")
תיאור כללי: הארץ העגומה
שמצפון ללופאר, משתרעת מן המדרונות הצפוניים של רכס דארקרילד אל תוך הרמות המבוקעות
ומוכות הגשם שמעבר לו, עד המקום בו היא קורסת בשורה של לשונות יבשה, איים ואיונים אל
תוך אוקיאנוס החושך החיצון. זהו איזור עוין וקשה, שנראה כמזכרת חיה של חורבן טקטוני
אדיר. הקרקע היא סלעית מאד, הצמחיה מועטה, ורובה מרוכזת בחלקים הנמוכים יותר ובתוך
הבקעים העמוקים, המוגנים יותר מן הגשמים השוטפים שיורדים כאן בקיץ, ומן הכפור המקפיא
של החורף, שצובע את האפור-שחור של הסלע בגווני לבן וכחול-עמוק של שלג וקרחונים הגולשים
מרכס דארקרילד.
שתי התופעות הבולטות מאד
באיזור זה הינן כדלקמן:
האחת: החורבות העתיקות
שמאפיינות גם את איי מונקריס ואיזורים אחרים בשולי הים המואר, בולטות כאן במיוחד ונמצאות
בכמות ובגדלים עצומים, באורח הנראה כאילו כאן שכן ליבה של אימפריה קדומה – אנושית או
אחרת, שהטורז' וההית'רורקים מייחסים לה את תור הזהב האבוד של העממים העתיקים. הגם שחלק
מהמבנים מזכירים מאד את ההיכלות שמתחת לעיר הגרניט, הרי הריבוי והגודל שלהם גורם למה
ששרד בבירה המונקרילית להראות כמו עיר שדה עלובה; בג'יהירין-ראד, נראה שהרים שלמים
גולפו בדמויות מוזרות ועוטות קרנייים; עמודים שגובהם הגיע למעל מאה מטרים שרועים עדיין,
מנותצים ומכורסמים למחצה – אולם חרף העידנים שעברו, הגשמים לא הכריעו אותם לגמרי; תעלות
עתיקות, רגלי פסלים מחוצים ומקדשים חרבים למחצה שרועים על המתלולים האנכיים למחצה וצלעות
ההרים, ועוד כהנה וכהנה. השיא נמצא במרכז ג'יהירין-ראד, במקום בו מצטלבים שני בקעים
אדירים בקרקע: שרידיה של מה שנראה כעיר כה עצומה, עד כי יכולה היתה להכין את היידרקון
פעמיים וחצי.
השניה: מימדי האסון הטקטוני
וככל הנראה גם הוולקני שהכה באיזור, ונראה כאילו ריטש את הארץ לגזרים. לכל אורכה של
הארץ הזו, פעורים בקרקע בקעים עצומים שנוצרו כאשר רעדה הארץ, כאשר שני הגדולים שבהם
מגיעים לעומק של מעל שבע-מאות מטרים ולרוחב של מעל ארבע-מאות מטרים; מדרונות עצומים
מוטים כמעט במאונך, כאילו נעצרו באמצע גלישת חלקי קרקע עצומים אל תוך התהום, ועליהם
מזדקרים, באלכסון בולט, שרידי מבנים שאין ספק שפעם ניצבו על קרקע ישרה. בתוך חלק מן
הבקעים מבעבעים אגמים של מים רותחים, שגונם לעיתים קרובות נוטה לאדמדם; קיטור עולה
מתוך בקעים באדמה, ויוצר לעיתים התפרצויות מרהיבות של גייזרים. שניים מן האגמים הללו
הינם עצומים לגודל, וחלקם תת-קרקעי. במקומות מסויימים, רוחשת לבה של ממש מתחת לאדמה,
ומתפרצת מדי פעם, בין אם בתוך נקבות עמוקות או מתוך כמה מחרוטי האבן המאיימים שעדיין
נישאים פה ושם.
זאת ועוד: קו החוף של ג'יהירין-ראד
רחוק מלהיות ישר, אלא מפורץ ומבוקע בצורה כה בולטת, עד שניכר כי הים התפרץ פנימה במהירות,
הציף איזורים שלמים, או לחלופין – איזורים שלמים קרסו והתמוטטו אל תוך הים כאשר השתוללו
איתני הטבע.
נקודה שלישית ומעניינת,
ואולי מסתורית עוד יותר, הינן הטענות החוזרות ונשנות, כאילו איתני הטבע עצמם
"מודעים" יותר מאשר במקומות אחרים, ולפי חלק מהגרסאות נאבקים זה בזה במלחמה
נצחית של קיטור ואש, סלע ומים חשוכים. יתכן, שהאמת מאחורי הגרסה הזו (מעבר לכך, כי
ניתן למצוא כאן יסודנים פראיים מסוגים רבים ושונים), היא שהמארג הבינמימדי באיזור עדין
ופגיע יותר, דבר שמשבש את זרימת האנרגיות המאגיות ועשוי ליצור תופעות מוזרות ובלתי
צפויות, החל משערי ערפל המעוותים את המרחק והצורה, וכלה בהשפעות של אנרגיות ממימדים
או עולמות אחרים.
החי והצומח: השילוב בין התוואי
הקשה והסלעי, הקור המקפיא והזרימה המאגית המוזרה, הופכים את הארץ לעויינת וקשה במיוחד;
עם זאת, יש בה בהחלט חי וצומח, שיכולים לפרנס יצורים תבוניים, אם הללו מיומנים ונוקשים
די הצורך. מרבית הצמחיה מרוכזת סביב האגמים והזרמים של המים הוולקניים, משום שאלו מספקים
חום ומינרלים. זאת, כאשר חלק גדול מן הזנים שצומחים כאן נראים כשארי-בשר מוקשחים ועלובים
יותר של הצמחיה היחודית של הרכסים הוולקניים הלחים של נולג-הית'רורק; בין היתר, ניתן
למצוא כאן נציגים רבים של משפחת ה"אֵצים" (Tralgeans או טראלגיאנים) – שילוב סימביוטי בין עצים לבין אצות
אדומות שגדלות סביב מים וולקניים, שהפכו ליצור אחד, הנראה כמו עץ מעוקם בעל גזע אצתי
לח, שנראה לא אחת כאילו הוא פועם ורוטט, ועליו דומים מאד, אם לא זהים, לסלילי אצה;
שיחי לענה וולקנית ענקית; פטריות-הר שורקות (Mountain Whistelers) בגדלים שונים, צמחים טורפים ממשפחת לשון הקרפד, ועוד. בתוך הצמחיה,
והאצות והחזזיות המרובות שגדלות על העצים המעוקמים, האדמדמים-שחורים, ניתן למצוא גם
אצות ופטריות מאכל, סרטנים מגודלים, צבים רכים, וגם יצורים ובהמות מוזרים בהרבה, למשל
בהמות משוריינות הנראות כאילו מעטה השיריון החיצוני שלהם עשוי מאבן או חומר דומה מאד
לאבן קשה, וככל הנראה גם יצורים שנראים כבעלי חיים למחצה ויסודנים למחצה.
הים עצמו מסוכן מאד, אבל
צופן דגה לא מעטה למי שמסוגל להתמודד עם הזרמים, השרטונים והסערות. מעבר לכך, כיום
אין ספק כי הארץ עשירה מאד במחצבים מסוגים רבים, גם אם הסכנות הופכות לא אחת את הנסיון
להשיג את רובן לבלתי כדאי כלכלית; ועדיין, השמועות על מחצבים נדירים במיוחד ועורקי
מתכות קסומות עוברות מדי פעם בין עמי האיזור – הגם שבני האדם המקומיים, שבטי הג'יהר'ריק,
מעולם לא הצליחו לנצל את המשאבים באורח מסודר או יעיל מדי.
האיזור המוזר ביותר, הינו
אותו "צומת הבקעים" העצומה, שבתוכה ומסביבה יושבות חורבות העיר הקדומה הענקית.
כאן, נשפך אגם לוהט אל תוך אגם תת-קרקעי ורשת שלמה של נקבות מוצפות ומוצפות למחצה במים
ובוץ וולקני; שרידים של בתי-מידות מוזרים, חלקם בעלי כיפות מקורננות, שקועים למחצה
בתנוחות ובזוויות מוזרות בין תילי-תילים של אבנים ואצות, עמודים נפולים עצומים הפכו
למעין גשרים טבעיים מעל זרמי מים ומערבולות סוערות שמעלות קיטור, וגייזרים עצומים יורקים
קיטור לגבהים של מאות מטרים. זאת, כאשר באיזורים מסויימים נראים המבנים כמעט שלמים
– הגם שלעיתים הם וכל הקרקע עליהם הם בנויים, נוטים באלכסון מוזר, מקום בו הקרקע נטתה
וגלשה בעת החורבן. בעוד דתות העממים העתיקים – בעיקר הדת ההית'רורקית והטורז' שהשופעו
ממנה, טוענים שכאן שכנה בירת האימפריה, ישנן גם סברות רבות אחרות, לרבות סברה כי בוני
העיר ויושביה, לפחות יושביה המקוריים לא היו אנושיים כלל ועיקר.
הצד האפל של המיתוס: על-פניו, הרי
שמהגרסאות העממיות והפשוטות יותר של העממים העתיקים עולה כי אכן שכנה שם בירה אגדית,
שעמדה בליבו של תור-זהב, מן הסוג אותו המלכה אוריאנד ודומיה מנסים להחיות כיום. עם
זאת, בגרסאות מורכבות ואפלות יותר של האגדות הללו, וככל הנראה גם בתורות וספרים סודיים
יותר של כמה מן הדתות העתיקות של האיזור, יש למיתוס גם צד אפל מאד, שכולל בחובו גם
אזהרה מצמררת. מן המעט שידוע בעניין, הרי שלפי אותן גרסאות, אותה בירה עצומה לא נחרבה
בהתקפה של מאמיני האור והואלקיריות, אלא שנים רבות קודם לכן – בסכסוך פנימי קטלני שקרע
לגזרים לא רק את עולם בני-האדם (ורמזים רבים שבכלל זה גם אנשי התיש), אלא גם ובעיקר
את עולם הרוחות. נראה, שהעיר קוללה בקללה איומה, שפגעה בעצם המארג הגדול של הבריאה
ונותרה חרוטה כצלקת בבשרם של הארץ, הים והשמיים. מכאן, גם סברתם של רבים מחכמי הדת
של נולג-הית'רורק לאורך הדורות, כי נסיון לקומם את החורבות ולהקים את הבירה העתיקה
על תילה בטרם עת, עשוי להמיט קללה נוראה על ראשו של פורץ-הגדר השאפתן, או אף להמיט
אסון נרחב אף יותר. המלכה אוריאנד, מצידה, אימצה את הדברים, ונראה שמעבר לנסיונות מזדמנים
להשיג מחצבים, מעולם לא מיקדה עניין גדול מדי באיזור – יש לה מטרות פוליטיות וצבאיות
אחרות, במקומות אחרים; ומעל הכל, אין לה שום עניין לנסות להעתיק את בירתה מחרט-אובך
המוגנת היטב בלב הרמות של נולג-הית'רורק, אל תל חורבות מקולל (אולי) בקצה העולם.
גישה זו של אוריאנד, היא
גם המכתיבה את היחס הזהיר מאד שהיא נוקטת כלפי שבטי הג'יהר'ריק והמלחמה הארוכה שהם
מנהלים על ג'יהירין-ראד בכלל, ועל העיר החרבה בפרט (ע"ע בהמשך).
תושביה המקוריים של ג'יהירין-ראד: הגם שלא ברור
לחלוטין, וישנן דעות רבות בדבר זהות תושביה של הציביליזציה החרבה, טרם נהרסה לחלוטין
באותו אסון טבע או מלחמה נוראה בין הרוחות (התשובות ינועו מבני-אדם מאבות העממים העתיקים,
דרך אנשי-תיש, עד לאחת התרבויות של הגזעים השכוחים של מנלת'וריוס, ואפילו יסודנים תבוניים).
מאידך גיסא, הרי לפחות בעבר הרחוק פחות, נראה כי התושבים התבוניים המקוריים העתיקים
ביותר של האיזור, הינם אנשי-תיש מן הזן היחודי של קלאן הליל.
מעט מאד ידוע על אותם אנשי-תיש
מסתוריים, הנחשבים כ"אנשי תיש ששלהבת נשמתם כבתה", כלומר, שמגזע או תרבות
הקשורה בטבורה ליסוד האש ולטבע לוהט, יצירתי וכאוטי, הפכו ליצורים של קור ועלטה, המותאמים
היטב לתנאים הקיצוניים השוררים באיזור זה של העולם. קלאן הלילה ידועים בחושים חדים
בכל הנוגע למארג הבין-מימדי, ונטען כי יש להם יכולת מפותחת לנצל אותו לצרכיהם, בעיקר
במקומות בהם הוא פרום וחלש.
עם זאת, הרי שבמשך מאות
ואולי אלפי שנים, בטרם נספחו כמה מן השבטים שלהם לשירותה של המלכה אוריאנד, לא עלה
בידי אנשי-התיש מהזן הזה לפתח שום תרבות או כוח משמעותי משל עצמם, והשבטים שלהם עסקו
בעיקר בציד, ובקטטות אלימות זה עם זה בין ועל איי החורבות הרבים והבקעים של ג'יהירין-ראד.
נראה, שבתקופות קדומות יותר, הם התגוררו על פני-הקרקע ובאורח שאינו שונה באופן תהומי
משבטים אנושיים, אולם במרוצת הזמן, ככל הנראה בשל הופעתם של הננסים המעוותים (ננסי
האש, ע"ע מיד), שינו את נוהגם, ועברו להתגורר במקומות גבוהים מאד; כפריהם של בני
קלאן הלילה דהיום (קרי, אלו מהם שלא נספחו אל אוריאנד), הינם בראשי צוקים גבוהים, בעיקר
כאלו המכוסים בקרח-עד. בתיהם אינם יותר ממחילות חצובות בגסות בקרח, מעוטרות לעיתים
בפסלי קרח גסים בעלי קרניים ארוכות, הנראים כמו ספק כלבים וספק תיישים, בעלי פנים מאיימות
הנראות על סף צחוק מטורף. נראה, שבני קלאן הליל נעזרים ביכולת שלהם לפרום ולרצד במארג
הבינמימדי, כדי לאפשר להם גישה למקומות קשים לגישה – תכונה שחסרה למרבית יריביהם. כמסתבר,
רובם איבדו כל יכולת לחצוב משאבים, ולכל היותר זכרו כיצד להשתמש, באורח גס, במה שנקרה
לפניהם על-פני השטח. מרבית מחייתם היתה על הציד – בעיקר של אותן בהמות מגודלות בעלות
מעטה אבן, ולעיתים גם של ננסי אש, שהוקפאו בגבישי קרח בעודם חיים, נחנטו בתוך סלילי
אצות כחולות, ונזללו בעודם נאים.
ננסי האש (Fire pygmies): דמויי-אדם מעוותים אלו, לפי רוב המלומדים, הגיעו לג'יהירין
ראד מאוחר יותר, במועד או שורה של מועדים לא ברורים, המתוארכים בגסות לבין אלף שבע-מאות
לאלף שלוש-מאות שנים לפני פתיחת המערכה (קרי, בין 750 ל-1150 לסה"א). הגרסה המקובלת
בקרב חוקרים אנושיים (ומוכחשת בתוקף בידי הננסים הטיגובים), כי בעבר היו לא אותם יצורים
מעוותים ומוזרים שונים בהרבה מננסי-אורנים רגילים – וישנה השערה, המתחברת היטב לגרסה
זו וכן לתארוך של הגעתם לג'יהירין-ראד, כי מדובר בשרידיהם של "הננסים המערביים",
קרי, אותם ננסים שישבו באיזור פריינורין דהיום, ונעלמו או הושמדו ברובם מעל פני האדמה
מאות שנים לפני שהתבסס המשמר הקיסרי באיי מונקריס. לפי גרסה זו, הפליטים האחרונים מאותו
אסון (ויש אומרים, מזעמו של דבר-מה שהקיץ בשל הקסם החמדני ומשולל הרסן של הננסים),
נסחפו לארץ הסלעית והעויינת של ג'יהירין-ראד, ואולי הגיעו לכאן מרצונם משום שנמשכו
לקסם ולסודות הצפונים אולי מתחת לחורבות הקדומות שלה. אלא, שלפי הגרסה הזו, משהו בארץ
שינה אותם בהדרגה, ולא לטובה.
אמנם, ננסי האש לא איבדו
את הקשר ההדוק בינם לבין כוחות קסומים, אלא שסוג הקסם שלהם השתנה, וגרוע מכך, נראה
שחלק גדול מן התבונה שלהם אבד. בניגוד מוחלט לננסים הטיגובים, ננסי האש התדרדרו למבנה
שבטי לא מאורגן, האינדיבידואליזם שלהם נפגע קשות, והקסם שלהם הפך פרוע יותר וקשור יותר
ויותר לרוחות וליסודות של הקיטור והאש.
ננסים האש היום הם גזע
מוזר, נמוך יותר מהננסים הטיגובים, ונראה שכיום הם מסוגלים לרוץ על ארבע לא פחות מאשר
להלך על שתיים, דבר, שביחד עם אצבעות הננס הארוכות שלהם, הופך אותם לטפסנים מעולים
על סלעים, ובעלי יכולת מפותחת להדחק ולזחול בתוך נקיקים. הפנים שלהם אנושיות פחות משל
הננסים הטיגוביים, עיניהם זוהרות באדום, ועל עורם יש לא מעט יבלות מוקשות. השפה שלהם
התנוונה – והגם שהיא עדיין מזכירה במשהו את שפת הננסים, הרי במידה רבה לא פחות היא
מזכירה צווחות של קופים, כאשר בין לבין עדיין ניתן לזהות מספר מילים והברות פשוטות.
הם מתרבים באמצעות "חוטי-חיים" שנדחפים לתוך אבן חלולה, אולם בניגוד לננסים
הטיגובים, קצב הריבוי שלהם מהיר מאד, לא רק משל ננסים טיגובים אלא גם (ובהרבה) משל
בני-האדם, עד שלרבים הוא מזכיר חולדות. באותה מידה, הרי שממש כמו חולדות, מסופר כי
ננסי האש הם אוכלי-כל חסרי מעצורים (הגם שהם יודעים לבשל ולאדות בשר על קיטור, כאשר
יש בידם זמן וכוח לכך) – הם יכלו כל דבר אכיל בלא דקדוקים וטקסים – מפטריות ואצות,
חיות שנתפסו, נבלות של בהמות גדולות, וגם יצורים תבוניים כמו אנשי-תיש, אותם הם נוהגים
להטיל לתוך מים רותחים ולנגוס בהם מכל עבר בעודם חיים ומפרפרים.
נראה, שהמאבקים העתיקים
בין קלאן הליל לננסי האש נטו רוב הזמן לטובת האחרונים, בעיקר עקב המספר העצום שלהם
והריבוי המהיר, כמו גם (עדיין) הזמינות של קסמי אש פרימיטיביים. אנשי התיש, באורח מסורתי,
נדחקו יותר ויותר אל המצוקים הגבוהים, מוכי הקרח והרוח, אליהם לא העזו הננסים בדרך-כלל
להתקרב.
בני האדם מגיעים לג'יהירין-ראד
– הופעתם של שבטי הג'היר'ריק
שבט (או ליתר דיוק, קבוצת
שבטי) הג'יהר'ריק, נחשבו בעבר לעילית של עממי הטורז'; לוחמים נוקשים ודתיים מאד, שכוהנים
ונביאיהם שורים עם רוחו הגדולה של צב הדרקון הכביר של המצולות. למעשה, עוד מן הימים
החשוכים בהם שהו הטורז' כולם בחופי היבשת הקפואה פארלאריה, התחרו הג'יהר'ריק עם הפריינרהאג'
על הבכורה. אלא, שדרכיהם של הצדדים החלו להפרד עוד בתקופת הפלישה והמלחמה הגדולה הראשונה,
לפני כמאה שנים – בעוד הפריינראהג' ניהלו קרבות אפיים מול המשמר הקיסרי והכוחות הריילורים,
העמיקו חדור אל תוך אגן הים המואר, ובסופו של דבר כרתו ברית שלום עם יריביהם לשעבר,
הרי שג'יהר'ריק, חרף דיבוריהם הרמים על מלחמת קודש והשמדה, נחלו הצלחות מוגבלות בהרבה.
זאת, מאז הקרב הגדול הראשון בקרב אמאגורל (2307), בו נחל הצי שלהם תבוסה מוחצת מידי
נורקלירד (אז מצביא צעיר וכוכב עולה בשורות המשמר הקיסרי), ורבות מספינותיהם נטרפו.
בסופו של דבר, לאחר נסיונות
כושלים חוזרים ונשנים לפלוש לאיים המערביים של שרשרת מונקריס ולצפון לופאר, נהדפו הג'הירריק
צפונה, והבסיסים הזמניים שמצאו בנמלי האבן החרבים למחצה של ג'יהירין-ראד הפכו להם לישובי
קבע. כמעט הכל, מלבד הג'הירריק עצמם, מסכימים כי ההסבר הנוכחי בו הם מאמינים כיום,
כי נביאיהם קיבלו אותות מן הרוחות הקדושות, שהשמדת המשמר הקיסרי ("אותם שבלולי-ים
חסרי ערך") היא מטרה משנית בלבד לכיבוש מחדש של לב-האימפריה העתיקה וקימום הריסותיה
(לאחר מכן המשמר הקיסרי כבר יתפורר מעצמו), הינו המצאה מאוחרת יותר שהתפתחה בהדרגה.
הג'הירריק מצאו, בבואם
לחופי הארץ אותה קראו על שמם – ג'יהירין-ראד, שרידים של נמלי אבן גדולים, שחלקם אפשר
עגינה בטוחה לספינות הקרב שלהם; הגם שהבתים שעל הסלעים היו רובם הרוסים כמעט לגמרי,
הרי שבחלק מן המקומות נמצאו היכלות תת-קרקעיים (שחלקם מזכירים מאד את אלו הקיימים בעיר
הגרניט, גם אם שמורים הרבה פחות). נביאי הג'הירריק התנגדו, מאז ומעולם, שמאמיניהם ישכנו
בבתים המזכירים בתים ריילוריים, והעדיפו מגורים משותפים או כמעט משותפים בהיכלות התת-קרקעיים,
דבר שנראה להם הולם בהרבה את רצון הרוחות והלכידות של השבטים השומרים על דרך החיים
הישנה (ובמידה רבה, גם חכם בהרבה, בהתחשב במזג האוויר הקשה מאד ששורר בארץ הסלעית חודשים
רבים של השנה). עם זאת, פליטי הסרייק-קרווק הרבים שהצטרפו אליהם זוכים כמעט תמיד למעמד
נחות, והם נאלצים להתגורר בשולי המחנות ומחוץ להיכלות הגדולים.
להבדיל מן הפריינרהאג'
והרורן-ה'ריק, הרי שהג'יהר'ריק סירבו בתוקף לכרות שלום ולכונן יחסים כלשהם, לא רק עם
המשמר הקיסרי אלא עם ריילורין. נהפוך הוא – במשך תקופה ארוכה, החשיבו את הפריינרהאג'
עצמם כבוגדים וכופרים, שדינם מוות ואין לקיים עימם כל משא ומתן. ממקומות ישובם, לחמו
הג'יהר'ריק מפעם לפעם במשמר הקיסרי ושלחו כוחות פשיטה, כשהם מתבססים על מספר איים ולשונות
יבשה איסטרטגיות (מהם אותו אי שהוא והמקדש שעליו טוהרו באותה פשיטה עקובה מדם של הרוזן
סילמירק, שהפך את המקום האסטרטגי למטה ולאחוזה האישית שלו), אלא שבפועל, רק חלק משבטי
הג'יהרריק השקיעו בכך ברצינות, ואף הם – רק חלק מכוחם. זאת, כאשר יותר ויותר מכוחם
של הג'הירריק החל להדרש ולהיות מושקע יותר ויותר כלפי פנים.
מהר למדי לאחר התבססותם
של הג'הירריק בארצם החדשה, ועוד בטרם הושלמה חלוקת הנחלות בין הנביאים ותתי-השבטים
השונים, זכו הבאים זה-מקרוב בעונג המפוקפק להתקל בננסי האש. אמנם, ננסי האש מעולם לא
ניסו, וככל הנראה לא מסוגלים, למבצע מאורגן לסילוק הפולשים החדשים, אולם הם החלו להטריד
את הג'הירירק על כל צעד ושעל, מעל האדמה ולא אחת גם מתחתיה (בין היתר, על-ידי חציבת
נקבות ששימשו להתקפות פתע). כוחות גדולים של ננסים ערכו פשיטות דמים שהביאו לקרבות
קשים; כוחות קטנים יותר שרצו בשולי איזורים שיושבו בידי הג'היריק, מנסים לגנוב, לשדוד
ולחסל בני-אדם שתעו, ולפי סיפוריהם של הג'היריק, בעיקר לחטוף ולאכול תינוקות. לא ארך
זמן רב, בטרם נביאי הג'הירריק הכריזו על ננסי האש כגזע של חולדות הולכות על-שתיים,
כתם מטונף המזהם את שרידי הארץ הקדושה שיש להשמידו, ממש כפי שמשמידים חולדות או מקקי-ים.
ככל שחלף הזמן, כך הקנו הג'הירריק למלחמה מימד דתי ואפי יותר – הם הלוחמים לטהר את
המקומות הקדושים ביותר, מהם שבטי הטורז' האחרים בחרו להשתמט, והעדיפו חיים חומריים
נוחים יותר. זאת, כאשר גולת הכותרת של המאבק הינו חורבות העיר העתיקה. יותר ויותר מנביאי
הג'הירריק החלו לטעון ולהאמין בכל ליבם, כי יעודם ויעוד בני עמם, הוא לקומם את החורבות,
להשיב את עטרת הבירה האגדית ליושנה, ובכך לגאול (ולשלוט) בכל העממים העתיקים.
בעוד שברוב המקומות, עלה
בידי הג'הירריק להגיע למיני הבנות (בד"כ לא לגמרי רשמיות) עם אנשי התיש מקלאן
הלילה, או לפחות לא להתכתש עימם יתר על המידה, הרי שהמלחמה בננסי האש נמשכת, באורח
סיזיפי מאד, עד עצם היום הזה. למרות שורה של הצלחות שנחלו צבאות הג'הירריק בהתחלה,
בעיקר באיזורי החוף, הרי שהננסים מסרבים להעלם, ומנהלים מלחמת חורמה על החורבות הגדולות
ומתחת להן. למעשה, שבטי הג'הירריק נכנסו למלחמה חסרת-סוף, במסגרתה צבאותיהם (לפי מודל
ומפתח של תתי-השבטים השונים) נאחזים מסביב לעיר החרבה ובחלקים מפרבריה, ומשם פושטים
שוב ושוב על איזורים מרכזיים יותר, בהם הננסים מצויים במספר עצום – אלא, שגם כאשר נחלו
נצחונות, הרי שהננסים שבו והופיעו במוקדם או במאוחר, במספרים עצומים, ודחקו את בני-האדם
לאחור. כעת, נוטים יותר ויותר כוהנים ובני ג'יהר'ריק בכלל להאמין, כי הרוחות לא יעניקו
נצחון, אלא כאשר כל אחיהם הטועים והבוגדניים יכירו בחטאיהם ויצטרפו לקרב, וכועסים מאד
על אי-ההבנה מצד הפריינראהג' והשבטים האחרים. כמו כן, הם מקבלים בהרמת גבה ובחשד צונן
ומופגן את נסיונותיה של המלכה אוריאנד להתערב, ולהסיט אותם לאפיקים מועילים יותר (בעיקר
מבחינתה). נראה, כי חלקים רבים של התרבות והחיים של הג'יהרריק, ממוקדים ומופנים אל
המאבק האינסופי שהם מנהלים מזה שלושה דורות – החל משירה אפית ומסיפורים שילד ג'הירריק
שומע מאז הוא עומד על רגליו, וכלה במבנה ובארגון שלהם.
נאמנים לדרך החיים הישנה,
רוב-רובם הג'הירריק מסרבים לכל יחסים עם המונקרילים או הריילורים, ורואים במסחר עימם
חטא שעונשו מוות. במשך שנים רבות, היה דין זהה גם לסחר עם הפריינראהג' – הגם שבמרוצת
השנים קמו מתנגדים לדבר, בעיקר שבטים שבשטחם נצברו מחצבים וטובין אחרים שניתן היה להחליף
בכלי-נשק וחפצים אחרים. הדברים הובילו למספר התכתשויות בין הג'הירריק לבין עצמם, ששיאם
במלחמה של ממש בשנים 2431-2434, שהוכרעה באורח חלקי כנגד הקיצונים, בין היתר בהתערבות
כוחות פריינוריים. בסופו של דבר, הושגה פשרה שנתנה פומבי ל"הסדרים שבשתיקה"
שהיו נהוגים בחלק מן המקומות גם קודם לכן "מסחר" לכאורה נותר פעולה בזויה
ואסורה, אולם סוחרים פריינורים ש"הוכיחו דבקות ונאמנות לאמת הנצחית של נביאינו
הגדול באהבול" זכו ברשיונות סחר דה-פקטו, תחת מסווה של "באנו כדי להפגין
כבוד וכניעות לילדיו הדגולים של רוח צב הדרקון, ובכדי להביא מתנות ולהעלות תרומות למלחמה
הקדושה בננסי האש השטניים". למעשה, תחת מסגרת זו של "הבאת מנחות ומתנות"
לכוהנים וללוחמים, יכולים הפריינורים גם לסחור.
ראוי להעיר כי הסדרים אלו
הכעיסו ועודם מכעיסים את הסיעות היותר שמרניות וקיצוניות בקרב הג'הירריק, שטוענים בפה
מלא כי מדובר במסווה וזיוף, וכן מצביעים על כך כי חלק מהסחורות "שהופקו מאדמת
הרוחות הקדושה" מגיעות בסופו של דבר אל הכופרים הריילורים הארורים והמנוונים,
ואפילו לידי המשמר הקיסרי (שהרי למרות המתח דהיום בין עיר הגרניט לפריינורין, המסחר
ביניהן מעולם לא פסק כליל). כמו כן, מצביעים אותם קיצונים על כך, שסחורות פריינוריות
עלולות לגרום ל"אחים יקרים" מבני הג'הירריק להתרכך, ולהתחיל להעדיף נוחות
חומרית על פני מלחמת הקודש הנצחית שהטילו הרוחות על הקדוש ביותר מבין שבטי הטורז'.
לעיתים – אף כי לא לעיתים קרובות מדי – הסוחרים הפריינורים מוצאים את עצמם יעד להתקפות,
ולכן הם דואגים בדרך-כלל לנקוט זהירות, להנמיך פרופיל ולשמור על הגב, מלבד אולי בכמה
מן המעוזים של תומכיהם.
המצב דהיום: אמנם, הנשק
הפריינורי שהגיע לג'יהירין-ראד, הצליח לסייע למצביאי הג'הירריק לנחול כמה הצלחות, אולם
הללו עודן חלקיות, ונראה כי המאבק האינסופי בינם לבין הננסים המעוותים נמשך, ולא עתיד
להסתיים בעתיד הנראה לעין. גם כאשר הננסים נהדפים לגמרי מחלק מסויים של העיר החרבה,
הם שורצים ומתרבים באין מפריע בנקבות העמוקות והלוהטות מתחתיה, שלרובן אין הג'הירריק
מסוגלים להכנס, וודאי שלא להחזיק בהן. בסופו של דבר, מקץ מספר שנים, צוברים הננסים
מסה גדולה מספיק של כוח ואנשים בכדי לשוב ולתקוף בכוחות מחודשים.
המלכה אוריאנד, מצידה,
ניסתה כמה פעמים להשפיע על הג'הירריק, להציע להם עזרה ותמיכה – אולם הלכה למעשה, לא
הסתירה (לפחות לא היטב די הצורך) את האדישות שלה כלפי החורבות הקדושות, ואת רצונה כי
הג'הירריק יתמקדו בעניינים אחרים, ולמעשה ישתלבו בין תומכיה. עבור כוהני רוח צב הדרקון,
ברובם, עצם הבקשה הזו היא חוצפה בל-תאמן, ועוד מצידה של אישה. בניגוד תהומי לתרבות
ולכהונה המטריארכאלית של נולג-הית'רורק, מעמדן של הנשים בחברת הג'הירריק נחות ביותר,
ולא עולה בהרבה על מעמד של רכוש; גם אלו מקרבם שממלאות תפקידי כהונה, זוכות ליחס מזלזל
ונשארות בתחתית הסולם הדתי – ובדרך-כלל, רשאיות לדרוש ולטפל בעניינן של נשים בלבד.
עצם העובדה כי אישה מעזה לסבור כי היא תקומם את האימפריה האגדית, נראית לגה'ירריק בדיחה
סרת טעם, שלא לומר התגרות וכמעט יריקה בפני הנביא באהבול. מעבר לכך, כל המערכה של פוליטיקה
וסחר שאוריאנד מעורבת בה עד צוואר, נראית לג'הירריק נכלולית ומטונפת – ולראיה הם מביאים
את "השלום הפחדני" שלה עם הריילורים, שכרתה תחת להשמיד אותם, ולאלץ את כל
"זרעם המטונף של ילדי הואלקיריות" להמיר את דתו או למות.
יוצא, כי היחסים בין הצדדים
הינם אמביוולנטיים מאד, ולמעשה אוריאנד התייאשה במידה רבה מהגזרה הזו, מסרבת בתוקף
להתערב במלחמה סביב העיר הקדושה (בין היתר, גם מסיבות דתיות עמוקות הקשורות לצדדים
האפלים של המיתוס הזה), ומחכה לראות מתי ימאס לבני הג'הירריק להיות אטומים כל-כך.
בסופו של דבר, הרי עד כמה
שכוהני הג'הירריק מסרבים להודות בכך, דוברים וחושבים בטרמינולוגיה של לפני מאה וחמישים
שנה, מתן התקופה בהם הובילו בני-שבטם את הטורז', הרי שבסופו של דבר, העולם והטורז'
עצמם השתנו לבלי היכר, והותירו אותם הרחק מאחור. בעוד שהם עצמם מדברים וחולמים על העיר
הקדושה שתשיב אותם – כמעט בדרך פלא – להוביל ולהיות מופת לא רק לטורז', אלא (בחלק מהגרסאות)
לכל העממים העתיקים, הרי שהג'הירריק מעולם לא היו כה רחוקים מהחלום הזה כפי שהם היום.
אפילו פריינורים הסוחרים איתם, מתבדחים לא אחת שלא לציטוט על הפרימיטיביות, הזוהמה
והטפשות ב'גהירין-ראד, ועל אלו שמעדיפים לשרוץ בחברת חולדות רטובות על-פני ניהול מסחר
ומדינה.
אלא, שהמהלומות דנן היורדות
על הג'הירריק ברמה המוראלית, רק מקשיחות את כוהני צב הדרקון ורבים מתומכיהם, שמסתכלים
בכעס אפילו על בני ג'הירריק אחרים שמנסים לגלות עמדות מתונות יותר.מבחינתם, הפריינורים
מושחתים בלא תקנה, והם מנהלים קרב מאסף קדוש לשמור על הטוהר של בני-עמם, כדי שימשיכו
במלחמה הקדושה עד לנצחון הסופי, שישנה ויגאל את העולם כולו.
עיקר הכלכלה של רוב שבטי
הג'הירריק נשענת, היום כאז, על הים ועל החופים, והרבה פחות על המחצבים בפנים הארץ.
הג'הירריק דגים יצורי ים, מדגים ועד למדוזות ענקיות באוקיאנוס החושך החיצון, ומשתמשים
בבשרם ובחלקים אחרים שלהם למטרות שונות ומשונות; נשותיהם מלקטות צמחי בר וצמחים מבוייתים
למחצה שגדלים סביב המאחזים וההיכלות התת-קרקעיים שלהם, בעיקר אצות מאכל ופטריות, ועוד;
לעומת זאת, חלק הולך וגדל מהנשק שלהם כיום מיוצר בפריינורין. אותם שבטים היושבים רחוק
יותר מפנים הארץ, בעיקר על איים הקרובים לפריינורין, נוטים להיות מפותחים יותר, ונכבדיהם
מנסים לעיתים – גם אם לא באורח רשמי, לחקות את הפריינורים, ולעיתים אף מושפעים, בלא
דעת, ממנהגים ומסורות מונקריליות. מאידך גיסא, באותם שבטים החלו מתפתחים פערים חברתיים
ניכרים, החורגים מאד מן החברה השיווניות בהרבה שמאפיינת את הג'הירריק באורח מסורתי.
כך או כך, כל אחד מהשבטים ותתי-השבטים חייב להעלות מס כבד עבור המלחמה הגדולה. זאת,
כאשר בדרך-כלל השבטים הגדולים והשמרנים יותר בפנים הארץ מעלים אותו בעיקר בלוחמים,
ואילו החיצוניים והשמרנים פחות – בסחורות, ציוד ונשק שהם מייצרים או רוכשים מהפריינורים.
מאורעות שנת 2439: העוצרת
רל'ארה והקרב בנמל הלקריסק
מבוא: עד לשלהי החורף
של 2439, היתה זירת הג'יהר'ריק מנומנמת למדי מבחינת הפוליטיקה האיזורית – מעבר לבחישה
השגרתית של פריינורין, והתכתשויות עיתיות בין כמה משבטי הג'היריק לבין הכוחות של המשמר
הקיסרי, בעיקר אלו של הרוזן סילמירק. מצב זה השתנה, בתוך חודשים ספורים, בשל שורה של
מאורעות, כולל טפשות ואטימות בל-תאמן של כמה מן הכוהנים החשובים ביותר של רוח צב הדרקון,
אליהם התווספה באופן מפתיעה – שגיאה וחוסר ערנות דווקא מצד המלכה אוריאנד, שלא אותרה
עד שכבר התאחרה השעה, וקם לכוחות נולג-הית'רורק אויב חדש, וגרוע מכל – אויב אכול מרירות
שבא מבפנים, בדמות תלמידה אישית ובת-חסותה הקרובה של אוריאנד לשעבר, הגבירה רל'ארה
הית'מירן. לא רק, שאותה כוהנת סוררת של כס הנחש הופיעה מחדש לאחר שאוריאנד סברה כי
נעלמה מהאיזור לתמיד, אלא הפתיעה אותה פעם נוספת כאשר עשה את הלא-יאומן, וחברה אל הכוחות
הנחלשים של המשמר הקיסרי. זאת, אגב הפרת מה שנראה כטאבו דתי שהוא עתיק בהרבה מהסכסוך
בין ההית'רורקים למונקרילים.
כף הלקריסק: כף היבשה של
הלקריסק היא כף סלעית היורדת בתלילות אל תוך הים, מעט מצפון לכף הגדולה של החדלון האפור,
ולמעשה נראית כהמשך משובש של רגליו הצפון-מזרחיות של רכס דארקרילד; בעוד שברוב חלקיה,
הכיף צרה ובוגדנית, משובשת בבקעים וחרירים, הרי שדווקא בקצה שלה, היא מתעגלת ומתרחבת.
כאן, ניצב למעשה חרוט סלעי גדול, לגובה של כ-750-700 מטרים מעל פניו הסוערים של הים;
המדובר בהר געש פעיל למחצה, שהגם שאינו שופך כיום לבה, מעמקיו והחללים הגדולים בתוכו
שופעים מים רותחים וקיטור (וככל הנראה גם בריכות לבה בחלקים היותר עמוקים). החרוט והאדמה
שסביבו נראים לא פעם כשדה קרב נצחי בין האש לקרח. ראש ההר מכוסה בשכבת קרח נוצצת, שטווה
את חוטיה וגולשת למטה בחורפים, שמשלחים בנמל גלים עצומים ומרבדי שלג עצומים. לעומת
זאת, האש הבוערת במעמקים מבעבעת, שורקת ומשלחת קיטור לוהט דרך חרירים ונקבים; מים לוהטים
נקווים בתוך המנהרות, ועמוק למטה, גם לבה רוחשת.
אין ספק, כי האיזור שימש
בעבר הרחוק מאד כנמל, וגם כאן, באורח לא מפתיע, נמצאו שרידים, מהם שמורים במצב מצויין;
הצוקים עוצבו בדמות פנים מקורננות, שחלקן ניכרות עד היום; שני עמודים עצומים שאחד מהם
נחתך כדי שני-שליש, והשני קרס לתוך המים והצר את פתח הנמל החרב, ושרידיהם של בתי מידות
פירמידליים מוזרים החולשים על מה שהיה פעם נמל גדול והומה. כמו איזורים אחרים, היה
המקום זירה לכמה קרבות בין הג'יהר'ריק לננסים המעוותים, אולם שלוש רעידות אדמה, שאחת
מהן שחררה גאזים רעילים, שכנע את בני האדם לשמור מרחק. זאת, כאשר נפוצו שמועות שהמקום
מקולל, שרוחות מתים (ואולי גם בני השבט האגדי והארור של הטורז', שהפכו לאלמתים מבחילים)
מקוננות בו.
אלא, שלאחר שהיה נטוש במשך
שנים, התחוללה במקום רעידת אדמה נוספת שחשפה מפלסים עמוקים מאד בתוך בטנו של הר הגעש
הפעיל למחצה; אחד השבטים העשירים והמפותחים יותר של הג'הירריק, שישב בנחלות סמוכות
לכף, או למצער נכבדיו וכוהניו, החלו מגלים עניין בשמועות שנפוצו, על מרבצים של
"מתכת מכושפת" – אולי במחשבה ותקווה, כי יוכלו להשיג לעצמם כלי נשק מכושפים
שיעלו את תהילתם ויסייעו בהכרעת המלחמה הגדולה על חורבות הבירה הקדומה (או למצער, יהפכו
את נכבדי השבט חשובים ועשירים). באורח רשמי, נומק המבצע לשוב ולכבוש את הלקריסק מידי
ננסי האש (ולא באורח מופרך מדי) בכך שהם שבים ומתרבים במפלסים האפלים והחמים, ואם לא
יעצרו הם עלולים לסכן את כל הנחלות של בני הג'הירריק באיזור, ובסופו של דבר אפילו לפתוח
חזית שניה בעורפם של הלוחמים על העיר הקדושה. חששות שקמו כבר אז (2435-6) מפני הקללה
העתיקה הטמונה בהר, נדחו בכעס, ולפחות כוהן אחד נשפט והוגלה בשל פחדנות והפרת
"צו רצון הרוחות".
התוצאה היתה אסון; הננסים
אמנם נהדפו ונסוגו אל תוך מעמקי החרוט, אולם לאט-לאט, במהלך הקרבות במפלסים העמוקים,
החלו חלק מהלוחמים בני-האדם לגלות סימנים מוזרים, לרבות פסים וסימנים אדומים על פניהם
וגופם. בדיעבד, התברר כי מתחת להר שורצות רוחות פראיות ומושחתות עד היסוד, שזכו לכינוי
"הגרגרנים", בשל ההשפעות המפלצתיות שהשפיעו על אלו שבאו במגע עם האאורה שלהן.
בזה אחר זה, לוחמי הג'יהר'ריק והתושבים שהגיעו בעקבותיהם החלו מפתחתים תסמינים פנימיים
וחיצוניים, שבסופו של דבר נטלו את תבונתם והפכו אותם לעבדיהם של "הגרגרנים";
המעטים שלא לקו במחלה נמלטו כל עוד נפשם בם. האנשים שנוגעו הפכו לשבט קניבלי, תבוני
אך למחצה, הסוגד לרוחות המעוותות של ההר, מאפשר להן לראות דרך עיניו ולמצוץ את כוחות
הנפש שלהם, ועוד כהנה וכהנה.
אלא, שבשלב זה, נותר העניין
כצרה מקומית; נראה, כי כוחם של "הגרגרנים" לא היה חזק די הצורך כדי להתפשט
מעבר להר שלהם ולסביבתו הקרובה. כוהני הג'יהרריק התייחסו אל בניהם האובדים כמתים, או
גרוע מכך, והורו לשארית אנשיהם לשמור על מרחק. שבט הג'הירריק המקומי ספג מכה קשה, אנושית
וכלכלית, ונקרע – באורח לעיתים אלים למדי, למאבק בין הנכבדים ששקעו בחובות לסוחרים
הפריינורים, לבין הכוהנים היותר קיצוניים, כאשר כל אחד מהצדדים מטיל את האשמה על רעהו.
אולם, לאיש מהם לא היה ספק כי אחיהם אבודים לנצח, לכודים בקיום שהוא גרוע ממוות.
כל זאת, עד שהופעתה של
כוהנת-רוחות שאפתנית הפכה את הקערה על-פניה, תוך חודשים ספורים בלבד.
דמותה של רל'ארה הית'מירן
גיל: 38.
גזע: בת-אדם מנולג-הית'רורק.
מקצוע: לוחמת-כוהנת רוחות.
השתייכות לשעבר: תלמידה אישית של המלכה אוריאנד, חברת המעגל הפנימי
של כוהנות רוח הנחש, ורעייתו של הגנראל ("האח המפקד") ברומיל רונד, חבר
'מועצת החמישה ' של ריילורין.
השתייכות ותארים כיום:
הכוהנת-העוצרת של רוח הדרקון, שליטת נמל הלקריסק; בת-ברית מוכרזת של המשמר הקיסרי ועיר
הגרניט.
ציטוטים ידועים:
"אוריאנד? כל מה שהיא
יכולה לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר".
"מובן שאתם יכולים
לדחות את הצעתי הנדיבה. הרי אתם, המונקרילים, משופעים כל-כך בבני-ברית".
"מה לי הנחש, כאשר
אני מצווה את רצונו של הדרקון?"
"ריילורין היא האויב.
לא משום שהיא כופרת, משום שהיא רקובה. עץ רקוב שאינו נכרת מדביק את שכניו".
רקע וקיצור תולדות חיים: תולדות חיה המפורטות
של רל'ארה יפורסמו בערך נפרד, בקצירת האומר, הרי שהיא נצר למשפחה מכובדת וענפה, שנמנתה
לאורך שנים על "הגרעין הקשה" של תומכי אוריאנד, שאפשרו בין היתר את עלייתה
לשלטון ואת הטיהור האכזרי שערכה בין אחיותיה ובקרב הכוהנים שחתרו תחת הקו המדיני והכלכלי
שלה. אביה שימש ומשמש עד היום כיועץ אישי למלכה הכוהנת, הגם שקרנו ירדה במידה רבה עקב
המאורעות האחרונים ומעלליה של בתו.
רל'ארה עצמה נבחרה עוד
מגיל צעיר מאד (כנהוג בנולג-הית'רורק) לשמש תלמידה אישית של המלכה הכוהנת, עקב השילוב
בין מעמד משפחתה לבין הכשרון לקסם רוחות והבנת עולם הצללים, שניכר בה עוד מאז שהיתה
פעוטה. היא התפרסמה במשך השנים כתלמידה צעירה ומוכשרת מאד, אולם באותה נשימה גם כאישיות
בעייתית, יהירה ובעלת תכונות אופי שגרמו למריבות ושנאות רבות בינה לבין חלק ניכר מן
התלמידות האישיות האחרות של המלכה הכוהנת. מסופר עליה, כי בניגוד למרבית הכוהנות האחרות,
חיבבה מאד גם לחימה פנים אל פנים, ומסופר כי כבר מגיל צעיר נהנתה מעצם מעשה ההרג של
יריב, ומהאתגר ומתחושת העונג הזורמת בדם בעת הכנעתו של אויב מסוכן. כבר בשלב מוקדם,
יצרה קשרים אישיים עם עבדים-לוחמים שמקורם בילדים לופארים שנלכדו בגיל צעיר והומרו
לדת ההית'רורקית, תוך הכשרתם כ"עבדים צבאיים", המאומנים להיות שומרי ראש
נבחרים.
הקרע בינה לבין מורתה ומושא
הערצתה אוריאנד החל מכך כי המלכה אוריאנד בחרה להעניק לבת-חסותה 'כבוד גדול' שהיה מנוגד
בתכלית לרצונה של רל'ארה – נישואין פוליטיים בינה לבין אחד הכוכבים העולים שבין הקיצוניים
ביותר בשומרי השלום הריילורים, ברומיל רונד, שנודע בכינוי "האח המפקד", ועתיד
לשמש נציג החוגים הרפורמים הקיצוניים במועצה העליונה. המלכה אוריאנד, גם אם בזה בליבה
לברומיל, רצתה לחזק את הקשרים וההערצה שלו לנולג-הית'רורק באמצעות נישואין מתאימים,
שיקלו עליה להחדיר את כח רצונה לחברה הריילורית הגבוהה. לא ברור מדוע רל'ארה היתה זו
שנבחרה, חרף רצונה – יש האומרים כי היה זה ברומיל, ששם עליה את עינו - נמשך לשילוב
בין גזרתה המצודדת למוניטין שיצאו לה כלוחמת הית'רורקית נוקשה, ואפילו פראית (רעיון
שהיא עצמה דוחה בבוז – מבחינתה, הריילורי המטונף הוא הפרא, לא היא), שנראתה לו כאנטי-תזה
המוחלטת לסטנדרטים "המיושנים והרקובים" בהם דגלו השמרנים הריילורים. גרסה
אחרת טוענת, כי אוריאנד החלה לחשוש משאפתנותה הלא מרוסנת של תלמידתה, ומסכסוכיה התכופים
עם תלמידות בכירות אחרות, וביקשה לרסן אותה על-ידי הרחקתה מהחצר לזמן-מה, ואילוצה ללמוד
למשול במזגה במקום בו לא תהיה לה ברירה אחרת.
רל'ארה נעלבה בכל מאדה
מן ההשפלה, והעובדה כי בעלה החדש עלה לגדולה וצורף ל"מועצת החמישה" לא ניחמה
אותה כלל ועיקר; ההכרח להעמיד פנים בחברה שהיתה כה שנואה עליה (וככל שהכירה אותה יותר,
כך החברה הריילורית הגבוהה הבחילה אותה יותר ועוררה בוז עמוק יותר מצידה) היו לה לזרא,
אלא שמעבר לכל זאת, יחסיה עם בעלה היו מאז ומעולם מעורערים. ברומיל, כמסתבר, מעבר למעטה
של רפורמיזם ודיבור בלתי פוסק על כיבודם של אחרים, אור ואהבה, היה גבר רכושני ואלים,
שמעולם לא הצליח להסתדר עם מי שגדלה בחברה מטריארכאלית מאד. נראה, שברומיל כפה את עצמו
על רעייתו כמה פעמים, חשד בה כל העת (וכנראה בצדק) שהיא משתמשת בעשבים מתאימים כדי
לוודא שאינה נכנסת להריון ממנו, ובה-בעת, המשיך לנהוג מתירנות רבה מאד בנשים אחרות.
מסופר, כי מספר פעמים הכה את אישתו, שרק הוראותיה של אוריאנד מנעו ממנה מלהשיב לו מנה
אחת אפיים בכישוף אכזרי הולם, שלא לדבר על פגיון בגרונו בעודו ישן. כך או כך, מבחינתה
של רל'ארה, המדובר היה בהשפלה לשמה – אילוצה לחלוק מיטה עם גבר נתעב ורקוב, שמעז להתנשא
מעליה, אהבתו לתרבות ההית'רורקית הינה מן השפה ולחוץ בלבד, שכן לשיטתה הוא פרימיטיבי
ועלוב מכדי להתחיל ולהבין אותה (מעבר לראייתה כאנטיתזה לתרבות הריילורית).
בסופו של דבר, תכננה רל'ארה
את רצח בעלה – כולל את השפלתו המוחלטת קודם לכן; תוכנן לחסלו במרחצאות, בעודו ערום
ועריה, לחתוך את איבר מינו ולדחוף אותו אל תוך פיו. אלא, שאוריאנד או מישהו בחצרה גילה
את התוכנית, ומנע אותה ברגע האחרון. שניים מידידיה הקרובים של רל'ארה חוסלו ממש לנגד
עיניה, ואילו היא עצמה הצליחה להמלט – המלטות שרבים אומרים שלא באה בזכות כשרונה (כפי
שהיא בטוחה), אלא משום שאוריאנד היססה מלהרוג את מי שהיתה תלמידה מסורה שלה מגיל רך
– פרץ רגשנות שהמלכה הכוהנת עתידה להתחרט עליו מרה מאוחר יותר.
רלארה נעלמה למשך שנתיים,
והכל – כולל המלכה אוריאנד – סברו כי היא נמלטה לנצח מן האיזור, לחלק אחר ומרוחק של
העולם הידוע. ככל הנראה, בתקופה זו התרועעה הכוהנת הגולה עם הרפתקנים ושכירי חרב, ואי-כה
גם העמיקה ללמוד את הכתבים הנסתרים של הדת ההית'רורקית, כשהיא לא מפסיקה להגות בנקמתה.
ישנה שמועה, כי הלכה למעשה, וממש מתחת לאפה של אוריאנד, הרי שרל'ארה נותרה מרבית התקופה
בנולג-הית'רורק, חבויה באגף סודי של אחד המנזרים השוטמים בחשאי את המלכה הכוהנת ומיחלים
למפלתה או להחלשותה (מהם בכוונה לשוב להסתגרות הישנה של נולג-הית'רורק בעצמה, ומהם
כדי להפר את השלום עם ריילורין ולהשלים את מלחמת הקודש כנגד מאמיני האור).
כך או אחרת, רל'ארה שבה
והופיעה בראשית 2439, כשהיא מובילה כח קטן לתוך הארץ הסלעית של ג'יהירין-ראד, ומצויידת
בכוחות חדשים ומוזרים של עולם הרוחות. ביחד עם הרפתקן הידרוסטי מפורסם, עלה בידה לחדור
אל תוך המערות הגעשיות של הל'קריסק – ובסדרה של מאבקים מסמרי שיער, הן בעולם החומר
והן בעולם הרוחות, לפענח ולשבור את כוחם (ואת ה"אאורה") של "הגרגרנים"
מעל בני-האדם המשועבדים להם; בסופו של דבר, לאחר קרב סופי, נשבר כוחן של הרוחות המעוותות
ושארית עבדיהן המוכים נפוצו ונמלטו אל תוך המפלסים העמוקים ביותר שמתחת לחרוט של הלקריסק.
מסופר, כי בעת מעשה, הצליח כוחה של רל'ארה להשתלט לא רק על בני האדם, אלא גם על כמה
מננסי האש ששימשו כעבדיהן של הרוחות. כל זאת, כאשר היא נושאת שרביט מכונף וקוראת בשמה
של רוח שלא נזכרה בפולחנות העממים העתיקים של הצפון מזה עידנים ארוכים – רוח הדרקון
הגדול.
אנשי הג'יהרריק המשוחררים
זיכו את רל'ארה בהערצה תהומית, כאילו היה אלה למחצה. אלא, שאם חשבו שהם יכולים להתאחד
עם שבטם ובני משפחותיהם, נכונה להם הפתעה מרה. כוהני הג'יהרריק, לא רק שחשדו מאד במאמיניהם
לשעבר, וחלקם תהו האם לא רצוי להמית אותם בכל-זאת מחשש כי הם נגועים עדיין בכח שטני,
אלא רתחו על הכפירה ושבירת הטאבו הנוראה שבעצם הפניה והסגירה לרוח הגדולה של הדרקון,
עניין שקשור לאיסורים ולחלקים הסודיים יותר בתורות ובמיתוסים של העממים העתיקים (יש
האומרים שלא פחות מכך, חששו מהשמועה כי קסמיה של רל'ארה החזירו מקצת התבונה לכמה מננסי
האש – פתח מסוכן שיכול להביא ל"רעיונות מסוכנים" של פשרה עם הגזע הזה, ואפילו
נטישת המלחמה הקדושה על החורבות). זאת ועוד; כאשר הגיעו החדשות לנולג הית'רורק עצמה,
נמלאה אוריאנד בחשש ובכעס, בחלקו מאותן סיבות עצמן, והורתה לתלמידתה לשעבר לשוב לחרט
אורך בכדי לתת דין וחשבון; הזמנה, שרל'ארה ידעה יפה כי מירב הסיכויים כי תהיה מסע בכיוון
אחד בלבד.
אלא, שלכוהנת השאפתנית
שהכתירה עצמה בינתיים כמושלת של נמל הלקריסק, היו תוכניות אחרות, והדבר האחרון שעלה
בדעתה הוא להתפרס ולהתחנן לרחמים בפני מורתה לשעבר. תחת זאת, קיבלה לשורותיה עבדים-לוחמים
שנמלטו מנולג-הית'רורק, ועשתה את ההימור הגדול ביותר בחייה, כאשר פנתה אל המשמר הקיסרי
בהצעה שאיש משרי עיר הגרניט לא ציפה לה – תמיכתה ותמיכת אנשיה, כמו גם מחצבים מן המרבצים
העשירים של הלקריסק (ונמל ידידותי חדש בצפון), בתמורה לברית צבאית, שמשמעותה הינה כי
פלישה של "הספינות הירוקות" של נולג-הית'רורק להלקריסק, פירושה מלחמה כללית,
דבר שרל'ארה ידעה כי המלכה אוריאנד אינה מעוניינת בו.
נורקלירד הזקן ואנשיו היססו
לא במעט – אחרי ככלות הכל, ברית עם כוהנת רוחות הית'רורקית ותלמידתה של אוריאנד נראתה
בעיני חלקם כ"ברית עם השטן", אלא שבסופו של דבר, הכריעו הצרכים הצבאיים והבידוד
ההולך וגובר של המשמר; ובסופו של דבר, דווקא הרוזן סילמירק, הידוע בתיעובו לטורז' ולשאריהם,
הצטרף באורח מפתיע לתומכים בברית, והכריע בכך את הכף. בעזרת ספינות המשמר הקיסרי, עלה
בידי רל'ארה להדוף בקלות את נסיונו של צבא ג'הירריק לכבוש את הלקריסק ולטבוח את תושביה.
אוריאנד עצמה, למרות איומיה מסמרי השיער, עודה מהססת, וצבאה לא הצטרף לתוקפים וטרם
ניסה מזלו.
המשמר הקיסרי ועמדותיה
של רל'ארה:
אלו מבכירי המשמר הקיסרי אשר התנגדו לברית המוזרה, טענו – ובמידה רבה של צדק – כי רל'ארה
היא כוהנת הית'רורקית שעמדותיה אינן שונות בהרבה מעמדותיה של המלכה אוריאנד, וכי הקרע
ביניהן הוא אישי בעיקרו.
מבחינה מסויימת, יש בכך
אמת. אין ספק, כי ראשיתו של הקרע בין השתיים היה אישי, ולא אידיאולוגי; רל'ארה, ממש
כמו גבירתה לשעבר, חולמת על קימום מחדש של האימפריה האלילית האבודה, ומתייחסת (אף כי
כיום לא בקול רם) בתיעוב למסורות של אנשי הדמדומים. מאידך גיסא, במרוצת הזמן, אכן נוצרו,
או לפחות נחשפו, מספר חילוקי דעות עקרוניים בין השתיים.
א. בניגוד לצורה בה אוריאנד
נוהגת, לפחות על-פני השטח, רל'ארה רואה בריילורים הרכים והמנוונים את אבי הטומאה, ובזה
לאוריאנד על השלום שכרתה איתם. לשיטתה של רל'ארה, המונקרילים אמנם כופרים וקשורים באמונת
האויב, אולם מבחינה הית'רורקית דתית אין כל הכרח בחורבן שלהם. להיפך, הם טובים בהרבה
מן הריילורים וקשורים – אם כי בצורה אחרת – לרוחות הטבע של האוקיאנוס. מעבר לכך, הם
לוחמים אמיצים שראויים לכבוד; השבת העטרה ליושנה, לפי רל'ארה, תסתייע לא בחורבן המונקרילים,
אלא בהעמקת הקרע בינם לבין ריילורין. בסופו של דבר, כאשר הדת הישנה והרוחות ינצחו,
הרי שבמוקדם או במאוחר יאמצו אותם גם הלוחמים המונקרילים, ויהפכו לחלק מהאימפריה הקדומה
שחידשה את ימיה.
ב. השאיפה הלא מתפשרת של
אוריאנד להגיע ולכבוש את ז'ראל נראית לרל'ארה כהבל לשמו, גובל באובססיה במקרה הטוב,
ובטירוף במקרה הרע. מבחינתה, ז'ראל מעולם לא הוזכרה בכתבי הקודש של נביא הרוחות ושאר
כתבי הדת הישנה כחלק מאותה אימפריה, וצפונות בארץ זו סכנות ובעיות מיותרות בהחלט. עוד
כאשר ישבה מתחת לכס הנחש של אוריאנד, סברה רל'ארה כי רבים מהריילורים מחכים לכך כי
נולג-הית'רורק תסתבך בז'ראל, כדי לתקוע סכין בגבה. כיום, היא עצמה מחכה בכליון עיניים
שאוריאנד תעשה את הטעות, ומנסה לפי השמועה לשכנע את בני-בריתה החדשים כי זו תהיה השעה
הנכונה לתקוף את ריילורין (לפי הגרסה שהיא מוכרת להם – בכדי להחליף את השלטון שם),
ו"לבער את עבדיה של אוריאנד ואת הבוגדים המנוונים באישו האדומה של הדרקון".
ג. מעבר לכל אותן מחלוקות
ולמשקעים האישיים, מצויה שאלת הטאבו ששברה רל'ארה, מעצם פנייתה והפיכתה לעושת-דברה
של ומעפילת כוחותיה של רוח הדרקון הגדולה. לשיטת אוריאנד, מדובר בחטא שאין עליו כפרה,
בהפרת האיזון בעולם הרוחות ובמתכון לאסון נורא.
נמל הלקריסק וכוחותיה של
רל'ארה כיום:
נמל הלקריסק כיום מצוי
בבניה ובתיקונים מהירים; בחלקו הפעיל, ששרד לאורך כל שנות החורבן, ניתן כיום למצוא
ספינות מלחמה וסוחר מונקריליות רבות, כמו גם (לא אחת) ספינות סחר של ננסי אורנים, וספינות
דרום-פריינוריות. זאת, לצד הטיפוס החדש של ספינת מלחמה שמהנדסים מונקרילים וטיגובים
עמלים לבנות עבור הגבירה – ספינות דרקון, שהן פיתוח של הספינה המונקרילית הארוכה, בתוספת
חרטום מזרה אימים וכמה שכלולים ארסיים במיוחד, שחלקם הם בלא ספק השראה מן הספינות הירוקות
של נולג-הית'רורק.
מעבר לכך, הנמל עצמו הומה
פעילות, ונראה שהפטישים והמכושים לא חדלים לעולם מן המלאכה. בתי מידות פיר מדליים עתיקים
חוזקו, פונו מהריסות ורפש, והוכשרו מחדש למגורים או כעמדות מבוצרות; כלי-יריה משוכללים
חוברו לכבלים וצינורות המעלים קיטור לוהט ודחוס מן הנקבות, ועוד כהנה וכהנה.
הגרעין הראשוני והמרכזי
בין אנשיה של רל'ארה, הם בני ג'הירריק אבודים, שמעריצים אותה כאילו היתה אלוהית למחצה,
ומלאים מרירות על שארי-בשרם ועל הכוהנים שלהם לשעבר, שלא רק שלא נקפו אצבע כדי לנסות
לעזור להם כאשר שועבדו ואיבדו צלם אנוש, אלא ביצעו בגידה כפולה וביקשו להמיתם לאחר
ששוחררו. אי לכך, אנשים אלו אינם חשים אלא תיעוב בוער כלפי כוהני רוח צב-הדרקון וכל
הנוגע להם, כולל היריבות ה"מקודשת" כלפי המונקרילים; ומעבר להערצה כלפי כוהנת
הדרקון שלהם, הרי שרובם מבינים היטב, שהקשר עם המשמר הינה הדרך היחידה בה, לעת-עתה,
הם יכולים לשרוד.
כוח נוסף העומד לרשותה
של רלארה ונאמן לה באורח קנאי, הם הנמלטים מ"העבדים הלוחמים" של נולג-הית'רורק,
שיודעים לספר על כך אוריאנד שקלה ברצינות או לפחות קיבלה עצה לטבוח את כולם, אולם הם
הקדימו אותה – לשיטתם – ונמלטו. הגם שרובם עודם מאמינים בדת ההית'רורקית עליה חונכו,
ורובם כלל אינו מסוגל לזכור את ילדותם המוקדמת בלופאר ובמחוזות אחרים, הם אימצו בקנאות
את גרסתה של רל'ארה לאמונה – ובעיקר את עליונות רוח הדרקון הגדול על כל הרוחות האחרות.
זאת ועוד; הם מלאי מרירות על כך כי ההית'רורקים בזו להם כמעמד נחות, חרף היותם חיילים
נאמנים, ונהנים מאד מן הכיבוד והאמון שהגבירה החדשה מרעיפה עליהם.
מעבר לאלו, משך הנמל החדש
כמות נכבדה של מהגרים – רובם לופארים, במקור תושבי פארלוסיה שאיבדו את כל רכושם ואדמותיהם
כאשר השתלטו הסרייק-קרווק על עיר הנמל והפכו אותה לבארג'אן-ג'אל; הסיכוי לזכות במשרות
ובעושר בשירותה של גבירה חדשה ורבת-עוצמה הנזקקת לאנשים עשה לו כנפיים, ורבים מאותם
אנשים, שהפכו לדלפונים חסרי כל המועסקים במקרה הטוב כפועלי חווה במחוזות לופאריים הסמוכים
לפארלוסויה לשעבר, לא עמדו בפיתוי. דבר זה התאפשר, נוכח העובדה כי הגבירה רל'ארה אינה
דורשת מן התושבים החדשים לאמץ את הדת ההית'רורקית באורח ממשי, אלא מתירה להם לסגוד
"לרוחות שלהם" (קרי, לדת הלופארית הסוגדת לאל הים דרך מבועי המים), כל עוד
יפגינו כבוד ראוי כלפי רוח הדרקון הגדול והפולחן שלה. בנוסף ללופארים, ניתן למצוא אנשים
– מחפשי מזל, שכירי-חרב ומלחים ממקומות רבים אחרים, מטיגובין ועד ז'ראל. מאידך גיסא,
מעטים מבני הטורז' – גם אלו שבאורח מסורתי ניצבו לצד המשמר הקיסרי – מוכנים להפוך לנתיני
הגבירה של הלקריסק. אפילו עבור בני רורן-ה'ריק שרואים עצמם כאחים בנשק של המשמר הקיסרי,
רוח הדרקון מעוררת אי-נוחות; מעין צל מרומז ועתיק שהם מעדיפים שלא לעסוק בו, ולהיות
מעורבים בו כמה שפחות.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.