הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
הרפתקנים באיזור קורליסין
מאלווירק
פלאנדיירן (Malwirk Flandyern)
גזע: בן-אדם
(ריילורי)
גיל: 29
מקצוע: סייף (אפשר
לשקול שינוי ללוחם)
פתוחה לשימוש כדמות
שחקן:
כן.
הופעה חיצונית: זר שיתקל
במאלווירק, בדרך-כלל כאשר הוא רובץ בפונדק החביב עליו באיזור קורליסין, יתקשה מאד
לנחש כי אותו ברנש ציני (שלא לומר גס-רוח), מוזנח למראה וסמוק משתיה, היה בעבר
קצין מהודר ואידיאליסט במסדר "הגלימות הלבנות".
מאלווריק הוא גבר בעל קומה ממוצעת, ומראה טיפוסי לאיזור הולדתו שליד אגם ארקינד,
מחוז הגבול בין צפון ריילורין להרי מק'קינטיריה: כתפיים רחבות, פנים עגולות ומעט
מאורכות, שער חום-בהיר שופע, ועיניים ירוקות. בעבר, גידל זקן קצר ומטופח היטב,
מתחת ללחיים מגולחות למשעי ותסרוקת אופנתית של קצין ריילורי; כיום, שערו ארוך,
מגודל ושמנוני, נופל על כתפיו בחוסר סדר מינימלי; פניו עטורות זיפים וזקנו אמנם לא
התארך, אבל איבד צורה.; לחייו הבהירות לשעבר סמוקות משתיה – פעילות שהפכה לתחביב
מרכזי; וארשת פניו, שבעבר (כך מתארים) היתה חדורה התלהבות אידיאליסטית, היא מארג
של ציניות וגסות-רוח, מתובלות בשמץ ניצוץ מסוכן בעיניים. נראה, כאילו עברו שנים
מאז הפעם האחרונה בה טרח לרכוש לעצמו חליפת בגדים נראה, ואפילו נדן החרב שלו מוכתם
ומרופט; לעיתים, אפשר לחשוב אותו בקלות, לפי המראה, לסוג של שכיר-חרב או שודד ים
המחפש לעצמו ספינה.
הפריט היחיד יוצא הדופן שהוא עוטה עליו, הינה צמיד כסוף על ידו הימנית, שמעוצב
כשני צלופחים הנכרכים זה על זה.
לעיתים קרובות, אפשר כיום להתקל בו סרוח על שולחן בפונדק, או גורר את עצמו בהילוך
מתנודד משהו ברחובות הנמל של קורליסין, לעיתים כשהוא רוטן, מחרף ומגדף בינו לבינו,
או שר שירים גסים שמשלבים ולקירין רשמית עם סלנג וניבולי הפה מהסוגים הירודים
ביותר שניתן למצוא באיזור מונקריס. מאידך גיסא, התבוננות יסודית יותר יכולה להעיד,
שהילוכו ויציבתו – אפילו בעודו שתוי – הם הילוך ויציבה של לוחם מיומן, שעשוי
להתגלות כיריב מסוכן מאד אפילו אם הוא שתוי.
תולדות חיים:
ילדות: מאלווירק
נולד בשנת 2411, בנו השלישי של בעל חווה בינונית, השייך לאותו מעמד שנלווה בעבר
ותמך באורח רופף בעילית הישנה של הנסיכים-סוחרים, אולם מיהר להפנות לו עורף כאשר
אלו החלו נחלשים, וגם עשה רווחים נאים ממפלת בעלי הכח הישנים; אמו היתה נצר צדדי
למשפחה מקומית מכובדת, שהיתה קשורה לאחת השושלות הזוטרות ששירתו את נסיכי
וארן-ריינדארק; אלא שאימו, אישה משכילה ותומכת קנאית במחנה הרפורמאטורים, התביישה
מאד ביחוס שלה וסירבה כי זה יוזכר בפניה.
מאחר ושני אחיו הבכורים נראו כיורשים טבעיים לחווה (ולא התעניינו יתר על המידה במה
שמחוץ לשאלות הנוגעות לגידול כבשים ותפוחי-ריילורין), הרי שמאלווירק גדל להיות
חביבה של אמו, והבן שיועד על-ידה מגיל צעיר להשלח לדולתוסיאה לקנות דעת ולהתקדם
בחיים שמעבר לגבולות המטע והדיר. מאלווירק גדל להיות פרחח צעיר, לעיתים עושה צרות
ואלים למדי, אולם נראה כמסור בכל-מאודו לאידיאולוגיה שלמד מאמו. עוד במחוז הולדתו,
השתתף במאבקים, לעיתים אלימים מאד, כנגד חבורות לוחמים הרריים ממק'קינטריה, שנשאו
על עצמם את סמלי וארן-ריינדארק, ונטפלו לסוחרים ומשלוחי סחורה הית'רורקים, מהגרים
מזרע הטורז' וכיוצא באלו.
השהות בדולתוסיה: מאלווירק
הגיע לכרך הגדול של דולתוסיה עם צרור כסף שגייס אביו (בתקווה כי בנו ישיג משרת
פקידות, ויוכל להתערב לטובתו בכל הנוגע למכסות סחר), ומכתבי המלצה של חבריה של
אמו; לכאורה, סיכוייו לא היו מן המשופרים – השכלתו היתה בסיסית למדי, למרות הכל;
קשריו מועטים, והכרותו עם הכרך העצום והתוסס מעטה. אלא, שכאן החלה פרשיה מסובכת,
אשר ראשיתה באגודת צעירים אליה הצטרף, ואשר הפכה את מאלווירק, למשך כמעט שנתיים,
לבן-בית וסמוך על שולחנו של פרופסור וירל וארלינד – מלומד עשיר כקורח שהיה
(ועודנו) אחד האנשים החזקים ביותר בחוגי השלטון של דולתוסיה, מכתיב טון ידוע בחוגי
הרפורמאטורים, ויריב מר של המשמר הקיסרי.
ראשיתה של הפרשיה ככל הנראה במפגש בין מאלווירק הצעיר לבין אחת מבנותיו האהובות של
הפרופסור, הגבירה הצעירה פלוריליי וארלינד; פלורילי ואחותה סילמיירה, בבת נפשו של
אביהן, מעולם לא היו עלמות מושכות במיוחד (או נבונות במיוחד, למען האמת), אולם
פיצו על חסרונותיהן אלו במסירות לאביהן ובהתלהבות נעורים לוהטת לכל הנוגע בנאורות
ורפורמה, דבר שהקנה להן עמדה בחוגי הצעירים "אוהבי האור" בדולתוסיה,
ושפע של תפקידים ופרויקטים – הכל מאיסוף תרומות לילדי סרייק-קרווק רעבים, וכלה
בארגון "טקסי זריקה" של ספרים ישנים שהכילו טקסטים שנגדו את רוח הרפורמה
(למשל: הללו את רוח הצבא הישן והרילאנילד, נראו כנגועים בדעות קדומות כלפי העממים
העתיקים, ועוד). נראה, כי פלוריליי "נדלקה" על מאלווירק הצעיר והחסון
כמעט ממבט ראשון; התלהבותו שלו מהעלמה הנמוכה והשמנמנה, בעלת פנים שהזכירו
למאלווירק צפרדע (אמנם צפרדע בתסרוקת אופנתית ויקרה, אבל בכל זאת), היתה פחותה
בהרבה – אולם, גם אם כיום הוא מתבייש להודות בכך, נראה שבאותו זמן לא היסס לנצל את
רגשותיה כלפיו בכדי להתקרב לאביה, על הקשרים וההון הרב שלו.
מגע זה עם הפרופסור הידוע קידם את מאלווירק מאד, ובין היתר אפשר לו לדחוף את עצמו
להכשרה יוקרתית של שומרי השלום, ולזכות ביחס של כבוד מצד הסגל באקדמיה הדולתוסית
בה למד (כולל התעלמות מכך שלא אחת השתכר ונקלע לקטטות, לא תמיד עמד במטלות
הלימודיות, ובאורח כללי חיפש צרות), תוך שהוא מוזמן השכם והערב לארוחות ולפגישות
אקסקלוסיביות. נראה, שלא התבייש להצהיר על אהבתו ל"צפרדעונת", ובה-בעת
לרדוף אחרי נערות אחרות מאחורי גבה.
אלא שנראה שכבר באותן שנים החל ספקות מנקרים בו, ולא רק בגלל "מידותיהן
הטובות של שתי הצפרדעות הנאורות" (קרי, האחיות פלורילי וסילמיירה, שלא היססו
לבדוק את כל הספרים שקרא מאלווירק, ולהתערב כל אימת שאחד מהם נראה להם "לא
נאור די הצורך", ואפילו רכיבה על סוסים שלא לצרכי נסיעה (ובעיקר לצורך דהרה
אל תוך הנוף הכפרי שמחוץ לדולתוסיה), גונתה על-ידן כ"עניין בעייתי שיש בו
יותר משמץ של נהיה אחר רומנטיקה כוזבת של אויבי הרפורמה"). עד היום, מאלווירק
מגחך כי כל דבר (בעיקר ספרים) ש"צמד הצפרדעות" לא הצליח להבין את
המורכבות שלו, גונה על-ידן כחשוד באי-מוסריות, טעם-רע ואלמנטים ריאקציוניים, וגרם
להן להביט בו במבט מלא תוכחה. אולם, אף עם מאלווירק אינו אוהב לדבר על כך, נראה
שהסיבה האמיתית להתעוררות הספק בליבו – תחילה בחשאי ובסתר – היתה העובדה שקרבתו אל
הפרופסור הדגול אפשרה לו לראות, כיצד למעשה ממומן פטרונו, יותר ויותר, על-ידי כסף
ותמיכה מנולג-הית'רורק, ועד כמה ארוכות האצבעות שאנשיה של אוריאנד שלחו בצנעה אל
תוך הרפורמאטורים של דולתוסיה.
כך או כך, הרי שמעט לאחר יום הולדתו ה-20, התפוצץ הקשר בין מאלווירק לבין פטרונו
רב העוצמה. הסיבה המדוייקת לא ברורה, אולם נראה כי היתה רחוקה מענייני
אידיאולוגיה; לפי גרסה אחת, קצה נפשו של הפרופסור בכך כי מאלווירק נהנה משולחנו,
אולם מתחמק בכל תירוץ אפשרי מהתחייבות להנשא לפלוריליי היקרה שלו; לפי גרסה אחרת,
הכניס מאלווירק את פלוריליי להריון, והעדיף להמלט על-פני ההכרח להנשא; ולפי גרסה
אחרת, גילתה "הצפרדעה הנאורה" כי הוא שוכב בקביעות עם אחרות מאחורי גבה
(אולי לאחר שאכן הכניס אותה עצמה להריון). מספרים כי פרופסור וארלינד השתולל ושאג
מזעם, נשבע כי ידאג לסלק את מאלווירק בחרפה, ויוודא כי לעולם לא יוכל להניח את
רגלו במשום מקום מכובד בדולתוסיה (ושתי האחיות האדוקות בנאורותן מצטרפות במקהלה
צווחנית ברקע) – מאלווירק עצמו נמלט כל עוד נפשו בו, והתחנן בפני מפקד ההכשרה של
שומרי-השלום שלא יסלק אותו; הלה התלבט: מחד-גיסא, העריך את כשרונו של החניך הצעיר,
פראי ובלתי ממושמע ככל שיהיה; מאידך גיסא, לא רצה להסתבך עם אחד האנשים החזקים
ביותר בדולותוסיה. כך יצא, שבשלהי 2431, מצא את עצמו מאלווירק על סיפונה של אוניה
המפליגה לאיי מונקריס, כשהוא עוטה מדים של שומרי השלום, ומתוך הבנה כי עדיף יהיה
אם ישאר בצפון למשך מספר שנים, עד שישכח הזעם.
שירות בקרב שומרי
השלום:
חמש השנים בהם שירת מאלווירק את "שומרי השלום", היו חמש שנים סוערות
מאד; מאלווריק נודע כספן ולוחם מוכשר מאד, בעל יכולת מדהימה ללמוד ולחשוב באורח
מקורי ומהיר; מאידך גיסא, נודע גם כטיפוס לא יציב לגמרי, יצרי וללא ממושמע, בעל
כשרון בלתי נדלה להסתכסך עם הממונים עליו. כך, הועבר ממקום למקום ומאגודה לאגודה,
כשהוא אינו מצליח לבסס קריירה במקום אחד לזמן רב מדי. בין היתר, הועבר מגזרה
לגזרה, מגדוד פלוני של הגלימות הלבנות לאגודה אלמונית של "אחוות האור
והצדק", וכך הלאה. במשך תקופה, עסק באחד העיסוקים היותר מסוכנים ומסעירים –
חברות באותם צוותים מובחרים שניווטו ספינות קטנות לאיזור פארלוסויה, תוך שהן
משחקות ב"חתול ועכבר" עם ספינות המשמר הקיסרי, ומסייעות להברחת סחורות,
בעיקר תבלינים ורכיבים שונים לשיקויים, אולם לעיתים גם אנשים (למשל: מורי לחימה
ולוחמי סרייק שהמשמר הכריז עליהם כ"מתים מהלכים") וחפצי מותרות
הית'רורקיים, מהסרייק-קרייק אל סוחרים ריילורים. בתקופה זו, הזדמן לו להתקל מפעם
לפעם בקלארילדה קון-לינדלאר היפיפיה והנחושה, שמאוחר יותר התפרסמה במותה המזוויע
מידי בהמות הענק המאולפות של הרוזן סילמירק; היום מאלווירק מודה, שחמד את יופיה
וניסה כמה פעמים להשכיב אותה, אולם הדבר לא עלה בידו ("הגברת שכולה אהבה ואור
העדיפה לפשק לבכירים יותר ממני")
מכתבים שכתב לאימו בתקופה זו, רובם בנסיון לשכנע את אביו הכועס כי עם תום שירותו
יפתחו בפניו דלתות רבות בפקידות, מגלים עדיין התלהבות אידיאולוגית, אולם בד-בבד,
גם ספקות הולכים ורבים. פעם אחת, הודה כמעט בריש גלי, כי רבים מ"חבריו
היקרים" בני הסרייק-קרווק לא יסתפקו בפחות מהרג של כל המונקרילים, כולל
הילדים; וכיצד אפשר להגיע לעולם שכולו אחווה וצדק, כאשר איש מעמיתיו למסדר אינו
שואל שאלות קשות? על כך, השיבה לו אימו במענה נחרץ, כי אל לו לשפוט אנשים מיואשים
שבניהם ואחיהם נרצחו מול עיניהם על-ידי קלגסי המשמר הקיסרי, וכי אסור לעולם לשפוט
את הקורבן והתוקפן באותו קנה-המידה.
בשלהי 2437, הצליח מאלווירק להסתסכך שוב (קטטה אלימה על ליבה של אישה יפה
ודומיננטית שמוצאה באחד משבטי הג'יהירריק, ואשר הסתיימה בכך שפצע שומר-שלום בכיר
ממנו פצעי מוות), באורח שהביא להעברתו בחזרה מ"אחוות האור והצדק", אל
שורות "הגלימות הלבנות" והרחקתו מגזרת פארלוסויה אל העיירה קורליסין
שבאי הפרסה, בצידם האחר של איי מונקריס.
בקורליסין, קודם מאלווירק סוף-סוף לדרגה של קצין זוטר, המשמש כשליש פחות-דרג של
מפקד הגלימות הלבנות באי; נראה, כי המפקד המיוחס והנמרץ של הגלימות הלבנות
בקורליסין, סרן מאלקליר הרנהולם, התגלה כמפקד אידיאלי עבור מאלווירק הסורר: רהוט
ובעל אישיות מעוררת כבוד מחד גיסא, אידיאליסט בלא צל של שחיתות מידות או צביעות
שחצנית – אולם תקיף, ומסוגל להפעיל כח ולהעמיד אנשים מסוגו של מאלווירק במקומם, אף
אם בלא לשבור את כל הכלים. מאלווירק, שנחשב בתקופה ההיא כאחד הקצינים היותר
קיצוניים לטובת הטורז', הוצב בתפקיד מקשר, שעיקר תפקידו להגן ולדאוג על פועלי הנמל
והכורים, חלקם מהגרים שמוצאם מהסרייק-קרווק ומשבטים יותר עניים ונחשלים של
ג'יהירריק, ולמנוע קטטות או התנכלויות של הצד המונקרילי. תחילה, ביצע את התפקיד
באורח משביע רצון, כשהוא משתדל למלא את רצון מפקדו ולהוות גורם מרגיע, ולא מתסיס;
אלא שלאחר כמה חודשים, ארעה תקלה – מאלווירק, שהחליף חברות בזו או אחר זו בלא
יסורי מצפון, התאהב (אולי לראשונה בחייו) באהבה לוהטת ובוערת לעלמת סרייק-קרווק,
נכדתו של כוהן וראש משפחה גדול שחלש על רוב אותם כורים-מהגרים – אותה חבורה, שפלשה
הלכה למעשה לאיון העשיר במחצבים של "עין הליוויתן", בכדי לנסות לחטוף
חלק מהמשאבים שכרו שם אנשיו של השגריר המונקרילי (בדימ') המפורסם מארלהיינד
(תסבוכת משפטית וכלכלית נוטפת דם, עליה יפורט במקום אחר)
פרשת ריינא'רה: למרות
שמאלווירק אינו אוהב לדבר בנושא, ופוטר שאלות בשפתיים קפוצות ונהמת זעם, הרי שמה
של ריינא'רה הצעירה הינו עד היום אחד הדברים המעטים שיכול למלא את עיניו בדמעות.
באחת הפעמים המעטות בה פתח את חרצובות לשונו, התייחס אל המנוחה כ"נשמה טהורה,
שהיה מגיע לה כל-כך הרבה יותר ממה שקיבלה מכל-אותם בני-זונות. עוד משקה לכאן!
לזכרה של ילדה מתוקה שטעתה והאמינה שאנשים כמוני באמת באו כדי לעזור לה ולאנשים
כמוה".
התעקשותו, האורח בו התעלם מרמזים, ובאורח בו נאבק לשחרר את ריינ'ארה מנישואים בתוך
המשפחה ולצרפה אל אנשיו, נראה שמאלווירק החל דורך על כמה וכמה רגליים, ומפר כמה
וכמה סיכומים לא-כתובים. אלא, שבאהבתו הבוערת ועיוורונו, התעלם מהרמזים, ובעיקר
מזעמו ההולך וגואה של סבה של ריינ'ארה על כך שהוא מקלקל אותה, וממיט על המשפחה
בושה – נערה שכבר מלאו לה שש-עשרה, ואינה מוכנה "לקדש את רוח הסרטנית האדומה
בדמה ובטנה" – קרי, להתחיל ולהביא ילדים במספר גדול, כדרכן וכשרונן של בנות
עמה.
מפקדו של מאלווירק ניסה לסייע לו בעדינות (תוך נסיון לגרום לו להתייחס למציאות
באורח בוגר יותר, והסבר כי הוא מסכן את חייה של אהובתו במעשיו, ובעיקר
בהתפרצויותיו), אלא שהדבר לא הסתייע. כאן, נשזר לתוך הסיפור גם רמז לעניין אחר,
אפל בהרבה – ואולי זו הרגל העיקרית עליה דרך מאלווירק בלי-דעת; אולי קשר מסחרי
חשאי ורווחי ביותר, הנוגע לצד האפל של כמה מן המשפחות המורחבות של הסרייק-קרווק,
שמעורבים בו לא רק אנשי טורז', אלא גם סוחרים ריילורים, ולפי חשדותיו המרים של
מאלווירק, פקידים בכירים העומדים מאחוריהם. קשר, שהוא חזק כל-כך, שגם כוחו של קפטן
הרנהולם ההגון לא יכל לו; ואשר עצם החשש כי אי-מי יגלה אותו, הביא לתגובת נגד
נוטפת דם.
עם זאת, ראוי לציין כי כל אותם חשדות והוכחות לכאורה, לפחות ברמה של תאוריה
מגובשת, נרקמו על-ידי מאלווירק לאחר מעשה; באותה עת, נראה שהדבר היחיד שעניין
אותו, היה ריינ'ארה, והחשש ההולך וגובר כי משפחתה תשיא אותה "לאיזה דודן עילג
עם פנים של קוף ושיניים רקובות", וזאת גם בכח הזרוע, אם יהיה צורך; והרמזים
(ואולי התחינה) מצד מפקדו, שניסה לשווא לעזור לו, והחל מפציר בו להבין כי הוא אינו
יכול לשנות את העולם, ועליו לסגת, לטובת כל הנוגעים בדבר. לטענתו, כבר אז, החלו
רבים מ"הזבלים הצבועים שחשבתי פעם לחברים" להביט בו בעיניים עקומות
ולהוקיע אותו מאחורי גבו.
הגם שמאלווירק אינו רוצה לדבר בעניין, נראה שביאושו הגיע בסופו של דבר לבקשת עזרה
מהגבירה קורלידיה מק'קפריס, שאחדים מ"הגלימות הלבנות" העריכו אותה בסתר
כאבירה הגונה ובעלת לב רחום; נראה שזו הסכימה לנסות לעזור לו להבריח את ריינ'ארה,
ולרקום תוכנית שתכלול הברחתה לתוך ספינה קטנה, בחסות סערת גשמים עזה. אלא,
שהתוכנית נחשפה אי-כה (מאלווירק בטוח כי אי-מי מ"חבריו היקרים" גילה
והלשין עליו); ריינ'ארה הורעלה שעות ספורות קודם לכן, ככל הנראה ברעל טקסי שרקח
סבה, והוגש לה בידי אמה-מולידתה (האם מרצון או מכפיה, זאת אי אפשר לדעת) – וכאשר
הגיעה משלחת החילוץ הקטנה, ריינארה נמצאה מוטלת על החול כשהיא גוססת ביסורים, במצב
כזה שגם קסמיה של מק'קפריס לא יכלו להועיל לה; וככל הנראה מאלווירק עצמו הוא זה
שהמית את אהובתו, כדי לקצר את יסורי הגסיסה המבעיתים שלה; הסיפור לא הסתיים בכך-
מאחר ובאותה דקה עצמה, התברר כי ריינ'ארה לא הונחה היכן שהונחה סתם-כך, וכי
המחלצים נקלעו לתוך מארב אלים, שתבע קורבנות משני הצדדים – אולם הסרייק טעו בחישוב
הכח, וככל הנראה לא פיללו למצוא את עצמם מול אחת האבירות המפורסמות והחזקות יותר
של המשמר הקיסרי, שלא לדבר על מאלווירק עצמו, שנכנס לטירוף לשמו; שכיר-חרב
פריינורי שהיה אחד המחלצים סיפר, כי מלאווירק בכה וצרח בעודו נכנס לטירוף של הרג,
וכי הוא והגבירה מק'קפריס היו צריכים כמעט להמם אותו בכדי לגרור אותו בחזרה אל
הספינה.
הגם שמפקדו של מאלווירק, חדור עוינות ככל שיהיה כלפי המשמר הקיסרי (הרנהולם הקצין
מאד, ולא סלח למונקרילים מעולם על מותה של קליירי קון-לינדלאר המפורסמת), ניסה
עדיין להגן על פקודו, ולפחות לברר את המאורעות באורח הוגן, תוך קריאה לעדים משני
הצדדים, הרי שגורלו של מאלווירק כבר נחרץ; בתוך שעות ספורות, הפך ל"רוח
רפאים" עבור רוב-רובם של חבריו, שכינו אותו בוגד ורוצח; נציגי הסרייק-קרווק
באו אל הגלימות הלבנות נזעמים, טוענים כי מאלווירק רצח את בניהם, ודרשו את ראשו.
קפטן הרנהולם סירב, ובמשך שבוע ומחצה עמד עדיין על עריכת משפט הוגן, בכדי לתת
לפקודו הזדמנות לטהר את שמו.
מאלווירק עצמו נדהם; אמנם, הוא לא השלה את עצמו (במידה וטרח לחשוב ברצינות כלל
ועיקר לפני מבצע החילוץ) כי הדבר ישפר את מעמדו, אולם לא היה מוכן להיקף ולנחרצות
של החרם שהוטל עליו. אנשים שרק יומיים קודם לכן פטפט איתן, נשים שפלירטט איתן (או
למעלה מזה), חברים לנשק, כולם עד אחד, זולת חריגים בודדים, סירבו לאכול עימו
בצוותא, לדבר עימו (קל וחומר להאזין להסבריו), ואיחלו לו בפומבי ש"הנקמה
הצודקת" של הסרייק תשיג אותו.
תחילה, יצא קפטן מאלקליר הרנהולם לטובת פקודו הסורר; חרף העובדה כי רתח מזעם על
המבצע, נזף באנשיו וטען כי הוא מסרב לקבוע עמדה, קל וחומר להטיל עונש בטרם יערך
בירור הוגן של כל העובדות, ולכל צד תנתן הזדמנות לומר דברו בהגינות וללא מורא.
מאלווירק הושעה, ונאסר עליו לעזוב את אי הפרסה עד לפתיחת הבירור, אלא ששבועיים
לאחר מכן, הגיע אל מפקד הגלימות הלבנות מכתב בהול ששוגר באמצעות מג ריילורי, ולפיו
יש לאסור את "הקצין הבוגד", ולשלוח אותו באזיקים אל היבשת, משום שמגבוה
הוחלט כי משפטו יערך בידי דרגים גבוהים בהרבה.
מאלווירק, לשיטתו, הבין מיד כי מרגע שיעלה על האוניה, לעולם לא יגיע בחיים לחוף;
הוא התעמת עם מפקדו בנושא, והטיח בו "תסתכל לי בעיניים, ותאמר לי שאני אשם,
שמגיע לי להשלח למות, רק בגלל שדרכתי על האצבעות של איזה בן-זונה".
מאלקליר הגיב בכעס, וטען כי פקודו ממשיך לסבך את עצמו בהאשמות לא מבוססות, באורח
שמתאים לקלגס חמקמק של המשמר הקיסרי, אולם נראה כי למעשה רמז למאלווירק, כי הוא
נותן לו שעות ספורות להסתלק בלא הפרעה, בטרם יאלץ לבצע את הפקודה ולאסור אותו.
אלא, שאם קפטן הרנהולם קיווה כי פקודו הסורר ינהג בתבונה ויעלם מאי הפרסה בשקט,
הרי שמאלווירק עשה את ההיפך הגמור, כאשר גילה את עצמו בפומבי בחלק המונקרילי של
האי, והודיע קבל עם ועדה כי שומרי השלום הם חבורה של פושעים, זייני ילדים ושרצים
בוגדניים באופן כללי, וכי הוא קורע את דרגותיו ויורק עליהם; קפטן מאלקליר נאלץ,
כתגובה, להוציא כנגד מאלווירק צו מאסר, אולי תוך ידיעה שבשל הסיבוכים הפוליטיים
באי הפרסה, וחוסר היכולת של שומרי השלום לפעול בכח כנגד המונקרילים (וגם כנגד הצד
השני), הרי שלמעשה הצו חסר כל שיניים, אלא אם כן יחליט מאלווירק להופיע לבדו על סף
מבצרם של הגלימות הלבנות, או יתפס בידיהם על פשע אחר המקנה להם סמכות מעצר מיידית.
אופי והתנהגות: מאלווירק פאלנדיירן, מתחת לחזות הנוקשה והאי-אכפתית, הוא
אדם מוכה ומריר, שיצא כנגד כל מה שהאמין בו במשך שנים, ופועל מתוך תיעוב ורצון
בנקמה. הוא מודע לכך, כי כאשר ערק ועבר (פחות או יותר) לצד של המונקרילים
ובני-בריתם, הוא בחר ביודעין בצד המפסיד, אולם נראה כי הדבר לא אכפת לו – כל עוד
יזכה להנחית מכות כואבות על ידידיו לשעבר.
אלא, שלעת-עתה המשמר הקיסרי לא יוצא מכליו לבטוח במי ששירת כקצין קיצוני למדי בקרב
שומרי השלום; אמנם, אנשי המשמר הקיסרי המקומיים השלימו עם נוכחותו בתור שכיר-חרב
חופשי בשטח שלהם, ובדרך-כלל נוהגים בו בחביבות קורקטית, אולם מעטים מאד מביניהם
משתטים לבטוח בו, דבר שהופך את מאלווירק למריר עוד יותר. לשיטתו, יכול היה ללמד את
הטיפשים הללו כמה וכמה דברים מועילים, אולם אם בחרו כפי שבחרו, ההפסד כולו שלהם.
מכאן, שאת הזמן החופשי הרב שנפל בידו, הוא מבלה בפונדק, שותה לשוכרה, מספר בדיחות
גסות ומפלרטט עם נשים כאלו ואחרות, תוך שרק לעיתים שוכר אותו אי-מי לפעולה כזו או
אחרת, ומזכה אותו במעט כסף בתמורה.
על-פניו, מאלווריק הוא הציניות והגסות בהתגלמותה; מוזנח וחד-לשון, הוא מהיר מאד
לומר את דעתו הנחרצת על כל דבר ועניין; בז לאידיאלים באשר הם ("אין צדק ואין
אצילות מידות. העולם מחורבן ובני-האדם הם עדר של חיות מחורבנות. ואם האלים בראו את
כל זה, אז גם הם מחורבנים ושילכו לעזאזל"). מתחת לזה, הוא מסתיר את את
הבדידות והאבל המכרסמים אותו בכל פה; הוא יודע שהוא נכשל, והדבר אוכל אותו – הוא
נכשל להציל את האישה האחת והיחידה שבאמת אהב, וראה אותו מתייסרת ביסורי גסיסה מול
עיניו. כעת, לא נותר לו הרבה לעשות מלבד לנקום, ולצחוק כאשר יראה את כל האחראים
למה שקרה משיבים את נפשם לשאול תחתיות. אלא שבינתיים, לא מתקדם דבר והוא מתנחם
בבקבוק, ובחלומות על הזדמנויות להשיג שם, כסייף מפורסם וחסר מעצורים, שמסוג שיטיל
אימה על חבריו לשעבר.
למעשה, בשל מקום מגוריו הנוכחי והמקומות בהם הוא מסתובב, הוא בא במגע תמידי עם כמה
מן ההרפתקנים האחרים המסתובבים באי-הפרסה. את גליירינד הוא מעריך באל-כורחו,
ואפילו מפחד ממנה קצת, בעיקר משום שהוא מתקשה לפענח אותה, וכיצד היא מסוגלת לשמור
על פנים חתומות ולהתנהג בשלווה קרירה לאחר כל מה שקרה לה; באינרילד הוא חושק (לא
במובן של אהבה אמיתית, כמובן), רוצה מאד להשכיב אותה, אולם מאחר והדבר האחרון
העולה על דעתה הוא להתמסר לשיכור גס רוח ומטונף, הוא משיב לה מנה אחת אפיים של
לגלוג, ובמיוחד נהנה לצחוק על אמונתה הנלהבת בדת הז'ראלית, שיעורי הדת וההטפות
שלה, ולעיתים משגר עקיצות קולעות שגורמות לה לצרוח בזעם; קונראלד, מבחינתו, הוא
שוטה גמור עד כדי כך שראוי לרחם עליו; קאהדרייני האבירית (והמתוסבכת), מבחינתו,
היא כל-כך פתטית, עד כדי צחוק, בדרך בה היא מתביישת בעצמה ומלאה הערצה וקנאה
לתרבות שכל-כולה, מבחינתו, צביעות והונאה נתעבת. מן הצד האחר הוא מקנא בה ומתוסכל
על האופן בו הצליחה, למרות מוצאה, לקנות את אמון המשמר הקייסרי, בעוד הוא עצמו
נדחה על ידיהם.
חזרה לאינדקס ההרפתקנים של
קורליסין
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.