עולם המערכה של קלדאריה

דמויות חשובות באי הפרסה

ליוטננט גלורלין קרוסקובו

מפקדת "הגלימות הלבנות" במצודת האצבעות המתות

ליוטננט גלורלין קרוסקובו, קצינה ריילורית למחצה ומאסקארית למחצה, היתה על הרנהולם לטורח מאז הצבתה באי; לא בשל קנאות אידיאולוגית או חיפוש צרות דווקא, אלא בעיקר בשל הערכתו (המבוססת למדי) של הרנהולם כי הליוטננט אינה יותר מילדה אנוכית, מפונקת ולא חכמה במיוחד, שזכתה בדרגותיה כקרש קפיצה לתפקיד בכיר הנגזר מן הקשרים של משפחתה (ולפי שמועה אחרת, בשל רומן שניהלה בזמנו עם פקיד בכיר), ואינה מסוגלת להבדיל בין תפקיד ב"גלימות הלבנות" לבין חופשת תענוגות, כולל משלוחים תמידיים של כסף ומותרות שנשלחים אליה מדי מספר חודשים מהבית (עד שכאשר מגיעה ספינה, הדבר הפך לבדיחה קבועה בקרב הגלימות הלבנות – איזה פינוק שלחו לליוטננט קרוסקובו הפעם).
ישנם כאלו הטוענים כי גלורלין קרוסקובו היא אישה מושכת; אחרים מגחכים מעצם המחשבה, וטוענים כי "גם קומקום חלוד יראה מבריק, אם יכסו אותו במשי ויהלומים". בעניין זה, נראה שהאמת באמצע. קרוסקובו היא אישה נמוכה יחסית, עם פנים עגלגלות, לא בהירות ולא כהות במיוחד – שנוטות להצבע באודם עז כאשר היא מתרגזת (חזיון נפוץ), עיניים כהות ושער חום חלק ההופך למעט אדמדם בקצוות. למרות הבדיחה המקובלת, פניה חלקים ואין בה זכר ל"זקנקן מאסקארי" כפי שמקנטרים אותה לעיתים. כאשר היא אינה באמוק של זעם, קולה נשמע שליו, אפילו מעט סמכותי, דובר בחיתוך המעיד על חינוך טוב, עם יותר מקורטוב של ציניות משועממת; לעומת זאת, כאשר היא יוצאת מכליה, היא עשויה להשמע ממש כילדה קטנה שנכנסת ל"טנטרום" של ממש – היא מסמיקה כולה, רוקעת ברגליים, ולעיתים מדברת בהגיה כמעט ילדותית ("אוווף!!!"), ובקול גבוה בהרבה מקולה הרגיל. להבדיל, גם כאשר היא במצב של "רוצה פינוק", היא מסוגלת לדבר בקול גבוה ומתיילד (כך למשל, כאשר היא שקועה עד הכתפיים במים מבושמים של אמבט מהודר ב'גבעת הנביא', ומבקשת מן המשמשים הצעירים והנאים להביא לה דבר מאכל, לעסות אותה או לנגב אותה ("אווף, אתם יודעים כמה אני מרגישה כבדה כזו, ככה, אחרי כל הקצף הזה. תהיה ילד חמוד ותביא לי את-").
ליוטננט קרוסקובו היתה לזרא על קפטן הרנהולם כמעט מהרגע הראשון שהניחה את רגלה (עטויה במגף משובח) באי הפרסה; נראה, כי עצם הדיבור שלה מרגיז אותו, שלא לדבר על העובדה כי התגלתה מיד כקצינה חסרת אחריות, מזלזלת בתפקידים שהוטלו עליה ומטילה את רוב המעמסה על הסרג'נטים שלה, בעודה מתחמקת פעם אחר פעם לבילויים בחלק היוקרתי ביותר של "גבעת הנביא", שם היא טובלת באמבטיות מבושמות ומקבלת עיסויים ממשמשים צעירים, ועוד כהנה וכהנה. בסופו של דבר. בסופו של דבר, פקעה סבלנותו של קפטן הרנהולם, ומספרים כי לאחר שקרוסוקובו עוד העזה לענות לו בחוצפה כאשר נזף בה, שלח אותו לשמש כ"מפקדת מצודת המשמר הצפונית" – כלומר, הגלה אותה במחי-יד מ"ארמון השלום" והתנאים הטובים יחסית שזוכים הקצינים המשרתים בו, אלא מבנה המשמר הדולף והמצחין שמאיישים חברי "הגלימות הלבנות" מהצד הדרומי של "האצבעות המתות". זאת, תוך שהוא מבהיר לגלורלין קרוקוסובו כי "מעכשיו, זה ביתך החדש".
לא הועילו לגלורלין קרוקסובו צרחות הזעם שלה ופניה הסמוקות, ואף לא האיומים על כך שתלונן מיד למשפחתה ו"לאנשים אחרים שמעריכים אותי". אמנם, ב"ביתה החדש" כמעט ואין היא נתקלת בהרנהולם או מישהו בכיר אחר המתעקש לחטט בענייניה, אולם השהות במרחב הקטן והמצחין על גבול הביצה, עם דרך כמעט כפולה משם ועד ל"גבעת הנביא", סוחטת ממנה דמעות של רחמים עצמיים, והיא בטוחה שהיא "הקצינה הכי מסכנה בעולם". את זמנה הפנוי, כאשר אין היא יכולה להתחמק למקומות אחרים ונעימים יותר, היא מבלה בכתיבת מכתבים משתפכים ומתבכיינים למשפחתה, למאהבה לשעבר (כנראה) ולגורמים אחרים, בתחנונים כי יחלצו אותה מן המצודה המצחינה – היא עדיין לא החליטה בעצמה מה היתה רוצה יותר: להחלץ לגמרי מהאי הנידח ולחזור לריילורין, או להביא להדחתו של הרנהולם ולתפוס את מקומו (רעיון נחמד, אבל כרוך בהרבה כאב ראש מיותר). בין לבין, היא מזמינה מותרות ככל שהיא יכולה, מנסה לארגן נגנים שיבואו להנעים את זמנה ולהפיג את השעמום הכרוני שלה, ועוד. זאת, כאשר את רוב-רובה של העבודה היא משאירה, כהרגלה בקודש, לכפופים לה.
אלא, שאם תחילה נדמה היה כי מצבה עגום, אבל נסבל, וזמנה עודו פנוי ברובו ומאפשר גיחות בילוי, הרי שבשבועות האחרונים השתנה המצב לרעה; חבורת מומרים ריילורים תמהונית, שקיבלה על עצמה את פולחן הרוחות, התנחלה על סף הביצה בטענה שברצונה לסגוד לרוח דג הבוץ הגדולה. אותה חבורת תמהונים לא נראית אלימה במיוחד, או כזו שמסוגלת לעורר בעיות עם המונקרילים בצד השני של הביצה. אלא, שהמנהגים הביזאריים שלהם, כמו גם העובדה כי רובם הזויים (וכנראה גם משתמשים בסמים משכרים), מעמידה אותם בסכנה מוחשית כי יפלו – במוקדם או במאוחר – קורבן לאחד היצורים של הביצה. למרבה צערה של קרוקסובו, הוברר כי אחד או שניים מהם שייכים למשפחות מיוחסות, מה שיעורר אי נעימות רבה, ואישית, במידה ויקרה להם משהו. יוצא כי קרוקסובו – מתוסכלת וסמוקה מזעם – לא רק שהיתה חייבת לשכן אותם במצודה ולהכריח אותם, כמעט בכח, לנטוש את האוהלים שהקימו על שפת האצבעות הרקובות, אלא גם לדאוג להם אישית, לפקח על האבטחה התמידית שלהם בכל מיני "טקסי טבילת חצות" ושאר מנהגים ביזאריים ומסוכנים שלהם – ופעם אחת ספגה בעצמה נשיכה כואבת מאד מחרק ענקי, לפני שהיא ואנשיה הצליחו לקטול את היצור (ראוי להבהיר, שרמת השליטה שלה בחרבות נופלת בהרבה – אם כי באורח לא מפתיע – ממה שמצופה מליוטננט של הגלימות הלבנות).

כתוב תגובה

חזרה לאינדקס ההרפתקנים של קורליסין

חזרה לדף הראשי של המערכה בצפון-מערב קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.