הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
הרפתקנים באיזור קורליסין
אינרילד
נורלהירן (Eanryld
Norlhiern)
גיל: 33
גזע: בת-אדם (מונקרילית למחצה וריילורית למחצה)
מקצוע: מתנקשת
הופעה חיצונית: אינרילד היא
בת לאב מונקרילי ואם ריילורית; היא אישה בעלת גובה ממוצע, שירשה את גוון העור המונקרילי
החיוור מאד, וחלק מתווי הפנים העדינים של יושבי האיים הצפוניים, כולל גבות דקות ועדינות,
נוטות מעט כלפי מעלה. שערה חום-כהה, בדרך-כלל אסוף בקפידה מאחורי הצוואר; לעומת זאת,
היא ירשה את העיניים הכהות של אמה, להבדיל מהאפור המונקרילי הקלאסי של אביה.
נאמר עליה שהיתה יכולה
להחשב כנאה מאד, אלמלא ארשת הפנים שלה, שנראית כשילוב בין ציניות למרירות משועממת,
באורח שמזכיר (בעיקר לאלו שלא מחבבים אותה) סוג של ילדה גאוותנית ומפונקת.
לאינרילד היה מאז ומעולם
טעם טוב (ואולי טוב מדי) באריגים ובגדים נאים; למרות העובדה כי לאחר שובה לצפון הבטיחה
בחגיגיות כי נגמלה מרדיפת מותרות וגנדרנות, הרי שבפועל עמידתה בהבטחה חלקית למדי, והיא
עודה להוטה אחריהם, בעיקר אחר אריגים שמגיעים מהיבשת; עד כמה שהיא מנסה, היא לא יכולה
לשאת את הלבוש המונקרילי הכהה והחדגוני לאורך זמן רב מדי, ומשלבת בבגדיה גוונים של
ירוק עמוק וארגמן, ככל שהיא רק יכולה; גם הגזרה שלה נוטה להיות מתירנית הרבה יותר מהמקובל
באיי הצפון, כל אימת שמזג האוויר (או אריג קסום, ברגע שתוכל להניח עליו ידיים) יתירו
לה.
לעיתים, אינרילד אכן מזכירה
מעט ילדה שלא התבגרה מעולם עד הסוף, בעיקר כאשר היא רותחת מזעם וקולה עולה לטון גבוה
וצורמני; או לחליפין, כאשר היא מקנטרת קורבן כזה או אחר בחיקוי לגלגני (תחביב ידוע
לשמצה שלה), של הארשת וטון הדיבור.
תולדות חיים: אינרילד היא
בתו של האביר קאהל'טורלד סאר-נורלהירן, בן לשושלת אבירים זוטרה שנשאה באורח מסורתי
את התואר של נוטר שערי-מונקרינג, על-שם אחוזתם הקטנטנה המצויה על אי איסטרטגי החולש
על נתיב הים העיקרי לנמל העיר טיר א-מונקרינג. סר קאהל'טורלד בילה בצעירותו מספר שנים
בריילורין, בתפקיד רשמי זוטר מטעם המשמר הקיסרי; ככזה, התאהב ונישא לאישה ריילורית
בשם מארלינדיס, שהיתה בתו המצודדת של סוחר מקומי. מספרים כי מארלינדיס היתה בנעוריה
רומנטיקנית חסרת מנוחה, שחלמה על האיים המסעירים של הצפון, אלא ששינתה את טעמה עד מהרה
כאשר נאלצה לעקור ולהתגורר הלכה למעשה בתוך מגדל אבן ישן וחסר נוחות, באי גשום תמיד
שהאפלה והחורף מושלים בו שני שליש מימות השנה; מארלינדיס חלתה מצער, לוקה כל-כולה בגעגועים
לערים המפוארות, לתרבות ולמותרות של מולדתה המבושמת. בסופו של דבר, נפרדה מבעלה (אם
כי באורח לא רשמי), כשהיא מותירה לו את בנו הבכור ויורשו, הירקלורד, ולוקחת עימה את
בתה אינרילד, שנודעה כבר מגיל צעיר מאד כהעתק כמעט מדויק של אימה, לפחות כפי שראו אותה
המונקרילים: ריילורית מפונקת ומרוכזת בעצמה, שכל-כולה חלומות על מותרות וזרות לחיי
הקהילה ולים. לסיעה של תומכי המשמר הקיסרי, ולמעשה תומכים ובני-חסות זוטרים של בית
הירנהייל רב-העוצמה.
אינרילד, שחלמה מאז ומעולם
על חיים במקום הטוב ביותר שאפשר לעלות על הדעת, נשלחה מעט לאחר יום הולדתה ה-12 אל
קיריית הואל'קלאריון, בכדי להתלמד ולהסתפח אל אחד ממסדרי הכהונה; העובדה כי מעולם לא
התגלה בה כח קסם ממשי לא הפריע יתר על המידה על קבלתה כמתלמדת צעירה של מסדר גבירות
השחר הזהוב (הכוהנות הזהובות); שם, הכירה היטב את גליירינד לבית הירנהייל, ולמעשה עבדה
פחות או יותר ככפופה לה, ולבית הירנהייל בכלל. בתפקיד זה, נטלה חלק (משני, אולם ככל
הנראה עסיסי ונבזי למדי) במאבקי הכח בעמק הואל'קלאריון, כולל במעשי השחיתות הידועים
לשמצה של פטרוניה, והמאבק המלוכלך והאכזרי שניהלו כדי להגן על עמדות הכח שלהם, ולחסום
את בנות הסיעה היריבה, תומכות הרפומרטורים של דולתוסיה, מלצבור מעמד ועוצמה במסדר הזהוב.
נראה, שאינרילד – חסרת כשרון אמיתי בכל הנוגע לעריכת ריטואלים וכשפים מוארים, גילתה
כשרונות אחרים שהועילו לפטרוניה, והועסקה בעיקר כמרגלת וסוכנת של עבודות מלוכלכות כאלו
ואחרות – החל ממעקב והפללה של כוהנות יריבות, סחיטת מידע ועוד עיסוקים לא "מוארים"
במיוחד שהשתיקה יפה להם; לעומת זאת, היא מכחישה בזעם עד היום טענות כאילו שכבה עם פקידים
כאלו ואחרים כדי להשיג מידע או לטמון להם פח, בשליחות הגבירה טירמיירי ואחייניתה.
כיום, היא מוכנה להודות
בחצי פה שהגזימה פה ושם בתעלוליה, אם כי במצב זה, היא תמהר להאשים את טירמיירי המנוחה
כי "היא הכריחה אותי"; מאידך גיסא, נראה כי אז, ובמידה פחותה יותר עד היום,
התקשתה אינרילד להבין את המשמעות החמורה של חלק ממעשיה, ועדיין מעדיפה להתייחס אליהם
כאילו היו מעשי קונדס של ילדות שהתחרו ורבו זו עם זו.
בסופו של דבר, הרי נפילת
בית הירנהייל ב-2433 חרצה גם את גורלה של בת חסותם הקטנה והנבזית. כאן, בערב הנפילה,
התרחשה דרמה אפלולית אחרונה שנראה שכל הנפשות הפועלות נוצרות את פיהם בעניינה. מסופר,
כי אינרילד שהבינה כי פטרוניה עומדים ליפול, והיא צפויה להדחה, מאסר וגלות שינתקו אותה
מן החיים האהובים עליה, ניסתה לבגוד בפטרוניה לשעבר ולבקש את חסותה של יריבתם הגדולה,
הגבירה הכוהנת סטאפינדיס סארפלייר, אלא שזו דחתה אותה בגועל. הגבירה הנופלת טירימיירי,
ככל הנראה באחת הפעולות האחרונות של חייה, שלחה רוצחים אחרי בת-חסותה לשעבר, בין אם
משום שידעה על בגידתה, ובין אם משום שחששה כי תאסר ותפתח את פיה ("הבוגדני והפחדני")
ותגלה דברים שיסבכו את בני הירנהייל עוד יותר; אולם אי-מי, אולי אחייניתה גליירינד,
אולי סטאפינדיס ואולי מישהו אחר, הדליף את התוכנית; אינרילד נפצעה, אבל לא נהרגה; לטענתה,
היא אינה זוכרת שום דבר מאותם מאורעות, שודדים התקיפו אותה כאשר רכבה בחזרה אל בית
סבה (אמה נפטרה כמה שנים קודם לכן, מסיבוכי מחלה שהחלה בשהותה באיי מונקריס), והיא
נפלה מהאוכף ואיבדה את הכרתה. לא ברור עד היום, האם היא משקרת, הדחיקה, או באמת אינה
מבינה עד הסוף מה קרה. בינתיים, אסר המשמר של ריילורין גם את סבה, והיא עצמה נמלטה
בדרך לא-דרך, ובסופו של דבר הגיעה לעיר הנמל הגדולה ויפזאריה, מבצרם של מאמיני הזוהר
(הכנסיה הז'ראלית) בריילורין. באוטונומיה של ויפזאריה, שלטו עדיין נציגי הסדר הישן,
יריבי הרפורמאטורים הריילורים ואנשים הקשורים בקשר הדוק עם ז'ראל, ואלו חוזקו בידי
גולים פוליטיים, מתיישבים ריילורים שגורשו מבקעת טראליריה, וחלקם המירו את דתם לדת
הזוהר כאקט של מיאוס כלפי הכהונה והממשל הריילורי שלשיטתם הפקיר אותם כטרף לנולג הית'רורק.
במשך מספר שנים, התירה לעצמה ויפזאריה לשים ללעג כמעט באורח גלוי את השלטונות הריילורים
(מצב שקיים במידת מה עד היום, אם כי בשנתיים-שלוש באחרונות, מעט יותר ובהרבה יותר זהירות),
לתת מקלט ולהתייחס בכבוד רב למבוקשים אנשי הסיעות המודחות, ועוד כהנה וכהנה.
אינרילד עצמה השתלבה היטב
בסדר זה של דברים, ועד מהרה נוצר קשר מתהדק והולך בינה לבין ז'אן ברטיס דה-נוואר: קצין
צי בכיר לשעבר בדוכסות המערב של ז'ראל (שעקר לויפזאריה לאחר המרד של דוכס המערב, והפיכת
רוואלס למדינה עצמאית), שהפך סוחר ובעל-אוניות (ולמעשה, גם שודד ים, שעסק כמעט בגלוי
בהתקפה על ספינות שויפזאריה לא חפצה ביקרן). נראה, כי אינרילד הפכה לפילגשו המועדפת,
וגם מסרה לו מידע שהועיל לו; באותם ימים, המירה את דתה באורח רשמי לדת הזוהר (אף כי
נראה כי הדבר לא השפיע על חייה והתנהגותה ולו כמלוא הנימה), ונקראה אינריל דה-נורלירן;
אם כי לא אימצה ולו מאומה מהערכים ומהצניעות לה מטיפה הכנסיה הז'ראלית (שבויפזאריה
היתה תמיד מתירנית למדי, יחסית למקור במדינת האם), הרי שבאותם שנים למדה לדבר ז'ראלית
שוטפת, וכאשר הדבר היה נוח לה, העמידה פני מאמינה אדוקה ופקדה את הקתדרלה של ויפזאריה
לצד מאהבה. אולם מסופר, כי למעשה, השתמש דה-נוואר בפילגשו היפה לא רק לצרכי תענוג,
אלא גם לצרכים אחרים ואפלים יותר. מסופר, כי בשנים הללו, שיפרה אינרילד מאד את מיומנותה
בדקר ובכלי הרג אחרים, וממרגלת גרידא למדה כיצד להפוך למתנקשת לעת-מצוא.
מובן, שהיא עצמה מכחישה
את הדברים מכל וכל, וכאשר לוחצים אותה בעניין, היא טוענת בדמעות שבסך הכל ביקשה ללמוד
להגן על עצמה, לאחר המתנקשים האכזריים ששלחו אחריה אויביה בחצר (היא מעדיפה לטעון,
כי הרפורמאטורים אחראים לכך, להבדיל מנותנת חסותה לשעבר – אולי מפני שהיא לא חשה בנוח
עם מעשה הבגידה שלה עצמה באותה עת).
אלא, שלימודיה האפלוליים
של אינרילד, כמו גם חיי הנוחות שלה לצד ז'אן ברטיס דה-נוואר, הגיעו לקיצם לאחר שלוש
שנים. הברית הלא רשמית-עדיין, אולם מתהדקת והולכת בין דוכס המערב המורד מרוואלס למלכת
נולג הית'רורק והספינות הירוקות שלה, הלכו וסגרו על הפיראטים הז'ראלים – הן אלו שקודם
לכן זכו להעלמת עין מצד הדוכס המורד, והן אלו מן הסיעה עליה נמנה ז'אן ברטיס - אלו
שלחמו נגד דוכס המערב המורד (קרי, בזזו ספינות רואלסיות) לכאורה בשם מלך ז'ראל. כמו
כן, שלטון הרפורמאטורים בריילורין התייצב והלך, ופרנסי ויפזאריה החלו לחשוש ולהזהר
יותר בכל הנוגע בהתגרות בו, דרשו מהגורמים הסוררים להנמיך פרופיל, ואף גירשו מעירם
כמה מהסרבנים היותר חצופים, או הסדינים היותר אדומים מבחינת השלטון בריילורין.
בראשית 2438, אזל מזלו
של ז'אן ברטיסט; ספינותיו נקלעו למארב של הספינות הירוקות מהית'רורק, ומחציתן טובעו;
הוא ספג הפסדים כספיים כבדים, וחינו סר בעיני פרנסי ויפזאריה, עד כדי כך, שאיבד אפילו
את מקומו המכובד בקתדרלה העירונית; חודשים ספורים לאחר מכן, נמלט עם שארית אנשיו ורכושו
דרומה, ומסופר כי כיום הוא שוכן בהידרוסט או באחת המושבות שלה. נראה, כי באותה עת,
הורעו גם היחסים בינו לבין אינרילד – יש האומרים, משום שהוא חשד כי נאמנותה כלפיו מתערערת,
ובין אם כפי שהיא טוענת, כי הלך והשתגע כאשר המצב החמיר; אין ספק, כי הוא הכה אותה,
ובסופו של דבר לא לקח אותה עימו במנוסתו צפונה. שבועות ספורים לאחר מכן, עצרו אותה
שלטונות ויפזאריה, ומסרו לה פסק-דין שהוציאו עליה הכוהנות הזהובות שלא בפניה, לפיה
עליה לגלות מריילורין כליל, או שתאסר לשנים רבות. מסופר, כי אינרילד התלבטה להיכן לעקור,
כאשר הגיע אליה מכתב מידידתה לשעבר גליירינד, שגלתה באותם ימים לאיי מונקריס, ובו נכתב
כי אביה של אינרילד נפצע (ככל הנראה שנתיים קודם, בקרב על פארלוסויה) בפצע שאינו מחלים
(להב מקולל או כישוף של אחד מכוהני הטורז', ששיסה בו כח מעולם הצללים); וכי אחיה היחיד
נעדר.
לפי גרסתה של אינרילד
(ונראה שהיא עצמה מאמינה בה בכל ליבה, או לפחות שכנעה את עצמה להאמין בה), היא החליטה
לוותר על חיי המותרות שאהבה כל-כך ולשוב לצפון כדי לראות את אביה ולהגן על המשפחה הדועכת,
מתוך חרטה אמיתית על כך שהיתה רעה וקלת דעת, כמו גם מגעגועים לחברותה עם גליירינד הירנהייל
(שיתכן שהיא זו שהצילה את חייה מן המתנקשים ששלחה דודתה טירימיירי, ארבע שנים קודם
לכן). לפי גרסאות אחרות, מחמיאות פחות, אינרילד הגיעה ממילא למצב הקרוב לחוסר כל, בלא
שום אפשרות לממן חיי מותרות, וקיוותה כי אביה הגוסס יאפשר לה לרשת את רכוש המשפחה בצפון.
אלא שכך או כך, ציפתה לה
סטירת לחי חדשה; אביה הזקן והחולה, ששמע ככל הנראה די צורכו על מעלליה של בתו, היה
אמנם שבר-כלי (אף כי עד היום, הוא על ערש דווי נצחי אך מסרב למות), ממולל בידיו הכמושות
את חרבו הישנה שנשברה במערכה על פארלוסויה, וכמה חפצים שנותרו לו מבנו האהוב, שככל
הנראה שקע עם ספינתו למצולות ים. אלא שחרף זאת, הטיח בבתו הסוררת דברים קשים על הבושה
הגדולה שהעטתה עליו בהתנהגותה המופקרת, בכך כי הפכה למשרתת של אדונים מושחתים עד היסוד,
ולאחר מכן לזונה, פילגש של שודדי ים; לשווא, ניסתה להפיס את דעתו, להתנצל ולבכות –
אביה דרש כי תסתלק, והודיע כי הוא מסרב לראותה, וכי הוא ימות ערירי וחסר יורשים, כאשר
הוא מקלל אותה ואת אמה.
אינרילד סולקה בבושת
פנים, כשהיא ממררת בבכי; ונראה שבפעם זאת, למצער, הדברים זעזעו אותה (או לחלופין,
היא שקעה כל-כולה ברחמים עצמיים). היו מי שאמרו שידידתה הותיקה גליירינד הירנהייל,
נחלצה לעזרתה וניהלה שיחה שקטה ונוקבת משלה עם אביה, שבסופה מלמל הזקן כי אולי
ישקול לסלוח לבתו אם תוכיח את עצמה בעתיד, אולם אין בו כל אמונה כי הדבר יקרה.
אינרילד, ששקעה
לשבועות ארוכים של מרה שחורה, נספחה אל גליירינד מטיר-א-מונקרינג שבאיי מונקריס אל
העיירה קורליסין; בלא כל תוכניות או מושג מה לעשות עכשיו, כאשר היא נעה בין איומים
בהתאבדות לשבועות כי היא רוצה להשתנות מהקצה אל הקצה (הבטחות שגליירינד קיבלה, כך
נאמר, בחיוך סקפטי שקט). לאחר תקופת-מה שאינרילד נשרכה בעקבות ידידתה מאז (אומרים
שהן הסכימו בשתיקה לא לדבר לעולם על הארועים נשוא 2433), עוזרת לה קצת ומטרידה
אותה הרבה במצבי רוח מתחלפים, פגשה בקורליסין כומר ז'ראלי נודד בשם האב ז'ורן
בלואר (קרוב משפחה של אב מנזר מפורסם מצפון-מזרח ז'ראל); האב בלואר, בעצמו הרפתקן
לשעבר, מטיף חסר פשרות בעד "דת האמת של אבינו הזוהר", ופליט מהתיישבות
ז'ראלית שקיצה היה רע ומר (יש אומרים, גרוע ממוות, אף כי הוא אינו מרחיב בנושא),
הילך על אינרילד קסמים בהטפות שנשא באוזניה בלשון רכה, ועד מהרה זו נזכרה שהמירה
את דתה בעבר, ולמעשה היא מאמינה אדוקה של כנסיית הזוהר. חרף נסיונותיה הפושרים
משהו של גליירינד להניא את ידידתה מכך (הגם שאין לגליירינד מאומה כנגד האב בלואר,
הרי שהיא בזה בשקט לאמונה הז'ראלית, שמבחינתה הינה לכל היותר דרגה אחת מעל זו של
הטורז')
יוצא, שאינרילד החלה
מאזינה באורח קבוע לדרשות של איש הדת הזר (שלא סובל מעודף מאמינים בקורליסין,
בלשון המעטה), קיבלה ממנו ספרי קודש לקרוא, ועוטה על חזה מחרוזת עלה מרוקע הנושא
את סמלו של סנט-פיירו, הקדוש שלבש דמות צבי (יש אומרים כי בלואר הזקן העניק לה את
זה, אגב רמז שהיא עצמה יפה כאיילה); כעת, היא מוגיעה את אוזניה של גליירינד
בעיניים נוצצות על השיעורים שלמדה, ועל כך כי בקרוב המאמינים הטהורים של האור
יקלעו למלחמה איומה כנגד עובדי האלילים ומאמיניו השטניים של נאקרוב.
גליירינד, מצידה,
בעיקר מושכת בכתפיה, אם כי לעיתים היא מעירה הערה צינית שלווה, או מפטירה משהו כמו
"טוב ויפה, אבל אם את כבר עומדת שם, בטוחני שהקדוש שלך יסלח לך אם תפסיקי
לפטפט ותעזרי לי קצת עם הרוטב של הדגים"; לעת-עתה נראה כי גליירינד, שהפכה
צינית מאד לגבי האמונה באלת האור בכלל, למצער בצורה המקובלת כיום בצפון קלדאריה,
לא נראית כמי שעומדת להעתר להפצרות ידידתה ולאמץ את כוכבו של הזוהר אל ליבה, בלשון
המעטה. זאת במיוחד, נוכח העובדה כי אינרילד כבר מספיקה לשכוח מפעם לפעם כמה
השתנתה, וכמה היא בזה להבלי העולם הזה, בעיקר כל פעם שמגיעה ספינה מהיבשת שנושאת
עליה אריגים משובחים או שכיות חמדה; אז היא נזכרת כמה היא מתגעגעת לחיים השוקקים
ביבשת, וחולמת על הזדמנות להתפרסם ולהתעשר – למצער, עד שהאב המוודה שלה נוזף בה
קשה די הצורך, או שגליירינד מחזירה אותה אל קרקע המציאות.
אופי והתנהגות: יריביה הלא
מעטים של אינרילד, בעיקר בשנים בהם שהתה בין ארמונות הואל'קלאריון, תיארו אותה
כאישה מרושעת, או ליתר דיוק – טיפוס נבזי, בוגדני וחסר מצפון, ששקר וריגול אחרי
אחרים הוא טיבו השני. תמונה זו אכן מציירת נאמנה חלק משמעותי מהתנהגותה, בעיקר
בשנים בהן שימשה ככוהנת זהובה זוטרה, אלא שהתמונה הזו היא חלקית. באותה מידה עצמה,
ניתן היה להתייחס אליה באותן שנים (ובמידה פחותה, עד היום) כילדה מפונקת גרידא,
שמעולם לא התבגרה עד הסוף; אנוכית מאד, אבל לא מרושעת במלוא מובן המילה – כאשר לאמיתו
של דבר, היא פשוט מתקשה להבחין בין מריבות וקנטורים הדדיים בין נערות צעירות לבין
מעשי נבלה לשמם, בהם חטאה לא אחת בשליחות פטרוניה מבית הירנהייל, במסגרת מאבקי הכח
האכזריים של החצר. אז ובמידה מסויימת גם היום, ניתן לגרוס שחלק גדול מאישיותה הוא
תלותי מאד, גם אם הוא מוסווה ביהירות וציפורניים שלופות – עד לרגע שבו היא נתפסת
בקלקלתה, ושבה להיות ילדה מפוחדת ודומעת.
כיום, למצער, היא
טוענת ומשכנעת את עצמה שוב ושוב שהיא השתנתה, שכעת היא גבירה חסודה ומאמינה אדוקה
בזוהר ישתבח-שמו, ובנגיד הזוהר היושב באיל דה-לה-רוא וכולו טובל באור מקודש, ודבר
האל יוצא מפיו; כעת, הלהבים שבהם אומנה בעודה חוטאת קלת-דעת אינם אלא מכשיר לעשות
את רצון האל, ולהאבק בהתקפה ההולכת וקרבה של כוחות האופל, והיא עצמה חיילת אדוקה
ומסורה בשירות האור; וגם זאת, כך היא טוענת בקול, רק באורח זמני, עד שתמצא את הזמן
הנכון להתיישב ולהקים משפחה (דבר לא סביר במיוחד, נוכח העובדה כי מעולם לא הצליחה
להחזיק זמן רב בקשר רומנטי, וכי ילדים ובמיוחד תינוקות מגעילים אותה לגמרי).
כאמור, מתחת למעטה
האדיקות ולעיניים הנוצצות בהן היא חוזרת על סיפורי הקדושים ששמעה, כשהיא מלטפת את
העלה המרוקע הקדוש שעטוי לצווארה, נותר בה עוד הרבה מאד מהגבירה הצעירה קלת הדעת,
הרודפת אחרי מותרות וכיבודים, חשוב לה להתבלט בחברה (של הרפתקנים אחרים, למשל) ולקבל
תשומת לב – בוודאי שהיא שואפת לכך הרבה יותר מגליירינד השקטה, שמעדיפה לשבת בקרן
זווית, להתבונן ולבחון כל פרט. אינרילד עשויה להמצא רגשנית לעיתים, ולעיתים צבועה
וארסית מאד (שלא לדבר על מנהגה לייצר חיקויים לעגניים קולעים היטב למטרה, שנעשים
בכשרון רב) כאשר מרגיזים אותה. מובן, כי יש הבדל רב בין הגינוי שהיא מגנה את
ההתמכרות להבלי העולם הזה, למידה בה היא עודה מחבבת אותם. היא אכן נשבעה בינה לבין
עצמה להיות חביבה יותר ולא לבגוד לעולם בחברים שלה, וכיום בוודאי שלא תעשה זאת
בנקל (וודאי שלא לגליירינד, אליה היא קשורה מאד, למרות כל משקעי העבר) – אולם עדיין,
קשה מאד לדעת כיצד תפעל בשעת לחץ, או בעת שתלחץ לקיר ותנסה להציל את עורה.
למרות ההכשרה שקיבלה
כמתנקשת, והעובדה כי כבר הספיקה לקטול מספר אנשים בעודה בויפזאריה, הרי שנראה כי
היא רגילה לתפקד יותר כמרגלת מאשר כחותכת גרונות; מה גם, שהיא היתה ונותרה פחדנית
למדי, שונאת להסתכן בפציעה קשה, או גרוע מכך, ללכלך את בגדי המשי שעודם שמורים
היטב בין חפציה ("רק כדי שיזכירו לי שהייתי פעם חוטאת, כמובן").
חזרה לאינדקס ההרפתקנים של
קורליסין
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.