הקדמה
| העידנים הקדומים
| גזעים
| גאוגרפיה
| היסטוריה הידרוסטית
| המערכה
| יצירת דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4:
היסטוריה מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.5: קריית המלוכה: שושלת וייטהולד, סביבתה
ושארי בשרה
לתרשים
מפורט של עץ המשפחה המלכותי על ענפיו השונים, לחץ כאן.
לערך על משפחות
האצולה המקורבות לכתר, לחץ כאן.
משפחת המלוכה
כיום – הקדמה:
הדחת המלך רדווין ה-6 והכתרת הרברט ה-4 תחתיו שנה לאחר מכן (2397), נחשבה לסתימה
רשמית של הגולל על זכות הבכורה של "הענף הזהוב" של משפחת המלוכה (ע"ע עץ היוחסין). קרי, אותו ענף של המשפחה המלכותית
שמקורו בדוכס אלפרד (בנה השני של המלכה קרוליין, אחרונת שליטי 'תקופת החצר
המרקדת') ובבנו המלך אנדרו התשיעי ("המטהר"); המהלך הושלם בחוק המיוחד
שהעביחר הפרלמנט, ואשר שלל מצאצאי המלך רדווין השישי ורעייתו הקיידרהרצית
"לעדי עד" את הזכות לרשת את הכתר.
תחת זאת, הכתרתו של הרברט הרביעי, העביר הלכה למעשה את הכתר אל מה שמכונה
"הענף התכול" של משפחת המלוכה (ע"ע עץ היוחסין) – צאצאי המלכה קארליין דרך בנה
הצעיר, פרסיבל התשיעי (ששלטונו קצר היומין הסתיים בנפילתו בשנת 2361, לצד אבירי
סנט-קלאודור).
חרף האמור
לעיל, הרי שבמשך שנים רבות, נותרה אלמנתו של המלך אנדרו (ואמו של רדווין המודח),
המלכה סטפאני (במקור ליידי סטפאני סאות'וואש) בתפקיד של מעין 'מלכה אם' ואישיות
חזקה ביותר מאחורי הכלאים של קריית המלוכה; בעיקר נוכח העובדה כי המלך החדש היה
הססן וחלוש מרגע הכתרתו, ויחסיו עם אמו שלו היו רחוקים מלהיות שפירים (ע"ע);
המלכה האם אמנם נחלשה בהדרגה בשנותיה האחרונות, כאשר הורע מצב בריאותה ועימו הועם
גם כוחה הפוליטי, אולם אין ספק עד למותה בשנת 2434 (בגיל 83), השתתפה מאד בעיצוב
המדיניות והאימפריה ההידרוסטית, וסייעה מאד לסיעה השמרנית הגדולה לבסס את שלטונה
הן בפרלמנט וממשלת הוד-מלכותו, והן בארמון עצמו.
המאבק על
ירושת הכתר
מותה של המלכה
האם סטפאני, שש שנים טרם פתיחת המערכה, הותיר חלל גדול שטרם מולא, במובן זה שאף
אישיות מבאי הארמון לא הצליחה לתפוס מקום מרכזי ורב-עוצמה שכזה; וודאי שלא המלך
עצמו; תחת זאת, נפתח מאבק מר על הירושה העתידית בין שלושת בניו של המלך: ריצ'ארד
היהיר והלא חכם, שזכה לכינוי 'ריצ'י נאד נפוח', והפך דווקא בשל כך למועמד המועדף
על רבים מאלו הרוצים שהאיזון הנוכחי ישמר, או מפחדים מהשאיפות של שני הנסיכים
הצעירים יותר; ג'ון-סטיוארט הכרזימטי והאפלולי, יקירה של הסיעה
האולטרא-אימפריאליסטית, שיש המפחדים שיהפוך את הידרוסט לרודנות שתדמה יתר על המידה
לזו שכוננה 'אחוות המוות' במזרח קיידרהרץ; ואדוארד 'הלבן', הצעיר האידיאליסטי
שניהל קשרים עם אבירי סנט-קלאודור, ורבים תוהים עד כמה השקפתו הנאצלת קשורה
למציאות, אם בכלל; שלא לדבר על השמועות המטרידות בדבר חייו האישיים וחוסר משיכתו
(המוכחש בתוקף) לנשים.
במהלך שש
השנים האחרונות, הפך המאבק לגלוי, ארסי ומלוכלך יותר ויותר; ודומה כי אין האשמה או
שמועה מתועבת שתומכי מי מהצדדים אינם מסוגלים להפיץ; מהאשמה בהרעלתה של רעייתו של
המלך הנוכחי, לפני שנים רבות (הגם שלפי החקירה שנערכה, מותה נגרם מנסיבות טבעיות
ואין חשד להרעלה); הסכמות סודיות עם אחוות המוות על חלוקת העולם בין 'שתי האומות
הדגולות'; תיאורים קומיים על 'היורש הדגול' שמבלה את זמנו בהטרדת המשרתים במטבחים
המלכותיים ובעריכת 'מסדר של כפיות' כדי למצוא כתמים שנותרו עליהם לאחר הסעודה;
וכמובן, השמועות העקשניות שמפיצים מתנגדיו של הנסיך אדוארד על נטיה הומוסקסואלית[1],
לעיתים תוך תוספות ציוריות כיד הדמיון הטובה עליהם.
הגם שבינתיים
מסתמן כי יד תומכיו של הנסיך הבכור ריצ'ארד על העליונה (הגם שרבים מהם מודים, שלא
לציטוט, שהוא אידיוט גמור; אולם הם תומכים בו משום שאחיו מסוכנים וקשים לריסון
בהרבה), הרי שהמאבק רחוק מהכרעה סופית, וצופים כי יחריף עוד יותר, שמא עד חשש
לאלימות ולמעשים אחרים שעלולים לערער את הסדר בבירת האימפריה. לצד המאבק בין תומכי
שלושת הנסיכים, ישנן קבוצות קטנות בהרבה המחפשות יורש אחר במעגל השני והשלישי של
קרובי המשפחה, כולל לשקול את ביטול החוק עתיק היומין שאינו מאפשר לאשה לרשת את
הכתר, כל עוד קיים יורש זכר. זאת, שלא לדבר על שמועות אפלות על קבוצות סודיות
המעוניינות להוריד את משפחת המלוכה כולה; ואין מדובר רק ב'חבורת רדיקלים דולפי מוח
שמעשנים סמים ושרים על ביטול המונארכיה', אלא (לפי כמה שמועות מפחידות) גם על
קבוצות מאורגנות, סודיות ומסוכנות בהרבה, שלא ברור את מי ומה הם מעוניינות להעלות
לשלטון, אם בכלל; ולפחות לאחת או שתיים מהן ישנן קשרים וסוכנים בתוך הקריה
המלכותית עצמה.
הנסיך באלדווין
וצאצאיו (הענף ה'הנינגלורי' של משפחת המלוכה)
בנו היחיד של פרסיבל ה-9, הנסיך באלדווין (2358-2390), היה פעוט בן שלוש כאשר נספה
אביו ביחד עם אבירי סנט-קלאודור, בקרב הנורא של משעול ביטרהיל; הכל הבינו כי
הארמון עצמו, ביחד עם רוב חלקי הידרוסט, עומד ליפול בידי צבאו של 'בן-השמש'
מאמת'וריה, וגרוע מזה, בידי הרדיקלים המשתוללים של פרופסור הנקן, ששמועות מבוססות
מאד הבהירו כי בכוונתו להשמיד את משפחת המלוכה, כחלק בלתי נפרד מחזונו להשמיד את
התרבות ההידרוסטית ולבנות אותה מחדש כ'תרבות של אהבה ואור'.
במצב זה,
ובתוך הכאוס המוחלט שהשתרר, סיכנה משרתת פשוטה בשם מילי תאצ'ר את חייה, כדי להבריח
את הנסיך הצעיר אל מחוץ לידיהם של סוכני 'צבא התבונה', במצב בו היה חשש מוחשי שאף
אנשים מצוות הארמון יסגירו או ירצחו את הילד, בכדי לזכות בחסדו של פרופסור הנקן;
מילי, בת למשפחה מן המעמד הנמוך מאד שהתקבלה אי-כה לתפקיד של אחת השוליות לאומנת
הראשית, הערימה על הממונים עליה (כאשר הסתבר וצדקה, ולפחות אחת מהן כבר עבדה עבור
'צבא התבונה'), ואחרי הרודפים ששלח פרופסור הנקן וקסמי האיתור שלו, כאשר במקום
להבריח את הילד צפונה, אל ההרים הבלתי חדירים שם החזיקו האצילים הצפוניים מעמד,
נטלה אותו בתחפושת ותחת שם בדוי אל דוכסות הנינגלור הפרובינציאלית בפינה
הדרום-מזרחית של הידרוסט. הדוכס הנינגלור, שמשל בארץ של מצוקים סלעיים ועיירות נמל
(ולא פעם, כמסתבר, שלחו אנשיו את ידם, בתקופות מוקדמות יותר, גם בעסקים יותר
מפוקפקים הקשורים בים), הגיע לאחר קרב ביטרהיל להסכם עצמאי עם האמת'ורים, שבמסגרתו
קיבל בחירוק שיניים את מרותו של 'בן השמש' והעלה לו מיסים, ובתמורה קיבל את הגנתו
מפני הרדיקלים של פרופסור הנקן. למרות זאת, הרי שהדוכס המקומי נותר בליבו נאמן
לכתר, קיבל את הנסיך המחופש והורה לגדלו בחצרו, הגם שלעת-עתה תחת שם בדוי, כבנה של
מילי שהפכה למעין סוכנת אחוזה בכירה בחצר; וכך נותרו הדברים עד שחרור הידרוסט
מהכיבוש האמת'ורי בשנת 2369.
הבעיה היתה, כי בעוד מוצאו של באלדווין נשמר בסוד, כולל מבניו הצעירים של הדוכס,
שהיו אז ילדים, הרי שבני הדוכס נהנו ללגלג ולהתעלל ב'בנה של סוכנת האחוזה' – פחות
בשל מוצאו הפשוט, ויותר משום שגדל להיות ילד שמנמן ומגושם, בעל דיבור מאנפף
(בתקופות מסויימות) וטרחני, ששנא להתאמן בחרבות עץ ואת רוב המשחקים ששוחקו בחצר,
וכמעט 'הזמין' תעלולים מתעלולים שונים מצד בני הדוכס וחבריהם; וגם חשיפת מעמדו
האמיתי, בהיותו בן מעט פחות מ-12, לא הועילה לו יתר על המידה (אם כי העניק לו את
הכינויים 'King
Sobwin', "הוד
נזלנותו", וכיוצא באלו (מה גם שהוברר, כי הכתר עצמו הועבר לענף האחר של
המשפחה, והארמון לא מיהר לבקש את שובו של הנסיך הנעדר).
באלדווין גדל
להיות ברנש שמנמן, חיוור ובעל פנים ממושקפות ולחות, ממורמר תמיד ובמידה רבה שונא
אדם, ועוסק תדיר ברשימת העלבונות הנפשעים שספג. את רוב חייו העביר בטולקליף (Tallcliff), אחוזה כפרית קטנה על המצוקים מצפון להנינגלור, בחיים של חוסר
מעש, כשהוא מסוגר, זועף ורוטן (עד שליצני המחוז ואפילו המשרתים שינו את שם האחוזה
ל-Toadcliff, מאחורי גבו של אדונם כמובן). באלדווין נשבע, כי 'לא ישפיל את
עצמו בהנחת רגל בחצר זה שמכנה את עצמו מלך', כל עוד לא ינהגו בו כיאות ויבקשו ממנו
לחזור כראוי לו ולמעמדו – הזמנה ובקשה שמעולם לא הגיעו; באלדווין, שאפילו כלפי
אימו המאמצת (המשרתת לעבר שהצילה את חייו), נהג בנוקשות ובאורח מתנשא למדי (מילי
הקשישה זכתה לגמול נאה בדמות תואר אצולה לה ולשארי-בשרה רק לאחר מותו של באלדווין,
כאשר בנו זכה בכתר).
באלדווין נישא
לליידי אגאת'ה הנינג, אחיינית מדרכה שניה של הדוכס המקומי, שנחשבה בעיני כל
לאישיות בלתי נסבלת, אולם חלקה עימו תיעוב אז לבניו של הדוכס (2362-2419); והגם
שהשניים לא הפסיקו לריב להתמרמר זו על זה ולהיפך, עד מותו של באלדווין מסיבוך של
שיגרון בשנת 2390, הרי שהצליחו, כפי שהתלוצצו הבריות, למצער לחיות באותו בית בלא
לנקר זה לזו את העיניים; ואף זאת הישג לא מבוטל, בהתחשב באופי של שניהם, כמו גם
באופיה של אחותה של אגאת'ה, שהתגוררה עימם באותו בית לאחר שבעלה נטש אותה לאנחות.
כך או כך, מן הזיווג הזה הבן הרברט (נולד 2381), ואחותו הצעירה והחולנית פיונה
(2385-2430).
מלינסד הנינג,
אחותה הבכורה של אגאת'ה (2359-2437), נודעה כאישה כתומת שיער, מנומשת ומכוערת מאד,
ובעיקר, חולקת עם אחותה את אותו מזג בלתי נסבל ('ואף במספר שכלולים גרועים אף
יותר, חוששני'); בעלה, הבארון רנדולף וואטרדיפ (Waterdeep), נמלט ממנה, פשוטו כמשמעו, לאחר שהמיר את מרבית רכושו לזהב, נטש
את הידרוסט וחי חיים חופשיים עד מאד (יש אומרים, כשודד ים או קרוב לכך) אי-שם
בארכיפלגו הדרומי ("רחוק ככל האפשר מיונתו התמה והכתומה", כפי שהתלוצצו
הבריות). זאת, כאשר הוא מותיר את רעייתו עם כמה חובות מעיקים, שסולקו באדיבות
הוד-דוכסתו, לא לפני שהותירו אותה בפועל כמעט חסרת כל, בת אחת בשם לין (נולדה
2376) והרבה מזג רע; ולא בכדי התלוצצו הבריות על כך שלא בכדי לבש באלדווין מימדים
וצורה הדומה לקדירה, מאחר והוא חולק את חייו עם שתי מכשפות.
באותו בית
אחוזה מבודד על המצוקים, מעל הים הכחול של הנינגלור ובין המריבות הבלתי פוסקות בין
אדון הבית, אשתו ואחותה, גדל מי שעתיד יהיה להיות מלכה של האימפריה החזקה ביותר
בדרום העולם הידוע; ילד מוזנח למדי החי בצללים, אינו זוכה לתשומת לב רבה מצד אביו
החולני והזועף ומעדיף שהמצב ישאר כך, והנפש הקרובה היחידה אליו, היא בת-דודתו
חמורת הסבר לין, גדולה ממנו בחמש שנים ונראית מבוגרת מגילה, שכבר אז היתה נערה
אדוקה וגרומה, ששערה אסוף בפקעת מהודקת וזעופה מעל ראשה; אולם אהבה את בן-דודה
בדרכה והשקיעה שעות רבות בכדי לטפל בו, לסייע לו בלימודיו ולהקריא בפניו מדרשות החוכמה
והמוסר האהובות עליה, לפני שהתירה לו (ולעצמה) להתרוצץ מעט במתלולים הירוקים שמחוץ
לאחוזה בחברת הכלבים האהובים על שניהם (כשם שהיו שנואים על הוריהם).
הרברט, שחרף
כל חסרונותיו ידע (בניגוד מוחלט לאביו) לגמול לידידים ולמי שהטיב עימו, עתיד יהיה
לקחת את לין עימו לארמון, לאחר חלוף ההלם הראשון של הפיכתו מחניך שכוח של דוכס
מקומי למלך; וכן לגמול לסוכנת הקשישה מילי בתואר אצולה, הן על הצלתו של אביו והן
על היחס האדיב שגילתה כלפיו בתקופות שביקרה באחוזת טולקליף. זאת, חרף חוסר החיבה
השקט שגילה, עוד מתקופת שהותם בטולקליף, לכמה ממנהגיה, ובעיקר לשאר-בשרם הרחוק,
הקיידרהרצי למחצה, שהזדמן לאחוזה בשנותיהם האחרונות בה, ועתיד היה להפוך לבעלה של
לין.
מסופר, כי
הרברט לא התאושש לחלוטין עד היום מהשוק שספג, כאשר בבת אחת נלקח מן המחוז השקט ליד
הים והוטל אל הארמון, למקום שיש בו הרבה מאד תככים ואנשים מהודרים שרוחשים סביבו,
ומעט מאד פרטיות וידידים אמיתיים. במשך שנים, ביטל כמעט כליל את רצונו בפני רצונה
של המלכה האם סטפאני, הגם שלא היתה אמו, ולזעמה הרב של האחרונה, שנזכרה מאוחר מדי,
ובאורח מגושם ומלוקק מדי, עד כמה היא "קשורה ואוהבת את בנה"; אגאת'ה,
ממש ועוד יותר מבנה, לא הטיבה להסתגל לחצר; היא אומנם הוקפה במותרות ופינוקים ועד
מהרה התמכרה להם, אולם לרוב תסכולה, מעולם לא הצליחה להשיג כח פוליטי כלשהו, קל
שלא לערער על כוחה ומעמדה של המלכה סטפאני.
גם מנישואיו,
לא רווה הרברט נחת; הללו היו פוליטיים לחלוטין, לא הוחלטו על ידו, ומעולם לא היו
בהם אהבה או קרבה רבים מדי; המלכה, אסטרילדה מארליסין, כך אומרים, הפחידה אותו
באישיותה התקיפה והצינית, כמו גם בפולחן הפרטי שביצעה בנוסח מולדתה ומשפחתה; בני
הזוג ישנו לכל אורך נישואיהם בחדרים נפרדים, היו מרוחקים מאד, עד כדי כך שהמלך
מלמל חלושות לא פעם על כך שהיה רוצה לקחת לעצמו פילגש – אולם כמסתבר, היה הססן
וחששן מדי אפילו לכך; בעיקר נוכח ההבהרה מהמלכה האם נשואת הפנים (שרקמה את
הנישואין, והיתה מיודדת מאד עם אסטרילדה), כי התנהגות כזו לא תסבל; והבריות התבדחו
שאסטרילדה עצמה, אם כבר, היא זו שהחזיקה לעצמה פילגש או שתיים ממין זכר
("ואיש לא יתפלא אם יתברר, כי הכריחה את בעלה להגיש להם יין").
במשך שנים, היו למלך מקורבים מעטים, מעמד שכיום נשמר בעיקר לבני הנינלגור, בהם הוא
בוטח, והוא נהג לבלות זמן רב ככל האפשר בחדריו, או בחברת כלבי הצייד האהובים עליו
("אולם אין חשש כי הוד מעלתו יבחר לו רעיה חדשה מקרבם; עד עתה, התנסה ביחסים
עם שתי כלבתות בעת ובעונה אחת, ולא רווה נחת"); מלבד בני הנינגלור, הוא קרוב
מאד לבת אחותו לין, הגם שזו מוגיעה אותו בקשקושיה הנרגנים הבלתי פוסקים, בעיקר בעניין
ההתדרדרות המוסרית בקרב הצעירים בחצר, המצב המזעזע של מפות השולחן בנשף האחרון,
ועוד כהנה וכהנה.
רג'ינאלד, לין
וצאצאיהם:
רג'ינאלד לאדנברידג' (במקור ריינאלד פון לידרהאוזן, נולד 2379) היה בנה היחיד של
הנסיכה ההידרוסטית שרלוט וייטהולד, בכורת בניו של המלך אנדרו, מנישואי הגלות
הכפויים שלה לשאר-בשרו של דוכס רוטמיר, האדון האנס פון לידרהאוזן, מהם ברחה לאחר
פחות מעשר שנים, כשהיא נוטשת את בנה הלא אהוב (היא הראשונה שכינתה אותו 'פודינג
מאוס וחסר תועלת') ביחד עם אביו, שנוא נפשה.
בריחתה של
הנסיכה שרלוט וחורבן קשר הנישואים בין שושלת המלוכה בהידרוסט לבין בני לידרהאוזן,
הורידה מאד את קרנו של האנס בעיני בן-דודו רוזן רוטמר, שהאשים אותו ביחס
"אווילי וחסר שמץ טקט" כלפי רעייתו; בסופו של דבר, נאלצו ריינאלד ואביו
לעזוב את טירת הרוזן של רוטמר, ולהתגלגל ממקום למקום, רדופים בידי חובות ומחפשים
לשווא מקום הולם להשתקע בו ו'משרה יאה למעמדו וכישוריו של האדון האנס' (ולא בכדי
היו מתלוצצים כי המשרה ההולמת היחידה לכישורים כאלו, היתה משרה של ערימת מספוא
לסוסים).
בסופו של דבר,
בדרך-לא-דרך, התגלגלו האב ובנו לדוכסות הנינגלור; ואי-כה היתה להאנס הבינה או אולי
המזל לחזות נכונה את מה שעומד להתרחש, לתכך ולהתחנף אל אלמנתו של באלדווין, בכדי
לזכות במעמד של אורח ולאחר מכן דייר רצוי באחוזתה ('היא אהבה את המבטא הציורי, ואת
הסיפורים על העיר הגדולה ונפלאותיה, שנמהלו תמיד בחוט עבה ולח של חנופה ציורית לא
פחות'); בנו, ריינאלד, שהכינוי ביש-המזל שהדביקה לו אימו הסוררת
("פודינג") דבק בו, היה נער שמן ודעתן, עקשן מאד ובעל בטחון עצמי רב;
בדיעבד, התקשתה לין להבין כיצד קנה את ליבה, בעיקר נוכח הנישואין המאד לא מאושרים
בהם זכתה, ונמשכים עד עצם היום הזה (או שמא אין היא מוכנה להודות כי פשוטו כמשמעו,
לא היו לה הצעות רבות אחרות לשידוך כלשהו במעמדה, או שמא הלכה שולל אחרי
התפארויותיו, כי יום יבוא וישיג, בכוח עם צריך, את 'מה שמגיע לי ולאבא' ברוטמר
הרחוקה). הרברט הצעיר מעולם לא אהב את 'בן-דודו' הקיידרהרצי למחצה, הבטוח כל-כך
בעצמו ולעיתים גם אלים, שעוד באחת הפעמים הראשונות בהם נפגשו, אמר לו כי ראוי היה
להטביע את הכלב האהוב ביותר על הרברט 'משום שהוא לא גזעי ולא הולם'. עם זאת, הדבר לא מנע אותו מאוחר יותר מלהעניק,
גם אם בלב ולב, תואר הולם לבעלה של בת-דודתו; רג'ינאלד ולין נישאו בשנת 2395, בטקס
צנוע בהרבה מכפי שרצו החתן ואביו; הכלה היתה בת 19 בעת כלולותיה, והחתן בן 16
בלבד.
והגם שיחסיהם
של בני הזוג התערערו במהירות, וכיום הם חיים כמעט בנפרד, הרי שבאורח רשמי הם עודם
'נאהבים כצו האלים והמסורת האהובה', ומשחקים תפקיד חשוב בארמון; ניתן לראותם לא
פעם באירועים רשמיים: הוא, עם בטנו התפוחה המכוסה במדליות נוצצות, ראשו המקריח
מכוסה פאה לבנה מהודרת, ופניו השקועים והאדמומיים מעוטרים בשלל פימות וקמטים,
בעודו מרצה את דעותיו בלהט, בין אם השומעים מעוניינים בכך ובעיקר אם לאו; דווקא
משום מוצאו, ואולי כדי להשכיח אותו, הדוכס רג'ינאלד פיתח עמדות אימפריאליסטיות
מאד, אם כי, בניגוד לנסיך ג'ון סטיוארט, מאד אנטי-קיידרהרציות; במהלך השנים, הזדמן
לו להתנקם בקרוביו הלא אהובים מרוטמיר, כאשר הפעיל את מלוא השפעתו בכדי שההידרו
סטים ינשלו אותם מנחלותיהם ויתעקשו על העברת השלטון בעיר הנמל הגדולה לידי
הפלוטוקראטים המקומיים.
הנסיכה
לין, לעומת זאת, נותרה גרומה כשהיתה, והזקנה אך הקצינה זאת; מאז ומעולם היתה קצרת
רוח וצרת אופקים, מעבר לענייני המוסר ומעט התחביבים שעניינו אותה. כיום, היא
חולנית למדי, שומעת בקושי אולם מסרבת להודות בכך ("מה אמרת, איש צעיר? מדוע
אתה לוחש? חוסר נימוס שכזה!"); מיודדת מאד עם הנסיך ריצ'ארד ("האחיין
האהוב שלי"), ופחות מזה עם בנותיה שלה, שהיא מקנאת בהן בסתר ליבה, ורוטנת על
המידות הלא צנועות שלהן, לשיטתה ("התלבטות וגנדרנות שערורייתיות שכאלו, בזמני,
נערות צעירות לא היו..."), ומשקיעה את מיטב זמנה בחמשת כלבי הפודל הגזעיים
שלה, כל אחד מהם יצור מפונק ובעל מזג בלתי נסבל בדיוק כמו של גבירתו. את בנה היא
אוהבת, אולם חושדת שהוא "הופך לבטלן חסר תקנה כמו אביו, האיש שלאסוני נישאתי
לו".
מאותו זיווג
שנוי במחלוקת, נולד הדוכס הצעיר, הנאה ונעים ההליכות (אף אם יש המלעיזים האומרים,
לא חכם בהרבה מאביו, שיופיו מועם בשל 'שתי עיניים מימיות, גדולות ומטומבלות
להפליא') וינסנט לאדנברידג' (2410); ולפניו שתי בנות, מירנדה (נולדה 2406, נשואה
למזכיר המושבות לשעבר ורעו הקרוב בהווה של נסיך הכתר ריצ'ארד, הרוזן פינהאם הידוע
לשמצה[2]);
ויוסטישיה הנאה ומהירת התפישה, שנודעה לשמצה ביהירותה המלוטשת (נולדה 2407).
בניגוד לגוון החיטה של אחיה ואחותה, יוסטישיה ידועה בשער חום-שחור מרהיב, ועיניים
ירוקות-כהות חדות תפיסה, שהולמות באורח מוזר את עורה החיוור מאד. אלא, שחרף יופיה
וחרף מעלותיה הרבות (ואין ספק, כי היא מוכשרת בתחומים רבים, ככל הנראה יותר מאחיה
ומאחותה), טרם הצליחה ליידי יוסטישיה להשיג לעצמה שידוך שיראה לה ראוי; לפי
השמועה, רקמה בעבר תוכניות להנשא לשאר-בשרה, הנסיך הצעיר אדוארד, אולם זכתה למפלה
מוחצת, משום שאדוארד הצעיר והאידיאליסט נגעל ממנה, פשוטו כמשמעו (מעל ומעבר
לאי-משיכתו הכללית לנשים, לפי השמועות, שיתכן כי יוסטישיה המאוכזבת והמושפלת
אחראית לכמה מהן).
צמד האחיות
המהודרות והיהירות, שלעיתים קרובות מאד מבלות ביחד, תפסו ברבות השנים מקום חשוב
בחצר המלכותית, הרבה מעבר לאחיהן נעים ההליכות (שאף הוא עודו בלתי נשוי, חרף
העובדה כי מעמדו הופך אותו לשידוך מבוקש מאד); ובאורח שכיום יתכן ועולה אף על זה
של אימן הקשישה והרגזנית, ששמיעתה הדרדרה עם השנים, ושל אביהם המשתווה להן במידת
נפיחותו, אולם נופל מהן בהרבה בשנינות ובמהירות התפישה. במישור הפוליטי, הרי
שמירנדה נספחה במידה רבה אחרי בעלה, ותומכת בסיעה האימפריאליסטית, כשהיא מזמינה
לעיתים קרובות את מנהיגה, לורד שאו, להתארח אצלה ולאכול על שולחנה; יוסטישיה,
לעומת זאת, מסרבת להתחייב לסיעה כלשהי, ומעדיפה לתמרן בין הכוחות השונים; אם כי
ממש כמו אחותה, היא מלגלגת בעדינות על עמדותיו האציליות והנאיוויות של אחיהן
הצעיר, ששומר אמונים לידידו הנסיך אדוארד (ושומו-שמיים, גם מגלה נדיבות רבה מדי,
מפעם לפעם, כלפי פשוטי-עם שדרכם מצטלבת בדרכו); אולם חרף כל ההבדלים וההערות
הארסיות, היחסים בין כל שלושת הצאצאים של הזוג לאדנברידג' טובים וקרובים למדי –
ככל הנראה טובים יותר מאשר בינם לבין הוריהם.
הנסיכה פיונה
ובתה רוזלין:
לעומתן, נותרה אחותו של הרברט עצמו, פיונה, כצל אילם ומפוחד, גם ובעיקר לאחר הכתרת
אחיה ומעברה של כל החבורה מן האחוזה הנידחת לארמון. את חייה הקצרים והאומללים בלתה
ברובן כשהיא מסוגרת בחדריה, ונאבקת במחלות רבות ושונות, שבסופו של דבר הכריעו אותה
בדמי ימיה. היא הושאה בנישואין לסר אדוארד גאלופ, שגריר ידוע לתהילה שאת רוב ימיו
בילה הרחק ממנה ומהידרוסט (פיונה סירבה, כמעט בהיסטריה, להתרחק מחדריה, ובוודאי
להפליג עימו אל מעבר לים); ומשלושה ילדים שילדה, נולד אחד מת, ואחת מתה בטרם מלאה
לה שנה. פיונה הותירה אחריה רק בת אחת, ליידי רוזלין גאלופ (נולדה 2411); עלמה
כתומת שיער, המזכירה באורח מוזר את צבעיה של דודה-רבה שלה מליסנד; והגם שרוזלין,
להבדיל מכיעורה הידוע לשמצה של מליסנד, נחשבת עלמה נאה מאד, הפכה לטיפוס מסתגר
ומוזר בפני עצמו; רוחשת תיעוב לחיי החברה של הארמון, מדברת בקול שקט וקשה להבנה,
ומסרבת להנשא וכמעט שאינה מופיעה בארועים רשמיים או מתרועעת עם אנשים שאינם חלק
מצוות המשרתים הקטן שאת נוכחותו היא מוכנה לסבול (ופחות מכל היא מוכנה לראות את
אביה, עימו היא בנתק כבר שנים). אם לא די בכך, הרי שהשמועה מייחסת לה מגוון מנהגים
מוזרים ודוחים, חלקם משעשעים מאד במובן המפוקפק מאד של המילה.
מרכלים עליה, כי היא מזלזלת לגמרי בחוקי הנקיון שחלים על ליידי במעמדה, ונתפסה
לפחות פעם אחת כשהיא מגהקת בארוע פומבי (לפי גרסה אחת), אוכלת בידיים, או מדיפה
ריחות לא נעימים (לפי גרסה אחרת); כי כאשר נחה עליה הרוח, היא מסוגלת לגלות בקיאות
בתחומים מוזרים, כולל כתבים עתיקים, ושכל חריף לא פחות משל ליידי יוסטישיה; אולם
בדרך-כלל, שיחתה מוגבלת ומשעממת מאד, ועוסקת בזוטות ובכך שהיא "עייפה ואין לה
כוח", באורח שלעיתים מתחרה בתלונותיה הצרודות של הנסיכה לין; אם כי היחסים
בין שתי אלו הם גרועים מאד; הנסיכה לין גיבשה מזמן דעה, שהיה ראוי להצליף בחצופה
הצעירה, עד שתזכר במעמדה ונימוסיה; וגרוע מזה, חמשת 'ילדיה החמודים' (כלבי הפודל
הידועים לשמצה) של לין שונאים את ליידי רוזלין הצעירה, ונובחים בכעס בכל פעם שהיא
מתקרבת; לא ברור בדיוק למה ("הם מעודנים, אצילים מלידה, החמודים הקטנים שלי.
הם לא יכולים לשאת את התנהגותה המוזנחת של זו").
כתב וערך:
גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.