הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.6: מחוזות האי
ההידרוסטי
4.6.9: מחוז פאנדרהייל
פרטים כלליים
שליט: המושל מטעם
הוד-מלכותו, לורד גרגור בראנדהאון (Brunthawn)
עיר המחוז: טמפסטרייג' (Tempestrage), כ-60,000 תושבים.
ישובים עיקריים אחרים: ווידו'ס טיר (10,000); דיפגורג' (5,000), קרוקינג (2,000),
גודווינ'ס האנד (2,000), פאנדראדג' (2,500).
כללי: מחוז
פאנדרהייל, כיום השער למחוזות הצפון להידרוסט, ידוע לשמצה כמחוז של סלעים מחודדים,
בקעות אבנוניות ומלחות אדמדמות-מים, שאדמתו רעה לחקלאות, ומעט מאד גדל בו, מלבד
שעורה מלוחה וגרועה ופירות קנה שמנוניים; גרוע מכך, שמו הוטבע לשמצה בדורות עברו
בזכרון ההידרוסטי, כמשרצה של פיראטים שמיררו במשך דורות את חייהם של יושבי החופים
של האי; ולאחר שמוגרו, ירשו אותם מבריחים מחוספסים וגסי-רוח. בזכרונם של המקומיים,
לעומת זאת, עברו הפיראטים של ימים עברו במידה רבה רומנטיזציה עם הדורות, והדבר
הוליד מגוון מסורות שמרגיזות את פקידי המלך כל פעם מחדש; שמות כגון Ol’Thunder ו-Black Bale
הפכו למושאי אגדות, כינויי משקאות ומקור בלתי אכזב לאגדות ולגאווה מקומית מחוספסת;
ואפילו מקור למריבות על עצי יוחסין בקרב חלק ניכר מהאצולה הזוטרה והמשפחות העתיקות
והמיוחסות של המחוז.
כיום, פאנדרהייל משמשת כשער לצפון, לאחר שאצילי הצפון המרדניים מוגרו והוכנעו כמעט
כליל; בנמל עיר המחוז טמפסטרייג', עוגנות המעבורות המביאות נוסעי דרך המלך החדשה
מנמל ברוקנרידג' שבצפון מחוז קלורן שבמרכז הידרוסט, משם ימשיכו בכרכרות, עגלות או
ברגל לכיוון צפון; באותו נמל, פורקות את מטענן סירות הנהר המפליגות עם אנשים ומטען
במורד נהר ווינטרדריפט (Winterdrift),
עליו מובל חלק גדול מהסחורות הבאות מהרי וייטהאבן; בנמל, נפרקים המטענים ומועברים
לספינות גדולות יותר, המפליגות מעיר המחוז המקומית אל ברוקנרידג' או הידרקרון.
הלכה למעשה, זהו אחד משלושת הנמלים המרכזיים של הצפון, ובעונות הקשות יותר, בעיקר
בעונת הסערות, הוא היחיד ביניהם שניתן לשימוש בטוח יחסית.
בדרך זו, עוגנות בנמל טמפסטרייג', שלוש פעמים בשנה, גם "הספינות
הזהובות", שמן הטקסי הישן של הספינות המלכותיות המעבירות כספי מיסים; ושם,
בפאתי הנמל, מתרחש גם הטקס השנוי במחלוקת, שבו מצחצחים נציגים מקומיים את הספינה,
זכר לנצחון צבאות הוד-מלכותו על הפיראטים של ימים עברו.
הנוף של
פאנדרהייל:
מחוז פאנדרהייל גובל משני עברים (מזרח ודרום) בים, אליו נופלת סדרה של מצוקים לא
גבוהים במיוחד, אולם סלעיים ומשוננים מאד ברוב המקומות; המזרח. במערב, הוא גובל
במים מרובי השרטונים והבוגדניים של האגם האפור, שמפריד בין פאנדרהייל לבין מחוז
האלסט; ואילו בצפון, גובל המחוז בגבעות וביערות האפלים והעצומים לגודל של מחוז
אולבראת'.
התוואי של פאנדרהייל נוצר, הלכה למעשה בידי שני גורמים עיקריים:
האחד: נהר ווינטרדריפט העצום השוצף אליו מצפון, ומתפצל לשני יובלים; היובל
המזרחי הסוער והקשה יותר לשייט, העובר סדרה של מפלי אבן שוצפים המסוגלים לרסק את
רוב הסירות לגזרים; והיובל המערבי הרחב והנוח יותר.
האחר: סדרה של גבנונים סלעיים חדים ומוזרים למראה, שראשיתה במעמקי האגם
האפור, והיא עולה מתוכו וחודרת למחוז פאנדרהייל ממערב, מתרחבת ומתפרשת על פני
חלקים רבים שלו, בעיקר אך לא רק במרכז המחוז. זאת, כאשר במקומות רבים הדבר נראה
מרחוק כאילו האדמה מצמיחה קוצי אבן בגדלים שונים; ולא בכדי מסופר, כי שבטים קדמוניים
שכוחים היו סוגדים לתוואי זה, כלקוצי הגב של לטאת ענק ישנה שכל המחוז יושב על גבה.
יוצא, כי חלקים רבים
במחוז נשלטים בידי נוף אבנוני של סלעים מחודדים וקוצניים ומתלולי אבנים, ביניהם
נאחזת צמחיה נמוכה ולא מלבבת למראה. פה ושם, בין קוצי האבן והמתלולים הסלעיים
הגדולים יותר, נפערים בקעים ועמקים בוגדניים, לעיתים תלולים למדי, שחלקם מגיעים
לעומקים של מאה ומאתיים מטרים מתחת לתוואי פני הים. העצים הם מעטים יחסית, רובם
מחטניים מזנים המותאמים למחוז, ולא אחת מצופפים במעגלים במקומות מסויימים, בהם
הגישה למי תהום ראויים לשאיבה קלה יותר.
זאת ועוד; השילוב בין כמות רבה של מי תהום מליחים יחסית, לבין כמות רבה של עופרות
ותחמוצות ברזל וחומרים דומים המעורבבים באדמה, יוצרות לא אחת גוון שליט,
אדמדמם-כעור, בתוספת אדמה מליחה, קשה לעיבוד ורעה מאד לרוב הגידולים החקלאיים;
זאת, לצד מלחות רדודות ומבאישות למדי שנוצרות בתחתית העמקים, ואשר למימיהן גוון
תואם, אדמדם עכור. עד כדי כך, שכמה מהגדולות שבהן, שבעין של בעל דמיון מפותח הן
מזכירות טביעת רגל ענקית, זכו לשם הלא מחמיא Udrahg’s Footsteps, על שמו של מלך או אציל סאר'ראו אגדי ששמו השתרבב לא אחת לאגדות
הקדומות יותר של המחוז.
הלכה למעשה, המקומות היחידים בהם גדלה צמחיה סבוכה ורגילה יותר, הם הרצועות שסביב
אפיקי נהר וינטרדריפט, כמו גם גבולו הצפוני של המחוז, שם מתחלפים המחטנים האדמדמים
בהדרגה באוכלוסיה של עצי אלון ומילה זקנים, מהסוג המאפיין מאד את מחוז אולבראת'.
במקומות אחרים, גדלים בעיקר אותם מחטנים, עץ מוזר שנראה כדבר-מה בין אורן לברוש,
בעל עלוות מחטים צולפנים ואדמדמה; שיחים קוצניים הנראים כאוסף קנוקנות קרניות
ומלאות חטוטרות, ועוד; השעורה המקומית, בחלקות הקטנות יחסית בהן היא גדלה, היא
בעלת טעם מלוח, הנחשב רע מאד בעיני אנשים מחוץ למחוז; ולגורל דומה זוכים מעט עצי
אגס ההרים והתפוח הצפוני שגדלים כאן, פה ושם. מעבר לאלו, הרי הפרי האכיל הכמעט
יחיד, הוא מעין שפופרת שעירה, מתקתקה-מלוחה ושמנונית, שגדלה מסוג של קנה ענקי שגדל
לא פעם מסביב לקוצי הסלע הגדולים יותר; אלא שאת עיקר הנוף תופסים לא הצמחים, אלא
האבנים: אותם קוצי-אבן (לעיתים מכונים גם 'אלמוגי יבשה'), פשוטי-להב או מסועפים,
כמה מהם בעלי צורות גבישיות או מעורבים בגבישים עמומים, שהאגדות מייחסות לכמה מהן
יכולת לזהור בלילות חשוכים מסויימים במהלך השנה; ואדיות הנופלים אל תוך מלחות
אדמדמות ובוגדניות; ומערומים וגלעדים בגדלים שונים; וכל זאת אדמדם-אפרפר, מכוסה
משך עונות רבות בערפילים סמיכים, או מוצלף באכזריות בידי הגשמים הכבדים שיורדים
כאן רוב עונות השנה; ורק בחורף, הוא מתכסה במעטה קצר-ימים של לובן מוכתם.
חרף העובדה כי המחוז מעולם לא היה מאוכלס בצפיפות, וודאי שלא מעבר לרצועת החוף
ואפיקיו של נהר וינטרדריפט, הרי פה ושם ניתן לראות גם את מעשי ידי האדם; שרידי
טירות ישנות על גבעות האבן, מתפוררות ונכנעות באיטיות לגשם ולרוח, ומחטנים אדומים
מרשרשים בחצרותיהם ומתוך מה שהיה פעם רפות, דירים וקסרקטינים בפאתי הגבעות; כפרי
אבן נטושים במעמקי ואדיות, במקום בו פעם ניצבה כניסה למכרה אפל שהתכלה וננטש לפני
דורות; מצבות כהות וגבוהות, מתבלות באיטיות, באתרים של שדות קרב עתיקים מהימים בהם
השתוללו במחוז שרי מלחמה, או מימי המלחמה העיקשת שניהל צבא הוד-מלכותו כנגד
הפיראטים והלורדים המקומיים שתמכו בהם. לפני דורות, בתקופת הכיבוש הקיידרהרצי וגם
לאחריה, הופקה מכאן כמות נכבדה של עפרות ברזל, לא אחת מהולה ברסיסים יקרים מפז של
אבני אודם-אש; אולם רוב המכרות הדלדלו מזמן, יצאו משימוש, וכמה מהם הוצפו בהדרגה במים
מליחים, או הפכו משכן ליצורים אפלים שהתגנבו לתוכם באין רואה, לאחר שהכורים (ולא
אחת, האסירים, השבויים ושאר עובדי הכפיה) נעלמו מן המקום.
טמפסטרייג': הישוב הגדול
היחיד במחוז, הינו עיר הבירה טמפסטרייג', על הנמל הגדול שלה, המקשר בין ספינות
הנהר לספינות הגדולות יותר המסוגלות להפליג בים או למצער לחצות את תעלת פיינדריף
לעבר מרכז הידרוסט. העיר בנויה ברובה מסביבם של שלושה מגדלים עתיקים ועצומים
לגודל: המגדלור הגדול; המגדל מפוחם הקירות המכונה Old Bale’s Roost, והמגדל המרובע, הרחב והנמוך מבין השלושה החולש על העיר מראש
גבעה, וזכה לשם Udrahg’s
Enclave, בשל מיתוס מקומי על מלך
או שר-מלחמה של הסאר'ראו שנכלא מתחתיו, אי-אז בראשית הימים.
חלקה של העיר עשוי אבן ישנה, והרחובות שקועים למחצה בתוך מימי התעלות שמוליכות אל
תעלת פיינדריף; חלקים אחרים, גבוהים ועלובים יותר, מורכבים מבתים חורקים, קטנים
וצפופים של קורות מעצי אורן-הדם, עם או בלי תערובת חצציות זולה ועמוד אבן גס
לחיזוק. ההזנחה, מלווה בתחושה שהשלטון המרכזי מתעניין בעיקר בנמל, וכל עוד
העניינים שם ובנתיבי הנהר זורמים על מי מנוחות, הוא עוזב פחות או יותר את המחוז,
ואפילו חלקים גדולים מעיר המחוז לנפשם, מלבד הטרדות וחיפושים מזדמנים אחר מבריחים
וסחורות מוברחות. התושבים, ברובם, מתפרנסים באורח ישיר או עקיף מהנמל; סבלים
ופורקי מטענים; בעלי מלאכה העוסקים בתיקון וניקוי ספינות; סתתי אבנים, רוקחי
משקאות ועוד כהנה וכהנה; כאשר מי שאינו מתפרנס במישרין מהנמל ומהנוסעים העוברים בו
(אזרחים ואנשי צבא גם יחד), מתפרנס בעיקר מהדייג; ויש אומרים, מהדייג באורח רשמי,
ומהברחות באורח רשמי מעט פחות.
בין השלטון המרכזי
לבין האוכלוסיה המקומית, בעיקר פשוטי העם, שוררים בעיקר יחסים של סלידה וחשד-הדדי;
בעיני השלטון המרכזי, חלק גדול מהאוכלוסיה המקומית מורכב מצאצאי-פיראטים שדם רע
נוזל בעורקיהם, והם מיועדים מעצם טיבם להיות גנבים, מבריחים ושאר בריות שאין ליתן
בהם אמון. בעיני המקומיים, השלטון המרכזי ופקידי המלך היו ונותרו נטע זר, נפוחים,
מתנשאים ובאורח כללי, לא ראויים לשום אמון או שיתוף פעולה, מעבר למינימום המתחייב
בכדי לא להפגע; ובכל זאת, מעדיפים שני הצדדים, בדרך-כלל, שלא למתוח את החבל יתר על
המידה; ומאז הנסיון הפתטי למדי לתמוך באצילי הצפון המורדים, אי-אז לפני שני דורות,
נשמר פחות או יותר השקט, מלבד מהומה או קטטה מזדמנת, בין אם לרגל תלייתם של כמה
מבריחים חסרי מזל שנתפסו, ובין אם מסיבות אחרות.
יש האומרים כי בשנים האחרונות, דווקא כוונותיו הטובות של המושל החדש, הרוצה לשפר
את מצבה של עיר המחוז, עלולות לשבור את האיזון העדין ולהוביל את כל הצדדים לצרות
צרורות. אמנם, אין הרבה חדש באי-ההתלהבות של הפקידות המלכותית מכמה ממנהגי המחוז -
כולל גרסאות מחוספסות לחגים הידרוסטיים, בהם מתלבשים המקומיים בלבוש של פיראטים,
ומעלים על נס, בסיפור ובעיקר בשיר את זכר אבות-אבותיהם הידועים לשמצה; אולם נראה
שהמלחמה שהכריז המושל החדש על כמה מאותם מנהגים, דווקא במסגרת יוזמות שהן לכשעצמן
מלאות כוונות טובות, עשויה להגדיש בקרוב את הסיאה.
גורם נוסף, שתרם
לעליית מפלס המתח ולגלישת צרות-צרורות אל תוך המחוז, הוא ספיחים ממאורעות 'מלחמת
הממזר האדום'; המקומיים, בעיקר פשוטי העם, הזדהו ברובם המוחלט עם האצילים הצפוניים
המורדים, הרבה יותר מאשר עם הפקידות המלכותית (מעטים, גם בפרברים המחוספסים של
טמפסטרייג', יעיזו לעלוב במלך עצמו, בדרך כלל יעדיפו להאשים ולקלל בלשון ציורית את
הפקידים, הפלוטוקראטים ואצילי החצר המושחתים המקיפים אותו). מסיבה זו, כמו גם כחלק
ממסורת המקלט ארוכת השנים של המחוז, ניתן בו מקלט ללא מעט צפוניים שנסו ממשטר
האימים של הנציב מק'הויסט והממזר האדום עצמו, כולל כמה וכמה מקציניהם של הלורדים
טמפסטווייל ומק'אולסט המתים. רבים מאלו לא ממהרים לשוב למחוזות שליטתו של
מק'הויסט, גם לאחר הרפורמות וצעדי הפיוס שכפה המלך על הפקידות שלו בצפון, לאחר
מותו של הממזר האדום עצמו. מנגד, חדרו למחוז בשנים האחרונות לא מעט בריונים ואנשי
אגרוף ששירתו את הממזר האדום עצמו, והם ממורמרים וכעוסים על הדחת יורשו מהשלטון,
והחקירות שנפתחו כנגד רבים מחבריהם בגין מעשי זוועה במהלך ולאחר המלחמה. השנאה
התהומית, עליית המתח, וההתקלויות בין הצדדים היו צפויות למדי – והוחמרו עוד יותר
עקב נסיונם של כמה מותיקי צבא הממזר האדום להשתלט בכוח הזרוע על חלקים מעסקי
ההובלה ובעיקר תעשיית מבשלות האלכוהול המקומיות.
הגעה ועזיבה: פאנדרהייל
מהווה כיום אחד משני "השערים לצפון" (השני הוא הפלגה בספינה הישר ממרכז
הידרוסט אל עיר הנמל הצפונית פורט סאלאן), והדרך המרכזית שמשמשת אנשים ממעמד פשוט
יותר, וכן סוחרים פשוטים וכוחות צבא העושים דרכם אל הצפון וממנו. יוצא, שרוב מוחלט
של המעבורות שמפליגות בין נמל ברוקנרידג' לנמל טמפסטרייג' הינן פשוטות וצפופות
יחסית, לתסכולם של קומץ הנוסעים ממעמד גבוה יותר.
ספינות הפאר והשעשועים היחידות שפוקדות את נמל טמפסטרייג', הן ספינות שמקורן במחוז
הלאנס העשיר והקרתני שבחופו המערבי של האגם האפור, וגם זאת בעונות מסויימות מאד
בהן אותו אגם סלעי ובוגדני בטוח יחסית לשייט; מתלוצצים על הג'נטלמנים ההאלנסים,
שהם מנסים לחקות בכוח את העשירים המופלגים ממרכז הידרוסט, ולכן הם 'מתעקשים'
להפגין נוכחות ולנקר עיניים – כמובן בנמל היחיד בהן תחשבנה הספינות הפרובינציאליות
שלהן למפוארות באמת; וכדרכם בקודש של בני הלאנס, הם 'מבלבלים במוח' של פקידי הנמל
המקומיים עם שפע של טפסים ונהלים, מסוגים שאפילו עבור הידרוסטי ממוצע, קל וחומר
עבור בן פאנדרהייל מחוספס ושונא רשמיות, נחשבים כטרחנות נפוחה מהסוג הגרוע ביותר[1].
מעיר הנמל טמפסטרייג', ממשיכה דרך המלך הצפונית להעפיל במתינות לכיוון צפון-מערב,
כשהיא עוברת בנוף הסלעי המדכא וסחוף הגשם של המחוז, עוקבת מגבוה אחר אפיק נהר
וינטרדריפט, ועוצרת מפעם לפעם בישוב קטן עם פונדק, לא אחת מבוצר כדבעי – מורשת
מימים ישנים יותר ובטוחים פחות.
הנוסע צפונה יכול לשכור מקום על ספינת נהר; וספינות רבות, בין אם הן משמשות את
הצבא ובין אם לאו, מפליגות במעלה הנהר בכדי להעמיס עצים וסחורות במחוזות צפוניים
יותר, אגב שהן משמשות במעורבב למטען ונוסעים, כולל לא אחת קצינים וסרג'נטים
המפליגים לחופשה או בחזרה אל יחידותיהם לאחר חופשה. עם זאת, הנוסע יאלץ להחליף ספינות
כמה פעמים במהלך הדרך, במקום בו אפיק הווינטרדיפט עובר דרך מפלים סלעיים (אתרים
שבעבר היו מועדפים ביותר על כנופיות שודדים אלימות; ולעיתים יש לכך עדיין שרידים
פה ושם).
צומת הדרכים של גודווינ'ס האנד: כך או כך, הן הנהר והן הדרך היבשתית הצמודה
אליו, עוברים דרך העיירה גודווינ'ס האנד, שיושבת על צומת הדרכים היחיד במחוז; כאן,
חוצה את דרך המלך דרך סלעית ומשובשת יותר, העוברת ממערב למזרח; במזרח, היא מתפתלת
אל בין העמקים הסלעיים והמצוקים סחופי הגשם של לב המחוז, דרך מספר אתרי קרבות
שכוחים ומקומות בהם חיילי צבא-הוד מלכותו צרו על מעוזי פורעי חוק או "עישנו
אותם החוצה"; עוברת דרך העיירה הגדולה דיפגורג' ("בירתו" של קלאן
אולדמור, ע"ע), ובסופו של דבר עולה בין הגבעות אל תוך פאתי מחוז אולבראת'.
במערב, לעומת זאת, חולפת הדרך על פני סדרת גשרים חצי-טבעיים מאבן שחורה, עולה מעל
המצוקים המשקיפים על האגם האפור מגבוה, וסופה שהיא נכנסת אל כרי הדשא הקרים של
מחוז האלנס.
ווידו'ס טיר: מהעיירה
גודווינ'ס האנד, דרך המלך הצפונית ממשיכה דרך אתר תליה ישן וידוע לשמצה שבו סיימו
את חייהם כמה וכמה ממנהיגיהם הישנים של הפיראטים והמורדים, ומתחת לשערי מצודת מכס
ישנה הנחשבת רדופת רוחות, ואחד המקומות הגרועים ביותר לשרת בו עבור חייל בצבא
הוד-מלכותו. זאת, כאשר היא ממשיכה לפלס את דרכה בעליות סלעיות מתונות ומעל פלגים
אדמדמים ומדיפי ריח לא נעים, בדרכה אל מושבת העונשין הישנה של וויד'וס טיר. כאן,
הנהר מתפצל לשניים ויוצר אי סלעי וגדול, עליו יושבת העיר הקטנה (10,000) שנושאת את
אותו שם, והיא הישוב הגדול ביותר במחוז אחרי טמפסטרייג'.
ווידו'ס טיר, עיר אבן בלה, לחה ומכוערת, רדופה בידי צללי העבר שלה עצמה, מן
התקופות הארוכות בה הועבדו אסירים, לעיתים עד מוות, במחצבות שלה ובמכרות הסמוכים,
שרובם כבר חדלו מלתפקד; תחילה אסיריהם של הכובשים הקיידרהרצים או הלורדים המקומיים
האכזריים שסרו למרותם; בהמשך אסיריהם של שרי שודדים שמשלו במקום, ובהמשך פיראטים
ומורדים שנאסרו והועבדו כאן בפרך עלי-ידי פקידי וחיילי הוד-מלכותו.
כיום, מושבת העונשין סגורה למחצה, לאחר פרק אחרון במעשי זוועה שידע המקום בתקופת
הממזר האדום; ולא נותר אלא כלא קטן אחד שעדיין מוחזקים בו אסירים, רובם מקרים
ישנים וקשים למדי, מהסוג שהוחרג מהחנינה הכללית שהכריז הוד-מלכותו, בכדי לפייס
ולסיים את סאגת הדמים הצפונית. אלא, שהצללים אחזו חזק בעיר ומסרבים להרפות ממנה;
והדבר ניכר גם באוכלוסיה הקשה והמחוספסת שיושבת במקום: אסירים לשעבר (חלקם עדיין
בפיקוח ואסורים ביציאה של מעל חמישה מייל מהעיר) וצאצאי אסירים; אנשים מקלאן
אולדמור הפראי והלא נעים, שעזבו את הגבעות; סוהרים משועממים ומרירים וצאצאיהם,
ועוד כהנה וכהנה. לווידו'ס טיר יצא שם, ובצדק, של עיר לא נעימה, שנוסע הגון יעדיף
לעזוב מהר ככל האפשר, שוכניה אנשים קשים ואלימים שמתקוטטים לא אחת בקטטות דמים זה
עם זה; ועדיף שלא להסתובב בפאתיה, בוודאי שלא לאחר רדת החשיכה.
לאחר שהנוסע המשיך
בדרכו הלאה, לאורך נהר ווינטרדריפט ששב והתאחד, הנוף משתנה והופך להיות נוף צפוני
קלאסי יותר, כאשר הדרך נוטשת סוף סוף את הסלעים והשיחים האדמדמים ומוכי הגשם של
פאנדרהייל בדרכה לעבר מחוזות הצפון, בואכה בקעת וייטדון (Whitedawn) ומעברי ההרים המפורסמים שלה.
הדרך הסלעית
ובני אולדמור:
הדרך הסלעית שמצטלבת עם דרך המלך באיזור גודווינ'ס האנד, מוליכה את הנוסעים
(מזרחה) אל ליבו הפראי של המחוז; שם, בין הסלעים והאגמים האדמדמים שבלב הבקעות
הבוגדניות, יושבים בניו של קלאן מושמץ בשם אולדמור; מורדים עקשניים ועושי צרות
בעבר, שנחשבים לברנשים בעלי מראה פרוע, נוחים מאד לכעוס ולנקוט אלימות, שחיים
בחוות מזוהמות בין שרידי כפרי אבן ישנים במעלה הגבעות, ו"לא ברור כיצד הם
מוציאים את לחמם, אולם וודאי שלא בדרך מהוגנת". נראה, שלא פחות וכנראה יותר
מתושבים מקוריים אחרים של המחוז, בני אולדמור נוהגים חשדנות ועוינות כלפי
הידרוסטים ממחוזות אחרים, בעיקר כאלו המשרתים את המלך, או מרחרחים במנהגים
הפגאניים למחצה ששימרו; ואין ספק, כי הם עדיין קשי-עורף וגאים באבותיהם ש"לא
כרעו ברך בפני שום לורד קטן ומושתן" (כך למשל, הם שימרו לא מעט סיפורים על
מלחמתם בלורדים לבית פאנדרהארן, וכיצד הבריחו אותם מ'השטח שלהם', לפני מאות שנים),
ומייחילים ליום בו הדברים ישובו לתקנם. ישנם הטוענים, כי הם שארי בשר רחוקים של
פראי-האדם הידועים באכזריותם מצפון הידרוסט, נתיניו של 'לורד המערות'; אולם גם אם
כן, למרות ואולי בגלל כמה וכמה סממנים משותפים, בין אותם שארי-בשר רחוקים נטושה
שנאה תהומית, ולא בכדי במלחמת הממזר האדום ועוד לפניה, לחמו הצדדים משני צידי
המתרס, והתגאו באבדות ובמעשי האכזריות שעוללו אחד לשני; מבחינת בן אולדמור, אין כל
פסול בהוקעת ראש ערוף של אויב לפני הבקתה שלך; ושאר מנהגים שיגרמו להידרוסטי ממוצע
בחילה עזה.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.