הקדמה
| העידנים הקדומים
| גזעים
| גאוגרפיה
| היסטוריה הידרוסטית
| המערכה
| יצירת דמות
האי
ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.1
הקדמה ותיאור כללי
4.1.1:
אגדת ואראת'וריה ויצירת האי ההידרוסטי
האי הגדול והמוזר שבלב ים הצעיפים המרקדים
ריתק מאז ומעולם את מחשבתם של שוכניו ויריביהם כאחד, נוכח אופיו החריג אשר נתפס
בעיני רבים כ"נטע זר" בלב הסביבה החמימה של ים הצעיפים המרקדים. כמה
מיתוסים אמת'וריים, אליהם הצטרפו באורח מפתיע תאוריות של מלומדים הידרוסטים,
טוענים כי האי ההידרוסטי בצורתו הנוכחית הוא אי צעיר מאד, יחסית, בתוך העולם
הידוע, וכי למעשה נוצר בשל ארועים טקטוניים חריגים בעוצמתם שהתרחשו במסגרת
המגה-אסון של "גשם הכוכבים הבוערים", ששינה כליל את פני העולם לפני
כ-5,500 שנים.
כמה אגדות אמת'וריות רומזות כי בימים
קדומים מאד, כאשר בני האדם היו גזע צעיר ופראי על פני ארצותיה החמות והיפות של אלת
השמש, היה ים הצעיפים המרקדים קטן בהרבה, ולמעשה לא היה מדובר כלל ועיקר בים גדול
ועמוק, אלא בשרשרת של ימות רדודות ומרהיבות בתוך עמק עמוק, בתולי ופורה להדהים בשם
ואראת'וריה; באותו עמק, בין דקלים קדמוניים ושאר צמחי פרי ועצים אדירים לגובה, חיו
בני-אדם קדומים, חופשיים ואוהבים תחת אורה של 'אמנו השמש', וחלקו את האדמה עם
דמויי-אנוש אחרים וחיות קדמוניות.
אלא שאז, בא החורבן הגדול, ו"התהפכו
קרביה של הארץ"; האמת'ורים, כדרכם, מאשימים את "רוחות הצפון
המרושעות" (הגם שהם מערבבים באורח בוטה למדי בין החורבן העולמי של שנת 5,500
שנים, שלדעת רוב המומחים קשור דווקא באלת הכאוס, לבין מאורעות מאוחרים יותר
שקשורים לבואן של הולקיריות מן הצפון). מאידך גיסא, אין ספק כי 'גשם הכוכבים
הבוערים', ומגה-רעידות האדמה וההתפרצויות הוולקניות שבאו עימו, אכן חרצו את גורלו
של אותו 'גן עדן' קדום; העולם הידוע נקרע לשניים, ואמצעו נפערו המיצרים העמוקים,
דרכם פרץ הים מצפון ומדרום, והטביע את ואראת'וריה, הופך אותה ל'ים הצעיפים
המרקדים', כפי שהוא מוכר כיום.
אלא, שלהבדיל מרוב-רובו של העמק, ששקע
למעמקים, הרי שחלק ממנו דווקא נדחף בכח עצום כלפי מעלה; המלומדים מתארים מסה עצומה
של סלע וולקני שחור שעלתה בכח רב מתוך לב העולם, לחצה את הקרקע מעליה וקרעה אותה
לשניים, בעודה נדחפת הרחק מעלה, גבוה מעל פני הים החדש שנוצר בלב העולם. כך, נוצר
אי חדש ועצום בלב הים, בעל מרקם סלעי כהה (אפור-שחור בעיקרו), שונה לחלוטין
מהארצות החוליות והרכות יותר שלאורך חופי הים.
4.1.2: תאור כללי של האי ההידרוסטי
האי ההידרוסטי, שאורכו מצפון לדרום עולה
על 2,000 ק"מ, הוא אי סלעי במקורו (הגם שחלק גדול מהסלע נשחק בינתיים לקרקעות
פוריות מאד), שניכר היטב – גם ממרחק רב – ברכס "הרי השדרית" שחוצה את
חלקו הגדול מצפון לדרום; רכס כהה ופראי, בעל פסגות צרות ותלולות עשויות אבן כהה,
שאכן נראה ממרחק כשדרית קוצית של זוחל ענק. בחלקו הדרומי של האי, דועכים הרי
השדרית אל תוך רכסי גבעות מיוערות, ואילו בחלקו הצפוני, הן מתחברות לרכס ההרים
העצום של וייטהאבן, שכמה מרמותיו נישאות מעל גובה של 2,500 מטרים מעל פני הים.
מעבר להן, סגורה בתוך מעגל הרים מעורפל תמיד, מצויות הרמות הקפואות של האמראב –
פלא עולם מפוקפק, ומקור ל'ביצת הדרקון הקרה', שהופכת את אקלימו של האי כולו לגשום
מאד, וקריר בהרבה מסביבתו הסוב-טרופית. רמות אלו, קפואות ועוינות מדי בכדי לשמש
מקום התיישבות לבני-תרבות, נראות הולמות בהרבה את יבשת פארלאריה הקפואה, ומהוות
מקור לתעלומה מוזרה של עיוותי מרחב-זמן (ע"ע בהמשך).
האי ההידרוסטי עצמו, מדרום לרמות הקפואות, מפורסם לפי הסטריאוטיפ כ"אי של שני
גוונים": ירוק של הצמחיה השופעת הגדלה במישורים העצומים וברוכי הגשם, ואפור
של ההרים ובעיקר של השמיים, הסגריריים וגשומים בחלק גדול מאד של השנה. הגשם אכן
תדיר מאד, ויורד בממוצע (בעוצמות משתנות) בין שמונה לתשעה חודשים בשנה. הים סביב
הידרוסט (ולמעשה, חלקים גדולים מים הצעיפים המרקדים בכלל), הוא ים מסוכן וסוער,
בעיקר בשל המפגש התמידי בין זרמי "החזית הקרה" שיורדת מן ההרים המקיפים
את רמות האמראב הקפואות, לבין האוויר וזרמי הים החמים של ים הצעיפים המרקדים, מפגש
היוצר 'חגורת סערות' פעילה ומסוכנת מאד, שיכולה להיות מלכודת מוות לספנים בלתי מנוסים.
האיזורים הגרועים ביותר, מבחינה זו, הם הים סביב הריה התלולים של צפון הידרוסט,
וכן החוף ההידרוסטי המערבי (שלא בכדי, לא הצטיין מעולם בנמלים פעילים מדי לסחר
ים), המצוי קרוב במיוחד לאיזור ההתנגשות הישירה בין החזית הקרה לזרם הים האמת'ורי
החם.
עונות הגשם הרבות ברוב חלקי הידרוסט עושות
חלקים רבים מאדמה ללא הולמות גידול כמויות גדולות של חיטה; תחת זאת, הגידול הנפוץ
ביותר בחלקים אלו של הידרוסט הוא "דגן הגשם", סוג של דגן בעל גוון
חום-אדמדם, הגדל היטב באקלים קר וגשום מאד, ומסוגל להצמיח שניים עד שלושה יבולים
בשנה. אלא, שאליה וקוץ בה; הקמח שניתן להפיק מדגן הגשם הוא גס וסמיך, וקשה מאד
להפיק ממנו לחמים ראויים לשמם. מסיבה זו, ברוב איזורי הידרוסט, לחם הוא מצרך
מותרות (מאחר ואת קמח החיטה יש לייבא מדרום הידרוסט או ממעבר לים), והאיכרים ושאר
פשוטי העם ההידרוסטים חיים בעיקר על מה שמכונה "דייסת גשם": דייסה
סמיכה, עשירה ובעלת טעם גס למדי, שמופקת מקמח דגן השם. גם היין, מטיבם של דברים,
נחשב למותרות מסיבות דומות, והידרוסטי ממעמד נמוך ישתה בדרך-כלל בירה, שמופקת
משעורים הגדלות בעיקר בחלקיה היותר צפוניים של הידרוסט, שיכר תפוחים, או מיני
תוצרים זולים וחזקים שמפיקות מזקקות הזרועות במקומות רבים ברחבי הידרוסט.
4.1.3: איזורים גיאוגרפיים ומחוזות באי
ההידרוסטי
מקובל לחלק את האי ההידרוסטי למספר
תת-חלקים, שלכל אחד מהם אפיון נפרד משל עצמו.
"הידרוסט הקלאסית" או
"מרכז הידרוסט": שם לא מדוייק זה כולל את מחוז הבירה (מחוז היידראו), ואת שלושת המחוזות
המישוריים הגדולים שממזרחו, צפונו ומערבו: פארנס (Fernce), קלורן (Klorn), והמחוז
הפרובינציאלי והפראי יותר האסטור
(Hastor), שהיו הציר
עליו נבנתה המונארכיה ההידרוסטית עוד מימיה הראשונים. אלו מחוזות עם נוף שטוח פחות
או יותר, מלבד שוליהם הצפוניים (בואך תעלת פיינדריף) ושוליהם המערביים, שם הם
נפגשים בגבעות המיוערות והעוינות שבבסיס הרי השדרית (וכמה חריגים נוספים, כמו צוקי
ההיידראו עליהם יושבים חלקים מעיר הבירה).
איזור גדול זה היווה, במשך דורות על
דורות, את "אסם הדגן" של הבירה עצמה, והינו המקור לסטריאוטיפים הנפוצים
על ההידרוסטים בכלל, ועל החקלאים ההידרוסטים והאקלים ההידרוסטי בפרט. המדובר,
כאמור, באיזורים שטוחים ענקיים, שמלבד קומץ גבעות וכמה יערות דלילים פה ושם,
מורכבים מנוף אינסופי של שדות, רובם מנוצלים באורח פעיל לחקלאות, בעיקר של
"דגן הגשם" המפורסם של הידרוסט; לצידו, אפשר למצוא מעט שעורים, דלועים
וסלק, כמו גם גידול של חזירים ופרות. שלטון האצולה נעלם באיזורים אלו כמעט כליל
לפני דורות רבים, ובדור האחרון איבדו רוב בתי האצולה העתיקים של האיזור גם את החלק
הארי של רכושם הפרטי לטובת מתעשרים חדשים ומתוחכמים שצברו הון בקולוניות. ברוב
חלקי האיזור, נפגעו קהילות האיכרים באורח קשה מאד מן המדיניות האגררית החדשה של
אוצר המלך, שנועד לרכז את האדמה בידיים מעטות ו'יעילות', ולהחליף את האוסף הלא
מסודר של גידולים לצריכה עצמית ומסחר זעיר בשדות ענק אחידים ומנוהלים מלמעלה.
איכרים רבים נושלו מאדמותיהם ונאצלו לעקור חסרי כל לערים, עקב גידור הולך וגובר של
אדמות על-ידי הבעלים החדשים, שאינם נוטים להכיר במנהגים הישנים. לעומת זאת, עלו
כפורחים מעמדות חדשים של בעלי אדמות בינוניים ובינוניים-גדולים, שנראים ומתנהגים
כמו סוג של בורגנות אגררית, ואלו מתערבים יותר ויותר בשלטון במחוזות, והופכים
לגורמים שהנציבים המלכותיים חייבים לחלוק להם כבוד ולהתחשב בדעתם.
בכמה מקומות בשולי המחוזות הללו, בעיקר
במערב האסטור, קיימות עדיין קהילות כפריות שמנסות להאבק על קיומן ולמנוע השתלטות
של מתעשרים חדשים על נכסיהן; בכמה מאלו, גברו והלכו מרירות כלפי השלטון המרכזי
שנתפס כמי שהפקיר אותן, ועימו נטיות להסתגרות, ואפילו קנאות וקסנופוביה – בעיקר
כלפי כל מה שמריח כ"בא מהקולוניות".
האיזור יוצא הדופן באיזור זה הינו כמובן
עיר הבירה הידרקראון, הכרך העצום המתפרש ממסביב לאגם היידראו, על ובין שני רכסים
סלעיים המקיפים את האגם מצפון ומדרום; את העיר, שנתיב ההגעה המקובל ביותר אליה הוא
בהפלגה במעלה נהר ההיידראו, מקיף ענן ערפיח כהה ועצום הנפלט ממאות הארובות של
הסדנאות שלה, ועומד כבד מעל מימי אגם היידראו; אגם ונהר ההיידראו, באורח לא מפתיע,
הם מזוהמים מאד, ומימיהם עכורים, בגוון דוחה של חום-ירקרק.
דרום הידרוסט: חלקיו הדרומיים של האי-הגובלים בתעלת
קלאריליה על מפרציה העמוקים, הם איזור מישורי מעט פחות, ונוטה יותר לרכסי גבעות
נמוכות ובינוניות מאשר מרכז הידרוסט; כמו כן, ובניגוד למרכז, הרי שמסיבות שונות,
נותרו באיזור זה רבים מהאדונים הפיאודלים הישנים על מכונם, אף כי חלקם אימצו לעצמם
מנהגים ושיטות שונים מאד מאשר אלו שאפיינו את אבותיהם בעבר. המאפיין המרכזי של
איזור זה, הינו שההשפעה האקלימית של "ביצת הדרקון הקפואה" מהצפון מורגשת
כאן הרבה פחות, אם בכלל, וככל שמדרימים, כך האקלים הופך יותר סובטרופי, ודומה יותר
לזה של רצועת האמתיסט. מסיבה זו, גם הגידולים החקלאיים באיזור זה שונים מהרגיל
ברוב חלקי הידרוסט: החיטה תופסת את מקומו של דגן-הגשם, ובאיזורים הדרומיים יותר
ניתן למצוא פרדסים של פירות הדר וכרמים; מאידך גיסא, בשל תוואי השטח, השטחים שניתן
לנצל לחקלאות מעטים יותר, וקשה למצוא כאן שדות ענק כפי שיש במרכז הידרוסט.
רוזנות קאלינגהאם: מכל איזורי דרום-הידרוסט, זהו האיזור
הסובטרופי והמיוער ביותר; כמו-כן, נהוג לחשוב כי בעורקי תושביו זורמת הכמות הרבה
ביותר של דם אמת'ורי וקאהנדברישי, מה שהופך אותם מניה וביה כ'חשודים' בעיני
הידרוסטים רבים מאיזורים אחרים, וזאת במיוחד נוכח העבר והווה הבעייתי של המחוז.
באורח כללי, כבר לפני אלף שנים היתה ההשפעה של התרבות הקאהנדברישית הנוצצת והנהנתנית
על רוזני קאלינגהאם ניכרת מאד; ולא בכדי, מסופר כי באיזור קאלינגהאם, ובעיקר
בחופים המפורצים של תעלת קלאריליה מגדלים וסוחרים לא רק בגידולים רגילים, אלא
בכמות לא מבוטלת של צמחי הזיה מסוגים שונים, שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית.
בשלב מסויים ניסו רוזני קאלינגהאם להתמרד ולהקים ממלכה עצמאית בעל אמונות ומנהגים
דומים לשל קאהנדבריש – נסיון שדוכא בכח ובאכזריות רבה. כיום, מנצל רוזן קאלינגהאם
את האוטונומיה הפיאודלית המוקנית לו, בכדי להפוך את מחוזו ל"בירת
הרדיקלים" בהידרוסט, ומנהל סחר ענף עם קאהנבדריש, שגם כיום לא נואשה מלהשפיע
על האיזור.
דוכסות האנינגלור: יריבה ותיקה של קלינגהאם, שרובה שוכן על
אי; כשם שיריבתה מושפעת ומעורבת מאד בהווי של קאהנבדריש, כך האנינגלור מושפעת מאד
מהווי של הנסיכויות הקיידרהרציות של מערב חוף העשן, ובעיקר גאלמאייר. במשך דורות
רבים, שימש נמל פורט האנינג כתחנת מעבר חשובה לספינות המפליגות מחוף העשן אל
היידרקרון, וכיום נמצאות שם המספנות הגדולות של הצי ההידרוסטי (לצד בסיסו שבפתח
עיר הבירה עצמה(. האנינגלור, שדוכסיה קיימו
מאז ומעולם מסורת של נאמנות למלך, נחשבה ועודה נחשבת כ"בירת הצי",
ומתגאה בכך (וכן במשרות הרבות שמילאו דוכסי האנינגלור בחצר המלך במרוצת הדורות,
וגם כיום), תוך נסיון לבדל עצמה בדרך זו משכנתה השנואה קאלינגהאם.
דוכסות צלרהיים: דוכסות בשם בלבד, שאיבדה מזמן את אדוניה
הפיאודליים; ההיסטוריה של בית הדוכסים המכשפים של צלרהיים נקטעה באורח סופי בעת
נסיון ההפיכה ושלטונה קצר הימים של מועצת המכשפים ההידרוסטית במאה הקודמת. מה
שנותר מאחור הוא מחוז עני יחסית, סובל תדיר מסערות ומהרעת פני הקרקע, כמו גם
מטפטוף של הביצות ממחוז סאות'וואש הסמוך; באורח כללי, קהילות האיכרים המקומיות
נותרות פחות או יותר אוטונומיות, בעיקר מאחר ולאיש אין אינטרס מיוחד להפריע להן או
להשתלט על האדמות הדלות שלהם. בעבר, זכה המחוז מן העובדה, כי אדמותיו החמימות
והלחות הן כמעט האיזור היחיד בהידרוסט בו ניתן לגדל אורז, אולם בשני הדורות
האחרונים, עם הקמת והתחזקות האימפריה, נעשה זול ויעיל ליבא כמויות גדולות של אורז
משובח יותר מרצועת האמתיסט ומן המושבות בדרום. מספרים,כי כמה מהרדיקלים של
קאלינגהאם עשו לעצמם מנהג, לנצל את העוני במחוז זה בכדי לתור אחר נערות יפות,
ה"מיובאות" לקאלינגהאם בתור פילגשים, ו"נערות מסיבה", דבר
שמרגיז מאד את האוכלוסיה המקומית.
רוזנות סאות'וואש: מחוז ביצתי אומלל, שרובו אדמת ביצה מוצפת. בעבר, שימש
המקור הכמעט יחיד הן לכריית אקלריינט והן למיני תבלינים, עד אשר – גם כאן – הפכו
הקולוניות למקור יבוא זול ונוח בהרבה בשני הדורות האחרונים. אנשי סאות'וואש חיים
על הנהרות שלהם, וחייהם כוללים התמודדות כמעט בלתי פוסקת עם כוחות הביצה, בין היתר
גזע אנושואידים קדום ותוקפני בשם סארהול, ומושבה של אסירים נמלטים שהפכה מזמן
לקללה.
מערב הידרוסט: מחוזות ואלנסטון, צילדן וריברהייז,
ידועים באגמים קטנים ומרהיבים ובערי אבן עתיקות ויפיפיות (כולל העיר העתיקה של
ואטרוויל, שרחובותיה הן תעלות מים, והוקווינד שעל ברכי ההר, החצובה בחלקה בסלע.
האיזור נחשב ככור-מחצבתם של כמה מבתי האצולה העתיקים והמפוארים ביותר של הידרוסט,
כולל ובעיקר בית הדוכסים ווסטמורשילד, הנאבק כיום על שרידי אדמותיו כנגד ידם
הארוכה של סוחרים זריזים ומלווים בריבית מבין המתעשרים החדשים. באורח כללי, תוואי
השטח דומה מאד לזה של מרכז הידרוסט, אולם הנהרות ומקווי המים הרבים יותר, כמו גם
הסערות הבאות תדיר מן המערב, הופכות אותו למוכה סופות וקשה יותר מבחינת האקלים,
נוטה מאד להצפות חוזרות ונשנות. כמו כן, לפחות בתקופות קדומות יותר, סבלו המחוזות
הללו מפשיטות חוזרות ונשנות של שרידי הפראים העתיקים שמצאו מחסה בין הרי השדרית,
ובעיקר שבט היוג'קליף הידוע לשמצה, שלא חיבבו את מחצבות האבן הרבות שפעלו לרגלי
ההרים. תושבי המחוז למדו, מזה מאות על מאות של שנים, לחיות בצל הנהרות וההצפות
החוזרות ונשנות, ונחשבו לשייטי נהרות ודייגים מצויינים. התושבים המקומיים חיים,
כמו במרכז הידרוסט, על דגן הגשם, ולצידו סוגי דלועים וקומץ יבולים אחרים הגדלים
באדמות הלחות והמוצפות תדיר.
צפון-מזרח הידרוסט (מחוזות הלאנס, פאנדרהייל, אולבראת',
סאלאן): מצפון לתעלת פאנדריף, הארץ שמשתרעת בין האגם האפור הסלעי והבוגדני, עד
לצילם של הרי וייטהאבן, היא איזור גבוה, קר ומיוער יותר מאשר מרכז הידרוסט. עצי
המחט מתרבים והולכים ככל שמצפינים, הקרקע עולה מעל לגובה פני הים, והיא מנומרת
בסלעים רבים וביערות קדומים ועתיקים יותר מאשר ניתן למצוא במרכז האי; אחד
המאפיינים המרכזיים של האיזור הזה הינו נטייתו לערפל כבד, משמגביל את הראות והופך
חלקים מתוואי השטח למסתוריים ומוזרים יותר למראה, וגם מסוכנים יותר. דגן הגשם מפנה
בהדרגה את מקומו לשעורה, תפוחים וגרגירים, שהם הגידולים הנפוצים ביותר ברוב
המחוזות. באותה מידה, מתמעטים גם החזירים והפרות, ומפנים את מקומם לכבשים ועיזים.
האוכלוסיה באיזור זה היא מה שמכונה
"צפון-הידרוסטים" (ובלעג, גם "קרופיס"); עם של חוואים קטנים,
בעלי רוח קהילתית יותר, ונטיה לשמר מנהגים רבים מהידרוסט היותר עתיקה, לרבות
שרידים לתרבות השבטית הקדומה ששררה לפני שעלה בידי המלכים להכניע את כל השבטים
הסוררים. פולחן הפנתאון ההידרוסטי מקבל כאן צורה מוזרה ודרואידית בהרבה; במקומות
רבים, האנשים מקדשים את העצים הקדומים, ויכולים להפוך לאלימים מאד אם הללו
מאויימים – כפי שגילו כמה נציבים מלכותיים בדרך הקשה מאד. כיום, האיזור עומד עדיין
בצילה הקודר של 'מלחמת הממזר האדום' – המלחמה השלישית והאכזרית ביותר בין אצילי
הצפון לבין שלוחי הכתר, שחיסלה או נישלה חלק גדול משושלות הצפון, מהן כאלו שזכו
לאהדת האוכלסיה. בשל פגעי המלחמה ומה שבא אחריה, הרי שגם כאן נעקרו רבים מאדמתם
ונאלצו להגר לערים בתנאים לא-תנאים.
לכן, רבים מהאוכלוסיה המקומית שוטמים את
השלטון המרכזי, ומקדשים את זכר האצילים המתים שלהם; הנאמנות לכתר חלשה למדי, ורבים
עודם חולמים על ממלכה צפונית עצמאית, כפי שהתקיימה לתקופה קצרה במאה הקודמת. לכך
מסייע, בין היתר, גם השוני בין האוכלוסיה המקומית לאוכלוסיית מרכז הידרוסט בכל
הנוגע למבטא הדיבור, מנהגים ועוד, מה שמזכה את המקומיים לא פעם ליחס משפיל.
רוזנות האלנס: המחוז היחיד באיזור זה ששמר על שלטון
חלקי של בתי האצולה הישנים; האגדה מקשרת את שמו לנסיכויות האלנסיליי שבצפון הרחוק,
ולנסיך-סוחרים שהוגלה לפני למעלה מאלף שנים עם עדתו מאותם איזורים לאחר שיריביו
גברו עליו; בהידרוסט, הסכים המלך להעניק לו נחלות, אם יבנה מאחזים על גדות האגם
האפור הבוגדני, ויחסום את המבריחים ושודדי הים ששרצו שם באותן תקופות. כיום, הלאנס
נראית כארץ שוקעת, הפרושה אורך החופים הסלעיים של האגם הגדול, ומתפרנסת מחקלאות
קטנה, מעט דגה ומחצבות אבן. כאשר מעבר לכך, היא נעזרת עדיין בעובדה, כי היא פרושה
לאורך דרך המלך העולה צפונה, מה שמאפשר עדיין פרנסה לפונדקים רבים. ההאלנסים
נחשבים כיום כעם פרובינציאלי, רחוקים מאד מדימוי הסוחר הערמומי והמתוחכם של
אבות-אבותיהם הקדומים; אפילו הנוף ההאלנסי אפרורי מאד, והמראה שנקשר עימו יותר מכל
הוא חופים שוממים מתוכם מזדקרים סלעים כהים ונוטפי אצות, שביניהם פזורים שברי כלי
שיט.
אולבראת': אחד המחוזות המיוערים והמוזרים יותר של הידרוסט, שרבים מתושביו,
בעיקר אך לא רק בכפרים, שמרו על מנהגים שבטיים קדומים, הגם שמסוגים שקטים יותר
ולוחמניים פחות מאלו של שבט ההיוג'קליף ההררי. המחוז מפורסם מאד בנוף הערפילי שלו,
ובנטיה של יושביו להקים פסלי אבן בדמות דורסי-לילה, שכנראה קשורים לזכרו של פולחן
דרואידי עתיק שהיה מקובל באיזור לפני דורות רבים; ולמרות שאיש אינו מדבר על כך,
הרי שכמה וכמה יזמים עשירים מבחוץ, שדיברו יתר על המידה על "הבאת
הקידמה" ובירוא יערות, היו קורבן למחלות ולתאונות מוזרות. לאולבראת', מזה
דורות רבים, אין לא אציל ממונה ולא נציב מלכותי, והשלטון מסור לידי מועצת זקני
המחוז, שבאים הן מעיר המחוז נייטסונג והן מישובי ספר, כך שהחלטות מתקדמות לאט מאד.
עד היום, אולבראת' מייצגת בעולם המושגים ההידרוסטי חשיבה איטית ויסודית, עם יותר
משמץ של גוון מיסטי, שלעיתים קרובות היא כה עמוקה עד שהיא אינה מביאה לשום תוצאות
ממשיות.
סאלאן: מחוז גדול זה, שהיה בעבר עשיר למדי, חש
על בשרו יותר מכל האחרים את מוראות מלחמת הממזר האדום, ועבר – באלימות רבה – מידי
האצולה המקומית ונכבדי הערים, שקודם לכן קיימו מעין סטטוס-קוו מסובך ביניהם,
לשלטון היחיד של הנציב המלכותי סר הנרי מק'הויסט. מק'הויסט, אדם קשה שאינו מסתיר
את הבוז הגזעני שלו כלפי הצפון-הידרוסטים, דוגל בתאוריית שלטון פשוטה מאד: נצל את
הקרקע והמשאבים עד הסוף, והכה באגרוף ברזל בכל מי שיעמוד בדרכך. באורח לא מפתיע,
קצב השינויים בבעלות על האדמות, בירוא האדמות וזיהום המים בסאלאן הוא הגבוה ביותר
בהידרוסט, אולי אחרי איזור היידרקרון עצמה. מק'הויסט, ששולח מדי שנה סירות עמוסות
אסירים כבולים למושבת העונשין באי-הנחושת, ומקבל בתמורה לא מעט טובות הנאה אישיות
שהפכו את משפחתו לעשירה וחזקה מאד, מנהל מאבק דמים (גם אם כיום על אש קטנה) מול
מורדים מקומיים, מול דוכס נורהולם שעודו מתבצר במבצרו האדיר שבמזרח הרי וייטהאבן
הצופים על המחוז מלמעלה, ומול הראהל'זארק המקומיים, שגורשו בחרפה מסאלאן ומסתתרים
אף הם במרומי המצוקים שמעליה, תוך ניהול קרב מאסף כנגד נסיונם של "ההידרוסטים
החדשים" להפעיל את מכרות אודם האש בתפוקה מלאה. השינויים במחוז הביאו,
במישרין ובעקיפין,בכך שלמעלה משליש מאוכלוסיית איכריו נעקרה במהלך הדור האחרון,
הוחלפה בפועלים שכירים ובאסירי עבודה, ונאלצה להגר כמעט בחוסר כל אל הערים, ובסופו
של דבר (ברובה) להיידרקרון.
פאנדרהייל: מחוז סלעי ומפורץ השוכן מצפון לתעלת
פיינדריף, והתפרסם בעבר בכך שהיה משרץ של כנופיות שודדים חמושות היטב ופיראטים,
שבנו קינים קשים לגישה בחוף הסלעי והקשה לגישה של צפון התעלה. עיר המחוז
טמפסטרייג', היתה במשך דורות רבים עיר חסרת חוקים, שנוהלה לא אחת כמאורת שודדי-ים
לכל דבר; אלא שימים אלו תמו מזמן, הפיראטים הונסו, הוטבעו או סיימו את חייהם על
חבל התליה של אנשי הוד-מלכותו, וכיום מדובר במחוז ספר משעמם ודל ש"עתידו
מאחוריו", ושרק חובבי מסורת פיראטים
מוצאים בו עניין.
צפון-מערב הידרוסט (מחוז הלגון): היער העצום של הלגון, הוא
בלא ספק האדיר ביערות האי ההידרוסטי; מרחב אינסופי של עצים צפופים, עתיקים, שביחד
עם האקלים הקר והסוער אינם מעודדים חקלאות או ישובי אדם גדולים; היער, המשתרע
במרחב העצום שבין הרי וייטהאבן מצד אחד, לחוף הים הצפון-מערבי הסלעי והסוער מהצד
האחר, הוא כה סבוך וגבוה, עד כי במקומות רבים בתוכו נישאים העצים לגובה של עשרות
מטרים, ומסתירים כליל את השמש. רוב המחוז, באורח טבעי, אינו מאוכלס בישובי קבע,
ומעט התושבים בו הם שרידיהם של שבטים ישנים שבקושי נשתנו עם הזמן, ואשר בניהם לא
מחוברים כלל ועיקר לעם ולמורשת ההידרוסטית ככזו; ישנן גם שמועות על מעוז סודי של
דמויי-אדם (לפי אחת השמועות, קאהרויאנים) החבויים בעיר סתרים בין שורשי ההרים
במזרח המחוז, הרחק מעיניהם הבולשות של השלטונות ההידרוסטים.
האוכלוסיה האנושית המתורבתת באיזור חיה
ברובה לאורך החופים, ומתפרנסת בעיקר מחטיבת והובלת עצים בדוברות במים הבוגדניים של
חופי המחוז, כמו גם מסחר בפרוות וחלקים אחרים של היצורים המסתוריים המאכלסים את
הלגון. רוב האוכלוסיה, שכ-70% ממנה מתרכז בעיר המחוז בלאקטרי, הם למעשה צאצאיהם של
מתיישבים קיידרהרצים שהובאו לכאן בידי שלטונות הכיבוש של אחוות המוות, שמשלו
בהידרוסט בתקופת "ליל האימים הארוך", לפני כ-500 שנים; המתיישבים
הקיידרהרצים נועדו להגביר את האחיזה באיזורי הספר של הידרוסט, ולדחוק את רגליהם של
מורדים שהסתתרו ביערות. אלא, שבשל הריחוק של מחוז הלגון והקושי לפקח עליו, הפך
מעשה זה ל"בומרנג" כנגד אחוות-המוות עצמה, באשר בין הקיידרהרצים
שהתיישבו שם, היו מתנגדי משטר רבים שמצאו את המקום נוח לפעילותם, ורבים מהם העדיפו
לסייע למורדים ההידרוסטים מאשר לדכא אותם. בסופו של דבר, הצטרפו רוב הקיידרהרצים
של הלגון למרד ההידרוסטי הגדול כנגד אחוות המוות (הסתיים בהצלחה ב-2043), ונותרו
לשכון במקומם דורות על דורות לאחר מפלתו.
עד היום, הניב של בני הלגון הוא מעין יציר
כלאיים ספק הידרוסטי, ספק קיידרהרצי, ולתרבות הקיידרהרצית העתיקה השפעה רבה על
אורח החיים של המתיישבים עד היום. כיום, מדובר ב"עם" עיקש ונועז, אם כי
פרובינציאלי מאד, בעל גאווה מקומית מאד מפותחת, שהכל יודעים כי יתנגד בכח לכל
נסיון של מתעשרים חדשים מהקולוניות להתערב באורחות חייו; אלא שעד עתה, ריחוקו של
מחוז הלגון, האקלים והתוואי הקשה שלו מרתיעים את אותם גורמים, והחיים במחוז השתנו
במידה מעטה מאד בשני הדורות האחרונים, ודומים מאד למה שהיה לפני מאתיים ושלוש-מאות
שנים.
הרי השדרית: מרגלות הרי השדרית, הן בחלקם המזרחי והן
בחלקם המערבי, הם איזור עויין בעל תוואי מחורץ ובוגדני; הקרקע גופרתית מאד, ואינה
טובה לחקלאות; מנגד, היא מגדלת עצים רבים, שרובם נחשבים חסרי ערך ומדיפי ריחות לא
נעימים. למעשה, מדובר במבוך של בקעים עמוקים ובוגדניים, בעלי צמחיה צפופה, ערוצי
נחלים פתלתלים עם אגמים קטנים, עמוקים ומסתוריים, שהופכים לא פעם למלכודות נסתרות
של בוץ טובעני. במקומות מסויימים, עולים אדים מצחינים מן הקרקע, ועימם נוטף בוץ חם
ומסריח. התושבים האנושיים מעטים מאד, שכן קשה מאד למצוא כאן פרנסה, והאיזור נחשב
נגוע במפלצות, בין היתר חרקים ענקיים בעלי יכולות מסוכנות, שבוקעים מתוך אלפי
המערות והנקרות הקרועות בסלע, ומסתעפות לאינספור מעברים תת-קרקעיים המתפתלים מתחת
לברכי ההרים ועד לשורשיהם. טוענים, כי ככל שמעמיקים אל מתחת להרים, כך נתקלים
בבריכות וולקניות רבות יותר, וכן בחרקי ענק רבים ומסוכנים יותר.
המדרונות הגבוהים יותר של הרי השדרית הם
תלולים מאד, כמעט אנכיים, כך שחציית הרכס, מלבד במספר שבילים מוכרים, הינה סכנת
נפשות; ישנן שמועות רבות על חורבות סאראו המתפוררות באיטיות על צלעות ההרים
הגבוהות, וכן על שרידיהם של שבטים ישנים העובדים לאלילים אפלים, ממש כפי שעשו בטרם
כבשו הולקיריות את הידרוסט. אלא, שהסיפורים האחרונים מתקבלים לא אחת בתמיהה, נוכח
העובדה כי המתלולים הבוגדניים מסוגלים לכאורה לספק מעט מאד מקומות ראויים למגורי
אדם, שלא לומר יכולת לקיים מספר גדול של אנשים. מאידך גיסא, השמועות החוזרות
ונשנות על מחצבים נדירים בין שורשי ההרים, כולל אולי מתכות מטאוריטיות שאין ערוך
לפיסה מהן, מפתה הרפתקנים וציידי אוצרות לא מעטים, שרבים מהם משלמים על טפשותם
בחייהם.
אחד המקומות הראויים לציון, בדרום איזור
זה, הוא העמק האפלולי של דיילבלייד, שנחשב כאיזור מקולל ורווי קסם אפל, מאז נמחץ
שם צבא הזדון של הרודן גלאמיס (זכור לעיתים גם בשם ז'ראלי: דה-גלאמיסיירט) ויש
האומרים, כי מקור הזדון עתיק עוד יותר, והוא נעוץ בחורבות מקדשי סאראו שהכילו אתרי
קבורה תת-קרקעיים עצומים של אותם ענקים שכוחים, שאי-מי, אולי משרתי הרודן, העירו
את הקסם האפל הטמון בהם. כיום, מדובר במקום אפלולי, מסתגר וזועף, שנחשב כנגוע
באלמתים, כולל רוחות עתיקות ומעונות, משחרות לטרף.
הרי וייטהאבן (מחוזות ורייסט, קייבהיפ, וייטדון,
רוזנות קאסטהיוור, דוכסות נורהולם): ההרים העצומים המתרוממים בצפון הידרוסט, הם
החייץ בין איזורי התרבות של שלטון הוד-מלכותו, לבין הרמות הקפואות והפראיות שבצפון
הרחוק; המדובר באיזור עצום ומועט באנשים, כאשר הצבא והאצילים ההידרוסטים מחזיקים
שורה של מצודות לאורך קו הגבול, ובעיקר במעברי ההרים האסטרטגיים, בכדי לבלום את
יצורי הרמות הצפוניות – משבטי פרא אנושיים ודארקירי שפגיעתן ראה, ועד מפלצות של
ממש, מלחדור פנימה ולסכן את נתיני הוד-מלכותו. בין הרכסים העצומים, מתפתלים עמקים
מכוסי אורנים, בהם ניתן למצוא טירות וכפרים ציוריים.
התושבים של איזור זה הם צפון-הידרוסטים
מובהקים, בעלי מבטא ותרבות הדומה מאד לזו של צפון-מזרח הידרוסט; במקומות רבים, הם
מנותקים למדי מהווי ההידרוסטי המרכזי, ומחשיבים עצמם קודם כל נאמנים של שושלות
ששלטו באיזור במשך מאות שנים. ככל שמתרחקים מהדרכים הראשיות ועולים מעלה, כך
התושבים הם הרריים יותר, פרועים יותר והידרוסטים פחות, ורובם מתפרנסים מרעיית עיזי
שלג צמריות,ובמקומות הגבוהים ביותר, תופסות לטאות שלג גדולות ומיוחדות את מקומן של
רוב חיות המשק הרגילות. בעמקים הנמוכים יותר, לעומת זאת, ניתן למצוא עדיין חקלאות,
בין היתר של תפוחי שלג קטנים וקשים, אצטרובלי מאכל, פקעות מתוקות ושעורה. בכמה
איזורים מבודדים, גדלים כרמים קטנים של גפן הכפור הלבנה המפורסמת, מענביה מפיקים
את יין ה"דאר פריינווארט" המפורסם והידוע לתהילה, וכן את ה"קריסטל
פורת" ההידרוסטי. לאיזורים אלו, מטבע הדברים, ערך כלכלי שלא יסולא בפז, והם
מהווים לא פעם מוקד למאבקי שליטה אכזריים. נסיונם של שלוחי המלך להטיל מיסים או
להפקיע את המקומות הללו מעורר, מטבע הדברים, התנגדות עזה ועיקשת מאד בקרב
המקומיים.
באיזורים מסויימים, חיים רוב האנשים במערכות מוגנות היטב של מערות, והשמועות
מספרות כי הם ניזונים בין היתר על עטלפים ופטריות מערה שעירות, וכי הם עצמם
אכזריים ופראיים במיוחד.
גם איזור זה, כיתר חלקי צפון הידרוסט, סבל
בשל שלוש המלחמות בין הכתר לבין אצילי הצפון המורדים, ובעיקר באחרונה והאכזרית
ביניהן "מלחמת הממזר האדום", אשר שברה סופית את כוחם של דוכסי נורהולם,
העתיק והמפואר שבין הבתים הצפוניים, שדמם נמהל בדם בתי אצולה של הראהל'זארק
מנימלאנטיר. בעקבות המלחמה, החלה חדירה הולכת וגוברת של סוחרים ומחפשי-עושר ממרכז
הידרוסט, אשר רובם תרים אחרי מכרות אודם-האש המצויים באיזור זה, ומנסים להשתמש
באסירים ושכירי-חרב בכדי לכרות אותן – דבר המרגיז מאד גם את בני האדם המקומיים,
וגם את שבטי הראהל'זארק המעטים החיים באיזור. האצילים הצפוניים, או מה שנותר מהם –
בעיקר מהצד שהפסיד במלחמה האחרונה – ממורמרים, וכמה מהם חולמים על מרד חדש, אולי
אף בעזרת ברית עם שבטי דארקירי מן הרמות הקפואות, במטרה להגשים את החלום הישן של
ממלכה צפון-הידרוסטית; אולם לעת-עתה, אין בידם הכח לעשות הרבה, מלבד לרטון. באיזור
זה, מסתיימת גם דרך המלך ההידרוסטית, שעולה מעלה אל נתיבי ההרים, ומסתיימת בשעריה
של מצודת וייטדון המפורסמת, שהיא 'מרכז העצבים' של הצבא ההידרוסטי במקום, והסמל
המרכזי לשלטון הוד-מלכותו בהרים.
הרמות הקפואות: המישורים העצומים, הקפואים, שמעבר
למעברי ההרים אינם נחשבים כחלק מהידרוסט, אלא כאיזור עצמאי של שממה מקוללת וקפואה,
שנראית ככזו שאינה מצייתת כלל ועיקר לחוקי המימד והחלל הרגילים, והיא נראית לתועים
בתוכה גדולה פי כמה ממה שהיא נראית במפות. איזור ארקטי זה, מפורסם מישורי הקרח
האינסופיים שלו, המחורצים לעיתים בחריצים הנראים חסרי תחתית, ומצוקיו האדירים,
עוטי הערפל הקפוא. הוא משמש בעיקר כמקור לא-אכזב למפלצות ולשאר מטרדים, הפושטים
מפעם לפעם על המצודות או חומקים לתוך גבולות הידרוסט - בין היתר פראים אנושיים או
ספק-אנושיים; שבטי דארקירי נועזים וחצופים, ואנשי-קוף לבני-פרוות, שבעשורים
מסויימים מתרבים במהירות מדהימה ו"מקיאים את תוצרתם" על הרי הידרוסט,
שיסבלו לפתע מפלישה של אלפי אנשי-קוף מיללים, שרעב ופראות חוברים יחד להפוך אותם
לחסרי פחד. אי-שם, על צלע הר בלב האיזור, מצויות חורבותיה של בירתם העתיקה של ענקי
הסאר'ראו – סורו קוראו האמראב המפורסמת, שנחשבות למקור הקדום לכפור הקסום והמקולל
שאחז באיזור, ול"ביצת הדרקון הקפואה" המשפיעה על הידרוסט כולה.
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.