הקדמה
| העידנים הקדומים
| גזעים
| גאוגרפיה
| היסטוריה הידרוסטית
| המערכה
| יצירת דמות
4.7.5: הקמפיין של ליידי
דורין ומנלדוריאל ת'וראלד
פרק I: Gone
with the whim
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
קו העלילה של
ליידי דורין
העלילה מתחילה
באחוזתה הצנועה יחסית של ליידי דורין סאות'ארד (בשמה המקורי קאהלנסטירד), היא
אחוזת רוזינגס הממוקמת במרומי הגבעות הצופות על יער בלקטרוט ועל מרחב הביצות
האינסופי של מחוז סאות'וואש שמעבר לו.
זהו ערב יום ה-1
בחודש גאלאדין, שנחשב כיום הראשון של הסתיו, וליידי דורין מארחת בביתה אוסף של
אצילים מקומיים וזוטרים, בתור מעין תחליף עלוב לנשפים שהיו בוודאי מנת חלקה, אילו
היא ובעלה המנוח לא היו מאבדים את ירושת לורד סאות'ארד הזקן לגחמה מקוממת (לדעתה).
דורין המתוסכלת
למדי, מארחת בביתה שכנה זקנה וצייקנית בשם ליידי ביאטריספאראנס ואת בתה הפשוטה
וחסרת היחוד בלינדה (שדורין מכנה בינה לבינה "cobblestone"),
וג'נטלמן מכר בשם מר הנרי טאלבוט, שמעריץ את ליידי דורין ובתה, דבר שיכול היה
להיות משביע רצון, אלמלא היה אידיוט מוחלט, שהבגדים ההדורים רק מדגישים את
אווילותו.
בין לבין, בנה
ובתה של דורין מסבים לה – וביתר שאת מהרגיל – צרות צרורות; הבן ג'רום אמור היה
להתארח אצל ידיד בצד האחר של המחוז, אבל חזר בלא התראה כשהוא כולו זועף ובטוח שאף
אחד לא מבין אותו ואת הרעיונות המחוכמים שלו; ואילו הבת פריסיליה שוקעת בספרות
רומנטית רגשנית, ומאחרת מאד לרדת לארוחת הערב.
סביב שולחן ארוחת
הערב מתגלגלת שיחה, שיש שהיו קוראים לה משעשעת למדי, שעוברת בין רכילות לדיון
במאורעות פוליטיים – בעיקר מרד שפרץ באחד ממחוזות המערב, שבו גנרל בצבא הוד-מלכותו
חבר לממזרה בשם ג'יין ווסט והעמיד לרשותה את חייליו במה שנראה כהתגרות ישירה בכתר,
ובעיקר בדוכסית מירנדה לאדנרידג', שנחשבת כעת אחד האנשים החזקים בחצר; והדרך בה
מושל המחוז בו חיים הקרואים –the
titanlooms, נמנע בינתיים
מלהתערב;
מיס פאראנס
הזקנה, מתעבת ממזרים בכל ליבה, אבל מוטרדת לא פחות ממידות מוסריות קלוקלות של
משרתים, ומספרת בקולי קולות לכל מי שרצה לשמוע (ובעיקר למי שלא) על משרתת חדשה
מפוקפקת שלימדה את משרתי הבית שלה מידות רעות – איזה פולחן של אלה מגוחכת מהווסט
דונס בשם "גבירת רוח האביב", שנעשה אגב מה שהזקנה מכנה "דרך סגידה
לאיזו קערת פירות אווילית"
(מה שגורם למר
טאלבוט לתמוה, הכיצד יודעים אם קערת פירות היא אווילית, אם לאו),
מיס פאראנס
מספרת, שפיטרה את המשרתת ההיא בלי פיצויים, ובחסדה ריחמה על יתר הצוות, אולם קנסה
אותם כדבעי, ואסרה עליהם לאכול פירות במשך חודשיים, עונש על הדרך בה השתטו לערוך
פולחן לא מוכר ולבזבז לשם כך פירות טובים.
(והיא בטוחה,
שבכך הוכיחה כמה היא חסודה וטובה לבריות)
ליידי דורין עושה
מאמצים למנוע מבנה הזעוף לפלוט דברים מיותרים על ירושות, שיוכלו להביך אותה או
לסכן את התוכניות שלה לעתיד, ושולחת אותו לבדוק מדוע אחותו אינה יורדת, תוך שהיא
מסננת לעברו איום מרומז במתק שפתיים מנומס.
אלא, שדקות מספר
לאחר מכן, משרתת מפוחדת מוסרת לליידי דורין ששומר הקרקעות שלה, מר רונט המחוספס,
הגיע בדחיפות ורוצה לראות אותה בעניין שאינו סובל דיחוי.
ליידי דורין
יורדת למגורי המשרתים כדי לשמוע מה בפי הטיפוס הגס, ההמוני אבל הנאמן שמשרת אותה,
והוא נשמע די מבולבל, כשתחילה הוא מספר דברים שנראים פחות חשובים כמו מהומה אצל
קלאן מק'ברוק בצד השני של הנהר (מדובר במשפחה עתיקה, פראית למדי ומקומית מאד,
שאדונים אחרים היו מגדירים כמשיגת גבול, אבל ליידי דורין הגיעה איתם להסכמה על
השארות באדמתם בתמורה לתשלום שנתי בסכום סביר), ואט-אט מגיע לעניינים החשובים
יותר, כשהוא די נבוך ומגרד בלא הפסקה בזקנו העבות.
ראשית, הסיירים
של בלקטרוט שמתחת לגבעות העבירו התראה, שצבוע ענקי באורח יוצא דופן עלה מהביצות של
סאות'וואש, ועד כה לא נתפס; הוא מבטיח לסייר בכל גבולות האחוזה, ובינתיים ממליץ
לליידי דורין למנוע מאורחיה לצאת עם כרכרה לפני עלות היום – דבר שהיא מקבלת בלב
ולב, משום שהדבר האחרון שהיא רוצה, זה לשהות בחברתם יותר ממה שנדרש לפי כללי הטקס.
אלא, שהעניין
העיקרי (שרונט, בפיזור דעתו, כמעט שכח), הוא מכתב שסחב עבור ליידי דורין המרגל שלה
בשירות הדואר המלכותי, שמתברר, למרבה זעמה, לא כמכתב שכתב מי מיריביה כפי שחשבה
בתחילה... אלא כמכתב אהבה פואטי לעייפה שכתבה בתה, שכמסתבר התאהבה בחרש מתכת פשוט,
ששמו –ראדאןנאר'הירןמרמז עליו שהוא עוד ממוצא זר (ככל הנראה –ראל'זארק).
במכתב, שרווי
לעייפה בציטוטים מאוגדן "הסערה שלבבי" ו"מנזר אבן שחור", על
אהבת עלים נושרים לקרן שמש מתאנקת וכיוצא באלו שורות פואטיות לעייפה, כגון:
"הו יקירי,
ליבי הולם כפעמון שעל מנזר אשבי, כל עת שאני חושבת על פגישתנו האחרונה. כה חטופה
היתה, כה חטופה, כקרן שמש חיוורת הבוקעת מתוך חשרת עננים, רגע לפני שנגזר עליה
לכלות שוב, להתאיין ביבבת הרוח המתאנקת-"
פריסיליה מביעה
את אהבתה ורצונה להנשא לו, ומבטיחה כי "האהבה הבוערת בליבה תזין אותה",
גם אם תאלץ לישון בחדר קטן מעל הסדן, ולהתעורר כל בוקר לצלילי הפטיש והמפוח.
דורין רותחת
מזעם, ונשבעת בינה לבינה שהיא כבר תלמד את בתה הסוררת מה פירושו של מפוח, מתכוונת
לעלות להתעמת עם פריסיליה, אבל מעוכבת בידי אורחת לא קרואה שמזדמנת
"במקרה" לאחוזה – כוהנת כפרית צבועה וחייכנית להגעיל בשם האחות אמילי
בוסקינס.
בוסקינס היא
טיפוס שחובותיה לצאן מרעיתה נמאסו עליה מזמן, ובמקום זאת היא עסוקה בנסיון להתחבב
על הג'נטלנמים המקצועיים; היא מספרת שחובתה אילצה אותה לסור אל צריף של איזו בת לא
חוקית שחיה עם משפחת מק'ברוק (ככל הנראה כדי ללמד אותה או משהו כזה) – איזו מרגרט
בת-בלי-שם – אבל החצופה הקטנה נעלמה מהצריף והשאירה מכתב שהיתה צריכה לצאת בלא
דיחוי.
לכן, היא מיהרה
לסור אל האישה החביבה עליה מכל, ליידי דורין, וגם הביאה לה במתנה סלסלה מלאה בתפוחים,
כשהיא מצפה שיזמינו אותה לארוחה, וכמעט מזילה ריר נוכח ריח המאפים ("היותר
לי?").
דורין משלימה עם
זה, ומשלחת אותה לחדר האוכל מהר ככל שתוכל, כדי שתגיע להתעמת סוף-סוף עם בתה
הסוררת; פריסיליה בתחילה מסרבת לפתוח את הדלת בטענה שהיא חולה, אבל היא לא מי
שתעמוד בפני לשונה החדה, המתוקה לכאורה, של אמה... וליידי דורין מסתערת פנימה,
כשהיא נחושה בדעתה ללמד את פריסיליה לקח; היא אומרת לה, שבבוקר יהיה די זמן לדון
על "ענייני המפוח" ועל יתר הדברים בגינם היא עלולה לאבד את חסותה של אמה
ואת הקצבה שלה, ובינתיים על פריסיליה לרדת לאורחים ולהשתדל להעמיד פנים שהיא ליידי
צעירה שמכבדת את עצמה.
פריסיליה מתנגדת,
מטילה את עצמה על המיטה ופורצת בבכי ילדותי כשהיא הולמת באגרופיה בכר, ומאיימת כי
"ליבה ימות" וכי היא "תיטול את חייה בידה" אם תופרד מאהובה.
אלא, שבעוד ליידי
דורין מתלבטת כיצד לטפל בסוררת המרגיזה, והברקים מבריקים באפלה שמעבר לגן, נשמעת
תקיעת קרן נמרצת מהצד השני של הגן, שמעידה שמר רונט נקלע לצרות – למרות קומתו
העצומה, חרבו והקשת הגדולה שלו.
אלא שברגע הבא,
בשרידי הברק הגווע, ליידי דורין מבחינה במשהו מתחת לחלון... משהו גדול, אולי סוג
של חיה גדולה, שעסוקה בכרסום הדלת הצדדית כדי לחדור פנימה; ונראה שהמלתעות שלה
מסוגלת בהחלט לנסר דלת במהירות – שלא לדבר על בני-אדם.
ליידי דורין
מצווה על פריסיליהלהשאר בחדרה, ורצה אל חדרה שלה משם היא חוטפת את שיריון הקשקשים
הארליסיני הישן שלה ואת שתי החרבות שירשה מאביה, ועם הציוד הזה היא רצה במורד
המדרגות, כאשר מהטרקלין כבר עולות צרחות אימים.
הדבר החשוד
והרועד הראשון שהיא נתקלת בו, מסתבר כעכוזו של מר טאלבוט, שמנסה בכל כוחו להסתתר
מתחת לספה קטנה, אבל עכוזו עודו בולט החוצה; הוא מנסה לשווא לגמגם שהוא... הוא מחפש
את החרב שלו.
ברגע הבא לאחר
מכן, דורין מבחינה בתנועות חשודות, ומונעת משני קובולדים להפתיע אותה עם החרבות
הקצרות שלהם; היצורים צווחים בשפתם, ומנסים להלום בה, אבל היא הורגת אחד מהם
במהירות ופוצעת את האחר, באורח שגורם לו להמלט.
וכך, דורין פורצת
לעבר חדר האורחים;
מיס פאראנס הזקנה
כבר חצי מעולפת; בתה בלינדה והאחות בוסקינס עומדות בבעתה על השולחן, צורחות במלוא
גרונן, וכל אחת מאשימה את האחרת (אגב צרחות) שהיא כבדה מדי, ובגללה השולחן
יקרוס... ג'רום נעלם להיכנשהו, ורק השוער, כבר נשוך בידו האחת, מנסה לשווא להלחם בתוקף
המגעיל בעזרת נברשת פמוטים גדולה.
התוקף הזה הוא לא
קובולד... אלא מקק ענקי, בגודל שמגיע כמעט לגודל סוס קטן; כנפיו החומות העצומות
מפרפרות, ובאור העמום, נוצצים הזיפים המגעילים על הזרועות ועל הלסתות שלו.
דורין מסתערת על
המפלצת עם החרבות שלה, ובתחילה נראה שהיא מתחילה להדוף ולגבור עליו בשורה של
מתקפות מהירות, כאשר היא בולמת את המתקפות הראשונות שלו בתמרוני החרב שלה, ומתחמקת
מיריקת החומצה שלו, שממיסה את הטפטים על הקיר מאחוריה. לא ברור אם זו אמת, או
שדמיונה של דורין מתעתע בה לרגע, אבל היא מדמיינת לרגע שפריסיליה ניצבת על ראש
המדרגות, ומלווה את הקרב בין אמה למקק הענק בהקראה דרמטית של שירה רומנטית
("הך הברק! רעם הרעם! הד קלוש הינכם להלמות ליבי!")
אבל אז, הגלגל
מתהפך כאשר האדון של היצור נכנס לקרב –קובולד גועלי עם מטה ארוך ומגולף בגסות,
כנראה קוסם או שאמאן שהקסים או השתלט בדרך אחרת על החרק הענקי. הקובולד מחזק את
המקק בלחש מגן, ואז יורה להבות אש קטנות מהשרביט שלו, וגם מכשיל את דורין בלחש
בלבול...
ובסופו של דבר,
למרות פגיעה קשה נוספת שהיתה הורגת את המקק הענקי אלמלא המגן המכושף שהוטל עליו,
דורין מוכרעת לרצפה ומאבדת את ההכרה, כאשר הקובולד צורח בלעג בשפתו והמקק מרפרף
בכנפיו וסוגר פנימה...
קו העלילה של
מנלדוריאל (מנדי) ת'וראלד
באותו זמן שבו
מסובים אורחיה של ליידי דורין בטרקלין ודנים ברכילות ופוליטיקה, מתכנסת חבורה קטנה
של חלכאים רעי-מראה במרחק שני מייל משם, לקבל הוראות ממנהיגם המגודל.
מנדוריאלת'וראלד,
הבת הסוררת של משפחת אצולה מקומית, היא אחת מהם - אחרי שהשערוריות שחוללה הביאו את
משפחתה לשלח אותה ולהתנכר לה; אחרי שהסתבכה באין-ספור קטטות והגיעה לידי חוסר
פרוטה, כשהיא מבקרת חדשות לבקרים בבית המעצר של מאדסבי, הרי "השערוריה"
הגדולה בה הסתבכה, במהלכה חבטה כהוגן ברוזן סאות'ארד הצעיר (יריבה הראשי של ליידי
דורין במחוז) ובחברו, הפכו אותה מועמדת לעונש קשה בהרבה – אולם היא
"נקנתה" מהכלא בידי איש כהונה מפוקפק בשם "האח באץ'" – בריון
עצום ופיראט לשעבר ש"ראה את האור" וכנראה עלה בידו לשחד אי-מי די הצורך
כדי לקבל מחילה ותואר של כוהן כפרי (לא ברור למנדי איך), הוא ככל הנראה שם עין על
כישורי הגנב המבטיחים של מנדי והוציא אותה מהכלא "כדי לפקח אישית על חזרתה
למוטב" – כאשר בפועל, היא אנוסה להיות חלק מהכנופיה שלו שעוסקת בהברחות
ובעסקים דומים, ולסבול את ההתעללות התמידית שלו, תחת איום ש"ציוץ אחד שלי ואת
חוזרת לכלא".
מלבד מנדי, שאר
חברי הכנופיה (או "פיסות זבל שלא הצליחו לנזול מהשק", כפי שהם מכונים
מפעם לפעם), הם סאנדו החצי-אמת'ורי– פרחח שחום עם תלתלים אדמוניים שגדל בזבל,
ומהווה עבור מנדי ספק-חבר, ספק פרס ניחומים עלוב בעל אינטרסים משותפים (ותיעוב
משותף למנהיג הכנופיה); אד הדפוק – ברנש חצי מפגר, דק כמו חוט עם שיניים בולטות
וזבות ריר; ודולי – לטענתה 'כמעט ליידי' שהיתה בת לוויה של גבירה ממחוז אחר, אבל
מנדי והאחרים מנחשים, שהיא לא יותר מפרוצה שבאץ' לקח מבית בושת כזה או אחר להיות
"הצעצוע התורן" שלו ולפנק אותה על חשבון האחרים, לפני שיזרוק אותה
לאנחות לטובת הבאה בתור.
כך או כך, דולי –
שמבינה שמלבד המראה החיצוני, מנדי מוכשרת יותר ממנה כמעט בכל דבר, שלא לומר חכמה
בהרבה, עושה כל שביכולתה כדי לנצל את מעמדה המיוחד אצל באץ' כדי לרדות במנדי
ולהשפיל אותה.
וישנו כמובן האח
באץ' עצמו – ברנש בגובה של כמעט שני מטר, רוחב מכובד מאד ושרירים ענקיים, עם זקן
עצום ופנים כעורות להדהים, שנראות כאילו מישהו תפר בגסות מספר חלקי פנים של אנשים
שונים זה לזה; הוא עטוי בגלימות שחורות ובכובע שחור רחב-תיתורה של כוהן, ומדבר אל
"צאן מרעיתו" בשילוב מלגלג של שפת רחוב ושפת דרשות.
כרגע, הוא קיבל
עבודה ממי שהוא מתאר "סרסורון של איזה ג'נטלמן נפוח", לחפור בבוץ ליד
גדת נהר הבלפרינג', לא רחוק ממתחם בקתות המגורים של קלאן מק'ברוק, ולמצוא פתח אבן
לאיזה 'אסם או משהו דומה' שהתמוטט לפני שנים ונקבר מתחת לשכבות של בוץ – ולהביא לו
את כל מה שימצא שם.
לא שבאץ' לא שוקל
לרמות אותו ולחתוך חלק מהמציאות לעצמו, אבל הוא מקשה על אנשיו ואומר להם שלא להעיז
להשאיר לעצמם כלום, אלא להביא כל פני שימצאו אליו; הוא מתעלל במנדי במיוחד – הוא
מודע לדחף השתיה שלה, ולקח לה את הבקבוקון האישי שלה, כשהוא בעצמו 'מתכבד', אבל
אוסר עליה אפילו טיפת אלכוהול עד שהמשימה תושלם.
מנדי וסאנדו
מתחילים לחפור בשולי השדה, אגב כך צופים על השטח של בני מק'ברוק ולחוצים בגלל
ההוראה שקיבלו – להרוג כל מי שיתקרב מספיק כדי לגלות אותם. סאנדו מריר מאד על
באץ', ומשתעשע בתוכנית לא ריאלית להרוג אותו בשנתו, ואז לברוח למושבות כדי לעסוק
שם ביהלומים, כי שמע שליד נמל ג'יידבל יש יהלומים כמו זבל. מנדי צינית וריאלית
יותר, ומצננת את ההתלהבות שלו, הגם שהיא חולקת איתו את אותה 'חיבה' לבאץ' ולדולי.
הם צופים בזהירות
אחר רוכב של בני מק'ברוק שצופה מהגדה השניה, אבל סאנדו מהסס לירות בו, באמירה שאם
יחטיא, או אפילו יפגע ולא יהרוג אותו מיד, הוא יזעיק לכאן את כל האחרים; ובינתיים,
הרוח גוברת, והברקים והרעמים קורעים את השמיים בזה אחר זה.
מנדי משתמשת
בכישורי הגנב שלה כדי לנסות לברר מה הרעשים שעולים מאיזו מק'ברוק, ומצליחה להתגנב
קרוב מספיק לגדת הנהר כדי לראות חבורה קודרת של מק'ברוקים, בראשות "פא"
מק'ברוק בכבודו ובעצמו הולכת לעבר שולי המתחם, ואיתם דמות נשית מוזרה עטויה מתכת
ובעלת מבטא זר ומתנגן – ללא ספק, לא אחת מבני מק'ברוק העילגים, שמכנים אותה
"ליידי טאריה".
היא דורשת לראות
מישהו, בטענה שהוא היה אמור לשמור על משהו עבורה; מסתבר למנדי מהשיחה, שהם מדברים
על דודו הזקן של "פא" מק'ברוק; ראש הקלאן מסביר, שהוא כבר חמש שנים לא
צלול ומקשקש שטויות, ועכשיו הוא חולה וכנראה לא יעבור את החורף; ולא סביר שהוא שמר
משהו, ש"פא" בעצמו לא יודע עליו.
ובין-לבין קרן
מבשרת רעות תוקעת אי-שם מהאפלה בדרום; ונראה שהמק'ברוקים לא אוהבים את זה במיוחד;
ובסופו של דבר הסייר על הסוס מסתלק, ומנדי וסאנדו נושמים לרווחה.
זמן קצר לאחר מכן,
ולרוגזה של מנדי – דווקא באץ' ודולי הם שמוצאים את קיר האבן הקבור, בחלק האחר של
שדה הבוץ; ובאץ' שואל בלעג האם הוא צריך לקצץ את זה מהשכר של מנדי וסאנדו.
הפתח שנחשף מוליך
למדרגות שכוחות, לחות ובלות, שמעבר להם התפצלות באפלה.
"חרא. זה לא
שום אסם כאן!"
החבורה מתפצלת:
באץ', דולי ואד פונים לצד אחד ומתחילים לחפש בחדר גדול ואפל; ואילו מנדי וסאנדו
ממשיכים במסדרון אפל לצד השני, שעובר עוד התפצלות: חלק אחד שלו יורד אל מה שנשמע
כמו מים אפלים במפלס נמוך יותר, והחלק האחר ממשיך ישר לכמו מסדרון עמודים קבור
למחצה באבני מפולת, שמתוכו מבצבצים פתחים חסומים של נקבות.
מנדי, שלא מחבבת
את הרעיון של מים אפלים למטה, מחליטה להתחיל את החיפוש בפתחים החסומים, כשהיא
וסאנדו מנסים לפנות את האבנים וצמחי המערה המרופשים בעדינות, כדי לא לגרום למפולת.
הערת השה"ם:
מדובר כאן ב"משחק על זמן", כאשר לדמויות יש מספר יחידות זמן מוגבל לחפש,
עד שיקרה הארוע הגדול שיתואר בהמשך. מובן, שנטרול מוצלח של מלכודות חוסך זמן,
ונפילה בהן מבזבזת זמן כפול (מעבר לנזק ולאפקטים פוגעניים אחרים של המלכודת עצמה),
כמובן שמבזבז הזמן הגדול ביותר הוא קרבות – שמעבירים יחידות זמן אחת לכל שני
סיבובי קרב וכיו"ב.
הנקבה הראשונה
שהדמויות חושפות היא – לתסכולם של מנדי וסאנדו– לא יותר מחדר מחראה ישן, שהוסתר
מאחורי אבנים נופלות; בנקבה השניה, לעומת זאת, לאחר שהם חמקו ממלכודת התמוטטות
וגאז מעמקים – אורבת חיית מערות קרנית, ורדרדה וכעורה עם חוטם שהפך למעין קרן
עצומה, שנמצאת במצב של חצי טירוף.
אלא, שההתמודדות
המוצלחת עם היצור (סאנדו מושך אותו אליו, כאשר מנדי מתגנבת מסביבו כדי לשחרר עליו
דקירת-גנב כפולה מאחורה), כרוכה בפרס ניחומים... בקבוקון שתיה מתכתי ישן שהיה ללא
ספק שייך פעם לאביר סנט-קלאודור, לפי הסמלים שנחרטו עליו.
מנדי מחליטה,
למרות הסיכון, למשוך אותו לעצמה ולהבטיח לסאנדו שוחד כדי שישתוק; כעת רק נותר לה
למצוא נוזל ראוי לשמו כדי למלא אותו...
הנקבה השלישית,
ממולכדת במלכודת אכזרית מאד, מגלה חדר ישן שהיה פעם חדר ארונות, שכל הרהיטים בו
נרקבו מזמן... אבל בעלטה, הדמויות מוצאות שרידים מנדן מכושף של חרב; שלמרות שהרקב
אחז בשוליו והאבנים היקרות ששובצו בו פעם נעלמו מזמן, השלד שלו עדיין מחזיק,
ועדיין יש בו את הקסם הישן שהוטל עליו כאשר נתפר.
מנדי מחליטה שעל
זה, היא תדווח לבאץ' ותתן לו את השריד הזה... אולי זה מה שמזמין המשימה רצה; אין
לה מושג, אבל היא רוצה את הבקבוקון הרבה יותר מאשר את הנדן הרקוב.
הזוועה משתחררת
רגע קצר לאחר
נטילת הנדן, עולות צווחות איומות מהצד האחר של המערות, מלוות בצחנה נוראה שמזכירה
שמן מקולקל; כבר לפי היללות והצרחות, מנדי מבינה שמלוויו של באץ' נפגעו קשה, אם לא
גרוע מכך, בתוך שניות; באץ' מקלל ונואק, והדמויות שומעות קולות של מתכת מקישה
במתכת, ועימה נהמות שמנוניות.
לצערה של מנדי,
אין שום דרך יציאה שהיא חושבת עליה מלבד הפתח דרכו נכנסו, שהוא קרוב מאד למקור של
הצרחות; היא וסאנדו רצים לשם... ורואים את הזוועה; אד הדפוק כבר מת, משוסף כמעט
לשניים; דולי גוססת, כשכל פניה מושחתים. באץ' נוטף דם, נלחם כמו מטורף (ומפסיד)
למשהו... שלמרבה האימה הוא בלתי נראה; מנדי יכולה רק לשער היכן הוא נמצא, ושיש לו
נשק כבד, ולראות את הבוץ שניתז סביב טביעות הרגל שלו, שהן דומות לשל אדם, אבל
מטופרות.
ביחד עם התוקף
המזעזע, באים שני קובולדים קטנים וצווחניים; ונוכח העובדה שמנדי היא אישה, ועוד
נמוכה ועגלגלה, חמושה רק בלהבים קצרים, הם רואים בה טרף קל ומנסים להתנפל עליה.
בכך, הם מצילים למעשה את חייה בלא כוונה – משום שהם מפרידים אותה מהאחרים, ועד
שמנדי נפטרת משני היצורים הקטנים והצווחניים, היא רואה את באץ' מתמוטט בלי רוח
חיים, את הבוץ הניתז מתקרב לסאנדו שדוקר באוויר בלי תועלת... ואז הראש של האמת'ורי
למחצה פשוט נתלש מעל כתפיו בנחשול של דם.
מנדי עושה הכל
כדי להסתתר בצללים, כאשר היצור... יהיה מה שיהיה, מרחרח את האוויר; או אולי הוא לא
לבד, משום שיש גם עקבות קטנות יותר בבוץ שאינם עקבות של קובולד... אולי של יצור
אחר שמזכיר כלב מעוות.
היצור מרחרח
אחריה וסוגר עליה, כאשר הוא הולם למקום המצאה המשוער ופוגע בה פגיעה עקיפה... אבל
מנדי מצליחה לשרוד דקה יקרת-ערך אחת- עד שמגיעה עזרה בלתי צפויה.
מנדי, שמטושטשת
מאימה וכאב וצחנה, רואה את כל המערה 'מתפוצצת' לרגע באור לבן, ואז דמות נשית
בשיריון מתכת מזנקת פנימה, בידה האחת חרב בוהקת, ובידה השניה לפיד בוער באש לבנה
עזה.
היא צועקת משהו
כמו "אנארא'באלורה!" בקול מתנגן ומסתערת.
מנדי רואה
במטושטש חילופי מהלומות מהירים, ואז היצור צורח בקול נוראי; בין אם הדמות הזו –
אולי פלדינית– מסוגלת לחוש את הנוכחות שלו טוב יותר מאחרים, ובין אם מסיבה אחרת,
לאחר כמה חילופי מהלומות, הלפיד מוצא את דרכו לחבטה קטלנית, שגורמת ליצור בוער,
משתולל מכאבים, להמלט ביבבות שמהדהדות בקול קורע-אוזניים בין האבנים, כאשר כולו
אחוז באש לבנה, מה שמאפשר אכן למנדי לראות לרגע דמות אנושואידית גבוהה עם אלת
קוצים עצומה, ולהריח ריח מגעיל של פרווה שמנונית נחרכת.
וברגע הבא, האישה
המסתורית בשיריון לופתת את מנדי ומרימה אותה, בלא עדינות יתרה, כשהיא מצמידה אותה
אל הקיר; מנדי רואה פנים חיוורות כמו סיד ועיניים ירוקות בוערות, שקשה מאד לראות
בהן אישונים.
"שודדי
קברים, אני משערת-" היא מסננת במבטא המתנגן שלה, ואז פתאום הארשת שלה מתחלפת,
והיא שואלת, בקול רך ונדהם יותר.
"ליידי
איאנה... ת'וראלד?"
מנדי מזועזעת
מהאיזכור הפתאומי של אחותה – הלוחמת היפיפיה והמפוארת לשעבר, שהפכה לצל שבור של
עצמה אחרי אותה תאונת רכיבה, וממלמלת בהתגוננות.
"לא, אני לא היא".
"את מכירה
אותה?"
"תלוי... מה
את רוצה ממנה?"
העיניים הירוקות
הבוערות רושפות "את מכירה אותה? אם כך, היכן היא? יש לי מסר להעביר לה. הכבשן
השחור דולק שוב, והעשן מתמר ממנו. את מבינה?! הכבשן השחור דולק שוב".
מנדי מהססת; אבל החשדנות שלה כלפי זרים, המרירות שלה (אולי מעצם ההשוואה בין נפל
מסוגה, כפי שהיא רואה את עצמה, לבין אחותה), גורמת לה לא להצליח או לא לרצות לומר
לזרה המפחידה הזו את האמת –שאיאנה היא אחותה.
הדמות מנידה את
ראשה.
"אם כך,
יתכן שטעיתי ".
הכאב, הפחד
והסחרחורת גוברים על מנדי, והיא מאבדת את ההכרה.
סיום: קווי
העלילה מתאחדים
דורין פוקחת את
עיניה על הרצפה; הטרקלין שלה חשוך, מלא גניחות, יבבות וריח נורא של מוות. טאלבוט
רועד כמו עלה נידף וחסר תועלת; המשרתת מג מתייפחת; אין זכר בשום מקום
לפריסיליהולג'רום... ואילו האנשים האחרים בטרקלין מוטלים בחוסר תנועה.
מזלן של בלינדה
והאחות בוסקינס שפר עליהן, והן רק מעולפות... ולעומת זאת, הנרי השרת זרוק ליד
הכניסה, כשהוא מרוטש ואכול למחצה; ועל הכורסה מוטלת גופתה של אמה של בלינדה, מיס
פאראנס הזקנה, שליבה בגד פה ופקע למראה הזוועה.
שלוליות מגעילות
של נוזל צורב מבעבעות עדיין על הרצפה; ומהמעט שדורין מצליחה להוציא משני העדים
הלא-קוהרנטיים שעודם בהכרה, נראה שהמקק החל לסעוד את ליבו בשמש הנרי, והתכוון
לעשות לדורין ולאחרים את אותו הדבר, כאשר הקובולד-מכשף המגעיל החל לחטט ולהפוך
דברים כשהוא מחפש משהו, אבל משהו לא ברור הפחיד את הקובולד המכשף ואת היצור שלו,
והם שניהם הפנו זנב ונמלטו אל תוך הגן.
דורין, שלמזלה לא
נותרה עם יותר מפציעות שטחיות, מגדפת בליבה את מזלה הרע ואת ההשפלה המוחצת, אבל
כלפי חוץ נותרת מעשית מאד, כשהיא מנסה לדרוש מטאלבוט להראות מעט כמו גבר וג'נלטמן
ולסייע לה.
בגן, היא פוגשת
את שומר הקרקעות רונט, כולו מדמם ועל סף התמוטטות; הוא מספר שכל הגן שרץ קובולדים,
והיה אחד מהם גדול מהאחרים עם גרזן מוכסף... רונט הוקף מכל הכיוונים, נפצע כמה
פעמים, ולא רק שלא יכול היה לבוא לעזרת הבית המותקף (מעבר לתקיעות הקרן שלו, שלא
ממש עשו רושם על התוקפים), אלא היה בטוח "שזה הסוף שלי הגיע כאן", כאשר
משהו הפחיד את התוקפים, והם עזבו אותו וברחו לתוך החשיכה.
אותו 'משהו',
מסתבר בתוך דקה קצרה כשעטת פרסות של סוס מתקרב בדהרה מהירה, ועליו דמות נשית קודרת
בשיריון, שמחזיקה אישה אחרת ומחוסרת הכרה.
אותה רוכבת מקצרת
מאד בשיחה, ונראה שרוחה קודרת מאד, וידידותית עוד פחות.
לשאלה של דורין,
היא אומרת שכל האיזור שורץ בסכנה... כן, גם קובולדים; אבל שעתה שלה אינה פנויה
לטיפול בשרצים. יש לה משימה אחרת, דוחקת וחשובה בהרבה.
ובאומרה זאת, היא
שומטת את מנדוריאל ההלומה על מפתן דלתה של ליידי דורין, ואומרת לה לטפל בה ככל
שהיא יכולה; ובכך, היא יורה פקודה בשפתה לעבר סוס המלחמה
השחור שלה (ששמו כמסתבר הוא קאלת'אס), וזה שועט משם והלאה בפרסום מתיזות ניצוצות.
מנדי, שהצליחה
לחזור רק להכרה מעומעמת, מחליטה מאוחר מדי לספר לזרה את האמת- שאיאנה היא אחותה –
אבל הרוכבת כבר נעלמה משם; ומנדי המתוסכלת נאלצת לערוך 'היכרות' מאד לא שגרתית עם
ליידי דורין (שיודעת יפה מי היא, ומכירה היטב את משפחת ת'וראלד)
דורין ממשיכה
בהתנהגות נוקשה ומעשית מאד כלפי חוץ, ומודיעה למנדוריאל כי כל עוד היא ברשותה,
עליה לנסות להתנהג באורח ראוי לליידי ולסייע לה.
מנדי מגיבה
במרירות אופיינית, במעין 'בהצלחה לעשות ממני ליידי קטנה, את לא הראשונה שניסתה'.
דורין עונה
בדי-יהירות, שלאחרים לא היו כישורים כמו שלה.
ובכך, דורין
נפנית להערכת נזקים ולחלוקת הוראות לטיפול בפצועים, בעוד מנדי מחכה לכך שדורין
תפנה את הגב ותתרחק, כדי לקנות במשיכה בקבוק יין משובח ששרד בטרקלין ולמלא בעזרתו
את בקבוקון השתיה המתכתי העתיק שמצאה במערה ועודו עליה.
אלא שאז... למרבה
אימתה או זעמה של דורין, היא מגלה שפריסיליה אינה בחדרה.
ולא, בחדר אין
שום עקבות של מקק ענק או קובולדים, אלא חבל שנשזר בחפזון מסדינים ושולשל אל החלק
האחורי של הגן, ולידו מכתב מבולבל עם קטעי שירה ואמירה שהיא "נאלצת ללכת אחרי
ליבה הבוער".
דורין רותחת מזעם
על בתה המטופשת, שמצאה את הזמן הגרוע ביותר לברוח כדי להנשא לאותו חרש... (כולל
אמירה על כך שמתחשק לה מאד להשתמש בחבל המטופש הזה כדי לתלות את בתה המטומטמת).
הערת השה"ם:
גם לג'רום הצעיר אין זכר וסימן, אבל נראה שאף אחת מהשחקניות לא התייחסה לזה עד
לסיום הפגישה.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.