קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי

חזרה אל המבוא לקמפיין

תאלווירג בן קראנטור (לקלאן קאהזרובול)
גזע: גמד (מהקלאן הגולה שמכונה גם 'גמדי כפור')
גיל: 126. מקצוע: גמיש (כנראה סוג של לוחם, אולי עם יכולות מסויימות של סייר).

מראה חיצוני: תאלווירג הוא גמד שחיים של מסעות ומאבק מתמיד בכפור שזחל מצפון חספסו והקשיחו את דמותו, עד שבמובנים רבים הוא נראה מבוגר יותר מכפי שמרמזות שנותיו. זקנו קצר יחסית, בגוון חום כהה שנוטה לעיתים למעט גוון של אדמדם-קינמון; גבותיו ישרות ודקות יחסית, הולמות אף צר ונוטה קלות לנשריות. עיניו אפורות מעט כהות, ועשויות להראות שחורות לגמרי כאשר הוא כועס או עוטה הבעה מבשרת רע (חזון נפרץ למדי בעשרות השנים האחרונות).
לבושו של תאלווירג פשוט יחסית, וודאי למי שמחשיב את עצמו נצר לבית גמדים מכובד; מעל בגדי סיירים פשוטים יחסית (ולעיתים שיריון מתכת קל, מעוטר באורח בסיסי למדי), הוא עוטה בדרך-כלל גלימה שחורה ארוכה (יחסית לגמד). את המראה משלימים קשת סיירים (שהותאמה בצורה ובמימדים לשימושו של גמד, ונחשבת בעבורו לקשת ארוכה), אשפת חיצים וחרב פשוטה למראה, שרק ממבט קרוב ניתן לראות את העיטורים הדהויים שנחקקו עליה בידי אורגי הערפל של ארגיון, שנים רבות לפני שהוא עצמו נולד. בניגוד לגמדים רבים שמייחסים את עצמם למעמד גבוה (או סתם ממשפחה עשירה), הוא אינו עוטה תכשיטים, מלבד טבעת מוכספת עם אבן כחלחלה, שיועדה במקורה להיות טבעת האירוסין של הוריו – רמז שקט ועגמומי לטרגדיה משפחתית שמלווה אותו כמו צל.

רקע: קאז-זיגיל וקאז-באראד – המאבק הפוליטי במוריה ובגידתו של אולבריג הזקן
לפני כ-150 נפתח בתוך ממלכת הגמדים של קאזאד-דום מאבק פוליטי בין שתי סיעות יריבות, שכונו 'קאז-זיגיל' ו'קאז-באראד'; העילה העיקרית של המאבק היתה פוליטית – ריב על השפעה סביב כסאו של המלך באלין השביעי, ומאבק בעניין המדיניות מול ממלכת ארנור, שהכפור החל כבר מזדחל לתוך מחוזותיה הצפוניים, ובעיקר מול אורגי-הערפל של ארגיון. באורח לא מפתיע, אל תוך המאבק השתרגו גם לא מעט סכסוכים ומתחים בין קלאנים גדולים וקטנים בתוך קאזאד דום שהיו מסוכסכים ביניהם על מגוון סוגיות וענייני דיומא – החל ממעמד וחלוקת רווחים בגילדת הצורפים, וכלה במריבות על שכיית חמדה ישנה.
באורח כללי, סיעת קאז-זיגיל תמכה בהידוק הברית הזהירה שבין הגמדים לאורגי-הערפל, שחתרו באותם ימים להשפעה בממלכת ארנור הלא יציבה, כולל דרישת בעלות על העמק הנטוש של אימלדריס, שמלכי ארנור ראו בה עזות-מצח לשמה. רבים מצעירי הסיעה זכו גם להעביר שנים מספר מחוץ למוריה, כחלק ממה שנתפס ראוי לחינוך של גמד צעיר, בעיקר ממעמד גבוה.
סיעת קאז-באראד לעומת זאת העדיפה מדיניות נייטרלית ומסתגרת הרבה יותר, ובמידה מסויימת נטתה, אם כבר בעניינים שמחוץ למוריה עסקינן, להעדיף יחסים טובים עם המלוכה השוקעת של ארנור. אותה סיעה, שהיתה לה תמיכה חזקה ברוב הגילדות של האומנים, דרשה להעלות את המכסים על סחורות שעברו דרך מוריה, והתנגדה נחרצות למה שנראה לה כסבסוד לא רווחי ומטופש של ארגיון; ובמידה וגמדים לחמו לצד אורגי הערפל, דרשה הסיעה לגבות על כך מחיר הולם, שלפחות חציו יועבר תבין ותקילין לאוצר המלך.

על רקע אותו מאבק בן עשרות שנים בין שתי הסיעות, צמח והתעצם מי שנחשב עד היום לארכי-נבל הגדול ביותר שקם בין הגמדים בעידן הרביעי: אולבריג הזקן, גאון חסר מעצורים שהחל את דרכו כחבר בסיעת קאז-זיגיל (וככזה שימש גם כקונסול של קאזאד-דום באורתאנק), אולם בגד בהם בהמשך ותמרן בין הסיעות, כשהוא אוסף חוג מצומצם ומובחר של חסידים קנאים, רוקם בסתר תוכניות מזעזעות.
כל ילד-גמדים כיום מכיר בעל-פה את הסיפורים, כיצד תיכך אולבריג את דרכו למעלה, עד שהפך למלומד המלכותי וליועץ בכיר לכס יורש דורין; כיצד הונה את אולבריג את באלין השביעי, ורקם מזימות מורעלות מתחת לאפו, ומתחת לאפן של הסיעות הנאבקות, בעודו מוסיף לתמרן אותן ולנצל את היריבות המרה ביניהן, עד שהיה מאוחר מדי. כיצד שילב חוכמה עתיקה ואפלולית שמצא עמוק מתחת לאורת'אנק עם מסורות מארגיון ומאימלדריס, ועם מחצבים מקוללים ואסורים לשימוש שחצבו נאמניו בסתר בנקבות העמוקות ביותר שהרחק מתחת למוריה, יצר גבישים מקוללים ש'דמו של אימת-דורין זרם בהם' (הכוונה לדרך הגאונית שהמציא כדי להמיס סוג של מינרל אדום שנחשב בעיני הגמדים למקולל ונגוע בדמו של הבאלרוג, ולהספיג בו קריסטלים בכבשן מכושף וסודי שיצר במיוחד לשם כך), והתקדם לקראת חלומו הגדול – יצירת גזע מושחת תואר של עבדים עשויי גביש, קשקשי לטאות ובשר טמא, שישרתו את הגמדים, ולמעשה אותו עצמו.
אולם, החלק העגום ביותר באותם סיפורים, הוא הדרך בה הרעיל אולבריג למוות את הנסיכה פיורה, בתו של באלין השביעי, כאשר הבין שהיא חושדת במעשיו; וגרוע לא פחות, הדרך בה ניצל את אהבת הנפש של המצביא באלדווירג בן נורין לפיורה (חרף רצונו של אביה), הונה אותו להאמין כי הוא היחיד שיכול, בעזרת גביש מכושף שנוצק מ'דם הבאלרוג' בדמות מוקטנת של הנסיכה המתה, להשיב את פיורה לחיים; וכך, הכניע את המצביא הצעיר והאהוב, הסית וגרר אותו לשורה של מעשי בגידה בכתר (עניין שהסתייע בשל חוסר החיבה המופגן של באלין השביעי כלפי המצביא באלדווירג).

סופו של אולבריג עצמו היה רע ומר: בסופו של דבר, מזימותיו החלו נחשפות, כולל הקסמים שהפיק מ'דמו המותך של אימת דורין', ומה שתכנן לעשות בו. באלדווירג, שביסודו היה גמד ישר ונאמן לכתר (חרף הכעס שלו על המלך, שאולבריג ידע להרעיל ולנצל לטובתו), לא יכול היה לשאת את הרשע שנחשף לו, ובסופו של דבר – בלב שבור, ותוך ידיעה שהוא חורץ את גורלו ואת גורל קרוביו – הסגיר את סודותיו של המלומד המושחת, וחבר לכוחותיו של המלך שיצאו למתקפה מוחצת על אולבריג וחסידיו, בתקווה להכריע אותם לפני שהשרצים שהחל המלומד הזקן להרבות יגדלו ויהפכו חזקים ומסוכנים מדי.
הקרב האיום באולם התשעה-עשר היה עקוב מדם, אבל בסופו של דבר, קנאיו ושרציו של אולבריג הוכרעו; המלומד המושחת ושרידי תלמידיו נמלטו אל מתחת למרתפים של ארמון הזוועות התת-קרקעי בו ביצע את הניסויים שלו, אולם אחת המכונות שלו הכזיבה אותו, נשברה תחת רגליו, והפילה אותו ואת תלמידיו לקן לוהט של תולעי קיטור מעוותות שהוא עצמו דישן והרבה; מספרים, שהצווחות והיללות של הטובעים בנוזל הרעיל ולוהט של השרצים היו כה נוראות וארוכות, עד שנשמעו מקצה מוריה ועד קצה; ועד היום, קיימים קירות סלע במקומות מסויימים שספגו עמוק את ההד, וגמד שיאזין היטב יוכל לשמוע את שרידיו, פועמים עמוק בתוך אבניה של קאזאד-דום.

זה היה סופו של אולבריג, המרושע והמושחת בגמדי העידן הרביעי; הגם שיש כאלו שטוענים שכמה מן התועבות שביצע המשיכו לפעפע, ויש קשר מסתורי בינם לבין עלייתה של מצודת הזדון אנגהורייל, עשרות שנים בודדות לאחר מכן, על נחלי האש שפעפעו במעמקיה, כאשר נשבה מלך גונדור הצעיר טאר-לינרוס ונכלא במרתפיה – עד שחולץ בידי נארוון המסתורית, שהפכה לאחר מכן לרעייתו. גמדים צעירים גדלו על מעשיות אימה, על כך שאולבריג לא מת לגמרי, אלא שב לרדוף את מעמקי קאזאד-דום בדמות אימים של רמש מותך למחצה, שצמחי לבה רעילים ולוהטים גדלים מתוכו ומקיפים אותו באד סמיך. אולם עד כה, נראה שהעניין נשאר בתור מעשיות ואיומים על גמדים צעירים מאד בדבר מה שיקרה להם אם יתרשלו במלאכתם ליד הכבשן.

באלדווירג ותילי
סופו היאה והנאה של אולבריג היה גם סופו הפוליטי של המצביא באלדווירג שהוכתם שלא לגמרי בצדק כבוגד, ובמידה רבה סופה הפוליטי של סיעת קאז-זיגיל בכלל. באלין השביעי, שממילא לא הגה חיבה רבה למצביא הכריזמטי שבילה שנים רבות מדי בארגיון, ובמיוחד לא אהב את הדרך בה נטש את ארוסתו המקורית כדי לחזר אחרי בתו, הנסיכה פיורה, לא התכוון להחמיץ את ההזדמנות להפטר ממי שבשנים קודמות, נלחש שמו כיורש ראוי בהרבה לכתר מאשר הנסיך הבכור פראר, החלוש והחולמני מדי לדעת גמדים רבים.
אמנם, לאחר מותה של פיורה, ממילא לא היווה באלדווריג המוכה כל איום פוליטי (שהיה נוצר לו היה אכן נישא לנסיכה), אולם באלין השביעי לא היה ממילא גמד סלחני במיוחד, ולא התכוון להחמיץ את ההזדמנות להפטר מבאלדווירג, ובדרך מכל בני קלאן קאהזרובול, שנראו למלך (שכעת נטה לגמרי לצד קאז-באראד) כמקורבים מדי למנהיגי ארגיון, ובעיקר עשירים מדי, ובעלי כמה וכמה עמדות שאם יתפנו, ניתן יהיה להשתמש בהם כדי לתגמל את נאמני המלך ביד נדיבה.

הגם שבאלין השביעי היה שמח להתיז את ראשו של באלדווירג מעל כתפיו (על הזקן וכל היתר...), הוא העדיף לנקוט בדרך ערמומית יותר, שתציג אותו כמלך רב-חסד, ואת באלדווריג כבוגד גאוותן וחמדן. בפני כל שועי קאזאד דום שנאספו באולם הגדול של דורין, גער המלך ארוכות בבאלדווריג על בגידתו וכפיות הטובה שלו, והאשים אותו כי ברשלנותו גרם למותה של בתו האהובה (שבחייה לא היתה אהובה במיוחד על אביה, עניין שבאלין בחר לשכוח כעת). במעשיו, הוא הפך ראוי לעונש קשה של מוות, שרק בשל העובדה שלחם לצד הכתר בקרב האחרון, מצדיקה המתקתו לעונש של גלות עולם מהיכלות קאזאד-דום. אולם, המלך יאבה למחול לו אם יוכיח שנטש את דרכו הרעה של אולבריג כליל, אם יסכים כי לא רק ששכיות החמדה שהביא מארגיון יוחרמו ממנו (גזירה שדי היה בה כדי שזעקות שבר ישמעו מכיוון בני קלאן קאהזרובול, וצעקות 'בוגדים!' מהחלקים האחרים של ההיכל), אלא שעליו לתת את הגביש בדמותה של פיורה כדי שיושמד.
המכה האחרונה היתה קשה מדי עבור באלדווירג, שבאורח לא רציונלי נאחז בגביש, אולי באיזושהי תקווה מטורפת שיש אמת בהבטחותיו של אולבריג באותו עניין. על ברכיו, הוא החל ממלמל ונאבק עם עצמו, ונדמה היה כאילו תקעו בתוכו חרב מהזקן ועד לגב, כאשר הצליח בסוף למלמל:
"קח אותם, קח את הדבר הארור, אם אתה רוצה"
אלא שהמלך חייך בעורמה והשיב, ששום גביש של יהלום לא ישיב לו את בתו; ולא את הגביש הוא רוצה לקחת; אלא רצונו הוא, שבאלדווירג עצמו – בשתי ידיו – יביא אותו, וישליך אותו בעצמו אל תוך הכבשן הגדול, ורק כך יגאל את עצמו ("באותה דרך בה גאלו גיבורי מלחמת הטבעת את ארדה וגם את נפשם המיוסרת שלהם עצמם, בשלהי העידן הקודם"- לא מדוייק במיוחד מבחינה היסטורית, כמובן, אבל הדבר לא הפריע במיוחד למלך, גם אם ידע זאת).

גאוותו של באלדווירג היתה גדולה מדי, מהולה בזעם וביאוש, והוא התרומם בקפיצה על רגליו ויצא בסערה מן העולם, כאשר רוב ההמון מגדף ומחרף אותו ואת קרוביו; וכך, גזר המלך את דינם של כל בני קאהזרובול ותומכיהם (לפי רשימות שירכיבו יועציו מסיעת קאז-באראד), לגלות נצח מהיכלות קאזאד-דום, עד ליום בו באלדווירג, או יורשו אחריו, יביאו אליו את הגביש המכושף בדמותה של פיורה כדי שיושמד – אולם זאת "מרצונם החופשי בלבד, ובשתי ידיהם יתנו אותו"; ובמילים אלו, שלדעת רבים נמהלה בהם קללה, נחתם גורלם של באלדווירג וכל בני הקלאן שלו, ועימם גם אחרים שחסדם סר מלפני הכתר; וגם אם כמה מהם, בלחש, בכו וקיללו את באלדווירג על גאוותו וחמדנותו שהמיטה עליהם אסון, הרי שבצר להם, העדיפו רובם המכריע שלא להתפזר אלא ללכת אחרי מי שהיה בצעירותו מצביא גדול בקרב הגמדים.

מסופר, כי בין המעטים שעמדה בפניהם ברירה האם להצטרף לגולים או לא, היתה הגבירה תילי, ארוסתו המקורית של באלדווירג שננטשה על-ידו בשל אהבתו לנסיכה פיורה. תילי נודעה מזה שנים כגמדה מרשימה מאד ורבת-כשרונות, מלטשת יהלומים בחסד ובעלת תבונה ורצון ברזל שמעטים הגמדים הגברים שיכלו להתחרות בו.
מאחר והמלך הגה כלפיה חיבה מסויימת, וראה אותה כקורבן נוסף לבגידה של המצביא השנוא עליו, היה ביכולתה להמנע מהגורל המר של גלות, אולם תילי – שחרף גאוותה הפגועה, לא חדלה מלאהוב את באלדווירג, סירבה בתוקף, ונשאה בפני קרוביה דברים תקיפים בעד באלדווריג וכנגד אכזריותם של המלך ובני קאז-בארא; אלופה הישן, גם אם פגע בגאוותה, עודו מנהיג גדול בקרב בני קאהזרובול, והיא מעדיפה את גאוותו הפגועה על פני חנינה מרוחה בצביעות מורעלת.
רבים מהגמדים המבוגרים יותר, שנכחו במעמד, זכרו היטב את פניה התקיפות, שריצדו לאור הלפידים העוממים שבחזית ביתה, את עיניה הירוקות כאיזמרגדים שבהקו מתחת לשערה המסודר בקפידה בתסרוקת קסדה; ואת קול הנפץ כאשר השליכה את החותם שנשלח אליה מחצר המלך ושברה אותו על אבני הרצפה.
בשנים לאחר ביטול אירוסיה לבאלדווירג, לקחה תילי לבעל גמד אחר מבני הקלאן, אומן המתכת קראנטור. הלה נספה בקרב האחרון כנגד אולבריג, והותיר אותה עם בן צעיר אחד, תאלווירג. תאלווירג עצמו זוכר בקושי רב את אביו האמיתי, שרוב שעות היום והלילה נעדר מביתו ובילה בסדנת המפחות שלו. היחסים בין הוריו של תאלווירג היו מלאי כבוד הדדי, אבל קרים ונטולי רגשות ממשיים, כאילו כל אחד מהם ממלא את חלקו בעסקה, הא ותו-לא. קראנטור מילא בקפידה את חובותיו כבעל, אולם העדיף תמיד לבלות את שעות הפנאי המעטות שלו מהסדנא בשתיה עם חבריו, כשהוא מותיר את רעייתו ובנה לעיסוקיהם.
תאלווירג שנחשב בעיני הגמדים לנער צעיר בעת שהתלווה אל אמו, בעת שהלכה בראש זקוף אל הגלות; ומסופר כי עד מהרה נטלה את מקומה לצידו של באלדווירג האבל, מוכה רגשות האשמה והספקות, והיתה אחד היחידים שיכלה לעודד במעט את רוחו הנכאה. באורח לא מפתיע במיוחד, באלדווירג ותילי נישאו בסופו של דבר – בטקס מאוחר ועגום ככל שיהיה; תאלווירג זוכר היטב את יום הסגריר של החתונה, ואת השלג הדליל שירד משמי הפלדה; וכיצד הוא עצמו עמד לצד אימו, והחתן – שהפך בזאת לאביו המאמץ – פנה אליו וטפח על שכמו בלא מעט פיזור נפש.
מאיחוד מאוחר זה של באלדווירג ותילי, בא לעולם בנם נאלי, אחיו למחצה של תאלווירג.

תאלווירג התבגר מהר, יש אומרים מהר מדי, בעת הנדודים הקשים של בני קאהזרובול בנכר הקפוא. באלדווירג וסיעתו נדדו צפונה, במחשבה על המכרות העשירים והנטושים מתחת לרכס הלגונד שבצפון הרי הערפל, אולם תקוותם זו נכזבה עד מהרה, כאשר נתקלו במזג אוויר סוער ועוין שלא פסק, שלא לדבר על אורקים הררים שהתגלו כרבים בהרבה מכדי שסיעת הגמדים הגולה תוכל להתבסס בהרים עצמם... ועמוק בתוך הכפור החשוך שרצו גם דברים אחרים, גרועים בהרבה, שנראה היה שגם האורקים ההרריים הקטנים פחדו מהם פחד מוות.
באלדווירג וסיעתו נסוגו, בפחי נפש, והתיישבו בכפרים אנושיים נטושים שמצאו מזרחה ממרגלות ההרים, לא הרחק מפאתי יער-אופל, שהכפור החשוך כבר החל קונה בו אחיזה. חיהם של הגמדים הגולים היו קשים; המכרות שמצאו לא היו עשירים, והם נאלצו להתבסס על הפקת שרף עצים קורות ופרוות של חיות פרא, שהפכו מרושעות ונועזות יותר ויותר ככל שהשנים חלפו והעשורים רדפו זה את זה, בעוד הכפור מתעצם מסביב; הסחר עם בני-האדם המעטים ששרדו באיזור מועט ומסוכן... וגרוע יותר; במסתרין, איכלה מחלה מוזרה את נפשו של באלדווירג ומצצה אותו; אולי בשל הגביש המקולל שנשא עימו, וחרף הפצרותיה של רעייתו סרב לקבור אותו עמוק מתחת לאגם הקפוא.

כך חלפו להם מספר עשורים, בעוד תאלווירג ונאלי גדלים, ומתחרים זה בזה – תחילה באורח ידידותי, על חסדם והערכתם של הוריהם; נאלי היה גמד שמנמן עם פנים אדמדמות ועגולות, רגשני ודברני הרבה יותר מאחיו למחצה, וחברותי הרבה יותר ממנו; ומנגד, ככל הנראה גם מפונק בהרבה, ומעדיף לשבת ולהעמיד פנים כעובד ליד האש, בעודו מאזין בשקיקה לסיפורים ישנים על אוצרות אגדיים. תאלווירג היה כחוש וגבוה יותר מאחיו, בעל ארשת קודרת ומרשימה עם זקנו החום-כהה המסודר והקצר יחסית, ועיני הפלדה האפורות שלו. סיפורים על אוצרות שעממו אותו, כל עוד אין לו עצמו סיכוי לריגוש של השגתם בעצמו; כשרונו במלאכה עדינה היה צנוע מאד, יחסית לאמו ולאחיו הצעיר; וכשרונו בחברה, מלבד קומץ חברים קרובים ומחוספסים כמוהו, לא היה טוב בהרבה על כשרונו במלאכת יד. לעומת זאת, הפך עד-מהרה לאחד הגששים והציידים המבטיחים של הקלאן – ועדיין, רבים מהגמדים לא בטחו בו יתר על המידה ולא חיבבו את חברתו השתקנית והקרירה, שראו בה מידה לא מבוטלת של יהירות.
ובעוד השנים חולפות, באלדווירג האפיר ושקע בהדרגה, ותילי נאלצת למלא יותר ויותר מחובותיו; ועדיין, שערי מוריה נותרו נעולים בפני הגולים, מצב שנותר על כנו גם כאשר מת באלין השביעי, ובנו פראר הראשון ירש את הכס. בפי גמדי מוריה, ששמעו דבר-מה על הגולים ומקום מושבם החדש, נודעו האחרונים לגנאי כ'גמדי כפור' – עם בוגדני ולא מוצלח במיוחד של גמדים עוטי פרווה, שעוסק בציד יותר מאשר באומנויות היאות לגמד הגון. בעיני 'גמדי הכפור', היו גמדי מוריה זכורים ככפויי טובה, חמדנים ובוגדניים, אלו שלעגו להם בצאתם והשמינו על רכושם וזהבם שנותר מאחור, באשר באלין השביעי, בשעתו, אסר על הגולים לקחת עימם יותר מאשר מטען מוגבל מאד; ולא בכדי. בקרב גמדי הכפור, היו שהסיחו, כי המלך השנוא ובנו חמדו את הגבישים המקוללים של אולבריג, משום שרצו לגמוע בסתר את דמו המותך של אימת דורין; ועוד כהנה וכהנה.

בסופו של דבר, הפכה האפלה הקפואה למסוכנת מדי; ולאחר כמה התקלויות עם גובלינים מוזרים ומתים למחצה שנראו כאילו הקרח חדר לבשרם ויצר מתוכו קוצים בוהקים, נסוגו גמדי הכפור מן הכפרים הקשים להגנה, ונסוגו בלב-ולב אל תוך חסות עציו של יער אופל. באלדווירג עצמו, לטענתו, נרדף בידי חזיון שפקד אותו מספר פעמים בחלומותיו, ומילא אותו בתקווה להשיג לעמו מבצר ומשכנות טובים בהרבה מהכפרים מוכי הרוח והשלג; ובהדרגה נראה שהבין, כי המקום שהוא רואה בחלומותיו, הוא מבצרם הנטוש של אלפי היער, שנטשו את הארץ התיכונה יותר מאלף שנים קודם לכן.
הגמדים פילסו את דרכם ביער מוכה הערפל והקרח, כשהם נלחמים בדרכם ביצורים נתעבים, לרבות בעכבישים ענקיים שהסתגלו טוב מדי למצב החדש, והפכו בחלקם למפלצות של קרח שחור וכחול-מזוהם; בבני-אדם לשעבר שאיבדו צלם אנוש והפכו לחצאי-בהמה הולכים על-שתיים, ועוד כהנה וכהנה.

תאלווירג ובני עמו במצודה: ואז, כאשר הגיעו בסופו של דבר לטווח ראיה של מצודת האלפים העתיקה, הסתבר להם, לזעמם, כי אחרים הקדימו אותם: קלאן של אורוק-האי בשם שאהקולטורג (Shaakulturg), נעקר גם הוא ממשכנו הרחק בדרום, ניסה תחילה להאחז בדול-גולדור, אבל איבד אותה בקרבות בלתי פוסקים עם אורקים 'אמיתיים' מההרים, שעלו עליו במספרם עשרת מוני, מה שאילץ את האורוק-האי לבלוע את גאוותם ולהמלט מפני 'בני-הרימה' צפונה, עד שהגיעו – שנים ספורות לפני המגדים, אל הארמון הנטוש של תראנדואיל, והפכו אותו למאורתם. הגמדים, שראו את הניסים של יריבים, שתיארו שלשלת מקיפה מסכה גסה שצוירה כחיקוי לועג של פני אלף (משוערות), לא ידעו באותו שלב את המקור לנס הזה – הם שיערו, שדובר בדרג גסה ולעגנית של האורוק-האי לחגוג את הדרך בה התנחלו בארמונם של אלפי היער; אבל לא ניחשו, שבני שאהקולטורג מחזיקים ב'קמע' – אלף בודד, זקן עד יאוש ומטורף למחצה. אותו ברנש אומלל, היה כנראה קורבן לאחת מהתפרצויות הזעם האחרונות של תראנדואיל על-פני הארץ התיכונה. לא ברור, מה בדיוק עשה שהעלה להשחית את חמתו של תראנדואיל, אולם הקללה שגזר עליו מלך היער היתה נוראה – ואילצה אותו להשאר לנצח ביער אופל, בלא שיהיה מסוגל לעזוב אותו ולהפליג מערבה.
נראה, שכאשר פלשו האורוק-האי לארמון הנטוש, שקסמי ההגנה עליו התפוגגו זה מכבר, אותו אלף כבר לא זכר את שמו, ושוטט, אפור, פרוע ומטורף למחצה, בין המסדרונות, המערות והגנים בהם היו בני-עמו עורכים פעם משתאות מתחת לאור הכוכבים... שהתעמעם וכוסה זה מכבר בערפל קפוא שבה מהצפון.

בני שאהקולטורג, בין אם מתוך שעשוע אכזרי לשמו (שמא הבינו כי מוות הוא גאולה עבור האומלל ולא עונש), ובין אם מתוך רצון לסחוט מהיצור היחיד במינו מידע על אוצרות וכוחות כשפים של אלפים, הותירו אותו בחיים, והפכו אותו, באכזריות משועשעת אופיינית, למעין 'קמע', שנס הקלאן נועד למעשה להתפאר בשבוי המיוחד במינו שמצוי בידם, והופך אותם מיוחדים מכל הקלאנים האחרים של בני אורוק-האי, שלא לדבר על 'בני הרימה', שאת החשבון מולם קיוו בני שאהקולטורג לישב, במוקדם או במאוחר.
מקטעי הדברים המעטים שלמד תאלווירג, הסתבר לו שבנו של שר-המלחמה של השאהקולטורג, האלוף הפראי אורזאש, בילה זמן רב בלנסות ולדובב את האלף המטורף, וגם זכה מכך בזכיה גדולה – מלמולים שהוליכו את אורזאש לגלות מרתף סודי ובתוכו – בין השאר – גביע כסף גדול וחרב אלפים ממורטת, שהגמדים למדו להכיר את עוצמתה בדרך קשה למדי. לגבי הגביע, נראה שאורזאש לפחות ידע משהו על אגדות יריביהם העתיקים של בני-עמו, הגם שבדרך לא מדוייקת, משום שהוא סבר שכל אלף, בוודאי זקן וחכם, יכול לבצע את הריטואל הישן-נושן של אגן המים, וכך להראות לו את העתיד – ונראה, שהוא ניסה לאלץ את השבוי המטורף למחצה לעשות כן, בלא שנחל הצלחה רבה מדי (ומנגד, מאחר וההדברות של הגמדים מול האורוק-האי עברה ברובה המכריע דרך חוד החרב והגרזן, לתאלווירג אין מידע ממשי בעניין; מה גם שנראה שהצלחתו בדיבוב אותו אלף היתה קטנה אף יותר משל אורזאש לפניו).
כך או אחרת, ההתקלות בין הצדדים הפכה עד מהרה למרחץ דמים מזעזע; האורוק-האי שתפסו את החומות, לעגו בגסות לגמדים שדרשו מהם ביהירות להסתלק, פן יחוסלו, וענו להם בירי חיצים וקללות מטונפות במיוחד, שהעידו בין היתר על כמה סיפורים מעוותים על שוכניו הקודמים של המקום שהגיעו לאוזניהם. נאלי הצעיר, שניהל את המשא ומתן, יצא מכליו לגמרי כאשר הומטרה עליו מלמעלה, ביחד עם בליל של צהלות אורקים גסות, גם השאלה הלעגנית, מדוע הגיע לכאן- אולי הוא והמזוקנים האחרים 'באו לכאן כדי לקבל בתחת מהטארקים המסריחים, כמו שקיבלו אבות-אבותיהם בתקופה בה בגדו ביד הלבנה הגדולה והעזו להלחם כנגדה'.

הקללות הפכו לחילופי יריות; ונאלי, שזעמו הפך אותו לחסר זהירות, ספג חץ שננעץ בצלעות ופצע אותו פצעים קשים. באלדווירג, שראה את בנו נופל ושמע את מצהלות האורוק-האי, איבד את עשתונתיו לגמרי, ובזעמו המשתולל הורה על התקפה רבתי, כשהוא מצווה על אנשיו לא להשאיר איש מהאורוק-האי הנתעבים בחיים.
מה שהחל כקרב הסתערות, הפך עד מהרה לטבח. כמסתבר, האורוק-האי היו חלשים בהרבה ממה שנדמה היה ממבט ראשון, באשר מנהיגם ורבים מאנשיו נפלו קורבן למחלה מוזרה שקיננה בחורבות; שמא, שרידים מהקסם הישן של האלפים, שלא הועילו במיוחד לבריאותם של חצי אורקים... או כך לפחות סברו הגמדים אז. רבים מהאורוק-האי היו נפוחים, איטיים ובעלי גוון אפרורי, וברגע שנפרץ קו ההגנה הראשון של החומה החיצונה, הפכו לטרף קל מאד לגמדים המשתוללים... ואלו, בזעמם, תיעובם העתיק לאורקים וההוראה המפורשת של באלדווירג, לא חסו על איש – לרבות נשיהם וילדיהם של השאהקולטורג.
מהאורוק-האי שרדה רק חבורה נחושה אחת; אורזאש הצעיר והפראי, שעטה עליו שיריון משובח והשתמש בחרב של אלפים, קיבץ מסביבו חבורה של לוחמים צעירים נאמנים לא אישית וכמה מנשות השבט הצעירות שלא נוגעו במחלה האפורה של המבצר הנטוש, והבקיע לעצמו דרך בלחימה דרך אחד המעברים העמוקים שכרו האלפים בזמנו – כאשר הוא מפיל רבים מהגמדים שניסו לחסום את דרכה של החבורה.
שם, במערות הלחות שבקומת המסד של מבצר האלפים, הגיעו סופו העגום של המצביא באלדווירג, שהטירוף שאחז בו בער בעוצמה כזו, שהניע אותו לרוץ בעצמו בראש הסתערות מאורגנת רק למחצה, כדי למנוע משרידי האורוק-האי להמלט. אורזאש נלחם בו, אחד על אחד, ופשוטו כמשמעו, שיפד אותו מהזקן ועד לאגן במהלומה נוראה של החרב שהחזיק, או בשם שנתן לה 'זאב הקרח' (ואולי 'שן הזאב'; השליטה של תאלווירג בלשון האורוק-האי היא מעטה למדי, והוא לא מצטער על כך יתר על המידה).
תאלווירג עצמו, שהתנגד מאד להסתערות האחרונה (לא שהוא מרחם על אורקים כלשהם, אבל המחזה, ובעיקר הטירוף של אביו המאמץ, עוררו בו אי-נוחות; שלא לומר על דעתו שבזבוז חייהם של גמדים טובים במניעת הנסיגה של קומץ חצאי-אורקים, הוא טפשות ארורה לשמה), ראה את אביו המאמץ נופל; ניסה להסתער במאוחר על גיבור המלחמה הפראי של האורוק-האי, אבל נהדף ונפצע קלות בעצמו. אורזאש ואנשיו הצליחו לסגת, כאשר הם נשבעים לנקום בגמדים על מעשה הנבלה שלהם.

גמדי הכפור של קאהזרובול זכו בארמונו הנטוש של תראנדואיל, אולם המחיר היה נורא- ולא רק בגלל האבדות בחיי גמדים; כפי שתילי לחשה לבנה הבכור, בעת הלוויתו של באלדווירג, מותו של אהובה המסכן, היה רק התשלום הראשון. מראה האורוק-האי החולניים והצחנה שעמדה בחלק מהקומפלקס, לא נשאה חן בעיניה, והשרטוטים והפסלונים הגסים בדמות לטאה מכונפת שנראה שהאורוק-האי או חלקם סגדו להם, נשאו חן בעיניה עוד פחות, וגם הדרך בה ניפצו אותם הגמדים עד האחרון בהם לא הרגיע את חששותיה. פחות מכל, נשא חן בעיניה האלף המטורף שלדעתה, לא מתוך רחמים בחרו חצאי-האורקים להותיר אותו בחיים. קסם של אלפים הוא דבר גרוע מאד, לדעתה; ומשהו... או שרידיו המואפלים, עמד עמוק בתוך המקום הזה; ולפי מה ששמעה, הרי מלך היער היה גרוע במיוחד, אפילו יחסית לאלף.
אלא, שהמחיר לא הסתיים בכך; יחסיהם של נאלי ותאלווירג, שגם קודם לכן היה בהם מתח, הורעלו באורח חסר-תקנה לאחר מותו של באלדווירג. נאלי, שפציעתו הקשה מנעה ממנו להשתתף בקרב, היה אכול זעם ורגשות אשמה שכרסמו בו מבפנים, מאחר וידע כי אביו הוכה בטירוף לאחר שראה אותו נפצע; את תאלווירג, האשים בכך שלא מנע את מותו של אביו, ולחש בינו לבינו כי היה פחדן ואנוכי מדי, וכי בסתר ליבו, אחיו למחצה ריחם על האורקים המזוהמים או לפחות על הגורים הצווחניים שלהם; האשמה שת'אלווריג הכחיש, אולי לא בלב שלם כמו שרצה.
מעבר לכך, זעם נאלי על העובדה כי הגבירה אמו מעדיפה, לדעתו, את אחיו למחצה (להבדיל מהדרך בה היתה קרובה מאד אליו ופינקה אותו בהיותו צעיר יותר); ויותר ויותר ככל שעבר הזמן, ונאלי – שהפך ליורשו של אביו – הפך זועם וממורמר יותר. כמו האורוק-האי לפניו, תבע גם הוא שהאלף הזקן יראה לו את העתיד (חרף מחאותיה של תילי), דבר שהלה לא היה מסוגל כנראה לעשות, גם כאשר היה באיתנו; בזעמו, הטיל נאלי על אחיו למחצה את המשימה לטפל בזקן המטורף ולדובב אותו, אולם הלה לא הצליח, וגם כאשר ניתן לאלף המטורף גביע הכסף המעוטר שאורזאש השליך במנוסתו, והוא מילא אותו במים והעביר את ידו מעליהם, לא עלו כל חזיונות, מלבד מלמולים חסרי פשר ומילים חסרות משמעות. נאלי זעם עוד יותר, וטען שאחיו למחצה אינו מתאמץ, ואולי שומר את החזיונות לעצמו.

וכך, ככל שעברו השנים, הלך הרעל שבין האחים וגבד, ועד מהרה חדלו מלדבר זה עם זה במישרין, אלא בתיווכה של אימם... נאלי הפך זועם ומוכה חששות וחשדות ככל שהזמן חלף; הוא מעולם לא החלים מהפציעה שנפצע מחץ האורוק-האי, ונותר חלוש, גופו בצקי וכבד, ופניו סמוקות ממשקה (אפילו יחסית לגמד) ומזעם.
תאלווירג, לעומת זאת, העדיף לבלות כמה שיותר מזמנו מחוץ למבצר האלפי העתיק, שמעולם לא סבל אותו, ושהה בו בעיקר כאשר חובותיו הביאו אותו לשם, או אילצו אותו לטפל ולנסות לדובב את האלף המטורף, שנראה שמצבו כעת היה גרוע עוד יותר ממה שהיה מאשר בתקופת שלטונם של בני שאהקולטורג. כמה מקטעי המילים שהגה היו אפלוליות ומבשרות רעה במיוחד, לפחות לדעתו של תאלווירג, ששיתף בחששותיו את אימו; אבל לא היה ספק, כי נאלי יאטום את אוזניו ויטען כי אחיו למחצה משקר, משקר כדי להסוות את כשלנותיו ואת נאמנותו הרופפת.
נראה, שבתקופה הזו, החל תאלווירג להמעיט יותר ויותר את חיבתו לתכשיטים, אולי כניגוד לאחיו למחצה, שעטה עליו עדיים רבים יותר ויותר ככל שעברו השנים. את זמנו העביר, ככל הניתן, בליווית חבורה של גמדים צעירים, רובם ממעמד נמוך יחסית בקלאן – שהתפרנסו כסיירים בעלי בקיאות ביער הקפוא מסביב; ציידים, פרוונים וחוטבי-עצים. ומפעם לפעם חיזר – בלשון כבדה ומהססת להפתיע, אחרי עלמת גמדים נאה בשם דראלין; שהשתעשעה וחשה מוחמאת למדי מהגמד-הסייר הנאה והגאה, אולם לא מיהרה להתחייב.

ואז, אשר יגור תאלווירג בא; מכתב מוצפן מאימו, בישר לו שכמה מהגמדים החלו מתנהגים באורח שלא נשא חן בעיניה, וכי החבורה סביב נאלי מסתודדת באורח מחשיד, בעודם משתתקים בבואה של הגבירה האם, ומקבלים אותה בחביבות שנראתה לה מזוייפת מאד.
תאלווירג נכנס לטירתו של תראנדואיל בסתר, דרך דלת צדדית במרתף, כאשר אימו ושני מלווים בלבד מקבלים את פניו; ובשקט, בעזרת סם מרדים שנסכה הגבירה תילי במשקאות של השומרים ("בתקווה, שלא נאלץ להשלים את המסורת ולהמלט מכאן בחביות. אני חוששת שלא אעמוד בכך, בני היקר"), חדרו למגוריו של המלך וחיטטו בערמת האוצרות שגובבה סביב כסאו ושולחן האוכל שלו. ושם, בתוך ערמה של שכיות חמדה ממוריה וחפצים אלפיים ישנים, שלפה תילי ממגרה מוסתרת פסל חדש שגולף מאחד מהגבישים של באלדווירג המנוח, וניכר היה כי גולף בחפזון, לא מזמן וביד לא יציבה במיוחד – גביש בדמות של לטאה מכונפת, שנאלי שמר בסתר; ותאלווירג תהה בחלחלה האם אחיו החל לחקות את האורוק-האי ולסגוד לצלמית של רמש.
תילי רתחה בזעם שהמקום כולו מקולל, והיא חשה זאת מזמן; האלפים השחצנים והארורים, שבגדו עוד באבות-אבותיהם הקדומים, קיללו את המקום הזה לפני שהלכו, כדי שאיש לא יחטט באוצרות שלהם-

ואז, נשמעו קולות מהחדר הסמוך- המלך נאלי, שסיים את הזלילה והשתיה שלו מוקדם מהצפוי, התקרב ביחד עם שומרי-ראשו. תאלווירג ואמו חמקו במהירות מחדר הגנזים, אולם נתקלו באנשי המלך ממש מחוץ למגוריו, ואלו הביאו אותם אל נאלי. ההתקלות וההתנהגות של אחיו למחצה מילאה את תאלווירג חלחלה; נאלי, שתמיד קיבל אותו בפנים זעופות ועוינות, עטה מסכה חלולה של חביבות לבבית, סיפר לאחיו כמה הוא רוצה לתקן את יחסיהם, וכמה הוא ישמח להסב עימו ועם אנשיו למשתה הגון, כפי שהיו עושים פעם, לישר את ההדורים כמו גמדים אמיתיים-
אבל קולו היה חלול ומזויף; וחשש איום התגנב לליבו של תאלווירג. הוא הצליח, בדברי חלקות, להשיג דחיה מסויימת, כאשר אמר שיקבץ את אנשיו כדי להביא אותם למשתה לפני אחיו המלך, רעיון שנאלי שמח מאד לשמוע, באורח שרק חיזק את חששם של אחיו ואימו.
הגבירה תילי היתה נחרצת עוד יותר מבנה: ובלב שבור, בעודה נאבקת לשמור על קול יציב וחזות מכובדת, אמרה לתאלווירג כי הכל אבוד; הארמון הזה מקולל, בנה הצעיר והאהוב אבוד, והשנאה והרשע אופפיןם אותו כמו הלהבות את אימת-דורין. על תאלווירג לגייס את מי שיוכל ולהמלט, כדי להציל את מה שאפשר מבני-עמם. תאלווירג רתח מחשש ופחד, וסירב לעזוב, ממה שבאורח ברור היה מזימת בגידה ורצח, אלא אם כן אמו תתלווה אליו, במקום להשאר מאחור ולחפות עליהם, כפי שהיא עצמה תכננה. תילי הסכימה, גם אם בלב ולב.
תאלווירג וחבורתו נמלטו דרך המנהרות, באורח דומה לנתיב שבו נמלט אורזאש בזמנו; לזעמו וליאושו של תאלווירג, עלמת הגמדים דראלין, שבה נתן עיניו מזה שנים סירבה במפגיע להצטרף אליו, ובדרך בה התנהגה ודיברה, הבין תאלווירג באורח חד-משמעי, שהמחלה אחזה בה, ושאין ביכולתו לעשות למענה דבר. הוא נאבק בינו לבינו, האם להרוג אותו במו-ידיו, וכך למנוע מה שנראה כחשש כמעט וודאי להסגרת התוכנית בטרם-עת, אבל בסופו של דבר, חרף העימות המכוער שהתפתח ביניהם, בסיומו נעל את הדלת דרכה התכוונה להזעיק את השומרים ודחף אותה לרצפה, לא יכול היה להביא את עצמו להניף את הלהב שלו ולסיים את חיה, בעודה מתפתלת לרגליו; בזעמו, בקול עצור המסתיר את הדמעות שהרטיבו את עיניו, הסתפק בלנהום
"היה עדיף לך שהייתי הורג אותך עכשיו, בוגדת מנוולת" - והסתלק בטריקת הדלת האחורית.

וכך, בשל האיחור והדליפה של התוכנית, תאלווירג, אימו וקומץ הגמדים שעימם כותר בתוך המנהרות האפלות שמתחת לארמונו של תראנדואיל, והיו נהרגים כולם אלמלא השתהו התוקפים כדי לתת די זמן לנאלי השיכור, המנופח וחולה הבצקת לדדות לשם, כדי לחזות במותם של אחיו ואמו במו-עיניו, כפי שרצה; וגם אז, היו נהרגים כולם בלא ספק, אלמלא התערבות בלתי-צפויה, מצד האלף המטורף שהופיע שם, חמוש בחרב ובקשת שתאלווירג לא הבין מהיכן השיג אותם.

כך, התחולל קרב במנהרות האפלות, שבו אחים לחמו זה בזה, ושארי-בשר קטלו זה בזה; אלא, שאנשיו של נאלי, אכזריים ורבים ככל שהיו, התבררו ככבדים וחולניים, והתערבותו של האלף הכריעה את הכף... במחיר חייו שלו. נראה היה, שהתערבותו והחיצים שירה רוקנו אותו ממעט הכוח שנותר בו, והפצעים שספג, גם אם גמד או אלף בריא היו מתאוששים מהם, היו הקש האחרון; ממש לאחר שנאלי ואנשיו נמלטו, ובעוד תילי מרסנת את בנה מלרדוף אחריהם, התמוטט האלף המטורף, וברגעו האחרון- בעודו בוהה בעיניים קהות והולכות בגמדים שגוהרים מעליו, הצליח ללחוש כמה מילים קוהרנטיות יותר מהרגיל.
"הם באים, הם באים מתוך האפלה-" ו"הגבירה אלדראל... היא ושומרי היער. מה שביקשת ממני- היא יכולה-"
ואלו היו מילותיו האחרונות.
"הזקן של דורין עדי" התמרמרה הגבירה תילי "מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל אני מצטערת על הממזר האומלל הזה".

וכך, נמלטה חבורת הגמדים הקטנה עוד יותר מטירתם של אלפי-היער השכוחים, שמה את פניה דרומה. תאלווירג, הפך לגמד נוקשה וכעוס עוד יותר מאחורי השתיקה הקודרת שעטה על עצמו, חש שמשהו בליבו פנימה מת כאשר ראה את האפלה לוקחת את עלמת הגמדים שאהב.
בדרכם דרומה, שמע את השמועות כי העריץ הצעיר והמטורף שמושל בגונדור, חושש מאד מחבורה חשאית, אכזרית ונחושה של אורגי-ערפל בראשות גבירה בעלת אותו שם שהגה האלף המטורף- אלדראל (Aldaral); שמלווה אותה זאב-אימים עצום בעל פרווה זהובה.
מותיר את אימו ואת בני חבורתו ברוהאן, תאלווירג גמר אומר בנפשו לחפש את הגבירה המסתורית הזו, שאולי הכירה את אביו בעודו שוהה בארגיון, ולראות למה התכוון המטורף הזקן במילותיו האחרונות... ושמא, גם אם הוא עצמו מסרב להודות בכך במפורש, היא יודעת איזו קללה הכתה בבני עמו וכיצד ניתן לרפא אותה (הגם שהוא מנחש שתשובתה היחידה, אם תטרח לענות, תהיה שאין מרפא מלבד במוות מהיר).
תאלווירג מתחזה לגמד נודד בודד, חסר משפחה וחסר יחוס, ומעדיף שלא להאלץ להסביר כי הוא לא שייך לבני מוריה, ולכן גם ההגנה הדיפלומטית ששוררת עדיין בגונדור על גמדי מוריה אינה חלה עליו... אם כי הוא ישיר מדי, בדרכו הקודרת, מכדי להמשיך בשקר זמן רב מדי, אם יעומת בעניין באורח חזיתי.

חזרה אל המבוא לקמפיין