קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי

חזרה אל המבוא לקמפיין

רומברינד בן אונר סילברבירד

סיפור דמות פרי עטה של נבט טחנאי

הקדמה

"תבניות הן תמציתה של יצירת אמנות ראויה לשמה." כך היה סבו נשוא הפנים של רומברינד אומר, וחוזר ואומר כאשר ניסה לאלפנו פרק ביצירת תכשיטים, ונכנס עמו להתנגשויות חוזרות ונשנות, וויכוחים שמרטו את עצבי שניהם. לאחר ויכוח ארוך הוא הסכים להודות כי ניתן להתחיל לעבוד בלי שהתבנית החיצונית מוכנה, כל עוד היא קיימת - ולו רק בדמיון. "אבל התבנית עצמה חייבת להיות שם, יציבה ומתוכננת." ויכוח זה, כמו רבים מספור לפניו ולאחריו נסתיים בעזיבתו של רומברינד את הסדנה, ניגוב דמעות התסכול הסוררות שהזדחלו לעיניו בחדר שחלק עם אחותו הגדולה והכרזה כי אינו חוזר לסדנתו של הסב גם אילו כל אוצרות הארץ התיכונה ממתינים לו שם. וכמובן, כיתות רגליו בחזרה לשם אגב ריטונים ביום המחרת. ואם סיפורים הם כמו תכשיטים, שכדי להיות יפים עליהם להסתדר בתבנית נאה, כדאי אולי להתחיל לספר מן התבנית החיצונית ולהיכנס לאט פנימה.

רקע משפחתי של הדמות

קלאן סילברבירד: משפחת האם

סויאור בן טרונארד סילברבירד

המשפחה קרויה על שם המקום ממנו הם באו: בכניסה להיכלם ניצב פסל מרשים של דורין, חולש על שביל הגישה במבט חמור, זקן המידות המפוסל שלו מוכסף כולו. סב-סבו של רומברינד הוא סויאור בן טרונארד. שמה של המשפחה נקשר בדורות קודמים להיסטוריה צבאית מרשימה: את נשקיית המשפחה מפארים כלי נשק עתיקים מאוד שעל פי הסיפורים נוצרו בדאיל בתקופת מלחמת הטבעת, אם כי רבים מפקפקים בסיפור זה כיום ורואים בו לא יותר מיומרנותו של סויאור.

רומברינד לא הרבה לראותו בהיותו טיפוס קשה, מסוגר עד כדי פרנויה של ממש לעת זקנה. מן הסיפורים שרומברינד שמע מפי אמו ודודו, הסב היה בעברו מצביא דגול, חסר מורא ומבריק – אם כי קשוח יתר על המידה עם חייליו שלו ועם עצמו.

הגמד הקרוב אליו ביותר היה בן דודו, טוואלין בן באלין. מספרים כי בצעירותם, השניים היו קרובים כמו אחים. טוואלין, בניגוד לסויאור, נמשך תמיד אחר אמנות והיה סתת אבן מוכשר מאין כמוהו. כשהגיעו לפרקם נפרדו השניים: סויאור בנה במו גרזנו קריירה צבאית מרשימה ובילה את רוב זמנו במחנות צבאיים סביב ההיכלות של מוריה ומתחת להן.

בן דודו טוואלין לעומת זאת, יצא לארגיון, שם התחנך כשוליה אצל אחד מסתתי האבן של אורגי הערפל ושכלל שם את אמנותו. בשובו דיבר טוואלין נפלאות על אמנותם של אורגי הערפל. ליבו הלך שבי אחר טקסיהם שאותם חשב למרתקים, והוא אף הרבה להזכיר עלמה מסויימת בשם טאורוון. כגמד חסר סבלנות מלכתחילה מאס סויאור עד מהרה בסיפוריו של טוואלין וחש טינה הולכת וגוברת, בראותו כי על אף שבגופו חזר טוואלין למוריה, הרי שליבו עדיין בארגיון. לתחושתו של סויאור, בן דודו השתעשע לו בעניינים של מה-בכך בזמן שהוא עצמו מסכן את חייו עבור מולדתם, אוצרותיהם ומלכם של הגמדים. המחלוקת בין בני הדודים הגאוותנים והעקשנים הפכה לסכסוך של ממש עם העמקת הקרע בין סיעות קאז-באראד וקאז-זיגיל. טוואלין היה מן התומכים הנלהבים והקולניים ביותר בחיזוק הברית עם ארגיון, ואילו סויאור חשב שהוא תקוע עם הראש כל כך עמוק בגרסאות המגוחכות של אורגי הערפל לסיפורים מן "הספר האדום" עד ששכח כיצד חושבים. שתקן ועקשני כהרגלו, תמך סויאור בכל אמצעי בסיעת קאז-באראד, משום שהאמין בכל ליבו באימוץ מדיניות מסתגרת יותר, בעיקר כלפי אורגי הערפל המגוחכים. סיסמתם של קאז-באראד, "על הגמדים להילחם למען הגמדים!" הייתה שגורה בפיו תמיד.

סויאור הוא היה מבין הראשונים שחשדו במניעיו האמיתיים של פרופסור אולבריג, עוד בשעה שהיה ידידו הקרוב של המלך ואחד הגמדים הפופולריים ביותר במוריה – פעמים רבות מדי היה נמצא משוטט במקומות לא לו, נכנס במועצות בעניינים שאינם מענייניו, וקושר דין ודברים עם אנשים שאך זה אתמול בקושי שמעו את שמו. דומה היה כי הוא מתעניין בכל ואינו נלאה משום שיחת רכיל בענייני החצר והארמון.

אמנם בתחילה, לפני שהתברג היטב בחצר המלך באלין השביעי ניסה אולבריג להתחבב גם על סויאור ולהשיח עמו בענייני מלחמה, חיזוק ההגנות בחדרי המשמר וכיוצא באלה. הוא הרבה להשמיץ את קאז-זיגיל ואף הזכיר במילה או שתיים כי ניכר מי מבני משפחתו ירש את השכל – אבל על סויאור החשדן והיהיר אולבריג לא עשה כל רושם, והוא לא פתח בפניו את סגור ליבו כפי שעשו רבים אחרים.

עוד לפני ווידויו של באלדווירג וחשיפת פניו האמיתיות של אולבריג, ביתו של סויאור כבר היה מוכן לצאת למלחמה, אנשיו חמושים ומצויידים היטב, נכונה לעמוד לשירותו של באלין השביעי.

כאשר פרצו הקרבות בהיכלות, ואולבריג חשף את יצורי הזוועה המעוותים שיצר במשך שנים מתחת לאפם של גמדי מוריה, סוויאור ואנשיו התייצבו ראשונים, ושילמו מחיר כבד במלחמה נגד תומכיו ויציריו של אולבריג. רבים מאנשיו, כולל מפקדים שהיו ידידיו הקרובים של סוויאור, נפלו בקרב, והחיילים שחזרו משם סיפרו שראו זוועות איומות ואינם מרבים לשוחח על כך.

הקרע הסופי בין סוויאור לבן-דודו נחרץ לאחר המלחמה, כאשר סר חינה של סיעת קאז-זיגיל בחצר המלך; אנשיה נקשרו, שלא לגמרי באשמתם, לחטאיו של באלדווירג, וגורל מעמדם וכוחם נחרץ. בן דודו של סויאור, שתמך בבאלדווירג, מחל על גאוותו וקרא לבן דודו לחדש את קשריהם. איש לא יודע לומר מה היה בפגישה זו ביניהם, אך כולם מלחשים כי סויאור נהג בטוואלין בצורה מחפירה, באורח בלתי ראוי בין בני משפחה, אפילו מתגלע ביניהם סכסוך. בסופו של דבר טוואלין עזב בכעס את מוריה ויצא לגלות בעקבות המצביא באלדווירג.

עוד בצעירותו, נשא סויאור אישה מתוך חובה, מה שהעלה את מעמדו ואת מעמד משפחתו ואפשר לו להתקרב לחצרו של המלך באלין. אשתו הייתה אחת מבנותיו של חרש השריונות הראשי בחצרו של היועץ החמישי למלך. נישואיהם היו נישואי חובה אך הגמד הנוקשה הכיר במעלותיה כבת אצולה גמדית ונהג בה ביותר רוך משהרשה לעצמו לנהוג במישהו אי פעם. ייתכן והנישואין איתה יכלו לרכך משהו באופיו המחוספס, אלא שאשתו האומללה שמעולם לא הייתה חזקה בגופה לא שרדה את לידת בנה היחיד ורדסבירד. ורסבירד גדל אפוא בלא אם, עם אביו השתקן והמסתגר, ועם כל המותרות שיכולים מעמד וזהב לקנות עבור ילד גמדי. סויאור הסתגר בהיכלותיו, מותיר את בנו המתבגר ורדסבירד, לטפל ביותר ויותר מענייני הקלאן.

ורדסבירד בן סויאור סילברבירד

ורדסבירד, כאמור, גדל והתחנך עם כל המותרות שזהב ומעמד יכולים לקנות – ובלי אלה שהם מעבר לכולם, כגון אהבת אם, אב נוכח, וחברים. הייתה סכנה כי הילד יהפוך נוקשה כאביו אלמלא היה בו משהו מבן דודו טוואלין, הניצוץ של האמן בעיניו, והכישרון הזורם בדמו.

את בדידותו היה ורדסבירד מפיג בסדנת הצורפות העשירה של הקלאן. הצורף חשוך הילדים ואשתו ריחמו על הגמדון הבודד, התייחסו אליו כאל ילדם שלהם ולימדו אותו את אמנותם כאשר גילו כי ליבו נוטה לכך, ידו יציבה, עינו חדה ובשונה מאביו הוא ניחן בסבלנות של ברזל ומסוגל לשקוע במשך שעות רבות בעבודה מסובכת. בימי עלומיו המוקדמים, ורדסבירד חיבב את בן דודו של אביו, טוואלין, ואף שוחח עמו מעט בענייני אמנות ולמד ממנו דבר או שניים כילד על יצירת תבניות מרהיבות, אבל ככל שהעמיק הקרע בין סויאור לטוואלין מיעט טוואלין את ביקוריו עד שפסקו לגמרי, ואילו ורדסבירד לא מיהר לבקשו (מה שהיה מעלה את חמתו של אביו, עניין מסוכן למדי).

ורדסבירד היה גמד צעיר שהגיע לפרקו בעת המלחמה. אביו לא התנגד כמובן שורדסבירד ייקח בה חלק, מן הראוי היה שכך יעשה. אם כי הוא דאג להציב את פלוגתו רחוק למדי מן הסכנה האמיתית, לפי השערותיו. עם זאת, ורדסבירד טעם לראשונה טעמה של מלחמה אמיתית, והוא יתקשה לשכוח מה שראה שם כל ימיו. את חייו הוא חב לאחד ממפקדי פלוגותיו של אביו, רוגראנד בן אואין. רוגראנד חילצו ברגע האחרון ממש מתחת לאחד היצורים המחרידים של אולבריג תוך סכנה ממשית לחייו שלו כאשר המוטציה המבחילה התמוטטה עליו, מתיזה אד רעיל ונוזלים נתעבים וקטלניים.

ככל שחלפו השנים, כך מצא וורסבירד את ידיו מלאות בעבודה, בעיקר בכל הנוגע לקידום מעמדו בגילדה. כמו כן הוא הסכים עם אביו כי ארגיון הנה נטל על הגמדים, וכי די להם באמנותם ובצרותיהם שלהם. להקלתו של אביו, שעקב בדאגה אחר אהבתו לאמנות, ורדסבירד לא הביע כל רצון כעמיתיו למקצוע בהיותם נערים מתבגרים, לצאת לתור אחר סודות יצירת התכשיטים וחישול המתכת של חרשי אורגי הערפל מארגיון או של עמים זרים אחרים. כאשר כישרונו הנדיר לצורפות נודע ברבים (גם בזכות המוניטין של אביו) עלה מעמדו של ורסיברד בגילדה והוא עשה שם חיל.

באותה העת התפנו כמה מקומות של בכירים בגילדה. קרנם של תומכי קאז-זיגיל ירדה אז מאוד, והם "נופו" בזה אחר זה מהנהגת הגילדה מסיבות שונות ומשונות. ביניהם פינה את מקומו דאין בן גלואין מקלאן דימראנד, רק כדי לראות את ורדסבירד סילברבירד תופס את מקומו. וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, בת אחיו של ראש הגילדה ניאי בת וילדריל, שהייתה מאורסת לדאין, העבירה את חיבתה (לא ברור אם מרצונה שלה או מרצונו של אביה) לורדסבירד סילברבירד. היה זה עלבון צורב עבור בני דימראנד שפרשו מן הגילדה בכעס מופגן, ירדו במעמדם ועודם ממתינים לחזות בנפילתו של ורדסבירד. בינתיים, לא נראה היה כי חלומם עומד להתגשם. קשריו של ורסבירד עם בת אחיו של ראש גילדת הצורפים בכבודו ובעצמו עשו אותו לגמד מכובד ובעל השפעה. ניאי אשתו ניהלה את משק ביתם והייתה עלמת גמדים חרוצה ותכליתית. היא התאימה לורדסבירד כמו כפפת שריון. היא ידעה את חובתה בהנהגת הקלאן ועשתה אותה היטב, אגב שהיא משקיעה בטיפול בילדיהם, מניחה לבעלה לחמוק מהזיכרונות על זוועות המלחמה בסדנה האהובה עליו.

ניאי ילדה לורדסבירד שני גמדים בזה אחר זו: רוגראנד החזק נולד ראשון, בן בכור ויורש לשם הקלאן. אחריו נולדה וירגריד הצעירה, בת זקונים. ורדסבירד אהב מאוד את ילדיו והעניק להם את תשומת הלב וההכוונה להם לא זכה מאביו שלו בילדותו. ניאי הייתה אם עדינה ואוהבת שלימדה את ילדיה לאהוב בכל ליבם את המלאכה בה בוחרות ידיהם לעסוק. ורדסבירד, שקיבל עליו את ניהולו הדיפלומטי של הקלאן עם פרישתו של אביו, נעשה לגמד חשוב ועשיר בעל השפעה רבה הן בגילדה והן בחצר המלך באלין. קשרי הנישואין שלו עם ראש הגילדה (שכן ניאי הנה דודניתו של ראש הגילדה) הביאו אותו למלא תפקיד דיפלומטי בסכסוך ארוך בינו לבין היועצת השלישית במעלה למלך באלין, טילגריד. טילגריד פיתחה חיבה עזה לתכשיטים מעשה ידיו של ורדסבידר וחוותה מפח נפש מסוים כאשר גילתה כי הוא קשור בקשרי משפחה לראש גילדת הצורפים. לשווא שיגרה אליו בקשות לעזוב את הגילדה ולעבוד בשירותה כצורף הפרטי, והיא תגמול לו ביד נדיבה בהרבה מכל מה שהוא יכול לחלום עליו בגילדה.

ורדסבירד, בהתייעצות עם אשתו החכמה החליט לתמרן את טילגריד כך שתיאלץ להידבר עם אחיו של ראש הגילדה, אביה של ניאי. היא התרשמה ממנו והוא ממנה, התרצתה לפגוש את אחיו, קיבלה את התכשיטים שרצתה בהזמנה מיוחדת מורדסבירד ומאז המשפחות מקיימות קשרי מסחר ידידותיים וחמים אשר ורדסבירד יכול היה לזקוף לזכותו, או יותר נכון – לזכות אמנותו, שכן טילגריד מחלה על גאוותה בעבורם. העדי מלאכת המחשבת שהכין עבורה מאזמרגדים ירוקים שתאמו את צבע עיניה נודע לתהילה והגמדים מכנים אותו עד היום בשם שפירושו בלשונם "קץ המריבה". בהיותו של ורדסבירד גמד מכובד, שקול, רציני, חכם ונשוא פנים, לא יכול היה סויאור לבקש לו יורש ראוי ממנו.

רוגראנד בן ורדסבירד

בנם הבכור של ורדסבירד וניאי, עליו גאוות הקלאן, הוא רוגראנד בן ורדסבירד. ורדסבירד קרא לו על שמו של המפקד אשר הציל אותו בסוף המלחמה מול אולבריג. הילד, כמו ידע מה מצופה ממנו בעקבות השם הזה, וכנראה גם השתמר בו משהו ממורשתו של המצביא סויאור, גילה נטייה מגיל רך מאוד להצטיין באימוני הלחימה, אותם עוברים כל הגמדים הצעירים בטרם הגיעם לפרקם. רוגראנד היה חזק פי שניים מכל בן גילו, גבוה בראש מכל בני גילו ורחב כמו שניים מהם לפחות. הוא היה הגמד הצעיר ביותר שהצטרף ללוחמי הקלאן והוביל סיורים ופשיטות על מחנות של גובלינים שהיו קרובים מדי לעיר.

רוגראנד היה הצלע העליזה במשפחה חמורת סבר וקודרת, ניגוד מרענן לסבו ולאביו: הוא היה אוכל הכי הרבה, שותה הכי הרבה, מלהג וצוחק בקול רם. שמח, שמן וקולני, נאמן מאוד למשפחתו ונכון להגן על אחותו הקטנה בחירוף נפש. הוא העריך מעט מאוד דברים יותר מן המלחמה, האוכל והשתייה. הוא ידע לשתות יותר מכל גמד במוריה והיה האחרון שעמד על רגליו לאחר שכל חבריו, קשוחים ככל שיהיו, כבר נחרו שתויים על רצפת המסבאה.

רומברינד זוכר במעורפל שדודו היה מאורס פעם לגמדה ממוצא אצילי ומכובד ביותר, אפילו יותר משלו. אחותו נורדרי אישרה כי היא זוכרת שרוגראנד היה מטורף אחריה, והיה שבור לחלוטין כשהאירוסין בוטלו בפתאומיות. מובן שכילדים נאסר על רומברינד ונורדרי לשאול או לדבר על כך. אמם ואביהם שמרו על שתיקה כאשר רוגראנד הלך ודעך. למזלו, מפקדו היה חכם ונבון והיטיב לראות ללב אנשיו. הוא הקים את רוגראנד השיכור מרצפת המסבאה עליה היה שרוע זמן רב, אילץ אותו להתפכח מיינו, הניח את שריונו על גבו, ושלח אותו למשלחת סיור האמורה לבלוש אחר הרוע הקפוא שהחל מזדחל מן הצפון, לנסות ללמוד דבר מה אודותיו. בחזרתו, דומה היה שהוא פראי יותר אך חי הרבה יותר משהיה אי פעם. מאז שלח אותו מפקדו למשימות הנועזות ביותר, במנהרות האפלות ביותר של מוריה, בשטחים מסוכנים מדי לפלוגות הסיור הרגילות. "תשאירו לאחרים את חדרי המשמר!" היה רוגראנד הענק מרעים בקולו.

הגמדים הנאמנים והאמיצים שהלכו אחריו זכו לכינויים רבים, ביניהם "מטורפי הברזל של רוגראנד", או "לבבות הפלדה", והם עטו שמות אלה בגאווה. פקודיו של רוגראנד הרבו לבקר בבית המשפחה של ורדסבירד וקיבלו תמיד אירוח כיד המלך. ברבות הימים נמשכה המסורת כאשר אחותו הצעירה של רוגראנד התחתנה והקימה בית כמיטב המסורת של הגמדים, ופלוגתו של רוגראנד המשיכה להיות בני בית אצלה, בעיקר לאחר שנולדו הילדים והבית נמלא שמחה. בצחוק אמרו, כי מבחנו האחרון של כל גמד המעוניין להצטרף ל"מטורפי הברזל" הוא האישור שעליו לקבל מאחותו הצעירה של רואגראנד ומילדיה. למעשה, ביקור שכזה הביא על המשפחה את אסונה, כשגמד צעיר שאך זה עתה הצטרף לפלוגה לא היה מסוגל להתיק את עיניו במשך הארוחה כולה מנורדרי, בתה הבכורה והמצודדת של וירגריד.

קרנו של רוגראנד עלתה מאו בחצר המלך לפני כעשר שנים, כאשר הוא וחייליו היו הכוח שהסתער על האורקים שארבו לפמליית מלך גונדור ליד אגם דימריל. רוגראנד לא הצליח להציל את המלך טאר-לינרוס שנפצע פצעי מווצ, אולם אנשיו היו אלו שהסתערו לתוך התופת, קטלו את האורקים ושבו למוריה כשהם נושאים עימם את מלכת גונדור, נארוון, פצועה ואבלה על המלך טאר-לינרוס שנרצח בידי האורקים.

וירגריד בת ניאי

אחותו הצעירה של רוגראנד הייתה עלמת גמדים נאה, מעט מפונקת ולא צייתנית כילדה אך חרוצה ונבונה, זריזת מחשבה וכפיים. אהבתה למכונות וגלגלי שיניים, והרצון להעמיק ולחקור ולדעת מה מניע כל דבר, קנו לה מהר מאוד מקום בין בוני המכונות. ידיה היו תמיד עסוקות במלאכה כזו או אחרת, והיא הייתה עקשנית ונחושה כאביה, מלאת חיים כאמה, גלוית לב וכנה משניהם. תכונותיה אלה עשו אותה נערצת על צוותי הכרייה עליהם הייתה נערצת כמלכה או כמפקדת. בשל מעמדה הייתה וירגריד שידוך מעולה לכל הדעות, לכן היו כולם מופתעים למדי כאשר התאהבה בגמד ממוצא פשוט כאונר בן מוסוגניר, סוחר שאבותיו עלו לגדולה ממעמד איכרים - מגדלי פטריות מן הסוג הנחות ביותר לפי קנה המידה של גמדי מוריה. היה זה אחד הסיפורים האהובים על רומברינד. אהבה ממבט ראשון אינה נפוצה במיוחד אצל גמדים, בטח שלא בקרב המעמד שאליו נולדה וירגריד. אולי במבט ראשון על אוצרותיה של המשפחה אליה מעוניינים המבוגרים להשיא את הצעירים.

"עמדתי לצד אבי והאזנתי בנימוס לשיחתו עם סוחר היהלומן, כשלפתע ראיתי אותו מרחוק. יותר נכון לומר שחשתי בנוכחותו עוד לפני שראיתי אותו... ואז הסבתי אליו את המבט ראשונה."

"אבל אימא, אבא אומר ש..."

"אני הבחנתי בו ראשונה, לא משנה מה הוא אמר לך! אני הבחנתי בו, בתוך קהל של גמדים. מגושם כזה וביישן, נראה כמעט כמו מי שנקלע לשם בטעות. ואז הוא הסתכל עליי ואני..."

"ואת מה?" שאל רומברינד בלהיטות למרות שהכיר היטב את הסיפור.

"ובכן, דרך החיוך הקטן שהוא הגניב אליי ידעתי הכל עליו, והבנתי שזהו, זה הגמד שאיתו אני רוצה להתחתן."

אביה של וירגריד התנגד לשידוך באורח נחרץ ולא רצה לשמוע. בהיותה עקשנית כאביה ומפונקת מעט כבת הזקונים, מאוהבת באונר ממבט ראשון, לא שעתה ויגריד להתנגדותו של אביה, וכיוון שההתאהבות הייתה הדדית מאוד תכננו השניים לברוח ולהתחתן בסתר. היא אף השתעשעה בליבה במחשבות כפירה על ארגיון השנואה כל כך על בני סיעת קאז-באראד (גם היא וגם אונר, כפי שגילתה אז, לא חיבבו במיוחד פוליטיקה והעדיפו ללכלך את ידיהם בעבודה ולא בתככים), ויש אומרים שאפילו איימה להינשא על פי טקסיהם המשונים של אורגי הערפל. אך כפי שקורה ברבים מן המקרים דבר הבריחה נתגלה, ואביה של וירגריד – לאחר שהשתולל מזעם - הוא נענה לבסוף בכניעה להפצרותיה הדומעות של בת-זקונים אהובה (ושמא חשש כי היא עלולה לברוח פעם נוספת) והסכים בנוקשות לפחות לפגוש את עלם-הגמדים הצעיר והיומרני שהרהיב עוז לבקש את ידה של בתו. בפגישה אותה בילה בנעיצת מבט באונר כשגביניו מכווצים היטב התרשם ורסבירד שעל אף מעמדו הנחות בהרבה משלו הסוחר הגמדי הצעיר אינו שידוך רע. מזגו הטוב, מנהגו השקט, השקול והמנומס והגינותו אמנם לא הפכו אותו לסוחר ממולח ועמדו בעוכרי עסקיו מדי פעם, אבל הם גם קנו לו שם בקרב המקומיים כך שמצבו הכספי היה יציב למדי. דאגה אחת קיננה בליבו של ורסבירד: עם כל הרצון הטוב, הגמד הזה לא יוכל להעניק לבתו הצעירה את רמת החיים שהורגלה בה, ותהה האם לא יהיה די בכך במוקדם או במאוחר כדי לפרק את הנישואין ולהמיט קלון על המשפחה – אך בתו הייתה עקשנית מטבעה וכשרצתה משהו לא ניתן היה להתנגד לה.

טקס הנישואין הצנוע (על פי מידותיהם של הגמדים), נערך שנים מעטות לאחר מכן, ובני הזוג עברו להתגורר יחד, מעט רחוק יותר מן המקובל בדרך כלל ממשפחתה של הכלה. כך ורסבירד קיבל לבסוף את חתנו גם אם לא בשמחה יתירה. קשריו של ורדסבירד עם וירגריד ואונר התחממו בהדרגה לאחר שנולדו ילדיהם, ועוד יותר למן הרגע בו גילה בנם היחיד, רומברינד, נטייה וכישרון ליצירת תכשיטים. וירגריד ואונר הקימו משפחה גדולה מאוד על פי מושגיהם של הגמדים. בעידן זה של התמעטות מספרם של עם דורין נדיר היה לראות משפחת גמדים המונה לא פחות משש נפשות.

משפחת האב: קלאן אונגארט

אונר, אביו של רומברינד, מחל מעט על כבודו כאשר ניאות להינשא לוירגריד, בידיעה ברורה שילדיו ישאו את שם הקלאן שלה. הקלאן שממנו בא, גם אם אביו שלו עשה חיל בעסקיו, לא היה מן המכובדים או העשירים ביותר במוריה, וזאת בלשון המעטה. פעמים רבות היה רומברינד מהרהר בהישגים שיכול היה להגיע אליהם לו הייתה אמו מתאהבת ממבט ראשון בגמד עשיר יותר. מוצאו הפשוט וסבתו ההמונית שמתגאה בהם גרמו לו למבוכה עזה מול שאר צעירי הגמדים של הגילדה, שרובם נשאו שם של שושלת עתיקה ומיוחסת משני צדי המשפחה. המחשבות הללו עינו אותו בילדותו ובנעוריו, הוא חש אשמה ובושה בכל פעם שעלו בתודעתו, שכן אהב מאוד את אביו והעריך אותו, וסבתו פשוטת המוצא וההליכות הייתה עבורו כאם שניה.

מוסוגניר בן ת'ראינרוד מקלאן אונגארט

מוסוגניר וגארדורן היו שני אחים, שדבר לא ציפה להם בחייהם מאשר גידול פטריות מאכל וכרוביות מעמקים בחלקה הקטנה שהייתה שייכת למשפחתם מזה דורות רבים. גארדורן המוכשר והשאפתן ידע כי הוא מסוגל וראוי ליותר מאשר עבודת כפיים בלתי נגמרת בחווה מתחת למפלסים העמוקים והטחובים ביותר של קאזאד-דום.

לעג הגורל הוא, שדווקא טרגדיה משפחתית היא שהעניקה לשני האחים את ההזדמנות לעלות בסולם המעמדות: אביהם לחם בחסידיו של אולבריג ונפל בקרב באולם התשעה עשר של מוריה, מותיר את החווה לשני בניו הצעירים מדי ולאשתו שמעולם לא התאוששה ממותו, ונפטרה שבורת לב שנים מעטות למדי אחריו, לאחר שדעכה באיטיות לעיניהם של בניה. למרות התנגדותו הרפה של אחיו מוסוגניר, גארדורן מכר את החווה לפני שגופת אמם הספיקה להתקרר בקברה - ובכסף שקיבל, בתוספת התשלומים שהגיעו אליהם יחד עם אות הגבורה של אביהם, הקים בית מסחר לתוצרת חקלאית. היכרותו (הקרובה מדי לטעמו, כפי שהיה רוטן) עם ייצור הסחורה ועם האיכרים האחרים, בתוספת לשונו החלקלקה, אופיו הממולח והיכולת המופלאה לזהות הזדמנויות עסקיות, הביאו לו במהירות הצלחה ושגשוג – אם כי גארדורן ואחיו נאלצו לעקור מביתם בשביל זה שכן אין נביא בעירו, ולעבור למגורים קרובים יותר לאולם המרכזי. מעבר שכזה אינו עניין של מה בכך עבור גמד, שמשפחתו יכולה לגור דורות רבים באותם היכלות. בשנים שלאחר המלחמה, למרות היותו גמד צעיר מאוד, הניח גארדורן בפיקחותו את היסודות עליו בנה לאחר מכן את בית המסחר שלו, יצר קשרים ובירר פרטים רבים ככל האפשר על הסחר של האיכרים עם מחסני המלך והמשפחות המכובדות יותר במוריה.

מוסוגניר לעומת זאת, מסוגר ושתקן, התאבל בכל ליבו על אביו ואמו ועל החיים הפשוטים שהכיר שהלכו לבלי שוב. נשרך פשוטו כמשמעו אחרי אחיו הדומיננטי, נותר מוסוגניר לעבד לבדו את חלקת הפטריות מאז שגארדורן החל להשקיע את כל זמנו ומרצו בהקמת עסק הסחורות שיביא את "הכסף הגדול" שעליו חלם. מצבו שלו, כמו גם מצב של חלקת הפטריות עשוי היה להיות רע בהרבה אלמלא זכה לעזרה מבת השכנים, סודרי. היא הייתה גמדה צעירה ולהוטה, רחבת גרם, חסונה וחזקה, דעתנית וקולנית. היא שיקמה את השדה והשיבה את נפשו של מוסוגניר בדרכה הגסה והמחוספסת, ועד מהרה פרחה ביניהם חיבה הדדית עזה שהניעה אותו להינשא לה. גארדורן אישר את השידוך ובירך עליו, שכן סודרי הייתה נכס בכל הנוגע לעסקיו. גישתה הייתה שונה מאוד מחלקלקות-הלשון שלו, והיא הייתה פזיזה ונועזת ממנו בהרבה, אך הייתה לה גישה ישירה של תגרנית והיא התחבבה בנקל על סוחרים. הייתה לה היכולת החשובה להמליץ על עצמה ברבים, כמו גם חשדנות טבעית בבריות שלא נראות לה, מה שהיה ברכה לעתים בעסקים. היא הייתה גמדה שידעה להשיג את מבוקשה, וגארדורן ידע לתמרן אותה בקלות כך שרצונותיו יהפכו לרצונותיה. מוסוגניר, בלי לדעת כלל, היה זה ששימש פעמים רבות כמליץ יושר של אחיו החלקלק. אומרים שחלק מן האיכרים ראו בגארדורן גמד הגון רק בזכותו של אחיו, שכן הצעיר החטטן שאל שאלות רבות מדי, התעניין יותר מדי בעניינים שלא נגעו לו ואימץ לעצמו גינונים של סוחר עשיר הרבה לפני שנעשה כזה.

מרגע שעקרו מביתם הישן בפאתי האולם השישה-עשר של מכרות מוריה השתקעה המשפחה הקטנה קרוב יותר להיכלות המרכזיים של מוריה פרח העסק שלו, שגשג והתרחב וקנה לעצמו שם. ידו הייתה בכל, ועד מהרה הוא נודע כ"מי שיכול להשיג לך כל דבר אפשרי". אלמלא נוכחותו של אחיו ייתכן שהיה גארדורן שולח את ידו גם בכמה עסקים אפלים ומפוקפקים יותר, אבל מבטו הנוזף של מוסוגניר הזכיר כל כך את עיניה של אמו, עד שהוא לא העז להמרות את פיו. אולי היה סוף הסיפור שלו אחר, אלמלא היה גמד כזה שידו בכל. מרגע שהחליט גארדורן ש"הכסף הגדול באמת" נמצא ביהלומים, שלח את ידו גם לעסק במסחר חומרי-גלם לתכשיטים. כאשר נתגלה מצבור גדול של יהלומי-אש נדירים במערות הנוצצות, הצליח בזכות ערנותו וקשריו להבטיח לעצמו חלק מן השלל. הוא התעקש להשגיח בעצמו על הסחורה וגם "להתחכך באנשים החשובים בדרך", ולא צפה שהתחככות זו תהיה האחרונה שיעשה אי פעם: אורקים שירדו ממצודת הזדון אנגהורייל תקפו את השיירה, ואחד מחיציהם פילח את ליבו של גארדורן.

מוסוגניר יכול היה לשקוע באבלו. הוא רצה לשקוע באבלו, לפרוש מן העולם המטונף של המסחר שכה שנא... הוא וודאי היה עושה זאת, אלמלא זכרו של אחיו. גארדורן עבד קשה כל כך, השקיע את כל אהבתו ומרצו לעסק – אפילו גמדה לא הסכים לשאת לו, למרות ששידוכים לבנות סוחרים מכובדים בהחלט (אם כי לעולם לא בנותיהם של העשירים והמכובדים ביותר) הוצעו לו למכביר. מוסוגניר לא היה מסוגל לתת לעסקיו האהובים של אחיו לקרוס, ומתוך כבוד לזכרו בחר להמשיך בדרכו אפילו שלמעשה נעדר את הפיקחות של אחיו, את הסדר הקפדני ואת היכולת ליצור קשרים ולהתחבב בקלות. למזלו, גאלדורן בנה לעסק קשרי מסחר יציבים וקפדנותו סייעה לאחיו ללמוד את העסק לאט ובזהירות, וגם אם לא היה קפדן כמוהו, עדיין נשמר סדר בניירות ובמסמכים כך שאפילו חוסר הכישרון של מוסוגניר התקשה למוטט את העסק. והייתה לו כמובן את סודרי, שגם אילו רצה ליפול, לא הייתה מניחה לו לעשות כן. מובן שהעסקים התדלדלו ללא גאלדורן לצדו, חרף מאמציהם של השניים. אך המשפחה לא ירדה בחזרה ממעמדה, ומוסוגניר נאבל בעצמו ובעסקיו כדי להצליח לשמור על מה שבנה אחיו, חריצותו ונכונותו ללמוד ולהבין מפצה על היעדר הכישרון הטבעי של אחיו.

למוסוגניר וסודרי נולד בן אחד בשם אונר. הוא בא לעולם כששניהם חשבו שהם כבר מבוגרים מכדי להביא ילדים, העתק שקט ונאמן של אביו שלא מזכיר אפילו במעט את אמו. לשווא ניסתה סודרי להוליד לעצמה עוד יורשת, אבל נאלצה להסתפק בסופו של דבר בתקווה שאונר יביא הביתה כלה טובה ממשפחה מכובדת. וירגריד התעלתה על כל ציפיותיה בהיותה שידוך הגון.

מוסוגניר נאסף אל אבותיו בגיל מוקדם מאוד יחסית לבן עם דורין (ייתכן שהרשה לצער על אחיו להכריעו סופסוף, עכשיו כשראה כי קם יורש ראוי לעסקיו של גארדורן), כאשר אונר ירש את העסק, עברה "סבתא סודרי" – כפי שכינתה אותה אז נכדתה הקטנה נורדרי, להתגורר באחד מחדרי המשפחה, גונזת את הרעיון שהילדים הבאים ישנו בחדרים נפרדים. סודרי, למגינת ליבו של רומברינד בצעירותו, לא חשה שום צורך להסתיר את מעמדה, להתנצל עליו או לפצות עליו בהתנהגות מכובדת. היא הייתה מקיימת תחרויות שתייה, מתגאה בכך שכילדה הייתה משוטטת יחפה בשדות הפטריות. פעמים רבות התאונן רומברינד בפני אחותו הגדולה על כך שסבתו נהנית להביך אותו בפומבי מול חבריו.

אונר בן מוסוגניר סילברבירד

אונר גדל כבן יחיד לאם אסרטיבית מאוד ואב שתקני וחרוץ. אונר ירש את מזגו היציב והשקט של אביו ואת ישירותה וכנותה של אמו, ועמם את העסק הקטן שניהל האב – אותו קיווה בסתר להוריש לבנו או לבתו הבכורה, שאיש מהם לא גילה נטייה לכך, לפחות לא בשנים האחרונות. כנותו זו הפכה אותו לבן זוגה המושלם של וירגריד, שהתעקשה תמיד על גישה ישירה ולא אהבה דיבורים סחור-סחור. עסקיו מעולם לא שגשגו מעל ומעבר למצופה והיו סוחרים עשירים ממנו בהרבה שעבדו עם גילדת הצורפים, אבל העסק הספיק כדי לפרנס בכבוד אותו ואת משפחתו, ולקוחותיו הקבועים היו מרוצים מטיב סחורותיו ומיושרו – גם אם זה הביא לכך שאי מי ירמה אותו מדי פעם בפעם. במיוחד נתחבב על כמה מן היוצרים בגילדת הצורפים. בהשפעת וירגריד (שבתורה הושפעה מאמה ואביה) נטש אונר את גישת "למכור הכל מהכל" אותה הנהיג דודו גארדורן והמשיך אביו מוסוגניר, והתמקצע באבני חן. סבתא סודרי לא אהבה את הזנחת העיסוק בסחורות חקלאיות וטענה בתוקף קולני זהו סוג המסחר האצילי והחשוב ביותר... אבל היא כבר ממילא עסקה רוב היום בטיפול בנכדים הקטנים, אותם וירגריד ואונר הביאו בתכיפות גבוהה מדי, לטעמה. בעזרתה של אשתו ואביה, סחר אונר באבני חן ובזכותו עיטרו שכיות חמדה רבות יותר את בית המשפחה, והם יכלו להרשות לעצמם מגורים מרווחים ומפוארים מעט יותר – אם כי לא נמנו מעולם עם המשפחות המכובדות ביותר במוריה. מעמדו של אונר היווה מכשול בעניין זה. אונר היה מסור מאוד לאשתו ואב אוהב לילדיו, הוא תמיד כיוון אותם להקשיב לצו ליבם.

אחיותיו של רומברינד

נורדרי

לוירגריד ואונר נולדה זמן קצר מאוד לאחר הנישואין בת בשם נורדרי שהייתה בבת עינם, תינוקת חכמה, ערנית ונבונה, וזריזה מאוד. שובבה וצחקנית כדודה, משכה אחריה נורדרי גמדים אחרים כמו פרפר ללהבה. בין חבריה למשחק בילדותה התבלטה בכושר המנהיגות שלה, והגם שהדבר לא נחשב מקובל עבור עלמות גמדים, דודה רוגראנד צפה לה עתיד מזהיר כמפקדת ומובילה צבאית.

ואכן; בשלב מסוים נראה שהיא מתעניינת מאוד בכלי מלחמה וכבר מגיל צעיר מאוד הייתה מבלה כל רגע פנוי בנשקייה. זריזת כפיים ומחשבה כאמה, תאבת ידע ובעלת כושר המצאה החלה נורדרי לחשל בעצמה מתכות ולהפוך אותן לכלי נשק, והצטיינה בכך. היא התחבבה במהרה על הנפחים בסדנת הקלאן שלהם, האזינה בצמא לסיפוריהם מהמלחמה וספגה מהם מידע שימושי רב על אמנותם.

בתור גמדונת צעירה הובילה נורדרי ללא חת את חבורת הגמדים הצעירים בני הקלאן הקשור לגילדת הצורפים (מלבד אלה שראו עצמם "חשובים מכדי להתרועע עם גמדונים ממוצא נחות משלהם") לתעלולים נועזים ומסוכנים. רומברינד, אחיה הקטן שהיה נאמן לה בכל ליבו והיה בא בעקבותיה לכל אשר תלך, שילם לא פעם מחיר כבד על התעלולים שלה, שכן נעדר את זריזותה של נורדרי ואת חשיבתה החדה והמהירה. לעתים קרובות עלתה לו שובבותה במספר ימים במיטה עם חום גבוה, גפיים נקועות, או חבלות קשות. מלאת חרטה הייתה נורדרי יושבת לצדו ומסיחה את דעתו מכאביו בסיפורי אגדות שהייתה להוטה אחריהם, עד שהיה מחלים די הצורך לצאת עמה לתעלול הבא.

נורדרי עשתה חיל במלאכתה כשהתבגרה. שמו של סבה, חריצותה וכשרונה שלה קנו לה מקום כשולייתו של אחד מנכבדי גילדת חרשי-הנשק. היא נעדרה זמן רב מביתה אבל תמיד הייתה חוזרת בסוף היום עייפה, מאושרת, ומוכנה לספר לרומברינד כל מה שעבר עליה לאורך כל היום. היא הייתה לגמדה נאה מאוד, בעלת שיער ארוך בצבע חום בהיר אותו אספה תמיד מאחורי אוזניה, עיניים שצבען כחול עמוק ובת צחוק נעימה מרחפת על שפתיה.

ויפיר וניפינג

ויפיר נולדה כעשור אחרי רומברינד, וניפינג נולדה מספר שנים אחריה. בתור הילדות הקטנות הן היו הנסיכות המפונקות של הבית. הן ירשו את נחישותה של סבתא סודרי ואת החן של אמן והיו אמניות התמרון, סובבו את המבוגרים סביבן על אצבען הקטנה. עם רומברינד ונורדרי היו להן יחסים בלתי יציבים למדי: הם יכלו לשחק בחבורה מלוכדת ובלתי מנוצחת לרגע אחד, וברגע הבא היו הצמדים רבים ומתנכלים זה לזה ומוצאים דרכים יצירתיות להציק זה לזה, מטיחים עלבונות אלה באלה ומתכתשים על דברים של מה בכך, מותירים את הוריהם לא פעם חסרי אונים מול התנהגותם הפרועה. האלוף בהפרדת מריבות מסוג זה היה רוגראנד, הענק החביב שהיה מסוגל להחזיק שני גמדונים בכל יד והיה אוחז בהם ומטלטל אותם אנה ואנה עד שנאלצו לצחוק ושכחו מן המריבה. מובן שאם התנכלו גמדים צעירים אחרים לויפיר וניפינג היו רומברינד ונורדרי מגנים עליהן, נלחמים על זכותם הבלעדית כאחים בוגרים להציק לשתיים.

הן גדלו להיות עלמות צחקקניות, ריקניות ועצלניות יחסית לגמדות, אך ידיהן היו זריזות והייתה להן עין טובה ליופי – אם כי הן התעניינו יותר בענידת תכשיטים מאשר ביצירתם, כך שלעתים קרובות מצא את עצמו רומברינד משחד את השתיים בהבטחה להכין להן שכיית-חמדה כזו או אחרת אם ישמרו סוד או יבצעו מטלה מעיקה שלא התחשק לו לבצע. ויפיר וניפינג אהבו לקשט את עצמן ולהרעיף על הסובבים אותן קישוטים קטנים מוכנים בקפידה, מתעניינות יותר ברכילות ובפלרטוטים עם גמדים בני גילן מאשר במציאת אמנות להתמקצע בה. מנהגן הישן להקניט את רומברינד ונורדרי נותר על כנו גם בבגרותם (בעיקר את רומברינד שהיה עדיין איטי יותר מנורדרי ושנון פחות ממנה), אם כי הן עשו זאת בעוקצנות גנדרנית וברוח טובה שלא ניתן היה לא לסלוח להן על כך.

תולדות חייו של רומברינד

ילדותו של רומברינד

רומברינד נולד שנים מספר לאחר לידתה של נורדרי, כשזו הייתה אך גמדונת פעוטה. בתור הילד השני והבן הראשון במשפחה, שימח את הוריו עד בלי די כשנולד גמדון זכר, שכן למרות אהבתם העזה לנורדרי דאגו וירגריד ואונר לשמם. בקרב עם דורין, עדיין הגמדים הזכרים הם אלה שמעבירים הלאה את שם הקלאן. קלאן סילברבירד הוא מעט יוצא דופן במנהג זה (אם כי אינו היחיד), כיוון שהילדים קרויים על שם אביה של האם, זאת מטעמי מוצאו ומעמדו של אונר לעומת זה של וירגריד. המלעיזים המקנאים בהצלחתו ובקשריו של אונר עם הגילדה (גם אם אלה צוננים מעט משיכלו להיות) מרננים על כך שבנו היחיד יישא לדורות הבאים את שם אביה של אשתו.

רומברינד ונורדרי גדלו יחד מאז שהם זוכרים את עצמם והיו לחברים טובים עוד לפני שידע רומברינד ללכת או לדבר. נורדרי אהבה את אחיה התינוק וגוננה עליו בכל הזדמנות, והוא הזדחל אחריה לכל מקום, ובכה כשלא ראה אותה לצדו. כשבגרו מעט הוא היה כרוך אחרי אחותו ככלבלב, מסור לה בכל ליבו והנפש הקרובה לה ביותר מכולם. הוא היה מוכן לטפס אחריה על הסלעים התלולים ביותר, לזנק אחריה לזרם המים הסוחף ביותר ולדלג מעל הסדקים הרחבים ביותר. הם היו מבלים את רוב שעות היום יחדיו במשחקים שיזמה נורדרי, ואת רוב שעות הלילה בפטפוטים ולחשושים בתוך תא-שינה שחלקו יחד, זמן רב לאחר שהמבוגרים הורו להם ללכת לישון. כשהיו בוגרים מספיק כדי להתחיל להתחנך על ידי טובי המלמדים שהצליחה הגילדה למצוא, סייעו האחים זה לזו בלימודיהם: נורדרי חיפתה על איטיותו של אחיה בזריזות מחשבתה וידיה, והוא ביצע עבורה את המלאכות שדרשו אורח רוח וישיבה ארוכה וממושכת. גם לאחר שפנתה נורדרי להתלמדות בנפחייה ורומברינד התמקצע ביצירת תכשיטים באופן שהעסיק את שניהם רוב שעות היום, עדיין היו השניים משוחחים לתוך הלילה על חלומותיהם, תקוותיהם לעתיד ועמל יומם, בלי להסתיר דבר זה מזו. היא ידעה על ילדת הגמדים הראשונה שחיבב, על הצרות שהיו לו עם חלק מן המלמדים, על האשמה והבושה שהוא חש בכל פעם שעולה לשיחה מוצאו הפשוט –לא פעם הסתבכו נורדרי ורומברינד בקטטות עם גמדונים שהחציפו פנים והקניטו אותם על מוצאו הפשוט של אביהם. נורדרי המשיכה להיות אוזן קשבת, יועצת חכמה וסבלנית גם בהתבגרותם, כאשר רומברינד הלין באוזניה על הוויכוחים עם הסב חמור הסבר וקשה העורף, שקימץ במחמאות והרבה בביקורת על יצירתו של רומברינד.

בין רומברינד לבין רוגראנד, אחיה של אמו, שררה אהבת נפש. דוד רוגראנד היה מסור בלב ובנפש לאחייניו. דודו של רומברינד הרעיף עליו סיפורים וצעצועים למכביר כשם שמעולם לא הרעיף על אחיותיו, אלה וגם אלה עסקו במלחמה. רומברינד שמע סיפורים מסמרי שיער על גבורתו של דוד בקרב נגד אורקים, גובלינים ויצורים מפלצתיים חסרי שם ונוראים יותר. הוא אף לקח את רומברינד עמו, כשהיה מבוגר דיו, אל השטחים שמחוץ למוריה כדי ללמדו כיצד לחיות חיי שטח ו"לאוורר ממוחו את הפשפשים מהסדנה" על ידי אימוני קרב ובישול מחוץ לעיר. רוגראנד לימד אותו תכסיסי לחימה ומהלכי קרב מתקדמים יותר מכל מה שלימדו בהכשרה הבסיסית. לפעמים היו מצטרפים אליהם גמד או שניים מגדוד לוחמיו של רוגראנד ואז היה רומברינד נשאר ער עד שעיניו הצורבות נעצמו מאליהן, מאזין לסיפורים ולשירים שלהם. כשנראה כי רומברינד העדיף את סדנת הצורפות על פני הנשקייה נהג דודו להתאונן ברוח טובה על כך שאף אחד מאחייניו אינו להוט אחר קריירה צבאית כמוהו, אך הוא קיבל זאת בהבנה מבודחת. גם כשבגרו הוא היה דוד אהוב ונערץ אשר הוגים את שמו בגאווה. לפחות עד שהאסון התדפק על דלתם.

ידיד נפש אחד היה לרומברינד מלבד נורדרי: רורין בן דוואלדרג, גמד יתום מאם שחלק עם רומברינד את ספסל הלימודים. רורין היה ילד ביישן למדי, שהיסס מאוד להצטרף לחבורת ילדי הגילדה שהנהיגה נורדרי ביד רמה. רומברינד התחבב עליו בשל אהבתם המשותפת ליצירת תכשיטים, ובתור בן גילו הם צוותו יחד תמיד בלימודים ובאימונים שעברו כל הגמדים הצעירים. כשבגרו עבדו השניים יחד לעתים מזומנות ככל האפשר בסדנה של הגילדה, החליפו ביניהם עצות וסייעו זה לזה בעבודה. רורין היה מהסס מאוד ולא בטוח בעצמו כשבא בחברתן של גמדות, בניגוד לרומברינד, שגדל בבית עם שלוש אחיות. בפעמים המעטות בהן התארח רורין אצל רומברינד היו אחיותיו הצעירות של רומברינד מפלרטטות איתו בכוונה תחילה, מבוכתו מגבירה את צחקוקיהן. רומברינד לא הבין עד כמה הדבר משפיע על חברו, עד שהיה כבר מאוחר מדי. רורין היה גמד עדין, נחבא אל הכלים הרבה יותר מרומברינד שמנהגו עם הבריות היה תמיד קליל יותר. הוא היה תכשיטן מוכשר כמו רומברינד אם כי מומחיותו הגדולה הייתה אבני חן, ליטושן ושיבוצן בתכשיטים. בשל היותה של משפחתו מיוחסת פחות מזו של רומברינד, שירת רורין כשולייה אצל אחד מן הצורפים המוערכים פחות בגילדה, קוגאלד מקלאן סטונהולד, קלאן שנחשב הפכפך ואופורטוניסטי בשל היסוסם העובדה כי זגזגו בנאמנותם בין קאז באראד לקאז זיגיל עד שבחרו בקאז באראד – לאחר הניצחון כמובן. בכל גילדה אשר השתייכו אליה מי מבני סטונהולד קרנם ירדה ובשמם הטוב הוטל ספק. קוגאלד היה שתיין (אפילו יחסית לגמד), עוין ורבים מן השוליות סבלו תחת ידו. עבור רורין, שהיה ביישן למדי, מהוסס וחסר ביטחון, הייתה העבודה תחתיו לסיוט ממש, עד כדי כך שרומברינד לא חש בנוח להתאונן בפניו על המריבות עם סבו. ידיו של רורין היו רועדות במעין עווית כשרק הוזכר שמו של קוגאלד ורומברינד יכול היה רק לנחש מה עובר עליו בסדנה עצמה. ידידיו היחידים באותה העת היו רומברינד ונורדרי, עמם היה מסוגל לדבר בחופשיות – אם כי היה נאלם דום כאשר התקרבה אחת מידידותיו של רומברינד לברכם. לשווא ניסה רומברינד לדחוק בחברו להתגבר על ביישנותו ולחוש נינוח יותר בחברתן של גמדות. רורין נבעת רק מן המחשבה על שיחה עמן, והניסיונות של רומברינד לקרבו למי מידידותיו הסתיימו במבוכה גדולה לכל הצדדים, עד שפסקו לגמרי.

את בואה של נרוון מלכת גונדור זוכר רומברינד בחדות רבה, למרות שהיה אז רק ילד קטן שנשרך לכל מקום אחרי אחותו. היה זה מאורע גדול במוריה (גם אם עגום מאד), ומלכת בני האדם, שרבים ריכלו כי כפי ששמה מרמז, שולטת בכוחות מסתוריים הקשורים באש, הציתה את דמיונם של ילדי הגמדים. רומברינד, שהצליח בקושי להציץ פעם אחת באורחת, שנשמרה באחד ההיכלות המוגנים ביותר, ולאחר חודשיים בלבד נעלמה כמעט בלא להותיר זכר - זכר כי דמיין לעצמו את המלכה בתור אישה שקטה וחיוורת, גבוהה ועצובה מאוד שהייתה בה בעת עדינה ורבת עוצמה. כשיצר את התכשיט המוצלח הראשון שלו, שבזכותו קיבל אותו סבו להתמחות בסדנתו וניאות ללמדו את סודות המקצוע, חשב רומברינד עליה.

רומברינד גדל ונעשה לעלם גמדים צעיר, שערו וזקנו בצבעי חום-אדמדם ומסורקים שניהם בקפידה (כשיש לך כל כך הרבה אחיות אינך יכול אלא ללמוד להקפיד מעט על הופעתך ולו רק בגלל שהן מתבדחות על חשבונך השכם והערב), גופו חסון ורחב (אחיותיו הקניטו אותו גם בעניין זה), הליכותיו נעימות, קלילות ומסבירות פנים. על אף שהיה נאה, הגמדות שהיו סביבו, מכובדות (ונאות) ככל שיהיו כבנותיהם של מכובדי גילדת הצורפים, לא היו בראש מענייניו. רבות מהן אומנם נטו לו חיבה, בעיקר בשל האמנות שלו והנינוחות הקלילה שנהג בהן, אולם אפילו בגיל כזה שבו המתח הסמוי בין הגמדים והגמדות הצעירים "הופך את המוח לעיסת פכסם לא טרייה" כפי שניסחה סבתו בעדינות אופיינית, רומברינד נותר שקוע במלאכתו ולא יחס לעלמות הגמדים סביבו חשיבות רבה. למעשה הוא ידע שמעולם לא פגש את "האחת". הוא החליט להתאזר בסבלנות, לדחות את הרמזים של האחרות עד שתבוא האחת.

תחביב נוסף היה לו לרומברינד, שגרם נחת רבה לסבתו. כשהחלה נורדרי להיעלם מהבית ולבלות שעות בנפחייה, מביטה בעיניים גדולות בעבודתם של חרשי המתכת, התנחם רומברינד במטבח ביתו, מביט בסבתא סודרי כשבישלה בעניין והתלהבות שלא נפלו מאלה של נורדרי בנפחייה. סבתא סודרי לא בזבזה זמן והבינה שלילד יש כישרון וסבלנות גם לזה. שלא כרוב הילדים החשדניים כלפי מאכלים חדשים, רומברינד הקטן היה סקרן לטעום כמעט כל דבר, וביקש לעזור לסבתו כל אימת שנכנסה למטבח. עד מהרה הפכה אותו סודרי לעוזר הקטן שלה במטבח ולימדה אותו להתקין ארוחה פשוטות ואת השירים הכפריים שזכר בימי ילדותו.

היטב זכור לרומברינד כיצד - כשהיה כבר מבוגר מכדי לשיר שירים כאלה, שלא תאמו כלל את מעמדו - נתפס בקלקלתו על ידי כמה מיריביו בין ילדי הגילדה כשהוא מהמהם לעצמו את אחת המנגינות. למזלו התגבורת מטעם נורדרי ורורין הייתה קרובה, והם יצאו מן הקטטה כשידם על העליונה.

רומברינד ואמנותו

רומברינד מעולם לא היה זריז כאחותו, אשר מגיל מוקדם מאוד מצאה את ייעודה כחרשית נשק מוכשרת ומיומנת בנפחייה. היה עליו לחשוב זמן רב ולהתנסות במלאכות שונות שלא כולן התאימו לו כלל ועיקר כפי שיעידו צלקות רבות (רובן על עורו ואחת או שתיים מהן בנפשו), מחתכים וכוויות שספג בזמן ההתלמדות. עם זאת, כבר מגיל צעיר גילה רומברינד האיטי יכולת של מעין סבלנות מעמיקה, תכונה מוערכת ומבורכת בקרב הגמדים. המשחק החביב עליו היה "תיבת אוצר", בו הוא ונורדרי מתגנבים אל חדר האוצר המשפחתי ומשחקים (בלי רשות כמובן) בתכשיטים של הוריהם – רבים מהם מעשה ידי סבם ורדסבירד. נורדרי הצעירה מאסה במשחק זה במהרה, מותירה את רומברינד להתפעל מהמלאכות העדינות, משובצות האבנים, ולעקוב בעיניו ובאצבעו הקטנה והעבה אחר התבניות הסבוכות. במיוחד אהב את אלה המפותלות זו בזו לבלי הפרד. כולם נשמו בהקלה אך איש לא התפלא כאשר גילה רומברינד לבסוף נטייה מובהקת ליצירת תכשיטים. הוא אהב לשבץ את האבנים המלוטשות, לחרוט בעדינות ובסבלנות אין קץ תבניות פרי דמיונו בזהב הרך או בכסף מותך למחצה. ככל שהתקדם והשתפר בלימודיו ולמד טכניקות שונות מן הצורפים בגילדה שהיו סבלניים דיים ללמד גמדון צעיר, החל סבו נשוא הפנים להתעניין יותר ויותר ביצירותיו, וסופו של דבר, גם אם הדבר קרה לאט ובהדרגה, בשלה בו ההחלטה לקחת את רומברינד כשולייתו באופן רשמי, "למחוק לו מהראש את השטויות שצורפים אחרים עלולים להכניס בו."

למן ההתחלה התגלעו ביניהם חיכוכים, שכן הסב, למרות כוונותיו הטובות, היה מורה קפדן מדי, קשוח מדי ונזפני. רומברינד מצדו התקשה לעבוד בלי להיות רגוע, כשעינו הביקורתית הפקוחה של סבו מעליו. רומברינד העדיף ליצור מקלעות של מתכות יקרות שהשתלבו אלה באלה בתבנית מסובכות, משתרגים כמו מחשבותיו, כמו המערות הנפתלות אך המסודרות שהיו ביתו, כמו פתיל החיים. סבו של רומברינד, שהעדיף תבניות מסובכות אך מסודרות, ניסה בכל דרך לגמול אותו מן "הפיתולים הטיפשיים האלה" וטען שזו מאלאכה "מבולגנת", "ראויה לאורג-ערפל בעל שתי ידיים שמאליות" "לא מובנת" ו"מעליבה את העין". אחת לשבוע היה רומברינד מכריז כי לא יחזור לשם, ומכתת את רגליו בחזרה כבר ביום המחרת. למרות המתיחות ששררה פעמים רבות בינו לבין סבו עשה רומברינד חייל כשולייה. חריצותו, סבלנותו, אופיו הנוח והמוניטין של המשפחה קנו לו שם טוב בקרב גמדי הגילדה. יצירה או שתיים מעשה ידיו אף נקנו עבור בנותיהם הצעירות של אצילים המקורבים ליועצו השביעי של המלך באלין, מה שהיה כבוד גדול עבור רומברינד ומשפחתו. אך את היצירה היפה והנודעת ביותר הכינו רומברינד וסבו בשיתוף פעולה נדיר, והיא ניתנה לנורדרי בבוקר יום חתונתה.

אסונם של בני סילברבירד ויציאתו של רומברינד ממוריה

הימים היו ימים שלווים למדי, כאשר משפחת סילברבירד קיבלה תוספת חדשה: ריגדיל, החבר הצעיר ביותר שהצטרף אי פעם לשורות לוחמיו של רוגראנד. ריגדיל הצעיר הגיע יחד עם רוגראנד ועוד שלושה מן "המטורפים" לארוחה בביתה של וירגריד, כפי שהיה קורה לעתים מזומנות. ברגע שנפלו עיניו של ריגדיל על נורדרי התכסו לחייו בסומק ארגמני עז והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו כל הערב או לבלוע ולו חתיכה אחת של מזון. נורדרי מצדה, חשבה שהוא בחור משונה מעט, וביישן מאוד. היא נתנה דרור לדעתה זו באוזני רוגראנד, ובביקורו הבא של ריגדיל הצעיר הוא כבר היה איש שיחה רהוט ומעניין. משפחתו, כך הסתבר, עסקה בסיתות באבן כבר דורות רבים, והוא נקב בשמות של מספר פסלים מרשימים בהיכלות הראשיים אותם סיתתו בעבר הרחוק בני משפחתו. הוא היה מנומס ודיבר בכבוד להוריה, מלא חיים ועליז כשצחק עם אחיותיה וסקרן וקשוב כששוחח עם רומברינד. הוא סיפר סיפורים מצחיקים שהדהימו את כל החדר והתחבב על כולם. עם נורדרי שוחח אז במשפטים קצרים בלבד, כולם אומרי נימוס רשמי, זהיר ולא בטוח כאילו היה פונה אל בתו של דורין לכל הפחות. הוא לא הצליח אפילו להביא את עצמו להישיר מבט אל עיניה. בפגישה השלישית היה ברור כבר לכולם כי ריגדיל בא לחזר אחרי נורדרי, ועשו כל שביכולתם כדי לעזור לו להתגבר על מבוכתו, ומצאו תירוצים מתירוצים שונים להשאיר את הצעירים לבדם. כשהתגבר על ביישנותו הראשונים והתגלה כגמד נעים הליכות, אמיץ ונבון ובעל השקפות דומות כל כך לאלה של נורדרי, החלה זו להשיב לו את אותה אהבה עזה שרחש לה, והסידורים לחתונתם של השניים נקבעו עד מהרה.

אז התחלפו הימים השקטים בימים עליזים למדי, יותר משידעה משפחת סילברבירד אי פעם. הזוג הטרי הפיח תקווה בלבבות ועליצותם המידבקת של בני הזוג קרנה מכל פינה בבית. רומברינד, היה מאושר בשביל אחותו, וקיבל בהכנעה ובהשלמה את העובדה ששיחותיהם שוב לא יהיו כה גלויות לב וכי יש דברים שיהיו רק בין ריגדיל לנורדרי, בהם לא יוכל לקחת חלק. מדי פעם הכמירה את ליבו מדקרת קנאה קטנה, כשראה אותם מתחבקים בסתר או מחליפים נשיקות חטופות. הוא קיווה כי אהובתו שלו תופיע בחייו עד מהרה. אך הוא חיבב את ריגדיל באמת ובתמים; ריגדיל היה גמד אמיץ והגון. חתונתם של ריגדיל ונורדרי הייתה אירוע עליז מאין כמוהו. החתן והכלה זרחו שניהם מרוב אושר ויופיים שיכר את באי המסיבה יותר מהאלכוהול המשובח מתוצרת גמדית מובחרת שנשפך כמו מים לגרונות (רומברינד התעורר בערך יומיים לאחר המשתה ההוא וכאב הראש נמשך כשבוע לאחר מכן). יותר מן האוכל והמשקה ולבד מן העובדה שהחתונה הייתה מפוארת פחות משיכלה להיות לנכדתו של ורדסבירד סילברבירד, זכרו הקרואים את הנזר המרהיב שענדה הכלה לראשה, מלאכת מחשבת שיצרו יחד הסב הבכיר בגילדת הצורפים ושולייתו, אחיה הצעיר של הכלה. הנזר נראה כאילו הוא חלק ממנה, הלם את זוהרה המאושר ממש כמו החיוך שעל פניה.

ריגדיל ונורדרי עברו לגור בבית המשפחה, עד שהשניים ימצאו להם מקום מגורים הולם להתחיל בו את חייהם החדשים כזוג. הם צופפו את החדר כשחצו אותו לשניים על ידי מחיצה. ריגדיל הוא היה מתאמן רוב היום וחלק מן הלילות עם הגדוד. הם היו עורכים סיורים ופשיטות, אבל פעמים רבות רוגראנד "ויתר" לבעל הטרי ומניח לו לבלות את הלילה בזרועות אשתו החדשה. הם בילו בתכניות לעתיד, בשיחות ערות לתוך הלילה עם רומברינד ובמשחקים ספורטיביים עם אחיותיו הצעירות והנמרצות.

הכל התנפץ לרסיסים כאשר לילה אחד, באשמורת הלילה האפלה והארוכה ביותר, שבו "המטורפים" מפשיטה מסוכנת שהוביל רוגראנד. להיטותו אחד סכנה ואחר צווארים של גובלינים הובילה אותו ללחימה בשטח מסוכן, מצוקי ובלתי יציב. הוא נפל קורבן לתכסיס מלוכלך של גובלינים אשר הצליחו בכמה התקפות פזורות ובלתי מוסדרות להטעות אותו באשר לכוח האמיתי שברשותם. שלושה חיילים אבדו לו באותו לילה. כשוירגריד ראתה את רוגראנד אחיה בפתח ביתם, מטונף, פצוע ועייף, חיוור ושותק מולה בעיניים כבויות, היא הבינה מיד שריגדיל היה אחד מן השלושה. נורדרי האזינה שותקת לדיווחם, הנהנה קצרות ונעלמה בחדרה.

מאותו היום נעלמה נורדרי, האחות שרומברינד הכיר ואהב. היא לא עזבה את חדרה. לשווא ישב שעות על שעות מול המחיצה, דיבר אליה בקול רך הפציר בה עד שקולו נצרד, התחנן שתצא אליו, שתדבר איתו... נורדרי לא נענתה להפצרותיו. מעולם, בכל ימי חייו, רומברינד לא חש בודד כל כך. הוא התאבל בכל ליבו על ריגדיל וכאב את מותו. רוגראנד התרחק אף הוא מבית המשפחה ואחיינו האהוב לא יכול היה למצוא בו נחמה. הוא מעולם לא הושאר להתמודד עם המוות מקרוב כל כך, לבד כל כך, וגם נוכחותה המנחמת של נורדרי נלקחה ממנו. הבית התוסס לפנים נעשה דומם ומהדהד מבדידות, כמצבת אבן שקברה תחתיה את המשפחה כולה. אחיותיו הצעירות של רומברינד בילו את ימיהן רוב הזמן מחוץ לבית, ואילו רומברינד שב לסדנה של סבו ואיבד את עצמו בין התבניות העדינות שפיתל וחרט במתכות העדינות, שוזר אותן אלה באלה, משתרגות ומתפתלות כמחשבות שטרדו את מנוחתו והעיקו על ליבו. הסב התייחס אליו מעט אחרת, מרסן את הערותיו החדות ורק נוהם לעברו מדי פעם הצעות ייעול, מניח לצדו עוד מטילי-כסף כשאלה עמדו להיגמר. כשיצאה לבסוף אך מחוץ לחדרה אחרי כמעט שנה, הייתה עלמת הגמדים החיוורת והשותקת שעזבה את החדר גמדה אחרת. נורדרי שהכיר, כך הבין רומברינד בלב שבור, מתה עם בעלה בקרב. נורדרי החדשה, זו שלא מדברת עם איש, שבה לעבודתה בנפחייה והמשיכה ליצור כלי נשק מופלאים, טובים יותר משיצרה אי פעם. היא הגיעה מוקדם ועזבה זמן רב אחרי כולם, עבדה בשפתיים חשוקות. רק עיניה דיברו כשרכנה מעל הכבשן, בוערות מזעם וכאב. מדי פעם היה רומברינד מתיישב לצדה, כשהייתה שבה הביתה או לפני שהייתה יוצאת לעבודתה. הוא כבר לא אמר דבר, רק קיווה שהיא תאמר לו משהו, אפילו מילה.

אלמלא היה לו רורין ידידו מילדות מעניק לו כתף לבכות עליה, ספק אם היה מצליח להתאושש מן התקופה הרעה הזו, מן הימים השחורים האלה. למעשה, היה זה הוא שהעלה לראשונה את הרעיון לצאת את מוריה, כמנהגם של על הגמדים הצעירים בני המעמדות הגבוהים – שגם לאחר עלייתה של סיעת קאז-באראד לא נגמלו מן המנהג לצאת ללמוד כשוליות מבעלי מקצוע מחוץ למוריה (אם כי, בניגוד לתקופת קאז-זיגיל, כמעט לעולם לא בארגיון): במערות הנוצצות ברוהן או אפילו בגונדור, על אף הטינה המקצועית שנטרו גמדי מוריה לשלהבות הארגמן, שהביקוש לאמנותם בגונדור היה שווה לביקוש של אמנות גמדית. רומברינד העלה את הרעיון מול משפחתו הקרובה בחשש מה. עמוק בתוכו הוא חש כאילו הוא נוטש את משפחתו בשעה שבה הם זקוקים לו ביותר... אך עם זאת הוא חש עצמו שכוח למדי. איש לא דיבר על האסון שקרה, איש לא דיבר על נורדרי. כולם קיבלו את שתיקתה כפי שהיא. קירות האבן והבדידות החלו לוחצים ומעיקים עליו ביתר שאת מאז הגה רורין את הרעיון לעזוב, והוא מסר להוריו את החלטתו. רבה הייה הקלתו כשגילה שהוריו לא רק מאשרים את ההחלטה אלא רואים בה צעד נבון. הם תמכו בו בדרכם השקטה וסייעו לו בהכנות.

סבו, גם אם לא ברצון רב, כתב לאחד ממכריו שעקר למערות הנוצצות ועד מהרה נמצא צורף שהיה לו צורך בשוליות, אשר הוא הסכים לקבל את רומברינד כמו גם את חברו, רורין כמתמחים בסדנתו. מבעד למחיצה, סיפר רומברינד לאחותו כי הוא עוזב. היא, כמדומה, לא הגיבה כלל. וכך נפרד רומברינד מהוריו, רורין נפרד מאביו והשניים יצאו יחד כחלק משיירת מסחר שהייתה בדרכה למערות הנוצצות.

קורותיו של רומברינד במערות הנוצצות

כאשר יצאה השיירה דרך השערים המפוארים, ורומברינד חש את משב הרוח על פניו, ראה את השמיים התכולים וחש את עור השמש החמים על עורו, הוא הרגיש שהוא חי. עם רורין לצדו וגרזנו על גבו, הרחק מהסדנה של סבו או מחדרה הקודר של אחותו, לראשונה מזה זמן רב הוא חש כמעט מאושר. רק באותו ערב, כששכבו לישון ורומברינד פרש את ציודו בחדר הקטן שחלק עם רורין בפונדק הדרכים הקרוב הוא חש צביטה אחת חדה בליבו: מתחת לבגדים שלקח עמו החביאה אחותו דגם מוקטן (טעון שיפור אמנם שכן נורדרי אינה מומחית ליצירת תכשיטים, אך הכוונה הייתה ברורה) של גרזן דו להבי, כמו זה שהוא נושא על גבו, עשוי ככל הנראה שאריות של ברזל מן הנפחייה, תלוי על רצועת עור דקה. כשהוא מסלק דמעה סוררת מעיניו, קשר רומברינד את החוט לצווארו ונשבע שלא יוריד אותו ממנו עד שיחזור.

הדרך חלפה בלי תקריות מיוחדות, למעט אולי קטטה שכמעט פרצה בין גמדים מן השיירה של רומברינד לבין גמדים מרושעים מהקלאן של קצרי הזקן, ששהו בפונדק דרכים שהחבורה נאלצה לעצור בו בלי שהתכוונה כלל בגלל שיבושים בדרך. מרגע שהתרחקו מהצל הקודר של הרי הערפל ומהצל הקודר של חורבות מצודת הזדון אנגהורייל, החשש לשודדים היה פחות בהרבה מן החשש לגנבים פשוטים וכייסים: הדרך הייתה עמוסה בשיירות, סחורות ובריות שונות ומשונות שנעו דרומה. חלקם במפורש עקרו מביתם מחשש האימה הקפואה המזדחלת מן הצפון. מהר מאוד החל רומברינד ליהנות מן הנסיעה.

בזכות יכולתו להתיידד בנקל, שיחתו הנעימה, סקרנותו ולהיטותו אחר חדשות מצפון והיכרויות עם אנשים ממקומות חדשים עליהם רק שמע ממלמד תורת-הארצות של הגילדה, שמעו רומברינד ורורין סיפורים רבים על הנעשה בארצותיהם של ההוביטים, אורגי הערפל ובני האדם, ורכש לו ידידים רבים. אך הוא הבין גם כי לא כולם מחבבים במיוחד גמדים, ורבים חושדים בהם שכן יצא להם שם של חמדנים ורודפי בצע. מאורגי הערפל שפגש למד כי חלק מן הקטעים שבהם הוזכרו גמדים בפרשנותם של אורגי הערפל לספר האדום היו מרתיחים ממש.

הצרות החלו דווקא כשהגיעו רורין ורומברינד לאחר מסע איטי של כשבועיים בדרך העמוסה למערות הנוצצות. קאלדואין, ידידו של ורדסבירד היה גמד מכובד ביותר, צורף מבוגר ועשיר, אם כי מסביר פנים מעט יותר מורדסבירד. בראותו את השניים הודה בפניהם בתדהמה ובמבוכה כי נפלה טעות. עד היום לא ברור של מי האשם העיקרי בדבר: האם רשלנותו וחוסר תשומת ליבו של קאלדואין שהבין כי רק גמד אחד יישלח לשמש כשולייתו או שמא מדובר בטעות (ואולי אף בכוונה רעה) של סבו של רומברינד אשר מעולם לא ייחס חשיבות יתירה לבני מעמדו של רורין.

"מתאים כל כך לסבא..." חשב רומברינד כשחרק את שיניו בתסכול.

עתה עמדה בפניהם בשל כך בעיה רצינית ביותר: לרורין לא היה מקום כמתמחה נוסף בסדנתו של קאלדואין, שכן זה כבר קיבל לעצמו כאחת משוליותיו את דודניתה הצעירה של אשתו, גמדה מתוקה בשם גלינדאיל. רורין היה אדום מבושה וחש עצמו מושפל למדי, ודאגתו האבהית העדינה של קאלדואין רק החמירה את מבוכתו. מי יודע מה היה הסוף, אלמלא הייתה גלינדאיל נזכרת כי ידידתה הקרובה סיימה את ההתמחות אצל צורף בשם דורי, מומחה לאבני חן. ידידתה הייתה מרוצה אצלו ביותר, ויהלומיו המלוטשים, כך הבטיחה, "מבוקשים מכאן ועד יתיליין!" הם שיגרו אליו בקשה בדחיפות, והוא ניאות להיפגש איתם. הוא היה צעיר מקאלדואין ומסבו של רומברינד בכמה עשרות שנים, ולאחר שבחן מעט את השניים (רומברינד עשה מאמץ עילאי שלא לדבר עבור חברו ההססן ושלא לדחוק בו בעת השיחה), הסכים דורי לקבל את רורין כשוליה. לאחר התקלה הקטנה הזו, דומה היה כי רומברינד ורורין התקבלו יפה במערות הנוצצות. רומברינד לא ידע ולא יכול היה לשער כיצד צל העלבון הצורב של ההתחלה נחרט בליבו של רורין, שותל בו זרע אפל של מרירות.

הימים נקפו, והיו מלאים עבודה ופעילות. דורי וקאלדואין היו מאסטרים הוגנים למדי, ולמרות שהעמיסו עבודה רבה על כתפיהם הרחבות של רורין ורומברינד הם היו מורים סבלניים וקשובים, כל אחד בדרכו.

בניגוד למכרות מוריה ולחברת הגמדים המבודדת יחסית שאכלסה אותה, היו המערות הנוצצות אתר תיירותי ששמו יצא למרחוק. הן היו מלאות ברוב שעות היום גם בבני אדם שונים, בעיקר ממוצא רוהירי, אבל גם ממחוזותיה השונים של גונדור, ובימים אלו יכולת מדי פעם לראות בהם איזה בן טוק או ברנדיבק מזדמן והיו אפילו לחשושים שפעם הגיע לשם בן המזרח.

רורין ורומברינד אספו ידידים רבים, רובם בערבים רוויי שיכר גמדי משובח בפונדק הסמוך לסדנאותיהם. הם חברו עד מהרה לשוליות נוספים באזור, רובם שוליות של סתתי אבן ומהנדסים אשר עסקו כחלק מחובותיהם בתחזוקה שוטפת של המערות. תכופות היו רומברינד ורורין יוצאים לסייר בהיכלות המופלאים. על הקירות היו חקוקים בכמה מקומות כתובות בשפה העתיקה של הגמדים: הן עסקו בהגעתו של גימלי הגמד למערות הנוצצות במהלך הקרב על ניקרת הלם, ובדרך בה שכנע את לגולאס בן הלילית להצטרף אליו לחזות בפלא בתמורה לכך שיבוא עמו ליער. לעתים התלווה אליהם מי מנותני חסותם, נותן ש מלבד העיסוק בצורפות, ידע לספר להם דברים רבים ומעניינים על עבודת האבן המרשימה שנעשתה במערות לאורך השנים.

גלינדאיל, אשר בתחילה תפסה שוגג את מקומו של רורין כשוליה אצל קאלדואין, חברה אליהם עד מהרה, והם היו חבורה עליזה, כזו שהייתה ואבדה להם במוריה. בתקופה זו הרבה רומברינד לכתוב הביתה, לעדכן את אביו וסבו על התקדמותו, שולח את ברכתו לאחיותיו ומקווה לשמוע מאמו חדשות על מצבה של נורדרי. הם בילו כמעט בכל ערב בשתייה עם חברים, עורכים היכרויות חדשות, משחקים בקובייה, מתחרים בקליעה מטבע למטרה (רומברינד היה גרוע בזה מאוד) ומשוחחים לתוך הלילה.

כל הזמן הזה, רומברינד לא שם לב כי חברו יושב תמיד מעט בצד. הוא האזין ברוב קשב, צחק עם האחרים. רומברינד לא ידע האם המצב תמיד היה כך, אבל עתה במבט לאחור ופשפוש בזיכרונותיו נדמה לו כי תמיד יש לו לרורין משהו לומר עומד ממש על קצה לשונו, אבל השיחה הקולנית מתרחקת הלאה ממנו וממחשבותיו. בדיעבד רואה רומברינד את עצמו בזיכרונותיו קוטע תכופות את דברי חברו. ייתכן שרומברינד מחמיר עם עצמו יתר על המידה בעניין זה, אך לאור כל מה שקרה ביניהם בעקבות תחושותיו המתעצמות של רורין שהוא נאלץ לחסות תמיד בצלו של ידיד עשיר ונינוח יותר בחברה, הוא רואה את התנהגותו כחסרת רגישות, לכל הפחות. קשה לדעת בוודאות מה היה הדבר שגרם לו לרורין להחליט סופית לעשות מה שעשה, אבל ההשערה הטובה ביותר שנמצאת כעת בידו של רומברינד היא שאחת מנקודות המפנה הייתה גלינדאיל.

גלינדאיל הייתה גמדה יפה, צחקנית ועליזה. היא אהבה מאוד ערבוב מתכות ורומברינד למד ממנה רבות בנושא זה. היא הצטיינה במשחקי ספורט ותחביבה העיקרי היה לחימה. חלומה היה לצאת עם פלוגות הסיור אל מחוץ למערות הנוצצות, למחוזות הצפוניים ההולכים ומקדירים. בהיותה צעירה בכמה שנים מרומברינד ורורין, וגם כיוון שהיציאה להתמחות מחוץ לבית עדיין נחשבה עניין לגמדים זכרים יותר מאשר לגמדות (אם כי כבר היו כמה וכמה גמדות ידועות שהעזו לשבור את המוסכמה ולצאת אל מחוץ לגבולות ארצן וכיום ניתן למצוא מעט יותר גמדות הרחק מממלכות הגמדים), יציאתה נדחתה בינתיים, והיא התנחמה בתכשיטים המרהיבים שהכינה בסדנתו של קאלדואין. כמוה, היו תכשיטיה שלה עליזים למדי, היא נתנה את הדגש (יותר מדי לטעמו של קאלדואין) על שילובי צבע ייחודיים ועל צליל "תכשיטים משתקשקים נפלא כל כך." הייתה אומרת. כמו רורין, גם היא איבדה את אמה בגיל צעיר מאוד. מה שזכרה ממנה היה דנדון עדין של תכשיטי כסף, ולכן נתנה על כך את דעתה כאשר הכינה תכשיטים, בעיקר עבור בנות מינה. בין גלינדאיל לרורין נוצר חיבור מיוחד. היא החלה לפקוד את הסדנה שעבד בה לעתים תכופות יותר ויותר. הם היו מטיילים יחד בין שכיות החמדה (לעתים קרובות בלי רומברינד) שמכורת גמדים זו הציעה, משוחחים במשך שעות, יושבים בקרן זווית יחד בפונדק, ממתינים זה לזו לכולם ברור היה כי רורין הוא ידידה הקרוב ואיש סודה של גלינדאיל. דבר אחד בלבד העיב על יחסיהם של גלינדאיל ורורין, אותו לא יכול היה רומברינד לדעת, ולמד זאת רק לאחר שכל מה שהיה לו במערות הנוצצות היה לאין. בעוד רורין הביישן מנסה לאזור אומץ ולחזר בדרכו העדינה אחרי גלינדאיל, בשעות הרבות בהן בילו יחד וחשפו את צפונות נפשם זה בפני זו, גילתה גלינדאיל בפניו את סודה הגדול ביותר: מאז היום בו הגיעו שני הגמדים הצעירים ממוריה, ליבה של גלינדאיל היה נתון לרומברינד. היא צפתה בקנאה בנשים האחרות (אנושיות וגמדות) שכרכרו לא אחת סביב רומברינד בשל שיחתו הקולחת ואמנותו בצורפות, שכן באזור כבר פשטה השמועה כי השוליה החדש של קאלדואין הוא גמד צעיר ומוכשר מאוד. ייתכן כי זה היה מבחינתו של רורין "הקש ששבר את גב הגמד". יותר ויותר נמצא רורין כשהוא רטנוני ובמצב רוח רע. הוא החל לשתות יותר, ולבדו. הוא חבר אל טיפוסים מפוקפקים, ככל הנראה כדי להרחיק את עצמו מחברתו של רומברינד ומן השוליות האחרות, שסלדו ממי שרורין מצר לעצמו כחברה – חבורת סוחרים ובני סוחרים בטלנים המתמחים בבזבוז זמנם וכספם, מטרידים עוברי אורח כתחביב ומרוויחים את הונם ברוב הפעמים על חשבונם של אחרים. רורין החל להתרשל גם במלאכתו ואבני החן שלו לוטשו בחוסר תשומת לב. הוא היה רטנוני ועצבני בעבודה עד שהגיע להתחצפות של ממש. אמן אבני החן לא היה מרוצה ממנו כלל, ובמשך תקופה השאיר אותו בעבודתו רק בגלל שזכר את עבודתו וחריצותו מן הימים הראשונים. אבל יש גבול גם למה שהוא היה מסוגל לסבול. כשהגיע רורין לסדנה פעם נוספת, הלום שתייה ובאיחור רב, קצה נפשו של דורי בו והוא התרה בו שלא להראות יותר את פניו בסדנה שלו ולקח לו מיד שוליה חדש ולהוט.

בתקופה זו הייתה העיר כמרקחה לאחר המכרז של המושל המקומי, שהזמין תכשיטים יקרים באופן מיוחד עבור חתונתו של בנו. הייתה זו מתנת הורי החתן עבור הכלה. קלדואין, הצורף שאצלו התמחה רומברינד, זכה בכבוד להכין את שכיות החמדה.

רומברינד לא ראה את כל זה קורה מבעוד מועד. כיצד יכול היה? הוא היה עסוק ומאושר, רחוק מן הבית, עוסק במה שאהב, תחת פיקוחו של גמד נעים הליכות בהרבה מסבו. רומברינד ראה בו כמעט אב שני, או את הסב החביב שלא היה לו. אחותו הגדולה ביקרה אותו עתה רק בחלומותיו. בחלומות הטובים היא שבה לשוחח עמו, בחלומות הרעים הוא מעולם לא הצליח להגיע אליה בזמן. הוא שמע שמועות על החבורה המפוקפקת שרורין מסתובב איתה עתה: שוליות עצלים שהיו קרובים להעפה בבעיטה ממשרותיהם, נערים ריקניים ופוחזים וסוחרים בעלי שם גרוע. הוא ראה את סימני השכרות של חברו ויעץ לו להפסיק, אבל לא ראה לנכון, או לא חשב כי הוא מסוגל, לעשות יותר מזה. ברירה נוראה הייתה לו, כך הבין לאחר מעשה, בין קידום עצמו לבין מתן עזרה לידידו כשנזקק לה. שקוע בעצמו ובהתקדמותו במקצוע, מתרועע עם המי ומי של גילדת הצורפים במערות הנוצצות, מרשים נערות גמדיות ולפעמים גם אנושיות בפאבים הקרובים לאזור מגוריו, מפלרטט באופן בלתי מחייב (מצדו לפחות) עם גלינדאיל, ידידתו וחברתו להתמחות בסדנה, ובעיקר שקוע בעבודתו, רומברינד לא שם לב כמה עמוקה מצוקתו של רורין. על אף שהתגוררו יחד, ימים שלמים עברו לפעמים בלי שהתראו זה עם זה או החליפו יותר מכמה מילים. רומברינד, שחש מדקרה קטנה של אשמה כל אימת שנפגשו, היה תמיד ידידותי, טפח על שכמו וזרק באופן בלתי מחייב שהם "צריכים לשבת לשתות מתישהו כמו בימים הטובים ההם". אי נעימותו כלפי רורין גברה כאשר נזכר כיצד היה רורין היחיד מבין חבריו אצלו מצא נחמה בימים החשוכים בהם דעכה נורדרי.

כך קרה שעבור רומברינד המנותק למדי מחברו באותה תקופה, היו פיטוריו של רורין עבורו הפתעה גמורה. למראית עין לפחות, רורין היה הרוס. דומה היה כי הוא ניחם על דרכיו הרעות, מכה על חטא ומתוודה בפני רומברינד על מצוקת נפשו ועל חולשותיו. אותם ימים היו מלאי עיסוקים ועבודה בסדנתו של קלדואין, אשר קיבל מקדמה נדיבה עבור יצירת המופת המרהיבה שהוזמנה מן המושל, שמשכה אליו את כל סוחרי המחוז להציע לו מהחומרים המשובחים ביותר שעומדים לרשותם במחיר מופקע. רומברינד למד רבות בימים אלו על הערכת אבני חן (בהתייעצות עם רורין שהרבה לבלות עמו בסדנה בימים שלאחר פיטוריו), על מדידת מתכות יקרות ונדירות ובדיקת איכותם. רומברינד בילה עד מאוחר בסדנה, עובד שעות רבות, ומאזין לווידוייו מלאי הכנות והחרטה של חברו שהגיע תמיד לאחר עזיבתו של קאלדואין. תכופות שהו שם רק שניהם, זמן רב לאחר שרוב תושבי העיר נמו את שנתם. רומברינד חש כי היותו של רורין בסוד העניינים מעודדת את רוחו. הוא בטח בחברו בלי לחשוד בדבר התייעץ עמו והניח לו לעזור במטלות קטנות, אותן ביצע רורין בהתלהבות שנראית לרומברינד עתה ממרחק של זמן, מעט מוגזמת.

הענקת התכשיטים הייתה טקס בפני עצמו, שנערך באופן כמעט-רשמי. יומיים לפני כן כבר החלו רומברינד, קאלדואין וגלינדאיל להכין את הסדנה, לצחצח ולהבריק כל פינה בה. וכמובן היה צורך למרק את התכשיט מחדש בכל ערב. הייתה זו מלאכת מחשבת מרהיבה באמת ובתמים, אבני החן שובצו בה בעדינות שרק ידיה של גלינדאיל ידעו להפיק, והכסף הכחלחל נראה מזווית אחת כמפל מים ומזווית אחרת אפשר היה לדמות בהן זרועות הפרושות לרווחה – תכשיט ההולם גבירה ביום חתונתה.

הפתעתם של רומברינד, גלינדאיל וקאלדואין הייתה שלמה, כאשר התכרכמו פניו של המושל בבלבול, ואחר כך הסמיקו בזעם. המילים "בדיחה" ו"חרפה" היו המילים הכי פחות בלתי נעימות אשר נזרקו לאוויר בעת שנופף בידיו במה שנשאר מן התכשיט ההרוס. הכסף הזך כמו החליד בן לילה והשחים בצבעים בלתי נעימים, עד כי אבני החן שעיטרו אותו נראו גרוטסקיות, כמו יבלות על עור נגוע. מלמולים נרגשים עלו מהקהל, שהתערבב בעיניו של רומברינד לכדי בליל של פרצופים – מרחמים, נבוכים, סקרנים ושמחים לאיד. במהרה מצא את עצמו רומברינד נגרר מן החצר אל תוך הסדנה, ידו של קאלדואין אוחזת בכוח מכאיב בזרועו האחת, וגלינדאיל, מפוחדת ומבולבלת כמוהו, אוחזת בעדינות בזרועו השנייה. זה חלום רע, זה חייב להיות. כל העולם הרגיש כאילו הוא מסתחרר סביבו במעגלים. הסדנה הייתה קלילה מאוויר, נעה סביבו, והוא עצמו חש כי רגליו אינן מוצאות אחיזה אמיתית ברצפה הסדנה שכמו צפה על מים. זה לא אמיתי. לא אמיתי... הוא ראה את שפתיו של קאלדואין נעות. הוא ידע שקאלדואין מדבר אליו אך לא יכול היה להבין את המלל או אף לשמוע מה הוא אומר. בליל קולות התערבב בראשו, משתיק כל רעש שהגיע לאוזניו במציאות. לפני שהצליח להבין מה הוא עושה, צעד רומברינד מספר צעדים לעבר הדלת האחורית של הסדנה. הטעות הגדולה ביותר מצדו כרגע, כך ידע, תהיה לצאת מהסדנה ולא לחזור. הוא הניח יד על ידית הדלת.

באוספו בחופזה מעט מחפציו (רק החיוניים ביותר – רוב שכיות החמדה שלו הושארו מאחור) פנה רומברינד ללכת, מושך את ברדס גלימתו על פניו. הוא הכיר את העיר ואת הסמטאות יפה, ועתה התכוון לחמוק בחסות המהומה אל מחוץ לעיר. באחת הסמטאות הצרות המתינה לו, למרבה ההפתעה, עגלה.

"פסססט! רומברינד!" מישהו לחש את שמו. היה זה רורין, והוא סימן לו ללא קול לעלות. בלי לחשוב פעמיים אץ רומברינד ועלה על העגלה. הטעות הגורלית השנייה שלו לאותו יום.

בעגלה המחוברת לסוסי פוני ישבו מספר גמדים בעלי מראה בלתי מעורר אמון. ניכר בבגדיהם כי ידעו ימים טובים יותר, אם כי חלק מן הגמדים ענדו תכשיטים מפוארים למדי באורח שלא הלם את שאר לבושם. הם היו, רומברינד שם לב, חסונים ושריריים אפילו ביחס לגמדים.

"מה הפירוש של כל זה??" לחש לו רומברינד אבל רורין סימן לו לשתוק והעגלה המשיכה לנסוע בסמטאות צדדיות, בחלקים הטובים פחות של המערות הנוצצות, מפלסת את דרכה מן העיר בדרך לא דרך, בין רבעי העוני. הם לא נתקלו באיש. נהג העגלה הקלה כנראה הכיר את הדרכים היטב. כשיצאו מן העיר, החלה החבורה להתרווח בעגלה ורומברינד יכול היה לבחון אותם טוב יותר. הם נראו יותר ויותר כמו החבורה המפוקפקת של רורין. הם לא החליפו מילה ביניהם. רק חיוכים שנראו יותר כמו חשיפת שיניים. אחד מהם חיטט בשיניו בקיסם. הבלבול והמבוכה של רומברינד התחלפו לחשש וציפייה דרוכה. הוא חש מדקרת כאב כשחשב על כל ימי העבודה שהושקעו לשווא, כשנזכר בכמה אהבה צחצח את מעשה ידיו, כמה גאה הייתה גינלאיל... לא, הוא לא יחשוב עליה עכשיו. הוא לא התכוון שהדברים יגיעו לידי כך. "קאלדואין," הוא חשב, "סלח לי..."

העגלה המשיכה בנסיעתה. מדי פעם העיף רומברינד מבט שואל בידידו, שרק אמר לו: "עדיין לא."

לבסוף, בשעה מאוחרת למדי, במקום מרוחק מכל יישוב, נעצרה העגלה. רומברינד, עייף ומבולבל, דואב מן הנסיעה המיטלטלת והארוכה שכבר לא היה מורגל בה, מתח את איבריו וצלע אחרי החבורה אל מחסה היער. הוא דרש מרורין בלחישה שיספר לו מה קורה כאן בזמן שהאחרים מקימים את המחנה.

"איך זה מרגיש?" השיב רורין בשאלה.

"מה?" אמר רומברינד ותחושה קשה שקעה כאבן לתחתית בטנו שהוא מבין. מבין טוב מאוד.

"איך זה מרגיש לאבד את הכל, הא רומברינד ? להיות מושפל בפני כולם? להיות קרוב, כל כך קרוב להשיג את מה שהכישרון וההתמדה שלך מאפשרים לך ולראות את זה נלקח ממך ממש ברגע האחרון?"

הדבר הגרוע ביותר שרומברינד שם לב אליו בדבריו של רורין, היו עד כמה חלול קולו נשמע. פניו לא היו מעוותים בזעם ושנאה בוערת. טון דיבורו היה קר, חסר רגש, מרוקן.

"תעשו מה שאתם צריכים לעשות." אמר הגמד שנהג את העגלה, "מגיע לחבר החדש שלנו גמול נאה על מה שהוא ביצע בשבילנו." הוא טפח בחיבה שמנונית על כתפו של רורין.

רומברינד ידע להילחם. הוא למד להילחם מגיל צעיר – מוקדם יותר אף מרוב הגמדים. כשהדוד שלך הוא רוגראנד סילברבירד, אין לך הרבה ברירות. יש מוניטין לשמור עליו. הוא אפילו לקח את הגרזן שלו כשארז מעטים מחפציו החיוניים ביותר, אבל הוא לא הספיק לשלוף אותו בזמן. ביתרון של הפתעה ושל שישה מול אחד התנפלו הבריונים על רומברינד. ידיים מאוסות קרעו ממנו את גרזינו והשליכו אותו הרחק. לזכותו ייאמר שלמרות ההפתעה והייתרון המספרי הברור של הבריונים, לפחות שניים מהם חטפו ממנו חזק. השאר הכריעו אותו עד מהרה באגרופים, בעיטות ומכות בכל גופו. הוא איבד את היכולת להגן על עצמו. הוא נשכב כפי שרוגראנד לימד אותו, מגונן כמיטב יכולתו על פניו, מקשיח את שריריו כדי לצמצם את הנזק ככל האפשר. הכרתו בדיוק החלה להתערפל כאשר המכות נפסקו באחת. מתנשם בכבדות. ראשו הצטלצל, כל נקודה בגופו בערה בכאב, הוא חש זרזיף חמים של דם חם זולג על פניו שכבר פשטה בהן תחושת נפיחות משונה. בטשטוש רב הצליח רומברינד לראות שאחד הבריונים מרים אבן גדולה. שניים מן האחרים מיהרו לרתק את רומברינד לאדמה, מהדקים בכוח את ידו הימנית. הוא הבין לאימתו מה עומד לקרות. הוא התפתל בכל הכוח שעוד נותר בו, מנסה להיחלץ מן המצב הנואש למרות הכל. כל כוח רצונו נדרש ממנו כדי שלא יתחיל להתחנן. גם עתה הוא לא רצה לתת להם את הסיפוק. בחיוך מרושע רכן אותו הבריון שקודם, בעגלה, חצץ בקיסם בין שיניו מעל לידו הימנית והרים את האבן.

"לא עוד הכנת תכשיטים בשבילך, גמדון שוטה!"

אבן אז הבעת פניו של הבריון נתחלפה והאבן נשמטה מידו והתגלגלה על האדמה. הבריון בהה לרגע, כלא מאמין, בחץ שננעץ בשוק רגלו, ואז החל מתגלגל על האדמה בצרחות.

"לעזאזל!! עקבו אחרינו!!"

במהירות מדהימה של פושעים מיומנים הבורחים מזירת הפשע (שכן כאלה היו) נעלמו הבריונים מן הזירה והותירו את רומברינד לדמם על האדמה, הלום ורועד, מנסה להעריך את הנזקים שנגרמו לו.

"מסיגי גבול ארורי... היי! אתה שם!" הקול של הדוברת, אנושית ככל הנראה. היא התקרבה בצעדים קלים אל רומברינד השוכב על הקרקע ומתחה חץ חדש בקשת, מכוונת אותו היישר לגרונו של רומברינד. היא הייתה צעירה, והיא נעה בביטחון וחינניות של ציידת מיומנת. היא הייתה לבושה בבגדים פשוטים, תפורים בגסות, אם כי מגפיה היו טובים למדי.

"הכנופיה שוב זרקה את הזבל שלהם ביער שלנו? פישלת להם באיזו פעולה? דבר!"

רומברינד ניסה להסביר לה את מצבו כמיטב יכולתו בפנים נפוחות וכאובות ובדיבור כבד, כאילו פיו מלא אבני חן מעוגלות. המילים היחידות שהיו כמעט ברורות הן "לא שייך", "בגידה", ו"נקמה".

"הו, שיהיה." רטנה הנערה לאחר שבחנה אותו עוד קצת, "אימא תנזוף בי אם היא תמצא פה מחר גופה מכורסמת. אתה מסוגל לקום?"

במאמץ רב עלה בידה להקים אותו, ולהתחיל לפסוע בהתקדמות איטית לתוך היער. הכאב הלך וגבר. הוא היה רגיל לפציעות עוד מילדותו המוקדמת. התעלולים של נורדרי הותירו אותו לעתים פצוע וחולה מספר ימים, והיו כמובן האימונים הצבאיים שעל כל ילד גמדים לרכוש לעצמו. אבל הכאב הזה, אולי בגלל ההשפלה שנמהלה בו, היה כמעט קשה מנשוא. רגלו השמאלית בערה בכל פעם שדרך עליה והוא נאלץ לצלוע. נשימותיו הכאיבו לצלעות החבולות והוא התפלל שאף אחת מהן לא שבורה, גופו הדואב כמו דחק בו לצנוח על אדמת היער. רעד שכמו בא מתוכו פנימה כמו השתלט על גופו ולא הרפה, למרות שאוויר הלילה היה חמים למדי. "זה מהכאב." הסבירה הנערה שהילכה לצדו ותמכה בו כשמעד. מסע הייסורים הזה, שנדמה לרומברינד כשעות, הסתיים בבקתה פשוטה בקרחת יער, אשר סביבה גינה קטנה ומאחוריה מה שנראה והריח כמו דיר עיזים.

"איחרת." קול קריר קידם את פניהם על מפתן הדלת. רחש הטיגון והריח התואם שעלו מן המטבח הפכו את קיבתו, והוא כמעט הקיא.

"הבריונים שוב זרקו את העסקים שלהם ביער." פלטה הנערה, "אבל זה נראה יותר כמו קורבן שלהם מאשר בריון אז חשבתי שתרצי להעיף מבט על הפציעות שלו."

עתה חצתה האם את הבקתה במספר צעדים מהירים. הוא ראה אישה בגיל העמידה, לבושה בבגדים תפורים גס כמו אלה של בתה, סינור חגור למתניה.

"הם עשו עליו חתיכת עבודה. לא נלחמת חזרה?"

רומברינד לעלע משהו בניסיון לענות אבל תכליתיותה של האם חסכה ממנו את הצורך הזה. "אין צורך עכשיו. עוד יהיה לך זמן להשיב על שאלות. גודריד, הדברים הרגילים: מים, תחבושות וכמה מן העשבים שלי."

את שאר הערב הוא זכר רק במעורפל. הוא רק זכר שהובאה גיגית של מים קרירים ונתנו לו פרטיות להתרחץ – משימה קשה למדי עבור חבורותיו הטריות שהלכו ועטו גוונים מעניינים. הוא זכר ששמע את הנשים מתלבטות באשר לבגדיו. זה כבר היה השלב שבו כבר הפסיק להבין היכן הוא נמצא או מה קורה סביבו. הוא גם לא זכר שנפל או שפגע ברצפה, רק שהתעורר כשהוא כבר לבוש ונקי במיטה לא מאוד נוקשה מדי. הוא זכר שהאישה המבוגרת החלה לטפל בפצעיו ולהניח עליהם משחות ותחבושות ורטיות קרות. הוא זכר את אחת המארחות שלו משדלת אותו לשתות משקה חם שהריח משונה והכאיב לשפתיו החבולות. הוא ציית כמיטב יכולתו ונרדם בתוך שניות כמו פגר, אם כי פגר ככל הנראה מקים מעט פחות רעש בשנתו, כיוון שאינו נוחר.

יום המחרת מצא אותו חבול עד כדי חוסר תזוזה גופו היה נוקשה מכאב מתחת לרטיות הרטובות וכל תנועה עלתה במאמץ כאילו השרירים עצמם נקרעו. נשימותיו כאבו וראשו הרגיש גדול מדי עבור פניו, או אולי להיפך. אבל הגרוע מכל בהיותו בלתי צפוי, היה הגרון שלו: כל דבר שניסה לבלוע הרגיש כאילו תוחבים לתוכו שברי יהלומים. ההלם והבגידה, הבריחה הפתאומית, האשמה וההשפלה הכריעו לבסוף אפילו גמד חסון כמוהו. החום הגיע עד מהרה והוא שקע בדמדומי שינה בלתי נעימה רדופת קרעי סיוטים. הוא ישן רוב הזמן, שינה רעה ומטרידה, מהולה בזכרונות משהותו עם רורין בעיר. האשמה על התנהגותו ניחתה עליו עתה במלוא כובדה, רדפה אותו עד לחלומותיו ועינתה אותו. הקלון שהמיט כנראה על משפחתו עלול להיות בלתי נסלח, הוא נהג כילד צעיר וטיפש, חסר אחריות ועיוור למתרחש סביבו. הוא היה כזה תמיד, הוא הבין, רק שבימים עברו נורדרי הייתה שם איתו לכפר בעורמתה על השגיאות שלו, לייעץ לו ולנחם אותו. הוא היה לבדו עתה, והרס את ההזדמנות. אולי היחידה שהייתה לו. מבט עיניה של האישה המבוגרת שטיפלה בו, (הוא שמע את בתה קוראת לה סירלסווית') אמנם היה נוקשה אך ידיה היו עדינות ומיומנות והיא עשתה כל שביכולתה כדי להקל עליו: היא חבשה את פציעותיו, השקתה אותו כמה שאפשר לה מצבו במשרות עשבי מרפא שלא הכיר, טיפלה בחבורות במשחה וברטיות קרות ועשתה כל שביכולתה להוריד את החום. היא בדקה אותו מדי שעה, מניעה מדי פעם את איבריו החבולים כדי להשיב אותם לתפקוד. טיפולה המוקפד כמו גם היכולת של גופו ונפשו הצעירים להתרפא הוכיחו את עצמם כעבור שלושה ימים כשהתעורר לראשונה שטוף זיעה, ללא כאב בגרונו וללא הרעד המעיק של החום – רק חלש מאוד, ורעב מאוד. לאחר שמאווייו הראשוניים סופקו הוא נרדם שוב, והפעם שקע בשינה עמוקה וטובה, מחלים לאיטו.

מכאן ואילך הרגשתו השתפרה מעט בכל יום. הוא הצליח להתיישב במיטתו ולמתוח בזהירות את איבריו. הנפיחות בפניו ירדה. הוא היה ער לזמן רב יותר וצלול דיו כדי להאזין בחטף לשיחות בין האם ובתה, למד לדעת כי הנשים האלה ככל הנראה חיות בנידוי מהכפר הרוהירי הסמוך. הן נאלצו ללכת לשם מדי פעם לקנות מצרכים, עסק ש, הבת, לא חיבבה במיוחד. הן גרו לבדן ביער, סירלסווית' מטפלת במשק הבית, גודריד יוצאת למסעות ציד בני יום או יומיים, לעתים יותר – תלוי בעונה. הוויכוחים העוקצניים התכופים ביניהן העידו על יחסים מעט מתוחים. הבת הייתה אש ולהבה, האם צוננת ועצובה, על סף ייאוש. מהיכרותו עם בני אדם חש רומברינד כי גודריד מאשימה את אמה בדבר מה ואילו סירלסווית', בין אם חשה אשמה ובין אם לאו, הגיבה סירלסווית' להאשמות השקטות של בתה בזעם כבוש, קר, והייתה נאנחת בעצב רק לאחר שבתה עזבה את החדר.

יומיים נוספים חלפו והוא היה מסוגל להתיישב במיטתו ולספר לנשים שהצילו את חייו מי הוא ומאין בא. הוא לא הסתיר פרטים. הוא לא ראה בכך טעם שכן הסיפור ייוודע ממילא ברבים, ועדיף כי גם גרסתו שלו תישמע. האם והבת ככל הנראה התייעצו זו עם זו בשעה שישן, והחליטו לבטוח בו ולהאמין לדבריו, ועל כך היה אסיר תודה יותר משהיה מסוגל להביע. הוא סייע לנשים יותר ויותר בעבודות הבית והחווה ככל שאפשר לו גופו המחלים. סירלסווית' וגודריד היו חברה מסוגרת ושתקנית מהסוג שנזקק לה עתה. הן העריכו את נכונותו לגמול להן על עזרתן בעבודות החווה הרבה יותר מן ההצהרות כי הוא ומשפחתו יזכרו את שמן לדורות רבים. סירלסווית' ציינה בפניו כי השבת איבריו הפגועים לפעילות תאיץ את החלמתם. את אמנות הריפוי למדה מאביה, שהיה עשבונאית ונדד עמה ברחבי הארץ, כך סיפרה לו.

העבודה הגופנית העניקה לו גם שהות לחשוב על האירועים בצלילות. הוא הבין שרורין החל לבגוד בו כבר כאשר סולק מעבודתו, שכל החרטה שהביע הייתה למעשה העמדת פנים וניסיון להתקרב מספיק לסדנה של קאלדואין, מספיק, למשל, כדי למהול בבקבוקי המירוק חומרים שעדיף להרחיק ברדיוס של כעשרה קילומטרים ממקום בו מוחזקות מתכות יקרות ועדינות בהן משתמשים ליצירת תכשיטים. הוא נזכר כיצד בערב שלפני הגעתו של המושל הוא היה כבר סחוט לגמרי לאחר העבודה הרבה שהושקעה ותבעה רבים מלילותיו. רורין, ברוב אדיבותו, הציע לסגור במקומו את הסדנה בפעם האחרונה כדי שרומברינד יוכל להקדים ולעלות על יצועו. מותש מכדי להתווכח, הניח רומברינד את המפתח בידיו עם הוראות אחרונות לסגירה. איש מלבד רומברינד לא ראה אותו נכנס לסדנה או יוצא ממנה.

כשחש טוב מספיק הרהר על צעדו הבא. למכות שקיבל מהבריונים שאליהם השתייך עתה רורין הייתה משמרות ברורה: אל תחזור. הם וודאי שרצו עדיין בעיר ולא ישמחו להניח לו לשוב. לפיכך בחר לבסוף בדרך מזרחה, אל עבר גונדור וסדנאות הצורפות המפוארות של מינאס טירית ומינאס יתיל. שם, ידע, יהיה ביקוש לאמנותו חרף השמועות המטרידות על התנהגותו של המלך-הילד והמשמר המפוקפק שהוא מחזיק, שלא נוטה חיבה לדברים עתיקים ובטח שלא לעם דורין.

רומברינד נפרד ממיטיבותיו בהכרת תודה עמוקה, ועשה את דרכו אל הכפר. משם, כך אמרו לו, יוצאת מפעם לפעם עגלת סחורות לעיירה המרוחקת מהלך יום של רכיבה נוחה, בה ימצא פונדק עם סוסים להשכרה. בהמתינו לעגלה שתצא עם מספר אנשים נוספים, שמע רומברינד את הסיפור שסירלסווית' וגודריד לא סיפרו לו, אך רמזו עליו מספר פעמים. סירלסווית' הייתה נשואה לראש הכפר וככל הנראה ביצעה מעשה ניאוף. היא הוגלתה מן הכפר אך סירבה בעקשנות לעזוב את האזור וגידלה את בתה עמה כמנודה. בתה, אותה הרתה מהגבר שלא היה בעלה, נטרה לה טינה על כך, ואת זעמה על הגבר עמו נאפה אמה, שחי אף הוא בכפר, נהנה מיתרונות מעמדו בעודו מתכחש לשתיהן, ניתבה לכדי כעס על אמה.

במהלך המסע אל גונדור הספיק רומברינד לשמוע בפונדקים בהם חנה ללילה ובעגלות אותן חלק עם נוסעים פטפטנים גרסאות שונות על מה שהתרחש בסדנתו של קאלדואין. עד כמה שהצליח להבין מחצאי האמיתות ומן הפרטים העסיסיים שתיבלו לא מעט את הסיפור, לאחר שעזב המושל בכעס ניתנה העבודה לצורף מתחרה, מפוקפק מעט יותר מקאלדואין – רבים סברו שהמושל עושה טעות בפנותו אליו, ושם של גמד אחד חזר בכל הגרסאות של הסיפור: הורגרי; הסוחר עב-הבשר הידוע לשמצה ממוריה ועד אדוראס. רומברינד שמע את שמו עוד כשהתגורר בביתו במוריה. שם זה מעולם לא הוזכר לטובה. כשחיבר אחד לאחד הבין רומברינד כי הבריונים ככל הנראה עבדו בשבילו, שרורין נמנה עתה בין אנשיו. רורין מכר אותו לאחד הגמדים הנאלחים ביותר בארץ התיכונה, לשם בצע כסף, עבור שחיתות נוראה ובגלל קנאה בין צורף אחד למשנהו. בלילה בו הבין זאת, שתה מעט יותר מן הרגיל בערב בפונדק, התקשה מאוד להתעורר וכמעט החמיץ את העגלה בה המתינו לו שאר הנוסעים, מצקצקים ומתופפים ברגליהם על האדמה בחוסר שקט.

יופייה של ממלכת גונדור ריכך במידת מה את צערו. הערים העתיקות הבנויות היטב באבן הרנינו את לב האומן שבו. מקומות עבודה לא חסרו, והוא מצא עד מהרה שאמנותו נדרשת עבור רבים מבני אצולת העיר. הוא זכה שוב בשקט המבורך של ישיבה בסדנה, מתמקד בעבודתו, יוצק אליה את הטרדות שעינו את נפשו, את זיכרונותיו ואת הסיוטים הליליים החוזרים על אחותו נורדרי. עם זאת, הוא נאלץ להתמודד עם סמכות מסוג אחר, שלא יצא לו להכיר עד כה, של בני אנוש צעירים, יהירים ומפונקים אשר הציבו בפניו דרישות רבות, שכדי לענות עליהן נאלץ לעתים מזומנות לחרוק שיניים ולפעול בניגוד לשיקול דעתו כאמן.

העבודה האחרונה שלו לפני שהעולם התהפך שוב הייתה הבלתי-נסבלת מכולן. אפילו בסדנה כבר לא ניתן היה לו למצוא שקט בגללה. בקשתה של ליידי גילרינג, מראשי התומכים של משמר היונה במינאס איתיל, לשיבוץ ספירים מזרחיים בשמלה שלה (במיוחד עבור "נשף קבלת האחר והשונה" שמתעתדת אריני, בתה של המושלת, לערוך בקרוב בארמון של מינאס איתיל) גרם לו לרצות לטבול את ראשו בדלי של זהב מותך. חייו קיבלו תפנית בלתי צפויה כאשר, בעודו נשרך בגשם לחפש אחר הספירים הארורים, ראה מספר בריונים מכים צעיר מדולדל ועדין למראה בסמטה צדדית.

אלמלא היה מתערב, ואלמלא היה מתחיל המרדף, אלמלא היה נגרר למה שנראה כמו הרפתקת חייו, והיא עודנה רחוקה מלהסתיים – אז ייתכן שהיה חוזר אל גבירתו עם הספירים, משבץ אותם בשמלה שלה אגב מאבק בבחילה קלה. או חוזר בלא הספירים, ננזף אופן משפיל ועוזב את המקום. או אולי עוזב את העיר. אולי שם הביתה. אולי חוזר להתעמת מול רורין, לעמוד מול קאלדואין ולהודות בטעותו, כמו שגמד בוגר אמור לעשות.

אבל במקום זה, היא הופיעה בחייו. היא, עם נפנוף השיער השחור שלה, עם המזג הסוער, ההומור המשעשע והאכזרי, החיוך המתגרה והניצוץ השובבי בעיניים ששום תכשיט לעולם לא יוכל לחקות. האהבה שחיכה לה התעוררה והתפרצה במלוא עוזה דווקא כאן, במקום הכי לא צפוי, בשעה הכי פחות מתאימה, מול האישה עם הכי פחות סיכוי שאי פעם תשיב לו אהבה.

סבו צדק. סיפורים הם אכן כמו תכשיטים. אפשר להוסיף אליהם ולגרוע מהם, הם עוברים מיד ליד והבריות מגיבים אליהם מתפעלים מהם – ואת אלה שנושאים חן בעיניהם, את אלה שאינם יכולים לשכוח, הם הופכים לשלהם, נושאים אותם עמם ומעבירים אותם הלאה כראות עיניהם.

חזרה אל המבוא לקמפיין