הארצות של העולמות הידועים: ההיסטוריה של הידרוסט

| מעבר לפרק הבא | חזרה אל הפרק הקודם | חזרה אל תוכן העניינים |


פרק IX) עידן דמדומי הערב: בין להבות אינטוריה לאפלת קיידרהרץ
(1713-1889 לסה"ה)

הנסיכה מאריה די-מיגלאסיו, שהוכתרה בידי צבא אינטוריאני בתמיכת משפחות הסוחרים האינטוריאניות רבות העוצמה ששכנו בהיידרקרון, לא עוררה תחילה התנגדות רבה ברחבי הידרוסט. פחדם ושנאתם של ההידורסטים היתה מכוונת, קודם כל, לעלפי הסופה מעוררי הפלצות מקאהראן-וול ולאלרוס הבוגד, שהשמועות של אותם ימים סיפרו כי משרתיו נותרו במחשכים, זוממים מזימות ומתכננים לנקום את מות אדונם. בנו ובתו הצעירים של אלרוס, לוראנד ולינדאלאריה סיל'הורלור, הושמו במעצר בתנאים קשים, ורק לאחר שנה וחצי עלה בידי קרובי משפחתם מצד אמו המנוחה של אלרוס, שושלת סיל'הורולר מרובע המשי, לחלצם משם ולהעבירם למעצר ביית באחוזת המשפחה, שם נותרו שנים רבות למדי.

העם ההידרוסטי היה נכון לשאת את שלטונה של הנסיכה מאריה, ואף את החיזוק המתבקש מכך בהשפעה האינטוריאנית ותפוצת דת האש הקדושה, כל עוד תראה השליטה החדשה מעט כבוד למסורת ההידרוסטית ותפנה את כסאה, בבוא היום, לבנם המשותף שלה ושל בעלה המנוח ויליאם ויל'דאזור.

אולם הנסיכה הקנאית, שהיתה בת 32 בעת שחבשה את הכתר לראשה, היתה אשה קנאית, חסרת רחמים וחסרת כל כשרון פוליטי, והמעט שדרשו ממנה ההמונים והאצולה ההידרוסטים נראה לה כ"חוצפה מאין כמוה, המזעימה אלוהים ואדם", ועד מהרה החלה מטעימה את ההידרוסטים טרור דתי ופוליטי כזה, שלא נראה מאז ימי האיריני הלבנה, ויש אומרים כי אף מאז ימי דה-גלאמיסיירט.

הנסיכה מאריה, שאמה נולדה בחבל הקנאי והנבער של דלמינדו שבדרום-אינטוריה[1], והיא עצמה בלתה חלק ניכר מילדותה בבית סבה שבאלווידו (הנמצאת אף היא באותו חבל ארץ), היתה פנאטית גדושת אמונת טפלות מסוג שכמעט ולא נראה בהידרוסט קודם לכן. למרות כי לא הסתובבה יתר על המידה בחברת נזירי רמיקנוס הידועים לשמצה (בעיקר בשל אהבת המותרות שלה ושנאתה ל"דלות קדושה" ולסיגופים), הרי היתה קנאית וחסרת סבלנות ל"כופרים" כמוהם בדיוק. יתרה מזאת, עד מהרה הביאה להידרוסט חבורה של ידידי-ילדות מדרום אינטוריה, והפקידה בידיהם חלק ניכר מהשלטון. חבורה זו, בראשות ברנש בשם סאנשו מיגאז, ברנש מפוקפק מעיר הפשע האינטוריאנית פינדוצ'אלאס שמונה לרוזן ולשר-צבא הידרוסט, החלה ממררת את חיי ההידרוסטים. סאנשו עצמו, שזכה בפי ההידרוסטים עד מהרה לכינוי "שרץ גוץ" או "Pukerat" בשל קומתו הנמוכה, משמניו ופניו המכוערים, הילך איימים על האוכלוסיה, החרים לעצמו רכוש כאוות נפשו, ונהנה מאד להתעלל בעם בכל דרך שהיא, עם או בלי צו מעת הנסיכה. אנשיו, מחציתם לפחות פושעים מועדים מביבי דרום אינטוריה, עשו כמותו, עד שמעשי גזל, אונס ורצח לאור היום נעשו מחזה נפוץ למדי. כמה מאותם טיפוסים, שמונו לקציני צבא, פקידים, שריפים ושאר נושאי משרות, סחרו באופיום כמעט בגלוי, והכל, מלבד הנסיכה מאריה, ידעו זאת היטב-היטב, וכפי שהעיר כרונקאי בן התקופה "הידרוסט נעשתה לפינדוצ'אלאס של הצפון".

הנסיכה עצמה לא טמנה את ידה בצלחת בכל מה שנוגע להכבדת ידה על המדינה ותושביה. בהיותה בטוחה במעמדה כ"שליחת האל הטוב סארונגה עלי אדמות ונושאת דברו בחסד הכנסיה הקדושה", החלה מתקינה תקנות שלא זו בלבד שהעלו את דת האש הקדושה (שאחוז המאמינים בה שלא מקרב האינטוריאנים היה אפסי) לדרגת דת המדינה, אלא רדפו את הכנסיה ההידרוסטית באופן הולך ומחריף. עד מהרה הוחרמה הקתדרלה הגדולה של היידרקרון והפכה לכנסיה של האש הקדושה. שנה לאחר מכן, הועללה על ראש הכנסיה ההידרוסטית הלאומית עלילה של כשפים וברית עם "השטן והשדים" והוא נמצא אשם בדינו והועלה על המוקד בסתיו של אותה שנה. בדרך זו הלכו כמרים רבים מאד של הכנסיה ההידרוסטית, שנשרפו חיים, בדרך-כלל אחרי שעונו בידי האינקוויזיציה האינטוריאנית, שיובאה כעת להידרוסט במלוא אימתה[2], עד שהודו בכל ההאשמות שיוחסו להם.
המצב הורע עוד יותר כאשר תפס את ראשות האינקוויזיציה של היידרקרון צאצא מושחת-נפש מבית וארינקאלד, מרטין ה-II, קנאי סדיסט שהמיר את דתו לדת האש הקדושה והתחבר לנסיכה מאריה, עד שהפך לקרוב שביועציה. הלה, שזכה עד מהרה לכינוי "האב מרטינז", הפך את היידרקרון לכבשן מעלה עשן של מדורות אוטו-די-פה, עד שהיו שהפכה גרועה יותר מאלדיסימו דה-לה-לוס, מעוזה החשוך ומזרה האיימים של דת האש הקדושה באינטוריה. הלה, עד למותו מהתקף מחלה פתאומי באמצע אוטו-די-פה עצום שערך ב1729-, הפך לדמות השנואה ומזרת האיימים ביותר בהידרוסט, שעצם הזכרת שמו יכלה לצמרר את כל הנוכחים. האב מרטינז שכר מאות מלשינים בשכר שהילכו ברחבי העיר, תרים אחרי הסימן הקל ביותר של "כפירה ופולחן השטן", ומילאו את הצינוקים ומרתפי העינויים מפה לפה, עד אשר לא נותר בהם מקום. אי לכך, החל "האב מרטינז" בונה במערב רובע הטיילת דהיום את "מצודת החסד" – כלא מזרה איימים מלא מרתפי עינויים מבעיתים ושאר תועבות, מסוגים שלא נודעו קודם לכן אפילו באינטוריה עצמה. המצודה הושלמה בראשית 1729, חודשים ספורים לפני מותו של מרטינז, וזה, לפי בקשתו המפורשת, נקבר אי-שם מתחתיה, דבר שהפך מקור לאגדות אפלות רבות לאחר מכן. המצודה לא נהרסה מעולם, למרות שנפגעה קשות כאשר שילח בה ההמון ההידרוסטי אש עם הפלת שלטון האינקוויזיציה בשנת 1735.

בינתיים, המשיך שלטון האיימים להשתולל בהיידרקרון וביתר ערי הידרוסט. הבאים בתור, לאחר אנשי הכנסיה ההידרוסטית, היו העלפים. משפחת סיל'הורלור הצילה עצמה מעליה על המוקד בכך שהמירה דתה באופן רשמי לדת האש הקדושה, ואף "שימנה" את סאנשו "שרץ גוץ" בחלק ניכר מרכושה בכדי שידבר לטובתם לפני השליטה העריצה, שזכתה בפי כל לכינוי "נסיכת הלהבות". אחרים היו ברי-מזל פחות, והמדורות מלאו באפרם המהביל. הולקיריות הלבנות המעטות של היידרקרון נרדפו גם הן קשות, ורובן המירו את דתן לדת האש הקדושה עד יעבור זעם. רבות מהן הפכו, כך או כך, מטרה לאונס ברוטאלי מצד קלגסיו המטונפים של "שרץ גוץ", והוא עצמו לקח ביד חזקה חצי תריסר מהיפות שבין הואלקיריות לשמש כפלגשיו. צבא אינטוריאני גדול הטיל מצור על הונייר בקלסילדי, אליהם הצטרפו אנשי קלאן הירח מהיידרקרון, אלו מהם שהצליחו להמלט מהעיר מבעוד מועד - אולם מספרים כי לפחות שליש מאנשיו של פיאנדרין נזרקו לבתי האסורים ועונו שם עד שמתו ביסוריהם, המירו דתם או עלו על המוקד, ובסך הכל, נותרו פחות ממחצית מהם בחיים לאחר שנת 1735

בעוד הטרור הדתי של מאריה והאב מרטינז וטרור הקלגסים של סאנשו "שרץ גוץ" משתולל בערים הגדולות, הפכו איזורי הספר לתוהו-ובוהו. פליטים רבים נסו צפונה או אל היערות, ומתוכם קמו אנשי חרב רבים, שלא מעטים ביניהם הפכו לגיגלרים מרבי-צרה, שהפילו אימתם על האוכלוסיה ההידרוסטית לא פחות מאשר על הכובשים האינטוריאנים. אנשיו של סאנשו הגיבו בפעולות תגמול, והארץ כולה סערה במלחמה פרועה ובלתי פוסקת. קלאנים פרועים שבו והתעוררו במחוזות הצפון של הידרוסט, שרידים לשבטים השכוחים שנעלמו כמעט לחלוטין בתקופת "עידן הפאר", ולאלו הצטרפו פשיטות של יצורים מהשממה הקפואה שהתגנבו במדרונות ההרים, עלפים אפלים מהעולם התחתי ושודדי ים מחרסיס ומקיידרהרץ, שעשו שמות בחוף הדרומי והמערבי של המדינה הפרועה.

האות הראשון לצפוי להתרחש קרה ב-1728. לאחר נסיון התקוממות עממית לא מוצלח בהיידרקרון, שהסתיים בתליות המוניות של מאות אנשים, ביניהם אחד מבני משפחתו של הרוזן אדווין דה-וורייסט, הכריז הלה על מרד בשלטון האינטוריאני, תוך שהוא זוכה לתמיכתם של רוזני קאסטהיוואר וויטדוון הצפוניות, הלחוצות קשה בידי פשיטות חוזרות ונשנות משממת הקרח.

הצבא הפיאודלי של וורייסט פלש לתוך מחוזות סאלאן והלאנס, כשהוא מניס בחרפה את המושלים האינטוריאנים על חילות המצב הקטנים והלא מאורגנים שלהם, ושורף כל כנסיה של האש הקדושה שנקרתה בדרכו. באביב 1729 התרחש קרב גדול בין חיילי וורייסט לבין עיקר צבאה של "נסיכת הלהבות" שהונהג בידי "שרץ גוץ" עצמו (קרב לונגפליים). האינטוריאנים עלו על המורדים בהרבה במספרם, והצליחו להדוף את אנשיו של וורייסט בחזרה אל ההרים, שם הצליח הרוזן להחזיק מעמד במצודותיו הקשות לכיבוש, העומדות על מצוקים תלולים, וריתק אליו צבא אינטוריאני גדול. כח זה, בנוסף לכח שהועסק במצור על קלסילידי החדשה, היה עתיד להיות חסר לנסיכה מאריה במאורעות שהחלו קורים עד מהרה בדרום הארץ.

בהוקלינג, כפר קטן בצפון מערב דוכסות צלרהיים, עמדה חווילה כפרית נאה של אדם בשם הנרי סולגן. הלה, שהיה בנעוריו איש חרב מקצועי בהקטיליאנה, פרש לשלוות חיי הכפר, הקים לעצמו משפחה וקנה בחסכונותיו אחוזה כפרית קטנה, בפאתיה הקים והחל מנהל פונדק דרכים גדול בשם "הקיכלי הזללן", שהפך לעסק משגשג שפרנס את בעליו, שהפך לכפרי חסון ועב-בשר בעל חוש הומור מחוספס ואת משפחתו הענפה בכבוד. בפונדק זה התגורר, כמעט בדרך קבע, אדם בשם הרברט גראפט, קצין מזדקן ורטנוני ששירת בנעוריו בצבאה של המלכה הנערצת לוסילדה "חרב האור". גראפט וסולגן היו ידידים בלב ונפש, והיו ידועים במנהגם לשבת בפונדק במהלך הערב, לשתות, להעלות זכרונות ולקטר על המצב האומלל אליו נקלעה הידרוסט.

יתכן מאד וצמד זה לא היה עושה יותר מכך, אלמלא נפלה על החווילה הכפרית עינו של אחד מקלגסיו של סנשו, אדם בשם הקטור חיירו רמירז, שהיה ידוע בפי כל בכינוי "רמירז הנמיה" בשל פניו המאורכים והמכוערים להדהים. הלה הופיע ערב אחד בהוקלינג, ופלוגה של חיילים עימו, והודיע לסולגן כי הוא מחרים את רכושו בנימוק כי במסיבה שנערכה בפונדק חודש קודם לכן סופרו בדיחות על חשבונה של "מלכתינו החסודה מאריה, ישתבח שמה". רמירז נתן לסולגן שעה להסתלק מהמקום עם כל בני משפחתו, תוך הותרת כל רכושו מאחור. כשסולגן התנגד, וקרא לרמירז קבל עם ועדה "שודד חצוף ושפל", הורה רמירז לאנשיו לכבול אותו, להכות אותו מכות רצח ולגוררו למאסר.

אולם אז פרצו לאולם הפונדק גראפט הזקן, ועימו שני בניו הבכורים של סולגן, טים והארי, ובידיהם חרבות שלופות. אליהם הצטרפה קריליסיה פלינדאריס, אמזונה הרפתקנית מהקטיליאנה שהשכירה שבוע קודם לכן חדר בפונדקו של סולגן. בקרב שהתחולל, ניגפו חייליו המופתעים וחסרי הכשרון של רמירז "הנמיה", ועד מהרה החלו נסים בצווחות, כשהכפריים הנוכחים מיידים בהם מכל הבא ליד, כשהם מותירים יותר מעשרה הרוגים אחריהם, ואדונם השפל מהווה להם דוגמא ומופת בבורחו ראשון, כשהוא צווח במלוא גרונו "מאדרה-דה-דיוס, הצילו! הצילו!"

סולגן וגראפט, שידעו כי האינטוריאנים עתידים לשוב בכח גדול יותר, אספו מסביבם חבורה גדולה של כפריים שנטשו את בתיהם ועקרו ליער הסמוך, כשהם מתחמשים והופכים לכנופיה גדולה ומאורגנת ששמה לה למטרה להלחם בכיבוש האינטוריאני.

התגובה האינטוריאנית היתה מהירה וכואבת יותר מאשר יכול היה אי-מי לחזות. לא עבר אלא חודש, ורמירז חזר בראש כח של מאות חיילים חמושים היטב, והוביל טבח נורא בהוקלינג, שנשרפה עד היסוד, ולאחריו בטירת הבארון המקומי, שסירב לשלוח חיילים לעזרתו. פליטים מבוהלים ונואשים נשאו את הבשורה אל סולגן וגראפט, שנשבעו לנקום את דם מכריהם המתים ולהעניש את רמירז ואת חבריו כגמולם, נקמה שאכן באה מספר חודשים לאחר מכן, כשחדרו השניים בראשות כח קטן של מורדים למסבאת הקלגסים שהקים רמירז בביתו המופקע של סולגן. הללו חדרו לשם בדרך נסתרת שהיתה ידועה לבעל הבית הקודם, פשטו על רמירז וקלגסיו בעת שהיו הלומי טקילה והרגו עשרות רבות מהם. רמירז עצמו נגרר כשהוא מיבב ומתחנן לרחמים אל עץ האלון העתיק והתמיר שצמח לצד ביתו של סולגן, ונתלה אחר כבוד על צמרתו, אות ואזהרה לכובשים האינטוריאנים באשר לצפוי לכולם בבוא היום (קיץ 1730).

במשך ארבע שנים, שהו גראפט וסולגן ביערות, כשאנשיהם הולכים ומתרבים ככל שגדלה אכזריותם של הכובשים האינטוריאנים. סנשו "שרץ גוץ" שלח כוחות רבים להלחם בהם, כולל שכירי חרב מקצועיים מדרום אינטוריה, ציידי ראשים קטלניים ולוחמי-פרא מומרים וקנאים מרוזאד ובאריזהאר (קונקיסטדורס), אולם הצמד הערום והמנוסה הפך אותם ללעג ולקלס בזה אחר זה, בסדרה של עלילות גבורה מקוריות ומשעשעות (מבחינת ההידרוסטים), שהועלו מאוחר יותר על הכתב בספר ידוע שכונה
"The Jolly Robers of Hawkling: Legends of Solgen and Graft", שאת עלילותיו יודע כמעט כל ילד הידרוסטי עד עצם היום הזה.

בסתיו של שנת 1734, יצאו שניים מבניו של ינגרוסט מקלסילידי, הנסיכים איינגרוד ואורודין, למסע פשיטה עם כח קטן שחדר לעמקי מחוז ואלנסטון, במגמה מקורית להטריד ולפגוע מעט בחיילים האינטוריאנים ובשכירים החרסים שהסתובבו באיזורים אלו. במהלך דרכם, עצרו לחנייה בטירתו של אציל מקומי בשם הבארון אדוארד לבית וויטהולד, שהיה בעל בריתם ומתנגד לכיבוש האינטוריאני בסתר, אולם בעודם מסבים בטירתו, הלשין משרת בוגדני של הבארון על בואם למנואל די-טאפרז, נציב האינטוריאני של מחוז ואלנסטון, ששהה אותו זמן בקרבת מקום. הלה רתח מזעם, וגמר אומר להשמיד את טירת וויטדון תוך לכידת שני הנסיכים העלפים ששהו שם וגרירתם להיידרקרון, שם יעלו על המוקד והוא יקבל פרס שמן על לכידתם מהנסיכה מאריה די-מיגלסיו.

לא שוהה לעצת קצינים מנוסים לאסוף כח מספיק ולחכות למזג אוויר מתאים, יצא הנציב מנואל ללכוד את יריביו כשעימו כ-500 חיילים ומספר כמרים של האש הקדושה. צעד פזיז זה עלה לו ביוקר. כפריים שראו את הצבא מתקרב, אצו להזהיר את הבארון וויטהולד ואורחיו.

ב26- בפיאנהוטיאר 1734, בעוד האינטוריאנים מפלסים דרכם בבוץ הכבד שיצרו גשמי הסתיו, הותקפו במפתיע בידי קשתים עלפים ולוחמי וויטהולד, שארבו להם על שתי גבעות מיוערות שעמדו בנתיב התקדמותו של הנציב מנואל. האינטוריאנים בעלי הציוד הכבד שקעו בבוץ בנסותם להסתער על אויביהם, כותרו מעברים והושמדו כמעט עד האדם האחרון בין המתים היה גם הנציב מנואל.

נסיכי הונייר ובעל בריתם ההידרוסטי, שהבינו את גודל השעה, לא אחרו לנצל את נצחונם, ובעוד האינטוריאנים במחוז ואלנסטון אחוזי בהלה ובלבול, כשהם נתונים בלא ראש ומנהיג, עברה קריאה לנשק בכל המחוז, והכפרים והעיירות התקוממו בזה אחר זה. בכל מחוז ואלנסטון החלו האינטוריאנים נסים כעדר מבוהל בלא רועה, כשהם נמלטים דרומה או לעבר עיר הבירה וואטרוויל, שם ניסה עדיין חיל המצב האינטוריאני הגדול להחזיק מעמד. כאשר ניסה המצביא האינטוריאני הצר על מחוז קלסילדי עצמו לסגת אחור בכדי לדכא את המרד בואלנסטון, תקפו אותו הונייר התקפת נגד מוחצת שהונהגה בידי ינגרוסט עצמו, הכו את חילו מכה קשה וגרמו לו להתפזר ולהמלט לכל עבר.

הבשורות ממחוז ואלנסטון התפשטו בהידרוסט במהירות, והנסיכה מאריה, כולה אדומה מזעם, הורתה לשר צבאה הנבל לדכא את המרד ביד חזקה, והלה אסף חייל גדול מהיידרקרון וערי השדה האחרות, כשהוא יוצא צפונה לאחר שפינתה עונת הבוץ את מקומה לשלגי החורף.

במחוז צלרהיים, הבינו סולגן וגראפט את גודל ההזדמנות שנפלה לידיהם, ולא אחרו להגיב במבצע נועז שהדהים את הידרוסט: לאחר שחלק גדול מהצבא האינטוריאני שהוצב בעיר צלרהיים יצא מהעיר בכדי להצטרף לכוחו של סאנשו, פשטה כנופייתם על העיר, כשהיא מטפסת על החומות באחד הלילות הסוערים של תחילת החורף ומפתיעה את זקיפיו של הדוכס המקומי שלבי, אציל מושחת שהמיר את דתו לדת האש הקדושה וסייע בהתלהבות ל"נסיכת הלהבות" בשלטון הדיכוי שלה.

את הסיפור שהתרחש לאחר מכן מכיר כל ילד בהידרוסט: הדוכס שלבי והארכיבישוף האש-הקדושה דומינגו "התליין המגחך" הופתעו באמצע מסיבה שערכו בארמון הדוכס, בה התפארו בטוב ליבם ביין ובטקילה בגזירות חדשות שיוציאו כנגד העם. בקרב הקצר שנערך, ערף גראפט את ראשו של שלבי, ואילו אנשיו שתפסו את הארכיבישוף האינטוריאני השנוא זרקו אותו מחלון אולם הנשפים, בעודו מילל, צווח ומאיים בזעמו של סארונגה. כבר בבוקר שלאחר מכן, ערכו סולגן וגראפט מצעד נצחון ברחובות צלרהיים, שנשטפה כולה במרד, בעודם מנופפים במצנפתו של הארכיבישוף ובקסדתו של הדוכס שלבי, ואנשיהם מקרקשים בסירים לאות לעג לכובשים ולכנסייתם, כשהם מובילים מאות שבויים אינטוריאנים ובוגדים הידרוסטים בשלשלאות אל בית הכלא. בסיום המצעד, עלה סולגן אל הבמה שבכיכר העיר, והכריז על קץ השלטון האינטוריאני בצלרהיים ש"טוהרה מרפש דלמינדו הקדוש" ובהידרוסט כולה.

סאנשו וקציניו, שאומץ לב ומקוריות לא היו מתכונותיהם הבולטות, נאחזו בבהלה כאשר שמעו על המרד בצלרהיים, והחלו נסוגים בבהלה בחזרה להיידרקרון, מפחד כי עד מהרה יכותרו בידי מורדים מצפון ומדרום גם יחד. בהיידרקרון, ספג סאנשו הפחדן צרחות וסטירות ממאריה הזועמת, שצעקה קבל ועם ועדה כי הוא איננו גבר אינטוריאני, והבטיחה כי בפעם הבאה תנהיג היא ועצמה את המסע "שיטהר את האי הזה מכל החזירים הכופרים בלהבותיו המטהרות של סארונגה ישתבח שמו".

המערכה בין הצדדים נדחתה, אך לא נמנעה. הנסיכה מאריה שלחה את ציריה לפצ'ורנו בירת אינטוריה, שם שלט כעת אחיה, המלך איגנסיו ה-III, התלוננה על "גבהות ליבם של ההידרוסטים הכופרים" וביקשה תגבורת, אותה העניק מלך אינטוריה ביד רחבה, משלח כ10,000- חיילים להיידרקרון מיד כאשר אפשר האביב משלוח אוניות.

באמצע הקייץ של 1735, יצא סוף-סוף צבא אינטוריאני עצום, מתוגבר בידי חילות עזר של קנאים מומרים מחצי-תריסר מדינות, בכדי למחוץ את המרד במרכזו שבמערב הידרוסט ולכבוש מחדש את מחוזות צלרהיים, ואלנסטון והלגון, שנפלו במלואם בידי המורדים במהלך החורף של 1734 ואביב 1735. מאריה די-מיגלסיו הובילה את הצבא בעצמה, כשהיא חוגגת את יציאתה לדרך באוטו-די-פה עצום בו הועלו מאתיים גברים ונשים בלהבות, ועשן גופם הנשרף עיטר את הבירה המעונה בעשן שחור ומחניק, כשהנסיכה נושאת נאום מזוויע, חוצב אש וגופרית כנגד הכופרים, בו הבטיחה ללמד את ההידרוסטים לקח שלא ישכחו לעולם, ולחגוג באותה דרך כפל-כפליים בכל עיר מורדת אותה תכבוש.

המורדים נבוכו ונאחזו בבהלה, שכן אפילו בעזרת כוחם של עלפי קלסילידי לא היה ברשותם כח שיגיע אף למחצית מספר אנשיה של הנסיכה האכזרית, שהתכוונה להתקדם לעיר אחר עיר ולעשות בה שמות, בכדי לאלץ את המורדים לצאת לקרב מכריע או לראות את כל השגיהם מתאיינים במהירות בלהבות מזנקות ועשן שריפה שחור.

אולם לסולגן וגראפט, כמסתבר, היתה תוכנית מגירה, אותה שמרו בסוד אפילו מיתר מנהיגי המרד. מודע לחוזק אמונותיה התפלות של העריצה האינטוריאנית, שיחד סולגן בעזרת קצין אינטוריאני מושחת את כומר האש הקדושה שהיה האסטרולוג האישי של מאריה, והלה המציא "אותות קדושים" אחריהם התעקשה מאריה למלא כלשונם, דבר שהטה את צבאה צפונה לעבר גבעות דיילבלייד, שם נפל למארב של צבא המורדים, לא רחוק מהמקום בו הושמד צבאו של העריץ דה-גלמיסיירט כ650- שנים קודם לכן.

גורלם של האינטוריאנים בקרב דיילבלייד השני היה בדיוק כשל צבא דה-גלמיסיירט. בקרב שהחל סמוך לחצות הליל ונמשך עד לרדת הערב של היום המחרת, הוכה צבא די-מיגלאסיו הגאה עד עפר, כשליש מאנשיו נפלו חלל, וכמספר הזה נפלו בשבי. בין המתים בקרב היה גם סאנשו "שרץ גוץ", שנוא נפשם של ההידרוסטים, שגופתו נתלתה על עץ בראש הגבעה כשהיא הפוכה ומופשטת מבגדיה, והמוני הידרוסטים מרי-נפש מגדפים ומנבלים אותה, וכפי שנאמר בכתבי התקופה "לא היה איש אחד מהעומדים על הגבעה שלא כיבדה בבעיטה או שתיים".

גורלה של מאריה עצמה לא אחר להגיע. כדה-גלמיסיירט בשעתו, נסה בבהלה אל היידרקרון, ובדיוק כפי שקרה לאותו רודן, התמרדו תושבי עיר הבירה ופתחו את השערים בפני המורדים שחשו אחריה. כך נכנסו סולגן וגראפט בראש כח מורדים גדול, מתקבלים בכבוד מלכים. מאריה, שניסתה לשווא לעורר את חייליה להלחם באיומים כי "סארונגה ישתבח שמו ישלח את כולם לגהינום אם לא יכו בכלבים ההידרוסטים עד טיפת דמם האחרונה" נתפסה, לאחר שחייליה נכנעו והניחו את נשקם. במשפט פומבי בכיכר הראשית של האי גלאסטור, דנו סולגן וגראפט את מאריה למוות, והיא נתלתה עם שקיעת השמש. כך הקיץ הקץ על נסיכת הלהבות ושלטונה האכזרי.

במשך שלושה ימים, השתולל המון הידרוסטי זועם ברחבי היידרקרון, כשהוא עושה שמות בכל אינטוריאני ומשתף פעולה הידרוסטי שנקרה בדרכו. מאות אינטוריאנים, גברים נשים וטף, נטבחו בידי ההמון הפרוע, ועשרות בתים הוצתו. ביחוד, נפגע רובע הטיילת (אז רובע התחייה או רובע "לה-קוקיסטה") שמספר האינטוריאנים בו היה גבוה במיוחד. מלבד בני די-לידארז, שהתבצרו באחוזתם בעלת החומות הגבוהות והדפו את ההמון עד אשר נכנעו להנרי סולגן עצמו בתמורה להסכם "מכובד" (יחסית) אשר הגן עליהם ועל תומכיהם מההמון הזועם, חוסל ביום אחד כוחם של האינטוריאנים בעיר הבירה ההידרוסטית. בין ההרוגים היו גם לא מעטים מבני מונטיניו, יריביהם הותיקים של בני די-לידארז. ביחוד, התנפל ההמון על משפחת צ'אבאלז, שנודעו כמאמינים אדוקים של האש הקדושה אשר שיתפו פעולה בהתלהבות יתרה עם שלטון הדיכוי. אלו נשרפו חיים באחוזתם שנפלה בידי אלפי הידרוסטים שוחרי נקם, ולא ידוע ולו על אדם אחד מהמשפחה שניצל, מלבד אחת מבנותיו של ראש המשפחה, איזבלה, שנלקחה שלל בידי אחד מראשי הכנופיות. מלבד האינטוריאנים, נפלו גם הידרוסטים רבים קורבן למהומות, מקצתם בשל שיתוף פעולה עם האינטוריאנים בזמן הכיבוש, ולא מעטים גם בלא סיבה, מידי כנופיות בוזזים וביריונים מקצועיים שהחלו משתוללות בעיר באין מפריע. רק בתום שלושה ימים, עלה בידי סולגן וגראפט, שאנשיהם תוגברו בינתיים בידי עלפים ואנשיהם של אצילים ממערב הידרוסט להשיב את הסדר על כנו, תוך שימוש בכח כנגד כמה מהכנופיות היותר אלימות. שלושה ממנהיגי הבוזזים, שהורשעו באשמת רצח נתינים הידרוסטיים, נידונו למוות וניתלו מאוחר יותר בכיכר השוק.

בדרך זו הושמדה כמעט כליל הקהילה האינטוריאנית הגדולה בהיידרקרון, שכן אלו מבניה שלא נרצחו במהלך הפרעות גורשו מהיידרקרון או נטשו אותה מרצונם מיד לאחר מכן. בני די-לידארז, שמעולם הוחשדו בשיתוף פעולה נלהב מדי עם האינקוויזיציה או בעשיית רווחים קלים על חשבון ההידרוסטים בזמן הכיבוש, נותרו בהיידרקרון עם כמה מתומכיהם למשך זמן-מה, אולם האווירה האנטי-אינטוריאנית הקשה שאחזה בציבור ההידרוסטי לא פסחה עליהם, והם מעולם לא שבו לגדולתם הקודמת. לקראת סוף המאה ה-18, מכרו האחרונים שביניהם את אחוזתם שברובע הטיילת והפליגו להצטרף אל קרוביהם שבבוארטה, עיר מוצאה של המשפחה.

לאחר חיסול שלטון הכיבוש, הכריז המון חוגג על גראפט וסולגן כעוצרים ומושלי המדינה, והללו הודיעו כי יקבלו את התפקיד, עד שימצא יורש ראוי לקבלת הכתר. בפועל, משלו השניים עד יום מות האחרון שבהם, בשנת 1752, שכן לא נמצא יורש לכתר, ואילו הצמד הססגוני היה נערץ על המון העם, עד כדי כך שאיש מהאצילים לא העז לנסות ולנשלם מהשלטון. הבארון וויטהולד, שהיה מראשי המרד, קיבל מסולגן וגראפט את מחוזות ואלנסטון וצלרהיים גם יחד כמחוזות שלטונו, והפך בן-לילה מבארון מקומי אלמוני לחזק והחשוב באצילי המדינה. הלה שמר על קשרי ידידות עם סולגן וגראפט עד למותם, כשהוא מסרב לקבל את הכתר וטוען כי הוא שמח בחלקו.

בשנת 1737, הדפו ההידרוסטים, בראשות שני העוצרים, פלישה אינטוריאנית מרושלת לדרום הידרוסט, שנועדה לנקום את מותה של הנסיכה מאריה. לאחר מכן, נאלץ מלך אינטוריה לפנות לסדרה של מרידות ובעיות מבית, כמו גם למלחמה שהסתבך בה במינג-הו-לין, הרחק-הרחק מהידרוסט, שנתארכה הרבה מעל המצופה במהלכה כמעט ומצא את מותו בקשר שקשרו נגדו שכירי חרב באריזהארים שהעסיק, שחתרו לרוצחו ולעלות אחד מהם, ברנש בשם אדישנו לכס השלטון. רק בתחילת חציה השני של המאה ה-18, כאשר התפנה מעט מצרותיו, היה מלך אינטוריה פנוי לארגן פלישה נוספת להידרוסט.

ובינתיים, מת הנרי סולגן, ארבע שנים לאחר ידידו הותיק גראפט, מותיר אחריו מדינה לא מסודרת, פיאודלית למחצה ובלא יורש לכתר. מותו, שהכניס את ההידרוסטים למבוכה, היה הרגע לו חיכה מלך אינטוריה. צבא בן למעלה מ-50,000 אינטוריאנים, מלווים בלגיונות של קונקיסטרודס, מומרים פאנאטיים ממינג-הו-לין, באריזהאר, איירנוסט, סוראגיה, נורלאדה וחרסיס הפליג לעבר הידרוסט, ועימו גם כח של כ-2,000 אנשים קדמונים מזרי איימים מערבות רוזאד, הנשלטים בידי שאמנים פרועים שהמירו דתם לדת האש הקדושה. הפעם, נשבע מלך אינטוריה, לשטח את הידרוסט עד עפר, נקמה על תליית אחותו ויתר המרורים שהאכילו אותו ההידרוסטים.

אינטוריה של מחצית המאה ה18- היתה בשיא כוחה. צבאה נחל נצחונות במינג-הו-לין שכפפו חלק מחופיה לשלטון אינטוריאני והקימו קהילות קנאיות של מינגארים מאמיני האש הקדושה, ומעשים דומים בבאריזהאר. אינטוריאנים ישבו בחופי רוזאד המערבית, והביסו שם את צבאות הברית האפלה, ועלו משם צפונה, לוחצים את טיר-וורלין קשות משני עבריה. הצי האינטוריאני האדיר שלט בלא מיצרים בימים, לאחר שגירש את ציי קיידרהרץ בחזרה לנמליהם האפלים. קהאראן-וול היתה שרויה במלחמת אזרחים בין המלכה רילאנדירי למכשף דאמוני בשם וולרגראל שהתמרד נגדה, הופך את ממלכת עלפי הסופה לכאוס למשך שנים רבות. במצב זה, עלה על הידרוסט הלא מאורגנת צי פלישה כזה שלא נראה בצפון מערב ואלנקאלד מאז ימי הוראקו. את הפלישה הנהיג דוכס קונקורנה, לוקאס "השד שתום-העיין", הבכיר במצביאי אינטוריה, ששם ללעג ולקלס את הטובים במצביאי קיידרהרץ, את מנהיגי הטוגים של באריזהאר ורבים וטובים ממצביאי עלפי היער.

האינטוריאנים, שציים האדיר הנחית את צבאותיהם כמעט בו זמנית בקלינגהאם שבדרום והלאנס שבצפון, התקדמו כסופה של אש, משטחים כל התנגדות על נקלה. בשלהי הקיץ של שנת 1753 נפלה היידרקרון, והחיילים האינטוריאנים, ובעיקר פראי האדם מבאריזהאר ורוזאד, השתוללו בתוכה באין מעצורים במשך חמישה ימים ולילות, במהלכם קיפחה את חייה כמעט חמישית מאוכלוסיית העיר, והרחובות היו מלאים בגוויות. לאחר מכן, הופקדה העיר תחת שלטון צבאי של אחד הגנראלים האינטוריאנים בעוד הצבא העיקרי מתקדם הלאה, לכיבוש שארית הידרוסט. עד שלהי אותה שנה, נפלו מרבית מחוזותיה בזה אחר זה, ושלטון האש הקדושה הוחזר במלוא עריצותו. קלסילדי החדשה הושמה במצור הדוק. רק במחוזות הצפוניים הפרועים הלגון, וורייסט, וויטדוון וקאסטהייוואר נשמר שלטון הידרוסטי עצמאי.

שלטון העריצות האינטוריאני נמשך במלוא עוזו 14 שנים, כאשר הידרוסט נתונה תחת אגרוף הברזל של הדוכס לוקאס, שהנהיג שלטון דיכוי נוקשה וחסר רחמים, לוחמים הידרוסטים ארגנו כנופיות גרילה, פה ושם, אולם אף לא אחד מהם הצליח לסכן את שלטון האינטוריאנים ולו במחוז אחד, זאת גם מפני שהדוכס לוקאס היה חכם די הצורך בכדי להמנע מבזבוז כוחות על כיבוש מחוזות הצפון ההרריים וקלסילדי, ותחת זאת הידק את אחיזתו היטב-היטב במקומות שלטונו. בין היתר, נבנו מסביב לערים ועל צירי הדרכים מצודות אינטוריאניות נישאות וקודרות, שהופקדו על גביית מיסי דרכים שמירת הסדר ושימשו כבסיס לכוחות אינטוריאנים שיכלו להתערב מיידית בכדי לדכא מהומות בכל מקום. בדרך זו קמו יסודותיהם של מבצרים רבים, ששרידיהם מעטרים פאתי דרכים בהידרוסט עד היום, ומקצתם שומרו מאוחר יותר בכדי לשמש שליטים מאוחרים יותר של האי לתפקידים דומים. ביחוד ידועה היתה מצודת דיאז קראסטה במערב מחוז ואלנסטון, שם שקדו האינטוריאנים על הקמת נמל ענק לצי המלחמה שלהם, בכדי שישמש בסיס למבצעים עתידיים כנגד מדינות אחרות ותחנת ביניים לספינות הסוחר האינטוריאניות בדרכן מיבשת וארינקלד אל נמלי בוארטה וקונקורנה. מבצר זה נותר פעיל ובעל חשיבות רבה מאד זמן רב לאחר תום השלטון האינטוריאני. במאות שלאחר עידן האיימים של אחוות הגולגולת, שימש המבצר את אבירי סנט-קודור. ממנו יצא מסע הצלב של הלודן הקדוש לכיבוש סוראגיה, ושם ניהלו אבירי סנט-קודור את קרב הגבורה האחרון שלהם כנגד צבא התבונה של פרופ' הנקן במאה ה-24, בראשות המסטרית הלן קלווארי האומללה, שנפלה חלל כאשר הגנה על חומותיו.

בשנת 1767 מת מלך אינטוריה, איגנסיו ה-II, ועל כס המלכות החלו מתקוטטים שלושת בניו: פרדיננד, סאלוואדור ואלחנדרו. אינטוריה החלה נקרעת במלחמת אזרחים, אותה מיהרו צבאות קיידרהרץ והטוגים בבאריזהאר לנצל, בכדי לקרוע מעליה מחוזות מהאימפריה שלה, ואם כי קהאראן-וול היתה שקועה עדיין במלחמת אזרחים, הרי האימפריה הגדולה שהקים המלך המנוח הלכה ונסדקה במהירות.

המהומה לא פסחה גם על הידרוסט. הדוכאס לוקס, שהיה כעת בן למעלה מ-60, תמך בנסיך סלוואדור, ונתן לו מקלט בהיידרקרון. אולם מעט לאחר מכן, באביב 1769, עגן בדרום הידרוסט צבא פלישה שארגן הנסיך הבכור פרדיננד, שהצליח, איכשהו, לעגן את שלטונו באינטוריה עצמה. הדוכס לוקאס ארגן צבא פשיטה שעט על האוייב בים וביבשה והסב לו נזק גדול (קרב מזח הלהבות, 18 בקונווינטיאר 1769), אולם שני לילות בלבד לאחר מכן חש הדוכס הזקן בחזהו וצנח ארצה מת בתוך אוהל הפיקוד שלו, ככל הנראה קורבן להרעלה מתוחכמת וקטלנית מצד אנשיו של פרדיננד. מיד בבוקר המחרת תקף צבא פרדיננד התקפת נגד, והדף את צבאותיו המבוהלים של לוקאס לאחור. מחוזות פארנס וקאלינגהאם נפלו בידי אנשי פרדיננד, שהתכוונו לצור על היידרקרון, אולם אז הגיעה לאוזני פרדיננד השמועה כי אחיו הצעיר אלחנדרו, שהתבסס בחוף רוזאד, פשט על דרום אינטוריה וכבש את קונקורנה. הנסיך הבכור מיהר לשוב לארצו, מותיר צבא קטן יחסית בהידרוסט, בכדי לקדם את יריבו החדש. ב26- בגאלאדיין, בקרב בורטאזיו, נפגשו הצבאות העיקריים בקרב עקוב מדם בו ניצח פרדיננד, לכד את אחיו הצעיר וציווה להעלותו לגרדום באשמת בגידה. פרדיננד עצמו לא האריך ימים, אלא נדקר למוות מיד בשובו לארמון המלך בפצ'ורונו בידי חבורה מנאמני אלחנדרו, שרצו לנקום את מות אדונם.

גדולי האצילים, אנשי הכנסיה והסוחרים העשירים של אינטוריה, שנפשם נקעה מהקרבות האכזריים ומהמראה של האימפריה הולכת ומתפוררת מול עיניהם, התכנסו בפצ'ורנו בראשית החורף של אותה שנה רבת מאורעות, הוקיעו את הנסיך סלוואדור שנותר בהידרוסט כרוצח וחומס שלטון, והכתירו על אינטוריה את אחותם הצעירה של השלישיה, וירחיניה די-מיגלאסיו, נערה בת 18 שהוצאה בחטף מהמנזר אליו נשלחה שנתיים קודם לכן בכדי שתמלוך בחסות הכנסיה.

בינתיים, השתולל כאוס בהידרוסט. סלוואדור, שהכריז על עצמו כמלך אינטוריה, התגלה כצעיר הולל וחסר כשרון, שלא הצליח למשול בלא עזרת הדוכס לוקאס, ואנשיו הפרועים לא הצליחו לשמור על הסדר באי ההידרוסטי, אשר הופר בידי מרידות אינסופיות שהחלו פורצות במחוזות השונים, וכן בידי שרידי צבאו של הנסיך פרדיננד, שהפכו לגייסות חופשיים וכנופיות גיגלרים ששעטו בכל דרום ומרכז הידרוסט ועינו את האוכלוסיה במלחמתם הפרועה בסלוואדור, שהפכה עד מהרה להשתוללות הרסנית גרידא.

במצב זה, הופיעו בהידרוסט שתי הדמויות שעתידות היו להושיע את האי משליטיו האינטוריאניים העריצים ומהכאוס: בריאן לבית וויטהולד, אחד מבניו של הבארון אדוארד שהיה מראשי המרד כנגד נסיכת הלהבות. בריאן, שהיה בן 17 בעת שנכבשה הידרוסט בשנית, נמלט ממאכולת האש שהכתה במחוז ואלנסטון וכילתה את טירת אביו ואת כל בני משפחתו, עזב את הידרוסט בזהות בדויה, והחל נודד ברחבי יבשת וארינקלד והארכיפלגו של קרונפורד בתור הרפתקן, שהלך וצבר נסיון ועוצמה ככל שחלפו השנים. בשנת 1761 מינה אותו שליט סורגושיראג, הסולטן עבד אל'ראזק דארזאללה, לפחה של מחוז סאדאז[3], אותו ניקה בריאן למען הסולטן מצבא אדיר של אנשי חייה שפלש לתוכו בהכוונה וסיוע קיידרהרצי, בכדי לטהר אותו מיושביו כהכנה לישוב המקום בידי אוכלוסיה קנאית של מאמיני טוטאנהאגן, שתוכננה בפירוט שטני בידי ה-Empac[4] הקיידרהרצי. בריאן ארגן את המצביאים הסוראגים המבוהלים ואנשיהם להתקפת נגד שמחצה את אנשי החיה ואדוניהם הקיידרהרצים, והפיל במו ידיו את הרוח החיה של הפלישה, ראש ה-Empac אוברגרופנפיהרר אדולף פון שטייכנליץ.
בריאן משל כפחה במחוז סאדאז בחסד הסולטן מספר שנים, עד אשר שעממו אותו חיי השלטון, והוא שב לחיי הרפתקנות ועזב את סוראגיה. אי-כה, הוביל אותו נתיבו לקיידרהרץ עצמה מסיבה זו או אחרת, ככל הנראה בכדי לסייע לגורמים אנטי-ממסדיים במאבק גרילה שניהלו בשלטונות הרודנות, אולם בשנת 1766 נחשפה זהותו בידי "משטרת הנאמנות והסדר" של הרודנות (Der-Lorg[5] Keiderherz), והוא נתפס, עונה והושלך לבור כלא אפל מתחת לאחד מאזוריה האפלים של עיר הבירה המאיימת טוטאנמארק[6]. שם, בבור הכלא החשוך, פגש קצינת DFF[7] בכירה למדי, אשה נאה וקרה בשם אליסיה פון האופטמן, שהיתה ככל הנראה מפקדת חיל המשמר באותו אגף, ואי-כה, הצליח לפתותה לא רק לסייע לו להמלט, אלא אף להצטרף אליו. מספרים כי השניים ניהלו שיחות נפש ארוכות במהלך הלילות החשוכים בכלא, וכי אליסיה, שהיתה אכולת פקפוקים בעצמה לגבי האכזריות של מסדרה ושל דת טוטאנהאגן, התאהבה בלוחם ההידרוסטי הרומנטי והאמיץ וקשרה את גורלה בגורלו. בכך, גם אם לא ידעה זאת, הפכה מי שהיתה Standartenfuhrer (קולונל) בפלוגות המוות ובנראטית של גדוד אבירים במסדר אחוות הגולגולת לרעייתו של מי שעתיד היה להיות מלך הידרוסט ומייסד השושלת המושלת באומה ההידרוסטית עד עצם היום הזה. אליסיה, אשה אמיצה, נחושה וחסרת פשרות, שהיתה לוחמת-קוסמת רבת עוצמה, העניקה לבריאן סיוע רב ערך, והשניים, שברחו מהכלא ומנורדנשטאט, נישאו בטקס סודי באחד ממחוזותיה הנידחים של קיידרהרץ[8], שמו את פניהם במסע גדוש הרפתקאות להידרוסט, אליה הגיעו באמצע שנת 1767, בעוד השלטון האינטוריאני שקוע במלחמת הנסיכים, נחלש וגולש לכאוס הולך וגובר.

בעוד האומה ההידרוסטית שימרה והיללה את זכרו של בריאן וויטהולד, מייסד השושלת, וכל ילד הידרוסטי מכיר את דמותו עזת הלב, האבירית והרומנטית, הרי דמותה של אליסיה פון האופטמן טושטשה והועלמה למדי מהזכרון, זאת בלא ספק בשל העידן האפל שבא מאה שנים לאחר מכן, שהוציא מההידרוסטים כל חשק להלל ולשבח דמות שמקורה היה מעוטי השחורים של קיידרהרץ, אולם כותבי דברי הימים כולם מסכימים כי תרומתה למאבק בכיבוש האינטוריאני לא היתה פחותה משל בעלה, ואולי אף עלתה עליו. אליסיה, לוחמת בהירת שער ועשויה לתלפיות, היתה אישיות נחושה, אכזרית מאד לעיתים, וכריזמטית להדהים, שהיתה מסוגלת לשלהב את הכפופים לה עד אובדן חושים בעודה נואמת בפניהם נאומים חוצבי להבות בעת ערב, כשפניה מוארים באור לפידים מיסטי ומרצד. היא היתה לוחמת איומה וחסרת רחמים בקרב, טקטיקנית מבריקה, שלמדה את כל השיטות מבית מדרשם של אבירי אחוות הגולגולת ולא אחרה לנצל אותן כנגד האינטוריאנים הכאוטיים. מפעלה והכח הצבאי שהקימה היו בעלי תפקיד מפתח בשחרור הידרוסט מידי האינטוריאנים אולם נשאו באחריות גדולה מאד, מאוחר יותר, להשתלטות אחוות הגולגולת על הידרוסט, דבר אותו הרבו ההידרוסטים להדגיש בזעם לאחר מעשה, אולם לא בטרם ירד עליהם האסון. לעג הגורל הוא, כי דווקא אליסיה היתה זו שהתפקחה ממעשי ידיה במהלך הדרך, והזהירה מפני העתיד לבוא, אולם איש לא הקשיב לאזהרות אלו, עד לסוף המאה ה19-, שנים רבות אחרי מותה, כאשר התאחרה כבר השעה. בזמנה החופשי, היתה פון האופטמן דמות אחרת לחלוטין. היא אהבה את בעלה ההידרוסטי באהבה עזה ממוות, וכתבה שירי אהבה רומנטיים נפלאים, שחלקם נשמרו והוצאו מאות שנים מאוחר יותר בקובץ שירה המכונה "פעמון הזהב של אליסיה". מלבד בעלה וקומץ ידידים קרובים אחרים, לא השתלבה היטב בחברה ההידרוסטית, בה קמו לה מעריצים רבים בימי חייה, אך מעט מאד אנשים שהבינו לנפש שהסתתרה מאחורי המצביאה האדירה, דבר שגרם לה להיות אומללה מאד, בעיקר אחרי מותו של בעלה המפורסם. אליסיה נודעה כאשת עקרונות, ישרה להדהים, ובעלת מוכנות להקרבה רבה מאד בעבור הדברים החשובים לה. כאשר שוכנעה בצדקת דרכו של בריאן וויטהולד והתאהבה בו, נטשה את מעמדה הקודם ואת שושלתה, שהתכחשה לה בזעם והוקיעה אותה כבוגדת. עקרונותיה וראייתה החדה גרמו לה להבחין בסכנה המתפתחת להידרוסט מצד קיידרהרץ עשרות שנים לפני שהבינו זאת ההידרוסטים, והיא הסתכנה בלא פחד בעמדה לא פופולרית, ובסופו של דבר נטשה את מעמדה ותאריה ויצאה למלחמה אבודה כמעט, ממנה לא שבה עוד.

כשהזוג הטרי בריאן ואליסיה הגיע להידרוסט, היתה המדינה אחוזה בתוהו. גדודיו הפרועים של פרדיננד לחמו באנשיו של סאלוואדור, ושני הצדדים התעללו בהידרוסטים, שרפו ובזזו כפרים, חטפו נשים צעירות בכדי לשמש כפרוצות ופלגשים, והטילו טרור אימים על האוכלוסיה בכל דרך אפשרית במסגרת מאבקם שהפך למלחמה חסרת טעם. באינטוריה, היתה המלכה הטריה וירחיניה עסוקה בארגון קרבות מאסף כנגד קיידרהרץ והטוגים מבאריזהאר שלחצו קשה את האימפריה האינטוריאנית המתערערת, וכן במלחמה בנאמני אחיה אלחנדרו שהחזיקו בחלקים מחוף רוזאד ובמורדים פרועים מקרב נזירי רמיקנוס ותומכיהם, שלא היו מוכנים לקבל מרות של אשה היושבת על כס המלכות. הדבר האחרון שיכלה או רצתה המלכה לעשות הוא להתערב בנעשה באי ההידרוסטי, שם ישב עדיין אחיה ההולל וחסר הכשרון סלוואדור, והכריז על עצמו כעל מלך אינטוריה, כאשר כוחותיו לא שלטו ביותר ממחוז היידרקרון וכמה מהערים הגדולות האחרות של הידרוסט על השטח הסובב אותן. בכל היתר, השתולל כאוס טוטאלי.

בריאן ואליסיה, שארגנו לעצמם עד מהרה חבורה גדולה של תומכים וחיילים שנאספו מכל הבא ליד, התבססו תחילה ביערות שבדרום מחוז פארנס, אולם במהרה הדהימו את כל תושבי האי ההידרוסטי כאשר עשו מסע ארוך עם חייליהם, שחצה את הידרוסט מדרום לצפון, והכה באינטוריאנים בכל מקום בו נקרו הללו בדרכו. את הרעיון יזם בריאן וויטהולד, שרצה להראות בדרך זו כי השלטון האינטוריאני כה רקוב, עד כי יפול על נקלה. הרושם היה עצום, ומרידות עזות חדשות פרצו באיזורי הספר. את מסעו השלים הצמד בכיבוש העיר הלאנס בסתיו 1769. הנסיך סלוואדור, שרתח מזעם, שילח בהם מתקפת נגד עזה בראשות אחד ממצביאיו, אולם בקרב האלנפלאו שניטש במשך השבוע הראשון של חודש היתלוניאר בתנאים של שלג עז, לא רחוק מהעיר הלאנס, הוכו האינטוריאנים שוק על ירך, ואף גדודי הקונקיסדורס שבאו עימם לא הועילו להם. הגורם העיקרי לתוצאה זו היה כי אצילי הצפון, שנאחזו התלהבות כששמעו על מסעו של בריאן וכיבוש הלאנס, שלחו תגבורות לעזרת המורדים החדשים, ביניהם גדודים של הררים קשוחים המטיבים מאד להסתער ולירות בקשתות ארוכות וקטלניות בעת מלחמת שלגים וקור עז.

אולם לכך התווספה עוד סיבה נוספת: בפעם הראשונה, למדו האינטוריאנים על קיומו של כח הידרוסטי נוסף, שנחשף לראשונה בקרב האלנפלאו במלוא עוצמתו: פלוגות עיט הצפון. יחידות אלו, שאומנו אישית בידיה של אליסיה, נבנו מצעירים מוכשרים בני הכפרים שהלכו בעיוורון אחרי אליסיה הכריזמטית והיו מוכנים ללכת אחריה באש ובמיים, כאילו היתה אלה. אליסיה אימנה אותם לקשיחות אכזרית, לחימה עיקשת ומסודרת בתנאים הקשים ביותר, ציות מוחלט לקציניהם ומעל הכל, נטעה בהם ביד אומן את התחושה כי הם הטובים ביותר, העילית שבעילית שבקרב ההידרוסטים. פלוגות אלו תקפו בזמן קרב האלנפלאו את הקונקיסדורס מרוזאד, שמנו כ-500 ניאנדרטלים פרועים ואדירי-כח מרמות השלגים הגבוהות של רוזאד, שחומשו בנשק ושיריון משובחים ונחשבו בלתי מנוצחים קודם לכן, ויכלו להלחם בקנאות דתית נוראה, בראשות השאמאנים המפחידים שלהם, גם בקור הנורא ביותר של החורף.

המיתוס של הפראים הקדמונים הבלתי מנוצחים נופץ ביד הברזל של אליסיה ופלוגות עיט הצפון. הללו תקפו את הניאנדרטלים משני אגפיהם בהסתערות בזק מאורגנת למופת, כאשר אליסיה פון האופטמן עצמה מוליכה אותם לקרב, ונוחלת את הראשון מבין נצחונותיה האישיים הכבירים. בקרב, הפילה בעצמה שלושה מהשאמאנים האיומים של אנשי הפרא, כולל מנהיגם העליון בו-גאוש, ששמו שונה בידי האינטוריאנים לאסטבאן גאוש. אליסיה, שערפה בלא רחמים את ראשו של השאמאן, הניפה אותו גבוה מעל ראשה, מכניסה את חייליה לאקסטזה, וגורמת לקונסקיסדורס להכנס לפאניקה נוראה שחרצה את גורל הקרב.

אחרי קרב האלנפלאו, התפתחו המאורעות כמעט מעצמם. באביב 1780, פתח בריאן במסע כיבוש מחדש של מחוזות הידרוסט, כאשר צבא הידרוסטי גדול מלווה אותו, ועימם גם פלוגות עיט הצפון, שהפכו ליחידה נערצת שנחלה נצחון אחרי נצחון. בעזרת כשרונו ומנהיגותו, הצליח בריאן לדחוק את האינטוריאנים עוד ועוד, במלחמה שארכה כשנה וחצי. ב-3 בגאלאדיין 1781, נכנסו בריאן ואליסיה לתוך היידרקרון, לאחר שסלוואדור ונאמניו נטשו אותה בחיפזון וברחו מערבה, אל מצודת דיאז קראסטה שבמחוז ואלנסטון. אחרי שנפלה גם העיר וואטרוויל בידי ההידרוסטים, האחרונה מכל ערי הידרוסט (14 באקאנתאר של אותה שנה), ברחו סלוואדור ושארית אנשיו דרך הים, כשהם משלחים אש במצודה האדירה בכדי להחריבה, נסיון שנכשל עד היסוד בשל השלג והקור העז. סלוואדור הפליג לבעל בריתו ואבי אשתו, הטיראן מחרסיס[9], שם הפך עד מהרה לפיראט אכזרי, שמצא את מותו כ12- שנים לאחר מכן בקרב ים כנגד ספנים מנורלאדה.

ה3- בגאלאדיין, יום שחרור היידרקרון, הפך ל"חג הכתר" ההידרוסטי, ונחגג במשך מספר ימים כהמשך הטבעי לחג העתיק של תחילת הסתיו. תם עידן הכיבוש האינטוריאני, והחלה תקופת שלטונו הראשונה של בית וויטהולד, כאשר הוכתרו בריאן ואליסיה למלך ומלכת הידרוסט.

בריאן ה-I לבית וויטהולד, שנכנס לספרי ההיסטוריה בכינוי "אבי המולדת", החל משקם את המדינה הפרועה ומוחה את שרידי הכיבוש האינטוריאני. בין הידרוסט לאינטוריה הוסיף לשרות מצב מלחמה, אם כי המלכה וירחיניה, למרות סירובה העיקש להכיר בעצמאות הידרוסט, התעסקה כל ימי חייה ביצוב שלטונה ושאריות האימפריה שלה, ולא ניסתה ולו פעם אחת לשוב ולכבוש את הידרוסט.
בשנת 1787, נכשל בצורה נלעגת קשר של נזירי רמיקנוס לרצוח את המלך, וכתגובה נתלו כל המעורבים בקשר, והוצא צו מלכותי שהוציא את דת האש הקדושה רשמית וסופית אל מחוץ לחוק בהידרוסט, צו שלא בוטל למעשה עד היום[10]. שנתיים לאחר מכן, מכרו בני די-לידארז את אחוזתם ועזבו מרצונם את הידרוסט, שם סבלו מעויינות הולכת וגוברת, שהמיתה את שארית עסקיהם. בכך בא סופה המוחלט של ההתיישבות האינטוריאנית בהידרוסט.

הידרוסט נותרה שטופה בחיילים ותיקים חסרי מעש, ושסועה מבפנים בעימותים חדשים וישנים בין מושלים, אצילים ומחוזות, בעיות בהם ניסה הזוג המלכותי לטפל ככל יכולתו. בין היתר, ניסה בריאן לישב את החיילים במחוזות הצפון בעזרת חלוקת קרקעות חינם לותיקי מלחמה, מבצע שהצליח רק לחצאין, אולם העלה בלא ספק את כמות האוכלוסיה במחוזות סאלאן וויטדון. מי שלא התפזרו, היו פלוגות עיט הצפון, שהיו נתונות עדיין למרותה המוחלטת של אליסיה, ושימשו כמשמר הארמון. רבים מקציניהן תפסו כעת עמדות מפתח בצבא ובמשמר היידרקרון, והשפעתם הלכה וגברה, כאשר הללו רואים עצמם כעילית שבעילית ההידרוסטית, ועד מהרה החלו נוקטים בשיטות אכזריות כנגד מתנגדיהם, שיטות שנלקחו בלא ספק מקיידרהרץ, והחלו יוצרות מרירות הולכת וגוברת בקרב שכבות שונות בעם.

אולם בסוף המאה ה-18, היו צרות אלו בראשיתן בלבד. המלך והמלכה היו אהובים ונערצים מאד, ואליסיה עצמה, ברגע שהחלה שומעת על תלונות, ריסנה מיד ולאלתר את אנשיה, שלא העזו עדיין להפר את הוראותיה.

בריאן ה-I שלט עד שנת 1822 לספירת הילאסיאס, ובימי שלטונו, עשה הרבה ליצב את הארץ ולהחזיר ואף לפתח מוסדות הידרוסטיים ישנים. מועצת המלך כונסה מחדש והפכה להיות הפרלמנט של הוד מלכותו, כאשר הורחבה עד מאד, ובפעם הראשונה נכנסו לתוכה גם נציגים מהמחוזות השונים. המשטר הפנימי סודר, והארץ התחלקה בין מושלים ממונים בידי המלך לפיאודלים, בצורה דומה מאד למצבה דהיום. הכנסיה ההידרוסטית שוקמה בימי בריאן, מהלך שהושלם בידי בנו וינסטון, והגיע לשיאו בחגיגה כבירה לכבוד סיום בנייתה של קתדרלת ענק לשבעת אלי הידרוסט על הגבעות שבצפון העיר, מקום שהתפתח במהירות למרכז דתי-לאומי אדיר שזכה עד מהרה לכינוי "רובע לב האומה".

בנו של בריאן, וינסטון ה-I "ירא השמיים", אדם אדוק וצנוע, המשיך את מלאכתו של אביו, ביחוד בכל הנוגע לשיקום וטיפוח הכנסיה. הוא היה מומחה גדול בתיאולוגיה, ופעל רבות (ובהצלחה) לניקוי האמונה ההידרוסטית מאמונות הבל ומשרידי מסורות שבטיות. תקופת מה פעל בשיתוף פעולה עם אמו אליסיה, שהמשיכה לתפקד כלוחמת קוסמת אדירת עוצמה ששמרה על מראה צעיר מכפי גילה גם שנים ארוכות לאחר שהחל בעלה מזקין וכומש, והמשיכה בכך אף אחרי מותו, כשהיא אומרת תמיד על עצמה כי את מותה תמצא אך ורק בשדה המערכה.

אולם בעוד מרבית העם ההידרוסטי שבע רצון מחידוש המסורות והשיקום המרשים שעברה הארץ, החלו צללים כבדים להתארך פעם נוספת. ב-1814, נפל דבר בקאהראן-וול. מלחמת האזרחים העקובה מדם הסתיימה סוף סוף, כאשר תקפה רילאנדירי מתקפת פתע אדירה את יריביה, שהסתייעה בהתקפה ימית ואווירית נועזת שהנחיתו בתה בלזאריה ובנה גלריאנד. כוחותיו של המכשף הדאמוני וולארגראל הוכו ונטבחו עד האחרון ביניהם, והוא עצמו נגרר למוות איטי ומלא יסורים בצינוקיה של רילאנדירי, ששבה ויצבה את שלטונה רב העוצמה. עד מהרה, נשלחה בלזאריה מזרת האיימים למסעות כיבוש חדשים, ונחתה על סוראגיה בכח אדיר. כוחות הסולטן מוחמד דרזאללה נמחצו בקרב ג'בל אל-מאוט (1819), והוא עצמו נהרג, כאשר דרום סוראגיה כולה נופל בידי הברית האפלה קהאראן-וול - קיידהרץ ששבה וחושלה מחדש. במערכה של כ-30 שנה, נפלו כמעט כל חלקי הסולטנות הענקית בידי בלזאריה, שביססה את מעמדה כמצביאה העליונה של הברית האפלה, והיורשת האחת והיחידה של אמה. זו שטפה את הסולטנות בנהרות דם ואש, ובשנת 1837, לאחר שבית דרזאללה נכנע לה סוף-סוף, הכתירה בבירת סוראגיה את אחד מבניו, לוחם-קוסם אפל בשם האדי, שהקים שושלת אפלה שהחזיקה מאות שנים, והפך את סוראגיה למדינת זדון אפלה ששימשה כואסאלית נאמנה של הברית האפלה. בעצת בלזאריה, הרפתה הברית האפלה מאינטוריה, שנותרה חזקה למדי, וביססה את כוחה במקומות אחרים, כשהיא הולכת ומתחזקת.

אולם מעטים בהידרוסט צפו את הסכנה המתעצמת, שנראתה רחוקה למדי. העם ההידרוסטי ראה את האינטוריאנים כאוייביו המושבעים, ורחש להם שנאה נוראה, שנמשכה גם לאחר שנכרת שלום רשמי וקר כקרח בין שתי המדינות בשנת 1833.

בינתיים, הלכו פלוגות עיט-הצפון והתחזקו, עד כי החלו עושות כרצונם במקומות רבים. כעת, קמו להם מנהיגים שראו עצמם חזקים די הצורך בכדי לנהל מדיניות עצמאית. הללו רחשו חיבה גדולה מאד לקיידהרץ ול-DFF, אותו ראו (ובצדק) כאביהם מולידם. כל עוד שלטה אליסיה בפלוגות עיט הצפון, מנעה מהם בזעם להתהלך עם סמלים המזכירים יתר על המידה את טוטנהאגן, אולם למרות ההערצה הרבה שרחשו לה קציני פלוגות העייט מהשפה ולחוץ, הלך כוחה ונחלש, ככל שהתחלף הדור הראשון בדור חדש שגדל לתוך פולחן העוצמה בלא שעמד עם אליסיה בחזית בעודה במלוא כוחה.

בשנת 1825, הזמין מושל מושחת מדרום פארנס כח גדול של פלוגות העייט בכדי לדכא מרד איכרים שפרץ בשל המיסים הגבוהים שהטיל, שחרגו בהרבה מחוקי המלך. הללו לא היססו הרבה, עטו על המורדים, הכו אותם, וחוללו טבח נורא בכפר הראשון שכבשו, כדרכו של צבא קיידרהרצי, המלמד בדרך זאת את יתרת אוייביו שלא להתנגד לו, טקטיקה שהוכתרה בהצלחה מזעזעת. כאשר שמעה אליסיה על המעשה, מספרים כי פרצה בפעם הראשונה מאז נעוריה בבכי מר[11]. הלוחמת-קוסמת רבת העוצמה קרעה מעל עצמה את המדים, והתפטרה בוא ביום מכל תפקידיה, הן מראשות פלוגות עיט הצפון והן מתפקידים שנשאה בהם בתור המלכה-האם, באומרה כי אין היא ראויה להם, וכל שעשתה היה לשחרר את הידרוסט מאפלה אחת בכדי להטיל אותה לתוך אפלה אחרת, גרועה ממנה בהרבה. למרבית הפליאה, התקבלה התפטרותה כמעט בלא מחאה, ואת ראשות פלוגות העייט תפס אדם בשם תיאודור הלמן, שמונה לאחר מאבק קצר בצמרת והפך למנהיגם הכל-יכול של הלוחמים האכזריים ורבי העוצמה.

עד מהרה, החליפו פלוגות העייט את מדיהם לגוון אפור-כהה, המזכיר מאד את השחור של ה-DFF, ומנהיגם שינה את שם משפחתו, תחילה בסתר ואחר-כך בגלוי להילזנהורסט (ולבסוף פון הילזנהורסט). פלוגות העייט אמצו לעצמם סמלים איומים, המזכירים את סמלי טוטאנהאגן, אל לו החלו רבים מהם לסגוד. מנהיג פלוגות העייט, הגנראל הילזנהורסט, הפיס את הביקורת שנשמעה נגדו, כאשר הוביל שני מסעות מלחמה מוצלחים של פלוגות העייט אל השממה הצפונית הקפואה, והפליא להכות בשבטי הפרא, הדרקירי והיצורים החשוכים ששרצו שם, משקיט את החזית הצפונית לשנים רבות (1829 ו-1832), ולאחר מכן, בשליחות מלך הידרוסט, ערך מסע מלחמה מוצלח לא פחות כנגד קיניהם של שודדי הים החרסים שטרדו את הממלכה (1835), דבר שזיכה אותו בפופולריות רבה בקרב שכבות רחבות בעם ובאצולה, עד כי אפילו נגיד הונייר ינגרוסט קיבל את הילזנהורסט בכבוד רב בקלסילדי החדשה. היחידים שהטיפו בגלוי כנגד פלוגות העייט וקראו לפרקן בטרם יהיה מאוחר מדי היו אליסיה פון האופטמאן וכן בנו ויורשו המריר והדחוי של אלרוס, הבארון לוראנד סיל'הורלור, שהיה אדונה של נחלה קטנה במחוז סאלאן, אולם ההידרוסטים, שרבים מהם החלו להעריץ את פלוגות העייט בשל נצחונותיהן, לא הטו אוזן לאליסיה, שרבים טענו כי הגיל המתקדם, אף כי לא נראה עליה יתר על המידה, החל גורם לה להתנהגות מוזרה, וקל וחומר שלא ללוראנד, שהיה רחוק מאד מלהיות פופולארי, בלשון המעטה. אליסיה האומללה, ששהתה כשנתיים בהתבודדות במנזר, הציעה את שירותיה לאבירי סנט-קודור, שמסדרם הדועך קיבל אותה בסיפוק, במחשבה כי אישיותה של פון האופטמן תזרים דם חדש בעורקיו המתבלים. לזמן מה, אכן כך היה. אליסיה רכשה עבור המסדר את מצודת דיאז קראסטה, ששמה שונה למצודת זהב השקיעה (ומאוחר יותר גם מצודת אליסיה, או בקיצור "מצודת אליס"), וזו הפכה לבסיס שני למסדר, שתחת עידודה של אליסיה החל מקים לעצמו כח ימי. ב-1849, הפכה אליסיה, שנראה היה כי קסמיה מחסנים אותה מפגעי הגיל[12] לגראנד-מאסטר של המסדר, והחלה פועלת במרץ לגייס אנשים חדשים ולהגדיל את המסדר, בכדי להפוך אותו לכח מתחרה לפלוגות העייט.

בשנת 1851, התפטר פון הילזנהורסט מראשות פלוגות העייט, ואת מקומו תפס יורש בשם אדווין ראסטמר, ששינה את שמו לפון ראסטנוולף. הלה, קנאי ומאמין טוטאנהאגן כמעט בגלוי (לטענתו, רק "לצד" אלי הידרוסט ולא במקומם), לא פחד מהמלך המזדקן, ושינה את תארו מגנראל לאוברסטגרונפיהרר, כשהוא נוסע ל"מסע רוחני פרטי" קודם לכן לקיידרהרץ, שם התקבל בכבוד רב בידי הפיהרר וראש ה-DFF, שאישרו את מעמדו ודרגתו וערכו עבורו טקס מיסטי מפחיד בקתדרלה הגדולה של טוטאנהאגן[13]. לטענתו, בא לשם בכדי לשגר מסר של ידידות בין "שתי האומות האדירות", כפי שקרא לכך, אולם רבים, בעיקר יריביו ממסדר סנט-קודור, טענו כי עשה הרבה יותר מכך.

אליסיה, עוטה את מדי הגראנד-מסטר של סנט-קודור, חשה אל ארמונו של בנה המלך, בכדי לשכנעו לאסור את פון ראסטנוולף על בגידה ולפזר את פלוגות העייט, שכעת הפכו, לדעתה, לסניף גרידא של ה-DFF הנאמנים לרודן טוטאנמארק ולא לכתר הידרוסט. אליסיה ניסתה להפעיל את כל כוחות דיבורה על בנה המזדקן והרפוי, אולם וינסטון היסס, ואזי נכנסו לאולם פון ראסטנוולף, עוטה שחור בוהק, ועימו שר המדינה, אדם בשם אדמונד ברייס, אופורטוניסט חמדן ומושחת ששומן במתנות בידי פלוגות העייט והחל תומך במנהיגן בהתלהבות.

לאחר דין ודברים קשה בין הצדדים, בו לעג פון ראסטנוולף לאליסיה פון האופטמן על כי "עזבה את העוצמה האמיתית" לטובת מסדר זקן, מנוון ודועך, החליט המלך, כדרכו, לסיים את העניין בפשרה, סירב לפזר את פלוגות העייט, והסתפק בכך שאסר עליהם לסגוד לטוטאנהאגן בפומבי ולהחזיק ספינות קרב ודרקונים. אליסיה, רותחת מזעם, הטיחה במלך ובשר המדינה

"זו הפעם האחרונה בה אני מגיעה לאולם זה, שיצג פעם גבורה ותפארת, וכיום אין בו דבר מלבד היסוס ומבוכה. דמדומי הערב יורדים עלינו, ועד מהרה יהפכו לליל אופל שכזה, שיהיה רע מהגרועים בסיוטים שאתם יכולים לדמיין. צער ומוות ישטפו את הידרוסט בגלל פחדנותכם ועליבותכם. הדורות הבאים יקללו אותכם בקבריכם על האסון שהמטתם על כולנו" ובכך יצאה בזעם מאולם הכתר, אליו לא שבה עוד מעולם. דבריה, שהתאמתו עד מהרה במלוא אימתם, הם שטבעו את הביטוי "עידן דמדומי הערב", בו כונתה תקופה זו מאוחר יותר.

שנתיים וחצי מאוחר יותר, בחורף של שלהי 1853, הלך המלך הזקן וינסטון לעולמו, ובנו הנרי תפס את מקומו. הנרי, אדם נמרץ ותקיף מטבעו, שירש דבר מה מאופיה הנועז והרומנטי של סבתו, נודע עד מהרה בכינוי "הנועז". הלה, שלא פחד מפלוגות העייט, והפנים מעט מדבריה של אליסיה, פעל בתקיפות לצמצום השפעתן, הדיח את אנשיהן מחצרו וחיזק את כוחו של מסדר סנט-קודור, אם כי מעולם לא התערב בטקסיהן של פלוגות העייט, ולא ניסה לפזר אותן. צעד נוסף שעשה השליט החדש מיד לאחר עלייתו לכס המלכות הוא הרחבת הפרלמנט ל-150 צירים ושינוי מבנהו, כך שכ-60 מאנשיו יבחרו בידי האזרחים מהמעמד הגבוה והבינוני, מהלך עליו זכה לקיתונות של לעג מפלוגות העייט, שבזו לעם הפשוט וסרבו לכל צעד של שיתופו בשלטון "העם צריך להשלט וללמוד משמעת ועוצמה, לא לשלוט שלטון ננסים אנרכי!" זעק פון ראסטנוולף בנאום שנשא בפני אנשיו זמן קצר לאחר מכן.

המאבק ההולך ומחריף בין פלוגות העייט למתנגדיהם, שהונהגו בידי מסדר סנט-קודור ותומכיו מקרב האצולה הצפונית והכנסיה (שהיה למעשה גם מאבק על דמות הממלכה והיחס כלפי קיידהרץ) גלש עד מהרה גם לפרלמנט, שכעת נחלק בין שתי סיעות עיקריות: סיעת "נעורים ועוצמה" הפרו-קיידרהרצית, שרבים מהם עטו מדים שחורים בפרלמנט עצמו, וסיעת "הורד הלבן" שהונהגה בידי אבירי סנט-קודור הסרים למרותה של אליסיה פון האופטמן. סיעה שלישית וקטנה הרבה יותר, שכינתה עצמה "מפלגת העם", יצגה בעיקר את האינטרסים של הסוחרים וספנים, ובמקצת גם את כוהני הידנלור, ותמרנה בזריזות בין שתי הסיעות היריבות, במגמה לסחוט טובות הנאה גדולות ככל הניתן לטובת קהל מצביעיה. המלך הנרי ה-I נטה למדי לטובת "הורד הלבן" וסייע להם, אם כי הקפיד לשמור על מעט ממלכתיות, לפחות כלפי חוץ, בעודו מנהל את המדינה ביד רמה, ופונה עד מהרה לענייני מדיניות חוץ.

נפשו של המלך האמיץ נקעה עד מהרה מהאכזריות האינטוריאנית באיירנוסט הכבושה, שהפכה עד מהרה להשתוללות בהמית של האינקוויזיציה, והוא הפעיל את מירב מאמציו בכדי לקעקע בלא מלחמה גלויה את האימפריה האינטוריאנית הסדוקה בכלל, ואת שלטונה באיירנוסט בפרט. כאשר פרצה מלחמת העצמאות האיירנוסטית ב-1861, הורה המלך לסייע לאנשיה בכל האמצעים. הוא עצמו ניהל מסע מלחמה גדול אחד כנגד חרסיס, ומסע אחר לעזרת מלך טאלורי שנלחץ בידי פשיטת ענק של יצורים עתיקים ורבי עוצמה ממדבר דורק, מלחמה שלקחה שנים אחדות והסתיימה ב-1864, בטקס נצחון חגיגי בטור-רויאל, בו נישא המלך ההידרוסטי לשרלוט דה-רוסארלט, אחותו הצעירה של מלך טאלורי.

מנגד, הקפיד המלך להזהר מקיידרהרץ וקהאראן-וול, ודחה באדיבות קרה את הצעתה של רילאנדירי להצטרף לברית האפלה. פלוגות העייט רוסנו, אולם רחשו שנאה ומרירות רבה כלפי השלטון ההידרוסטי, שמנע מהן את מה שנראה להן כשלהן בזכות. בשנת 1870 לספירת הילאסיאס, פרץ מרד גדול בצפון סוראגיה נגד עריצות בית דארזאללה האפל, האכזר והמושחת. מנהיגת מסדר סנט-קודור, אליסיה פון האופטמן, שכנעה את מועצת המסטרים של המסדר להוציא כח גדול בכדי לסייע למרד, כח בראשותו עמדה היא בעצמה.

אליסיה, שהפליגה לסוראגיה בדרך עקיפין דרך צפון וארינקאלד הפרועה, הוליכה את אנשיה במסע ארוך בכפור, במהלכו שכרה שכירי חרב מקרב פראי היער הגוטובים, חצתה את הארץ השוממה למחצה שבצפון הסולטנות (היום ממלכת אויידנשלוס) ובראשית 1872 הופיעה בצפון סוראגיה, מפיחה התלהבות במורדים ומכה את קלגסי הסולטן בקרב אחרי קרב. גולת הכותרת של מבצעיה היה בסתיו 1874, בקרב אלמאסיה, כאשר מחצה את צבאו העיקרי של הסולטאן המרושע עבד אל-טוטאר[14] ראלאזאדי, הפילה את שר צבאו הקיידהרצי אוברגרונפיהרר האנס פון טרייטשקה, וכבשה את העיר הגדולה אלמאסיה, אותה הפכה לבסיסה החדש.

קרב אלמאסיה היה נצחונה הגדול ביותר והאחרון של אליסיה פון האופטמן. עבד-אל טוטאר אץ לטוטאנמארק כשהוא מיבב ומתחנן לעזרה, דבר לו נענה הרודן הקיידרהרצי האפל בלא היסוס, כשהוא שולח לקרב צבא קיידרהרצי עצום, מתוגבר ביחידות פרשי אוויר מקהאראן-וול (Hell Riders) עליהם פיקד בנה של רילאנדירי, הנסיך גלריאנד (The Dark One), ועימם מיטב מיחידות ה-DFF המובחרות ביותר, כולל כמעט מחצית ממסדר אבירי אחוות הגולגולת. על הצבא, אליו נלוו בלא בושה רבים מאנשי פלוגות העייט מהידרוסט בראשות מנהיגם פון ראסטנוולף, קיבל את הפיקוד לא אחר מאשר הרייכספיהרר של ה-DFF בכבודו ובעצמו, לוחם איימים בשם רולף פון היינליש "מקבת המחשכים".

הצבא האפל, שמנה כ-15,000 לוחמים התקדם כנחשול, שוטף אל תוך סוראגיה הצפונית ומתחלק לשתי זרועות, שניסו לכתר את צבא המורדים העיקרי ולהשמידו. אליסיה פון האופטמן אחרה לפנות את אלמאסיה, ונלכדה בין שתי הזרועות הנוראות. כך החל הקרב הנורא של מג'דל דרוויש (סילדואיין 1876). מרבית כוחות המורדים הסוראגיים נאחזו בפאניקה והתמוטטו לחלוטין כבר בשעות הראשונות של הקרב, כשהם קורסים בפני הסתערות הקיידרהרצים כשיבולים לפני הקוצר. רק חלק קטן מצבאותיה של אליסיה, שמנה את אבירי סנט-קודור ויחידות סוראגיות מובחרות, רבות מהם מונהגות בידי אנשי מסדר הסתרים של רוכבי רילאדיה, הוסיפו להלחם באומץ. בפיקודה של אליסיה, ביצע צבאה התקפת נגד על הזרוע השמאלית של האויב, כשהיא ננעצת כטריז בחזיתן של יחידות ה-DFF ושכירי חרבו של הסולטאן עבד אל'טוטאר, ומכה בהן מכה קשה. בבוקר היום השני של הקרב, נפגשו בקרב, סוף-סוף, אבירי סנט-קודור ולוחמי פלוגות העייט. בהתקלות זו נצחו אבירי סנט-קודור, למרות היותם עייפים ומעטים במספר. משולהבים בידי נאום נוסף (ואחרון) של פון האופטמן, הסתערו על יריביהם בחמת זעם, והבקיעו דרך ביניהם, כשהם מכים אותם לעברים באבדות כבדות. אליסיה הפילה בעצמה את האוברסטגרופנפיהרר ההידרוסטי פון ראסטנוולף, לאחר קרב חרבות קשה. לרגע, בשעת אחר הצהריים של היום השני לקרב, נראה היה כי כשרונה של פון האופטמן יצליח לחלץ את צבאה משדה הקרב, אולם תקווה זו נגוזה לעת ערב, כאשר ירדו על אבירי סנט-קודור פרשי האוויר של קהאראן-וול, שנספחו לאגף הימני, וכילו את שארית היחידות הסוראגיות שלחמו בהן. בקרב האחרון, שניטש לפני שעריו של מסגד בוער על אחת הגבעות, סירבה פון האופטמן לנוס על נפשה, אלא לחמה במאסף בכדי לאפשר לחייליה להציל את חייהם, כשהיא וקומץ אנשים עימה לוחם באוייבים רבים לאין ספור. מעט לפני חצות הגיע הסוף הבלתי נמנע, כאשר נפלה אליסיה פון האופטמן חלל לאחר שנתקפה בידי הנסיך גלריאנד, הרכוב על בהמת תופת מכונפת, ועימו כתריסר משומרי ראשו. בנופלה, לא לפני שקטלה כמעט מחצית מתוקפיה, תקעה את חרבה בתנופה אחרונה בצווארה של בהמת האיימים השואגת, עורפת את ראשה ומגלגלת את הנסיך גלריאנד בתוך העפר המלא בדם ובגופות אנשיו. כך מתה אליסיה פון האופטמן, שנטשה בנעוריה את ה-DFF של קיידהרץ, והספיקה להיות הרפתקנית ידועת שם, מפקדת פלוגת העייט, מלכת הידרוסט (ולאחר מכן המלכה האם) והגראנד-מסטר של אבירי סנט קודור. האבדות הכבדות שספגה הברית האפלה בקרב מג'דל דרוויש לא עצרו אותה מלהמשיך להתקדם, למחוץ את המרד בסוראגיה ולהמשיך לפרוש את צלליה. הנסיך גלריאנד התקדם צפונה, מגיע עד גבולות הטייגות הקפואות של גוטובסקייה, ומכריח את השבטים הפרועים בגבול היערות לנוס צפונה, או להשבע לו אמונים.

גופתה של אליסיה פון האופטמן, שנתלתה בלעג על עץ לצד חורבות המסגד שבשעריו נפלה, נלקחה בלילה שלאחר מכן בידי איש דת סוראגי צעיר, שטמן אותה בחשאי מתחת לעץ עתיק בפאתי כפר סוראגי סמוך. מספרים כי קברה הצמיח באביב שלאחר מכן שיחי שושנים לבנות ואדומות, ונחשב בעיני הכפריים למקום קדוש. מאוחר יותר, נבנה במקום מסגד קטן, שתפילה בו נחשבת בעיני בני האיזור למביאת ברכה וסגולה, אף כי רובם המכריע כיום אינם יודעים מי קבורה שם, וסבורים לתומם כי מדובר בקברו של אימאם עתיק וקדוש, המכונה "אימאם האריה השואג", זכר קלוש, ככל הנראה, לאומץ ליבה של אליסיה פון האופטמן. זכרה של הגבירה האמיצה הודחק עד מהרה בהידרוסט, ונקלש ככל ששמה של שושלת פון האופטמן, שהניבה קציני DFF בכירים רבים, נקשר ליותר ויותר מעשי זוועה ואכזריות. רק במסדר סנט-קודור מוקירים עדיין את זכרה, אם כי גם להם יש גיבורים מפורסמים ואהובים יותר ממנה.

בשנת 1882 מת המלך הנרי ממחלה, ואת מקומו תפסה בתו היחידה אמילי. המלכה החדשה, צעירה מפונקת ורדודה, שהזכירה מאד במידותיה את המלכה מארי "קלת הדעת" לבית ויל'דאזור, לא נתנה את דעתה כלל ועיקר על ענייני המדינה, אלא העבירה את ימיה בבזבוז כרוני של כספים על מחלצות פאר, תכשיטים ונשפיות. בתום שלוש שנים מעלייתה לשלטון, לאחר סדרת משתאות עצומה שערכה, וקניית סט שלם של שמלות ממשי מינגארי ששוויין הסתכם במאתיים אלף מטבעות זהב, מצאה המלכה את עצמה שקועה בחובות עצומים, וביקשה להעלות את המיסים, אולם הפרלמנט, שעניין זה היה בתחום סמכותו, סירב בתוקף. המלכה הזועמת לא ויתרה, ועשתה צעד פטאלי: היא זימנה לארמונה בחשאי את מנהיג פלוגות העייט ויורשו של פון ראסטנוולף, אוברסטגרופנפיהרר קארל פון ויטקאר, וביקשה ממנו לתווך בעבורה בקיידהרץ בכדי להשיג הלוואה משם.

הפיהרר של קיידרהרץ לא אחר לנצל את ההזדמנות, והסכים להלוות למלכה סכום של 400,000 מטבעות זהב בלא ריבית, בצירוף מתנה של 200,000 מטבעות נוספים, אם תענה לתנאים שהציב: הסרת ההגבלות מעל פולחן טוטאנהאגן, סדרת הטבות ומסירת מצודות לפלוגות העייט, והסכם ידידות ואי-התקפה בין הידרוסט לברית האפלה, שעסקה באותה עת בפלישת נפל להקטיליאנה.

המלכה נענתה להצעה, שנראתה לה זולה וכדאית מאד, בשמחה רבה, ומיהרה למלא את התנאים. כאשר מיחו כמה מיועציה, ועימם ראש הכנסיה ומנהיג אבירי סנט-קודור, גירשה אותם מעל פניה בפרץ של צרחות זעם היסטריות. שניים מיועציה פוטרו באותו יום, והוחלפו בסוחרים עשירים ואופורטוניסטים ששומנו עד מהרה בידי פלוגות העייט והפכו לעושי דברה של קיידרהרץ. את הפרלמנט הרגיעה המלכה בטענה כי עד מהרה תצליח לחסוך ולהחזיר את ההלוואה, וסוף טוב הכל טוב.

פלוגות העייט, שיצאו מההסגר שכפה עליהם המלך הנרי, החלו מגבירים את פעולתן והשפעתן בפרלמנט וברחובות, כשהן מנצלות את חולשת אבירי סנט-קודור ותומכיהן שאיבדו הן את מנהיגותה של פון האופטמן והן את ידידות הכתר. בפעם הראשונה, הוקמה קתדרלת ענק של טוטאנהאגן על אי קטן, קרוב לרובע הפחמים[15], ותפילות וטקסים אפלים החלו נערכים בה. בכירי פלוגות העייט הפכו לבני בית בארמון המלך, והשפעתם הלכה וגברה. כאשר שלח האסטרטג של האניתריאה, אלדופיוס פנלוסיס את שליחיו את היידרקרון בכדי להציע ברית למניעת התפשטות הכוחות האפלים, סולקו הללו בבוז בידי המלכה, ורק במסדר סנט-קודור מצאו אוזניים קשובות.

ואולם רע מזה עוד עמד בפתח. עד מהרה התברר כי המלכה לא עמדה בהבטחתה לשנות את דרכיה, והוסיפה לבזבז כספים על ימין ועל שמאל. לאחר חצי שנה "רזה" יחסית, הגיעו לבקרה שני דודניה שוכני טאלורי, הרוזן ההולל אוליבר וויטהולד, שכונה בלעג "שעשועוני" בשל תאוות השעשועים הרדודה שלו, ואחותו אליזבת, בעלת המידות הדומות מאד לשלו. המלכה לא היתה מוכנה לשמוע על הרעיון לוותר על קבלת פנים "הולמת" לשני קרוביה האהובים, שהתקבלו בנשף שארך שבוע שלם, ועל ארגונו השליכה המלכה כ-100,000 מטבעות זהב, ועוד היתה גאה בעצמה על חסכנותה. זו היתה רק ההתחלה, ובשנת 1887, כפי שצפו הקיידרהרצים הערמומיים מראש, שוב היתה המלכה שקועה בחובות עצומים, גדולים עוד יותר מאלו שהיו לה שנתיים קודם לכן. פעם נוספת, שלחה המלכה את שליחיה את קיידרהרץ, ופעם נוספת היתהה הברית האפלה מוכנה לכסות את חובותיה של השליטה ההוללת, תוך הצבת תנאים חדשים: העלאת מעמדו של טוטאנהאגן והעמדתו כחלק עיקרי מהפנתיאון ההידרוסטי, מתן היתר לאבירי אחוות הגולגולת ויחידות DFF ו-Hell Riders להקים בסיסים בהידרוסט ומסירת מצודות בידיהן, כולל מצודת דיאז קראסטה המוחזקת בידי אבירי סנט-קודור, מינוי "שגריר מיוחד" של ה-DFF שישכון בארמון המלוכה וישמש כיועץ למלכה, והצטרפות הידרוסט לברית האפלה.

תחילה, התנגדה המלכה לדרישות אלו, אולם כשהחלו נושיה מציקים לה, ועת משתה האביב המפואר בו רצתה לפתוח את שנת 1888 התקרב, נכנעה ונעתרה לכולן, מלבד עניין ההצטרפות לברית האפלה, עליו הואילו הפיהרר של קיידהרץ ורילאנדירי לוותר. אל הממלכה הגיע קרוב-רחוק של אליסיה המנוחה, יורגן פון האופטמן, מג מנוסה וחרישי, שהתברר מאוחר יותר כי הוא נמנה על הביון מעורר החלחלה של ה-DFF, משמר החצות.

הפעם, לא היו מוכנים מתנגדיה של המלכה בפרלמנט, בכנסיה ובמסדר סנט-קודור לעבור לסדר היום על כניעתה, והשמיעו ביקורתם בראש חוצות ובזעם. אבירי סנט-קודור סרבו למסור את דיאז קראסטה לאנשי אחוות הגולגולת והתבצרו במצודה בראשות אחד המסטרים של המסדר, סר סטפאן קלווארי. המג הקיידרהרצי הערמומי שהשתכן בארמון, יורגן פון האופטמן, השפיע אט-אט על המלכה, מסית אותה כנגד הפרלמנט "אותו גוף פרוץ, חסר משמעת ומופקר של אספסוף הבוגדים", כשהוא מספר לה בגיחוך מה היה קורה לאנשים כדוגמת יריביה בקיידרהרץ. בסופו של דבר, בקונווינטיאר 1888, שוכנעה המלכה להוציא צו המפזר את הפרלמנט, מורה אל מאסרם של כמה מבכירי מסדר סנט-קודור, ומורה להציב בכח את פסלו של טוטנהאגן בפנתאון שברובע לב האומה, על אפה וחמתה של הכנסיה.

ב17- בקונווינטיאר, פשט כח גדול של פלוגות העייט ומשמר המלכה על רובע לב האומה, ועימם אבירים של אחוות הגולגולת וכוהנים של טוטאנהאגן שבאו מקיידרהרץ, ועימם פסל עצום של טוטנהאגן, העולה במימדיו בהרבה על פסלי האלים ההידרוסטים, ואדים שחורים ומבעיתים מתמרים ממנו. כח זה מיגר את ההתנגדות בכח, הציב את פסל טוטנהאגן במרכז הקתדרלה הגדולה והחל מתאימה לפולחן האפל. אולם אז פרצו פנימה אבירי סנט-קודור, מלווים בכוחות פיאודליים וגדודי צבא התומכים בהם, עלפים מקלאן הירח ופלוגה של שכירי חרב גמדאים. הגראנד מסטאר של סנט קודור, סר הלמר וויטשילד, שלף את חרבו, הודיע למלכה שהיא מודחת, וקרא לאנשיו לטהר בלא רחם את טומאת טוטנהאגן ולנקום את דמה השפוך של אליסיה הנערצת. בקרב שהתחולל, הוכו פלוגות העייט ואבירי אחוות הגולגולת מכה קשה, ואך מעטים ביניהם הצליחו להמלט ממעבר אחורי, כשהם נושאים עימם את המלכה המיבבת בפחד בחזרה אל ארמונה שבאי גלסטור, עליו התבצרו בהנהגת יורגן פון האופטמן, כשהם שולחים שליחים בהולים את קיידהרץ, להודיע לפיהרר על המרד ולבקש את עזרתו.

המסך עלה כעת על המערכה האחרונה של עידן דמדומי הערב. המורדים הקיפו את האי גלאסטור, והשתלטו בלא בעיות יתרות על הערים הגדולות של הידרוסט, כשהם הורגים את אבירי אחוות הגולגולת ואנשי פלוגות העייט בכל מקום בו מצאו אותם. הגראנד-מסטר וויטשילד הכריז עצמו לעוצר, בשם בנה בן ה-8 של אמילי, שהוברח מהארמון אל מחנה המורדים, האשים את המלכה בבגידה, ולא הסתיר את כוונתו להוציאה להורג בתליה ברגע שישים עליה את ידו. שליחיו של הגראנד-מסטר נשלחו אל האניתריאה ורוספוליס שבהקטיליאנה ואל איירנוסט וטאלורי בכדי לבקש את עזרתן במלחמה כנגד הברית האפלה, לדבריו "בטרם תבלע זו את כל העולם הידוע". לאחר היסוס, יצא האסטרטג של האניתריאה לעזרת המורדים בהידרוסט, כשאל צבאו נלווים כוחות קטנים ששלחו רוספוליס, איירנוסט וטאלורי, עזרה שהסתברה עד מהרה כמעט מדי ומאוחר מדי.

שכן הברית האפלה פעלה במהירות רבה הרבה יותר מהצפוי. בעוד הפיהרר של קיידרהרץ רותח מזעם על המרד, ומתכונן לאסוף צבא גדול "שיכתוש את החיות הקטנות והמלוכלות באי ההוא עד עפר", הזדמנה לטוטנמארק הנסיכה בלזריה-ארניל, ששבה עם כח קטן ממסע פשיטה מוצלח לעומק מינג-הו-לין. זו לגלגה על כוונת הפיהרר לאסוף צבא גדול, ומיהרה לארגן את אנשיה המועטים, כשהיא דורשת ומקבלת כח קטן של אנשי הצבא הסדיר של קיידרהרץ ואבירי אחוות הגולגולת. עם כח זה, שלא מנה יותר מ-2,000 איש, הפליגה בלזריה אל הידרוסט. הפיהרר, שראה את הידרוסט כשייכת לו, לגלג על נסיכת עלפי הסערה, בהיותו בטוח כי כוחה הקטן ימחץ, דבר שילמד לקח את "השחצנית הקטנה" כפי שקרא לה, נפרד ממנה בזחיחות דעת, כשהוא מוסיף לארגן את צבא הפלישה שלו, ובזחיחות דעתו זו הבטיח לבלזריה כי אם תנצח, יכיר בהידרוסט כמחוז שלטונם של עלפי הסופה ויוותר על כל תביעה עליה. על הבטחה זו היתה עתיד להצטער עד מאד כעבור זמן לא רב.

אבירי סנט-קודור ותומכיהם כלל לא הבינו מה פגע בהם, כאשר הסתער עליהם כוחה הקטן של בלזריה רבת העוצמה, מכה בהם ומפורר את כוחם לאבק עוד בטרם הספיקו להתארגן כנגדה כיאות. מנצלת את תהליך קבלת ההחלטות המסורבל של יריביה ונמנעת מלצור על מצודות מאויישות היטב, הכתה בלזריה שני כוחות נפרדים של מורדים, בטרם הספיקו להתאחד עם הצבא העיקרי החונה בהיידרקרון. הגראנד מסטר וויטשילד, בהחלטה נמהרת, סרב להתבצר בהיידרקרון ולחכות להגעת תגבורות ממחוזות הידרוסט, אלא קיבל את הזמנתה של בלזריה לקרב הכרעה בעמק גרינלאסט שמדרום להיידרקרון.

כך נפתח קרב גרינלאסט (12 בסילדואיין 1888), אחד המפוארים בנצחונותיה של בלזריה-אראניל ואחד ההפסדים המשפילים ביותר שנחל מסדר סנט-קודור מעודו. בתוך שעות ספורות, הופרד הצבא ההידרוסטי לשני כיסים נפרדים, הגרנאד-מסטר נפל מידה של בלזריה, ועד שעת אחר-צהריים נכנעו שרידי ההידרוסטים באימה. שלושה ימים לאחר מכן נכנעה היידרקרון בלא קרב, כשמגיניה הלומי הפחד בטוחים כי לפניהם עומדת אלה בלתי מנוצחת. כך נכנסה בלזריה הנוראה אל היידרקרון המושפלת, הסירה את המצור מעל האי גלאסטור, ותלתה את דגלי הברית האפלה מעל ארמון המלך, כאשר מעל כולם מתנוסס דגלה שלה, אות ומסר לפיהרר השחצן שהעז לזלזל בכוחה.

הידרוסט נפלה במהירות לידי עלפי הסופה. רילאנדירי, שנאחזה בהתלהבות למשמע מבצעה החדש של בתה הבכורה, תגמלה אותה בחליפת שיריון משובחת, שחושלה ממיתריל וכסף כוכבים וטובי המגים של עלפי הסופה השקיעו בה את מיטב כוחותיהם. שיריון זה נשלח את בלזריה ביחד עם תגבורת של 5,000 עלפי סופה אותה הוביל אחיה גלריאנד, שהיה מאוכזב למדי על כי לא לקח חלק במבצע העיקרי. עמם הגיעו דרקוני זדון נוראים ומאות פרשי אוויר אכזריים, שהפילו את מחוזות הידרוסט בזה אחר זה. מבצריהם של אבירי סנט-קודור בהיידרקרון ובדיאז קראסטה נפלו, ונעשה בהם טבח נורא, שלאחריו נמסרו המצודות בידי אבירי אחוות הגולגולת. באביב 1889 הובילה בלזריה כח אדיר, שכבש את מעברי ההרים בצפון, והכניע בזו אחר זו את שושלות וורייסט, וויטדוון וקאסטהיוור. לוראנד חסר המזל, בנו של אלרוס, שעשה כה הרבה בכדי להתריע מבעוד מועד מפני הסכנה הקרבה, התאבד בבליעת רעל בכדי לא ליפול בידי עלפי הסופה. גורל רע לא פחות פקד את אחותו האומללה לינדלאריה. בנה המרושע, פינדריל "אפל הלב" המרה את פיה והצטרף לכוחות קיידהרץ, מפקד על טבח שבוצע בעיירת שדה קטנה. כשהגיעו השמועות להיידרקון, נרצחה לינדלאריה בדקירות חרבותיהם של אנשי מחתרת הידרוסטיים, שהאשימו אותה שלא בצדק בבגידה.

אחרונה חביבה, לאחר קרב נורא ומצור של חודשים רבים, נפלה קלסילידי החדשה, עירם של הונייר. הנולדור האפלים תקפו את שאריהם בכח נורא, הפעילו דרקונים, קמביונים ויצורי תופת אחרים ממגוון סוגים ומינים, ונעזרו בעלפים אפלים (דראו) מהעולם התחתי. ביום סערה קודר, ב11- בפיאנהוטיאר 1889, נפרצו החומות החיצוניות של קלסילדי החדשה, ונפל מגדל אוסטירלין, כשסילרוד הצעיר, אחד מבניו של ינגרוסט, נופל חלל בתוך מפולת הצריח. כשהיא מלווה בפלוגת-סער נוראה של נולדור אפלים ובדרקונים נכנסה בלזריה אל תוך היכלות קלסילדי, וקיבלתה את כניעתו את ינגרוסט הנואש, שהרכין את ראשו הגאה בפני שאריו האכזריים, נשבע נאמנות למלכת קאהראן-וול בתור High Queen, ונאלץ לשלוח שניים מבניו, איינגרוד וינדיס, בתור בני ערובה אל ארמונה של רילאנדירי.

במפולת מגדל אוסטירלין וכניעת ינגרוסט הושלם כיבוש האי ההידרוסטי, שמלבד המלכה ההוללת שנותרה עם כתר חסר ערך, נמסר כולו לידה מפילת האימה של הנסיכה בלזריה ושל עלפי הסופה. הידרוסט הפכה לדומיניון של הברית האפלה. תם עידן דמדומי הערב, והחל עידן ליל האימים הארוך.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע

בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

---

[1] שתושביו נבדלים מהאינטוריאנים של צפון ומערב המדינה הן במראם הכהה והנמוך יותר, הן בניב דיבורם והן באמונתם הקנאית הרבה יותר, המהולה באמונות טפלות רבות, וזכו לכינוי הלעג "פוקוס" באינטוריה עצמה.

[2] תחילה, החל משנת 1715, הובאה האינקוויזיציה בנימוק של מלחמה בסוכני אלרוס וקאהראן-וול, ובמסווה זה טיפלה בקורבנותיה הראשונים, אולם תוך שנתיים, החלו כמריה משתוללים בהיידרקרון תוך נטישה כמעט מוחלטת של עניין אלרוס וסוכני הברית האפלה.

[3] כיום מושבת פורט וויטהאם.

[4] המשרד לפולק והתיישבות של רודנות קיידרהרץ.

[5] Loyalty and Order Guard

[6] או נורדנשטאט, כשמה בתקופה שלפני השתלטות אנשי טוטאנהאגן על קיידרהרץ.

[7] Death Fellowship Followers, מכונים גם "פלוגות המוות", כח האיימים עוטה שחורים המהווה את חוט השדרה של משטר טוטאנהאגן. אבירי אחוות הגולגלות, ה-Empac וה-Lorg הינם כולם חטיבות השייכות ל-DFF.

[8] לפי השמועה, הושאו ובורכו בידי כוהנות הסתרים של האלה ליטאנגארדה, שומרת המידות הנעלות.

[9] קשריו הטובים של סלוואדור עם החרסים היו אחד הגורמים, ללא ספק, לפופולריות הירודה שלו באינטוריה עצמה.

[10] אם כי כיום הוא לא נאכף, כל עוד האינטוריאנים מעטים יחסית, ואינם מקימים קתדרלות גדולות, דבר שאין להם לא כח ולא כסף לעשות. בהידרוסט דהיום יושבים אינטוריאנים בודדים בלבד, בלא כל קהילה מסודרת.

[11] בעוד שהתפרסמה תמיד במזגה המאופק והנוקשה, שלא התיר לה לבכות בפומבי אף לא בהלווית בעלה, שהכל ידעו איזו אהבה עזה רחשה כלפיו.

[12] אליסיה נולדה בדרזלרט שבקיידרהרץ בשנת 1741, קרי היתה בת 109 כאשר הפכה לגרנאד-מסטאר.

[13] הטוטאנהאלה הידועה לשמצה.

[14] טוטאר – שמו של טוטנהאגן בסוראגית.

[15] היום הפכו שרידי מבניה לכלא הנתעב לסוטי מין.