הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות |  אלים ואמונה |  דמויות |  גזעים


רובע הפחמים

מהות כללית: רובע הפחמים הוא רובע הכורים של היידרקרון, מקום מוזנח ועני, שתושביו מנוצלים בברוטליות בידי אנשיו של איל המכרות בריאנס. לדמותו המוצללת של הרובע מוסיף גם "מגדל החרפה", בית הכלא לסוטי מין המצוי על אי סמוך.   


I) תאור כללי
רובע הפחמים, העומד במערב אגם היידראו, גובל בדרומו בנהר ההידראו, במקום בו הוא נשפך אל האגם, ובמזרחו במצוקים הסלעיים והמשוננים של האגם, שם מתנשאת גבעה גבוהה ומסוכנת, שעל ראשה חורבותיה של טירה עתיקה, שנשרפה כליל בעת מיגור אבירי אחוות הגולגולת במאה ה-21 לספירת הילאסיאס. במערב הרובע, הוא נתחם בגבעות טרשיות, במרכזן עומדת הכניסה למכרה הגדול של היידרקרון, המפרידות בינו לבין רובע הטיילת הנאה והיוקרתי.
הדרך היחידה להכנס בנוחות אל רובע הפחמים היא מצפון, מאיזור רובע האקלי, ממנו נכנס אל הרובע רחובו הראשי, רחוב העגלה העמוסה, חוצה את צפון הרובע, עובר דרך "כיכר האבק" שבמרכזו, ופונה מערבה, עד שהוא מסתיים ממש לפני הכניסה למכרה הגדול.

תושבי רובע הפחמים הם ברובם הגדול כורים, ומיעוטם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה המתפרנסים מהמכרה בעקיפין, או ממתן שירותים לכורים. בתי הרובע הן בעיקרם בתים ובקתות מעץ גס, רובם המכריע בני קומה אחת, והטובים ביניהם עשויים אבן, או מתנשאים לגובה של שתי קומות. הרחובות שבין הבתים הינם שבילי חצץ ואפר מלוכלכים למדי, לוהטים ומעלים ענני אבק מעיק ומחניק בקיץ ובוציים, קשים למעבר ולעיתים טובעניים בחורף, וכל האיזור משדר עוני, דחקות ועליבות.

כיכר האבק: במרכז הרובע, עומדת כיכר האבק – רחבה עגולה, גדולה למדי ומוזנחת לחלוטין, שעשבי פרא גדלים בה באין מפריע ברוב עונות השנה. במרכז הכיכר עומדת מזרקה עתיקה, חרבה למחצה ויבשה מזה שנים רבות מאד, שעל דפנותיה ניתן למצוא סימנים מסתוריים שאיש לא הצליח לפענח עד עתה. ליד המזרקה עומד פסל מתכת עתיק, חלוד למחצה, של אביר ענקי, העומד בפישוק ומחזיק גרזן ענק בין רגליו, המוסתר למחצה בין העשבים הגבוהים וגפן ההוגאש הגדלה בין רגליו של הפסל. למרות מראהו העלוב, יודעי דבר אומרים שהפסל הוא מעשה אומנות, ואף אחד אינו יודע ממתי הוא עומד במקומו, אולם משערים כי הוא קדם לעידן שלטון אבירי אחוות הגולגולת. דבר אחד מוזר בפסל העתיק: פיסה מגבו חסרה, ואין מדובר בפיסה שנשרה בשל ההזנחה ופגעי הזמן, משום שצורת החלק החסר הוא כשל מלבן מדוייק ועשוי היטב, שאורכו כ20- סנטימטרים.

 

II) המכרה גדול

 

א) פתח המכרה

הכניסה אל המכרה הגדול של היידרקרון, מקור הפרנסה של הרובע, עומדת במערב הרובע, בצלע הגבעה התוחמת אותו בכיוון זה – שער עצום מעץ, נתמך בקורות ענק, מעליו תלוי שלט עץ מתנדנד ולא סימטרי, המכריז באותיות עקומות ודהויות "כורי הסלעים ואוחזי המכושים, החרוצים והעמלים בבני העיר המה",
הכניסה מוליכה אל מנהרה גדולה ורחבה, בתוכה כרויים פתחים המוליכים למחסנים עיליים ועמדות משמר גדולות היטב, המסתיימת בפיר ענקי ורחב, עליו תלויה מעלית עץ גדולה, הבנויה מלוח ענקי המחובר בכבלים אל גלגלות ענק חורקות, המסוגל לשאת עליו יותר מעשרים איש, ביחד עם עגלות עמוסות סלעים וציוד כבד אחר. התאונות במעלית המכרות הן מעטות למדי, אם כי קטלניות מאד.

ב) המכרה עצמו

המכרה הוא מבוך עצום של שבעה מפלסים, מתוכו כורים ברזל, פחם ואקלריינט[1]. בעבר, היה המקום פעיל מאד, אולם סדרה של אסונות, פלישות חוזרות ונשנות של מפלצות מהעולם התחתי ותחרות עם מכרות אחרים שהחריפה עם שחרור סחר הים מאימת קהאראן-וול במאה הנוכחית, צמצמה מאד את הפעילות, וכיום רק האגף הצפוני הגדול פעיל באמת, ומפיק בעיקר פחמים ואקלריינט.

יתר חלקי המכרה אינם בשימוש רב, וההזנחה הפכה אותם למסוכנים מאד – חלקים מהמפלסים התחתונים, בעיקר באגף המזרחי, הוצפו במים שבאו מהאגם. חלקים אחרים נגועים במלכודות טבעיות מסוכנות, בעיקר בגאז מכרות קטלני שיכול להתפרץ בלא התראה. מפלצות משוטטות במפלסים התחתונים, ולא פעם מתעמתות עם הכורים, ואילו ברבים מהאגפים הנטושים הן שולטות לחלוטין.

האגף המסוכן ביותר במכרה הינו ללא ספק האגף הדרומי, הנגוע כולו ביצורים מאוסים, בעיקר מינים של חרקי-ענק ארסיים ומסוכנים ביותר: אלמנות שחורות שגודלם מגיע לגודל סוס, כושנים (חגבים ארסיים) המסוגלים לירוק ארס המתלקח בבואו במגע עם בשר-אדם, המונח לא פעם על הרצפה כמלכודת להרפתקנים או כורים פזיזים שתחבו את אפם רחוק מדי, נחילי חיפושיות ארסיות, המסוגלות לחורר שיריון כבד בלא בעיה, חיפושי קרנף, שקרנם הענקית מסוגלת לשפד למוות לוחם מופתע בשבריר שניה, ומדי פעם, מבקרים כאן גם החיפושים השטניים (גאשו), המהלכים אימים על הרועים התת-קרקעיים של רובע הפעמונים.

ג) עכבישי הטראיוקס

היצורים החרקיים המסוכנים ביותר השורצים במערות, ללא ספק, הינם ללא ספק גזע של עכבישים תבוניים, גדולים ושעירים, בעלי שלוש עיניים צהובות, הקרויים בפי הכורים "טראיוקס". יצורים אלו, שכמה מהם שולטים גם בלחשי קסמים, הינם אוייבים קטלניים, היודעים היטב לארוב ולתכנן מלכודות מתוחכמות לבני אדם, ולא פעם נראו כשהם שולטים בחרקים אחרים, ביחוד בכושנים, שאת הארס המתלקח שלהם הם מרבים לנצל.

 

ד) הדרך העתיקה שבתחתית המפלס הדרומי, והאגדה על מצודת חאפרע

בעבר הרחוק, הובילה דרך מתחתית המפלס הדרומי אל מעמקי העולם התחתי, ושימשה שליטים הידרוסטיים עתיקים לקשרי מסחר ענפים. אגדות עתיקות מספרות על עיר אפלה של ספיידארקיי שחורות[2], שבניגוד לרגיל לגבי בנות מין זה, לא היו עויינות לבני האדם וסחרו עם ההידרוסטים. סיפורים אחרים מספרים על קשרים ושיירות מסחר שהגיעו לערים תת-קרקעיות של גמדאים. אולם, קשרים אלו אינם קיימים מזה מאות שנים, והדרך המסתורית יצאה משימוש עוד בתקופת שלטון אחוות הגולגולת או לכל המאוחר מיד לאחר תום עידן זה, ורק הרפתקנים נועזים העזו לנסות לגלות את הנתיב ולעבור בו מדי פעם - ואיש לא הצליח בכך מזה עשרות שנים. שמועות טריות יותר מספרות על מצודת זדון תת-קרקעית מוזרה השוכנת לאורך תוואי הדרך, ומשלחת מומיות ויצורים חרקיים נוראיים ותבוניים מתוך שעריה, כשהיא מלאה חידות עתיקות, מלכודות ואוצרות שכוחים. אי מי הגה את השם המוזר סו-חאפרע, ומאז הפכו השם, בעליו ומצודתו לנושא לאגדות וצ'יזבאטים רבים בקרב הכורים וכל המצוי בענייני הרובע, אך איש לא הצליח עוד להכנס למעמקי העולם התחתי באותה דרך.

הסיפור על הנער ג'ימי גיינס והיהלום: הסיפור האחרון על אודות סו-חאפרע הוא מצמרר במיוחד. הוא מספר על ג'ימי גיינס, נער כורים זריז, חזק וערמומי, שהתמחה בסיור במערות ובחמיקה ממפלצות. הטיול האחרון שלו לאגף הדרומי, לפני כ-17 שנים, הניב יהלום ירוק מוזר, ששוויו היה, לפי השמועות, יותר מ20,000- פ"ז. ג'ימי התפאר כי גבר על מלכודת שטנית על תיבה, ופתח אותה למרות קללה מצמררת שנחרטה על קיר אותו חדר, שדברה בחרוזים על נקמתם האכזרית של אלילים שכוחים בכל בוזז אוצרות שיעיז לפלוש לאותו מקום. ג'ימי מעולם לא זכה למכור את היהלום ולהפוך לג'נטלמן עשיר כפי שחלם. הוא ובני משפחתו לקו במחלות מוזרות, ומתו כולם ביסורים בזה אחר זה, בתוך חודש בלבד מאז שהובא היהלום אל ביתם, כשכולם מתייבשים בצורה מוזרה ומזוויעה, ועד השניה בה מתו בוכים, מיללים ומתחננים לשתות מיים, כאשר כל מה ששתו לא הרווה את צמאונם הנורא.
בני משפחת גיינס לא זכו לקבורה בבית הקברות, שכן איש לא העז לשהות בקרבת גוויותיהם זמן רב מדי. הם נקברו במרתף ביתם, שנחסם וכוסה באבנים. היהלום הירוק נותר אי-כה בתוך הבית הנטוש, ואיש לא העז לחפשו. בית משפחת גיינס העומד בדרום הרובע הפך לבית רפאים נטוש ומפחיד, ומדי פעם, בלילות חשוכים, עולות ממנו צרחות מזוויעות, וקולות מעונים נשמעים, עודם מתחננים למיים לרוות את צמאון הסיוטים הנצחי שלהם.

 

ה) חוכר המכרות, הארולד בריאנס ואנשיו

למרות שבאופן רשמי המכרות שייכים לכתר, הרי שהנוהג מזה 300 שנים הוא להחכיר אותם לסוחר עשיר בעד הון תועפות ומס שמן לטובת המדינה ההידרוסטית, כאשר ההחכרה תקפה למשך 25 שנה בכל פעם, ואחר כך מתחדשת או נמסרת לאחר, לפי שיקולי החצר המלכותית.
חוכר המכרות הנוכחי, מזה 14 שנים, הוא איל הון בשם הארולד בריאנס, שהפיק מהמכרות עד עתה הון עצום, שאפשר לו לבנות בית אחוזה עצום ברובע הנצחון, והפך אותו לאחד האנשים העשירים בעיר הבירה. בריאנס, אדם המתקרב לגיל 50 בערך, ג'נטלמן לבוש בהידור ורך נימוסין, הוא בעל קשרים רבים בחצר המלך, במנהל ובחברה הגבוהה ביותר. מתחת לנימוסיו, מדובר באדם שנוי מאד במחלוקת, שיחסו לעובדיו רע מאד. מעולם לא שולמו משכורות נמוכות כל כך והיחס היה נוקשה כל כך כמו בתקופת בריאנס, מה שגורם לכורים לשנוא אותו שנאה עזה.


פרשת דוקטור קונלי: אחד המקרים שליבו שנאה זו במיוחד קרה לפני כ-10 שנים, כאשר מיסטר בריאנס פתח בית ממכר תרופות ליד המכרה, והעסיק שם רופא נבל בשם דוקטור קונלי, שמהל תרופות במיים ובחומרים זולים ומקולקלים בכדי להרוויח כסף, עניין שגרם בסופו של דבר להרעלה המונית, בה קפחו יותר מ100- איש את חייהם, כולל ילדים קטנים. נגד דוקטור קונלי הוצא צו מאסר, והוא נמלט מהעיר, אולם בריאנס, שרבים ברובע טוענים שהיה שותף מלא לעסקיו המפוקפקים של הרופא, טען לפני שלטונות העיר כי לא ידע דבר, ונפטר בקנס צנוע בלבד.


שומריו של בריאנס: מיסטר בריאנס עצמו עסוק בניהול עסקיו הרבים מביתו ברובע הנצחון, ואינו מבקר במכרה מלבד לעיתים, כשאת הניהול השוטף הוא מותיר בידי שומריו השכירים, רובם טינופות אוחזות נשק שנשכרו מרובע האלה, ומשגיחי העבודה שלו, שרובם גרועים עוד יותר מהשומרים, והינם חבורה של סדיסטים, נבלים ופושעים בדימוס, הנהנים להתעלל בכורים עד כמה שאפשר בלא להפריע למהלך התקין של העבודה (עניין כלפיו בריאנס אינו סלחני, וכבר פיטר בבושת פנים משגיחים שגרמו לכך) – ביחוד להעליב אותם, לקנוס אותם על כל צעד ושעל (למשל, על יציאה מהמכרה דקה לפני זמן סיום העבודה, מנוחה שלא בשעת המנוחה הקצרה, ועוד כהנה וכהנה), כשאת הקנסות הם משלשלים לעיתים קרובות לכיסיהם.

האחראי על העבודה, פרדי דולמן: האחראי העליון על המכרה בשם מיסטר בריאנס הוא טיפוס בשם פרדי דולמן, אדם שמן ומוזנח הליכות, בעל זקן אפור פרוע, עיניים חומות-בהירות קטנות וחזיריות משהו, ההולך תמיד עם כובע בוקרים דהוי ועם שוט רכיבה, ומסוגל לנבל את הפה בגסות, כך אומרים, כמו שלושה מלחים שתויים. דולמן, שהיה איש עסקים הידרוסטי בבאריזהאר בשנים שלפני המרד הגדול, היה מקורב מאד לגנראל הרוצח דייסון[3], וקשריהם, שנמשכו ממש עד לטבח גדול שחולל האחרון, מעולם לא הובהרו עד הסוף. דולמן, שאיבד את רוב רכושו במרד הגדול בבאריזהאר, הוכרז כ"אישיות בלתי רצויה" בידי המושל החדש של הקולוניה, הוחזר להידרוסט תחת משמר והועמד לדין בשנת 2431 באשמות של מעורבות בפשעיו של דייסון, רצח, שוד של רכוש ואדמות וסחר בעבדים, אולם הוא זוכה מרוב ההאשמות מחמת הספק, אולי (כפי שמלעיזים לוחשים) גם עקב התערבות ידידים ותיקים ועשירים שלו, הורשע רק באשמת שוד רכוש, ונידון לחמש שנים בכלא, מהן ריצה שלוש בלבד עד אשר דאג לו אי-מי ממקורבי הנסיך ג'ון-סטיוארט לחנינה.

 

מיד לאחר שחרורו, דאג מיסטר בריאנס, שהיה בקשרי עסקים עימו עוד לפני המאורעות בבאריזהאר, לקחת אותו תחת חסותו ולארגן לו עבודה כמפקח הראשי על המכרות. דולמן, שהפך לאדם קשוח, אלים ומריר יותר מאי-פעם, לא אחר לשפוך את תסכוליו ורגשי הנחיתות שחש על הכורים, המפחדים ממנו פחד מוות. הוא מסתובב במכרה, מצליף בשוטו ליד הכורים ולעיתים "בטעות" גם בהם, כשהוא מזרז, צועק ומקלל "אני רגיל לטפל בבאריזהארים שחורים וחסרי צלם אנוש" נוהג הביריון לצעוק בעוד צולף על הרצפה בשוטו ורוקע במגפיו המסומרות "וכאן בחושך, חברה, אתם נראים שחורים בדיוק כמו באריזהארים מטונפים, אז קדימה, בהמות מסריחות! תעבדו עד צאת נשמתכם! אני לא מריח כאן זיעה! לא נותנים לכם לאכול כדי שתתבטלו לי כאן!"

כלפי מיסטר בריאנס, כמובן, דולמן כנוע ומתחנף ככלבלב, ושואף תמיד לעלות היעילות, החסכון והתפוקה במכרות, בדיוק כמו שאדונו אוהב – מה שבא על חשבון הכורים, כמובן. מרכלים בעיר כי אבן גדולה שצנחה לעברו מפיר המעלית לפני שנה וחצי וכמעט הביאה למותו לא נפלה במקרה, וכי נסיון ההתנקשות הבא בחייו מצד כורים זועמים הוא רק עניין של זמן - אולם דולמן בשלו, ויש האומרים כי הוא מעדיף למות מאשר לוותר על עינוגיו הסאדיסטיים.

 

III) אתרים ואנשים חשובים ברובע

 

א) כנסיית הרובע

מרבית החנויות ומבני הציבור העלובים של הרובע נמצאים מסביב או באיזור "כיכר האבק", או על הדרך העולה ממנה אל המכרה. כנסיית הרובע, מבנה קטן מאבן טחובה, חורק, סדוק ורעוע, עומדת ממש על הכיכר, לא רחוק מהמזרקה היבשה – זהו מקום עלוב, שלא שופץ מזה יותר ממאתיים שנים, ואולמו הגדול אינו מכיל אלא מזבח סדוק ומטונף של הכנסיה ההידרוסטית, שאינו מוקדש אישית לאף אחד מאליה, ושורות של ספסלים טחובים ומטים לנפול, עם ריח חריף של טחב וסרחון העומד באוויר. הכורים ממעטים לפקוד את המקום שלא בימי חג, וגם האדוקים שבהם מסתפקים בתפילה חפוזה השכם בבוקר, לפני לכתם למכרה, ומשתדלים לעזוב את המקום המדכא במהירות האפשרית.
הכומר המקומי, האב שריין ("סריחא"): הכומר של הרובע, האב אוליבר שריין, המכונה לרוב בלגלוג "האב סריחא", מתאים מאד למקום. הוא אדם כפוף, עילג ומוזר, הנשען תמיד על מטה מטונף ודהוי, ודיבורו כבד, מגמגם וקשה להבנה. הופעתו ביזארית, והוא לובש בלויים סחבות מטולאים והולך יחף בכנסיה, כשפניו מטונפים ומפוייחים כמעט תמיד, ומעביר את התפילות בלשון עילגת ומגמגמת, כשלפתע, באמצע תפילה זו או אחרת, הוא מתחיל לצעוק צעקות לא ברורות, לקפוץ ולנופף בידיו לעבר השמיים. מרבית הכורים ושאר בני הרובע מתייחסים אליו כאל מטורף לכל דבר, וממעטים ככל האפשר לשהות בקרבתו.

 

ב) ראש הרובע, דרק ת'ורנטון

בצידה השני של הכיכר עומד בית אבן קטן וישן, בעל שתי קומות, שהינו אחד הבתים הטובים יותר ברובע, ומשמש למגורי ראש הרובע, דרק ת'ורנטון - כורה זקן, עייף וחלש אופי, המכור מזה שנים לטיפה המרה, ולאחר שזקן מכדי לעבוד, הוא רובץ רוב שעות היום על הספה המטונפת בטרקלין ביתו, פניו מכורכמות ולא מגולחות, ובקבוק ריק למחצה של ג'ין זרוק תמיד לידו. מדי פעם, נוהג ראש הרובע להבטיח לכורים להאבק בתנאים הגרועים שנותן מיסטר בריאנס או ביחס המשפיל של משגיחיו - עניין אותו פותר אדון המכרות בדרך כלל במתנה קטנה זו או אחרת לראש הרובע (בדרך כלל חבילת בקבוקי משקה), מה שמחזיר את ראש הרובע הפתטי למקום רבצו על הספה המרופטת, כשהוא פוטר את הכורים ב"ניסיתי, אחים, באמת ניסיתי, אבל הוא התעקש… לא נראה לי שאנחנו יכולים לעשות משהו בנידון". הכורים התייאשו ברובם המוחלט זה מכבר מראש הרובע שלהם, אולם כוחו של מיסטר בריאנס, המעוניין מאד בהמשך כהונתו של הלה, מונע מהם מלהחליפו. ידוע לכל, כי בשנים האחרונות החל ת'ורנטון לסבול מהזיות אלכוהול סיוטיות, ולא פעם נשמע צווח בהיסטריה באמצע הלילה, כי חרקים ועכברים מטפסים על כל גופו, ולפחות פעם אחת החל לרוץ כמטורף ברחוב הראשי, כשרק כותנת לגופו.

 

ג) פונדק "האיזמל הצמא"

סמוך מאד לכניסה למכרה, עומד פונדק ישן בשם "האיזמל הצמא" - בניין גדול עשוי עץ, המשמש כמקום סעודה צנועה ומפגש חברתי לכורים, המרבים לעצור שם לאחר שעות העבודה הקשות, לשבת במרפסת הגדולה והפשוטה הפונה אל הרחוב, ללגום משהו ולשוחח על מאורעות היום, ובעיקר לקטר על הצרות הרבות, השכר הזעום והיחס המשפיל.
את הפונדק מנהל זוג מבוגר בשם סטן וגולדי אנדרסון. סטן, כורה לשעבר שאיבד את רגלו במפולת סלעים בעמקי המכרה, הוא אדם מבוגר, בעל זקן לבן ארוך המגיע אל מתחת לחגורתו, לבוש תמיד סינר ישן ובגדים מקומטים וישנים. הוא אדם שתקן ועגום, שאינו מרבה לדבר, מלבד אולי עם קומץ כורים ותיקים שהינם ידידיו מזה שנים רבות.

 

אסונם של בני אנדרסון: סטן וגולדי אינם זקנים למעשה כפי שהם נראים. הם עברו משבר נורא כאשר שני בניהם הבכורים, שנודעו ברובע כצעירים זריזים, מוצלחים ובעלי חוש לא רע לעשיית רווחים, מתו מוות נורא באגם, כאשר נחש ים מפלצתי תקף את סירתם וטרף אותם.

שמועות רבות נפוצו ברובע על נסיבות האסון הלא שגרתי, כולל דעות כי שני הצעירים עסקו בעסקים שהשתיקה יפה להם, והסתבכו עם אי-מי מעבר לשיעור קומתם, שדאג לסלקם בדרך שסולקו. בני הזוג אנדרסון, שהעריצו את בניהם, מעולם לא התאוששו לחלוטין ממותם הנורא, ונעשו עגומים, קודרים ומוזנחים יותר מאי-פעם. האיזור בבית בו גרו שני הבנים ההרוגים נשאר ממש כפי שהיה, מלבד שכבה עבה של אבק ההולכת ומצטברת שם, ואיש לא נכנס לשם במשך שנים, כאילו דובר באגף רדוף רוחות. שמועות אפלות ממשיכות להסתובב, ואי-מי נוהג ללחוש כי חלק מהשלדים המפוקפקים שהסתירו המנוחים בארון עודם טמונים אי-כה באותו אגף נטוש.

 

IV) חורבות הטירה הנטושה

חורבותיה של הטירה הנטושה שעל הגבעה נחשבו תמיד למקוללות ונודפות רוע, והזינו שפע שמועות, אולם בשנים האחרונות, אולי בעקבות הצל האפל שנפל על "מגדל הרפש" – מגדל הכלא מזרה האימים לסוטים ואנסים העומד במי האגם ליד הרובע, החלה הגבעה להטיל צללי אימים על הרובע יותר מאי-פעם בעבר.

התקפת עצי בוטן הרעל: ליד החורבות החלו לגדול עצים מפלצתיים, מזילי עסיס רעיל, המצמיחים פרי גועלי וקטן, המזכיר במעט בוטן שעיר קליפה, בעלי כח ותאוות הרג עצומה, שהפכו את השיטוט באיזור לסכנה קטלנית אפילו עבור הרפתקנים מנוסים. אט-אט, החלו העצים גדלים ומתפשטים במדרונות, הולכים וקרבים אל הבתים המזרחיים של הרובע, כשהם צומחים במהירות[4] ומכסים עוד ועוד שטח. הכורים נכנסו לפאניקה של ממש, ואיימו לברוח מהרובע. ראש העיר נכנס לפעולה, בסופו של דבר, ומינה לרובע הפחמים מפקד צבאי בשם סרן גודווין גלייר, לוחם תקיף ומנוסה שנלקח בחיפזון מחיל הרגלים ההידרוסטי (השייך לצבא) וסופח למשמר העיר במיוחד.
סרן גלייר ואנשיו לא בזבזו רגע מיותר אחד, ועד מהרה יצאו להתקפת נגד על העצים המפלצתיים, ועל היצורים המבחילים  (בעיקר זומבים, ג'ולים וגופונים) שהחלו לזחול ביניהם ולנסות לפשוט על הרובע. אנשיו של גלייר הכינו קטפולטות ובליסטרות, היורקות קליעי אש, והפגיזו את היער המפלצתי, כשהם מחסלים כל יצור שיצא ממנו להתקפת נגד, כשהם מעלים באש ומשמידים בדרך זו עשרות רבות של עצים, ודוחקים אותם הרחק אחורה, בחזרה אל מדרונות הגבעה המקוללת.

 

מאז, לא ניסו העצים והאלמתים הרוחשים ביניהם לחזור ולפלוש לרובע, אלא הצטופפו על המדרונות, חורשי רעה ומסוכנים יותר מאי-פעם. החורשה הפכה למקום מבעית, שרוחות מיללות בו בלילה, ועסיס מגעיל ורעיל נוטף על עלי העצים ועל הגזעים והקרקע, הופך את היער המפלצתי לקשה מאד לפגיעה נוספת של קליעי תבערה. בשנה האחרונה, החלו שמועות על נקרוטאורים[5] אימתניים המסתובבים בין העצים ולעיתים מתקרבים לבתי הרובע בלילות חשוכים, כשהם אורבים לקורבן לא זהיר, עליו הם מזנקים מהחשיכה בכדי לשסעו לגזרים, ואז לגרור אותו לבין העצים בכדי לאכול אותו בנחת, ויצורים אלו, כמו גם מפלצות תופת אחרות, הדירו שינה מעיני הכורים האומללים.

 

מגדל הספיר: סרן גלייר לא בטל ממלאכתו גם לאחר הדיפת העצים, והצליח לשכנע את ראש העיר להקציב סכום נאה בו השתמש לבניית חומת אבן גבוהה החוצצת בין הרובע לגבעה וליער המבעית שעליה, שבמרכזה מגדל שמירה גבוה המכונה "מגדל הספיר", שעמדותיו חמושות בבליסטרות ומכונות ירי קטלניות, המכוונות תדיר אל עבר היער. מאז הושלמה העבודה, לפני חודשים אחדים, פסקו כמעט לחלוטין הפשיטות על הרובע מכיוון זה, והכורים החלו נושמים לרווחה. מדי פעם, בלילות, ניתן לשמוע את מכונות הירי רועמות, בעודן מטיחות גושי סלע לוהטים או ברד חיצים בוערים ביצור זה או אחר שהעז להראות את פרצופו מעבר לחומת העצים ונחשף לאורם הבהיר של לפידי המשמר.

 

השפעתו של סרן גלייר: סרן גודווין גלייר, שלקח ועודו לוקח את תפקידו ברצינות תהומית של איש צבא הדבק לעולם במשימתו, זוכה להערכה וכבוד רב ברובע, שגברו עוד יותר בשל חיכוכיו התמידיים עם משגיחי העבודה של המכרה, והמהירות בו הוא מעמיד אותם במקומם כשהם מעזים לעמוד בדרכו. כורים רבים החלו להרהר בו כמחליף אפשרי של ת'ורנטון השתיין והלא-יוצלח, רעיון שלא קוסם במיוחד למיסטר בריאנס, שפחד מהתערערות שלטונו המוחלט עד עתה ברובע. אדון המכרות החל מפעיל את השפעתו הרבה במנהל לדחוק את רגליו של סרן גלייר מהרובע, כשהוא מנסה לסלקו ולמסור את מגדל הספיר לאחריות שכירי החרב הפרטיים שלו (שרמתם הצבאית הירודה, אלימותם וחוסר המשמעת שלהם ידועים לכל), רעיון המעורר פלצות בקרב הכורים. עד עתה, לפחות, לא הצליח בריאנס להשיג את מבוקשו, אולם הצליח להשיג הבטחה מראש העיר שלא להתערב בעניין ראשות הרובע, ולסרב לכל בקשה למנות את גלייר במקומו של ת'ורנטון, והסטטוס-קוו המתוח נשאר, לעת עתה.

 

V) מגדל החרפה – בית הכלא לסוטי מין ואנסים

 

א) נמל הרפש

בקצהו הצפון-מזרחי של הרובע, מתחת למצוק החוף המטונף, עומד נמל קטן הקרוי "נמל הרפש", שתפקידו אחד ויחיד - להסיע את הנידונים למאסר ב"מגדל החרפה" המזוויע אל יעודם, הנמצא על אי סלעי קטנטן כ500- מטרים מחופו של רובע הפחמים. הנידונים, סוטי מין ואנסים למיניהם[6], נגררים בשלשלאות בידי משמר העיר מבית המשפט דרך רובע האקלי הצפוף, ונגררים מרחוב העגלה העמוסה לדרך עפר קטנה המובילה למזח המוזנח והמטונף, שם מחכה להם סירת אסירים גדולה ושחורה עליה חרוט סמל הכלא: ורד שחור נבול מאחורי סורגי פלדה, אליה הם מושלכים, קשורים זה לזה, תחת בעיטות וקללות נזעמות מהשומרים. מרגע שנגעו רגליהם בסירה, הם יוצאים לתמיד מידי משמר העיר, ועוברים לרשות שלטונותיו המצמררים של כלא זה, שמאותו רגע, להם הסמכות היחידה על גורלם.
השייט דיימן ראו: הטיפוס הראשון אותו פוגשים האסירים הוא השייט המבעית של הסירה, דיימן ראו, המכונה גם "מעוך הפנים" - אדם עטוי גלימה אפורה-שחורה בלויה, הנראה כמפלצת של ממש – גיבן, שתום-עין ומלא צלקות, בעל פנים פחוסות עם אף שבור, הנראות כאילו אגרוף זדוני של ענק מעך אותם פנימה בעוצמה רבה. דיימן, בעודו חותר אל הכלא, מרבה ללעוג לאסירים בקולו הצרוד, המלחשש כצפעוני, כשהוא מספר להם בפרטי פרטים על נפלאות הכלא ועל הצפוי להם שם. מדי פעם, נראה דיימן משייט בסירתו בלילות מסביב לכלא, בתוך האגם האפל בלא מטרה מוגדרת או אסירים להובילם, ואיש אינו יודע באילו עיסוקים אפלים הוא רוקח בזו הפעם.

 

ב) מגדל החרפה ותושביו

האסירים, המובלים בסירתו של דיימן, מוכנסים למערה מוצפת למחצה הפעורה בסלע מתחת למגדל, המוליכה למעגן מפחיד, שם מחכים הסוהרים לגרור את הבאים במכות אכזריות אל תאיהם. כתובת גדולה החקוקה עמוק באבן מעל המעגן מכריזה "אל הרפש הגעתם, כי פסולת ורפש הינכם".

המגדל, שמעליו מתנוסס דגלו המפורסם – ורד שחור נבול מאחורי סורגי פלדה אפורים על רקע ורוד, הוא מבנה גבוה ומזרה אימים, שקומותיו העליונות וגגו מכיל עמדות משמר מאויישות יום ולילה, חמושות בכלי ירי ארוכי טווח וקשתים מיומנים, המסוגלים להשיג אסיר בורח בשחיה בחיציהם הקטלניים ממרחק מאתיים ושלוש-מאות מטרים בלא קושי רב.

 

צבי הפירינאה הירוקים: אולם לא הקשתים הם המכשיר העיקרי למנוע כל נסיון בריחה דרך המיים. הסיפורים האפלים על המגדל מספרים כי במצולות מתחתיו רובצים זוחלי ענק תת-מימיים משוריינים, המכונים "צבי הפירנאה הירוקים", שקועים רוב הזמן בשינה, עד אשר הם חשים אי-מי מנסה לשחות בקרבת המגדל – ואזי הם חשים בתריסרים כלפי מעלה, ועד מהרה ישיגו את הבורח וישסעו אותו לחתיכות קטנות בשיניהם הנוראיות, כשהם מדביקים ומחסלים כל מי שלא אותר או הוחטא בידי הקשתים שלמעלה.

 

פנים המגדל: פנים המגדל הוא מלאכת מחשבת עתיקה, והוקם ככל הנראה בימים האפלים של אחוות הגולגולת, בכדי לשמש מגדל למאסר ועינויים, בידי מהנדסים אומנים מקהאראן-וול. זהו מבוך עקלקל של חצרות פנימיות, שערי שיניים, חדרי משמר ומסדרונות כליאה, שזר יאבד בהם את דרכו במהירות. מתחת למגדל, משתרעים מבוכים מסתוריים, המשמשים ככל הנראה לעבודות כפיה, ושמועה עתיקה מספרת כי קיימת דרך תת-קרקעית נסתרת כלשהי המחברת בין אחת המערות הנמוכות והנסתרות יותר לבין מעמקי המכרה של רובע הפחמים, אולם המערה לא נמצאה מעולם, ולא ידוע על איש שהצליח לברוח מהכלא בדרך זו.

 

סוהרי המגדל: למשמר העיר או לצבא הידרוסט אין כל דריסת רגל במגדל, והמשמר בתוכו נשמע למפקד הכלא, ולו בלבד, ומלבד קומץ קצינים המשרתים את מפקד הכלא אישית, המשמר והסוהרים אינם בני אדם, אלא טרוגים, הכלאה מתועבת בין טרוגולדיט לטרול ביצות ירוק - יצורים מצחינים, אלימים וטורפניים, בעלי יכולת לירוק חומצה מפיהם התניני, ועצם המראה הירקרק המרופש שלהם יכול לגרום פלצות לכל אדם הגון. מתחת לטרוגים, עומדים "עוזרי משמר", הממונים מקרב האסירים עצמם, בדרך ככל בקרב הותיקים, האלימים והנתעבים ביותר שביניהם. אחד הידועים בשומרים אלו הוא "המלאך הכחול", כפי שהוא מכונה, אדם שהוכנס למגדל בשל אונס ילדים וחניקתם למוות לאחר מעשה, שהסאדיזם המבחיל והמטורף שלו חיבב אותו מאד על הטרוגים ומפקדיהם, ומהלך אימים על האסירים האחרים, המוכנים לעשות הכל בכדי להסתתר מעיניו בעת שהוא משוטט בכלא, ועושה שם ככל העולה על רוחו.

התנאים במגדל: טיב אוכלוסיית הכלא וסוהריו הופך את המקום לגיהינום עלי אדמות, ומספרים כי כל הפשעים שעשו יושביו ובגללו נכלאו במגדל הרפש הינם כעיין וכאפס לנעשה בתוכו - סיפורים על רציחות מזוויעות, קניבליזם, עינויים מסמרי שער, ניסויים בבני אדם, ועוד כהנה וכהנה נפוצים בעיר מדי שנה, אולם לשלטונות הידרוסט הדבר לא איכפת[7] כהוא זה, וגורלם של הכלואים, מרגע שהגיעו לשם, אינו מעניין אותם כקליפת השום.

 

ג) מפקד הכלא, פאתגראם לשון-צפע

מפקד הכלא, מזה יותר ממאתיים שנים, הוא גמד זקן, מגעיל ובעל זיפים מטונפים (במקום זקן), בשם פאתגראם. שם משפחתו נשכח זה מכבר, מאז הוטלה עליו קללה רבת עוצמה ששינתה את צורת לשונו, והפכה אותו ללשון-צפע ארוכה, כחולה ונוטפת ריר, מה שהקנה לו את השם "פאתגראם לשון-צפע". הגמד הזקן והמכוער מרבה להתחנף לראש העיר או לבכירי המדינה, בפעמים הספורות בהם הוא נפגש איתם או שאחד מהם בא לסייר בכלא, כשהוא מכרכר לפניהם בקולו הגבוה, הצרוד והמתחנחן.
בתוך הכלא, התנהגותו של פאתגראם שונה לחלוטין: הוא האדריכל והמנצח על מעללי הטרוגים ומשמר האסירים, והסדיזם האלים שלו עצמו עולה על זה של רובם. הוא נהנה לרסק אסירים לגזרים במכות פטיש מלובן, לטחון אותם בגלגלי שיניים גדולים הנועדים לריסוק סלעים, להשליך אותם לבריכת רעל חומצי או למפלצות אוכלות אדם שהוא מגדל אי-שם במערות, ויש לו, כך אומרים, עשרות סוגים של עינויים ברבאריים, כל אחד גרוע יותר ממשנהו.

 

פאתגראם, מלבד הנאתו הסדיסטית מעינויי תופת, עוסק במיני כשפים אפלים, ותמיד שואף לכח, כח ועוד כח, כשהוא אינו בוחל בשום מקור ממנו יבואו כוחות אלו. באיטיות בוטחת, הוא חישל את כוחו בתוך המגדל במשך שנים, ונעזר ביקר שבאוצרותיו, כדור בדולח שחור מוזר, לפי השמועה, בכדי לרחרח ולצפות במתרחש במימדים האפלים, ולעשות עסקים עם יושביהם.
כמובן, שכל השמועות נדחות בבוז בידי מפקד הכלא ובידי ראש העיר והמנהל ההידרוסטי כרכילות של שיכורים נבערים וגוזמאים, אולם מפיצי השמועות בשלהם.

 

השמועות על לורגו הלוחש: בשנתיים האחרונות, החלו מסתננות שמועות כי בתאוותו הבלתי מרוסנת לכח, נפל פאתגראם בפח. פורטאל אפל שפתח מתחת לכלא למקום מזוויע זה או אחר הביא עימו כח חזק ממנו, שאט-אט כפף את הגמד הרשע לרצונו. עד מהרה, החל שם חדש ומצמרר להנשא באימה בפי בני הרובע: לורגו הלוחש, דמות אגדית שאיש מהכורים אינו יודע בדיוק את מהותה, אולם עצם הזכרת השם מטילה אימת מוות, ומשערים כי מדובר במכשף אפל בעל עוצמה אדירה, הרבה מעל ומעבר לליגה של פאתגראם.

כורים נשבעו כי ראו, בלילה בהיר של ירח מלא, זקן מרושע אוחז מטה שחור, ממריא מעל המגדל כשהוא רוכב על עטלף ענקי שחור כליל המגיע למימדיו של דרקון, ונעלם במהירות אי-שם בתוך השמיים הכהים, מחשיך לרגע אפילו את אור הכוכבים. נער כורים שחזר מהמכרה לביתו בשעת לילה מאוחרת, טען כי ראה את הזקן המפחיד נוהג בכרכרה שחורה מעוטרת בסמל גולגולת, ולצידו אישה פרועה וחיוורת שדם נוטף על שפתיה. הזקן עצר את הכרכרה לידו, ברך אותו ב"לילה נצחי טוב לך, ילדון" והציע לו בוטנים משקית שחורה. הנער ברח בצווחה, וראה בזוית עינו את אחד השיכורים הבהמיים הטפשים של הרובע ניגש לכרכרה ונוהם כי הוא רעב ורוצה בוטנים. בין אם הסיפור נכון או לא, אותו השיכור נעלם מהרובע, עד שנמצאה גופתו המרקיבה בידי הרפתקנים סמוך לשולי היער המבעית, כשחזהו המתולע ופיו פעורים לרווחה, ושתילים וקנוקנות שחורות, מתועבות ובשרניות בוקעים מתוכם, מתנועעים כזרועותיה של מדוזה גדולה ומצחינה.
אחד משיכורי הרובע פרץ למגדל הספיר לילה אחד, צועק וצווח, כשהוא מספר כי ראה את הזקן מטייל על סף העצים, עם נקרוטאור ענקי, כשהוא משליך ל"כלבלב החמוד" הנ"ל מקל עשוי מעצם של אדם, ומורה לו לרוץ ולתפוס אותו. השומרים מיהרו לירות פגזי קטפולטה בוערים לאותו כיוון, אולם לא פגעו בדבר, מלבד ענן של עטלפים שחורים מאוסים שהתעופף על המגדל בציוצים מרושעים, הקיף אותו למשך כמה דקות בתעופה, כשהוא נועץ באנשי המשמר עיניים אדומות וגורם לרבים מהם לרעוד מפחד. כך או כך, דמותו של הזקן המבעית והציני מזרה אימים ומטילה את צילה הכבד על הרובע, ורבים מהכורים נמלטים בפחד או משתטחים על האדמה בכל פעם שהם מדמים לראות צל עובר בטיסה בשמי הליל.

 

 

 

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע


בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

 

 

 

 

 


[1] סוג של גביש בעיר, המשמש כחומר הסקה חזק ויעיל הרבה יותר מעץ, ולאחר שבער, ניתן לשוב ולהכינו לשימוש חוזר בעזרת תהליך מאגי פשוט למדי, שהמגים ההידרוסטים, כמו עמיתיהם באיירנוסט ובארצות אחרות שולטים בו היטב.

[2] גזע נקבי השייך למשפחת הגזעים האילאריים, ובנותיו נראות כיצורים שחלקן התחתון עכביש ענק, וחלקן העליון אשה יפיפיה. ברוב המוחלט של המקרים, הן סוגדות לאל מרושע בשם ג'ארוק ומקריבות לו ילדים של גזעים אחרים. לא ברור מה טיבה של עיר הספיידארקיי דנן, אולם ככל הנראה יחסיה עם בני האדם על פני האדמה היו ידידותיים למדי, ויתכן כי הן לקחו עמדה מדי פעם או שימשו כחיילות שכירות במלחמות האזרחים שהתחוללו בהידרוסט בתקופת הכאוס.

[3] הגנראל שהטבח הנורא שעשה באזרחים באריזהארים כמעט בלא סיבה ב2429- הביא לפריצת המרד הגדול שם בעיצומה של מלחמת טאלורי-הידרוסט. דייסון הועמד למשפט צבאי, הורד לדרגת טוראי ונגזר עליו גזר דין-מוות שהומר לאחר מכן במאסר עולם. הוא נמלט מהכלא זמן קצר לאחר מכן, וכיום הוא משמר ראש המשמר של נאכטמייר שבאיירנוסט, בירתו של הדוכס האפל ארצ'יבאלד פון בלאורטן.

[4] לפי המסופר, שלושה או ארבעה חודשים הספיקו לעץ כזה לגדול משתיל לעץ גדול ומאיים, המסוגל להרוג אדם בקלות רבה בקנוקנות הרעילות שלו וביריקת עסיס רעיל מתוך גזעו.

[5] בהמות אלמתות טורפות אדם, הנראות כשילוב רקוב ושלדי למחצה בין פר לחיית טרף גדולה, בעלות מהירות עצומה, המסוגלות לגרום נזק עצום בטפריהם, קרניהם העצומות ונשיכתם הקטלנית.

[6] שכן מגדל הרפש נועד אך ורק לעברייני מין מתועבים, ולא לשום סוג אסירים אחר.

[7] בדומה למדי ליחסם של שלטונות ז'ראל למגדל "לואי החיוור" המשמש למטרה דומה. הקשר בין שני המגדלים, ככל הנראה, הוא רב יותר מאשר רוב האנשים משערים.