סר סרווין וארינקאלד
|
|
|
גזע: אדם (נולד מנישואין בין אדם לאמזונת אש).
מקצוע: Flame
Warrior
גיל: 29
גובה:
1.8 מ'
צבע שער: זהוב-כהה
צבע עיניים: כחול-ירקרק
מראה חיצוני והופעה: סרווין הוא גבר גבוה ורזה, שניחן בתווי הפנים
אופיינים לבית הרוזנים וארינקאלד (ומזכירים במידה רבה הן את אביו, והן את הרוזן
הנוכחי, קלארנס ה-IV).
זאת, לצד כמה מאפיינים בולטים שירש מאימו, אמזונת האש נארהייניס.
תוי פניו של סרווין מעודנים, ובדרך-כלל מגולחים למשעי;
הוא ניחן במצח גבוה, שפתיים דקות, אף ישר, וגבות מסוגננות היטב. גון עיניו של
סרווין הוא כחול-ירקרק בוהק, ירושה ברורה מאימו (ושונה לחלוטין מהאפור החיוור של
בני וארינקאלד). שערו זהוב-כהה, גלי[1]
וארוך; כאשר הוא בתפקיד או בארועים המחייבים זאת, הוא קושר אותו מאחורי העורף, לפי
האופנה של אריסטוקרטים הידרוסטים.
גון עורו של סרווין מעט שזוף יחסית לחיוורון השיש של
בית וארינקלאד - בין אם בשל ירושה מאימו, או בשל השנים הרבות של שירות בצי והפלגה
בימים החמים של דרום הסיל'נאראלד.
סרווין, בדומה לרוזן קלארנס ובניגוד לשני בניו של
האחרון, ניחן בכשרון תאטרלי מסויים, ויודע לשלוט היטב בהבעות הפנים שלו; מארשת של
פני-פוקר ואדישות מעושה שמסתירה עניין זהיר מאחוריה, ועד משחק מלוטש של אבירות
רומנטית, טבולה בשמץ ציניות מסוכנת. עם זאת, מדי פעם (ובמיוחד כאשר הוא שוגה בהתקף
פזיזות או מקפיד פחות), הוא עשוי להעלות על פניו חיוך עקום, שנראה לעיתים חצי
מטורף. במצב כזה, הוא מסוכן במיוחד (לא פעם, גם לעצמו).
סרווין, באופן טבעי, הוא גנדרן למדי - או ליתר דיוק,
אוהב למשוך תשומת לב ולהתבדל מאחרים; בארועים חברתיים, הוא מחבב מאד גוונים של
ארגמן ואודם-דם, משולבים בעיטורים זהובים עדינים. גם כאשר הוא נאלץ לעטות מדים
(בזמנו של הצי של הוד-מלכותו, וכיום הגלימות הלבנות והשיריון האפור של מסדר
סנט-קודור), הוא ינסה לשלב לפחות פיסה או רמז לגוונים החביבים עליו - בשולי
הגלימה, חפתים וכל אפשרות אחרת שקיימת באותו מצב - מצעיף ועד אבזם חגורה מעוצב
בדמות דרקון אדום יורק אש (פריט לבוש אהוב במיוחד: יש לסרווין כמה דרקונים אדומים
כאלו, בצורת אבזמים, סיכות דש ומדליונים, והוא מעולם לא התעייף מלאסוף חדשים -
פריט קסום, אם ימצא, יתקבל בברכה מיוחדת).
סרווין עונד כמעט תמיד את הטבעת שקיבל כאשר הגיע לפרקו,
ואשר (לפי מה ששמע מאימו) הוכנה בשבילו מהיום בו נולד[2]:
מדובר בטבעת פלטינה מקושטת בגילוף מעשה אומן באבני ירקן ויהלום: ורד האש הלבן של
נימלאנטיר כרוך מסביב לדרקון העורב הירוק של בית וארינקאלד.
תולדות חיים: סרווין נולד בשנת 2411 לסה"ה, צאצא יחיד
לנישואיו השניים של אביו, אדמריאל קנט וארינקאלד הידוע לתהילה לאמזונת אש מפורסמת
בשם נארהייניס. נארהייניס, שחייתה בגלות ההידרוסטית מאז תחילת המאה, הינה אחד
השרידים לאצולת נימלאנטיר שנחרבה, וככל הנראה השריד האחרון משבעת ה-Field Captains של המלכה אקטוריה
אר-נארסילור[3].
דרכיה של נארהייניס נפרדו מאלו של שארית הפלטה מבנות-עמה, בעיקר משום שבניגוד להן,
השתכנעה ש"השרביט וההכרעה" עברו אל בני האדם בכלל, ואל הממלכה
ההידרוסטית בפרט, ולא ניתן להשיג דבר באמצעות הדרכים העתיקות של ה-Fireklans. מבחינת מרבית בנות עמה,
שהפכו פרועות ועויינות ככל שחלפו השנים, ביזתה נארהייניס את עצמה באורח בלתי-הפיך,
כאשר הפכה לרעייתו של בן-אנוש[4]
ונתנה לו "בעלות על הגוף שהעניקה לה האלה[5]".
כך או כך, נישואיו השניים של אדמיראל קנט לא היו
מאושרים, וארכו חמש שנים בלבד, עד מותו של האדמיראל הזקן. אומרים כי נארהייניס,
שציפתה לנישואין עם גיבור מלחמה, מצאה עצמה מטפלת באדם חלוש, דכאוני וזקן, שהמחלה
והזקנה, ולבסוף אולי גם תשישות הנפש, אכלו והכריעו אותו במהירות מפחידה. אומרים
עליה, כי הדבר גרם לה לזעם וגועל, אולם היא נותרה לצידו הן בשל כבוד עצמי ותחושת
חובה, והן בשל נסיונה (שכשל) למנוע את העברת תואר הרוזן לקלארנס המסתורי, שהופיע
בהיידרקרון באותן שנים[6].
משערים, כי נארהייניס רצתה שהירושה תועבר לבנה סרווין, שהיה צאצאו החי היחיד של
אדמיראל קנט (מלבד בתו מנישואיו הראשונים, מירנדה, שהיא חולת רוח חשוכת מרפא. מאז
שחר ילדותו, זוכר סרווין את הצרחות והקריאות המוזרות שלה מתוך החדר הנעול במפלס
התחתון, שם נכלאה[7]),
וככל הנראה יאפשר לה לשלוט בנכסי המשפחה לשנים ארוכות, עד שיגיע סרווין לפרקו.
נארהייניס, מצידה, הכחישה בבוז את הפרשנות הזו; עצם הישיבה בחוסר מעש בטירה
אנושית, כאשר אויבי ורוצחי עמה מתעצמים, יסרה אותה, והיא חיכתה בקוצר רוח לשעה בה
תוכל לחזור לצורת חיים אהובה ומתאימה לה יותר.
כך או כך, אביו של סרווין נפטר בהיותו בן ארבע בלבד,
וחודשים ספורים לאחר מכן נטשה הליידי נארהייניס את טירת וארינקאלד ואת בנה הפעוט,
שנמסרו שניהם לרוזן החדש, המכשף השקט והמסתורי שנודע מעתה בשם קלארנס הרביעי לבית
וארינקאלד. הגרסה הרשמית היתה, כי מאחר ונארהייניס עקרה למחוז הביצות המסוכן
סאות'וואש (שם לקחה תפקיד מפתח בהגנתו מפני שבטי הסארהול צמאי הדם), הרי שלקיחת
ילד קטן מעיר הבירה למחוז מוכה הקדחת והמלחמה היתה מעשה טירוף. השמועות סיפרו, כי
גורמי השלטון ההידרוסטים וחצר המלך, שעשו הרבה בכדי להכשיל את שאיפותיה להשתלט על
בית וארינקאלד, רצו כי בנה ישאר ויגדל כוארינקאלד, בידיים "מהוגנות ואציליות
של בני אנוש", מאשר שיסחב עם בת ל... גזע אחר, שכוונותיה ויציבותה מפוקפקות
למדי.
התוצאה היתה, כי סרווין, עוד בטרם מלאו לו חמש שנים,
נותר בלא אם ואב, תחת חסותו של רוזן מכשף שקוע במחקרים ובעיסוקים אפלוליים, אדם
שקט וקריר שמעולם לא טרח להסב תשומת לב רבה מדי לילדים, אפילו לשני ילדיו שלו.
סרווין גדל בטירת Ravenhigh עד
לגיל 14, ביחד עם שני בניו של הרוזן קלארנס: הבן הבכור הנרי, המבוגר ממנו ב-5
שנים, והבן הצעיר ג'ירמי, הצעיר מסרווין בשנה אחת. במהלך ילדותו, היה סרווין כרוך
במידה רבה אחרי הנרי האמיץ והדומיננטי, שנחשב כבר אז לעילוי כלוחם, בעל השכלה רחבה
שהכל צפו לו עתיד מזהיר. סרווין העריץ את דמותו של האביר הצעיר, והנרי השיב לו
ביחס חיבה של אח גדול (דבר שהלך והתחזק ככל שאחיו הטבעי, ג'ירמי, התגלה כילד עדין
ומפונק, שלחימת חרבות וחלומות על אבירות וקצונת הוד-מלכותו היו ממנו והלאה). את
האימונים הראשונים בנשק, לצד הרצאות על מידות אביריות, אצולה וכבוד, קיבל סרווין
מהנרי, וחלם להיות כמותו.
בגיל 14, זמן קצר לאחר ששירותו הצבאי של הנרי הוציא אותו
כליל מעיר הבירה, שלח הרוזן קלארנס את סרווין הצעיר לפנימיה יוקרתית לבנים בשם
"מגדל וייטהולד[8]";
למרות כי באופן רשמי, היה סרווין תלמיד של המוסד היוקרתי במשך ארבע שנים, עד סמוך
ליום הולדתו ה-18 (ונחשב כבוגר המגדל לכל דבר ועניין), הרי שבפועל שהה שם פחות או
יותר שלוש שנים בלבד, ואילו את מרבית השנה הרביעית בילה למעשה בהכשרה של הצי
המלכותי (ראה בהמשך).
התקופה בה שהה סרווין במוסד היוקרתי (2424-2427), היתה
תקופה סוערת ורבת תהפוכות מבית ומחוץ; שנים אלו היו השנים של ערב מלחמת
ארבע-השנים, בהם הלכו והורעו היחסים בין הידרוסט לבת בריתה לשעבר, פאנולדריס,
וקואליציה הרקאלית-הורליאנית (כולל כמה וכמה מנסיכי גאלנמאייר) התגבשה כנגד
הוד-מלכותו, על רקע תסיסה ומהומות הולכות וגדלות במושבות. מבחינה פנימית, היו אלו
שנים של שינויים ומהומות, של התנגשות בין אצולה ותיקה לאצולת הממון החדשה, ברקע של
משבר כלכלי ואגררי, שהביא המוני איכרים מרוששים לנדוד ולגדוש את פרברי היידרקרון.
במרוצת שנותיו במגדל וייטהולד, היה סרווין עד לרבות
מההתרחשויות, כפי שהשתקפו היטב במוסד עצמו - בעיקר בכל המדובר על מאבק בתוך
האצולה; באותן שנים, הספיק להתוודע פחות או יותר לכמה וכמה דמויות שיהפכו לדמויות
מפתח בקרב הדור הצעיר של הידרוסט (לטוב או לרע), אשר ישבו לצידו על ספסל הלימודים:
בין היתר, פיליפ דה-הורנל (פלוקי) הידוע לשמצה, שיהפוך לכוכב העולה של הרדיקלים,
ועתיד לשלוח את ידו אל תוך משפחת וארינקאלד; בניהם של לורד ברטהולד והדוכס
ווסטמורשילד, רוג'ר וג'ון סימקין (שני בניו של הרברט סימקין הידוע לשמצה), אחד
מבניו של ויליאם פירסטון (ביל הזקן) הידוע לשמצה לא פחות ממחוז פארנס, ועוד רבים
אחרים. סרווין השתייך, פחות או יותר, לקבוצת בני הבתים העתיקים, והספיק לחוות על
בשרו את התסכולים, אובדן הכבוד וקרב המאסף מול בני הסוחרים והמתעשרים החדשים
למיניהם ש"כבשו את האצולה בצלצול מטבעות זהב". התלמידים מהבתים העתיקים
אהבו ללעוג ליריביהם ולהציג אותם כנובורישים וכרוכלים שעלו לגדולה בדרכים
מפוקפקות, אבל מעולם לא הצליחו להתעלות עליהם באורח מובהק.
סרווין, גם בתוך קבוצת בני האצילים העתיקים, נחשב לדמות
יחודית, או ל"עוף מוזר": מסרב לקבל מרות רבה מדי מצד היותר מיוחסים
בחבורה, מצטיין בשיעורי לחימה, ושילוב מוזר בין פזיזות מסוכנת ומשיכה לצרות (כולל
דרישה כרונית לתשומת לב), יהירות צינית מטובלת בטוב-טעם זחוח, והתנהגות שניתן היה
לכנותה לעיתים "לא יציבה לחלוטין" עם חיוך חצי-מטורף בעיניים. למרות
היותו שייך לקבוצת בני-האצולה הותיקים, כמעט ולא היו לו חברים באמת ובתמים. חברו
היחיד מקרב התלמידים היה נער בשם יוריק, נצר לענף צדדי של שושלת וייטדון[9],
יוריק היה נער מגודל, שנראה לרבים דומה לסוג של דוב אדמוני ופרוע שיער; מעבר
ללימודי לוחמה ומעט עניינים אחרים, מעולם לא הסתדר עם מרבית חומר הלימוד, היה שקט
ומגמגם (מלבד כאשר נכנס להתקף זעם), וזכה לקיתונות לעג, במיוחד מבניו של סימקין.
הקשר בין סרווין ליוריק החל, כאשר סרווין נודב (כאחד העונשים על הפרת משמעת) לסייע
ל"דוב האדום" בלימודים, דבר שהמורה הצהיר כי הוא "קשה מספיק כדי
לגזול את כל זמנו של הפרחח הצעיר". יוריק הצליח לרכוש חיבה בליבו של סרווין,
דווקא בגלל חוסר התחכום, והעובדה שקיבל מהר מאד את סרווין בתור מנהיג לא רשמי (מה
שהקנה לסרווין שותף חשוב ומועיל בקטטות). דרכיהם של השניים נפרדו כאשר סרווין עבר
לשירות בצי, ואילו יוריק חזר להרי הצפון המושלגים של הידרוסט.
שתי דמויות אחרות, שהשפיעו על סרווין באותן ימים היו נשים; האחת, נטלי הנדל (כנראה
קיידרהרצית מגאנלמאייר או נולנדשטאל במוצאה), היתה מורה צעירה לשפה הקיידרהרצית
ולשפת אמזונות האש, שפיתחה עם סרווין קשר עמוק של ידידות, שגרם לו לבלות זמן לא
מועט במחיצתה; מנטלי, שרק שנים מאוחר הסתבר לסרווין שקריירת ההוראה הקצרה שלה היתה
מסווה למהותה האמיתית - כוהנת של האל רונובסק[10].
סרווין נמשך הן לחזותה הנאה ומשדרת הכוח, והן לתיעוב הלעגני שרכשה כלפי המתעשרים
החדשים. מסתבר, שבמרוצת השיחות הרבות שניהלו, העבירה נטלי בהדרגתיות חלק מתורת האל
שלה לסרווין - שאמנם נותר אריסטורקט יהיר למדי, אבל שמע בפעם הראשונה על המוני
האיכרים שנושלו מאדמותיהם, ושאר הנדכאים שהתהפוכות בהידרוסט קרעה לגזרים את העולם
בו חיו, והפכה אותם להמון רדוף מחסור ומרירות המצטופף ברבעי "הטבעת
האפורה" של היידרקרון. סרווין, כדרכו, פירש זאת כמעשה נבלה נוסף של המתעשרים
החדשים - בניגוד לאצולה הותיקה, אשר דברים כאלו "לא קרו ולא יכלו לקרות"
בעת שמשלה בכיפה. סרווין, מצידו, נהנה להראות יחודי בשל מערכת היחסים המוזרה עם
נטלי הנדל, ושידר רמזים דקים (חרף העובדה כי מעולם לא אמר במפורש) כי הצליח
"להשכיב" אותה. כבר בגיל צעיר, חיבב סרווין כיבושים מסוג זה, ולא פחות -
התרברבות בהם, אף כי במקרה זה, כאמור, הסתפק ברמיזות דו-משמעיות. שנים רבות לאחר
מכן, גילה סרווין את האמת לגבי נטלי הנדל, כמו גם את סופה המשוער - ביחד עם כוהנים
אחרים של רונובסק, השתתפה בסיוע למרד הפועלים הגדול שפרץ בשנת 2435 ברובע האקלי,
וככל הנראה מצאה את מותה בעת דיכויו העקוב מדם של המרד בידי כוחותיו של
הוד-מלכותו. סרווין מעולם לא מצא את קברה, אבל הצליח לשחד איש משמר שיכור ולקנות
ממנו את שרידיה השבורים של הקרן האדומה של נטלי, אותם הוא שומר אצלו עד היום בתור
מזכרת; איש המשמר, שהתפאר בחלקו בטבח ברובע האקלי, נמצא מת ימים אחדים לאחר מכן;
הסיבה הרשמית למותו היא חנק בעת זלילה ושתיה לשוכרה.
הדמות השלישית המקורבת לסרווין היתה תלמידה באחוזת
היובורן, בשם לורן מק'היסט - השניים נפגשו באחד הארועים החברתיים המשותפים לשני
המוסדות בהם למדו, וקווי הדמיון המשותפים לשניהם קירבו אותם במהירות האחד לשני.
נקודת הדמיון המרכזית ביניהם, היתה כי גם אמה של לורן לא היתה בת-אדם; במקרה שלה,
מדובר בדארקירי מהצפון, שניהלה רומאן עם אציל צפוני שלקח אותה בשבי. לורן גם חלקה
עם סרווין מידה של הומור סרקסטי מתובל ביהירות עדינה, ואהבה לחרבות ולקרב שירשה
מאימה הפרועה (שנטשה אותה בלא רגש מיותר לאחר שהצליחה להשתחרר מהשבי). המלעיזים
העירו, כי סרווין נמשך אליה גם משום שהיא דומה לאימו - הערה שיכולה היתה להביא את
סרווין להלך רוח מסוכן מאד.
סרווין חש משיכה עזה אל לורן, ועד מהרה הספיק לפצוע קשה נער אחר ב"דו-קרב
ידידותי" על ליבה. בגיל 16, כבר נחשבו השניים ל"זוג", פחות או
יותר, חרף אי-שביעות רצונו של הרוזן וארינקאלד, שרצה כי סרווין יזכה לשידוך מכובד
יותר; בשל רמז ממנו, הקפידו מנהלי שני המוסדות למנוע מהשניים להפגש. השניים עקפו
זאת פעם אחר פעם, נפגשים בפונדקים ומקומות שונים, ולא פעם מתכננים ביחד גם כמה
וכמה תרגילים אכזריים כנגד יריבים כאלו ואחרים. סמוך לאמצע שנת-לימודיו השלישית,
הופרדו סוף-סוף השניים באופן שנראה סופי: סגנית המנהלת של אחוזת היובורן (המנהלת
כיום), מיס בסטי ויינדסטוק, מצאה סוף-סוף את העילה והדרך לסלק את לורן
"הפרחחית עם הדם של המפלצת המכונפת" מאחוזת היובורן; יעברו מספר שנים,
עד שסרווין ישוב ויפגוש את לורן, בנסיבות טראגיות למדי.
סרווין - פגוע, בודד ומושא ללעג של יריביו, חיפש נקמה;
ובסופו של דבר מצא אותה - במהלך אחת המסיבות המשותפות והמפוארות, הצליח
"לרכוש"בדברי חלקות את חיבתה של בתה של אליזבת וויינדסטוק הצעירה, בתה
של מיס ויינדסטוק, שככל הנראה חשה במשיכה לנערים "פראיים ומסוכנים",
ובסופו של דבר הצליח לגרום לה להתגנב איתו מהארוע, ולשתות כמעט עד אובדן חושים.
השלב הבא, היה כאשר מיס ויינדסטוק מצאה את ביתה, ערומה כביום היוולדה ועם חיוך
מטופש נסוך על פניה, ב"חדר שמירת המוסר" של אחוזת היובורן, ממלמת משהו
על "נישואין נועזים ופרועים" ועוד מיני שטויות שגרמו לגופה הגדול של
סגנית המנהלת, כדברי מישהו שראה אותה באותו לילה "לבעבע כמו פודינג אוכמניות
לוהט". סרווין ניסה לחמוק, וחרף הגילוי המוקדם מדי של התרגיל, כמעט והצליח.
בסופו של דבר, נתפס בידי אחד משומרי האחוזה, קיידרהרצי בשם האר זאקס (שזכה שנה
לאחר מכן, ואולי גם בגלל אותו ערב, למשרת רב-השרתים), שהשתמש בכלב גישוש איימתני
בכדי להתחקות אחרי עקבות הפרחח הצעיר וללכוד אותו.
לאחר האירוע הזה, דרשה מיס וויינדסטוק מידידה, מנהל
"מגדל וויטהולד", להעניש בחומרה את הפוחח הצעיר והפרוע, ולסלק אותו
מהלימודים; הרוזן וארינקאלד, חרף הסכמתו כי סרווין צריך ללמוד לקח, הפעיל השפעה
בכדי להשאירו בפנימיה. בסופו של דבר, התקבלה פשרה: סרווין, לאחר שהוענש והולקה,
נותר תלמיד בפנימיה באורח רשמי, אולם למעשה, נמסר לחסותו של אדמיראל סטילראו, מפקד
הצי בעיר הבירה שנחשב לתלמידו ולאחד מידידיו הקרובים של אביו המנוח של סרווין.
סטילראו, שהבהיר לסרווין כי הפעם הוא נמצא במקום בו "לא תסבל התנהגות
ילדותית", החל מכשיר אותו לתפקיד של קצין-ים (מסלול קידום לא נדיר במיוחד
עבור בני משפחות אצולה בהידרוסט), וניסה לשכנע אותו ללכת בעקבות אביו - לא בקריירה
שלו כרוזן דווקא, אלא "בזו ההרואית והחשובה לאין-ערוך, של שירות
הוד-מלכותו". סטילראו סבר, כי לסרווין יתכן עתיד מזהיר בצי, אם רק ידע למשול
במזגו "הצעיר והסוער".
הכשרתו של סרווין היתה קצרה יחסית, לא רק בגלל
"כשרונו המולד, מורשת מאביו המהולל", אלא משום שבאותה עת פרצה מלחמת
ארבע השנים - כאשר בשלביה הראשונים נחלה הידרוסט מספר תבוסות בים וביבשה, ונזקקה
נואשות לצוותי ים וקציני ים להחליף את הנופלים והשבויים.
הפלגתו הראשונה של סרווין, בתפקיד ליוטננט וחובל שני
(2430), הובילה אותו לקרבות הקשים שניהלו ההידרוסטים בחופי גאלנמאייר, בעיקר אל
מול הצי של הרוזנים מבית פון לידרהאוזן ובאלזבורג; סרווין נטל תפקיד בקרבות אליהם
נקלעה הספינה שלו, והשתתף בפשיטה העקובה מדם של הצי ההידרוסטי על רוטמייר, במהלכה
נשרף חלק גדול מעיר ונהרגו כחמישית מתושביה, תוך שהפושטים עורכים ביזה רבתי
ונסוגים אל הים.
לאחר הפשיטה האכזרית והעקובה מדם, קודם סרווין לתפקיד
של חובל ראשון; הספינה עליה שירת כעת, Scorpion Lady, השתתפה בהובלת הגייסות ובחיפוי על אחת הפשיטות הגדולות
ביותר שהגו מפקדי הצי ההידרוסטי: נסיון להנחית צבא בצפון פאנולדריס, ממש בעורפו של
"המלך הירוק"; ערב המבצע הגדול, גילה סרווין את אהובתו משכבר הימים,
לורן, ששימשה כקצינה באחד הרג'ימנטים שהתעתעדו להוביל את הפשיטה. הפגישה המחודשת
היתה מרגשת מאד, מלבד תלונותיו הזועמות של קברניט הספינה על "קולות מרגיזים
של יצורים שמתגלגלים בין השקים בתוך הספינה שלי".
אולם, הפגישה המחודשת היתה קצרת ימים, והסתיימה באורח טראגי; הנחיתה בעמק פיינאריס
הפכה עד מהרה לאסון, ולתבוסה הקשה והמשפילה ביותר שנחל צבא הוד-מלכותו במהלך מלחמת
ארבע השנים. האבירים הירוקים של פאנולדריס עמדו על המשמר, קידמו את הנחיתה בהתקפה
משולבת מהים ומהיבשה; בסיומו של שבוע קרבות עקוב מדם, הושמדו שליש מהספינות
ההידרוסטיות וארבע-חמישיות מחיל המשלוח; סרווין השתולל, והיה עיוור להכל מלבד רצון
למצוא את לורן ולחלץ אותה, עד כדי כך שהקברניט איים לשים אותו באזיקים. כך או כך,
לורן נמנתה על המתים הרבים מספור בנחיתת הנפל. סרווין זוכר עדיין, כמו מתוך חלום
בלהות מעורפל, את הרגע בו ראה את גופתה: האבירים הירוקים התירו, באצילותם, לספינות
הידרוסטיות לשוב, תחת דגל לבן, בכדי לזהות ולערוך קבורה חפוזה לאלפי ההרוגים.
סרווין נפגע, קשה יותר משיכול היה לשער; במשך חודשים,
סיפרו עליו כי התנהג כמו מטורף, צמא לקטל ולדם. במהלך התקופה הזו, השתתף לפחות
בפשיטה אכזרית אחת על כפרים הורליאנים, אותה הוא זוכר במעורפל בלבד, ומעדיף לשכוח.
מאוחר יותר, טען כי אנשיו הסתפקו בביזה והרג של אנשים חמושים (כולל כנראה אלו
שניסו להכנע), ואילו את הטבח המזעזע ביצע צוות של ספינה אחרת - גרסה בה הוא דבק
ובה הוא מאמין בעצמו עד היום. אין לו ספק, כי ביצע "כמה מעשים שאין להתגאות
בהם", אבל מעולם, מעולם לא היה מוכן להשתתף בטבח מכוון של נשים וילדים חסרי
אונים.
מאוחר יותר, הדגיש סרווין כי מבצעי הטבח, באו מספינה
עליה פיקד לא אחר מקפטן ג'יימס וילר, שעתיד להיות מפקדו ויריבו המר בשנים שלאחר
מכן. סרווין שימש בעוד מספר תפקידים, אולם חודשים מספר לאחר מכן, בשנת 2432, הוחזר
לאי ההידרוסטי לחופשה ארוכה באחוזת וארינקאלד, שם התוודע לראשונה ונטל חלק במאבקים
בין תושבי הרובע לבין הרדיקלים. לאחר מכן, ולאחר רינונים כאלו ואחרים (כולל על בת
של אחד הקצבים שנכנסה להריון מסתורי, אליו הכחיש סרווין כל קשר), וגם לאחר מפגש
בלתי נשכח (במהלך נשף פומבי) עם מיס אליזבת ווינדסטוק ובעלה הטרי, סוחר עשיר ועב
בשר בשם פראנסיס אשבי, החליטו הרוזן קלארנס ואדמיראל סטילראו להחזיר את הפוחח
הצעיר לים, מוקדם ככל האפשר. המפגש בינו לבין אליזבת, ליד שולחן עמוס גביעי פונץ'
משובח, הפך נושא לבדיחות במשך חודשים ארוכים. בין היתר, סופר כי סרווין התייחס
בהתעלמות משועשעת לצניפותיו של אשבי ("איך העזת להראות כאן את פרצופך, פרחח
ארור!") ולאיומיו של הלה, עד שפני הינשוף המדושנות של הסוחר סמקו כמו עגבניה.
לעומת זאת, נטל סרווין את ידה של ליידי אליזבת ונישק אותה באבירות, כשהוא מחייך ומעיר
(בין היתר) כי היא בוודאי אם מצויינת ל... פילונים (סליחה, ילדים) שהיא מביאה
לבעלה יפה-התואר, ותמה האם היא מחכנת אותם בחדר-שמירת המוסר. אשבי, כך מספרים,
כמעט ונחנק, והיה קרוב מאד להתקף לב בסיומה של אותה שיחה בלתי-נשכחת, הגם שסרווין
לא הרים את קולו או איים ולו פעם אחת.
כאשר שב לשירות פעיל (ראשית 2433), תחילה כליוטננט
וסוחר ראשון, ולאחר מכן בתור קברניט, הוצב סרווין בחזית שונה לחלוטין - אסקדרון
המשמר של עיר הנמל פורט ג'יידבל, עיר הפנינים העשירה המהווה את המפתח למיצרים
הדרומיים, ונשלטת תחת שלטונו התקיף של המושל האימפריאליסט והעשיר כקורח סר פטריק
ראדהורן. העולם אליו נחשף לא היה רווי בקרבות ים גדולים, אבל אכזרי לא פחות. בים
הדרומי, נאבקו סוחרים הידורסטים וקיידרהרצים על חומרי גלם וניצול הילידים
המקומיים, תוך שימוש שגרתי בשיטות מפוקפקות, כאשר הממשל ההידרוסטי מעלים עין, ולא פעם
שותף לרווחים שהופקו בדרכים הללו. ספינות הקרב החזיקו ב"רשיונות תקיפה"
כנגד יריבי הוד-מלכותו, שאפשרות לרווחים אישיים גדולים לצידם; המרחק בין קציני צי,
מבריחים ושודדי ים היה מטושטש מאד באותם מחוזות דרומיים, קל וחומר בשנים בהם
השלטון ההידרוסטי המרכזי היה מרוכז עדיין בסיום המלחמה, ולאחר מכן ביצוב המחוזות
הכבושים כמושבות חדשות - כך שהפיקוח מפורט ג'יידבל ודרומה היה רופף מאד, בלשון
המעטה.
לזכותו של סר סרווין וארינקאלד יאמר, כי היה רחוק מאד
מלהמנות על הגרועים והאכזריים בקצינים ההידרוסטים באותם מחוזות, ובדרך-כלל, נחשב
לאבירי הרבה יותר מרובם (מה גם
שבאיזור זה, היו רבים מהקצינים אנשים שצמחו מהתחתית, ולעיתים אף אנשים שהתגלגלו
לצי ההידרוסטי לאחר שירות בספינות של מבריחים או סוחרי עבדים), כאשר מירב האבירות
והנימוסין (יהירים ולגלגניים ככל שיהיו) שמורים בדרך-כלל לבנות המין היפה. חרף
זאת, הספיק סרווין להשתתף בלא מעט פשיטות ושלח ידו בקרבות ומעשי אכזריות פה ושם.
אלא שמשלהי שנת 2435 ואילך, חרף העובדה שהפך קברניט
וצבר מעט רכוש (ליתר דיוק-שלל) משל עצמו, החל מצבו מורע; בינו לבין המושל ראדהורן,
אליו הספיק להתוודע לא פעם, שרר תיעוב הדדי. המושל תיעב את היהירות והיומרנות של
סרווין, ואת העובדה כי מהרגע הראשון, נראה סרווין כמזלזל במרותו; סרווין מצידו בז
למושל ותיעב אותו בעיקר בשל הצביעות הזועקת לשמיים של סר ראדהורן רך הדיבור
והמוסרי מאין-כמוהו, שחלש על נתחים רבים משוק הפנינים (וכנראה גם הברחות הפנינים),
גבה דמי חסות מסוחרי עבדים שאותם אמור היה לרדוף ולתלות, וכיוצא באלו. בשלהי שנת
2435, הועבר יריב ותיק של סרווין לתפקיד מפקד האסקדרון: ג'יימס וילר, שזכה בינתיים
למינוי הנחשק של תת-אדמיראל.
וילר, כמו רבים מהקצינים באיזור זה, היה אדם שעלה מהתחתית
(או לפי גישתו של סרווין, מהצואנים בביוב, למרות שהפרידה מאמא'לה היתה קשה
בעבורו); וילר היה מפקד יעיל ואכזרי, שהובא בכדי "לעשות סדר" בצי באיזור
פורט ג'יידבל - אדם גס, קר-רוח ושקול, שהכניס לפקודות היום שלו את האמירות
הגזעניות ביותר כנגד הילידים המקומיים, למרות שבינו לבינו, קיבל אותן בגיחוך -
אולם הדבר היה רווחי, וג'יימס וילר מעולם לא סירב לרווחים. עד מהרה, הפך לידיד
אישי של המושל ראדהורן, וכלפי מפקדת הצי בהידרוסט, יכול היה לדווח בסיפוק, כי
הצליח בתפקידו: מקרי הפרות המשמעת, וכן כמות סוחרי העבדים, המבריחים ושודדי הים
ירדה פלאים; בפועל, היה וילר פועל בשיטות שונות במקצת: כורת ברית ונוטל תחת חסותו
חלק מאותם מבריחים וסוחרי עבדים, גובה מהם מעשר שמן, ומשתמש בעזרתם בכדי לחסל את
האחרים ולהוריד את כמות "הצרות והבעיות המאיימות על שלום הוד-מלכותו"
בימי הדרום.
סרווין, שעדיין האמין בכל ליבו כי וילר אחראי גם למעשה
הטבח בהרקאליה, תיעב את וילר מהרגע הראשון: מבחינתו, המדובר בצואן שטיפס מהביוב,
בהמה גסה שלמדה בקושי קרוא וכתוב, שמעז לזלזל בקצינים כמותו ולהתערב בענייניהם -
לא לשם שמירה אמיתית על טוהר המידות (את זה היה סרווין יכול להבין, איכשהו), אלא
לשם הכפפת הפושעים, שודדי הים "ושאר החלאות" לכיסיו המתמלאים והולכים.
סרווין לא היה יכול לסבול את הלעג לו זכה, את הפקודות הקנטרניות, ואת ההוראות
להמנע מסיורים במקומות בהם ידע כי מסתתרים אנשים ש"סימן לעצמו" כי הוא
רוצה להאכיל בהם את הדגים. כאשר התמרד, באו משימות עונשין או השפלות פומביות; כמו
כן, פרוצה מסויימת מאחד מבתי הבושת היוקרתיים של פורט-ג'יידבל, שעימה היה סרווין
"מיודד", מצאה את מותה ב"תאונה מצערת". פעם נוספת, היה סרווין
מוכן להשבע שידו של וילר עמדה מאחורי אותה כרכרה צבאית שאיבדה את השליטה בסוסים
ורמסה אותה למוות.
הפיצוץ הסופי הגיע באביב של שנת 2438, חודשים ספורים
לאחר אותה תאונת כרכרה; סרווין, שגילה על עסקה גדולה של הברחת יהלומים שוילר
וראדהורן עמדו להרוויח ממנה סכום ניכר, העמיד פנים כי לא קיבל את הפקודות הנכונות,
והוביל פשיטה מבריקה על המבריחים, שלכד את מרבית השלל ושלח את היתר (ביחד עם כמה
מידידיו הלא רשמיים של וילר) למשכנם החדש בין האלמוגים. כמה מאותם ידידים,אגב,
נשלחו אל האלמוגים כאשר שרשאות כבדות כרוכות סביב רגליהם. במשפט שנערך לאחר מכן,
טען סרווין כי הפעיל את סמכותו, כקברניט הידרוסטי, לשפוט במשפט בזק צבאי שודדי-ים
שנתפסו "על חם".
וילר רתח מזעם, והחליט לטפל בקברניט הסורר אחת ולתמיד,
או כפי שאמר לו בשיחה "לא רשמית" - לשלוח אותו לגהינום עם חבל לצווארו.
סרווין נאסר, והואשם במגוון האשמות - רצח, ביזה, הפרת פקודות מכוונת, וגם במסמכים
ש"התגלו" שהאשימו אותו בבגידה ובריגול לטובת הרודנות הקיידרהרצית; לפי
המסמכים, נפל סרווין בקסמה של סוכנת קיידרהרצית יפיפיה (שמשום מה, לא נתגלתה מעולם
ולפי הגרסה במשפט, נעלמה בחזרה לקיידרהרץ), והעביר לה מידע סודי על הצי של
הוד-מלכותו. התוכנית המקורית של וילר וראדהורן היתה לערוך משפט מהיר
בפורט-ג'יידבל, שתוצאתו ידועה מראש. אולם, יד מסתורית סיכלה את התוכנית, והמשפט
הועבר במהירות לעיר הבירה, כשהוא נערך בקיץ 2438; וילר עמד על ההאשמות, תוך שהוא
עושה עניין גדול בבית המשפט הצבאי מעריקתו של הנרי וארינקאלד המפורסם, שנידון
בינתיים למוות שלא בפניו; וילר רמז, כי הוארינקאלדים סובלים מטירוף משפחתי, והם
כולם גזע בוגדים שאסור לסמוך עליו.
בסופו של דבר, ולאחר ויכוח ארוך, זוכה סרווין ממרבית ההאשמות: נמצא, כי המסמכים
המעידים על בגידה מפוקפקים, וכי בכל הנוגע להמתת המבריחים והחרמת שללם, פעל סרווין
כדין; עם זאת, נמצא אשם בהפרה מכוונת של פקודה, והשופטים נחלקו בדבר העונש. בסופו
של דבר, נערכה ככל הנראה עסקה מסתורית בין אדמיראל סטילראו, הרוזן קלארנס ומסדר
האבירים של סנט-קודור. במקום לזכות למאסר ארוך או להדחה בקלון, נעשה "הליך
העברה מיוחד", במסגרתו הועבר סרווין מהצי אל מסדר האבירים העתיק של הידרוסט,
תוך הבהרה, ששירותו ימשך לפחות עשר שנים, ואסור לו באיסור חמור לנטוש את המסדר
(מנגד, כפי שגילה סרווין, הסכים המסדר להחזיק בו בתור אביר, תוך עקיפת סעיפים
נכבדים מהתקנון העתיק ובהברה כי הוא לא יסולק משם משום סיבה שהיא, אלא אם
"יכלו כל הקיצים").
למרות סקרנותו (ומרירותו הרבה, על כך שהועבר
ל"מסדר של מאובנים ושומרי שדות"), לא הצליח סרווין בשום פנים ואופן
לגלות את האמת מאחורי העסקה - מה הביא את מסדר סנט-קודור "לאמץ" ואף לתת
"חופש נשימה" מסויים לעושה צרות חסר-תקנה.
בנוסף, חייו של סרווין במסדר סנט-קודור רחוקים מלהיות
תענוג; סרווין גילה עד מהרה, כי הוא מושא לחוסר אמון ושמועות אפלות (כמה מהן
מתייחסות אליו כרב-טבחים ושודד-ים של ממש, הרבה מעבר לכל פרופורציה למעשיו
האמיתיים); חוקי המסדר והאבירים מעליו מגבילים אותו מאד מלעסוק בדברים האהובים
עליו: מבצעים צבאיים נועזים ו"אומנות הפיתוי", שלא לדבר על התעשרות -
כאשר, עם כל חריגה שלו מהנהלים (והיו לא מעט כאלו, בשנה וחצי בהן הוא משרת ברובע
קודור) מתוגמלת בנזיפות חמורות וארכניות, או בתורנויות ותפקידים משפילים, שהולמים
צעירים בלא שמץ מהנסיון והכשרון שלו. מובן, שאין ולו שמץ האזנה לרעיונות שהעלה
מפעם לפעם, או לבקשותיו לקבל תפקידים מבצעיים יותר, כגון הצבה ברובע ברייטון או
מול אויביו המוחשיים של המסדר, כגון הגורונים בעולם התחתי. סרווין היה ונותר נטע
זר במסדר, חריג במנהגיו, ובסקפטיות שלו כלפי קוד הכבוד האבירי (יכול להתקיים רק
ברובע מאובן שאין בו שום מלחמה אמיתית ואויב מסוכן אמיתי).
במרוצת הזמן, הספיק סרווין לשמוע, כי אימו נארהייניס, שמשמשת כיום כמפקדת של אחד
הכוחות הצבאיים במחוז סאות'וואש, ביקשה בחשאי לקבלו תחת חסותה, וסורבה בתקיפות;
נארהייניס, שמזדמנת להיידרקרון מפעם לפעם, הספיקה להפגש עם בנה פעם או פעמיים, אבל
סירבה לפרט בנושא, מלבד הבטחה עמומה כי הכל לטובתו, והיא מעולם, מעולם לא שכחה
אותו - כך שיש לו, בהחלט, למה לצפות - אם רק יצליח סוף-סוף למשול בפזיזות שלו.
אופי והתנהגות:
שתי נקודות יסודיות שעומדות בבסיס אופיו של סרווין הן
נטישה, וסלידה חריפה מכליאה מנוונת במקום אחד, מלווה בחוסר מעש.
בכל האמור בנטישה: סרווין חש את עצמו נטוש, ונתון בסכנה חוזרת של נטישה מאז ילדותו
המוקדמת, כאשר אביו נפטר ואימו עזבה. עד כמה שהתאמץ ובדרך-כלל הצליח להדחיק את
הפחד והאומללות מנטישה, הדבר רדף אותו בגלגולים שונים במהלך חייו - בעיקר כאשר סבל
מסוגים שונים של נטישה מצד אנשים שהיו יקרים לו - בין היתר המוות של לורן והבגידה
של הנרי, שגם אותה לקח באורח קשה (גם זאת בתור סוג של נטישה: הנרי העדיף את
האידיאלים המטופשים שלו, שהוא היה צריך לדעת שהם קיימים רק במשחקי אבירים של
ילדים, המיט חרפה על המשפחה והותיר
לאחרים את העבודה הקשה והמלוכלכת).
אותה חרדה מנטישה, גרמה למעשה לשתיים מהתכונות שאפיינו
את סרווין לאורך כל חייו:
האחת - שאיפה להתבלט ולמשוך תשומת
לב (החל מצורת הלבוש, הפזיזות, החיבה לעקיצות סרקסטיות, ועוד).
השניה- פחד תת-מודע חריף מקשרים רגשיים עמוקים מדי,
בעיקר עם נשים, בעיקר משום שהנסיון כבד לימוד אותו, שבסופו של קשר כזה תבוא נטישה,
ובעקבותיה מפח נפש וכאב.
התכונה היסודית האחרת, אותה ירש סרווין ללא ספק מאימו,
היא הסלידה משגרה מנוונת, מחוסר מעש ומחוסר אונים; זהו מאפיין בולט של רוב אמזונות
האש, שלא מסוגלות לשאת קיבעון וסטטיות, וסולדות במיוחד ממצבים של סטטיות מלווה
בחוסר אונים, או מאדונות של אחר עליהן ועל מעשיהן; הגם שנארהייניס היתה מתונה מרוב
בנות-גזעה בעניינים האלו, והצליחה להשיג רמה מרשימה מאד של שליטה עצמית יחסית
לאמזונות אש, הרי שניכר שהיא העבירה את התכונות האלו לבנה, ביחד עם הנטיה המולדת
לקסמים אדומים של אש וכאוס. התכונה הזו, אצל סרווין לפחות, נראית חמורה יותר מאשר
אצל אמו המפורסמת - והיא תורמת מאד לפזיזות הידועה לשמצה שלו, לסבל שהוא סובל
מפיקוח הדוק מדי וממקומות כולאים בהם הוא כבול לשגרה משעממת, וכך הלאה. סרווין
אוהב מאד את הריגוש ופעימות הלב שבעימות, קרב וכיבוש (מספינות ועד נשים), ומסוגל
להתנהג בעורמה ולתכנן בפקחות כדי לזכות בהם.
סרווין, במקור, היה אדם אבירי מאד, ואפילו עדין במידה מסויימת; שנות השירות בצי
הקשיחו אותו, והביאו אותו להאמין במידה רבה, שהמוסר ההידרוסטי הוא צביעות אחת
גדולה, שמסתירה שלל של מידות מגונות - מחמדנות בהמית ועד אכזריות צדקנית. הוא לא
חדל להאמין בדברים שנטעה נטלי הנדל בליבו בנעוריו – הבורגנות החדשה (מבחינתו,
המתעשרים החדשים שדחקו משפחות עתיקות כמו זו שלו), אחראים לתחלואיה של הידרוסט,
ולהקמת אימפריה מנוונת ואכולת-רקבון, שאינה בוחלת בשום מעשה אכזריות. אי לכך,
ומכיוון שזהו העולם, גם סרווין אינו בוחל במעשי אכזריות - אף שלזכותו יאמר, כי לעולם
לא מתוך רשעות לשמה, קל וחומר שלא הנאה מגרימת כאב לאחרים. במידה מסויימת, הוא
מתבייש במעשים האפלים מן העבר שלו, וזוכר בערגה (מוסווית מתחת לרובד עבה של לגלוג)
את החלומות שלו ושל הנרי בצעירותם של אבירות טהורה, כבוד ותהילה נקיות מזוהמה
וצביעות.הוא יודע, שבניגוד להנרי, הוא סטה לחלוטין מהנתיב הזה - הגם שמעולם לא כמו
האחרים אותם למד להכיר במהלך השנים.
כרגע, מכל מקום, הוא מדחיק את רגשות האשמה והכאב, ומעסיק את עצמו בעניינים אחרים:
בראש דאגותיו, עומד המצב העגום של משפחת וארינקאלד.סרווין מעולם לא ראה את עצמו
כיורש כסאו של קלארנס - הן משום שלקלארנס (שבתור קוסם חזק, יחיה שנים רבות) היו
יורשים משל עצמו, והן ובעיקר משום שהרעיון לבלות את כל חייו בטירה אחת נראתה
לסרווין כמו עונש אכזרי במיוחד. הרעיון להתלוות אל אימו במסעותיה ומלחמותיה קסם לו
תמיד הרבה יותר. כרגע, חרף העובדה שאין לו עדיין כל כוונה לרשת את הרוזנות, סרווין
מבחין במצב הקשה שבו נתון הרוזן קלארנס: בנו ויורשו נחשב לעריק שגזר-דין מוות מרחף
מעל ראשו, ובנו הצעיר הוא חלאה הוללת ומפונקת שהפך לבן חסותם של הרדיקלים, ומהווה
מכשיר עבור פיליפ דה-הורנל (פלוקי), יריבו הותיק של סרווין עוד מהפנימה, כאמצעי
לשלוח את ידיו המזוהמות אל תוך משפחת וארינקאלד; סרווין נשבע בינו לבינו, שיום
ויבוא והוא יקצץ ל"פלוקי" את היד הזו (ואולי עוד אבר מיותר נוסף, בכדי
למנוע סכנה לפלוקים קטנים בעתיד). אולם בינתיים, נוכח התחכום במזימותיו של יריבו,
העובדה כי סרווין נאלץ לבלות את רוב זמנו במטלות ובסיורים ברובע קודור, וכ"ו,
לא עלה בראשו שום רעיון משביע רצון בנידון. מדי פעם בפעם, הוא משעתשע ברעיון לעזוב
הכל, ולברוח אל אימו במחוז סאות'וואש - אולם כעת, אפילו טיפוס פזיז כמוהו יודע, כי
ימיט על עצמו אסון, מה גם שאימו בעצמה ביקשה ממנו לחכות בסבלנות; סרווין מתענה,
מטבל את רעיו למסדר סנט-קודור באמירות ציניות ולגלוגים עדינים, ומקווה שלא יאלץ
לחכות עוד זמן רב מדי.
בכל האמור ביחסים עם אחרים; סרווין אוהב נוחות וחיים
ברמה גבוהה (אם כי, בעבור כיבושים והרפתקאות מענגות, הוא מסוגל לוותר עליהם גם
לתקופה ניכרת); הוא מעריץ יופי, בעיקר אצל נשים - כאשר כיבוש לבבות מענג אותו
תמיד, אף כי קשה מאד לסמוך עליו בכל הנוגע לעמידה ארוכת-טווח בהבטחות רומנטיות;
הטראומה מן העבר פשוט גדולה מדי. שילוב של יופי נשי עם עוצמה ושלווה פנימית נראה
לו מושך במיוחד.
יחסיו של סרווין עם אימו הם מורכבים: מצד אחד, הערצה
בכל ליבו - אימו נראית לו כדוגמא לאישה כמעט אידיאלית (לא רק בגלל התעוזה והעוצמה,
אלא גם בגלל שיקול הדעת שלה, שעלה תמיד על שלו - בתת-מודע, הוא מעריך את זה מאד);
מן הצד האחר - לא מעט כעס ומרירות על העובדה כי נטשה אותו. במרוצת השנים, כתבה
נארהייניס לבנה לא מעט, שלחה לו מתנות ועודדה אותו, תוך שהיא מביאה אותו להבין,
בהדרגה, כי נטשה אותו שלא מרצונה; עם זאת, מרירות מסויימת עדיין קיימת, והיא יכולה
להתבטא במעט ציניות, ואפילו בתחרותיות - נסיון להוכיח, בבוא העת, כי הוא מתעלה
עליה בכשרונות ובתהילה שלו.
כלפי הרוזן קלארנס, חש סרווין מרירות מפוכחת, בלא חיבה
רבה מדי; קלארנס היה זה שלקח את מקומו של אביו וסילק את אימו, כשהוא ממעט מאד
להתייחס לסרווין בילדותו. קלארנס, כמו כן, "הצליח" להביא את המשפחה אל
סף פי-פחת, או לפחות נראה עד עתה כמי שלא מנע את חדירתו של "פלוקי" אל
תוך המתחם המשפחתי, באמצעות התחברות עם ג'ירמי הצעיר. סרווין זוכר, כי זיהה את
העובדה כי ג'ירמי הוא "תולעת קטנה, רכה ומופקרת" עוד כאשר למדו שניהם
בפנימיה. אכן, קלארנס הפעיל את השפעתו בכדי לסייע לו מספר פעמים - אולם סרווין
מניח, כי הדבר לא נעשה לטובתו, אלא מתוך אינטרסים כאלו ואחרים של הרוזן הקריר.
מצד שני, קלארנס עומד כרגע בראש המשפחה, וסרווין יודע שעדיף שלא להעלות את חמתו -
מה גם שהמצב כרגע דורש ברית ושיתוף פעולה, הגם שלא תוך אהבה יתרה.
כלפי יריביו, סרווין הוא בעל זיכרון ארוך: הוא לא שכח
לא את דה-הורנל הצעיר, ועוד פחות ממנו את תת-אדמיראל וילר והמושל ראדהורן, והוא
מחכה לשעה בה תגיע ההזדמנות לנקום בהם נקמה אכזרית. כנגד יריבים מנוולים וחסרי
מוסר, מאמין סרווין, אין שום מקום ללבטים מוסריים או מעצורים אחרים.
|
|
|
כתב וערך: גדעון אורבך, 2006.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.