ההרפתקנים של העולמות המוכרים

סאנדרין טמפסטוייל (Sandryn Tempestvale)

מקצוע: אבירת סערה

מראה חיצוני: סנדרין היא עלמה בת 21, הנראית ענוגה למדי למראה; גובהה הוא 1.71 מ', פניה בהירים ומתוקים למראה, מעוטרים במצח גבוה במקצת, שער גלי בגוון ערמון-בהיר, עם נטיה קלה לזהוב, עיניים כחולות עמוקות, נוגות במקצת, ומבנה גוף דקיק; העוצמה והנוקשות שבה חבויים עמוק מאחורי מבטה השקט והחודר (אף כי לעיתים, ביחוד כאשר היא מאושרת או שוכחת את עצמה, היא יכולה להראות כמעט ילדותית).
סנדרין מעריכה מאד את החזות החיצונית, והינה בעלת חוש מצויין לאסתטיקה; כאשר היא עוטה שמלות, היא מחבבת את צבעי הכחול-פנינה או הסגול, בגזרה אופנתית ומוקפדת היטב. כאשר היא מצויה בהרפתקאה או במסע, היא תעטה שיריון אפור-כסוף ומעליו גלימה לבנה-אפורה, רכוסה בסיכה עם סמל אובליסק הים האפור של משפחתה: נציב אבן דק ומאורך הנישא מעל ים סוער, על רקע סגול-כחלחל.

שושלת טמפסטוייל ותפקידה בהיסטוריה של צפון הידרוסט: בני טמפסטוייל באו מהלגון, והיו שייכים כנראה לקלאן הדרואידי העתיק ראדמונד, הקיים עד היום בעמקים הקשים לגישה בצפון-מזרח המחוז המיוער והנידח; המשפחה קיבלה את השם, לפי מסורתה, כאשר הדרואידית איריין ראדמונד ערכה ריטואל אדיר לכבוד אלי הים והסערה, בכדי לבקש את חסדם מול צי מפחיד של ספינות שחורות אשר קרב לצפון הלגון; האגדה לא מפרטת באיזה צי מדובר, אולם יודעי דבר טוענים כי מדובר ככל הנראה באחד מציי הברית האפלה שכבשה את רוב-רובה של הידרוסט בסוף המאה ה-19 לסה"ה. הריטואל הקים חרוט אבן דק ומאיים על מצוקי החוף, אשר זימן אליו סערה כזו, אשר ניפצה את הצי האפל לסלעים כקליפות אגוז. המעטים בפולשים שהצליחו לעלות לחוף נטבחו במהירות בידי לוחמי השבטים הזועמים, וכך ניצלו בני ראדמונד משעבוד[1], ושמרו על חירותם עד עצם היום הזה. בעקבות הארוע הזה, שונה שם משפחתם של איריין וכל צאצאיה ל"טמפסטוייל", כזכר ומחווה לאלת הסופה.

הטמפסטוייל הראשון שיצא מהלגון, היה אדריק "רוח-יער", איש שבטים נועז שהשכיר את חרבו ללורד סטפאן מק'אולסט בראשית המאה ה-23; באותם זמנים, תקופת "החצר הרוקדת", הכריז רודריק נורהולם הזקן על מרד כנגד העוצר סילבריץ'[2], אשר הטיל גזירות על הפיאודלים ועל מסדר סנט-קודור, וביקש להפוך חלק מהרוזנויות במרכז וצפון הידרוסט למחוזות הנשלטים בידי הכתר. אדריק "רוח-יער" לחם לצד לורד סטירבון מק'אולסט בקרב הרציפים הארוכים (2234) ובקרב האדיר של ויידאו'ס-טיר, שם הובסו צבאות המלך בידי אצילי הצפון, אשר הכריזו על בנו של רודריק, וולפריק נורהלם, כ"מלך הצפון", בחסות מלכת אמזונות האש מנימלאנטיר[3], אשר השיאה את בתה נארלוריה לוולפריק נורהולם, והגישה לו עזרה צבאית.
המלחמה בין הצפון לדרום השתוללה, לסירוגין, עד שנת 2312, והיתה רבת תהפוכות; וולפריק ואשתו, שנחלו הצלחות גדולות, נרצחו בידי שרי-מלחמה מחוף העשן שניסו לגייס (2251), שפעלו בהשראת ארלן "העקוב מדם" לבית וייטהולד; נסיך ששינה צדדים מספר פעמים, והמיט אסון על אצילי הצפון, יחד עם בן בריתו הבוגדני, הלורד ג'רמין מקייבהיפ. הלורד האחרון לבית מק'אולסט, גילברט הצעיר, נרצח ביחד עם וולפריק ועמו שניים מבניו, כשהוא מותיר אחריו אך עלמה בת 14 בשם סטלה. ראנדולף טמספטוויל, ששימש כקצין המשמר של טירת מק'אולסט, תפס את הטירה והצליח להדוף בקרב שלושת הנקיקים את התקפתם של בני קייבהיפ על הטירה.
מורווין נורהלם הצעיר, אשר הכתיר עצמו למלך הצפון במקום אביו המנוח, אירס את סטלה מק'אולסט לסר ראנדולף (חרף העובדה כי היה מבוגר ממנה ב-30 שנים כמעט), ונתן בידו את הטירה ותואר הלורד, בתמורה לשבועת נאמנות והתחייבות לבצע נקמת דם כנגד אנשי המלך, ובעיקר קלאן המערות של קייבהיפ, אשר נחשדו כ"סרסורי הבגידה", משימה אשר בוצעה בפשיטה אכזרית ועקובה מדם על מושבם התת-קרקעי של בני קייבהיפ. מכאן, באה לעולם שנאת הדמים הנוראה בין טמפסוויל לקייבהיפ, אשר הוסיפה לגרום תוצאות עקובות מדם מאז ועד עתה.
קצרה היריעה לפרט את כל גלגוליה של מלחמת הצפון; מורווין הצעיר, אשר נלחץ בידי אנשי המלך, איבד את רוב מחוזות הצפון ולא שלט אלא בחלק מהרי וייטהאבאן, כרת בצר לו ברית עם שבטי דארקירי, והתארס לאחת מהן, דארקהילייט; לאחר מכן, משנחתה יד הגורל על דרום הידרוסט[4], העוצר הזקן לבית סילבריץ' נרצח בידי הנסיך ארלן וצבאותיו נבוכו והוכו, נפל סכסוך בין המלך לבית נורהולם לבין הדארקירי, אשר דרשו את טירת וייטדון, שאדונה האחרון נהרג באחד הקרבות. הדבר הביא לסדרת קרבות בין הצדדים, כאשר הדארקירי מתארגנות ב"ברית החץ השחור", אשר כפתה על הצפון מלחמה בת כמעט מאה וחמישים שנים; הלורדים מבית טמפסוויל, ראנדולף, בנו אלריק ונכדו קונראד, שירתו את בית נורהולם במהלך כל התקופה; המלחמה הסתיימה, כאשר נישאה מריל "הזהובה" לבית וייטהולד, אחותו של המלך ג'ימס ה-III, ללורד הולמן נורהולם, שבתיווך כוהני קודור הסכים לוותר על כתרו בתמורה לחנינה ועזרה צבאית כנגד הדרקירי, וכנגד האציל העלף המורד אנגת'ורן ("The Revolting Angle"), אשר הצליח לכבוש מבית נורהולם שטחים ניכרים בהרי וייטהאבן; בית נורהולם, שזכה בתואר "הראשונים באצילי הצפון" והבטחה לתואר דוכס כאשר יטוהר הצפון מאוייבי הכתר (הבטחה שלא קויימה אלא חלקית, כעבור שנים רבות), שב ונשבע נאמנות לכתר;

ביחד עמו, נשבע נאמנות גם לורד קונראד טמספטוייל, אשר הוכתר כ"רוזן טמפסטווייל הראשון", והושא בהזדמנות זו לג'יליאן מבית רינטון[5].

אצילי הצפון נאלצו לבלוע בכעס את הפקעת מחוזות סאלאן ואוולבראת' (Owlbreath), שהפכו למחוזות המנוהלים בידי נציבי הכתר. \ההפוגה החזיקה מעמד עד שנת 2349, במהלכה ביסס בית טמפסטוויל את עצמו כאחד הבתים המובילים בצפון, מעמד שחוזק על-ידי נישואים כפולים עם בית הרוזנים של פאלקונדייל מוייטדון: קסנדרה פאלקונדייל נישאה לבריאן יורש טמפסווייל, ורוואנה טמספווייל נישאה לאחיה הצעיר של קסאנדרה, אוליבר פאלקונדייל. בתקופה זו, החל המנהג כי בניה הצעירים של שושלת טמפסטווייל ישרתו כחניכיו של רוזן וייטדון - צעד אשר העיד (בין היתר) על החלשותו של בית נורהולם (חרף העובדה כי הוסיף להחזיק באופן רשמי בתואר ראש אצילי הצפון) ועליית בית הרוזנים של וייטדון תחתיו. סר הלמר טמפסווייל רכב לצד הרוזן סטירן פאלקונדייל בקרב סנאודראפט (2458), שם הוכרע "המלאך המורד" ונאלץ לנוס על נפשו ולהסתתר, דבר אשר הידק עוד יותר את הקשר בין שני הבתים.

בשנת 2349, שב ופרץ הסכסוך בין הצפון לדרום; לורד אלן נורהולם וסר ארתור פאלקונדייל[6], אשר שבו מביקור בהיידרקרון, דיווחו כי המלך שבוי בידי פרופסור הנקן, אשר מעביר תיקונים אשר נועדו לעקור את מורשת הידרוסט ולנשל את האצולה; כמו כן, דיווחו כי הבירה שטופה צעירים שטופי זימה וסמים הסוגדים לסיימר, וכי אלו ניסו להתנקש בהם לאחר שדיברו בפרלמנט כנגד פרופסור הנקן. לורד אלן נורהולם, שנשא עדיין בתואר "ראש אצילי הצפון" שילח את הקריאה לנשק והעמיד את כל אצילי הצפון בכוננות; בו בעת, שילח פרופסור הנקן איגרת, בה הדיח את הרוזן אלן מתפקידו בשל בגידה בכתר ורצח, ושילח את אחד הגנראלים של צבא התבונה, אחד בשם מורגן בראונת'אצר לצפון, בכדי לאכוף את הצו בנשק ולאסור את אדון נורהולם.

אצילי הצפון שבו והתאחדו, כאשר לכאורה אף השנאה בין טמפסטוויל לקייבהיפ נשכחת לעת עתה; לורד אולריק טמפסוויל, נכדו של קונראד הראשון, ליווה את לורד נורהולם בפלישה לאולבראף' ונפל בקרב "קינת הינשוף" בשנת 2452. אחיו הצעיר הלמר, בן חסותו של רוזן וייטדון, ירש את ראשות המשפחה והחזיק בה עד שנת 2478.
אצילי הצפון הצליחו, לא בקלות רבה מדי, להדוף את צבא התבונה מחופיהם, ולשוב ולהשתלט על מחוזות אולבראף ופאנדרהייל; מחוז סאלאן נותר נאמן לכתר, כאשר הנציב קלאודיאן מק'הויסט סירב להצטרף אל יתר אצילי הצפון, והצליח לעמוד בהתקפות חוזרות ונשנות במשך כ-15 שנים; לורד נורהולם הכריז עצמו כדוכס ועוצר הצפון, והודיע כי שבועת הנאמנות שלו לכתר היידרקרון מושעית, עד אשר יודברו הרדיקלים; במילתו זו עמד בשנת 2366, לאחר מותו של פרופסור הנקן מידי הגבירה הקוסמת מרג'ורי קאנינגהאם, אשר הביסה את הרדיקלים ואת המלך הכוהן מקראבנפאוגו[7] (Krebenfaugu) אשר בא לעזרתם והכתיר עצמו למלך הידררוסט; מרג'ורי העניקה מתנות נאות לשושלות הצפוניות, והעניקה ללורד אלן נורהולם הזקן את תואר הדוכסות; אלא שאלן חלה ומת שנים ספורות לאחר מכן, ואצילי הצפון נחלקו בדעתם האם זכאי בנו מאלקולם לתואר "דוכס" גרידא, או לתואר "דוכס הצפון", דבר אשר אמור היה להפוך את רוזן וייטדון ויתר האצילים לפאודלים כפופים לו; לאחר מתיחות בת מספר שנים, אשר כמעט וגלשה להתכתשות אלימה, כינס דונל טמפסטוייל את האצילים בטירתו לועידה, אשר הגיעה לפשרה אשר הוציאה את דוכס נורהולם כאשר רק מחצית תאוותו בידו; מכאן והלאה, ירד כוחו במהירות, ולאחר חורבן נימלאנטיר בשנת 2427, נותרו בני נורהולם דוכסים בשם בלבד, והנהגת הצפון עברה באופן מוחלט, בפועל, לידי הרוזנים לבית פאלקונדייל.

נוריץ' פאלקונדייל (שלט 2385 - 2422), נחשב לגדול רוזני וייטדון בעת החדשה, ומצביא דגול אשר עורר בלב אצילי הצפון את זכרם של רודריק וולפריק נורהולם המנוחים, בתקופתו, רוסקה באורח סופי "ברית החץ השחור", והצפון הפרוע זכה בשנות שקט ושגשוג אמיתיות; כל אצילי הצפון, מדוכס נורהולם ועד בארון הוקווינד ("הבארון של פאתי ההר") סרו למרותו בלא עוררין; חסרונו הגדול, היה השילוב בין טיבו רודף הנשים וכמות הממזרים הגדולה שהוליד; במהלך שנות שלטונו, היה נשוי שלוש פעמים: אשתו הראשונה, אלכנסדרה מרילדונ'ס אדג' (Ryldon's Edge) מתה בלידת בנה השלישי, אשתו השניה, מריגולד לבית לינדסהייל[8] התגרשה ממנו לאחר שתפסה אותו במיטה עם נערה משרתת, ואשתו השלישית, הלסט מבית נורהולם, נותרה לחיות שנים רבות אחריו. נוריץ' הותיר אחריו חמישה בנים וארבע בנות חוקיות, וככל הנראה מספר כמעט כפול של ממזרים.
המסוכן והבעייתי מכל ילדיו היה תומאס "האדום"[9], בנו השני מאלכסנדרה מרילדונ'ס אדג'. הלה, שנודע מילדותו כפרוע וחסר מעצורים, סבל מינקותו משמועות, כאילו היה למעשה בנה של אחותה של אלכסנדרה, פטרישיה[10], אשר "אומץ" בידי אלכנסדרה בכדי למנוע את הסקנדל; בין נוריץ' לבנו לא שררה אהבה רבה, וכאשר קרבה שעתו למות (הוא לקה במחלה במסעו בהרי ווייטהאבן, והובא לטירת מק'אולסט כשהוא גוסס), הכריז הרוזן קבל עם ועדה, כי בנו בריאן, בנה של ליידי לינסהייל, יהיה יורש הרוזנות.

תומאס המתוסכל לא לקח עובדה זו ברוח טובה, ומיד לאחר מות אביו פרצה התכתשות בינו לבין אחיו בריאן, במהלכה נהרג אחד משומרי ראשו של האחרון; לורד קארל טמפסטוייל, אשר היה נוכח באיזור, התערב בקטטה, הצמיד את חרבו לגרונו של תומאס האדום, וציווה לאוסרו בעבור בגידה ותקיפת יורש העצר של וייטדון. אלא שתומאס הצליחה להמלט ממאסרו, ולנוס אל סאלאן, שם קיבל מחסה מן הנציב השאפתן פטריק מק'הויסט; הלה, אדם שתעב בגלוי את האצולה הצפונית והיה מיודד עם גורמים אינטרנסטים בהיידרקרון[11], החליט שחורבן נימלאנטיר הפכה את יריביו לפגיעים יותר מאי-פעם, וחלם להפוך לשליט למעשה של הרי וייטהאבאן, העשירים במחצבים ושאר אוצרות שאינם מנוצלים טוב די הצורך. תומאס האדום נראה לו הכלי המושלם לכך.

בשנת 2429, הוסבה תשומת הלב של הידרוסט אל מחוץ לאי, כאשר פרצה המלחמה הגדולה בין הכתר ההידרוסטי לבין ברית שכרתו הורלאו, פנולדרה וכמה מנסיכי הרקאליה. מק'הויסט לא אחר לנצל את המצב, ו"מצא" במפתיע הוכחות כי הרוזן בריאן מוייטדון הינו לא רק ממזר, אלא בנה של פרוצה מבית בושת בהאלאנס. אי לכך, הכריז קבל עם ועדה, כי נוריץ' המנוח רומה, וכי השלטון החוקי מגיע לתומאס פאלנקונדייל, בכור הבנים שנותר בחיים; כך החלה "מלחמת הממזר האדום", אשר ניטשה במשך ארבע שנים, במקביל למלחמת הידרוסט-הורלאו.

הרוזן קארל טמפסטוייל היה אחד החזקים באצילי וייטהאבן דאז, ונחשב לותיק והעז מבין נאמניו של נוריץ' המנוח, ושל יורשו בריאן. מעמדו חוזק עוד יותר, בשל הנישואין שארגן נוריץ' בזמנו בין נאמנו המסור לבין הרוזנת רוזמארי לבית הולנרינד[12], קרובת משפחתו של רוזן מחוז הלאנס; כאשר פרצה "מלחמת הממזר" האדום, הפך הרוזן טמפסטוייל, באורח טבעי, לשר צבאו ויד ימינו של בריאן מוייטדון; הגבירה רוזמארי ילדה לבעלה ארבעה צאצאים: קורווין (נולד 2412), אלן (נולד 2414), סאנדרין (נולדה 2419), וקאסילדה (נולדה 2420).

תולדות חייה של סאנדרין: סאנדרין נולדה, כאמור, בשנת 2419, ונודעה מילדותה כילדה שקטה ויפה, הלהוטה אחרי רומאנסות וגינוני טקס אציליים; באופן בלתי מפתיע, לא חסרו אצילים בצפון אשר ביקשו מאביה ליעד אותה לאחד מבניהם כאשר תגיע לגיל הנישואין[13]. אחד הזכרונות מילדותה, אשר טבעו בה רושם עז ובל-ימחה, היה ביקור שערכו אביה והדוכס נורהולם אל עיר מסתורית של אמזונות אש, שהדרך אליה עברה בעמק מוזר ומלא עננים[14] בכדי לחזות בטורנמנט שנערך שם (2425). סאנדרין הקטנה והיפה, אשר הושבה ביציע כבוד לצד מלכת העיר, התפעמה עד עמקי נשמתה למראה הכוחות ההרואיים (ובמידה רבה, גם עגמומיים) שנחשפו בפניה. בסיום התחרות, ניגשה ה-Flame Champion (זוכת הטורנמנט) להצדיע למלכה, ובאותה הזדמנות בירכה את סאנדרין ואחותה הצעירה[15], שמה יד על ראשם ובירכה אותן בשפתן העתיקה של הנארהייני; סאנדרין הרבתה לחלום, לאחר מעשה, על כך כי בתוך הברכה נשתרג גם קסם מיסטי (וכמובן, אבירי ורומנטי), אולם מעולם לא זכתה להוכחה בעניין זה.
עולמה היפה והרומנטי של סאנדרין חרב בשנת 2431, כאשר השיגה ידו האכזרית של הגורל את משפחת טמפסטוייל; חרף העובדה כי הצפוניים הצליחו להנחיל למק'הויסט שתי תבוסות מצלצלות, הרי שאט-אט החל כוחם של הנציב העשיר ושל ידידיו בהיידרקרון להשפיע על המערכה; אט-אט, החלו אצילים לערוק אל מחנה הנציב, כאשר לורד המערות של קייבהיפ היה הראשון שבהם; בסתיו 2431, החליט הרוזן קארל לשלוח את אשתו ושתי בנותיו דרומה, להלאנס; אולם יושבי המערות ארבו לשיירה ועטו עליה בחסות השיירה; הגבירה רוזמרי, אשר ניסתה להגן על סאנדרין מאונס, שילמה על כך בחנית אשר פצעה אותה אנושות; השבויים נגררו אל מבצרו התת-קרקעי של לורד קייבהיפ; מרגע שהבינו יושבי המערות, כי רוזמרי גוססת ולא תצלח עוד לכופר, שלשלו אותה לבור עמוק שם גודל קוף הארומפו צמא דם, אשר טופל בשיקויי באבודוש[16], אליו שולשו כל השבויים אשר לא היה בהם ערך, כאשר אנשי קייבהיפ מתענגים על הדרך בה קורע אותם קוף הענק לגזרים; שתי בנותיה של רוזמרי הוכרחו לצפות, בעודן בוכות וצורחות, כיצד טורף הקוף המבעית את גופת אימן ואת שומרי-ראשן.

באותו לילה, בעוד יושבי המערות חוגגים את נצחונם בזלילה ושתיה לשוכרה, הצליחה קאסילדה טמפסטוויל הצעירה להמלט מהשבי, ומאז לא ראתה אותה סאנדרין פעם נוספת. מרגע שהבינו אנשי קייבהיפ כי השבויה ברחה, רצו לכלות את זעמם באחותה, אשר טיבה הענוג והמפוחד יותר מנע ממנה מלהצטרף למבצע; לורד קייבהיפ נשבע כי יעלה עליה את כל אנשיו, בזה אחר-זה; למזלה של סאנדרין, הגיעו באותה עת שכירי החרב של הנציב מקהויסט, מגדוד "בתולת הים הזהובה" אל קייבהיפ, לאחר ששמעו על המארב המוצלח. מנהיגם, בן אצולה ממחוז קלורן, נגעל כאשר שמע על מה שארע, והודיע ללורד קייבהיפ חד-וחלק, כי הוא לוקח את השבויה הנותרת תחת חסותו, באשר גרם בין כך ובין כך נזק עצום למוניטין של הנציב מק'הויסט. סאנדרין המפוחדת וההלומה הובלה מקייבהיפ אל פורט-סאלאן, שם הפכה לבת-ערובה רמת-דרג בידי אנשי מק'הויסט עצמם.

המלחמה בין מק'הויסט ליריביו ארכה עוד כשנה וחצי, עד קיץ 2433, כאשר כפה הכתר הפסקת אש; בשנת 2432, נפלו הרוזן טמפסטויל ושני בניו, כאשר נפלו למלכודת נבזית שטמן להם גנראל פארן קורטון, סגנו של מק'הויסט, אשר איגף והתקיף את אנשיהם המעטים לאחר שמשך אותם אליו באמתלה של משא ומתן על חילופי שבויים. טירת מק'אולסט נפלה בנקל בידי קורטון, אשר הפריד כעת בין נורהולם לוויטדון, והחל חוצב יהלומי אש במכרות ההרים, תוך הפרה בריש גלי של הסכמים עתיקי יומין בין בני האדם לבין הנארהייני[17]; לאחר מכן, הוענקה הטירה במתנה לתומאס האדום הידוע לשמצה[18], אשר הפך אותה בסיס לפעולותיו האכזריות כנגד נתיניו של אביו. אלא, שחרף חורבן בית טמפסטוייל והנצחונות שנחלו, לא הצליחו אנשי מק'הויסט לכבוש את את נורהולם ווייטדון, חרף העובדה כי זו הותקפה בו-זמנית בידי אנשי מק'הויסט וצלבני הקרח[19] מקלאן סאגרינג גם יחד, בעיתוי אשר חרף כל הכחשותיו של מק'הויסט, מעטים האמינו כי הוא מקרי. גופותיהם נגררו אל טירת פורט-סאלאן, וראשיהם הוקעו על החומה "באשמת בגידה בכתר", בעוד סאנדרין נאלצת לצפות במחזה ולכבוש את דמעותיה לעצמה.

אף כי מק'הויסט ואנשיו לא הגיעו לדרגתם של יושבי המערות, הרי שחייה של סאנדרין בטירתם היו סיוט; בודדה ונואשת, נאלצה לחיות במחיצת בניו של מק'הויסט בתור "אורחת רמת מעלה"; אלו לעגו לה ומדי פעם התעללו בה, בעוד היא משתדלת לעטות מסכת קרח על פניה, ולא לתת להם את הסיפוק לראותה בוכה.

בסופו של דבר, לכשתמה מלחמת הידרוסט-הורלאו, וליידי מארג'ורי (המשנה למלך) שבה ממסע המלחמה הארוך שערכה בקייר-ג'ורהאדן, הוסבו עיני הכתר למתרחש בצפון; מרג'ורי רתחה מזעם, והפצירה במלך ההססן להדיח את הנציב מק'הויסט מתפקידו ולהעמידו לדין יחד עם שני בניו הבכורים וקציניו על רצח וגזל אדמות; הנסיך ג'ון-סטיוארט ולורד שאו הגנו על בן חסותם בכל התוקף, ובסופו של דבר בחר המלך ההססן, כרגיל, בדרך הפשרה. מקהויסט נאלץ להסיג את כוחותיו ממרבית השטחים שתפס, והוסכם כי "לעת עתה" ישאר בתפקידו, כאשר אצילי הצפון יוכלו לתבוע אותו בבית המשפט של הכתר על הנזקים שהסב להם, ולהוכיח את אשמתו בדרך הזו. אלא שהמשפטים התארכו על פני שנים, ובינתיים נותר תומאס האדום לשבת בטירת מק'אולסט. בראשית 2435, הופסק המשפט בעניין בית טמפסטוייל בידי שופט המקורב לג'ון סטיוארט, בנימוק הפורמלי של "העדר טוענים לירושה".
סיבה זו לא היתה נטולת יסוד לחלוטין, באשר מק'הויסט נעתר לבקשתו של תומאס האדום לדאוג כי לא יוותרו טוענים לירושה; מאחר ועקבותיה של קאסילדה הצעירה נעלמו, לא נותר אלא להפטר מסאנדרין. אדמונד מק'הויסט הצעיר, בנו ויורשו של הנציב, הורה לשכירי החרב של אביו להשליכה מחומות הטירה אל הים באחד הלילות. אלא שמנהיג "גדוד בתולת הים" הפר בחשאי את הפקודה, והטיל המימה שק שהכיל גופה של עגל. סאנדרין הוגנבה אל סירה קטנה שהתרחקה בחסות החשיכה מפורט-סאלאן, ו"הוסבר" לה כי עליה להעלם ולא להראות את פניה עוד בצפון, ועדיף שתצא לגלות מהידרוסט בכלל (סתיו 2433).

סנדרין מצאה עצמה עולה, שבועיים לאחר מכן, על ספינת סוחר שהפליגה אל אחד הנמלים בדרום הרקאלסיליי; בנמל זר זה, מצאה עצמה בודדה ואבודה, בלא מושג מה עליה לעשות כעת; עלתה בראשה מחשבה פזיזה לחצות את הרקאלסיליי ביחד עם אחת משיירות המסחר, ולהגיע לבסוף אל האלנסיאל, מוצאה העתיק של משפחת אמה. אלא שמזלה לא בגד בה לחלוטין: מאה מייל לערך מהחוף, כאשר חנתה השיירה בעיירה קטנה, והכסף המועט שברשותה החל לאזול, פגש אותה סייר זר, גבה קומה ועוטה ברדס כהה, אשר הניא אותה מהמשך המסע: לדבריו, שושלת הלאנריש אינה קיימת עוד בהאלנסיאל, ולמצער ירדה ממעמדה - מה גם שאין כל סיכוי שיתנו אמון כלשהי בזרה, אשר דוברת בקושי רב מאד את שפתם. תחת זאת, הציע לסאנדרין להתלוות אליו במסעו צפונה ומזרחה, אל רמות הבזלת והיערות הגבוהים של הולצריין; בקרב נוטרי שער-הליל[20] אין גבירות רבות ומשכילות ממוצא אציל, והם ישמחו לקבל נערה צעירה כמותה במגדליהם השחורים. רק בדיעבד, הבחינה סאנדרין כי אותו סייר נשלח מלחפש אותה; מפקד טירת הוֹאֶנְלִירְט אליו הובאה בשלהי אותה שנה נראה כמצפה לבואה; אף כי נותר עמום בשיחתם, והסתפק בכך ששאל אותה שאלות רבות, ניחשה סאנדרין כי הוא הכיר אי-כה את אחותה. אלא שהוא סרב במפגיע לדבר בנושא זה, ולאחר אותו לילה כמעט ולא ראתה אותו עוד. לאחר שבוע נוסף, הורו לה הנוטרים לעלות על סוס, ולהצטרף לשיירה אשר הוליכה אותה אל מגדל שמי-שחור, תצפית מפחידה הבנויה על מצוק גבוה, וצופה אל הארצות המבעיתות שמעבר להולצריין; מישורי איגרושטל וביצות סאסאר, ומעבר להם, באופק, הריה המבעיתים של קזטיריה. שם חיכה לה אדם מסתורי, בעל שער לבן ארוך; הוא אילץ אותה להביט שעה ארוכה במחזה המפחיד הנפרש מן המגדל, ולאחר מכן הודיע לה, שהיא נערה רכרוכית ששקעה בחלומות על אבירים רומנטיים ומטופשים, בעוד הסופה קרבה והולכת. אולם הוא קיבל הוראה לעשות בה משהו מועיל, והוא מתכוון למלא אותה, למרות שאינו יודע מי בדיוק התחלק על הראש. הלה הוסיף ולגלג עליה, מזכיר את גורל משפחתה וכיצד היא לא עשתה דבר; הדברים הגיעו לכדי כך, שסאנדרין איבדה את עשנותיה, צרחה בזעם כפי שלא צרחה מעודה, והסתערה עליו כשהיא מנסה להלום בו באגרופיה. אלא שבעל השער הלבן רק צחק.
"אולי ככלות הכל יש בך משהו, לא הרבה - אבל משהו. האימונים שלך יתחילו מחר... ושלא תחשבי שארחם עלייך משום שאת נערה. ממש לא. ממש כפי שהם לא ירחמו עלייך" הוא הוסיף, מחווה בראשו לעבר הארצות האפלות.

סאנדרין שהתה ארבע שנים ארוכות במגדל, עד לאביב שנת 2438; אותו ברנש, אותו הכירה בשם קריין הוסלאר, אימן אותה יום לאחר יום, כשהוא מוסיף להתגרות בה מדי פעם, ולעורר את גאוותה הפגועה לרצות להשיב לו כגמולו; היא חלמה לא פעם שהיא גוברת עליו ומשליכה אותו מהמגדל. בדרך זו, הוכשרה הגבירה הצעירה, שלב אחר שלב, בדרכם של אבירי הסערה מהולצריין; אלא שמספר ימים לפני ראשית שנת 2438 חלמה חלום מפחיד, על דמות בלהות המפקדת על צבא אינסופי של צלבני קרח המסתער על נורהולם, וייטדון וקאסטהייואר; ולאחר מכן ראתה את אחותה בלב עיר גדולה (ככל הנראה היידרקרון) כשהיא נתונה בצרה צרורה. מיד לאחר מכן, הודיעה להוסלאר כי היא עוזבת את המגדל. הלה גיחך ושאל אותה האם היא מתגעגעת לרקיקים מתוקים ופשטידות תות, אולם בסופו של דבר נעטר, מסר בידה ציוד וכלי נשק הולצריניים ("ובכן ילדה, לא שאני מבין איך, אבל הרווחת את זה ביושר"), ושיגר אותה למסור איגרת למפקד מצודה סמוך למצוקי הולצריין הדרומיים, ליד גבול הרקאלסיליי. משם כבר תמצא את הדרך; במאוחר הבינה סאנדרין כי נבחר עבורה נתיב מסוכן: אנשי קוף וזאבי איימים שרצו בדרכה, ושאר מפגעים מסוכנים שהיו גורמים לסאנדרין הישנה לצרוח מאימה; אולם היא שרדה, ובאמצע הקיץ של שנת 2438, עלתה על ספינה אשר הפליגה להידרוסט.

הספינה עגנה בנמל קלורן, ומשם דהרה סנדרין אל טירתו של סבה, הרוזן לותאר הולרינד אדון הלאנס, במחשבה כי עדיף שתחל את חיפושיה שם; אלא שמה שמצאה שם אכזב והעציב אותה כאחד; לא היה כל זכר לאחותה, ואילו סבה היה חולה מאד ורתוק למיטתו. הוא הצליח לזהותה, אולם זכר מעט מאד. השליט האמיתי של הטירה, כפי שגילתה, היה בנו השני רולאנד (באשר הבכור נהרג במלחמה בצפון); רולאנד, אדם כרסתן וקרתני המתעניין במירוצי סוסים יותר מאשר במורשת משפחתית, הסביר לה בשפה בוטה כי אין לו כל עניין בצפון או במלחמות של הצפון, וכי אחותו טעתה כאשר הסכימה להנשא "לפרא מההרים", ואילו הוא מעדיף את יתרונות החיים המהוגנים. עם זאת, מאחר והיא בחורה ש"מיפה את הנוף ונראית דומה לאחותו", הוא מוכן שתשאר בטירה; עד מהרה הסתבר לה, כי דודה מחפש עבורה שידוך שיוכל לקדם את ענייניו; סאנדרין זכתה לעונג המפוקפק לפגוש בלורד בארנסבי הזקן מהיידרקון, אשמאי מגחך בעל יצרים של תייש המבוגר ממנה ב-40 שנים לערך, אחריו את הבארון רוברט מ-Crandview שלייד פיורהייסט, ברנש נפוח וסמוק פנים העוסק בהרבעת סוסי מרוץ, ולבסוף את לורד לארבן השתקן והמגודל, אשר אשתו מתה בנסיבות חשודות. לרוגזו של דודה, היא סירבה לשלושתם, בטענה כי בבוא העת תמצא את האדם המתאים לה.

לאחר שלושה חודשים, הבינה סאנדרין כי אין לה לחפש בהלאנס; איש לא ראה את אחותה, ואילו היא ודודה לא הסתדרו ביניהם, שלא לדבר על כך כי היא לא הפיקה עונג רב מחברתה של להקת האחייניות והדודניות בחברתה שהתה, חבורת פטפניות קלות דעת במשקל נוצה, שהזכירו לה בבואה מעוותת של מה שהיתה קודם לכן. בסופו של דבר, מאחר וסבה שכב על ערש דווי, השהתה את צאתה עד אמצע החורף; אז מת הישיש בשנתו. לאחר ההלוויה, נפל ויכוח נוסף בינה לבין דודה, שהשתמש בלשון בוטה מהרגיל. אי-כה, שמא שלא בכוונה, פלט כי שמע משהו מאחותו הצעירה רג'יניה (שאף היא נשואה באושר, הדגיש, לחבר פרלמנט מהוגן מאד בהיידרקרון) על אודות הפרחחית הקטנה אחותה. לאחר מכן, נפרדו השניים בכעס, כאשר דודה מסרב לעזור לה בכל מהלך שמטרתו לתבוע את זכויות משפחתה ("מה לי מאורה של פראים מהצפון, ואיזה דוב רובץ שם כעת"), ורמז לה כי אין היא רצויה עוד בטירתו, ועדיף שלא יתראו עוד "בעתיד הנראה לעין".

כאשר הגיעה סאנדרין להיידרקרון, חודש אחד מאוחר יותר, מצאה כי השיחה עם רג'יניה היא גרועה עוד יותר, ואף מפחידה יותר; רג'יניה, ששמנה והתכערה עד לבלי היכר, היתה נשואה ללורד שזכה בהונו בעסקי קרקעות מפוקפקים בהורלאו, שככל הנראה גרם במהלכם לרעב בקרב שבטי הנוטוראקס[21] המדוכאים. הלה לגלג עליה בגלוי, רומז שעתידה או כנראה בתחום המאד-מפוקפק. דודתה, שבגדיה המפוארים והאיפור שלה רק מדגישים את כיעורה, לועגת לה ומכנה אותה נוודית וקבצנית עלובה מהצפון; אלא שמבין השיטין וההכחשות הזועמות, סנדרין מבינה כי דודתה פגשה באחותה, ופגשה בה לא מזמן; והיא חושדת כי מבין השיטין עולה סוד אפל הקשור בדודתה ובעלה. לא הרחק משערי האחוזה ברובע הנצחון, מחכה לה חבורת בריונים ומנסה "לשכנע" אותה להיות בשקט-בשקט. כאשר הם מחליטים גם להדגים מה יקרה לה אם לא, הדבר מתגלגל לקרב, במהלכו הורגת סנדרין שלושה מהם ומבריחה את היתר. כעת, מחליטה סנדרין לעשות את הדבר היחיד עליו היא חושבת כאפשרי: לחקור בגילדת ההרפתקנים ובמקומות דומים לה אודות נערה צעירה הנראית כמו אחותה, כאשר היא מציגה עצמה כמינסטראלית נודדת, השרה על עלילות אבירים וגיבורים מהעבר.

אופי והתנהגות: מעבר לחזותה העדינה ומתוקה של סאנדרין מסתתר קונפליקט עמוק ועגום. לכאורה, מרגע ששבה להידרוסט, עטתה סאנדרין במידה רבה פעם את דמות העלמה הענוגה, האוהבת רומנטיקה, סיפורי אבירים וכ"ו (ובמידת מה, עדיין, אפילו נשפים); היא מנומסת ושקולה מאד, ומעדיפה הידברות על פני קטל, באשר הלחימה שלה עצמה נתפשת כרע הכרחי. אלא שמאחורי צד מלבב זה באישיותה, מצויה גם עלמת הקרח מהצפון, בת לשושלת עתיקה הרוצה בעשיית צדק (ולמעשה גם בנקמה) על מות בני משפחתה. העובדה כי הצליחה לשרוד את מסכת הזוועות בנעוריה ולשמור על שפיות העידה היטב על העוצמה הנסתרת הטמונה בתוכה.

סאנדרין אכולה בגעגועים לקרוביה המתים ולחיים השלווים והתמימים שידעה לפני האסון, ומוציאה חלק מכך בשירתה העצובה; חלק ממנה נוהה עדיין אחרי הרומנטיקה האבירית, בעוד חלק אחר יודע עד כמה המיתוסים מוגבלים בחיי המציאות, וזוכר את השקר, הבגידה והאכזריות. במידת-מה, סאנדרין תופסת את עצמה כמחוייבת לאידיאלים עליהם היא שרה, אף אם הם מופרים כעניין של יום ויומו; אולם כעת, בניגוד לעבר, היא יודעת היטב לפקוח שתי עיניים, ולצפות לשפלות ובגידה האורבות מכל צד; באורח מוזר, נמזגים כל הרבדים הללו לתוך אישיותה: האבירה האידיאליסטית, שיודעת כי האידיאלים שלה נרמסים על-ידי כולי עלמא בהידרוסט הקרה והאכזרית, הנוטרת האמיצה הנחושה לעמוד נחושה כנגד הזוועה, והעלמה הענוגה והעצובה, המשתוקקת וזקוקה לאלוף בשיריון נוצץ שיגן עליה - וכל אלו מלווים אותה במשימה שנטלה על עצמה: למצוא את אחותה, וביחד עמה לתבוע צדק, ולפעול למען הקמת בית טמפסטוייל לתחיה מן העפר.

בחזרה אל דף האינדקס של הרפתקני קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] ככל הנראה, מדובר באחד מענפיו של ראדמונד, אשר ישב באותם ימים בחוף של צפון הלגון, ונהדף משם ברבות הימים על-ידי מתיישבים (אנשי הברית האפלה, ואח"כ גם הידרוסטים) שבאו מחלקיו היותר מתורבתים של האי.

[2] אשר משל בשם ארבעת צאצאיו הצעירים של המלך הרברט "גדל השפם" לבית וייטהולד.

[3] מלכת הר העקרב מדרום-מערב לחוף העשן; שושלת אמזונות האש של קלאן אר-נארסילור (הטוענת כי היא נצר ישיר לאלה נארוון) היו יריבותיהם של עלפי הפלדה בחוף העשן במשך שנים רבות, עד לחורבנן בראשית המאה הנוכחית בידי צבא זדון שיצא מהביצות הגדולות ומקאנדבריש. באותם ימים, ישב מקדש של נארוון בעמק סודי בצפון הידרוסט, ובו ככל הנראה הופעל מדי פעם פורטאל אל נימלאנטיר עצמה. הפורטאל נסגר סופית לאחר ששימש למנוסת שארית הפליטה של אמזונות האש לאחר חורבן נימלאנטיר.

[4] הנסיך ארלן, בגד בנותני חסותו לבית סילבריץ', רצח את העוצר ואת המלך הצעיר (אחיינו), אנס את אלייזה סילבריץ' וחטף אותה, כאשר הוא מנסה להכתיר עצמו כמלך הידרוסט. לאחר שבניו של העוצר סגרו עליו והביסו את צבאו, הוא הטביע את אלייזה ולאחר מכן ניסה להתאבד. הוא סיים את חייו, לאחר עינויים קשים, על עץ התליה בהיידרקרון (2273).

[5] בית לורדים חשוב מהיידרקרון: ראש הבית הנוכחי, פטריק רינטון, מנהל את "חברת סילנארלדה הדרומית", חברת הספנות הגדולה באימפריה דהיום.

[6] אחיו הצעיר של רוזן וייטהולד דאז.

[7] אחד האיים הגדולים בארכיפלגו של ג'ורהאדן. קראבנפאוגו הם אחד מצאצאי העממים העתיקים, אשר הקימו באותם הזמנים ממלכה גדולה, לאחר שכבשו את רוב הארכיפלגו ואת פרסיליירו, והתקדמו לעבר חוף האמתיסט.

[8] בית אצולה מואלנסטון המקורב לבית דוכסי ווסטמורשילד.

[9] נקרא כך בשל זקנו האדום העצום שנראה כלהבה, ושערו הארוך התואם.

[10] גם הגרסה הרשמית טוענת, כי שתי האחיות ילדו את ילדיהן באותו הזמן בערך, אולם לפי גרסה זו, בנה של פטרישיה נולד מת.

[11] בעיקר לורד שאו וכן אחרים אשר הפכו מאוחר יותר לתומכיו של הנסיך ג'ון-סטיוארט.

[12] ובמקור ההלאנסיאלי: הולאנריש. בית הולאנריש היה, בתקופת "ארבעת הכתרים" (מאות 16-17 לסה"ה) אחד הבתים החשובים, והיה מקורב מאד לבית האלקטור הגדול של האלנסיאל דאז.

[13] בצפון הידרוסט, הגיל עומד על 16, ואילו גיל האירוסין (קרי,המועד בו לחוזה אירוסין יש תוקף משפטי-מנהגי) עומד על 12.

[14] לא ברור היכן העיר הזו מצויה, אולם ככל הנראה מדובר באחד המקלטים של הנארהייני ששרדו לאחר נימלאנטיר, ומיקומם מוגן בידי קסם.

[15] אשר למען האמת, התעניינה יותר במרדף אחרי חתול מאשר בטורמנט עצמו.

[16] ראה תאור היצור במדור מפלצות להסבר; שיקוי זדוני זה, בקצרה, הופך את הקוף העצום למכונת הרג מבעיתה.

[17] אשר היהלומים הללו מקודשים להם, וכרייתם לשימוש לא פולחני נחשבת בעיניהן לחילול הקודש בדרך הגרועה ביותר.

[18] ואשר מעשיו במלחמה הצדיקו בהחלט את המוניטין הגרוע לו זכה.

[20] נוטרי הולצריין שייכים באופן רשמי למשמר הקייסרי, ומופקדים לשמור על שערי הליל האגדיים שברמות הגבוהות, לבל יפתחו שוב לרווחה בפני כוחות הזדון. למעשה, הם עצמאיים מזה מאות רבות של שנים. סמלם הוא יד אוחזת ברק כחול (הוא הברק של קרימהילד) ומסביבה מעגל של שישה פרחים שחורים.

[21] שבטי לוחמים עזים בעלי שער בהיר, כמעט לבן, עור שזוף ותאוות קרב ידועה לשמצה, שהיו מומחים בלחימת מרכבות. ההידרוסטים הכניעו אותם ודיכאו אותם עד עפר בתום מלחמת ארבע השנים.