ההרפתקנים
של העולמות המוכרים
רקע כללי | ארצות | מפלצות | אלים ואמונה | דמויות | גזעים
הלאריה אר-נארסילור
גזע: Flame Amazone
מקצוע: סייפת
מראה חיצוני:
הלאריה היא דוגמא נאה במיוחד לבת גזע אמאזונות האש. היא גבוהת קומה (1.78 מ'),
בעלת גוף אתלטי מרהיב, גזרה דקה וגוון עור שזוף במקצת. שערה שחור, ארוך וגלי,
הגולש בגלים כהים עד מרכז גבה. עיניה כחולות עמוקות, עם מעט נטיה לגוון סגלגל. מבע
פניה נבון, אם כי גאה למדי, רושף ניצוצות בעת זעם.
כמרבית בנות גזעה, היא מחבבת את גווני האדום העמוק או הארגמן, ולעיתים קרובות
לבושה בבגדי מסע חושפניים למדי, שמעליהם גלימה ארגמנית ארוכה עם שוליים מוכספים
מעט. קולה הוא קול אלט צלול, מתנגן במבטא של קלאן נארסיל, המזכיר מעט מבטא
הקטיליאני. את המראה משלים נזר זהוב העטוי על שערה, ובתוכו נוצצת אבן אודם יפיפיה,
זוהרת.
בעת קרב, הלאריה מזמנת לידה הימנית שוט אש מאגי בעל שלושה זנבות, ואילו בידה השניה
היא אוחזת חרב יפיפיה בגווני התכול-עמוק, שלהבה נוצץ בהילה קריסטלית קפואה - נשק
יעיל מאד כנגד יריבות מקרב בנות גזעה.
תולדות חיים:
הלאריה היא בתה של הגבירה אקטוריה, מנהיגת קלאן של אמזונות אש הקרוי Narsylor Klan, אשר חי במשך כמעט אלף וחמש-מאות שנים בהרים הגבוהים של טלהאס (Tlahass) שבדרום סוראגיה, בעיר עתיקה ומדהימה שנבנתה על צלעו הקשה לגישה של אחד
ההרים. המסורת של הקלאן טוענת כי בראשית ימיו, קיבלה הכוהנת הגדולה הראשונה שלו
ארפיטקט מקודש מידיו של מלך גוסס אותו שרתה, אשר ציווה בנשימתו האחרונה עליה ועל
צאצאיה לשמור עליו עד להתחלפות העידנים והמלחמות אשר יכריעו את גורל הארץ והרקיע.
אלא, שכאשר היתה הלאריה ילדה קטנה, פשט על העיר צבא עצום של עלמות דומן נתעבות,
בראשות השאמנית האדירה גורת'ארה (Gorthara), שלוו בידי
קרובותיהן המושחתות של אמזונות האש, ה-Venom Amazones,
ונעזרו בידי המוני מפלצות ארסיות כגון חיפושיות ענק נתעבות, אוכלי נבלות מאגיים,
ועוד כהנה וכהנה.
לאחר קרבות של חודשים ארוכים, פרץ צבא האויב את החומות הלבנות. קרבות נוראים ניטשו
ברחובות העיר הבוערים ומבית לבית, אולם בסופו של דבר, הכריע המון התוקפות את הכף;
מצודת העיר נפלה, והמקדש העתיק בו נשמר הארטיפקט נבזז ונהרס. הארטיפקט נפל בידי
התוקפות, וגורלו אינו ידוע.
אקטוריה, ששרדה את הקרב והטבח שבא אחריו, הצליחה להמלט מהעיר עם קומץ נידף של מה
שהיה פעם קלאן גדול וגאה. ביחד איתן, חצתה את הים, והתיישבה על פסגת הר נידח במחוז
סאלאן שבצפון האימפריה ההידרוסטית. שם, במצודת אבן קרה ונדכאת, גדלה הלאריה,
זכרונות מהקרב המזוויע חרוטים היטב בתודעתה. היא גדלה כבתה האהובה של המנהיגה,
וחלמה מילדותה חלומות גדולה, על החזרת הארפיטקט וחיסולה של גורת'ורה.
אלא, שאמזונות האש שנותרו היו מבוהלות,
חשדניות ומסתגרות בעיירת האבן הנידחת שלהן שמעל מחוז סאלאן. במשך שנים, התרחקו
מיצורים אחרים, ביחוד מבני האדם המקומיים, כלפיהם נהגו באכזריות רבה בכל פעם
שהסיגו את גבולן. ככל שעברו השנים, כך הפכה אקטוריה למרירה, זעופה ואכזרית יותר,
והרבתה להסתגר במגדלה, שקועה בזכרונות קודרים. השלטון בפועל עבר לידי הכוהנת של
קלאן נארסיל, ראלטירה, ולידי אחותה הלוחמת סאליירה, צמד של אמזונות קנאיות
ואכזריות במיוחד, שבזו לבני האדם כגזע נחות, ודאגו להקצין עוד יותר את היחסים בין
בנות הקלאן לבין המקומיים, אשר ראו את אמזונות האש כמפלצות שטניות היושבות בפסגות
ההרים. בעוד המטריארך ראלטירה שקועה בהזיות דתיות אפוקליפטיות על פיניקסים בוערים
הטסים בשמיים ועל נחשולי אש וקרח שיאבקו זה בזה ויסמנו את שובן של אמזונות האש
לגדולה, עסקה אחותה האכזרית בפשיטות שוד ברחבי מחוז סאלאן, כשהיא בוזזת, שורפת וקוטלת
ללא רחמים כל מי שהתייצב מולה.
כך נמשכו הדברים עד שהתמנה למחוז סאלאן
מושל חדש מטעם הכתר: לורד ויליאם מק'הוייסט, איש הסיעה האימפריאליסטית. הלה, מרגע
שנכנס לתפקידו, החל משעבד את אנשי המחוז ביד קשה, כשהוא כופה על אלפים מהם לעבוד
במכרות, לא הרחק מעיירתן של בנות קלאן נארסיל. המכרות העשירים של Badgrove, שהפכו
לבבת עינו של מק'הוייסט הפיקו, כמסתבר, בין היתר גם אבני אודם זוהרות מסוג מוזר,
אשר בכירי הסיעה האימפריאליסטית בעיר הבירה דרשו עוד ועוד מהן למטרותיהן העלומות,
והיו שמועות כי אי-כה, בעזרת ריטואל קסום, הן עשויות לשמש ליצירת כלי נשק קטלניים.
אלא שכאן התנגש מק'הוייסט עם אמזונות
האש. שתי האחיות, שהיו שליטות הקלאן האמיתיות, לא השלימו עם הפעילות האנושית כה
קרוב למצודתן, ותחת פיקודן, החלו אמזונות האש פושטות על המכרה ועל הדרכים המובילות
אליו, ומכות באכזריות בכורים ובמשגיחי העבודה. בתוך שבועות ספורים, שובשה פעילות
המכרה קשות, מאות בני אדם נהרגו, ואספקת האבנים האדומות דרומה הדלדלה משמעותית.
מק'הוייסט, שניסה לשווא לטפל באמזונות האש בעזרת כוחותיו הפרטיים ושכירי חרב ששכר,
שם פניו להיידרקרון (Hydercrown) עיר הבירה ההידרוסטית בכדי לדרוש
עזרה מהכתר בדיכוי "אותן מפלצות מרושעות שקמו מלהבות הגהינום". שמועות
אחרות, אפלות יותר, סיפרו כי האימפריאליסטים אף נושאים ונותנים בסתר עם עלמות
הדומן או אמזונות הרעל, יריבותיהן העתיקות של בנות נארסילור.
הלאריה הצעירה, שבינה לבין שתי האחיות
השולטות בקלאן (כלפיהם רכשה תיעוב מזה שנים בשל העובדה כי הן שולטות למעשה באמה
ומזלזלות בה כבתינוקת טפשה ורכרוכית) לא שררו יחסית טובים, בלשון המעטה, היתה
היחידה שהזהירה מפני הזלזול האדיש שהפגין הקלאן כולו כלפי תוכניותיו ומעשיו של
מק'הוייסט. זאת, בטענה כי אמזונות האש לא יוכלו לעמוד לאורך זמן מול זעמה של
האימפריה האדירה ביותר ביבשת ואלנקאלד, שניצחה מלחמות ואתגרים קשים הרבה יותר שנים
מעטות קודם לכן. אלא, שהאחיות זלזלו בדבריה, כינו אותה פחדנית ולעגו לה בפומבי,
תוך שאמה זועמת עליה אף היא כ"אוהבת אדם" ומאיימת לכלוא אותה אם תמשיך
בדרך זו.
בנקודה זו, עשתה הלאריה המושפלת את המעשה הפזיז ביותר בחייה: היא החליטה לעזוב את
הקלאן ללא אישור, ולשים את פניה להיידרקרון בתקווה ששם תוכל להתחקות אחרי
תוכניותיו של מק'הוייסט, או אף לנסות ולתווך בין ההידרוסטים לבנות עמה. אמה זעמה,
והורתה לתפוס אותה ולהענישה בחומרה, ואילו האחיות הורו בשקט לחבורה מהמשרתות
הקנאיות והאכזריות ביותר שלהן לרוצחה נפש ולהציג זאת כתאונה. הלאריה נאלצה לנהל
מסע המלטות לאורך כל מחוזות סאלאן והאלנס, כאשר בנות עמה רודפות אחריה בלהט. בסופו
של דבר, לאחר מסע מייגע בן ארבעה חודשים, הגיעה להיידרקרון.
כאן, ציפו לה האכזבה וההלם של חייה.
בעוד שהיא, אשר החשיבה עצמה כמעט כנסיכה, חשבה כי תוכל לדבר על נקלה עם המלך או
שריו ולשאת ולתת עימם, הרי שבהיידרקרון, אשר מרבית אנשיה לא שמעו כלל ועיקר על
אמזונות האש, לא ראו בה אלא נוודית עלובה ועניה. היא לא הצליחה להכנס כלל ועיקר
לרובע בו נמצא הארמון, היות ולא היה בידה לבוש הולם לכניסה למקומות יוקרתיים כגון
זה, ונסיונה הסתיים בכך כי השומרים השליכו אותה אל מחוץ לשער כשהם לועגים לה בבוז.
כעת, מצאה עצמה הלאריה לגמרי לבדה, בעיר בת כמעט 200,000 איש, כאשר כל חייה לא
הכירה אלא את מאחז הקלאן הקטן בו גדלה, או כפרים אנושיים קטנים של איכרים ורועים
מהסוג הנפוץ בצפון הידרוסט. הלאריה מצאה עצמה נבוכה ואובדת עצות, וכמעט חסרת כל,
בתוך הכרך העצום ומלא הסכנות, הגדול ביותר בצפון מערב יבשת ואלנקאלד. זאת, כשהיא
יודעת כי אין היא יכולה לשוב עוד לביתה, לפחות לעת עתה.
והצרות רק התחילו...
לאחר שנדדה ברחובות בלא מטרה, עייפה
ומפוחדת, נזכרה כי בישובים אנושיים קיימות לעיתים גילדות הרפתקנים בהן תוכל אולי
למצוא מקום ודרך להרוויח מעט כסף. אלא, שלא היה לה מושג היכן למצוא מקום כזה. זאת
גם מאחר ושליטתה בשפה ההידרוסטית היתה מוגבלת ביותר, ובלבושה המוזר ודרך דיבורה
נראתה לרוב האנשים כמטורפת תמהונית גרידא.
בסופו של דבר, לאחר חיפושים רבים ותעיה ברחובות מפותלים, הוביל אותה אי-מי לפונדק
אפלולי ומלוכלך, מלא באנשי חרב. הלאריה שבה והציגה עצמה כבתה של מנהיגת אמזונות
האש, אצילה וגבירה בקלאן נארסיל, ובקשה לדבר בתארה זה עם בעל המקום. מהצדדים,
הביטו בה אנשי החרב הגסים בגיחוך, מפריחים הערות גסות על גופה, וצוחקים על דרך
דיבורה. בסופו של דבר, הובאה בפני שני גברים צעירים בלבוש הדור, בחדר מלא בשומרי
ראש, אשר הציגו את עצמם כ"נסיכי גילדת ההרפתקנים", ושמותיהם ארני
וביווי. הללו שמעו בחיוך ידידותי את סיפוריה של הלאריה, והתנהגו כאילו הם מאמינים
לה ורוצים לסייע לה. אחד מהם אף סיפר לה כי הוא מכיר היטב את בן המלך, שהוא ידיד
ותיק שלו, ומוכן לנסות ולארגן לה פגישה איתו. בין לבין, ניתנה להאלריה ארוחה טובה,
ועימה כמות נכבדה של יין, שלמעשה הכיל סם טשטוש חזק. כאשר קרסה תחתיה חסרת אונים,
התנפלו עליה שני בני העשירים הבהמיים והאכזריים, כפתו אותה למיטה וביצעו בה בעונג
רב את זממם, כאשר היא רדומה למחצה, וחלשה מדי אף מכדי להפעיל את כוחות האש שלה
ולפגוע בהם בדרך זו. הלאריה הוכתה בראשה בידי אחד משומרי ראשם של הצמד, והתעלפה
פעם נוספת.
כאשר התעוררה, מצאה עצמה כפותה בחדר
מזוהם של בניין רועש ואפלולי, אשר התברר לה כבית בושת בשם "חדוות
גברים", המנוהל בידי גברתן בשם אנדי רוקסר, ה"מעסיק" נערות שנחטפו
מרבעי עוני ומוחזקות אצלו באל-כורחן. הלקוחות היו, ברובם הגדול, מגשיחי עבודה,
שומרים ובריונים בשירותו של הרברט סימקין, אחד מעשירי העיר ואיל חקלאות גדול. כאשר
השתוללה הלאריה, וניסתה לצרוח על רוקסר כי היא גבירה בקרב בנות עמה, וכי היא דורשת
שישחרר אותה, בעט בה והכה אותה מכות קשות, כשהוא לועג לה ומגדף אותה בשפת ביבים.
אזי, דרש כי תקבל לקוחות ל"ביקורי נימוסין", והבהיר לה כי אם תעשה
בעיות, ירעיב אותה.
אלא שרוקסר, שלא הכיר את אמזונות האש, למד על טיבן בדרך הקשה כאשר שלח אליה את אחד
הלקוחות, שכיר חרב בהמי בשם גארת'. הלאריה, שהתאוששה די הצורך, הפעילה מגן להבות
שקרן מתוך גופה כאשר הלה גחן עליה וחיבק אותה, גורמת לו לכוויות איומות בפניו
ובגופו. בעודו צורח ומנסה לכבות את האש שאחזה בו, חטפה הלאריה את חרבו, שהונחה על
שולחן סמוך, ביתקה את כבליה, שברה את החלון ונסה על נפשה, האוויר הצח השיב אליה את
כוחה, והיא הצליחה לזמן לידה שוט להבות, בו דשה את הבריונים והסרסורים המופתעים
שניסו ללכוד אותה.
הלאריה נמלטה אל תוך רחובותיהן המוריקים של הרבעים החקלאיים שבדרום העיר, מנסה
למצוא מקום מקלט. לזמן-מה, שיחק לה מזלה, ואיכר אמיד הסכים להכניסה לביתו בתנאי
שתשמש כשומרת על שדות התבואה שלו.
בתפקיד זה שמשה הלאריה כחודשיים, כשהיא מתוודעת לחיי האריסים בשדות הרחבים של רובע
גלבין, ולסכנות האורבות שם (ראה תאור הרובע לפרטים נוספים). בין יתר תפקידיה, היתה
הלאריה צריכה לשמור על השדות מפני שדונים קטנים ומגעילים המכונים בפי כל Pukers,
שנהגו לארוב לאריסים ולחטוף אותם, כשהם נעלמים אל העולם התחתי במהירות לאחר מעשה.
הלאריה ניהלה כמה קרבות ומעקבים אחרי היצורים הללו. אט-אט, החלה חושדת כי העניין
מורכב ואפל יותר מחשבה, וכמה וכמה ממשגיחי העבודה בשדות משתפים פעולה למעשה עם
היצורים המגעילים, ובעיקר מנחים אותם לחטוף אריסים שניסו לדרוש תוספות לשכרם
הזעום, לארגן את חבריהם נגד עריצות המשגיחים וכ"ו. הלאריה החלה חושדת, כי
העקבות מוליכות אי-כה גם לאחוזת סימקין, וסברה כי אנדי רוקסר ובריוניו מעורבים
במעשים אלו גם כן. את כל הדברים הללו סיפרה לסרג'נט של משמר העיר, איתו שוחחה באחד
מפונדקי הרובע בערב בהיר אחד, וביקשה ממנו לסייע לה לחקור את הדברים, בכדי
שהפושעים יעמדו לדין. פעם נוספת, היתה תמימותה בעוכריה.
בערב המחרת, לא הופיע הסמל בפונדק. מנגד,
ישבה בפונדק אשה יפה ומוזרה, חבויה בצללים, אשר נראה היה להלאריה כי היא נועצת בה
מבטים מוזרים. אלא שהלאריה היתה עייפה ורעבה, והעדיפה לאכול ולשתות, וכן לשוחח עם
כמה אריסים בכדי להשיג מידע נוסף. האשה הזרה עזבה בשלב כלשהו, בלא לומר מילה,
והלאריה שכחה ממנה לחלוטין...
אלא, שכאשר נכנסה הלאריה לבית מעסיקה, חשכו עיניה. האיכר היה מוטל ערום במיטתו, מת
בצורה מזוויעה, חומצה נוטפת מפניו וממפשעתו, נוזלת ומעכלת את הסדינים המעלים עדיין
אד מצחין, וצרחת כאב מזוגגת עדיין קפואה על פניו. בעוד הלאריה מנסה לחפש את האחראי
למעשה, זינקה עליה תוקפת אכזרית מהצללים, יורקת עליה חומצה ומנסה להלום בה באלת
קוצים משוננת ונוטפת רעל.
הלאריה ואמזונת הרעל נאבקו בקרב נורא, גדוש שנאה, בחדרו של המת, עד שספגה הלאריה
מהלומה שהעיפה אותה לאחור, וגרמה לה להחליק במדרגות ולהפצע. אמזונת הרעל המרושעת קפצה
מהחלון במהירות, אל עבר החצר והלאה, נעלמת בחשיכה.
בעוד הלאריה קמה על רגליה, ומנסה להתאושש ולרדוף אחרי התוקפת, הופיעו באולם הכניסה
משרתים היסטריים, שהחלו צורחים, ומכנים אותה מפלצת ורוצחת. כמעט מיד, באופן
"מופלא", נכנסו אל הבית שבעה או שמונה אנשים ממשמר העיר, בראשם, פניו
מדושני עונג, אותו סמל איתו דיברה בלילה הקודם. הללו שמו על הלאריה אזיקים, סוטרים
לה ומכנים אותה "רוצחת שפלה" וגוררים אותה אל תוך אפלת הלילה, כאשר אחד
השומרים מצמיד את חרבו לצווארה, ומבהיר לה כי תעלול הלהבות הראשון שתנסה - והיא
תמות מייד. הלאריה המיואשת והמפוחדת חשבה כי גוררים אותה אל בית הכלא, אולם האמת
היתה גרועה עוד יותר...
השומרים הובילו אותה אי-שם בין השדות,
ואז כבלו אותה לאבן גדולה, בלב שדה בור קוצני. הלאריה ראתה את הסמל מדבר עם דמות
אפלה, עוטת ברדס, והלה מסר לו צרור כסף בשכרו. הסמל ואנשיו עזבו את המקום, כאשר
הסרג'נט לועג להלאריה לפרידה "את תלמדי בדרך הקשה לא לחטט בעניינים שאינם
שלך, ילדה מטומטמת". כאשר עזבו החיילים, שלח בה עוטה הברדס מבט יוקד והרים את
מטהו. לאימתה, הופיעו לצידו שני עקרבי ענק צהובים מבעיתים, שהחלו מתקדמים אליה
בקרקושי עונג, כשהם משקשקים בצבתותיהם...
הלאריה נאבקה, אולם הכבלים היו חזקים ממנה. היא ראתה את מותה הולך וקרב, כאשר קרה
משהו... תרועת חצוצרה עמומה, רחוקה, נשמעה, ואחריה הבהיק ברק סגול מוזר בשמיים.
עוטה הברדס נאנק בפחד, ופנה לנוס, העקרבים ממהרים אחריו. נדמה היה להלאריה, בטרם
איבדה את הכרתה, כי ראתה דמויות עוטות כחול רצות לעבר השדה... היא התעוררה בבוקר
למחרת, עודה כפותה לסלע, כאשר מעליה גוחן אחד האריסים, לו סייעה הלאריה קודם לכן.
הלה התיר את כבליה בסכינו, והוביל אותה לצריף העלוב שלו שם תוכל להתאושש. לאחר
שעתיים שב אליה, כשהוא מבוהל וחיוור, וסיפר כי היא הוכרזה מבוקשת בעוון רצח אכזרי,
והמשמר הקציב פרס בן 500 פיסות זהב על ראשה.
הלאריה הבינה כי עליה להמלט פעם נוספת, התכסתה במטפחת כהה, ונמלטה מהרובע במסווה
זה. כך, הגיעה הלאריה, בסופו של דבר, אל רובע היסמין הפסטורלי, כשהיא עייפה,
מפוחדת ומיואשת...
אופי והתנהגות:
הלאריה, למרות כל המהלומות שספגה נותרה אשה גאה, שכבודה יקר לה, והיא אינה ממהרת
להשתפך בפני אחרים, וכמעט לעולם אינה מתחננת לרחמים. היא עדיין סבורה כי היא מעין
נסיכה, בת לאומה עתיקה (שנועדה מלידה להיות גיבורה מיתולוגית), ועל אחרים לנהוג בה
כיאה לכזו - מנהג המזמין תמיד צרות. למרות שהספיקה ללמוד משהו על העיר הגדולה,
ידיעותיה על דרכי ההתנהגות בקרב בני אדם, ביחוד עירונים מהמעמד הגבוהה, לקויות
מאד. גם ההידרוסטית שלה טבולה במבטא זר בולט מאד, ורחוקה מלהיות רהוטה (על אף שהשתפרה
מאד).
הלאריה מאד-מאד רוצה להוכיח את עצמה,
ולהראות לכל בנות מינה שזלזלו בה את ערכה. היא אמיצה מאד, לעיתים יתר על המידה,
ולעיתים קרובות תמימה בצורה מסוכנת. היא לא זו שתעמוד ולו רגע אחד מול נוכל מסוגנן
וערמומי, המנצל את יושרה וכנותה למטרותיו הזדוניות. בנוסף לכל זאת, הלאריה
"מאוהבת" בפתרון תעלומות (עד כמה שהן עתיקות, יותר טוב), וסבורה כי היא
מאד-מאד כשרונית בכך (הרבה יותר מאשר היא באמת) - קרי, שילוב המועד לסבך אותה
בצרות צרורות כל פעם מחדש.
מנגד, הלאריה, מתחת לגאוותה וקשיחותה,
היא אנושית מאד, ולעיתים קרובות מוכנה לעזור לאנשים מדוכאים וסובלים, ביחוד כאשר
היא רואה אותם נרמסים מול פניה על לא עוול בכפם. גם את זה, היא מסוגלת לעשות
לעיתים בחוסר טקט מדהים, הפועל לרעתה. מנגד, הלאריה רחוקה מלהיות טפשה, וכאשר היא
כבר מסתבכת בצרות, היא תנסה לחשוב על דרכים להחלץ מהן, לעיתים באופן מתוחכם למדי.
אם ברצונך להוריד את גירסת ה WORD לדף זה
לחץ כאן
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום