אמנדה הוליס – סיפור חיים

אדואר דה-רושל

מראה חיצוני:
אדואר הינו גבר בן 24, בעל קומה גבוהה המגיעה ל-1.9 מטרים בערך, כתפיים רחבות וגוף שרירי למדי. פניו נאות ושזופות במקצת, מעוטרות בעיניים ירוקות, אף ישר וזקן חום-אדמוני מסתלסל המגיע כמעט עד לחגורתו. שערו גלי וארוך, מדי פעם (כאשר הוא נאלץ) אסוף בצמה מאחורי הגב. ארשת הפנים מביעה כמעט תמיד רגש עז, מהתלהבות או צחוק רועם ועד זעם יוקד, מהולים לא פעם ביותר מקורטוב יהירות. קולו עמוק ומהדהד, דובר במבטא דרום-ז'ראלי בולט. אדואר אוהב להתלבש בהידור, ומחבב מאד עיטורים וקישוטים מסוגננים מכל סוג ומין. אף כי כעת הוא נאלץ לעטות את מדי השחור והזהוב של כוהני המשנה, הוא מחבב מאד ארגמן-זהוב, אשר גורם לו לבלוט בשטח. במיוחד, הוא מחבב נדני חרבות מעוטרים לעייפה בעיטורים עדינים ומסוגננים. על חזהו רקום (או מרוקע) כמעט תמיד הנס של שושלתו: דג-מעופף כחול עוטה כתר זהוב.

תולדות חיים:
אדואר נולד וגדל בטירת פלגרנדה שבמונפורליי; אמו ז'אנט היתה הנצר האחרון לבית פלגנדרה, לאחר שאביה ואחיה נרצחו בידי שכירי החרב של אנג'ולרה דה-ארז'ולי, שמשלו בדרום בימי ילדותו המוקדמת של אדואר; אחד הסיוטים המוקדמים ביותר של ימי ילדותו, היה מראה אחד מקציניו של ארז'ולי, סרן ז'יל "הערפד", המכריח את ז'אנט ובניה לראות כיצד משופדות גופותיהם המרקיבות של בני משפחתם על יתדות. אדואר, שהיה אז ילד בן 10, נשבע בליבו להרוג בבוא היום את "הערפד", ומכאן החל מנהגו ליצור "רשימה שחורה" של אנשים שנשבע להרוג (רשימה שהלכה והתארכה עם השנים[1]). השלטון בטירה עבר לז'אנאט ולבעלה, המרקיז קלוד דה-רושל, אביר אשר היגר לדרום מצפון מערב ז'ראל (היום רוואלס), ולפי טענתו מייסדת שושלתו היא הגיבורה האגדית סו-רושל[2].
כאשר סולק שלטון ארז'ולי מהדרום, נשבע המרקיז קלוד שבועת אמונים פאודלית לשליט החדש, היינריך פון קריינזרט, אשר הרחיב בתמורה את נחלותיו ונתן לו כיבודים שונים; זמן קצר לאחר מכן, הצטרף המרקיז לצבא הדרום, אשר יצא לעזרת המלך, במסע המלחמה שנועד לדכא את המרד של הדוכס פיליפ דה-רוואלס. מסע זה הסתיים, כאמור, באסון; פון קריינזרט נפל מסוסו ונהרג, המלך נפל בשבי, ועד מהרה נסוג הצבא הז'ראלי בבהלה. שבועות מעטים לאחר מכן, במסעו הארוך הבייתה, נפל אביו במארב של חבורת שכירי חרב הילאסיאנים שעבדו עבור רוואלס, בראשות סטפאנוס קורידיס, והוא וכל מלוויו נרצחו באכזריות ונתלו בלעג על עצים, כשהם ערומים ומבוזים.

ג'אנט האומללה והבודדה נותרה לבדה בטירתה, ועד מהרה החלה מתנחמת בזרועותיו של טרובאדור עלף בשם טילמיר, שהקסים אותה בשירתו הרומנטית וביופיו הקורן. אלא, שלאחר שקיבלה את עצת אב המנזר הסמוך, האב ז'ופיאן מארסו, התגלה גודל הטעות; הטרובאדור התגלה כעלף אכזרי ויהיר, אשר בז לאשתו והתעלל בה ובבניה; ביחד עם אב המנזר, עשקו שניהם את רכוש המשפחה וחגגו על כספיה ונחלותיה של ז'אנאט. לדעת אדואר, אשר הוצלף והושפל במיוחד בידי אביו החורג, שקרא לו "פסולת אדם מכוערת", עסק טילמיר גם בפולחנות אפלים. גרוע מכך: אב המנזר חיבב יתר על המידה את אחותו של אדואר, אמילי, וכפה עצמו עליה בסחיטה ובאיומים. החיים בטירה, תחת שלטונו של טילמיר, היו סיוט מתמשך; ז'אנאט וילדיה היו נכלאים בלילות במגוריהם, רועדים מפחד, כאשר טילמיר מתדיין עם טיפוסים מפחידים אשר היו באים ויוצאים אחרי רדת החשיכה. אחיו הבכור של אדואר, אשר ניסה לרדת דרך החלון ולעקוב אחרי אחד הטיפוסים הללו, נעלם ולא נראה עוד לעולם.
כאשר מלאו לאדואר 17, נמלטה ז'אנט עמו ועם אחותו מהטירה, ונסה במהירות צפונה, חצתה את ההרים והתיישבה בסופו של דבר באיל דה לה-רוא. שם, הצליחה בעזרת מוצאה האצילי ולאחר שהתחבבה על הויקונטית ההוללת גרטכן דה-מינדו[3], הממונה על כתיבת ההזמנות לנשפי המלך, לזכות במעמד של אצילת חצר זוטרה. בתואר זה החזיקה במשך חמש שנים, עד שחלתה בדלקת ראות ומתה, בשנת 2438 (והבריות ריכלו כי הסתבכותו של אדואר בצרות החישה מאד את קיצה).
אדואר, שגדל במחוז דרומי וכפרי, היה משכיל פחות מבניהם של אצילי החצר, וניכר במבטאו הדרומי הבולט; אי לכך, בזו לו רובם והוא מצא עצמו בלתי מקובל, בודד וזועף. את זעמו החל לפרוק בטיולים בעיר, שם הסתובב בפונדקים מפוקפקים, שתה והסתבך בצרות-צרורות; באחת הפעמים, כאשר התקוטט עם אנשי משמר, נגרר למעצר כשהוא מוכה מכות רצח; אחד מסמלי הכלא, ברנאר פאסטור, שהיה ככל הנראה שותף של סוחרי עבדים או אנשים דומים, ניסה להבריח את אדואר ושניים מחבריו מהכלא, כדי למכור אותם, וכאשר ניסו להתקומם, מחץ באלתו את ראשו של אחד מהם. למזלו של אדואר, המהומה הזעיקה למקום את אחד מסגני מפקד הכלא. אמנם, פאסטור שיקר להגנתו והתחמק מעונש, אולם ההברחה נכשלה, ולאחר יום נוסף בכלא הוברר מוצאו האצילי של אדואר, והוא שוחרר בקנס כספי בלבד.
זמן-מה לאחר מכן, באחד הפונדקים המפוקפקים של רובע הצלצולים, פגש אדואר סוחר עשיר בשם פבלו וילפור, אשר ניהל את הפונדק, וכן מספר עסקים אחרים. השניים התחברו ושוחחו, ובסופו של דבר הציע וילפור לקחת את הצעיר תחת חסותו. אדואר החל לעשות שליחויות שונות בשביל וילפור, ומדי פעם אף נלחם בזירה המאולתרת במרתפו של אחד מפונדקיו. אזי, לאחר כשנה של שירות, הפגיש וילפור בינו לבין גבירה בשם איוואט, אשר נודעה בעיקר בכינוי "פרח חצות"; אף גבירה זו, אלכימאית במקצועה, עסקה במיני עסקים אפלים, וכפי שהסתבר לאדואר אחר-כך, גם בקסם שחור. אלא שבאותה תקופה, התאהב ביפיפיה הצוננת והאפלולית עד-כדי טירוף, והיה מוכן לעשות בשבילה כל דבר, בלא לשים לב כי למעשה אין היא אלא מנצלת אותו למטרותיה. דבר זה, בסופו של דבר, כמעט ועלה לו בחייו, משום שוילפור ופרח חצות, אשר שירתו בסתר את הנקרומנסר שארל דה-לורגו, אדון מגדל "לואי החיוור" הידוע לשמצה[4]; זה נזקק, כפי שהתברר לאדואר לאחר מכן, לנצר מושחת למשפחת רושל, כדי שאי-מי מבני משפחתו יבצע בו ריטואל שחור מזעזע ורב-עוצמה[5]. אי לכך, הונחו סוכניו של לורגו לגרום לאדואר להשחתת עד כמה שרק ניתן, וכאשר היה מוכן די הצורך, הפילו אותו בפח. אדואר הופגש עם מחזר נוסף של פרח חצות, כריסטוף דה-דורקי, בנו של אחד מאצילי החצר החזקים של המלך. הלה נהג בו בגסות ונכנס עמו לריב, כאשר פרח חצות מתמרנת את שניהם היטב. בסופו של דבר, הגיע הדבר לידי דו-קרב על ליבה של הגבירה. אדואר ניצח, תוך שהוא מכריע את יריבו בקלות. אלא שכריסטוף מת זמן קצר לאחר מכן, למרות שנפצע לכאורה פצעים קלים בלבד. הדבר הביא, כמובן, להעמדתו של אדואר למשפט, בהאשמה כי מרח על להבו רעל קטלני. וילפור ופרח חצות העידו שניהם לרעתו, רוקמים כנגדו עלילה שהוכיחה את אשמתו. אף כי דין עברה כזו היה מאסר בכלא לאצילים (או לכל היותר בכלא הגדול של העיר, "המצודה"), פסק השופט דה-מוסארד על אדואר, באופן מפתיע, להשלח אל תוך המקום הכרוע ביותר האפשרי - מגדל לואי החיוור. שם, כמובן, חיכו לו אנשי לורגו עם הריטואל שלהם, אולם ברגע האחרון, התמזל לאדואר מזלו. אחותו אמילי, שנישאה קודם לכן לאחד מ-Guard Captains המשרתים את מסדר כוהני המשנה, ביקשה מבעלה ללכת אל ראש המסדר המפחיד, האב דה-שטראנז', ולהתחנן בפניו כי יציל את אחיה מגורל גרוע ממוות.

שטראנז' נעתר, והופיע ממש ברגע האחרון, בעודו עוצר את הכרכרה השחורה בדרכה אל המגדל, לאחר שהשיג צו מהשופט העליון של עיר הבירה, השופט דה-קראל, המאפשר לו להמיר את עונשו של אדואר בשירות כפוי במסדר כוהני המשנה. אדואר המופתע, שנלקח אל המנזר הקודר של המסדר, זכה בשטיפה זועמת מהאב המפחיד, שגער בו בקולו המהדהד על כל חטאיו, על כך כי בדרכו הרעה גזר מוות על אימו הטובה, שיחק לידי מכשפי-אבדון מרושעים וכמעט עלה לעולה בריטואל שהיה מוריד את נשמתו להשרף בגהינום לנצח-נצחים.
אדוארד, רועד כולו וכמעט בוכה, נשבע בפני שטראנז' לחזור בתשובה ולשרת אותו ואת הזוהר; וכך הצטרף למשמר עוטי הזהב והשחור של כוהני המשנה, עובר הכשרה דתית וצבאית ארוכה אצל במעוזיהם, עד שהוכשר די הצורך כדי לשמש כאחד מן האבירים של ראש המסדר. ככזה, נשלח ביחד עם הכח אשר הוקצב לשליח הקדוש דה-טרואר, אשר נשלח לבער את מעוזי כתות המינים החמושות ליד זירקוני.

אופי והתנהגות, שאיפות:
חייו הקשים והאלימים של אדואר הפכו אותו לאדם נמהר למדי, הנתון לעיתים קרובות בסערת רגשות. אי לכך, הוא עשוי להביע רגשות באופן מוקצן למדי (בין אם הוא צוחק, מאוהב, או זועם), דבר אשר מערער את שיקול הדעת שלו ומכניס אותו לצרות-צרורות. הוא גאה מאד בשם משפחתו, אשר לאחר שחזר בתשובה נשבע להביא לו כבוד, ועשוי להתפרץ בזעם אם אי-מי יזלזל בו. הוא לוקח ברצינות רבה את הנקמה, וטוען כי "הוא משלם תמיד את החשבונות, בסופו של דבר", ועד היום הוא מונה כל לילה, לפני השינה, את כל רשימת האנשים שברצונו להרוג ("ז'יל הערפד, סטפאנוס קורידיס, האב מארסו, הסמל פאסטור, וילפור, פרח-חצות, שארל דה-לורגו, השופט דה-מוסארד). החלטתו זו לא השתנתה לאחר שחזר בתשובה, משום שהוא טוען כי כולם אנשים מרושעים שחטאו לזוהר, וגם מסיבה זו הם צריכים למות (והוא אוהב לצטט מתוך פרשנות ברנאר הקדוש "אל נקמות הוא הזוהר, ועל כל אשר לנאקרוב לא ירחם. הוא שולט היטב בכתבי הקודש, וביחוד בפרשנויות של שטראנז', ואוהב מאד לצטט פסוקים כאשר הוא ניצב מול אויבים, ובכל הזדמנות חגיגית אחרת.

חרף מגרעותיו, אדואר אכן חזר בתשובה בלב שלם, לפחות לדעתו; הוא מתבייש במעשיו הקודמים, ולכן להוט מאד לרצות את שאטראנז' וראשי המסדר האחרים בכל דרך אפשרית ולקנות לעצמו תהילה אשר תכפר על עברו, ותגרום לאמו המצויה בגן-עדן להתגאות בו. מסיבה זו, הוא מחפש לעצמו תמיד מעשים נועזים בשם הכנסיה הקדושה ומסדר כוהני המשנה הקדוש, וקופץ בהתלהבות על כל משימה כזו. הוא שוביניסטי למדי (כפי שנהוג במסדר כוהני המשנה), וטוען כי נשים בדרך-כלל הן יצורים קלי דעת, פטפטניות וחוטאות (מלבד אמו ואחותו הטובות, ומעטות אחרות, וכמובן, סו-רושל, האשה הלוחמת היחידה שהיתה אכן צדיקה וקדושה). הוא קנה מנזיר, במחיר של כמעט כל כספו, קופסת שנהב ובתוכה אחת משערותיה הזהובות של סו-רושל, והוא עשוי להתפרץ בכעס נוראי אם מישהו יעז להעיר לו כי מדובר בשטות, או שרימו אותו). אבל מצד שני, הוא מסוגל להתאהב בלא התראה במישהי (גם מישהי שנראית במבט ראשון לא מתאימה, ואפילו מושחתת), ולהתאהב עד הסוף, ובכל מחיר - דבר אשר עשוי לשוב ולהכניסו לצרות-צרורות.

חזרה לדף האינדקס של הרפתקני העולם הידוע

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

[1] שמות חברי הרשימה מסומנים בצבע ירוק.

[2] אשר הפכה מאוחר יותר לקדושה העיקרית של המורדים מרוואלס. חרף זאת, אביו עמד בנדרים הפיאודלים שלו, ויצא להלחם בשורות צבא הדרום כנגד המרד.

[4] כלא נורא שאין ממנו יציאה, אליו שולחים את הגרועים בעבריינים. נחשב כתופת של עיר הבירה, וידוע כקן של קוסמי מוות ושאר יצורים דוחים.

[5] המייסדת האגדית של שושלתו של אדואר, סו רושל, נחשבת כזו שקטלה את הליץ' פראנק דה-לורגו, מייסדה וראשה של שושלת הנקרומנסרים דה-לורגו. מכאן מקור האיבה העתיקה בין הצדדים. לא ברור מה רצה אותו נקרומנסר לעולל, אבל ככל הנראה היה הדבר קשור ברוחו הרעה של פראנק דה-לורגו.