הארצות של עולמות קלדאריה
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות |  אלים ואמונה |  דמויות |  גזעים

 

 

אספארה (Asfarra), הארץ אשר בפאתי העולם

 


"ולבסוף, כאשר תחוש את חומו הנורא של מדבר סאלוד, והנה הוא מצטנן קמעה, תראה לפניך גבעות גבוהות ויבשות, חבויות למחצה בתוך צעיפי ערפל אפרורי, המנמר שמיים צהבהבים. שם, במקום בו מתנפצים חולות המדבר על גדות הטרשים המוגבות, ישזפו עיניך חורבות עתיקות, הצופות דומם מן המתלולים המתנשאים מעל ראשך, צופנות סיפור עתיק כארץ עצמה. והנה, מולך ממש, תראה שני דרקוני אבן עצומים לגודל, כנפיהם פרושות כאילו הוקפאו בעצם טיסתם, שקועים במאבק נצח ביניהם, כאשר פוסלו לפני דורי-דורות. אז תדע: הנה באת אל סוף נתיב הנודדים העתיקים, ומולך ניצבת אספארה שבקצה העולם, מכורת הקאדילן אשר היו ואינם עוד".
מתוך ספר נדודיו של דארין-זאהאדו ראהזאנט דאל, 2317 לספירת הילאסיאס.

מבוא ורקע כללי

אגדת עלייתה ומפלתה של ממלכת אספארה

 

 

  יתווספו בעתיד: שוכני אספארה, העיירה ריאהלין, המערכה ואיזורים מיוחדים באספארה.

 

 

רקע כללי

מעט מאד ידוע על הארץ המסתורית שמדרום-מערב למדבר סאלוד הנורא, המשתרע בחלקה הדרומי של אסטארנה. מעטים מאד חצו את המדבר הנורא ושורץ המפלצות בחיים, ומעטים עוד יותר העמיקו חדור אל תוך אותה ארץ מוזרה ושבו ממנה בחיים לספר את אשר ראו. במרבית המפות, אספארה איננה מופיעה כלל ועיקר. למעשה, מלבד מספר אפוסים עתיקים, מקוטעים ומטושטשים אשר השתמרו בגנזכי הנביא הכחול של רילאדיה, קיים רק חיבור מקיף אחד על אותה הארץ, והוא ספרו של אביר הזאהאדו הסקרן והמלומד, דארין ראהזאנט דאל, (2278 - 2326), אשר יד מתנקש השיגה אותו בטרם הספיק להשלים את כל כתביו. ספר זה, אשר מותיר מסתורין רב מאד אחריו, כמוהו כמחברו, הינו ככל הנראה מקור המידע העדכני (יחסית) היחיד על אספארה ותושביה.

 

אספרה משתרעת, כאמור, בקצהו הדרום-מערבי של מדבר סאלוד, במרחק של כ-15,000 קילומטרים לפחות מגבולה הדרומי של זאהאדרין. האגדות מספרות כי האספארי העתיקים, או הקאדילן, ישבו בראשית ימיהם באיזורים אלו, והינם למעשה קרובי משפחה קדומים של בני האדם מגזע זאהאדרין, היושבים באותו איזור כיום, וראשית דברי-ימיהם כרוכה במלחמות האחרונות שנערכו בין גזע האוראנוקי הגאה והשוקע לבין נחילי האבדון של צ'אוגארוק ומשרתיו.
השמש והירח של קלדאריה אינם נראים באספארה (באשר הם מטשטשים כבר במהלך המסע במדבר); את מקומם תופס אור לבן-זהוב בוהק העולה מעבר להרים בגבול הדרומי בשעות היום, הולך ומתחזק עד שהוא דועך בהדרגה, ואילו בשמי הלילה מושל הירח האספארי הכחלחל, העולה אף הוא מדרום. האספארים כינו מאורות אלו במילה אשר משמעה בלשונם "פנסיו של השר".

גבולה הדרומי של אספארה הינו רכס הרים מסתורי, כמעט מאונך, המכונה "הרי השייש", הבוהקים באור אפרפר עגום, ופסגותיהם הזוהרות נישאות לגובה עצום; גבולה המערבי הוא מסתורי ומזרה אימים עוד יותר; מתלולים בוציים היורדים אל אגם ענק, חסר קצה של מיים שחורים, שבמעמקיו בוערות אבוקות סתרים הנראות ככוכבים מרוחקים. אל תוך האגם, נמשך חצי-אי סלעי מפחיד, המתנשא מעל המיים המיסטיים, ובקצהו מגדל עגול ישן וגבוה, שדלתותיו נעולות תמיד. זאהאדו דאל כינה מקום זה "המצפה", אולם מדוע, ומה ניתן לראות מגגו, זאת לא פירש. המנסים לעקוף את האגם מוצאים עצמם יורדים במתלולים חסרי-סוף, בוגדניים ונוראים אל תוך ארצות אימה, בהם שורר לילה נצחי, מואר בהבזקים ירוקים הבוקעים מתוך פירי ענק באדמה. זוהי, לפי מיתוסים עתיקים ומקפיאי דם "הארץ החיצונה", או ארצם של ה-Outlanders Jahadish, אנשי הזהרורים המבעיתים.

אספארה מחולקת לשניים על-ידי נהר הואהדיל (Vahadyll), הבוקע מהרי השיש וזורם במסלול דמוי קשת, עד שהוא נשפך אל אגם האבוקות בסדרת מפלי אקאלון האדירה. הנהר זורם בתוך קניון עצום לרוחב ולעומק, מלא באיזוב אפור וחלקלק המפליט תמרות אד לוהטות מתוכו, וכמעט בלתי-אפשרי לחצות אותו בדרכים רגילות. הדרך הידועה האחת, המתוארת בספרו של דאל, היא דרך גשר קסמים אשר נראה כאילו הוא בנוי מעננים, ופסלים מוזרים מרחפים באוויר סביבו (The Heavenly Passage). לפי הספר, הגשר נשמר היטב, אף כי דאל לא פירט בידי מי או מה, וכיצד הצליח הוא עצמו לעוברו.

החלק הקרוב יותר אל המדבר ידוע בשם "אספארה החיצונה" (Outer Asfarra). זוהי ארץ עגומה של גבעות סלעיות, עליהם צומחים חורשי אלון ואלה, וביניהם מרבדים על מרבדים של דרדרים ושיחי קוצים אחרים. זוהי ארץ חמימה ויבשה יחסית, והתופעות המיסטיות בה אינן מרובות עדיין. כאן נמצאים גם הישובים האנושיים המעטים של אותה ארץ. החורש מתעבה, והאלונים נעשים גבוהים יותר, ככל שמתרחקים מגבול המדבר, והגבעות נעשות גבוהות יותר. בין הגבעות, מתפתלים ואדיות קשים להליכה, שרוחות מלוהטות נושבות בהם, ובתוכם אפיקים של נחלי אכזב, העשויים להיות מסוכנים מאד בעונת הגשמים. הגשמים באספארה החיצונית אינם רבים, אולם הם באים בלא התראה ועוצמתם מרובה. אזי, רבה הסכנה להלכד בגליו הזועמים של שטפון רב עוצמה.

שונה לחלוטין היא הארץ שמעבר לואהדיל, המכונה "אספרה הפנימית" (Inner Asfarra). מעבר לרכס הגבעות הגבוה הנמצא מצידו השני של הנהר, מתחילה הקרקע להשתפל בהדרגה, אל תוך מישור טרשי מנומר בפירי ענק, המוסיף לרדת במתינות, עד שהוא נופל בחדות לעבר אגם האבוקות; האקלים נותר חם, אולם נעשה לח יותר. העצים והצמחים נעשים מוזרים יותר ויותר, מזנים בלתי ידועים, ורבים מהם מצמחים עלים בשרניים אפורים, הנראים כידיים מתות המתנופפות באיטיות ברוח המיבבת. פרחים מוזרים, ענקיים ועגומים, מתמרים מתוך האפר הכהה. הגשמים נעשים נפוצים וקלים יותר, וככל שמתרחקים מאפיק הואהדיל אל המרחבים העצומים המפרידים בינו לבין הנהר, כך מטשטשים ההבדלים בין העונות, ולאחר מכן אף בין לילה ויום (בנוסחם האספארי), כאשר סמוך לאגם שוררת תמיד שעה אפרורית ועוטת ערפל של בין ערביים נצחי, עם גשם תכוף, קל, חם וטורדני. מיתוסים סוראגיים עתיקים, טוענים כי כאן קרבים הנוסעים אל גבול ארצם של החיים, וגורל נורא מצפה לממשיכים מכאן הלאה.

 

תולדות אספארה (לפי ספרו של זאהאדו דל)

כתבים רילאדיים עתיקים מספרים כי אבות-אבותיהם של אנשי אספארה ישבו מתחת להרי האוראנוקי, והיו מקורבים במוצאם לזאהאדרינים עצמם. לא ברור מתי בדיוק נעקרו בני האדם הקדומים ממקומם (קל וחומר, מהו מוצאם), אף כי משערים כי כמה מאבירי הזאהדורי שלבשו צורת אנוש נלוו אליהם במסעם. הגרסה המקובלת היא כי העקירה והמסע הגדול והארוך החל כאשר פלשו נחיליו של צ'אוגארוק לעמקים מתחת להרים, בראשית מלחמת נחילי החורבן האחרונה, אשר בה הושמדה האחרונה בתרבויות העתיקות של ה-High One. גרסה אחרת מספרת כי הקאדילן הקדומים נאלצו לשמש, לפחות לזמן-מה, עבדים נרצעים לאחד מבני האלמוות של צ'אוגארוק, אולי לאומבאשה (Umbasha), המכונה בפי הקאדילן קושטאגווה (Kushtagwe).
כך או כך, הצליחו הנודדים הקאדילנים לחצות בדרך-לא-דרך את מדבר סאלוד. עצם הצלחתו של עם נוודים כלשהו בכך מפליאה את המלומדים, באשר החולות הבוגדניים ושורצי המפלצות והקסמים המעוותים נחשבים קטלניים אפילו עבור חבורת הרפתקנים מנוסה ביותר, ומשערים כי כוח מאגי כלשהם עמד לימינם של הנודדים. אלא שהחציה היתה, בכל-זאת, קשה וקטלנית, ורבים מהנודדים מתו במהלכה. אחת האגדות שהגיעה אי-כה לגנזכי רילאדיה מספרת על כך כי משרתיה של אומבאשה ארבו לנודדים והשתמשו בקסמים אשר פיתו רבים מהנודדים לסטות מן הנתיב, עיתים באשליה של פלגים צוננים, אוכל ומשקה, ועיתים אף באשליה של נשים יפות (או צעירים מקסימים, תלוי בסוג הקורבן), הקוראים להם לבוא אליהם בקול מתוק שקשה לעמוד בו. כל המתפתים נעלמו בתוך החול והאבק; הקאדילן לא נפגשו בהם שנים רבות, וסברו כי מתו ואבדו בחולות הלוהטים.

בסופו של דבר, הגיעו הקאדילן לאספארה, ארץ עתיקה שהיתה אז, ככל הנראה, מסבירת פנים הרבה יותר מאשר היא כיום; האגדה מספרת כי ענקי סופה שבאו מהרי השיש, גזע עתיק יומין הקשור בקוראדור, ניהלו לאורך אפיק הואהדיל מלחמות כנגד אנשי הזהרורים, יצורים מוחשיים אך למחצה, שגופם עשוי צל, מוקף בזהרורים ירוקים חולניים, אשר צבאותיהם פלשו פעם אחר פעם מן הארץ החיצונה. בני האדם, בבואם, היוו את הכח שהכריע את המלחמה, ולאחר דורות מספר נהדפו ה-Outlanders בחזרה אל ארצם החשוכה, ולא הטרידו עוד במשך מאות על מאות שנים.

אלא שענקי הסופה היו מעטים מאז ומעולם, ומספרם התמעט עוד יותר בעקבות המלחמה הארוכה, והם שבו אל הערים ואט-אט ניתקו קשר עם בני האדם. אספארה הפכה, וכך היתה תקופה של לפחות אלף שנים, ארץ של שבטים עצמאיים החיים בעיקר על המרעה, לוחמים וסוחרים זה עם זה לחליפין. איש מהם לא העז להתיישב מעבר לנהר הואהדיל, שם הוסיפו לשרור טירוף, צל ואימה. המלחמה העתיקה כנגד בני הארץ התיכונה נשתכחה כמעט כליל, והפכה לבליל של אגדות. אלא שאי-כה, ככל הנראה באלף הראשון לספירת הילאסיאס, תם עידן השלום הקדום: צרה חדשה נפלה על הכפרים האספארים הפשוטים, והיא גזע אכזרי מן המדבר, אשר קונה דוקראגה (Duhkraga), מילה אשר לפי דאראזי פירושה באספארית עתיקה "הסוטים מן הנתיב", באשר האספארים טענו כי אלו הם צאצאי אחיהם הבוגדניים וקלי הדעת, אשר סטו מנתיב הנודדים ואבדו במדבר בראשית הימים. לא ברור מי היו בדיוק אותם דוקראגה, אף כי מקובל להניח כי באותם ימים, לפחות, דמו מבחינה חיצונית לבני אדם, אף כי היו, אולי, חזקים פיזית מאנשים רגילים ובעלי מספר התאמות פיזיות אשר אפשרו להם לשרוד ולרוץ במהירות על חולות המדבר.

תחילה, היו הפולשים החדשים חבורות או שבטים של שודדים, אשר פשטו על כפרים באישון לילה, לבזוז, לחטוף ולרצוח. השבטים השיבו מלחמה, יוצרים בריתות ואף מבצרים פרימיטיביים על צלעות הגבעות, כדי לקדם את האויב החדש. אלא שהלחץ הדוקראגי הלך וגבר; הדוקראגים השתמשו בבהמות איימים מן המדבר, ספק תולעים, ספק נבלנים גדולים, עליהם היו רוכבים בצאתם למלחמה, וחלק ממטילי הלחשים שלהם ידעו לשלוט בנחילי לטאות זעירות טורפניות, אשר כילו כל דבר שעמד בדרכם. כל הדוקראגה, בלא צל של ספק, סגדו לאומבאשה, או קושטאגווה, והקריבו קורבנות אדם לקופי החולות הקדושים שלה. הדוקראגה בזו לאספארים ושנאו אותם, ואלו מיריביהם שנפלו בשבי זכו למסכת נוראה של התעללות והשפלות; אלא ששפתם של הפולשים דמתה, באורח פלא, לשפת האספארים, ומכאן ככל הנראה ההשערה על מוצאם המשותף.

המלחמות בין האספארים לדוקראגה נמשכו כמעט 200 שנים, עד אשר קם לאחרונים מנהיג אימתני, כוהן כאוס אדיר בשם אראהוג (Arahog), אשר היה אחד האחרונים בכוהני הכאוס הגדולים של העידנים העתיקים; חכמי המסורה ברילאדיה, אשר ניתחו את האפוסים השונים על אודותיו, משערים כי למד כשפים הרסניים באחת האימפריות העתיקות שישבו אז בדרום ארקוויליירי, ככל הנראה באכדר, וכי התמסר לצ'אוגארוק עצמו, ולא לאחד מבני האלמוות הזוטרים שלו, ומכאן אף כוחו העצום. בתוך שנים ספורות, רצח אראהוג את כל המנהיגים הדוקראגיים שסרבו לקבל את מרותו, והפך את פולשי המדבר לצבא אימתני, אשר מחץ את השבטים האספארים בקרב ריהאלין (Ryhalin), שניטש ליד הישוב האספארי המרכזי של אותה תקופה, שם בנה אראהוג מקדש אימים מאבן שחורה לצ'אוגארוק, ממנו בעבעו לבה וחרקי-ענק מגעילים, ובתוכו הוקרבו קורבנות אדם בריטואלים אכזריים. האספארים הפכו לעבדים נרצעים, ואחדים מהם ברחו ביסוריהם אל תוך הארץ הפנימית, ממנה שבו אך מעטים מהם. אראהוג נהג להקים את גופותיהם המתות של דוקראגה שמתו בקרב, ולהחדיר לתוכן רוחות רעות רבות עוצמה. כך, קמו שרי האלמתים המכונים "הלוחשים האפורים", אשר הפכו למשמר ראשו ולמפחידים בקלגסיו של אראהוג. לכבוד אלו, הוקמו כוכים עמוקים באספארה הפנימית, לשם שולשלו בני אדם רבים, להיות להם לאוכלה או למשרתים אלמתים חסרי דעת.

המיתוס האספארי מקוטע בנקודה זו, ומספר דברים בלתי-ברורים אשר עשה אראהוג בשיא כוחו, הקשורים אל הארץ הפנימית והאגם, ולמשא ומתן שלו עם יצורים מוזרים, אולי ה-Outlanders, מהם השיג בהמת תופת מכונפת ושחורה כליל, אשר דמתה לדרקון מפלצתי ומבעית, אשר הפך סמל לשלטונו. כך או כך, המיתוס האספארי מוסיף ומספר כי לאחר שלוש-מאות שלושים ושלוש שנות שיעבוד, שב אל הארץ קאליון הגואל, רועה חזירים אספארי בנעוריו, אשר ראה את משפחתו נטבחת בידי הדרקון של אראהוג, ונשבע לגאול את הארץ מידיו באחד הימים. האגדה מספרת כי קאליון נדד לארצות זרות כדי ללמוד שם כשפים, ושב כלוחם-קוסם רב עוצמה, עוטה מסכת גריפון עשויה כסף-כוכבים, וגלימה בגוני הספיר מתנופפת בעקבותיו, כשהוא רכוב על דרקון זהוב עצום.

אספארה התלקחה במרד; נקודת השיא של המיתוס מספר על הקרב המכריע שהתחולל בגבול המדבר וההרים, שם נאבקו זו בזו סערת ברקים וסופת חול ואש, ובשיאו לחמו שני האויבים בנפש באוויר, מעל גב דרקוניהם. בסופו של דבר, נפגע הדרקון של אראהוג אנושות, והתפוגג בגשם של רעל, ואדונו הסתחרר מטה, בוער בלהבות אדומות כהות; אלא שבנופלו של אראהוג, נפזר כוחו בינות לדוקראגה, ולוחמיהם עטו עליהם מעטה של אש מאכלת, וכך עשו שמות באספארים, אשר היו מושמדים כליל אלמלא קאליון, שהוסיף להלחם כמטורף אף כי נפצע אנושות, וטרם נפל בקרב הפיל מאות מלוחמיו הבוערים של אראהוג.
כעת, לחמו שני הצבאות בלא מנהיג, והאספארים נהדפו אל הגבעות. אלא שהגשם והסערה התחזקו עוד ועוד, עד אשר כיבו את הלהבות הבוערות סביב הדוקראגה. כעת, משכלתה האש, גילו הדוקראגים כי צורתם החיצונית התעוותה, והם הפכו ליצורים כתומים ועקומים, צמוקים ונוראים למראה. אימה אחזה אותם, והם נסו לאחור בבכי וביבבה ונעלמו בתוך חולות המדבר. המלחמה תמה. האספארים, עייפים ומעטים, ירדו מן הגבעות, נטלו את גופתו של קאליון וקברו אותה במרומי הגבעה. שם, הקימו מקדש לזכרו, אשר סביבו התפתחה לאחר מכן עיר בשם לאטאקירה (latakyra), אשר חורבותיה נראים עד היום על הגבעות הצופות על המדבר.

 

לפי האגדה האספארית, קאליון שב אל פני האדמה פעמים רבות בלילות זרועי כוכבים, ולימד את נכבדי האספארים תורות מסתוריות ועוצמתיות; בין אם נכון הדבר ובין אם לאו, הרי פניה של אספארה השתנו כעת לבלי הכר. האגדות המעטות אשר השתמרו, מספרים כי במקום ארץ השבטים, קמה בתוך דורות מעטים מאגכוקרטיה אדירה, אשר עלתה בעוצמתה פי כמה וכמה על זאהאדרין במלוא עוצמתה. עיר הבירה האספארית נקבעה בואהנוריה (Vahnoria),  במקום המשוער בו ישב פעם כפר הולדתו של קאליון (כיום Hammer of the Gods), באמצעה של אספארה החיצונה. בשלב זה, לא היה לאספארים שלטון מרכזי, אלא כל אחד מהשבטים הישנים, אשר הונהג כעת בידי מטילי לחשים רבי עוצמה, משל בשטחו הוא, כאשר האומה כולה מונהגת בידי מועצה של הזקנים והמנוסים מבין מטילי הלחשים. האגדות מספרות על חומות לבנות שהוקמו, לבלום על נקלה פלישות נוספות מצד הדוקראגים, אשר הדרדרו כעת לרמה של שבטי מפלצות פרועים גרידא, ועל פלדינים וכוהנים רבי עוצמה אשר שמרו עליהם.

מבחן קשה מעט יותר עמד בפני אספארה כ-300 שנים לאחר הקמתה; שומרי ראשו האלמתים של אראהוג, אשר הסתתרו לאחר מפלת מנהיגם בכוכיהם העמוקים שבאספארה הפנימית, התאחדו תחת שלטונו של דרקון מוות עצום בשם אונקרוג (Unkrug) וחשו כי בשלה השעה להרים ראש כנגד אספארה. באותה העת, שבו הדוקראגים והתאחדו, הפעם תחת הנהגתה של מועצת שאמאנים מפלצתית בשם הגוואדורו (The Gwaduru); אספארה הותקפה כעת משני עברים: מאספארה הפנימית על צבא של שלדים וגופות מהלכות שהנהיגו הלחשנים האפורים מהכוכים; ערפל קסום ומזרה יאוש שט לפניו, ומתוכו בקע דרקון המוות אונקרוג הנורא. מהמדבר, שבו ותקפו הדוקראגה, בכח שכמוהו לא נראה מאז ימי אראהוג, ובראשם מאות רבות של מרכבות רתומות לנבלני חולות ענקיים, ואף פרשים הרכובים על זוחלי מדבר ענקיים.

תחילה, היו חוסר התאום והחיכוכים האישיים בין המאגיים האספארים בעוכריהם, ואף עוצמתם האדירה של אויביהם מצאה אותם בלתי מוכנים; החומה הלבנה נבקעה בשני מקומות, ויצורי המדבר חדרו דרכה, מלאי התלהבות וצמאים לדם, בעוד על אפיק הואהדיל מתחוללים קרבות שקולים ועזים בין האספארים לצבא המתים המהלכים של שומרי אראהוג; אלא שכעת, קם לאספארים גיבור חדש, והוא הפלדין האדיר אלהורין (Alhoryn), אשר הצליח לקטול את אונקרוג בקרב אחד על אחד, כאשר לחם בו מעל גבו של גריפון. השומרים האלמתים נאחזו במבוכה, ונסוגו בחזרה אל כוכיהם, ואזי הוביל אלהורין את האספארים להתקפת נגד מהירה אל הדוקראגה והגוואדורו הבלתי-מוכנים, והטיל אותם לאחור, אל עמקי המדבר, באבדות כבדות. רבים מהשאמאנים של הגוואדורו נהרגו, והאחרים נסו והתססתרו במחילות עמוקות מתחת למדבר, ולא הראו את פרצופם  באספארה עוד שנים רבות.

כעת, קם בין המנצחים סכסוך; אלהורין, בו תמכו רבים מהצעירים, התעתד להכריז על עצמו כמלך, ורצה לצאת במסע מלחמה אל מעבר לואהדיל, לבוא חשבון עם המתים המהלכים ולדאוג לבל יסכנו עוד את האספארים לעולם; המכשפים מקרב זקני השבטים זעמו על הפגיעה בסמכותם, בעוד תומכיו של אלהורין האשימו אותם בריש גלי באחריות למפלות ולאסונות שפקדו את העם. בסופו של דבר, יצא אלהורין אל מעבר לנהר בלא שהומלך, וכח קטן יחסית בעקבותיו, שם לחם פעם נוספת בלוחשים האפורים והכה אותם, טיהר רבים מכוכיהם והגיע עד מפלי אקאלון, משם צפה לראשונה על אגם האבוקות המבעית, אף כי לא התעכב שם. הרושם שעשה עם שובו, עמוס בהצלחה ואוצרות, היה כה גדול, עד כי המכשפים הזקנים לא יכלו עוד לעמוד בפניו, והוא הוכתר כאלהורין הראשון, מלכם האדיר של האספארים. ימי שלטונו היו ארוכים ומפוארים, ובמהלכם בנו האספארים מצודות מעברו המערבי של הואהדיל, והרחיבו את גבולות ארצם, אף כי טרם ירדו אל מעמקי הארץ הפנימית.
אלא, שבימי אלהורין הראשון, נפלגו האספארים לשתי סיעות. האחת, שהיתה אז הסיעה הגדולה והחזקה, אשר נקראה על שם המלך, הסיעה האלהורינית, אשר תמכו בממלכה חזקה ומאוחדת, המונהגת בידי האבירים, ולעומתה סיעת הקאדהליני, אשר תמכו בשלטון מבוזר של כוהנים-קוסמים המכבד את נחלות וגבולות השבטים הישנים.

 

פעם נוספת, שב השלום, ואספארה היתה חזקה אף יותר מקודם; באותם ימים, נקשרו אף קשרים מעטים בין בניה לבין הזאהאדרינים והווילסטרישים  שמעברו השני של מדבר סאלוד. ממצודותיהם האדירות, חלשו האספארים על מרחביה המוזרים של הארץ הפנימית, והרפתקנים מביניהם חקרו אותה, והיו אף אשר מצאו בה מכרות של מחצבים יקרים ונדירים, הטמונים במעמקי הפירים. עוצמת אספארה היתה כה רבה, עד כי אף אל ז'ראל הרחוקה הגיעו שמועות על ארץ אגדית של מלאכים עוטי לבן, המשתרעת מעבר למדבר.
אלא שכפי שקורה הדבר תמיד, בעיצומם של השפע והשלווה, שבו הצללים לזחול אל תוך אספארה, והפעם היו גרועים בהרבה מן המשוער. לא ברור כיצד ומדוע, אולם עינו האפלה של האל בלגורת' נפלה אל אספארה ותושביה, והוא חמד את ארצם האדירה ואת עוצמתה, אולי אף כדי ליצור לעצמו שער חדש אל תוך העולמות של קלדאריה; צללים חשוכים נשלחו אל אספארה וריגלו אחריה, ובמקום מושבו המבעית שבארצות הצללים מחוץ לגבול העולם חרש בלגורת' מזימות.
עד מהרה, החלו המאגים האספארים חושדים, כי כוחות אפלים חדשים חדרו אל תוך הארץ הפנימית; עד מהרה, נעשו אלו חזקים די הצורך כדי להתגרות באספארים. תחילה, באו האורקים, ולאחר מכן הופיעו נשים לוחמות בעלות גון עור כחול, הסוגדות לבת אלמוות מפלצתית אותה כינו ניזה בעלת הקרניים (Horned Nyza). אלו היו קשתיות נוראות, אשר חיציהן הפכו לא פעם לברקים במעופם, ויכולות היו להתגנב באפס קול בתוך איזורי הספר ולהפתיע את הדרוכים בזקיפים. גרועות מהן היו הכוהנות שלהן, אשר חציין התחתון מפלצת הולכת על ארבע, וחציין העליון אישה חיוורת ומעוותת-פנים בעלת קרניים ארוכות; אלו שלטו בלחשים אדירים ולא מוכרים, אשר עלו בהרבה באימתם על אלו של השאמאנים הדוקראגים.
אולם בתחילה לא עלו מזימותיו של בלגורת' יפה, כי האספארים היו חזקים ובעלי עוצמה אדירה; המלך קאדילניס (Kahdilanys) יצא להתקפת נגד אדירה על הפולשות החדשות, והכה אותן שוק על ירך, מבריח אותן ורודף אחריהן עד לעמקי הארץ הפנימית. בסמוך לשפת אגם האבוקות, נקלע למארב ונהרג, אולם בנו הצעיר, המכשף ואהליר (Vahlyr), הנחיל לצבאות ניזה ובלגורת' מפלה נוספת, ורדף אחריהם על שפת אגם האבוקות, עד שהגיע למבצר אדיר, אשר הוקם סמוך לירידה אל "הארץ החיצונה". שם חיכה צבא אורקים עצום, ועמו יצורי-אימים בוערים אשר האספארים טרם הכירו, ואילו מאחורי האספארים התגנבו גופות מהלכות אשר חמקו מתוך הכוכים לפי צו רצונו של בלגורת'.

הצבא האספארי כותר, והיה קרוב להשמדה, כאשר (כך לפי האגדה), הגיחה דמותו של קאליון עצמו ממי אגם האבוקות, על פני סירה לבנה של אור; לפי גרסה אחרת שהשתמרה, היו אלו ענקי הסופה העתיקים, אשר חשו ברוע הקרב וירדו מהרי השיש כדי לקדמו פנים אל פנים; כך או כך, צבאות בלגורת' נבוכו, וקסם אדיר של קאליון מוטט את מבצרם. אזי, הכו האספארים ביריביהם מכה קשה, והאורקים החל נסים לכל עבר. רבות מהנשים הכחולות התמלאו אימה, השליכו את קשתותיהן וביקשו חנינה ורחמים; ואהליר שב עטור נצחון ופליאה לארצו, כשהוא מוביל את הנכנעות כשבויות מפוחדות מאחורי מרכבותיו. חייהן של השבויות לא היו קלים, כמסתבר, באשר הן הוחזקו במשך שנים רבות במעצר, עמוק מתחת לפני האדמה, וכמה מהן נאלצו לשעשע את האספארים בקרבות זירה. ואהליר הרחיב את גבול ארצו, וכעת שלטו האספארים בכל אספארה הפנימית, והקימו מבצרים על הגבעות החולשות אל האגם. אלא שאוכלוסייתם באספארה הפנימית היתה תמיד מעטה וחלשה, באשר זו היתה ונותרה ארץ עויינת ומסוכנת.

 

כעת, חל פילוג נוסף בקרב האספארים; רבים מהם, אשר התרשמו מאד מן הנס, טענו כי האספארים לא הודו וסגדו לקאליון די הצורך, וכעת הגו בהקמת כהונה ממוסדת, אשר תקים מקדשים לכבוד קאליון, תכשיר אנשי דת ומטיפים להפיץ את בשורתו, ותגבה לצורך כך מעשרות מן העם ומן המלך, ואף תפקח על המלך ובני האצילים. זרם חדש זה זכה לשם דארהלינים (Darhalyns). מאוחר יותר, הגיעו מנהיגיו לדעה, כי המלוכה הכהונה צריכות להשלט בידי מלך כוהן אחד, אשר יהיה מחליפו של קאליון עלי אדמות. כך, נאבקו על ההגמוניה באספארה שלושת הזרמים: האלהורינים, הקאדהלינים והדארהלינים.

האלהורינים היו ונותרו הזרם המרכזי, והוסיפו לתמוך במלוכה חילונית למחצה, הנשענת על הפלדינים ועל הלוחמים-קוסמים בכלל, אשר מקיימת שלטון תקיף בכל אספארה, ומבצרת את גבולותיה. הקאדהלינים היו מיעוט שמרני, אשר ראה את ההתפשטות אל תוך אספארה הפנימית כאסון, והטיף לחיי שלווה פשוטים ולהתרחקות מעמים אחרים עד כמה שניתן, ואילו הדארהלינים, אשר היה מיעוט גדול אשר הלך והתעצם עם השנים, דגלו בעליונות הממסד הדתי החדש, אשר הלך וצבר עושר, ובהתפשטות דת האמת של קאליון ככל שרק ניתן, ואף אל תוך סוראגיה. כמו האלהורינים, ראו הדארהלינים את האספארים כעם נבחר ועליון, אלא שבניגוד לראשונים, סברו כי יש לתת לעליונות זו נפקות. כוהניהם האדירים הגו, בין היתר, במלחמה קדושה אשר תסתער אל תוך מחוזות החושך, ותבער את יצירי האפלה מכל מקום בו ימצאו. שני הזרמים האחרים התנגדו לכך בחריפות. וכל אותו זמן, הוסיף בלגורת' לצפות באויביו, זועם על תבוסתו הקודמת ומחבל תחבולות חדשות. ההזדמנות לכך באה בימי קאהלורן (Kahlorn), נכדו של ואהליר.
בתקופה זו, שבו הדוקראגה להציק ביתר שאת בגבול המדבר, והפעם פיתחו השאמאנים שלהם גזע של תניני ענק מעוותים, בעלי יכולת התחפרות וחציבה באבן, ואלו חפרו מנהרות מתחת לחומות, דרכם חדרו שרצי הדוקראגה פעם אחר פעם, הכו בכפרים באישון לילה, ונעלמו. גרוע מכך; באותם ימים, היתה זאהאדרין הדרומית נתונה תחת שלטונו של פחה מושחת ונגיד סוחרי עבדים בשם ג'ארו מארהאל, אשר שם את כוהני רילאדיה במצור ארוך. הלה, אשר שמועות על יופיין של עלמות אספארה ועל אוצרותיה האגדיים של הממלכה הגיעו לאוזניו, כרת ברית עם שאמאני הגוואדורו, אשר קסמיהם אפשרו לקלגסיו רכובי הגמלים לחצות את המדבר בלא פגע. קאהלורן מצא עצמו נלחץ פעם אחר פעם, אף כי הדף את האויב; מנגד, הזרמים היריבים הצרו את צעדיו, והקשו עליו למצוא חיילים רבים די הצורך בכדי לאבטח את הגבולות ולצאת לפעולות תגמול כנגד יריביו החצופים. בצר לו, שחרר את הלוחמות הכחולות מכלאן, בתמורה לשבועת נאמנות אישית שנשבעו לו, ושלח אותן להלחם ביצורי המדבר. הדבר עורר זעם רב בחוגי הדאהלינים, אשר ראו בלוחמות הכחולות יצורי טומאה אשר יש לכולאן לנצח, עד אשר יכמשו וימותו עד האחרונה. בעיר הבירה פרצו מהומות רבות, אולם בשלב זה דיכא אותן המלך בנקל, קרא לראשי הכהונה והוכיח אותם במילים חריפות. אלו נכנעו והתרפסו, משום שטרם התחזקו די הצורך להתגרות במלך יתר על המידה. אלא שרבים מדארהלינים מאסו בעיר הבירה באותם ימים, ויצאו להתיישב באספארה הפנימית, מקימים עיר חדשה סמוך למפלי אקאלון.
כעת, לאחר שהכניע (כך סבר) את יריביו מבית, התפנה המלך לשוב לטפל ביריביו; כעת, הגיעו לאוזניו שמועות על דארין מארהאל, ועל המצור ששם על רילאדיה, והוא החליט לעשות את אשר אף מלך אספארי לא עשה לפניו, לחצות את המדבר בכח קטן ומובחר, ולשחרר את רילאדיה מן המצור. כך אף עשה, בעזרת כח בן כ-3,000 איש, ביניהם רוכבי גריפונים רבים, וכן הלוחמות הכחולות בראשות מנהיגתם סרליני, אשר קנתה את אמונו כאשר לחמה לצידו באומץ פעם אחר פעם.

מסע המלחמה התנהל להפליא; סוחרי העבדים והזאהאדו שסרחו הופתעו לגמרי, והונסו לכל עבר. המצור על רילאדיה תם, והמלך נפגש עם הנביא הכחול, וכרת עמו ברית ידידות. קאהלורן נותר ברילאדיה ארבע שנים, וסייע לאנשיה להביס את צבא מקרב רוכבי התולעים, אשר שילח למעלה מעשרים אלף-איש כנגד האספארים. האספארים היו חזקים עשרת מונים מצבאם הפרוע של שוכני המדבר הירוק, ועד מהרה הנחילו לו מפלה מוחצת. רילאדיה הפכה לממלכה עצמאית בחסות אספארית, ונותרה עצמאית לכ-150 שנים, עד אשר שבה והתאחדה עם זאהאדרין.

 

אלא שבאספארה עצמה, הלכו הרוחות וסערו בשל מעשי המלך. כעת, הגיעה לשם השמועה כי המלך וסרליני הלכו והתקרבו זה לזו, ביחוד לאחר שהצילה את חייו מתנין חולות שהתנפל עליו בהפתעה עת טייל לבדו בפאתי המדבר בליל ירח אחד; מתנגדיו של המלך הפיצו שמועה, כי המלך ישא את הלוחמת הכחולה לאישה, ויחלל את השושלת האספארית. הקאדהלינים זעמו על מעורבתו הארוכה של צבא אספארי במלחמות זרים, ונטו לאחד כוחות עם הדארהילנים; המלך, אשר שמע כי בעיר הבירה מכנסים מועצה אשר על סדר יומה החלפתו, באופן זמני, בכוהן הגדול, מיהר לשוב לאספארה עם צבאו. הדארהלינים, אשר התייראו מפניו, נסו מעיר הבירה בלא קרב, והסתגרו במעוזיהם באספארה הפנימית. המלך היסס האם לרדוף אחריהם, משום שלא רצה במלחמת אחים, ולמספר השנים היה המצב בין הצדדים בלתי ברור.
באותם ימים, שילחו מצביאיו של בלגורת' צבא אורקים נוסף כנגד אספארה הפנימית, אותו מחצו הדארהילנים בנקל. כעת, הוטעו כוהניהם לחשוב כי יריביהם באפלת הארץ המערבית הנסתרת חלשים ומעוררי רחמים, והחליטו לארגן מלחמת קודש אשר תטהר אותם "ותביא את אורו של קאליון לארצות אומללות אלו". המלך ישב מנגד, מצפה לראות מה יתרחש, בעוד הכוהנים מארגנים צבא גדול של מכשפים ולוחמים אוחזי חרבות, אשר צעד לאורך אגם האבוקות וירד אל הארצות חסרות השמש שמצידו הדרומי.
במשך שבועות ארוכים בארץ הצלמוות, לא פגשו כל צבא אויב, מלבד כנופיות טורדניות שארבו להם פה ושם, עד אשר נתקלו במצודה אפלה, היושבת על גבעה וחפורה אל תוך מעמקי האדמה. משם יצא לקראתם נפח מבעית בעל קרני אייל, ועמו צבא של זאבים ששיניהם נוטפות רעל, לוחמות כחולות, אורקים וטרולים שחורים.
תחילה, הדפו צבאות בלגורת' את הדארהילנים לאחור, מוכים ונבוכים; איש מהם לא יכול היה לעמוד אל מול הנפח השטני, אשר כתש בפטישו כל מי שהתייצב נגדו, ביניהם כמעט כל מנהיגי הפלישה. אלא שאז, דווקא כאשר נראה הקרב אבוד לחלוטין, נעלם הנפח בענן שחור, בלא כל סיבה נראית לעין, וצבאות בלגורת' נסו, נוטשים את המצודה ומתפזרים בתוך היערות המתים שמעברה השני. הדארהילנים, חסרי הנהגה מספקת ומשוכנעים כי מדובר בנס נוסף שחולל קאליון, חדרו אל תוך המצודה, אשר מלבד קומץ אורקים לא היתה בה נפש חיה, אולם אוצרות רבים הונחו בה, ושם, כלואה בתוך ארון זכוכית, מצאו הדארהילנים המופתעים אשה יפיפיה, זוהרת בהילה בהירה, אשר עצם מראה המלבב הפעים אותם. כשפתחו את הארון, פקחה הגבירה את עיניה, וסיפרה להם בקול כובש ומלא תודה כי היא תלמידה עתיקה של קאליון, אשר נכלאה בראשית הימים בידי כוחות אפלים, עד אשר הם, הכוהנים האמיצים, שחררוה ברוב גבורתם ואדיקותם. הללו, גאים בהצלחתם, רדפו זמן-מה אחרי האויב הנסוג, ואזי שבו על עקבותיהם במצעד נצחון ותהילה, ונשאו את הגבירה היפיפיה עמם.

כך, נפלו הישר אל תוך המלכודת שנפרשה עבורם, שכן אותה אשה לא היתה בת-תמותה ואף לא אספארית. היתה זו בת-אלמוות ערמומית ומושחתת בשם נורווידיה (Norwidia) אורגת הרשתות, או ויירה בפי העלפים. ישות זו, אשר במצוות בלגורת' כלאה עצמה בגוף בשר ודם, נמנתה לפי האגדה על אלו אשר הובסו ונכפפו לשירותו של האל האפל בעולמו שלו, ועורמתה וכוחה היו עצומים.

 

בנקודה זו, נקטע ספר האגדה אשר מצא השייך דאראזי, ולא ברור מה בדיוק קרה לאחר מכן, מלבד העובדה כי הדארהילינים, שמרבית מנהיגיהם נהרגו, השתעבדו באיטיות לכוחה של נורווידיה, אשר הפכה בהדרגה למנהיגתם הדתית, עד אשר רבים מהאספארים החלו סוגדים לה כתלמידתו ואף כבתו של קאליון. במצוותה, הקימו מאמיניה עיר חדשה ועצומה באספארה הפנימית, אשר התחרתה ואף עלתה בהדרה על עיר הבירה הישנה.
ככל הנראה, לאחר מות קאהלורן, התחולל באספארה מאבק; ככל הנראה, שני בניו של המלך נהרגו במערכה או בהתנקשות, ובערוב ימיו אכן נישא לסרליני וזו הולידה לו יורש או יורשת, אלא ששני הזרמים האחרים לא הכירו באדונותו של בן-תערובת; הקאדהלינים החליטו כי הגיעה העת לבטל את המלוכה כליל, ואילו הדארהלינים החליטו להמליך את נורווידיה למלכה כוהנת בשם קאליון; לתקופה ארוכה, השתוללה באספארה מלחמת אזרחים.
אלא שבלגורת' עצמו לא יכול היה לנצל את המצב כדי להשתלט על אספארה; האגדה מספרת כי באותה תקופה, התגרתה בו פיוריליה אלת האור, ושילחה את הואלקיריות שלה אל תוך העולם העתיק בו נכון כסאו של בלגורת'. אלו, ככל הנראה בראשות רילדאריה "הבלתי מתפשרת" הידועה, חלפו כרוח סערה על פני ארצות רבות, והכו רבים מכוחותיו של אל האופל שוק על ירך. הלה נזקק לכל כוחותיו כדי לבלמם, ולמשך דור שלם הזניח את אספארה. אלא שבארץ זו גברו בסופו של דבר הדארהילינים על יריביהם, ונורווידיה הוכתרה כמלכה הכוהנת; שני הזרמים האחרים ירדו למחתרת.
מעט ידוע על תקופה אחרונה זו, באשר בכתבי זאהאדו דאל לא מופיעים אלא רמזים מקוטעים בעניינה; ככל הנראה, גברה גאוותה של נורווידיה, ואף המרירות שחשה בסתר ליבה האפל כלפי אדונה, והיא מרדה בו, הופכת למלכה-כוהנת מושחתת, עצמאית ורבת עוצמה. תחת מסווה מפואר ושמו של קאליון, הפכו האספארים נבובים ומושחתים, ונורווידיה הרעילה את עצם לשדם. אלא, שגאוותם וגאוותה שלה הכזיבו, שכן בסופו של דבר, לאחר שתמה פלישת הואלקיריות למחוזותיו של בלגורת', שב הלה וערך את צבאותיו, הפעם כנגד המשרתת הבוגדנית שלו עצמו. לפי סיפור מקוטע שהשתמר, הקרין בלגורת' את כח רצונו בעוצמה כזו, עד אשר לבש זה דמות בלהות שהארץ עצמה כמשה תחת מגע רגליה.

תחת רגליו של בלגורת', נמחצה אספארה כליל, ועוצמתה של נורוידיה לא הועילה לעת מרובה. אחת המסורות מספרת כי בקרוס צבאותיה, נבהלה, פשטה את צורתה ונסה מהר ככל אשר יכלה[1]. עריה של אספארה נחרבו ועלו באש, וצבא בלגורת' כבש על נקלה את אספארה הפנימית וצלח את אפיק הוהאדיל. שארית הדארהילנים התפזרה כליל, וחלקם נכנעו והשתעבדו, והאורקים הוליכו אותם בשלשלאות ובשוטים. מאוחר מדי, התאחדו שארית האספארים לקרב אחרון, וקראו לחכמי רילאדיה לבוא לעזרתם. לפי האגדה שהשתמרה ברילאדיה עצמה, חרה אפו של ה-High One עצמו על עזות פניו של בלגורת', והוא שלח את מיטב מלאכיו אל המערכה, והשרה עליהם את מלוא עוצמתו וכח רצונו, דרך עמוד של אש כחולה רבת עוצמה שעלה משדה המערכה; כך, בין חורבותיה העולות באש של ואהנוריה, נאבקו שני האלים זה בזה, בקרב נורא אשר השם את הסביבה במרחק מילין רבים (ומספרים כי אף ברילאדיה חשו כיצד האדמה רועדת). מעטים מאד, משני הצדדים, שרדו את אותו קרב אימים. המקום בו עמדה ואהנוריה התפורר ונשם לחלוטין, והפך למעגל עצום של אפר כתוש, אשר זכה לכינוי Hammer of the Gods, ורוחבו ארבע מייל לפחות, ואף מסביבו מתו היערות, הופכים לנוף מדכא ומוזר במשך מילין רבים עוד יותר. לפי דאל, עלה מתוך האדמה באותו מקום אובליסק עצום, שגובהו כה גדול עד כי הוא נראה כפולח את השמיים עצמם.

כפי הנראה, לא ניצח איש באותו קרב; מרבית הצבאות הושמדה, ואספארה הפכה לנחלת ההיסטוריה, אולם בלגורת' עצמו נאלץ לשוב, סר וזעף, אל כסאו, ולגנוז את תוכניתו השחצנית לצאת למסע מלחמה אדיר אל לב-ליבו של העולם הידוע. הארץ השתנתה וכמשה במידה רבה, לובשת את צורתה האומללה דהיום. האורקים ומרבית יצוריו של בלגורת' נעלמו, ואילו בני אדם מעטים בלבד שרדו באספארה החיצונית. דומה היה, כי המשא על השורדים היה כה כבד, עד כי ה-High one הטיל עליהם קסם שכחה, אשר עמעם את זכרונם והשיב אותם להיות שבטים פשוטים ופרועים למדי של רועים, אשר אין בינם לבין מכורתם שחרבה כמעט דבר. חורבות הערים האספאריות עודן מזדקרות על ראשי הגבעות פה ושם, בעוד בני האדם חזרו לחיות בכפרים. הישוב היחיד אשר יכול להקרא עיירה או עיר קטנה הינו ריאהלין (Ryhalin), היושב לא רחוק מגבול המדבר, מתחת לחורבותיה של העיר לאטאקירה, ומסביב לפסל אדיר אשר שרד במלואו, כמזכרת דוממת לימי העבר: שני דרקונים אדירים לגודל המפוסלים כשהם לוחמים זה בזה, מזכרת למלחמת קאליון ואראהוג, פסל המתנשא לגובה מעל בתי העיירה הפשוטים והגסים, וזכה לכינוי The Fighting Stones, או שערי אספארה.

 




·        בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001
 © כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] זהו אף מקורה המשוער של כת מוזרה של מיסטיקנים אפלים ואורגי-מזימות בשם "The Nightmare weavers Guild" הסוגדים לחוכמתה ולעורמתה של נורויידיה, ומתכננים את השתלטות רצונה על ממלכות ואוצרות רבים ככל האפשר.