אינדקס הארצות של קלדאריה
מדבריות סאלוד
"ים חום-אפרפר לוהט המשתרע עד קצה האופק,
בלא גבולות וסוף, סדרה אחר סדרה של גבעות טרשים קרחות וסדוקות, שאלילים זעופים
וצרובי שמש צופים מעליהן, ועמקים חרוכים מתפתלים ביניהן... היום והלילה עצמם
דועכים, נבלעים בעלטה לוהטת, אשר יונקת מן הנוסע את כוחות הגוף והנפש; מכשול בלתי
עביר שהציבה יד עליונה בקדמת דנא בכדי להגן על שערי האגדה"
(מתוך גנזך נוסעי האמתיסט).
המדבר העמוק | נתיבי
המדבר והעיר חאמירו | המדבר הסדוק | מדבר אוטור ויושביו
המדבר הכחול | המדבר הירוק
| המדבר האדום | מדבר
שערי התוהו
רקע
ותאור כללי
מדבר הטרשים העצום, המשתרע לאורך של אלפי קילומטרים רבים ומשתרע על פני כל מרכזה
של יבשת אסטארנה, יוצר חייץ עצום וקשה למעבר בין חלקיה המערבים של היבשת, בואך ים
הנשרים, וחלקיה המזרחיים (סילנאראלד) של היבשת העצומה; אורכו של המדבר העצום, מהרי
זאהאדארין ועד ה-Fighting Stones
המהווים את שעריה האגדיים של אספארה (ראה ערך), מגיע ל-15,000 ק"מ לערך;
רוחבו, ב"חגורת המותניים" שלו, המשתרעת החל במדבר הסדוק במזרח, על גבול
רצועת ערי האמתיסט, וכלה בביצות הלוהטות והמבעיתות של "המעי השחור",
מגיע לכ-12,000 ק"מ. זהו מרחב עצום, כמעט בלתי ניתן לתפיסה, שחצייתו בלא
אמצעים מתאימים עשויה לארוך שנים על גבי שנים - זאת שלא לדבר על מפלצות מבעיתות,
סופות להט (ההופכות במקומות מסויימים לסופות אש של ממש), טמפרטורה ממוצעת הנעה בין
40 ל-60 מעלות, ועוד כהנה וכהנה.
באגדות העמים השונים השוכנים באסטארנה, נחשב המדבר
לגבול החיים והמציאות, אשר מעבר לו מגינים כוחות אלוהיים נטולי רחם על מלכויות
האגדה; מוניטין אשר האגדה על אספארה (ראה ערך) וחורבנה אך תרמו לו.
המדבר העמוק
המסורה מספרת, כי ככל שמעמיקים דרומה אל תוך המדבר, כך
מטשטשים סימני ההיכר של העולם הידוע; השמש והירח שוקעים מאחורי גבו של הנוסע,
מתעמעמים באובך הלוהט, עד אשר, במרחק מספיק אל תוך המדבר, אין עוד הבדל בין יום
לליל, ושוררת שעת ערביים נצחית, חומה-אפרורית של ענני אובך לוהט, אשר אורה העמום
גובר או נחלש מדי פעם, באורח כמעט בלתי מורגש. אם מרחיקים דרומה עוד יותר, מתעבה
העלטה, ומדרום עולה הירח האספארי הכחלחל, ואחריו אור היום האספארי הצהבהב-כסוף,
הנראה כבוהק העולה בהדרגה מאחורי הרי הקריסטל הרחוקים ואזי דועך אל תוכם בשנית:
"פנסיו של השר", כך מכונים אותם מאורות מוזרים, אשר הרפתקנים רבים שילמו
בחייהם בשל השאיפה לראותם.
המדבר העמוק עצמו הינו שונה בתכלית מהסטריאוטיפ הידוע של מדבר החול הצהבהב
והדיונות שלו; המדובר בשממה טרשית כהה, זרועה בגבעות קרחות ומשוננות, ביניהם
מתפתלים ואדיות צרובים ולוהטים. הגשם אינו יורד כלל שנים ארוכות, ואזי עשוי להתמר
שבר ענן ולהמטיר מבול לוהט של מיים כמעט רותחים, היוצרים שטפונות זועפים וגורמים
לנקיקים עצמם להעלות תמרות קיטור. הצמחיה מועטה ומוזרה מאד, וכוללת בין היתר תופעה
מכוערת ומוזרה המכונה "עצי רופוס"; עצים אפוריים נטולי עלים הצומחים
לגובה רב, ונראים מרחוק כאילו הם עשויים מעצם, או קטע משלדי ענק המנסים לבקוע מתוך
הטרשים הכהים. מדי פעם, נתקלים הנוסעים בפסלים שחורים ומוזרים, המזכירים אלילים
מפלצתיים מגולפים בגסות, הצופים עליהם ממרומי הגבעות, ומשרים פחדים קמאיים ומוזרים
בליבם.
מקורו של המדבר הינו קדום ביותר, ונחשב לקשור בקשר
בל-ינתק לצ'אוגארוק אדוני הכאוס, ולמלחמתו הקמאית בקוראדור היוצר, עידנים טרם
יסודן של שבע התרבויות העתיקות; מסורת אחת שנשתמרה סיפרה כי המדבר העצום נוצר
בעקבות גלי אש נוזלית ששטפו מאלגסטראט בראשית הימים, והחריבו כליל את כרי הדשא
האינסופיים והיערות השכוחים שיצר קוראדור עבור ברואיו הפשוטים. כוחו של הכאוס היה
כה רב, עד כי נספג באדמה ובאוויר עצמם, המחזירים אותו קמעה-קמעה אל פני השטח בלהט
ממית - וחוזר חלילה. כך או כך, המדבר שורץ ביצורי תופת, חלקם אלמתים וחלקם חיים,
המשחרים לטרף ומותאמים לחיים בתנאי חום ומחסור קיצוניים; נחשי ענק אדמדמים ותולעים
טורפות, נמלים מוטאנטיות, זומבים צרובי פנים ורוחות רעות מיבבות - וכך הלאה והלאה.
בין היצורים התבוניים ניתן למנות את השדונים הצמוקים והאדומים מזרע הדוהרקראגה
(ראה באגדת אספארה לפרטים), וכן את רוכבי התולעים הלוחמניים ומזרי האימה (אף כי
אלו מתגוררים בשולי המדבר, ונמנעים מן המדבר העמוק); ואילו האגדות מתעקשות כי
במעמקי החום הלוהט חיים אף ברואים אחרים, מבעיתים ונטולי שם.
נתיבי המדבר והעיר חאמירו
נתיבי המדבר: נתיבים מעטים מתפתלים בין גבעות הטרשים הלוהטות, ומשמשים את השיירות
המעטות החולפות שם; הדרך המפורסת ביותר יוצאת מרצועת ערי האמתיסט, חולפת על פני
המדבר הסדוק, עוקפת את הגבעה הקודרת עליה ניצבים שרידי מצודת הזדון האדירה
באהגאר ומגיעה אל שערי העיר המוזרה
חאמירו, הישוב הגדול היחיד המצוי בעומק המדבר (ראה בהמשך); משם מתעקלת הדרך צפונה
לעקוף את המדבר העמוק, חוצה את מדבר אוטור ונכנס בסופו של דבר לזאהאדרין; שיירות
מעטות בלבד עוברות בדרך הזו מזה מאות שנים, בשל התנאים הקיצוניים המסוכנים השוררים
בה; דרכים אחרות, אשר הובילו בתקופות קדומות לדרום ויילסטריש (כיום סורמהון) ננטשו
מאז התחזקותם של רוכבי התולעים וקומה של ממלכת הזדון הדאמונית סורמהון.
חֵאמִירוּ, עיר מוזרה בת כ-20,000 נפש, הינה ישוב הקבע הגדול היחידי באיזור
מדבר סאלוד; המדובר בעיר מוזרה, עשויה אבן-חרסית אדמדמה, השוכנת כ-3,200 ק"מ
ממזרח לרצועת ערי האמתיסט, בקצהו של בקע עמוק הנפער בקרקעיתו הטרשית של המדבר
הסדוק; חאמירו נחשבת תחנת הצטיידות הכרחית בנתיבם של ההרפתקנים והשיירות המעטות
העוברות עדיין על ציר האמתיסט-זאהאדרין. חאמירו יושבת על גבעת טרשים עצומה, ובנויה
מארבעה מפלסים המחוברים במדרגות אבן ישרות; בין המפלסים מפרידות חומות חימר מוקשות
ומעוטרות בעיטורי עיניים וינשופי מדבר מוזרים, היושבים מסביב לכתובות בכתב מסולסל
הדומה מאד לכתב הואלינזארי או הזאהאדריני (מלבד העובדה כי הוא כתוב במאונך; צורת
הכתיבה המאונכת והמחוברת בו-זמנית עושה אותו קשה מאד להבנה[1]).
לפידי ענק בוקעים מהחומות כלפי מעלה, מתנוססים לגובה עשרים מטרים לערך ובוערים באש
ירוקה עזה, המפיצה ניחוח חריף. מקדשם של בני חאמירו, המוקדש לאלילים מוזרים הדומים
להכלאה בין גמל לחרק, עומד במפלס הרביעי, האסור בגישה לזרים.
החאמארינים עצמם הם עם מוזר מאד, שאינו מצוי בשום מקום אחר זולת חאמירו ושבטים
נודדים החיים באיזור המדבר הסדוק ופושטים או סוחרים חליפות עם ערי האמתיסט; כמו
רוכבי התולעים (שיתכן והם קרובים רחוקים שלהם), החאמארינים הם נמוכי קומה ורזים;
שערם כהה ועיניים בד"כ ירקרקות עם נטיה לצהבהב. הם מפורסמים במנהגם היחודי
ללפף עליהם בדים באופן המזכיר לרבים תכריכים של מומיה, מעליהם הם עוטים גלימות
שחורות או חומות. הם גששים מעולים, אך בשל קומתם הקטנה, הם אינם מחבבים קרב פנים
אל פנים ומעדיפים להשתמש בקשתות ארוכות; לא פעם בעלות חיצים מאגיים הנדלקים באש
ירוקה. שפתם, אף כי היא קרובה רחוקה של הזאהאדרינית, נהגית באופן מוזר ומהיר,
שהופך אותה קשה להבנה אפילו עבור זאהאדרינים המורגלים בנתיבי המדבר.
בחאמירו עצמה אין משטר מאורגן; העיר מורכבת מחמש-עשרה חמולות גדולות וקטנות, שלכל
אחת מתחם משלה בו שוררים אך חוקי החמולה. הזקנים מתכנסים מדי פעם בכדי לנהל במשותף
את ענייני העיר ולהטיל חובות שונות על בני החמולות; קטטות וחיכוכים מתרחשים מדי
פעם, אבל איומי המדבר המסוכן המקיף את חאמירו גדולים מכדי לאפשר להם לגלוש אל מעבר
לסף. היחידים המנותקים כמעט כליל מהחמולות הם הכוהנים (חֵ'אמִיהֵא-שֵארְבּ[2]),
הניכרים בתכשיטי אבנים המזכירים ראש של נמלה או חרגול; הח'אמיהא הבכירים מתהדרים
בתכשיט חזה מהודר דמוי חושן, משובץ כולו באבנים כאלו בגוני האדום-ירוק-סגול; הכוהן
הגדול (חֵ'אמִיהֵאן-קָאחְ'רִיח'וּ) משמש כבורר בפעמים המעטות בו הזקנים
אינם מסוגלים להגיע להסכמה; כמו כן, גששים רבים (ראה מיד) אינם מוכנים לצאת למסע
מסוכן בלא אישורו וברכתו, דבר המביא כל הרפתקן עשיר המכיר את מנהגי העיר להקדים
תרופה למכה ולתת 'מרצונו החופשי' תרומה נדיבה למקדש.
כל אדם אשר מכיר את דרכי המדבר, יודע כי חצייתו ללא גשש חאמאריני היא בגדר טירוף;
החאמארינים מכירים את כל האותות במדבר: החל בדרכים כוזבות המוליכות הרחק מהנתיב,
אל תוך המדבר העמוק או מלכודת חול טובעני, המשך באשליות שטניות ולהבדיל, מקומות
בהם ניתן למצוא מי שתיה, וכלה בסימנים להתקפת מפלצות, שטפון או סופת חול (ובמקרה
הגרוע סופת אש) מתקרבת. אלא שמחירם של הגששים גבוה מאד, וגרוע מכך: הם יראים
מהמדבר העמוק ורובם אינםמסכימים, בדרך-כלל, להכנס אלא אל תוך שוליו. כלל בל-יעבור
הוא, כי אפילו החאמאריני הנועז והחמדן ביותר לא יסכים להרחיק אלא עד המקום הדרומי
ביותר ממנו ניתן לראות את השמש והירח; מעבר לכך, שום הון או איום שבעולם לא יביאו
אותו להמשיך ולהדרים.
המדבר הסדוק
איזור המדבר המשרע ממערב לרכס צל-המחט
המהווה את גבול רצועת האמתיסט; זהו איזור אבנוני קשה, מלא סלעים אדמדמים שהרוח
החמה גילפה במיני צורות מוזרות; המדבר ידוע במאות חריצים עמוקים ותהומות הבוקעים
מקרקעו, ועומקם נע בין עשרה מטרים לקילומטר; שני חריצים אדירים במיוחד עולים החל
מסמוך לרגלי ההרים לכיוון כללי של צפון-מערב, ומחלקים את המדבר הסדוק לשלושה
חלקים; בקצהו הדרומי של המדבר הסדוק, לעומת זאת, הופך חריץ גדול עוד יותר לבקע אליפטי
ענק היורד אלף ושש-מאות מטרים כלפי מטה, אל תוך אגם של מיים מרירים, המכונה בפי
החאמרינים "טבור העולם"; באיזור זה גדלים זקרירי מדבר עצומים, המגיעים
לגובה עשרות מטרים ומגדלים תפרחת כחלילית סגלגלה מוזרה, וכן מגוון צמחים מוזרים
אחרים, אשר משמשים מספר שבטים גדולים של חאמארינים הן למאכל (במגוון צורות עיבוד)
והן להפקת תבלינים אשר נמכרים באמתיסט ובשאר חלקי עולם במחירים גבוהים מאד. מספר
פעמים, ניסו נגידי-סוחרים מהאמתיסט (ולפחות פעם אחת מויילורין) לגייס צבאות בכדי
להשתלט על האיזור, אולם אף אם זכו לנצחונות תחיליים, הרי ששלטונם באיזור היה קצר:
מכות קדחת ומלחמת גרילה אכזרית של שבטי המדבר "שכנעו" אותם עד-מהרה לקפל
את זנבם ולהמלט כלעומת שבאו.
חרף חזותו המאיימת, המדבר הסדוק הינו אחד האיזורים המסוכנים פחות במדבר סאלוד:
הטמפרטורה הממוצעת היא 40-35 מעלות, והמפלצות עודן "סטנדרטיות" יותר
ואגדתיות פחות; הדרכים ברורות, ושיירות עוברות בהן באופן קבוע. כמו כן, הנוסע
בדרכים אינו מאויים בידי סופות אש, ענני רעל ושאר פגעים השגורים בחלקים המסוכנים
יותר של המדבר. בינות לטרשים ניתן למצוא עצים דמויי שיטה, זקרירי מדבר המצמיחים
עלים עסיסיים ופירות אכילים, קקטוסים כתומים-ירקרקים גבוהים ושאר צמחיית מדבר
(ולמרבה הצער, אף לועני מדבר למיניהם).
מדבר אוּטוּר והתרבות
האוטורית
חלקו הצפוני של מדבר סאלוד סגור משלושה עברים בידי הרים
וגבעות נישאות; מצפון, חולשות עליו הגבעות המבוצרות של זאהאדרין, ממזרח רכס (ספק
הרים וספק גבעות גבוהות) ליוביסי (Lyuvissy)
המיוער בחורשים צפופים של אלה מאסקארית ועץ-סירה חום, המסמנים את גבול מאסקארו
המיוערת; ואילו במערב, ההרים הנישאים והמתלולים המאיימים של בעת הירח המת, בואך
גבול סורמהון והשממה המתה של ויילסטריש.
אוטור הינה למעשה סוואנה מדברית יבשה, ולא מדבר של ממש;
מרבית חלקיה הינם מישורים המצמיחים עשבת-צבי חומה-צהבהבה גבוהה ומחוספסת, מנומרת
בידי עצי שיטה או עצי צל-שדף עצומים. פה ושם, ניתן למצוא מאגרי מיים חומי גוון,
מסתתרים בין סלעים ומעגלי צמחיה. קיימת הבחנה מסויימת בין קיץ לחורף (קצר),
והטמפרטורה הממוצעת ברוב עונות השנה נעה בין 30 ל-35 מעלות.
שבטי האוטורים: בני האדם המקומיים, האוטורים, הינם שבטים נודדים המקורבים
קרבת יחש קדומה לראלקינים[3]
ולעממים העתיקים, הרבה יותר מאשר לזאהאדרינים, רוכבי התולעים או החאמארינים; הדבר
בא לביטוי בעור שזוף יחסית, מבנה גוף רחב, שער חום או חום-כהה שופע (לעיתים אף
בגון דבש), ועיניים חומות, ירוקות או אפורות-כהות.
האוטורים הינם עם של רועים החי על המרעה ועל החרב
המעוקלת כאחד; אין לאוטורים, כמעט, ישובי קבע, והם נודדים ביחד עם עדרי אנטילופות
ויצורים דמויי זברה שבוייתו[4],
ומהווים את המקנה ואמצעי הקיום העיקרי בערבה האוטורית; הרועים רוכבים בעצמם על
בהמות דומות, ואם ידם משגת, אזי על עוף המכונה טָאהֵטָן: יצור גרמי וחסון
דמוי קזואר, המסוגל לרוץ במהירות ולהנחית מהלומות רצחניות במקורו העצום ובדורבנות
קטלניים הבוקעים מרגליו. הטאהטן מהווה בד"כ גם את בהמת המלחמה הנפוצה ביותר
של האוטורים; הם בזים לסוסים כיצור רך, פחדני וטפש, ולא ירכבו עליהם אלא בארצות
זרות, בשעת הדחק.
הדת והחברה האוטורית: האוטורים סוגדים לפנטאון אלילי מוזר, שבראשו עומד
טאהוחן (Tahuchan),
אל הגשם, הסערה והמלחמה; טאהוחאן מפוסל כיצור הולך על שתיים, בעל פרסות מפוצלות
המזכירות זברה אוטורית (ר' הערה 4), ראש ספק אנושי ספק-ניצי, כנפיים אדירות וארבע
זרועות, המחזיקות כל אחת בכלי מלחמה אחר. לעיתים הוא מפוסל כשהוא רוכב על קרנן גשם
או זברה אוטורית מכונפת, שברקים בוקעים מפיה ונחיריה. כל האוטורים סוגדים לאל זה,
שנחשב לאבי האלים, וכוהניהם קוראים אותות ונבואות בעיקר בסופות ברקים יבשות,
המתחוללות לא פעם במדבר אוטור. מלבדו, קיימים עשרות אלים אחרים, כאשר לכל שבט
המכבד את עצמו יש "אל פרטי" הנחשב כאל שלו ונותן חסותו.
השבטים האוטורים מונהגים במשטר לוחמים נוקשה, כאשר לכל ראש שבט נשלח כוהן של
טאוחאן המלווה אותו ומקנה לשבט חסות דתית; ככל שהשבט רם מעלה יותר, כך נשלח אליו
כוהן בכיר יותר; הכוהנים משמשים שבע שנים, במסגרתם הם נחשבים כחלק מהשבט לכל דבר
(ולא פעם הם הורגים כוהני טאוחאן אחרים במלחמות בין שבטים, אף כי בד"כ הכל
משתדלים לקחת כוהן טאוחאן בחיים). לאחר מכן, הם עוזבים ובמקומם בא מחליף לאחר
כמחצית שנה. שבט נטול כוהן נוהג לנדוד מעט ככל הניתו ואינו יוצא למסעות פשיטה -
ומקובל אף שאין זה הוגן או מוסרי לפשוט עליו באותה התקופה. לצד ראש השבט, בניו
ושני הכוהנים הגדולים של השבט (כוהן טאוחאן וכוהן האל הפרטי), רוכבים "שומרי
הרוח"; לוחמים נוקשים ומנוסים, הנחשבים לעילית בקרב פרשי הטאהטן; שבט שאין
בידו די עופות טאהטאן בכדי להרכיב את שומרי הרוח שלו נחשב בזוי ושפל, ולא ישלח
אליו מכהונת טאהוחאן אלא כוהן מתלמד מהדרגה הנמוכה ביותר.
נכבדים אוטורים לובשים בגד עליון שהוא ספק גלימה ספק מעיל רוח, העשוי מפרוות זברה
אוטורית ששובצה באבנים יקרות; מתחת, הם עוטים שיריון קשקשים מעוטר עם מדליון מוכסף
או מוזהב של האל השבטי. כוהנים מוסיפים לכך צבעי מלחמה טקסיים בגוני
הירוק-צהוב-כתום, וכתר מנוצות חיזור של תנשמת מדבר ענקית, שגונן כתום או אדום
מתכתי.
נערות ושבטי הלאוגי: דבר בולט בתרבות האוטורית הינם שבטי הלאוגי (Laugy): כל נערה המגיעה לגיל
15, נשלחת לבדה אל הערבה עם ציוד מועט בכדי למצוא את שבטי העלמות הרוכבות, הנמצאות
בחסותה של האלה לאוחין (Lauchyn) -
דבר המצריך עקשנות, חוסן וכח סבל גדולים, דבר הגורם לחלק גדול מאותן נערות למות
בדרך[5].
אם הן נשברות וחוזרות אל שבטן בלא הקעקוע הטקסי של תנשמת לאוחין הבוערת, חייהן היו
מרים ורעים - הן יחשבו נמוכות במעמדן מבהמות המרעה, והיחס שיקבלו יהיה בהתאם לכך.
מי שהגיעה אל הלאוגי עוברת ריטואל קבלה והופכת ל"בתולה משרתת של לאוחין"
או חניכה, במשך שנתיים בערך; לאחר מכן, היא זוכה בקעקוע המלא ומורשה לרכב עם
הלאוגי;
היחס אל שבטי הנשים הנודדות הינו מיוחד; אף שבט לא יעז לפשוט עליהם לשם זכיה בשלל,
אולם נהוג כי הגברים הצעירים שמלאו להם 17 שנים ומעלה מנסים לרכב אל הלאוגי בחסות
החשיכה ולחטוף אחת מבנותיהן בכדי להתארס אליה. קיימת מערכת שלמה, טקסית ומסובכת של
אסור ומותר באותו מאבק, משני הצדדים, ודמו של המפר אותה עשוי להיות הפקר; במקרים
אחרים, בהם הגבר הצעיר מפסיד במאבק, הוא נותר שבוי עד אשר שבטו פודה אותו בכופר
בהמות מספיק. אם השבט מסרב לעשות זאת, הוא עשוי (לאחר זמן מסויים) להיות כשר
למכירה כעבד לשבטים אחרים. הלאוגי רוכבות בצורה מסויימת, המקבילה למעמדן וכוחן,
וכל גבר צעיר אמור לדעת את כוחו ולא לנסות לחטוף אשה המצויה מעל כוחו ויכולתו - פן
יבולע לו. מאידך גיסא, מעמדה של הלאוגי עמה חוזר הגבר הצעיר אל שבטו עשוי לקבוע,
במידה רבה, את מעמדו בשבט. לאוגי במעמד גבוה שאינן נחטפות, עשויות להפוך למנהיגות
שבטי הנשים או לכוהנות לאוחין[6].
האוטורים הם חברה המקפידה בקנאות על מונוגמיה; ניאוף עשוי להוות עילה לנקמת-דם מצד
האשה הנבגדת, קל וחומר עילה לנטישת הנישואין תוך הותרת ראש כרות של גרביל במיטת
הזוג, אות מבזה השם את הנואף ללעג ולקלס בקרב בני שבטו.
האירגין הפלאיות והאוחין הגדול: האגדות האוטוריות מספרות על האירגין (Irgyn) נשים פלאיות שהיו לאוגי
בחייהן הרגילים, הנותרות צעירות לנצח ומסוגלות להשתמש בכשפי אש ולהיות כמעט רואות
ואינן נראות - ככל הנראה גלגול של לאוגי מוצלחות במיוחד, אשר לאוחין או אף טאהוחן
עצמו לקחו תחת חסותם; קיימים סוגים רבים באגדות - החל משומרות אגדיות של מקומות
קדושים, נשים שנרצחו שלא כדין ששבו לחיים אך בכדי לנקום נקמה עקובה מדם, או רעיות
פלאיות שנשלחו למנהיגי שבטים מוצלחים במיוחד. האגדה הידועה ביותר מספרת, כי כאשר
בוחרים האלים נער צעיר ומיוחד במינו להיות האוחין (Ochyn) הגדול[7],
באות ארבע מהאירגין לקחתו מאביו ואמו ולהעמידו בשורת מבחנים אכזריים שיקבעו האם
הוא מתאים לנבואה, אם לאו. אם כן, הוא ישוב אל הערבה כלוחם האדיר ביותר ופרש
הטאהטן המהיר ביותר, לא לפני שישלח את החזק בשבטי הלאוגין בכדי לקחת את המנהיגה
המובחרת ביותר מביניהן כאשתו. מקרים כאלו הם נדירים ביותר, ודי בשמועה כזו בכדי
להכניס את אבירי הדארין-זאהאדו (מגיניה התכולים של זאהאדרין) לכוננות עליונה.
האוטורים והעולם החיצון, הפלישה הגדולה: המוניטין שיצא לאוטורים, בעיקר אך לא רק אצל
יריביהם המושבעים מזאהאדרין, הינו של שבטי ברברים פרימטיביים, אכזריים וצמאי דם,
העסוקים בטקסים בהמיים לאלילי זדון, שוד, אונס ורצח. הזאהדרינים הקימו מגדלי תצפית
גבוהים בגבעות הצחיחות על גבול המדבר האוטורי, בכדי לקדם את הפושטים ולצלוף בהם
בחיצים וכלי-ירי ארוכי טווח, בטרם ינסו לחדור אל תוך ארצם; 'אוטורי', בפי
הזאהאדרינים, הינה מילה נרדפת לפרא כופר ובזוי. הזאהאדרינים, מצידם, מאכסנים
הרפתקנים ושכירי חרב, העוסקים בפשיטות תגמול על האוטורים עצמם, או בריגול שנועד
לבדוק את מהלכי האוחינים השבטיים השונים. מעלליהם של אלו מביא את האוטורים אל נתיב
נקמת הדם והכבוד, וחוזר חלילה. כאשר סייר אוטורי מבחין במלבוש תכול, הוא מעדיף
לירות חיצים קודם ולברר אחר-כך.
הרפתקנים מעטים, המכירים את שבטי האוטורים, נוקטים גישות אחרות ולמדו להתחבר עם
כמה מהשבטים, דבר שהביא אל המלומדים את מרבית הידע על תרבותם של אלו האחרונים.
סוחרי האמתיסט, מצידם, עוברים לעיתים בשטח האוטורי בשיירות חמושות היטב, ומשלמים
מס מעבר נדיב לראשי השבטים, הדורשים "דמי הגנה" ו"מס" עבור
היתר לסחור עם האוייב (זאהאדרין); בכך לא תמו תלאות הסוחרים. המנהג הוא כי לאחר
ששילם ראש השיירה את דמי ההגנה והמס, וסעד עם ראש השבט על נתח בשר אנטילופה טבול
בחלב מתובלן לאות כריתת הברית, הוא מקבל חנית ועליה סמלו של אותו שבט; אותה חנית
עצמה עשויה להוות יעד להתקפה של שבטים אחרים, המסוכסכים עם אותו השבט; לכן, ראש
שיירה נבון חייב להעסיק אדם מנוסה, עדיף אוטורי בעצמו, בכדי שיוכל להבהיר לו למי
כדאי לשם, ועם מי עדיף להלחם; כך או כך, שיירות החוצות את אוטור, עדיף להן להיות
מוכנות לפחות לפשיטה גדולה אחת. האות היחיד הנותן חסות כמעט מוחלטת הוא חנית של
כהונת טאהוחאן, אולם זאת קשה מאד להשגה ובדרך-כלל מיועדת להרפתקנים ידידי הכהונה,
ולא לסוחרים.
במאות ה-18 וה-19 לסה"ה, הגיעו אל האוטורים שלוחיו הערמומיים של בלגורת',
שפעלו ממצודת באהוגאר ורצועת האמתיסט דאז; אלו הצליחו ליצור אוחין גדול עושה דברם,
שהכניס את פולחנות הרשע של בלגורת' אל השבטים האוטורים והביא אותם לברית הגדולה עם
רוכבי התולעים. פשיטה זו הסתיימה, כזכור בכיבוש רוב חלקי הסילנאראלד בידי צבאות
זדון, והטלת מצור בן כמעט מאה שנים על ריילנבורג עצמה. באותה תקופה, השתנו
האוטורים (והשתחתו) לחלוטין; איזורים רבים בסילנאראלד נשלטו בידי אוחינים עריצים
ומסואבים, שמצצו את לשדה של הארץ בחמדנותם[8].
האוחין הגדול עצמו, שאחמוקאר (Shahamukar),
הקריב נערות צעירות (ובעיקר ולקיריות שנפלו בשבי) לבלגורת', בפולחן נתעב שנועד
להשיג לו נעורי נצח, ומספרים כי איבד את עצם נשמתו והלך והפך עוד בחייו לרוח
דאמונית מרושעת.
בסופו של דבר, נהדפו האוטורים ורוכבי התולעים לאחור בהתקפת הנגד המוחצת של המשמר
הקייסרי, בראשות הגבירה המפקדת אמריל דה לה-מונקריסט; אחת המסורות שנשמרו מספרת כי
הגבירה המפקדת למדה את התרבות האוטורית, סכסכה את השבטים זה בזה, והביאה כמה מהם
(שחשו מקופחים, או שחששו מכליון התרבות האוטורית) לצידה[9].
בקרב המכריע על נהר-אובך[10],
התמודדה אמריל פנים אל פנים עם האוחין הגדול וקטלה אותו. לאחר מכן, התפזרו נאמניו
והאוחינים שנותרו להלחם תחת דגלו[11],
ואך מעטים מהם הצליחו לשוב בחיים אל מדבר אוטור; אלו עצמם לא התקבלו בסבר פנים
יפות על-ידי שבטי הערבה, שחשו מושפלים ומרומים. כיום לא נותרו מהם אלא שרידים
מעטים, המכונים "השבטים השחורים" או "הרוכבים השחורים", אשר
רובם חיים ומסתובבים באיזורי הספר שעל גבול בקעת הירח המת, איזור שליטתו של ענף
מושחת מזרע רוכבי התולעים;
מאז אותם ימים, שבו האוטורים לעצמם, פחות או יותר, שבים לדתם ולמנהגיהם המקוריים;
רובם המכריע שוטם את בלגורת' וכל הקשור בו, אף כי לא יצא מארצו בכדי להלחם בו. מן
העבר נותרו אך סיפורי אגדה, ושנאה בוערת יותר מאי פעם בין רוכבי הטאהטן לבין כחולי
הברדסים של זאהאדרין.
המדבר הכחול
מקום אגדי ומאגי, שאינו ניתן למציאה בדרכים רגילות, ולא
ברור כלל ועיקר היכן במדבר סאלוד הוא נמצא; המדובר במדבר חול (בניגוד לרוב חלקיו
של מדבר סאלוד), בו לפי האגדה החול זוהר כפנינים, ואשליות מוזרות משוטטות מעליו.
במרכז המדבר הכחול מצויה רילאדיה, העיר ומגדל הנבואה הכחול האגדיים, הקדושים לכל
הזאהאדרינים (ונחשבים למרכז כוחו של ה-High One); הגרסה הרגילה טוענת כי הוא מצוי היכן שהוא ליד
בקעת הירח המת, ובולם את כוחה הזדוני, ומוגן מגילוי בידי קסמי אשליה חזקים. גרסה
אחרת, לעומת זאת, טוענת כי המגדל הכחול מצוי בכלל מעבר למגדל העמוק, לא הרחק משערי
אספארה, וכי ניתן להגיע אליו דרך שערים הנפתחים מדי פעם ברחבי המגדל. לפי גרסה זו,
הזאהאדו הבוגדים שצרו על רילאדיה והובסו בידי האספארים הצליחו לעשות זאת כאשר
השתלטו על אחד מאותם שערים מאגיים. האגדה מוסיפה ומספרת, כי האספארים עצמם היו
חסינים לאשליות, ואי לכך עלה בידם למצוא בנקל אל המדבר הכחול וליפול במהירות על
צבא הצרים, וכך לשחרר את רילאדיה מהמצור.
המדבר הירוק
חבל ארץ נתעב, המשתרע במערב סאלוד, ומופרד ברכס הרים
צרוב ועוטה אובך חונקני מן המדבר העמוק; המדבר הירוק, מכורתם של רוכבי התולעים,
נפרש בין המדבר העמוק לשפלה המצחינה של גישקריט והביצות הכהות והלוהטות של
"המעי השחור".
זהו מדבר חולי, שקרקעו לובשת גוון ירקרק-חולני, אשר נגרם על-ידי חזזית רעילה
המתערבבת בחול. פה ושם, גדלות חורשות מפחידות של פטריות שחורות ומעוותות בגובה עץ
קטן, המפרישות נוזל שמנוני נתעב. מזג האוויר אביך, והשמיים עצמם לובשים מראה חולני
ומעוות; השמש והירח נראים אך בקושי רב, ונראים דוויים וחולים מבעד לאדים הירוקים.
האוויר לוהט ועכור, ספוג אדי רעל, ומדי פעם הופך הלהט לסופות גאז בוער, המסוגלות
להשתולל במשך שעות ארוכות טרם שהם מתכלות.
ציור של המדבר הירוק,
מאת נבט כהן
אך יצורים חיים מעטים משוטטים במקום רעיל וקטלני זה;
בעלי החיים והמפלצות פתחו, בכדי לשרוד, עמידות לרעל החזזיות, דבר אשר עלה להם
במחיר יקר של עיוות; החי כולל עופות דורסים ומכרסמים מעוותים, דו-ראשיים, תולעי
ענק ונחשים מוזרים ממינים שונים, רבים מהם יורקי גאז רותח. מי שאינו עמיד די הצורך
לרעל החזזית ונקלע אל המדבר הירוק, עשוי למות ביסורים, אלא אם כן יטרוף אותו
דבר-מה תחילה. רעל החזזיות פולש בהדרגה אל תוך הגוף האנושי, ויוצר פריחה המלווה
בכאב עמום ובהאטת המחשבה, ובסופו של דבר בהפיכה ליצור חסר בינה; הגוססים נודדים
וכושלים מרחקים עצומים, בעודם הופכים בהדרגה בית גידול והזנה לחזזית; הנדודים
עשויים לקחת שבועות ולעיתים חודשים, אולם בסופו של דבר הם מובילים למקום אחד;
למרבץ חזזיות גדול, שם משתרע "הצליין הירוק" (כפי שמכונים אותם מוכי
גורל) בתוך המרבד הירקרק ומתפורר בהדרגה למצע מזון בשרי ורקבובי. לעיתים, מאריכים
כוהניהם של רוכבי התולעים את חייהם של הצליינים הירוקים, ומשתלטים על נדידתם בכדי
ליצור גל מתים-חיים אחוזי דיבוק, שתשמש כגל הראשון של מתקפת רוכבי התולעים על אחד
מאויביהם.
רוכבי התולעים עצמם, הינם שארי-בשר רחוקים של האספארים, או ליתר דיוק, של
הדוהאקראגה (Duhkraga),
אותם אספארים שסטו מנתיב הנדודים הקדוש בראשית הימים ונפלו לממשלתו של הכאוס;
מושחתים עד היסוד ככל שיהיו, הם שומרים על חזות אנושית (מוזרה) פחות או יותר,
מלווה בתכונות מיוחדות של עמידות קיצונית לאש ולרעלים, וחלקם זוכים אף ביכולת
טלפטית מוגבלת, ביחוד כשרון לאמפתיה עם תולעי הרכיבה שלהם. זוהי תרבות אנושית
מושחתת ואכזרית באופן קיצוני, המבוססת על משטר קאסטות שנקבע במבחנים מאגיים;
במחצית האלף, השני, בקעו רוכבי התולעים מן המדבר הירוק, והקימו שתי ציביליזציות
אפלות שסטו מאורח חייהם המסורתי (והתבססו על ישובי קבע): ממלכת סורמהון הערפדית-דאמונית,
וממלכת הירח המת, שהתבססה על עירוב תרבותם של רוכבי התולעים עם עלפים משומדים
הסוגדים לבלגורת'; אף כי מרבית רוכבי התולעים אינם סוגדים לבלגורת' במישרין,
וקרובים יותר לבני האלמוות של צ'אוגארוק, הם היו נכונים, מאז ומתמיד, לעשות את
רצון אויבו השחור של האור, ולפשוט באכזריות פעם אחר פעם על הסילנאראלד וממלכות
אנושיות אחרות (פרטים נוספים יובאו בערך על "רוכבי התולעים" במדור
גזעים).
המדבר האדום
חבל ארץ מפחיד זה משתרע בין ביצות המעי בצפון והרי הגעש
של אלגסטראט הארורה בדרום, ובמזרח הינו מתקרב אל הגבעות האספאריות. מקום זה השתנה
אך במעט, ככל הנראה, מאז אותם עידנים קדומים בהם שטפו נחלי הלבה מאלגסטראט והפכו
את נאות הדשא הקמאיות של קוראדור לשממה לוהטת. איזור זה, טרשי למחצה וחולי למחצה,
הינו הלוהט ביותר מבין איזורי המדבר; הטמפרטורה הממוצעת הינה כ-70 מעלות או יותר,
אף בלא להתקרב לבריכות הלבה הנפערות לעיתים מתחת לחול השחור-אדמומי ומעלות קיטונות
של קיטור מבעית. רעידות אדמה תכופות והתפרצויות וולקניות מזעזעות את הקרקע, פוערות
בריכות לבה לוחשות או מטילות סלעי ענק לוהטים לגבהים עצומים ולמרחק של קילומטרים
רבים. שרצי לבה מגיחים מתוך החול, ולוכדים את קורבנותיהם ביריקה קטלנית המסוגלת
להתיך ברזל; פה ושם, מפוזרים מרבצים של פטריות כאוס אוכלות אדם ונושאות מגפה. אין
כל תרבות אנושית או קרובה לאנושית במדבר האדום. היצורים התבוניים היחידים המשוטטים
כאן, מדי פעם בפעם, הינם השאמאנים של ענקי האש, הרוכבים על דרקונים או שרצי אש
מכונפים מאלגסטראט, ומפזרים בין הגבעות הלוהטות את המשמר המאגי המיוחד הנועד לקטול
כל אדם שיהין להתקרב לאלגסטראט: גלמי אבן עצומים שחלקיהם הפנימיים הינו זרמי לבה
מכושפת, וגופם החיצון מכוסה לא פעם שכבה של עובש ופטריות רעילות.
מדבר שערי התוהו
חבל ארץ מכושף וכמעט לא ידוע, המשתרע בפינה
הדרום-מזרחית של מדבר סאלוד, בגבול "הערבות השוקעות" וממזרח לשערי
אספארה; האגדה מספרת, כי מדבר זה גולש לעבר אגם הנשמות האבודות, שם טמון עדיין
כוחו של הבורא, הגדול באלים (או לחליפין, המקום בו המרקם המפריד בין העולם הגשמי
לבין מחוזות אחרים הינו דק ושביר במיוחד; המדבר מלא, לפי השמועה, פורטאלים מוזרים
הנפתחים למימדים אחרים, רוחות ונשמות מוזרות המשוטטות בו וכמהות לחזור לחיים, שדים
או יצורים מאגיים החומקים מפה לשם במשימות הנעלות מהבנת אדם, וכך הלאה והלאה.
חזרה אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.