הארצות של העולמות המוכרים
רקע
כללי | ארצות |
מפלצות | אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
"העובר את הפסגות הלבנות, עשוי לטעות ולחשוב כי
יצא מתחומי העולם הידוע; או כך לפחות מאמינה אומת הרועים אדומי הזקן השוכנת בעמקי
המחט המושלגים תמיד. דיבורים עלומים על עיני בדולח ואלים קפואים המזינים את הבקעות
בדמם הקר והמזוקק הפכו לחלק מן הארץ עצמה, כמו נחרטו עמוק בסלעים וגזעי האורנים;
ובכל עוקבת אחרי הנוסע עינן הזעופה והחשדנית של הכוהנות, עויינת וזוממת רע"
(מתוך ספרו של הנוסע ז'ארן דה-וורלי, ראש גילדת הסיירים המלכותית של ז'ראל, מאה 22
לספירת הילאסיאס).
גיאוגרפיה ואקלים
הארץ הקרויה רוֹסְלֵאן (ובשמה
העלפי העתיק: לוֹסְלֵאן), בנויה למעשה משתי רמות גבוהות, החבויות בין רכסי הרים
גבוהים הקרויים באותו שם, המפרידים אותה למעשה מיתרת העולם; אף כי הרכסים עצמם
גבוהים מאד, ופסגותיהם של הרכס הדרומי והמזרחי מגיעות בחלקן אל מעל 6,000 מטרים,
הרי שהרמות עצמן נמוכות הרבה יותר; הרמה המערבית, המכונה "רוסלאן הנמוכה",
מצויה בגובה של 1500-1700 מטרים מעל פני הים, ואילו הרמה הגבוהה,המזרחית, מצויה כ
2600-2800 מטרים מעל פני הים. שתי הרמות שונות למדי במראה; בעוד "רוסלאן
הנמוכה" הינה איזור מיוער ביער מעורב (נשיר ומחטני), שמרבית השלגים בו נמסים
בזמן הקיץ הקצר, הרי ברוסלאן הגבוהה כמעט ואין הבדל בין חורף לקיץ, מלבד העובדה כי
החורף קר יותר ומועד לסופות בוראן הגולשות מפסגות ההרים; במקום זה, השלג יורד בכל
ימות השנה, והיערות דלילים ומעטים יותר, והינם תערובת בין עצי מחט נוקשים במיוחד,
לבין מיני עצים מיוחדים שכמעט ולא ניתן למצוא בשום מקום אחר, הדומים לעמודים
מוזרים מהם בוקעים ענפים דקיקים, כחולים וירקרקים, אשר במקום עלים מגדלים אשכולות
של שוטונים דקיקים הנראים ממרחק כמו רשת ערפילית או צמר מוזר.
הכינוי "רמה" עשוי להשמע מטעה למדי, באשר אין מדובר במשטח מישורי ישר
החבוי בין ההרים, אלא בשטח קשה, מנומר בהרים או מצוקים בודדים, ולצידם עמקים
עמוקים ומיוערים הלובשים לעיתים צורה של קניונים עצומים; בין שתי הרמות עצמן
מפרידים מצוקי ענק כמעט אנכיים, מיוערים בצפיפות בצמח יחודי שנקרא "עצי
טחבית" או "עצי עכביש"; ספק עץ, ספק שיח מעובה ונוקשה שזרועותיו
החסונות מתחפרות בשלג ונראות כמו סבך חוטים פרוע, המגדל זיזים קוצניים וביניהם
פרחים כחלחלים, בוהקים קלות בחשיכה. למעשה, בין שתי הרמות קיימים רק שני מעברים
על-קרקעיים שניתן לחצותם בלא מאמץ על-אנושי כמעט; הגדול ביניהם הינו "מדרגות
החורף" המפורסמות של רוסלאן, דרך מוזרה הנראית כאילו יד בלתי אנושית סללה
אותה מקרח כחלחל, זגוגיתי. מעל לאותה דרך, באמצעה, מתנשא הר מוזר לגובה של כ-4,500
מטרים מעל פני הים; יחודו של הר זה הינו כי צורתו היחודית נראית כמעל ומעבר לכל
חוקי הטבע, באשר פסגתו רחבה ממרבית חלקיו, ויוצרת צורה של מעין פעמון מוזר התלוי
מעל המעבר, מתוך מרכז הפעמון בוקע נהר מוזר, שמימיו התכולים-בהירים קפואים להחריד
למגע, אולם אין הם הופכים לעולם לקרח, אף לא בשיאם של החורפים הקרים ביותר; זרמים
אלו, המכונים בפי הרוסלאנים "דם האלים" או "דם הבדולח" ניגר מצלעותיו
הגבוהות של הפעמון ונופל מטה בדרך הנראית כוילונות שקופים ויפיפיים של בדולח שקוף;
להר הפעמון, כמו גם לפעמונים וקולות פעמונים, מיוחד תפקיד ראשון במעלה בדת
הרוסלאנית.
הנהר הראשי של רוסלאן ידוע בשם מי-כפור, בוקע מתוך מערה עצומה בשלוחה הררית עצומה
הנישאת מעל "רוסלאן הגבוהה", ומימיו הקפואים קשים לקפיאה, ומכילים אף הם
את התכונה של "דם האלים" (הזוהר הכחלחל-קפוא), אם כי באורח חלש יותר;
מיד עם בקיעתו, הנהר חולף על פני שורת קשתות עצומות וחלקות, הנראות כאילו פוסלו
מקרח ביד על-אנושית, אף למקום זה, הקרוי בפי הרוסלאנים "שער האדם", ישנו
חשיבות רבה בדת הרוסלאנית המסתורית. אזי גולש הנהר מגובה של כמעט 2,000 מטרים אל
תוך הרמה שמתחתיו. משם, הוא גולש מערבה, אוסף שני נהרות אל נתיבו ונשפך לאגם
רוֹס-אֶ'רִאוּן היפיפה, השוכן מתחת לצילה של חומת סלע אדירה; משם, ממשיך הנהר
בנתיב תת-קרקעי, נכנס אל תוך "רוסלאן הנמוכה" וזורם דרכה, כשהוא מנקז
לתוכו נהרות הרריים אחרים, כולל "דם האלים", ונהר טִיל-אֶ'רִיאֵנְט
הוולקני והחמים, ובסופו של דבר נשפך בסדרת מפלי ענק אל תוך מפרץ "האצבע
האפורה", בואכה ממלכת עלפי הים (גילווינג), תוך שהוא עובר קודם לכן בישוב
הרוסלאני אֵ'קוֹנְדֶרִיוֹ, אחד מארבעת ישובי הקבע היחידים ברוסלאן.
הרוסלאנים, תושבי הרמות, הינם אנשים מגודלים ואדמוניים
ברובם; הגברים מגדלים זקנים ארוכים וסבוכים, והנשים ידועות כבעלות שער ארוך וסבוך
וחזה שופע; חרף מוזרותם הרבה, אין חולק, כי הם קרובים לבני האדם יושבי ז'ראל
והילאסיאס, ולא לאנשי השלג הכחלחלים של קרייסנאו. הרוסלאנים חיים ברובם בקבוצות
שבטיות בגדלים משתנים; מלבד ישובי הקבע המעטים, מרבית הרוסלאנים הינם רועים
הנודדים בעקבות המקנה שלהם; חיית המרעה העיקרית, כבש ההרים הרוסלאני, הינו בהמה
מגודלת כפר, בעלת פרווה סמיכה מאד, לבנה-אפרורית, וקרניים עצומות ומתפתלות בגוון
כחול-סגלגל בהיר[1]. קיימות גם
כבשים נדירות ויקרות ערך הרבה יותר, כגון כבש הספיר, שפרסותיו וקרניו נוצצות בכחול
עמוק וזוהר כשל ספירים, ומשמשות למגוון חפצים רבי עוצמה ויקרי-ערך (כגון חרבות
קסומות וכלי פולחן), כבש הרעם העצום, בעל הפרווה בגוני האפור-מתכת, שפעייתו האדירה
נשמעת כרעם מתגלגל, ומקרניו מכינים את השופרות המקודשים; ומעל לכולם, כבש הבדולח -
גרסה מכונפת ותבונית למחצה של כבש הספיר, המסוגלת לתעופה כבדה למרחקים קצרים[2],
ודמה השקוף למחצה נראה כאילו נלקח ממימי הבדולח של "דם האלים"; סוג
אחרון ונדיר מאד זה, מסוגל לחיות מאות שנים, מתרבה בקצב איטי מאד, ומפורסם בחלב
סמיך, קפוא ומתוק, המוגש לא פעם בתור קציפה, אשר נחשבת כמעדן מלכים ברוסלאן ומחוצה
לה.
בהמות הרכב הרוסלאניות הינן בדרך-כלל לטאי שלג, באשר סוסים כמעט ואינם מסוגלים
להחזיק מעמד באקלים ובתוואי השטח הרוסלאני הקשים. לטא השלג הרוסלאני, המכונה הוּנק,
הינו ככל הנראה קרוב רחוק של לטאת הסקאלק מצפון הידרוסט, אולם בניגוד אליה, הוא
מסוגל להזדקף על שתי רגליו האחוריות הרחבות, ולהלחם בתוקפים, כאשר הוא שורט, נוגח
ונוגח בקרן הגרמית העצומה שעל אפו. ההונק הוא יצור שעיר, ספק זוחל ספק יונק, אשר
עורו המוקשה ופרוותו הסמיכה מקנים לו לעיתים חזות הדומה לשל קרנף קדמוני; עם זאת,
בהמות ההונק הינן מועטות יחסית, ונשמרות עבור הנכבדים והמנהיגים; מרבית הרוסלאנים
הינם רגלים, הן במרעה והן במלחמה; הרוסלאנים לוחמים בקשתות, חניתות עץ ומגלי שלג,
כאשר עבור מנהיגים שמורות חרבות מפחידות ודו-ידניות, הזוהרות באור כחול קפוא,
בתוספת שיריון חזה תואם. שבטים רוסלאנים מאמיני הזוהר עשויים להלחם, לעומת זאת,
בעזרת נשק מתכתי מתוצרת ז'ראלית.
החברה הרוסלאנית השבטית, כמו חברות שבטיות אחרות,
בנויות על שלטונם של הגברים החסונים והמנוסים; לכל שבט יש מועצה, הבוחרת מקרבה את
"הרועה הגדול", המהווה מנהיג למספר שנים, עד שסר חינו בעיני המועצה,
והוא מוחלף באחר. לכל אחד מהנכבדים הרוסלאנים מותרות שתי רעיות, כפי שלכבש הרוסלאני
יש שתי קרניים, ואילו לרועה הגדול יש רעיה אחת (בד"כ, אם מעמד השבט מספק, בתה
של כוהנת), וארבע פילגשים, כפי שלהונק יש קרן גדולה אחת וזנב שעיר המתפצל לארבע
שלוחות פרוותיות; מעמדה של פלגש הינו נחות בהרבה משל רעיה, ואין לה הרבה זכויות
מקודשות משל עצמה; עם זאת, לאחר שהרועה הגדול מודח ואינו רשאי עוד להחזיק פילגשים,
פלגשיו יהפכו לרעיות רצויות מאד עבור הלוחמים הצעירים והמבטיחים. מעבר לקוד פשוט
ולא כתוב של חובות הרעיה והפלגש, הרי החברה הרוסלאנית הינה מתירנית למדי,
ו"עשיית קרניים" (תרתי משמע) לבעל הינה עברה פעוטה למדי שעונשה קל ולא
מרתיע במיוחד.
השבטים הרוסלאנים שאימצו את אמונת הזוהר, לעומת זאת, מסתפקים באשה אחת לכל גבר -
אף כי יודעי דבר טוענים, כי גם בקרבם, מחזיקים גברים בעלי השפעה פלגשים, אף כי
באופן בלתי רשמי.
מעמד מיוחד, מכל מקום, שמור לכוהנות עין-הבדולח, הגבירות
הבלתי מעורערות של "המלכה השכוחה"[3],
מושלות מקדש הפעמון הזוכות למעמד עליון ובלתי-מעורער; לא זאת בלבד, ששמורה להן
הזכות לבוא אל כל שבט ולקחת כל נערה (ולעיתים אף אשה נשואה) הנראית להן מתאימה
להפוך לכוהנת, אלא שהן זכאיות לדרוש מכל חבר מועצה או רועה גדול להפרות אותן
בזרעו, וחטא חמור הוא לסרב. בניהן של הכוהנות זוכים למעמד מיוחד (ראה בהמשך),
ואילו בנותיהן שאינן הופכות לכוהנות בעצמן, נחשבות ככלות המבוקשות ביותר בקרב
נכבדי וראשי השבטים.
כל הרוסלאנים מאמינים, כי בראשית הימים בקעו בני האדם
(לפחות הרוסלאנים ועמים רבים אחרים) מתור "שער האדם" שבין ההרים, והנהר
פיזר אותם ברמות המושלגות. כמו כן, מוסכם על כל הרוסלאנים, כי המשובחים והקשוחים
בבני האדם נותרו בארץ השלגים, הקרובה מכל היתר אל עין האלים ואל ליבם, בעוד
הפחותים התפזרו במישורים הרכים שלמטה. בני האדם שאינם רוסלאנים מכונים ברוסלאנית
אֵנְ'טָאוּרִיו, מילה שמשמעותה הרגילה "שוכני השפלה", אולם היא מקבלת,
במשחק מילים, גם את המשמעות של "האנשים השפלים". כמעט כל רוסלאני מלא
וגדוש גאווה רבה, ורואה עצמו כבן לאומה המובחרת והקשוחה מכולן.
מכאן והלאה, נחלקים הרוסלאנים בדעותיהם; בראשית הימים,
סגדו השבטים הרוסלאניים או חלקם (כנראה) לאי-אלו רוחות מרעה ושלג פרימטיביות, אשר
נשכחו מזמן; במהלך תחילת האלף הראשון לסה"ה, התפשטה ככל הנראה אמונת הזוהר
מז'ראל בקרב הרוסלאנים, אף כי בגרסה מקומית מובהקת: הפלג הרוסלאני של אמונת הזוהר
טען כי העיר הקדושה אונטולייה (אוּ'נְטוּרֵאִיוּ), אשר הנס של אלוורין (אולווריו)
כוהן המשנה הרים אותה לשמיים, נחתה בעמק סודי בין הרי רוסלאן, ומשם יצאו כוהנים
קדושים וגילו לבני הקשוחה והמובחרת באומות את היעוד שהעניקו להם האלים (שהפכו לשלושה:
הזוהר וואלארי המוארת (ארנדיה), שהם בעל ואשה לפי הגרסה הרוסלאנית, ואולווריו הוא
בנם), לשמור על קודש-הקודשים שאנשי השפלה נכשלו בשמירתו מפני השדים, עד לקץ העולם
והמלחמה הסופית בין הטוב לרע.
בית אוֹ'לִינְדִיוֹרֶה (דה-אולינדיור, בשמו הז'ראלי), היה בית האצולה שהנהיג במשך
מאות שנים את המאמינים הרוסלאנים (ובמידה מסויימת הוא מתפקד כך עד היום), ושלט
תקופת מה ברוסלאן כולה. הבית התפאר בכך כי אביו ואמו הראשונים היו כוהנים שמימיים
שבאו מ"אונטולייה של מעלה" (בגרסתה הרוסלאנית), ודמם של הזוהר ווואלרי
המוארת זורם בעורקיהם; בימי קדם, זכרו בני המשפחה את הנתיב הקסום המוליך לעיר
הקדושה, והם ומלוויהם לבדם הורשו לעלות בו בכדי לשאת תפילה ולערוך טקסים. אולם,
המכה הנוראה שהוכתה השושלת (ומאמיני הזוהר הרוסלאנים בכלל) בידי כוהנות עין-הבדולח
בראשית המאה ה-9 לסה"ה גרמה לאובדן ידע רב שהיה קיים, כולל הנתיב הסודי אל
אונטולייה. כיום, אחד הענפים של השושלת עודו קיים, ומחזיק בטירת אבן גדולה השוכנת
על מבועי טִיל-אֶ'רִיאֵנְט (המבנה היחיד ברולסאן, כמעט, היכול להקרא
"טירה" באמת ובתמים); משם, הוא חולש ומנהיג את מעט מאמיני הזוהר
הרוסלאנים, השוכנים ברובם בבקעה שמתחת למבועי הנהר.
הדת בה מאמינים כיום כ-85% מהרוסלאנים, דתן של כוהנות
עין-הבדולח, היא דת מסתורית וקודרת (כהרי רוסלאן עצמם), אשר הופיעה בפתאומיות
במחציתה השניה של המאה ה-8 לסה"ה, תחילה ברוסלאן הגבוהה ולאחר מכן התפשטה גם
לרוסלאן הנמוכה; דת עין הבדולח, הסוגדת לאלה המכונה "המלכה השכוחה",
הינה דת מיסטית וסודית, אשר קהל מאמיניה יודעים רק מספר עקרונות בסיס שלה, בעוד
המיסטיקה והסודות האמיתיים שמורים עבור הכוהנות. אי לכך, ובמיוחד בשל כך כי דת
עין-הבדולח דוגלת בהסתגרות קיצונית של הרוסלאנים ובמיעוט ככל האפשר של מגע בין
רוסלאנים לבין "האנשים השפלים", הרי שדת זו נותרה במידה רבה בגדר נעלם
עבור התיאולוגים הז'ראלים וההילסיאנים.
מה שידוע אודות דת זאת הינו כדלקמן:
כוהנות עין הבדולח, הסוגדות למלכה השכוחה, הינן הגבירות
הבלתי-מעורערות של רוסלאן ואנשיה; מרכזן הינו בהר הפעמון, שם מצוי מקדש עתיק
ומפחיד, הנראה כאילו יד קדומה ועל-אנושית חצבה את חיטוביו הענקיים מליבו של קרחון;
במיוחד ידועה יד ענקית, כמעט אנושית (מלבד העובדה שציפורניה ארוכות ויש לה שש
אצבעות), עשויה קרח כחול בוהק, המוצבת מעל הגבוה במבנים ומעקלת אצבעותיה בתנוחת
לפיתה לעבר השמיים הערפיליים. דת עין הבדולח עושה שימוש רב בבדולח כחול קפוא,
ומקדשת את המיים הקפואים השקופים, הנחשבים ל"דם האלים", ומהם נרקחים
שיקויי הקדושה של הכוהנות. דינו של "איש שפל" שינסה לעלות למקדש זה הינו
מוות אכזרי בקפיאה בתוך קיר קרח טרי, או הגרוע ממוות. הכוהנות משרתות, לטענתן, את
המלכה השכוחה, בת ויורשת לבורא העולם האמיתי, (ולא אלי הכזב החמימים והמטופשים של
האנשים השפלים), ואת חמשת בניה, אבירי הכפור ונושאי חרבות הבדולח הכחולות. רוסלאן,
לטענתן, היא מבצרם האחרון של האמת והטוהר, עד בוא היום בו יפשוט הכפור ויטהר את
העולם מטפשותם ומאליליהם של האנשים השפלים; תושבי צפון ז'ראל, לפחות, מתלחשים כי
הכוהנות האכזריות "מתאמנות" ביצירת סופות בוראן קפואות ומשלחות אותן
בז'ראל להנאתן.
הכוהנות נבחרות מקרב בנות השבטים, בעזרת ריטואל ומבחנים המאפשרים לאתר את הבנות
המוכשרות והמתאימות יותר; הן נשבעות לכל ימי חייהן, וזוכות לפי האמונה למתנות
רבות, כגון יופי ותוחלת חיים ארוכה, חסינות כמעט מוחלטת לקור ושליטה בכלי הנשק של
האלה; אולם מי שתפר את השבועה, תהיה ארורה לנצח, והזעם הקפוא ירדוף אחריה, איטי
ועיקש כחורף, לכל מקום בו תנסה להחבא. אלא, שהטוהר הזך והנורא של האלה השכוחה הינו
כה חזק, עד כי אפילו הכוהנת הגדולה אינה יכולה לגעת בו בלא לקפוא למוות ולהפוך
לזכוכית-קרח כחולה - אי לכך, נעשה רצון האלה בעזרת כוהנת הסתרים שלה, דמות מסתורית
ועתיקה, אנושית אך למחצה העומדת מעל הכוהנת הגדולה, נגלית אליה מדי פעם ומצווה
עליה את רצון האלה.
בניהן של הכוהנות עוברים מבחנים אכזריים; אלו שנכשלים בהם, מועלים קורבן לאלה
השכוחה כבר בילדותם, והופכים לצללים מיבבים בהיכל הכפור הנצחי שלה. אלו שמצליחים,
הופכים להיות משמר הפעמון הכחול, לוחמים עזים, נטולי מורא או רחמים, השומרים על
עיר הפעמון ומלווים את הכוהנות; ללוחמי הפעמון אין זהות שבטית, והם מחשיבים עצמם
נעלים ונוקשים הרבה יותר מן הרועים. הבכירים בהם עוטים שיריונות כחולים מאגיים
הנראים כמו נחצבו מן הקרח עצמו. לא פעם, פורצים סכסוכים חריפים (ולעיתים עקובים
מדם) בינם לבין השבטים, כאשר שומרי הפעמון מגזימים בדרישת יראה וטובות הנאה (בעיקר
כאלו השמורות רק לכוהנות); הסכסוכים מסתיימים בדרך-כלל בבוררות נוקשה של הכוהנת
הגדולה או אחת מעוזרות המזבח שלה - בוררות אשר לא תמיד מסתיימת לטובת ילדיהן
דווקא.
מרבית המידע אשר קיים על דת עין הבדולח, נודע לז'ראלים
מפיה של כוהנת בשם הִילִיאֶרָה, שהיתה אחת מ"עוזרות המזבח" של הכוהנת
הגדולה, נמלטה לז'ראל לפני כ-150 שנים, וחייתה שנים מספר במחוז בוואזי[4],
ולאחר מכן תחת חסותה של המלכה הקוסמת ארלינד. לאחר שהשליכה מעליה את דת
עין-הבדולח, בטענה שגילתה את שטניותה ואכזריותה של אותה דת. לאחר מות ארלינד, נטשה
היליארה את ז'ראל, וגורלה לא נודע, אף כי שמועה אחת טוענת כי קיפחה חייה בהתקפת
מתנקשת, על גב ספינה המפליגה להילאסיאס. כוהנות עין הבדולח, מצידן, טוענות כי
דבריה של היליארה (אשר אחראים לחלק גדול מן המוניטין הרע שיצא לדת הרוסלאנית),
הינם חלקיים, ומערבבים אמת בשקרים ושטויות פרי בורות והבנה חלקית בלבד של התורות
המיסטיות הגדולות. בגילוי דעת נדיר אשר נשלח אל רוזן בוואזי והמלכה הקוסמת ארלינד
(וכמה מעותקיו נשתמרו בספריות ז'ראליות), הכחישה הכוהנת הגדולה של עין הבדולח את
דברי היליארה, ביחוד את החלק הנוגע לכך כי בבוא היום ישמיד הכפור את "אנשי
השפלה", אולם אותה איגרת, הכתובה בלשון יהירה מאד, לא טרחה לספק הסברים
חלופיים לאוזנם של "האנשים השפלים", ולכן התקבלה על-ידי רובם
כבלתי-אמינה.
דת עין הבדולח השתלטה על רוסלאן במאה ה-9 לסה"ה,
כאשר השבטים מרוסלאן העליונה התמרדו בלא התראה וניצחו את תומכי בית
אוֹ'לִינְדִיוֹרֶה, אשר השקיע את כוחו באותם ימים במלחמה מחוץ להרי רוסלאן, כנגד
בית דה-מורינין. טירת אוֹ'לִינְדִיוֹרֶה נכבשה, ונערך בה טבח נורא, לאחריו ננטשה
לרוחות השמיים, באשר הכוהנות לא רצו לשבת במקום ש"טומא בידי דת שפלה",
ויושב על מעיינות חמים אשר היו בעיניהן לצנינים. במשך מאות שנים, נרדפו מאמיני
הזוהר הרוסלאנים והתחבאו בנקיקים ועמקים נסתרים; בית אוֹ'לִינְדִיוֹרֶה לא הושמד
כליל, ובניו שבו ולחמו מלחמת גרילה עיקשת; כך נותר המצב במשך שנים על גבי שנים, עד
למאה ה-19 לסה"ה, אז נכרת בין הצדדים שלום שברירי, המתיר למאמיני הזוהר
הרוסלאנים לחיות בבקעה שלרגלי מבועי הטִיל-אֶ'רִיאֵנְט, ולא לחרוג מעבר לה; בני
או'לינדיורה הורשו לחזור לטירתם העתיקה ולשפוט בענייני עדתם, אולם נאסר עליהם
להביא כמרים ז'ראלים, מלבד כומר אחד עבור טירתם, וכן נאסר עליהם להוציא שבטים
רוסלאנים למלחמות מחוץ להרי רוסלאן. הסיבות לכריתת אותו "שלום שברירי"
נותרו עלומות: לפי אחת הגרסאות, זכו מאמיני הזוהר למספר נצחונות כבירים, תחת
ניצוחו של אחד מבני או'לינדיורה אשר התחנך בז'ראל והפך לבכיר במסדר אבירי הכוכב
תחת השם דה-אולינדיור, ומילא את הכוהנות פחד. לפי גרסה אחרת, הונעו לכך הכוהנות
בעיקר עקב אותות מיסטיים, אשר יתכן והם קשורים למלחמה האדירה שהתחוללה באותם שנים
בסילנאראלד בין הקייסרות השוקעת לבין רוכבי התולעים, האוטורים ופראי הים. כיום,
עומדת הטירה העתיקה על מכונה, ומתחתיה יושבת עיירה גדולה בשם א'ריאנטה, אחת מארבעת
ישובי הקבע היחידים ברוסלאן.
מהשמועות אשר הגיעו לז'ראל, עולה כי כי הכאוס והמלחמות
הכבירות אשר זעזעו את קלדאריה במאה הנוכחית הגיעו גם לארץ ההרים הנידחת; זו
הותקפה, ככל הנראה, על-ידי צבא עלפי-קרח אלברינים בראשות מצביא בשם לוספלדור, אדון
לסוחרי עבדים אשר ניסה לפלוש לרוסלאן ולשעבד חלקים ממנה. שמועות מפחידות יותר,
מספרות כי באותה העת, הותקפה הארץ במסתרין, מלמטה, על-ידי יצור מפחיד המכונה
"אדון מערות האש", או "אדון אלף המערות[5]"
- ככל הנראה יצור דאמוני רב עוצמה (ולפי גרסה אחרת, מכשף עלף מן המשומדים), אשר
השתכן בעולם התחתי וזימן לעזרתו יצורים אפורים נתעבים ומגודלים, ספק תיישים, ספק
קופי אדם, אשר הפילו אבדות רבות בקרב הרועים הרוסלאנים. אלו האחרונים, לאחר מפלות שנחלו,
השכילו לבסוף להתאחד בכדי לקדם את הפלישה, ובסופו של דבר נהדפו האלברינים לאחור,
כאשר קלארו או'לינדיורה הרג את מצביאם בקרב היער החורק.
אלא, שהמלחמה הותירה אחריה חברה רוסלאנית מפוחדת
ושסועה; מספרים, כי במלחמה נוצרה איבה אישית בין קלארו או'לינדיורה לבין מנהיג
משמר הפעמון, הכרוך ברגשות מרים מאד משני הצדדים; חלק מן הכוהנות טוענות, כי
או'לינדיורה הפר את תנאי השלום, כאשר רדף אחרי האלברינים אל תוך ארצם וקעקע את
מאחזיהם... וככל הנראה, גלשה המתיחות אף אל בין הכוהנות לבין עצמן; שמועות שהגיעו
מרוסלאן טוענות כי שלטון הכוהנת הגדולה מתערער באיטיות, כאשר מתנגדותיה מפיצות
כנגדה שמועה כאילו היא מסתירה בן חלוש וחולני שלה בתוך המקדש, תחת להעלות אותו
לקורבן לאלה, ואי לכך, הולך חסדה של האלה השכוחה וסר מעל הרוסלאנים. השמועות
המפחידות ביותר, מספרות כי ידו המרושעת של בוראנד מקרייסנאו הרחוקה (ראה ערך)
בוחשת בקלחת במסתרין, באשר הלה מתכנן להשתלט על רוסלאן או חלק ממנה, וללכוד את
יריביו בקרייסנאו בתנועת מלקחיים מבעיתה.
בינתיים, התחזק מעמדם של בני או'לינדיורה מאד, הן עקב
נצחונותיהם והן עקב הפילוג בקרב הכוהנות; השמועות מספרות, כי כמה מבניו של קלארו
שכחו את עצמם, ואחד מהם נישא לז'ראלית ומפר בפומבי את כללי השלום העתיק, תוך שהוא
בוטח בכך כי חולשת הכוהנות תציל אותו מפעולת תגמול. דברים אלו, כמו גם שמועות
שמפיצות כוהנות קנאיות כאילו קלארו מתכנן לטמא את מקדש הפעמון, להכתיר עצמו כמלך
רוסלאן ולבנות קתדרלה בה ישב נציב של אנשי השפלה, גורמים למתח רב, מתח שמתעצם בשל
תוכניות מרחיקות לכת של כמה מבכירי הקנאים הז'ראלים לגבי רוסלאן.
חזרה אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] וככל הנראה, קרובה רחוקה של
כבש ההרים הבארוגי הענקי.
[2] באופן כבד ומגושם המזכיר תרנגולת.
[3] האלה הרוסלאנית, ראה בהמשך.
[4] מספרים כי הכוהנת האדמונית
היפיפיה התאהבה באחד מבני בוואזי, שהיה אביר מסדר הכוכב, הצילה אותו מדין מוות של
הכוהנת הגדולה, ונטשה את אמונתה בכדי לחיות עמו.
[5] וגם "התייש האפור",
"אדון הזהב המקולל", "מלך כורי האש" - כפי שהוא מכונה בפי
הכוהנות הרולסאניות.