אינדקס הארצות של קלדאריה
"אנשי השבטים שעטו בצעקות קרב מן
הגבעות, מנופפים בכלי נשקם. פעם אחרונה, הונפו דגלי הקלאנים העתיקים באוויר,
ומחלופותיהם הלבנות של בני הורלאו התבדרו ברוח, נועזות וחופשיות. היטב ידעו, כי לא
יוכלו לנצח את צבאה של האדירה באימפריות, ואל מותם רכבו בדעה צלולה ובלא חרטה.
ואכן; ההתקפה התנפצה על החומות הגבוהות, אשר טינפו את האגם שהיה כה צלול ויפה
בדורות עברו; ההידרוסטים קידמו את תוקפיהם באלפי כידונים ואש תופת של בליסטראות.
וכך, עד רדת הלילה, לחמו ונפלו בני נוטריאקס; העוצר הגוסס נפל אל מי האגם הקדוש,
ולחש את שם האלה בנשימתו האחרונה; כך, תם עידן השבטים, ונופצה גאוותם לעפר"
( קרב מאגריטיה, 2437; מתוך מכתבו של עד אלמוני ).
גאוגרפיה ואקלים:
הורלאו היא רצועת ארץ צרה המשרעת בין מפרץ
הנחושת הגדול במערב לבין שממת Hytsreash
(או "ארץ החרסים השורקים") הקטלנית התוחמת אותה (ואת הסילנאראלד) במזרח;
גבולה הצפוני הוא נהר אסטולפוס (Estolphos)
הסואן, שמצפון לו משתרע רכס גבעות שחם המציין את גבולה הדרומי של המושבה
ההידרוסטית הגדולה וית'דריל; בדרום-מערב, מפריד נהר פויירסטארן הרחב והחמים בין
הורלאו לבין חוף העשן, ואילו בדרום, גבוה מעל הארץ וגבעותיה, נישאים הרי נימלאנטיר
העצומים.
הורלאו עצמה מחולקת לשניים: רצועה של שפלה לחה
והבילה, המשתרעת על שפת המיים, וממזרח לה רכסים-רכסים של גבעות גבוהות וקודרות,
ביניהם מתפתלים ואדיות ונקיקים עמוקים ובוגדניים; האוויר חם, מוכה ברוחות צולפניות
ההופכות בסתיו לסופות מפחידות המתקרבות לעוצמה של הוריקאן; השפלה הבילה ולחה מאד,
ואילו אוויר הגבעות יבש וחם יותר; הטמפרטורה הממוצעת ביום נעה בין 25 ל-38 מעלות,
לפי עונות השנה. מאפיין יחודי להורלאו, לעומת זאת, היא כי הטמטפורה צונחת והולכת
ככל שיורדים אל תוך האדמה; המערות הסבוכות הבוקעות מתוך הנקיקים הן קרירות ונעימות
יחסית, ואילו מתוך האדמה בוקעים פה ושם נהרות, שמימיהם יוצאים אל הואדיות כשהם קרים
כמעט כקרח.
השפלה ההורליאנית דלה בצמחיית פרא, מלבד מעט
דקלים לאורך החוף, וקקטוסים גדולים ועגולים הצומחים פה ושם, ומשמשים לעיתים קרובות
כגדרות חיות בין השדות ובקתותיהם של אנשי השפלה. אולם, ככל שמטפסים מעלה, אל
הגבעות, כך מתרבה הצמחיה המוזרה: עצי הביסאס (Hebisas) צומחים במאותיהם על המדרונות
הסלעיים, ונראים מרחוק כיער אדמדם של עצים מתים - אולם מבט מקרוב מבהיר, כי אין
מדובר בעצים מתים כלל ועיקר, אלא בעצי-עד בעלי עלים אדמדמים קטנטנים המקנים
להביסאס את צבעו. הקקטוסים מתרבים והולכים, ובמעמקי הארץ הם מופיעים בעשרות גוונים
וצורות, כאשר המפורסמים ביותר הם ה-Reshas
הענקיים, המגיעים לגובה של כמעט עשרים מטרים, ומזכירים עמודי מקדש גליליים עצומים
בעלי חריטות עדינות, שמעגלי ראשים ירוקים-כחלחלים עגולים בוקעים מהם כל מספר
מטרים, כאילו היו ראשים מפוסלים המגיחים מן העמוד העצום. כמה מהצמחים המקומיים
הינם מיוחדים ומסוכנים הרבה יותר; לועני ג'אס (Jas) שחורים-ירקרקים בעלי סדרת
פרחי-לוע קרניים בגוון ירקרק-שחור מתחפרים בעפר החם, ומגיחים משם בכדי לצוד
מטיילים לא זהירים; פה ושם, ניתן להתקל גם בשיחי מאנטיקורה קוצניים ובתפרחת
הזומבי, אולם התופעה המסוכנת ביותר הינה עשבת הרפאים, או המורהינית' (Moirhynith): חלקות עשב תבוני
בינוני או בינוני גבוה, המסווה עצמו היטב כצמחיה רגילה, ומתחתיו, עמוק באדמה,
קבורות פקעות מכושפות בעלות כח מאגי הקשור ל-Void Magic או Shadow Magic. הצמחים דנן ניזונים על
אנרגיית חיים ומן היגון של מוות ונשמות לכודות, אותן הם שואבים אל תוך הפקעות
התפוחות שלהם. חלקם (בעיקר במרחבים הקטלניים מעבר להורלאו) יודעים לתקשר באורח
טלפתי, ומסוגלים לשתף פעולה עם יצורים מסויימים לצורך מטרותיהם. מי שמתקרב אל חלקת
עשבי רפאים מותקף בעזרת קסמיים מנטליים המצווים עליו לדדות אל תוך החלקה ולשכב בה,
ושם שואבים הגבעולים את נשמתו אל תוך הפקעות; במקרים אחרים, מופעל קסם סיוט על
הקורבן, הגורם לו לקרוס תחתיו או להתרוצץ בבהלה ובחוסר דעת עד שכוחו אוזל, ואז
מכריעים אותו הצמח או בעלי בריתו. בחלקות עשב רפאים וסביבן ניתן למצוא לא פעם
שרידי עצמות של אדם וחיה, שהיו קורבנותיו הקודמים של הצמח השטני הזה. מדי פעם,
עשויה חלקה מפותחת במיוחד של מורהינית' לשלוט בצמחים טורפים אחרים סביבה, ולנצל
אותם בצורה המיטבית בכדי לכתר קורבנות, להכריעם או למנוע את מנוסתם.
ארץ החרסים השורקים: הגבעות ההורליאניות צונחות בחלקן המזרחי בשורת מתלולי
אבן כהים, כמעט זקופים, אל מישור סדוק אינסופי, המכונה באימה "ארץ החרסים
השורקים", ובשפת הורלאו קליסטקאון (Claistkewn); זהו אותו איזור קטלני וכמעט בלתי ידוע המשתרע
ממזרח להורלאו ומדרום למישורי איגרושטיה; האדמה חרוכה וסדוקה, ונראית כאילו עברה
אינספור רעידות אדמה קטלניות, שהותירו אותה מלאה בבקיעים קטנים וגדולים; הצמחיה
מזכירה את זו של הורלאו, אף כי היא דלילה יותר; עשב הרפאים נעשה נפוץ וצפוף יותר,
ככל שמרחיקים מזרחה, ולעיתים הוא זוהר בלילות באור ורדרד או ירוק-חולני; לצידו
גדלות פטריות יבשות מעוותות המגיעות לגדלים עצומים, ועצים שחורים ומתים (או
אלמתים), הנראים כאילו הם עשויים מעצמות עתיקות; פה ושם, מתנשאת מעל המישור גבעה
עגולה, מוזרה, המזכירה תל נמלים מעוות ועצום לגודל[1].
בני אדם וגזעים דומים להם אינם מסוגלים לחיות בארץ העויינת והכמעט חסרת-מיים
(ומנגד, מלאה ברוחות רעות); מנגד, שוכנים שם יצורים אחרים, מוזרים ומעוותים; בין
אלו ניתן למנות את המיקונידים המנומרים, יריביהם העתיקים של בני הורלאו, ושבטים של
של פיגמים מעוותים וחסרי נשמה, המתמחים בהפקת רעלים מכושפים מקליפות עצי העצם
השחורים, המשמשים להם הן כמאכל והן כחומר מצויין למרוח על חיצים וקליעי-נשיפה
מגעילים.
השמועות מספרות כי רבים מאותם יצורים נתונים זה
מכבר לשליטת המאגים של קאזאטיריה, ומקבלים את הוראותיהם ממגדל המחט של הטיראן
אר-טורגול; מגים מקרב העלפים המשומדים התהלכו מדי פעם בעמקי ארץ החרסים, וזממו
מזימות כנגד שבטי הורלאו; האטוריקס הראשון, מייסד שושלת נולסיראק, השושלת ששלטה
בשבטי הורלאו במשך כמעט 600 שנים, קנה את תהילתו כאשר חדר עם אנשיו ללב ארץ
החרסים, ושרף שניים ממקדשי המשומדים שהוצבו שם.
שבטי הנוטריאקס:
שבטי הנוטריאקס, תושבי הורלאו, היו במשך שנים
ארוכות חידה עבור המלומדים, כפי שהיו קללה עבור כל פולש שניסה לחדור לארצם;
הנוטריאקס נחשבים לקרובים רחוקים של תושבי הרקאלסיליי, ומזכירים אותם בשפתם, אולם
הם ניחנו במראה יחודי, וקל מאד לזיהוי: קומה גבוהה, עור בהיר מאד, נוטה במעט לגוון
סגלגל, פנים מאורכות במקצת עם מצח גבוה וגאה, ועיניים כחולות-עמוקות או סגולות;
אולם, המאפיין הבולט והיחודי ביותר שלהם הוא גון שערם הלבן, לעיתים נוטה לכחלחל או
כסוף, באופן המזכיר מעט עלפים אפלים.
הנוטריאקס, במקורם, הינם שבטים נודדים למחצה החיים
על ליקוט ומרעה, שישבו במרומי הגבעות או בין הנקיקים העמוקים והקשים לגישה; אורח
חייהם ותפריטם הותאם לארץ הקשה בה הם יושבים. השבטים חיים על רעיית בהמות בוסאם (Bussam), בהמות כהות המזכירות
פילונים[2]
צהובי-עיניים, בעלי חטים כחלחלים; הבוסאם הזכר ניכר למרחוק בצווארון עור כחלחל
היכול להתמתח כמו מפרש סביב צווארו ולחשוף קוצים מכאיבים; כמו כן, הזכרים ניחנו
בכרבולת גרמית על מצחם ההולכת לאחור, והופכת לשדרית קוצנית הצומחת מגבם; הבוסאם,
יונק ביב פרימטיבי, הוא יצור כהה וטיפש המשמש את השבטים לחלב ובשר, ומחטיו
הכחלחלים התקינו הנוטריאקס שופרות גדולים ומפחידים וחפצי נוי אחרים; הבוסאם יודע
לחפור באדמה בכדי למצוא שורשים עליהם הוא ניזון - תכונה אותה מנצלים השבטים בכדי
לאתר אגוזי אדמה גדולים החביבים עליהם מאד בתור מאכל.
מלבד הבוסאם, מכירים הנוטריאקס מגוון של צמחי
ופטריות מאכל; בין היתר, הם ניזונים על פירותיו המוזרים של קקטוס הראשאס הענק,
תרמילים מוזרים ודוקרניים המזכירים בננה כחולה; מאלו ניתן להפיק עיסה בצקית, ממנה
מופק "הלחם הכחול" של הנוטריאקס. המאכל הטקסי והידוע ביותר של השבטים
מכונה בפיהם "קרן השפע": בלילה העשויה מבשר בוסאם טחון ולבבות ציפורים
מבושלים היטב, זו מעורבבת עם נתחי פרי חמצמצים-מתוקים וגבינת בוסאם ירקרקה, ומוגשת
בתוך חט גדול וחלול, מעוטר בעשבי תיבול. קרן השפע מוגשת עם פרוסות מהבילות של לחם
ראשאס כחול, ו"שיכר גבעות": משקה בהיר ומשכר המופק מפירות קקטוס שתססו,
מעורבבים בחלב בוסאם חם. כמה מן המאגים של השבטים הכירו שיטות להכנעת עשב הרפאים,
ממנו היו מפיקים תבלינים עדינים שנמכרו במחיר יקר מאד מחוץ להורלאו. ההורליאנים,
שתעבו מאז ומעולם את מלאכת הכריה, היו נוהגים להחליף את התבלינים ושאר הסחורות
מארצם בעד פלדה ומתכות אחרות, בכדי ליצר מהם כלי נשק.
תרבותם של הנוטריאקס היא תרבות של לוחמים,
שצמחה בימים קדומים בהם ישבו הסאראו במישורים ההורליאנים, והיו צדים את יושבי
הגבעות לשם שעשוע; אולם, אלמנטים מסויימים בתרבותם, ובעיקר אגדות ורמזים אפלים מן
המיתולוגיה שלהם, מרמזים כי אי-כה, היה מגע בין אבות-אבותיהם לבין שרידיהם של
"ילדי הנצח" המושחתים ורבי העוצמה[3].
הנוטריאקס היו מאז ומתמיד אנשים גאים ועצמאיים, שהעריצו את יכולות הלוחם והפרש
הבודד , ושנאו מבנים מורכבים, בירוקטרטיה וכל כמות מוגזמת של חוק וסדר. מסיבה זו,
לא עלה בידם כמעט מעולם ליצור מדינה מאורגנת, והם נותרו במשך אלפי שנים כשבטים
הלוחמים וסוחרים זה עם זה לחליפין, ומתאחדים מדי פעם להדוף פלישה מבחוץ. הם אימצו
את רעיון המלוכה אך ורק בשלהי האלף השני לסה"ה, ואף מלכיהם לא נחשבו בדרך-כלל
אלא כראשונים בין שווים במועצות השבטים.
החיה המוערכת ביותר בידי הנוטריאקס הוא התסטראל
השחור; יצור מאגי ואפלולי דמוי סוס בעל מראה מפחיד; תכונתו הידועה של היצור הזה,
כי הוא כמעט בלתי נראה עבור אנשים שלא נחשפו מעולם לקסמים האפלים של עשב הרפאים[4].
עדרי הסוסים הללו בויתו לפני שנים רבות בידי שבטי הנוטריאקס, והפכו לבהמות הרכיבה
האהובות על בחירי לוחמיהם, שזכו לכינוי "רוחות הלילה"; כך נפוצה בקרב
העמים השכנים האגדה על פרשי פרא בלתי נראים, העטים על האויב בחסות החשיכה ומכים בו
מכה אכזרית.
המיתולוגיה של הנוטריאקס:
הנוטריאקס מאמינים בדת שהיא הן פוליתאסטית והן
דואליסטית, וקיימים בהם שני פנתאונים - אחד של טוב (אף כי גם האלים הטובים הם
נוקשים, ועשויים להיות אכזריים מאד), ואחד של רוע וטומאה. קיימים מיתוסים רבים
ומוזרים, חלקם סודיים שסופרו מאב לבן בשבטים, ואך חלקם הועלה על הכתב בידי נוסעים
זרים ששוחחו עימם; משערים, כי השואה שהמיט הצבא ההידרוסטי על הנוטריאקס גרמה
לאובדן תמידי של רבים מאותם סודות מסורת; סודות, אשר מלומדים טוענים כי הם מרמזים
על מלחמות עתיקות בין שרידי ילדי הנצח לסאר'או.
אדוני הרוע במיתולוגיה הנוטראקית הוא
ג'אהוגארוס (Jehugarus),
אדון השאול הקפוא. ג'אהוגארוס הוא מלכו האחרון של עם שדים קר וחסר נשמה, אשר רובם
גורשו מהעולם בידי אבי האדמה; בתוך מבצרו הקפוא, התחמק ג'אוגארוס מידם המענישה של
אלי החיים והגיבורים הקדומים, וגידל את שלושת בניו: דאלזוס רועה הטומאה, אביהם של
הגמדים חסרי הנשמה ושליט הרוחות הרעות; מייראקס נימפת המערבולת היפה והקטלנית,
ובורזאס (בורזא) זחל היגון, המשמין על אסונותיהם וצערם של בני האדם.
כל המפלצות המעוותות, בעיקר המיקונידים
והפיגמים, הם צאצאיהם הנחותים של השדים; אולם הערמומיים ביותר הם מפלצי וארוס (Varus): יצורים המזכירים עוגים
שעירים בעלי פרווה לבנה או כחלחלה-בהירה, אולם בניגוד לעוגים, הם בעלי תבונה שטנית
ויכולת להעביר טומאה לקורבנותיהם. הוארוס משחיתים את קורבנותיהם, ומחדירים לתוכם
דיבוק לאכילת בשר אדם, עד שהם מקבצים סביבם כתות אפלות של שוכני מערות ששכחו את
אנושיותם.
שני שדים אחרים, אשר הצטרפו לפנתאון האפל בשנים
מאוחרות יותר, מופיעים בדמות אנוש ונחשבים לפטרוניהם של עמים מושחתים ומבוזים: הצל
האורב על בהמתו המכונפת, הינו אדון לעריצות, אפלה וטירוף, ונחשב כפטרונם ואביהם של
העלפים המרושעים (המשומדים[5])
והקיידרהרצים, ואילו הנוגש השמן ראנגאס הוא אדון לעורמה שפלה וחמדנות; הנוטריאקס
מאמינים כי הוא בקע מביצה מסריחה שהטיל בורזא, והוא, בתורו, שימש אביהם הקדמון של
ההידרוסטים - העם אשר הצליח בסופו של דבר לשעבד אותם ולשבור את גאוותם.
מול השאול הקפוא ושוכניו, עומד הפאנתאון המגן
של הגבעות הקדושות, שבראשו קוראס אבי האדמה, המסתייע בשתי בנות ובן: מאגריטיס
האפורה, גבירת הזמן ומלכת החלומות, האלארין הנאווה, אלת האש והתבונה, אשר לימדה את
בני האדם להתיך ברזל ולהשתמש בחרבות בוערות[6],
והוראקס האדיר, המשמש כאל השחר, הסוסים והמלחמה. את קוראס משרתות אף שתי רוחות
קדושות: הרוח הירוקה, העשויה ללבוש לעיתים צורה של קקטוס ענק, ותפקידה להיות הרוח
של הפריון והשפע, והרוח הלבנה, הלובשת צורה של עורב לבן ענקי - והיא הרוח של
הכבוד, הגאווה והחוכמה.
בעבר הרחוק, הקים קוראס את הענקים, ושלח אותם
להלחם בשדים; האלים הקימו פסלים ענקיים מתוך המיים והצמיחו גבישים מכושפים בגבעות,
בכדי לסייע להם במלחמתם. אולם רוחות הטומאה קנו בסופו של דבר שליטה בענקים, והם
קמו כנגד יוצרם; אז, נתן אותם קוראס בידי בני האדם ופיות האש, והשמיד אותם מיני
ארץ, כשהוא משאיר את הפסלים העתיקים שיצר כמזכרת ואזהרה.
אגדות הנוטריאקס מספרות ומזהירות מפני עיר או
ערים מושחתות ורדופות שדים ורוחות, הטמונות עמוק מתחת לגבעות, באוויר הקפוא והאפל;
הם מוסיפים וטוענים, כי עם השדים הקדום הותיר שם אוצרות מקוללים, ומעל הכל כתר
מפחיד, הוא כתר האינסוף. השבטים מאמינים כי הם הינם בני האדם היחידים החסינים
להשפעתם הרעה של הכוחות הללו, באשר אותם הועידו האלים בכדי לשמור אותם הרחק
מהישג-יד. מסיבה זו, אסרו הנוטריאקס לאורך הדורות על זרים להכנס לגבעות ארצם;
במיוחד, תעבו השבטים את מלאכת הכריה, אשר נראתה להם כשיא התועבה - ויתר על כן, גם
סכנה גדולה, באשר בדרך זו עשויים להשתחרר שדים וסודות אפלים, אשר האלים גזרו עליהם
להיות כלואים באפלה. אמונות אלו של הנוטריאקס תרמו מאד לסכסוך הגדול שהתפרץ בינם
לבין ההידרוסטים במאה הנוכחית.
תולדות הורלאו:
מוצאם של הנוטריאקס אינו ברור, ממש כשם שלא
ברור מתי הגיעו לגבעות החמות והמסוכנות של הורלאו. מניחים, כי הם קרובים-רחוקים של
בני הרקלאסיליי, שזכו במראה ובתרבות היחודית שלהם בשל חשיפתם לכוחות מאגיים עצומים
שהופעלו בשלהי עידן שבעת הגזעים העתיקים; אי לכך, עשויים הנוטריאקס להחשב כאחת
התרבויות האנושיות העתיקות ביותר; כך או כך, אין ספק כי הם קדמו למרבית בני האדם
שאינם מזרע העממים העתיקים, להוציא את הורקרייס.
מקריאת המיתולוגיה הנוטריסית, עולה כמעט במפורש כי אבות-אבותיהם היו עדים למאבק
בין הסאראו הקדומים, ככל הנראה בטרם הושחתו בידי הודון מקבת-הסער, לבין ישויות
שהיו שרידיהם של "ילדי הנצח" - ויתכן כי שימשו בעצמם כלי זוטר במלחמות
הללו. כמה מהמלומדים מניחים, שבני האלמוות של הנוטריאקס, לפחות בחלקם, היו מבני
אותם גזעים שכוחים - ככל הנראה אלו מהם ששמו את ליבם לגזע האנושי הצעיר, והשתמשו
בו (לטוב או לרע). המיתולוגיה הנוטריסית מאזכרת במפורש את השחתת הסאראו, וחלק מסיפוריהם
מגוללים את תולדות השבטים וגיבוריבם, בתקופה בו התחבאו בין הגבעות המיוערות, בעוד
הסאראו היושבים ברצועות החוף צדים אותם לשם סחר עבדים או שעשוע גרידא.
כך או כך, הסאראו יושבי החופים הושמדו בסופו של דבר בידי הואלקיריות - אולם מסיבה
מוזרה, לארועים אלו (כמו גם לולקיריות ולאלת האור) אין כל זכר במסורת הנוטריאקס.
למעשה, קיימת תקופה ארוכה מאד, בה לא נמצא שום תיעוד במסורת הנוטריסית - מלבד
אי-אלו סיפורים עמומים על פלישות של יצורים לא-אנושיים מארץ החרסים השורקים.
הסיפורים והעדויות החדשים יותר מאזכרים את עלפי הזדון מקאזאטיריה, ואי לכך, אין הם
יכולים להתייחס אלא למאה העשירית לסה"ה, לכל המוקדם[7].
מבחינת העמים "בני התרבות", היתה הורלאו במשך תקופה ארוכה איזור ספר
ברבארי שזכה להתעלמות; בתקופת "עידן הגיבורים" של הידרוסט, נערכו מספר
מסעות של הרפתקנים ושרי-מלחמה הידרוסטים והרקלאסילים לאורך שפלת הורלאו, ודיווחו
על ארץ נטושה עם חורבות סאראו מתפוררות, שורצת פראים קנאיים וצמאי-דם.
ההתעניינות באיזור החלה רק מאות שנים מאוחר
יותר, בתקופת "עידן הפאר" ההידרוסטי; בתקופה זו, בה התרחב פלאים סחר
הים, החלו ספנים מפליגים באוניותיהם מזרחה, וכמה מהם החלו נושאים ונותנים עם
השבטים הגאים והפרועים; סוחרים הידרוסטים מכרו לשבטים כלי-נשק, בתמורה לפירות
ותבלינים יחודיים לגבעות הפרועות, ולעיתים אף בתמורה לת'סטראלים שחורים או יצורים
אחרים שהגיעו מפעם לפעם להידרוסט.
במאה ה-16 לסה"ה, נערך הסכם בין נציגי
הכתר ההידרוסטי לבין השבטים, ובהתאם לו נבנה נמל קוראסיס, ליד חורבות סאראו ופסל
אדיר הבנוי בתוך מפרץ הטיטאנים, וסביבו קמה מאוחר יותר עיירה שגדלה לישוב הקבע
הגדול ביותר בהורלאו. באותה תקופה, חלה ככל הנראה רגיעה בהתקפות המיקונידים
והפיגמים, ומספר בני האדם בגבעות התרבה; התוצאה היתה שחלק מבני השבטים נמשכו אל
השפלה, וכמה מהם התיישבו לאורך החופים, שם סחרו עם ההידרוסטים (ובמידה מסויימת, גם
התערבבו בהם).
דבר זה החל ליצור מתיחות בין-שבטית, שנוצלה
היטב כאשר הגיעו לאיזור כוחות "הברית האפלה"; עלפי הסערה, בראשות הנסיך
גלריאנד, כרתו בריתות עם כמה משבטי הגבעות, וכבשו בנקל את המאחזים ההידרוסטיים
המעטים לאורך החוף. מאחר ועלפי הסערה רצו שקט לאורך גבול המזרח הפראי, והיו מרוצים
מכך שהשבטים הנוטריסים שומרים בכוחות עצמם את המיקונידים ושאר מרעין-בישין הרחק
מקו החוף, כלכלו את צעדיהם בהתאם; בשלהי המאה ה-19, הוכתר ברוב פאר והדר האטוריקס
הראשון לבית נוסילראק, גיבור שהעז לחדור לעומק "ארץ החרסים" ולהשמיד כמה
ממקדשי הזדון של בלגורת' שהקימו שם משרתיו של אר-טורגול. המלך הטרי נלקח דרומה טרם
הכתרתו, לפגישה עם רילאנדירי עצמה, ממנה חזר שהוא נפעם כולו, ועמוס בכלי נשק
ושיריונות קסומים עבורו ועבור אנשיו.
המשטר שהקימו עלפי הסופה נותר על כנו, בשינויים מעטים, עד ראשית המאה הנוכחית;
כלפי חוץ, נקרא ראש שבט נוסילראק בתואר "מלך ההורליאנים", ונבנה עבורו
ארמון בקוראסיס, הצופה על גלי הים ועל פסל הטיטאן האדיר מימי קדם. ככזה, נשבע
שבועת נאמנות "למלכה האלוהית" רילאנדירי, והבטיח לה "ידידות
נצח" מצד השבטים; כחלק מכך, התחייב להעניק לעלפי הסערה "תשורת
לוחמים", בדמות חיל-שכירים בן 1000 איש שיעמוד לרשותם במלחמותיהם, ולספק להם
משלוחים קבועים של תבלינים וסחורות אחרות. כלפי פנים, הוסיף המלך לשמש כראשון בין
שווים במועצת השבטים, ששמרו על מרבית האוטונומיה הקודמת שלהם - אלא שעוצמת שבט
נוסילראק וכלי הנשק המכושפים שקיבלו אנשיו, הבהיר לכל השבטים היריבים שעדיף שלא
לערער על מנהיגותו. מרבית המלכים נותרו לבלות את מרבית זמנם בגבעות, והסתפקו
בהשארת איש-אמונים מטעמם בארמון בקוראסיס. עלפי הסערה הותירו כח קטן משלהם, לשמור
על השקט ברצועת החוף, ולפקוח עין בעיקר על הגבול הדרומי, הצופה על הריהן של
אמזונות האש.
המשטר בהורלאו לא השתנה בהרבה לאחר קריסת האימפריה של "הברית האפלה".
ראשית, שבטי הורלאו, שהתייחסו אל עלפי הסערה ביראת כבוד, מעולם לא זיכו ביחס זה את
בעלי בריתם הקיידרהרצים - להם בזו כ"עבדים במדים", החסרים את הכבוד של
הלוחם החופשי. ככאלו, התנגדו בכח לנסיונם של הקיידרהרצים לשלוט בהם, בשלהי תקופת
הברית האפלה, והצליחו להנחיל ל"אחוות המוות" מספר מפלות צורבות, בטרם
סולקה כליל מהאיזור[8].
בתקופה שלאחר מפלת הברית האפלה, הוסיף מלך השבטים לראות עצמו כ"נתינה וידידה
של המלכה האלוהית רילאנדירי", אף כי הכרזה זו היתה רשמית בלבד; תחת זו, החלו
השבטים קושרים קשרי ידידות עם "האבירים הירוקים" מפאנולדריס, ובעיקר עם
אמזונות באש מנימלאנטיר. לעומת זאת, היו יחסיהם עם האצילים הקיידרהרצים החופשיים
ששרדו ב"חוף העשן" עכורים למדי, והדרדרו תכופות לשרשרת בלתי-פוסקת של
פשיטות ופעולות איבה הדדיות.
במהלך המאה ה-23, תקופת "החצר הרוקדת" באי ההידרוסטי, ניסו ההידרוסטים
לשוב ולקנות מאחזים בהורלאו; אולם שרשרת אי-הבנות הדדיות, שהונעו הן על-ידי תארו
של מלך השבטים כ"נאמנה של רילאנדירי", ובעיקר בשל השחצנות ההידרוסטית
והזלזול הפזיז שלהם ב"אותם ילידים מצובעים", הביא להתנגשות, אשר הדרדרה
למלחמה בת שש שנים (2257-2263), אשר זכתה לכינוי "מלחמת הקקטוס", בשל
מנהגם של צופי הנוטריאקס להדליק משואות מפחידות על ראשי הקקטוסים הענקיים, בכדי
לבשר על התקרבות צבא האויב. הצבא ההידרוסטי, אשר הונהג באופן שלומיאלי מחד, והיה
חסר מאידך בכוחו ומספרו בשל המלחמות הפנימיות בהידרוסט דאז, הוכה מכה מוחצת בקרב
בוסאקראו (2262), ולאחר מספר חודשים נטש את אחרוני מאחזיו בהורלאו; הנצחון הגדול
נסך בקרב השבטים תחושה של גאווה ועליונות על ההידרוסטים, שנתפסו כסוחרים שמנים,
רכרוכיים ופחדנים - דבר אשר תרם להתפתחות המאורעות מאוחר יותר.
המשטר היציב יחסית של הורלאו החל מתערער בעשור
האחרון של המאה ה-24, לאחר מפלתה והשמדתה של נימלאנטיר; כעת, לאחר חורבנן של
אמזונות האש, הופיעו מפלצות רבות גם בגבול הדרומי; בפעם הראשונה, החלו השבטים
נתקלים בנחילים של עלמות דומן, וכן במינוטאורים פרועים שירדו מההרים. המלחמה
בחלקים הדרומיים לא פסקה, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות, היתה יד השבטים במקרים
רבים על התחתונה; בשנת 2406, כבשה מנהיגת עלמות הדומן גורת'ורה את הפסגה הקדושה
לשבטים, הלאריס, והחריבה את המקדשים שנבנו לצידה.
מלך השבטים דאז, נורקארדיין השני, ראה בפלצות
כיצד עומדת ארצו בסכנת חורבן בידי עלמות הדומן הנתעבות, והחל מבצע שורת צעדים בכדי
לקדם את הרעה; בין היתר, דרש ממועצת השבטים לאפשר לו לגייס צבא מלכותי, והטיל
מיסים בכדי לקנות בעזרתם כלי נשק וסיוע מפאנולדריס ומהידרוסט. צעדים אלו גרמו
להתמרמרות רבה בקרב השבטים היותר שמרניים, אולם נוכח הסכנה לא הגיעו הדברים ליותר
מכך. לעת עתה, נחלו צעדיו של המלך הצלחה, ובשנת 2418 עלה בידו לשוב ולשחרר את
הפסגה הקדושה, כשהוא הודף את המפלצות אל היערות שמעבר לגבול ארצו.
בימי חייו, הקפיד נורקארדיין שלא להתערב
במתיחות המתעצמת והולכת בין פאנולדריס להידרוסט; אולם, המצב השתנה בתכלית לאחר
מותו בשנת 2423. בנו הבכור ויורשו, נארמילאון, היה קל-דעת ואוהב מותרות; הוא נמשך
יותר ויותר לזוהרה של הידרוסט, והטה אוזן קשבת לשלוחיה, אשר העטירו עליו מתנות
וסיפרו לו על גדולת הידרוסט[9];
בניגוד למלכים קודמים, ישב המלך החדש ישיבת קבע בארמון, מקיף עצמו בתענוגות
וביועצים הידרוסטים.
הזעם בין השבטים הלך ועלה, בשל ההסתמכות על הידרוסט ונטישת המסורת; בשנת 2426,
כאשר נפוצה שמועה כי המלך השתכנע לתת להידרוסטים זכיונות כריה בגבעות, פרץ מרד
גדול בקרב השבטים, בראשות המצביא הזקן נוטהיראו, שהכריז על עצמו כעוצר בשמו של
אחיינו בן השנתיים של המלך. בקרבות שפרצו בין הצדדים, היתה ידם של המורדים
העליונה, באשר רוב התושבים תמך בהם; הארמון נכבש ונחרב למחצה, והמלך נתפס בעודו
מנסה להמלט והוצא להורג. נוטהיראו מיהר וביטל את כל הפריבילגיות ההידרוסטיות,
והכריז על חזרה אל חיי המסורת המפוארת והפשוטה של שבטי הנוטריאקס, דבר אותו ישם
הלכה למעשה; מאחר וידע כי הידרוסט לא תעבור על מעשיו לסדר היום, חידש את הברית עם
"האבירים הירוקים", ובתיווכם כרת ברית אף עם אויבי הנוטריאקס לשעבר:
הרוזנים הקיידהרצים החופשיים של "חוף העשן". כך, נוצרה הקואליציה אשר
לחמה מול הידרוסט והובסה במלחמת "ארבע השנים". הסיבה הרשמית למלחמה היה
נסיון התנקשות בנסיך ההידרוסטי ג'ון-סטיוארט, בעת הפלגה ראוותנית ומתגרה שערך מול
חופי הורלאו, ובה הואשם העוצר נוטהיראו - אף כי בעת מעשה ולאחריו היו רבים שטענו,
כי המעשה בוים בידי תומכי הנסיך עצמו.
המלחמה, אשר השפילה את גאוותם של רוזני חוף העשן והאבירים הירוקים, הסתיימה בשואה
של ממש עבור הנוטריאקס; ראשית, הקרבות המכריעים של המלחמה התנהלו על אדמתם, וגבו
מחיר איום. שנית; ההידרוסטים לא שכחו את הפעמים בהם השפילו אותם "הפראים
המצובעים", וגמרו-אומר לרמוס אותם - דבר אותו עשו ביעילות אכזרית. בשנת 2433,
נחלו ההידרוסטים נצחון מוחץ על "המלך הירוק" מפאנולדריס בקי-קיוריס
שבצפון הורלאו, ובכך השלימו את השתלטותם על רצועת החוף ההורליאנית; נוטהיראו
ושארית לוחמי השבטים ברחו אל הגבעות הקשות לגישה, כשהם מתכוונים לנהל מלחמת גרילה
- כפי שעשו, לפי האגדה, אבות-אבותיהם כנגד הסאר'ראו.
אולם, הממשל ההידרוסטי היה מתוחכם לאין-ערוך מאותם טיטאנים מיתולוגיים; בשלהי
2433, הביאו ההידרוסטים לקוראסיס את אנרסאו (Enerseuw), בנו בן ה-9 של נארמילאון, כאשר
סוחר ובנקאי הידרוסטי ערמומי, הרוזן לנארד סאות'וואש, מתנה כ"שגריר ויועץ
מיוחד למלך"; מיד לאחר הכתרתו, החל המלך הצעיר "מצווה" על ישום
מדיניות חדשה, שמטרתה "לתרבת את הארץ"; הועברו חוקים, שנטלו כל סמכות
מראשי השבטים ומהכוהנים ההורליאנים; רבים מהמקדשים הוחרבו, או הומרו לכנסיות
לגלימרדון והידנלור, אלי הידרוסט; כמו כן, הועברה סדרת חוקים משפילה ואכזרית,
שנועדה לבער את המסורת והמנהגים ההורליאנים - החל מאיסור על צבעי מלחמה ולבוש
מסורתי, וכלה בהענקת זכיונות כריה לעשירים הידרוסטיים, שהחלו מעבידים אלפי
הורליאנים כעובדים חסרי זכויות בתוך המכרות - שיא הטומאה וההשפלה בתרבות
הנוטריסית.
נוטהיראו, כצפוי, ניהל מלחמת גרילה עיקשת
מהגבעות, כאשר הוא נוחל מספר הצלחות; הנצחון האחרון של שבטי הנוטריאקס היה כנגד
צבא הידרוסטי גדול שהעפיל על הגבעות בשלהי 2435, בראשות גנראל ראלף מייסון, סגנו
של היקס המפורסם מדיכוי מרד הבארו;
ההידרוסטים נלכדו בתוואי ארץ לא מוכר ובוגדני, נלחצים בין פרשי השבטים לחלקות של
עשב רפאים, ואך מעטים מהם הצליחו להמלט. מייסון נקטל, וראשו הוקע על חנית בראש
גבעה.
לאחר התבוסה, עבר הרוזן סאות'וואש לשיטת מלחמה חדשה; במקום לשוב ולטפס על הגבעות
במסעות חיפוש אחרי יריביו, פקד על צבאותיו לכבוש את פסגת הלאריס, ואת שאר המקומות
הקדושים לשבטים ולטמא אותם; באגם המפורסם המקודש לאלה מאגריטיס, הקים הרוזן מבצר
גדול, ומתחתיו חזיריה עצומה, שפולטת את פסולתה הישר אל המיים המקודשים. הרוזן הימר
על כך, שנוטיהראו לא יוכל לעבור על כך בשתיקה, בלא לאבד את כל כבודו בעיני השבטים
- ובכך צדק. נוטהיראו המזועזע והנואש פתח באביב 2437 בהתקפה אחרונה ונואשת על עמק
מאגריטיה, שהתבררה עד מהרה כהתקפת התאבדות. פרשי השבטים, מעטים ומותשים, דהרו בחמת
זעם לעבר הביצורים ההידרוסטיים, מהם נורתה עליהם אש באליסטראות איומה, מלווה בברד
חיצים ולחשים של המאגים האימפריאליים. לפי הסיפור שנפוץ מאוחר יותר, הצליחו העוצר
וכמה מהמוכשרים והנואשים באנשיו לפרוץ את קו הביצורים בסופו של דבר ולדהור אל שפת
האגם הקדוש; אלא שכאן נתקלו בחמישה רג'ימנטים רעננים של רגלים הידרוסטים חמושים
בכידונים ארוכים ומלווים במאות קשתים מיומנים. כאשר ירד הלילה, לא שרד איש
מהתוקפים. העוצר הגוסס (שקטל שלושה קצינים הידרוסטים בכירים באותו יום) התמוטט אל
תוך המיים המקודשים כשהוא מנוקב חיצים, ונשא את שמה של מאגריטיס בנשימתו האחרונה.
קרב מאגריטיה היה המהלומה אשר נראה כי שברה לחלוטין את רוחם של הנוטריאקס; כבודם
של השבטים היה לעפר, ואחרוני המורדים הניחו את נשקם ב"חנינה הכללית"
שהכריז הרוזן סאות'וואש, וירדו למעמד נתינים בעלי זכויות מעטות בלבד; בעקבות
המלחמה ומדיניות הממשל, הכו בהורליאנים רעב ומגפות, שפוררו את שארית המבנה הישן;
אנשי שבטים חלושים ורעבים כשלו לקוראסיס, שם רדו בהם ההידרוסטים, ועימם שכבה קטנה
של הורליאנים שהתעשרו תחת שלטון הכיבוש. מספרים, כי בתי הזונות בקוראסיס, ואף בערי
הנמל של היידרקרון, התמלאו נערות נוטריסיות אומללות, וברחובות קוראסיס ורובע הנמל
בהיידרקרון הופיעו מאות חסרי-כל מיואשים, שהיו בעבר פרשים גאים; כזה היה סופם של
שבטי הנוטריאקס, וחלקים גדולים מתרבותם וסיפוריהם אבדו בלא שוב.
בינתיים, נחלו ההידרוסטים עושר רב, בשל המכרות
השופעים שהתגלו בצלעות הגבעות; הרוזן סאותוואש[10],
ברנש מגודל וסמוק לחיים, הפך לאחד ההידרוסטים העשירים ביותר, ויש לו מהלכים רבים
הן בסיעה האימפריאליסטית, והן בסיעה הכלכלית בפרלמנט של הוד-מלכותו; לעת-עתה, הוא
מושל בהורלאו ביד ברזל, תחת המסווה המגוחך של מלך הבובה הצעיר, כשהוא מקפיד לשלב
בין ניצול ציני למדיניות של "הפרד ומשול", תוך שימוש מיטבי במה שנשאר
מהכהונה ההורליאנית (שהפכה לעדר חנפנים חסרי צורה), המתעשרים ההידרוסטים
וההורליאנים ועוד; שלטונו ידע משבר אחד, בשנת 2439, כאשר נחפשה כת מזעזעת של אוכלי
אדם בקרב המתיישבים ההידרוסטים, בעיקר בקרב משגיחי המכרות, אך גם בקרב בני עשירים.
אלא שהמושל פעל במהירות, ובעזרת מספר מאגים אימפריאלים והרפתקנים, לכד את מרבית
חברי הכת ותלה אותם בלא רחמים. מאז, לא נשנו המקרים הללו, אף שהורליאנים זקנים
מנידים בראשם בעצב, ואומרים כי מה שחייב לקרות יקרה, וכי ההידרוסטים עתידים לשלם
מחיר יקר על מעשיהם - הם, ההורליאנים, ורבים אחרים.
כתב וערך: גדעון אורבך, 2004.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] מהסוג הנפוץ מאד גם באיגרושטיה.
[2] בוסאם בוגר טען במעט משור,
אולם מעט גבוה ממנו.
[3] ואולי בשל השפעתם, בא גם המראה המוזר של השבטים עצמם, וכן עמידותם היחסית לקסמי מערבולת ואיין, כגון אלו של עשב הרפאים.
[4] הוא עצמו חסין לרוב ההתקפות האלו.
[5] להבדיל מעלפי הסערה, שזכו להערצה מצד הנוטריאקס.
[6] אלה הדומה במידה רבה למדי
לנארוון של אמזונות האש.
[7] הרודאן אר-טורגול השתלט על קאזאטיריה ההררית במלחמה בת עשרות שנים, בשלהי המאה ה-9 ועד ראשית המאה ה-10.
[8] הן מהידרוסט, והן מקיידרהרץ
עצמה, במסגרת מלחמת האזרחים של המאה ה-21 לסה"ה.
[9] טוענים, כי הטה אוזן
לסיפוריהם, כי הידרוסט היא היורשת האמיתית לגדולת "המלכה האלוהית", וכי
הענישה ביד קשה את אציליהם של עלפי-הסערה, שרצחו אותה.
[10] בעצמו, ברנש ססגוני שפרנס בעבר שמועות רבות; בנעוריו, נטש את טירת הוריו בכדי לנהל חיים שאינם הולמים בן אצולה: בין היתר היה מתאגרף מקצועי, שכיר-חרב ועוד; רק בגיל מאוחר, לאחר מות הוריו, חזר ל"דרך הישר", אף כי שמועות לגבי דרך חייו ומנהגים ישנים שלו שנשתמרו עודן נפוצות בהידרוסט מדי פעם.