"מראות של שלג"

פאנפיק פרי עטה של Scarlet Witch

 

 

 


פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: אחרי העזיבה של סיריוס לבית הפוטרים.

דמות ראשית: רגולוס. ^^

דירוג PG :

תודה רבה לאור - הגברת האפורה- על השפשפן!

לג'סי - על הקריאה וחוות הדעת הנפלאה כתמיד!

ולליהי - תודה לך יקירה על השיפור של ההתחלה ובכלל! ביטוא נפלא כרגיל.

 

 

רגולוס בלק בן החמש עשה צעד בשלג העמוק כשמטאטא על כתפו והרוח הקפואה מצליפה מידי פעם בפניו החיוורים. לא משנה כמה שכבות של בגדים שם על עצמו, הקור הנוראי הצליח לחדור פנימה – ואחרי שלוש הנפילות האחרונות אל תוך השלג, יהיה זה נס אם לא יחטוף דלקת ריאות.

 

תקופת חג המולד אף פעם לא הייתה תקופה מאושרת בבית משפחת בלק. לא עבור רגולוס ולא עבור אף אחד. אך זו הייתה השגרה – אבא, אימא, שני אחים – כולם יושבים סביב לשלוחן ואוכלים את ארוחת החג.

 

סיריוס שבר את השגרה הזו. מאז שעזב לביתו של ג'יימס פוטר, הפך הבית להיות קר ואפל מתמיד. כעת, רגולוס נאבק בשלג וברוח, מאמץ את עיניו על מנת לאתר את הבית הארור. 

 

רגולוס נשא מבטו אל הבתים המעוטרים נורות צבעוניות, שלג לבן מכסה את גגותיהם וקולות צחוק ושירה עולים מהם, נישאים ברוח וחולפים על פניו. 

 

רועד וקפוא עד לשד עצמותיו, רגולוס התקרב אל אחד הבתים. מבפנים, הצליח לשמוע קולות עמומים של שיחה. הדוברים היו צמד נערים שנראו מאוד משועשעים מעצמם. רגולוס לקח נשימה עמוקה, השעין את המטאטא על קיר המבנה ודפק שלוש פעמים על הדלת.

 

המתח והציפייה גרמו לרגולוס לחוש לחץ בחזה. השיחה פסקה ונשמעו קולות של צעדים הקרבים לדלת. רגולוס כיווץ את ידיו לאגרופים והמתין בקוצר רוח.

לא עבר הרבה זמן והוא כבר התחיל לחוש בנוכחותו של אדם שני מעבר לדלת. צליל המנעול המסתובב נשמע והדלת נפתחה לרווחה – חום הבית שטף את רגולוס והשקט ששרר בחוץ נשבר על ידי קולות שבקעו מבפנים.

 

הדמות שעמדה בפתח הייתה נער צעיר במשקפיים ושיער שחור ומבולגן. חיוך האיר את פניו כשפתח את הדלת, אך משראה את רגולוס, התחלף חיוכו בהבעה מופתעת מאוד.

 

"שלום," אמר ג'יימס פוטר, שאריות חיוך עדיין מרחפות על שפתיו.

 

רגולוס הידק את אגרופיו, "שלום. איפה אח שלי?"

 

ג'יימס מצמץ, "אה... אח שלך? הו, אממ... הוא בפנים." הוא היסס מעט לפני שהמשיך בדבריו, "בוא, תיכנס," הציע לבסוף, זז הצדה על מנת לאפשר לרגולוס להיכנס פנימה.

 

בית משפחת פוטר היה קטן יחסית לאחוזת בלק, שלא לדבר על פשוט ועממי. לא היו שם אפילו דיוקנאות של שושלת פוטר, אלא תמונות של פרחים ויצירות של אמנים נודדים. על רצפת העץ היה פרוש שטיח בצבעים חמים שתאמו את הבית והאווירה ששרתה בו. רגולוס תהה כיצד אחיו מצליח לסבול את זה.

 

ג'יימס הוביל אותו לכיוון הסלון והחווה באצבעו הארוכה לכיוון אחת הספות האדומות עליהם שכב – כשרגליו גרובות הגרביים על הספה – לא אחר מאשר סיריוס בלק.

 

"היי, ג'יימס, מי זה-" סיריוס נעצר, מתרומם על רגליו באחת כשעיניו נתקלו ברגולוס. "מה לעזאזל הוא עושה כאן?" שאל בקול קר משלג.

 

רגולוס בלע את רוקו ופסע קדימה, "באתי לדבר איתך-"

 

"ג'יימס, תוביל את הנחש הקטן הזה החוצה לפני שאעשה משהו שילכלך לאימא שלך את השטיח," אמר סיריוס, מבטו לא מש מאחיו הצעיר.

 

ג'יימס העביר את מבטו בין סיריוס לרגולוס, לא עושה דבר.

 

רגולוס לקח נשימה והתחיל שוב: "באתי לדבר-"

 

"החוצה!" קרא סיריוס, מצביע לכיוון הדלת בפנים קמוצים מכעס.

 

רגולוס הניד בראשו. "אני לא הולך עד שאני מדבר איתך, סיריוס." הוא שמח על כך שלפחות הצליח להשלים משפט אחד.

 

סיריוס התקרב אליו, תופס בכנף מעילו, "אז אני אזרוק אותך החוצה," סינן, מתחיל לדחוף את אחיו הצעיר לכיוון דלת הכניסה.

 

"סיריוס, לא! די!" קרא רגולוס, מנסה להילחם באחיו. "זה לא ייקח הרבה זמן-"

 

"החוצה, החוצה, החוצה!"  שנייה לפני שהשניים הגיעו אל הדלת, רגולוס הצליח לפשוט מעליו את מעילו ולחמוק בחזרה לסלון, היכן שג'יימס עדיין עמד, שותק.

 

באותו רגע, יצאה גברת פוטר מהמטבח, שיערה החום אסוף בזנב-סוס וסינרה הלבן מלא כתמים.

"ג'יימי, מה בשם מרלין מתרחש כאן?" שאלה, עיניה סוקרות את בנה ואז את רגולוס. "אה, אתה בוודאי חבר נוסף של ג'יימס," אמרה בחיוך חם שגרם לרגולוס לחוש מעט לא בנוח.

 

ג'יימס כחכח בגרונו, "אה, למעשה, אימא, זהו אחיו הצעיר של סיריוס – רגולוס."

 

גברת פוטר ניגבה את ידה בסינרה והושיטה אותה ללחיצה, "נעים להכיר אותך, רגולוס."

 

רגולוס הביט בידה בחשד קל לפני שלחץ אותה. "נעים מאוד," השיב.

 

עיניה התרחבו בהפתעה, "אוי, יקירי, אתה קפוא!" הצהירה, "אתה רוצה שאכין לך כוס תה? בדיוק הכנתי לבנים..."

 

"לא יהיה בזה צורך," אמר סיריוס שבדיוק חזר לסלון, מעילו של אחיו עדיין בידו. "רגולוס בדיוק הולך, נכון?" הוא זרק אל אחיו את המעיל ספוג-המים כדי להבהיר שזו לא הייתה שאלה המחכה לאישור.

 

רגולוס בהה בו במשך כמה שניות לפני שפנה בחזרה לגברת פוטר. "כוס תה תהיה נפלאה, תודה." הוא יכול היה לחוש בזעמו של אחיו הגדול, אך לא היה לו איכפת.

 

ברגע שגברת פוטר חזרה למטבח על מנת להכין את כוס התה השלישית, סיריוס פסע אל רגולוס ודחף אותו אל אחת הספות באלימות. "מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאתה יכול לבוא להתפרץ לכאן?!" דרש לדעת.

 

"זו לא הייתה התפרצות. דפקתי בדלת," השיב רגולוס, זוכה למבט ממסמר מצד אחיו. "אמרתי לך, אני לא הולך עד שאני מדבר איתך אז מוטב שתשתוק ותיתן לי להסביר."

 

"לא," אמר סיריוס, מתרחק ממנו לכיוון המדרגות המטפסות אל הקומה השנייה. "תשתה את התה המזורגג שלך ותעוף מפה. מקווה שתיחנק ממנו."

 

"סיריוס, חכה!" קרא רגולוס מאחוריו, נעמד אף הוא על הרגליים. "זה לא ייקח הרבה זמן. אימא תהרוג אותי אם אחזור הביתה בלי לדבר איתך."

 

סיריוס הסתובב, "אימא?" תהה. "אתה רוצה להגיד לי שההגעה שלך לפה הייתה רעיון של אימא?"

 

רגולוס היסס לרגע, ואז הנהן.

 

"אני לא מאמין!" אמר סיריוס, פורש ידיו לצידי גופו ואז שומט אותן בחזרה בחבטה. "לאישה הזו פשוט אין גבולות, מה?"

 

רגולוס חייך חיוך קטן ומאולץ. "אז אתה מוכן לתת לי לדבר איתך?"

 

סיריוס נחר בבוז, "לא, זה רק עושה את זה יותר גרוע!"

 

רגולוס גלגל את עיניו ונהם בתסכול, "כמה דקות – זה הכול."

 

"אמרתי לא!" קרא, טון קולו מתגבר בהדרגה, "אני רוצה שתעוף מכאן מיד! ברחתי מהבית כדי להתחמק מכם, לא כדי שתבואו אחריי! הרסתם לי מספיק את החיים, אני לא צריך שתהרסו לי גם את החג הראשון שלי בלעדיכם!"

 

"אבל סיריוס-"

 

"בלי 'אבל'!" קטע אותו סיריוס בכעס, "אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים שלי! אני שונא את המשפחה הזו ואני שונא אותך! ולא- ג'יימס- לא איכפת לי שזה חג המולד!" הוסיף, פונה לחברו שנתן בו מבט רב משמעות.

 

רגולוס נענע בראשו, מרגיש צביטה כואבת בלב. "אתה לא מתכוון לזה."

 

אחיו הגדול פלט נחירת צחוק, "בכל צורה שרק אפשר."

 

"אבל אני אח שלך!" קרא רגולוס, דחף חזק לבוא ולנער את סיריוס משתלט עליו.

 

"בבקשה ממך," אמר סיריוס בקול קר ומנוכר, "אל תזכיר לי."

 

שלוש המילים האחרונות בהחלט הותירו את חותמן על הנער בן החמש עשרה. רגולוס בהה בסיריוס כשהצביטה בליבו הופכת ליד המנסה לתלוש את האיבר ממקומו. לא היה זה מה שאחיו אמר, אלא הדרך בה אמר זאת. כאילו הוא אכן מנסה לשכוח מקיומו של רגולוס ולהוציא אותו לחלוטין מחייו.

 

"לך תזדיין," מלמל רגולוס, פוסע מספר צעדים לאחור לכיוון הדלת. "לך תזדיין!"  אמר שוב, הפעם בקול רם. הוא הלך אל הדלת, פתח אותה ויצא החוצה.

 

רק לאחר שהדלת נסגרה מאחוריו, רגולוס הרשה לעצמו להשתחרר מהשליטה העצמית שאימו הקנתה לו עוד מגיל צעיר.

הוא בעט בחוסר רחמים באבן תמימה שנחה על השביל, נוהם בכעס - כעס על סיריוס האטום והאידיוט... וכעס על עצמו.

הייתה זו שטות גמורה מצדו לחשוב שהפוץ הזה יסכים לדבר אתו.

 

"לעזאזל אתך," סינן, מרגיש את הקור צורב את פניו החיוורים ואת השלג נוחת על כתפיו. 

בדיוק באותו רגע הכתה ברגולוס ההכרה כי השאיר את מעילו בתוך הבית. "הו, זה פשוט נפלא!" הרהר, בועט באבן נוספת וכמעט מאבד את שיווי משקלו כאשר מעד בשלג המכסה את שביל הגישה.

 

הוא התיישב על המדרגה שהפרידה בין החצר לדלת הבית.

"ידעתי שזה היה רעיון גרוע," אמר לעצמו. "פשוט ידעתי."

 

הוא קבר את פניו בידיו הקפואות, מעביר את אצבעותיו דרך שיערו השחור.

כוס תה הייתה מאוד עוזרת לו עכשיו.

 

רגולוס לא ידע כמה זמן עבר מאז יצא מהבית החמים. כל מה שידע היה כי הוא רעב, עייף ושקר לו מאוד.

לפתע, בדיוק כשמצא את עצמו תוהה האם הוא עומד לקפוא למוות, נשמעו צעדים מתקרבים אל הדלת. רגולוס קפץ על רגליו כנשוך נחש.

 

הדלת נפתחה באיטיות. רגולוס מצמץ נוכח האור שבקע מתוך הבית.

בפתח הדלת עמד סיריוס כשמעילו של רגולוס בידו.

 

"קח," אמר, מושיט לרגולוס את המעיל. "הדבר האחרון שאני צריך זה גופה קפואה בחצר."

 

רגולוס לקח את המעיל, מופתע להיווכח שהוא יבש לגמרי. הוא לבש אותו, בוהה באחיו הגדול בסקרנות וציפייה.

הוא ראה את סיריוס לוקח נשימה עמוקה וסוגר את הדלת מאחוריו.

 

"אז על מה רצית לדבר איתי?" סיריוס שאל באי חשק מובלט.

 

רגולוס זקף גבה, "אתה מוכן להקשיב לי?" שאל בחשדנות. "למה?"

 

סיריוס משך בכתפיו, "אל תתלהב, ג'יימס הכריח אותי."

 

רגולוס השפיל את מבטו. הוא מעולם לא חיבב במיוחד את הג'יימס פוטר הזה, והוא בהחלט החל לשנוא אותו מאז שסיריוס ברח מהבית.

 

"רציתי לדבר איתך," פתח.

 

"כן, כן. כבר שמעתי אותך. דבר לעניין," אמר סיריוס בקול משועמם.

 

רגולוס בלע את רוקו ולקח נשימה, "זה בקשר לעזיבה שלך."

 

"תיארתי לעצמי. נו, מה המפלצת הזקנה רוצה עכשיו?"

 

"אנחנו רוצים שתחזור," אמר רגולוס, יודע מראש מה תהיה תשובתו של אחיו.

 

סיריוס נחר בבוז, "שאחזור? חה! גם אם יכוונו לי שרביט לחזה אני לא אחזור לשם!"

 

רגולוס נאנח, "לעזאזל. זאת הייתה אמורה להיות האסטרטגיה הבאה שלי."

 

סיריוס גיחך, אך החיוך נמחק מפניו במהירות. "זה הכול? יופי." הוא פנה בחזרה אל הבית כשרגולוס התקרב אליו ותפס בזרועו.

 

"אל תלך," הפציר בו. "אני עשיתי דרך ארוכה כדי להגיע לכאן, לפחות תקשיב לי עד הסוף."

 

"מה?" שאל סיריוס, "מה אתה כבר יכול להגיד לי שהמפלצת הזקנה לא אמרה כבר אלף פעמים?"

 

רגולוס הניח לידו של אחיו, משפיל את מבטו. "אני מצטער, בסדר?"

 

סיריוס זקף גבה, "מצטער על מה? אתה לא הולך לנסות את האסטרטגיה עם השרביט, נכון?"  

 

רגולוס חייך חצי חיוך, "לא... אני מצטער אם עשיתי משהו שגרם לך לעזוב."

 

סיריוס צחק, "נו, באמת. אתה חושב שאם תגיד 'סליחה' זה יתקן הכול? רגולוס, זה לא קשור רק בך."

 

"אז במה זה קשור?" דרש רגולוס לדעת.

 

"זה קשור במשפחה הדפוקה שלנו, זה מה!" השיב סיריוס, נימה של כעס מתגנבת שוב לקולו. "אתם חנקתם אותי ועכשיו כשהצלחתי לצאת -  אני בחיים לא אחזור לשם, רגולוס. בחיים!" הוא הסיט את עיניו מאחיו, "אבל די, רגולוס. אני לא מתכוון לנהל את השיחה הזו ובטח שלא איתך."

 

"למה לא?"

 

"כי אתה בדיוק כמוהם!" אמר סיריוס, "אתה זה מה שבאמת קורה כשמחברים בין אימא לאבא! הם לא ילדו אותך, רגולוס. הם יצרו שכפול של עצמם!"

 

רגולוס פלט קריאת מחאה, "ומה הופך אותך לכל כך מיוחד?!"

 

סיריוס זקף גבה, "אני לא מיוחד, בטח לא לפי המשפחה הזו. אני חריג, זה מה שאני. למה יצאתי ככה? לא יודע. אבל אני מודה על זה כל יום."

 

רגולוס הסיט את מבטו. העובדה שסיריוס לא מתכוון לחזור הביתה החלה לחלחל בו. סיריוס צודק, רגולוס אכן היה מעין שכפול מוזר של הוריו... בן בלק לכל דבר ודבר.

 

"זהו?" קולו של סיריוס ניער את רגולוס ממחשבותיו.

 

הוא זקף את ראשו באחת, "באמת התכוונת למה שאמרת?" שאל.

 

"מה אמרתי?"

 

"כשאמרת שאתה..." הוא בלע את רוקו, "שונא אותי."

 

סיריוס נאנח, נשען על דלת הבית מבלי לומר מילה.

 

רגולוס בהה בו, פולט צליל קטן ופגוע נוכח שתיקתו של אחיו. "אני אקח את זה כ'כן'," מלמל בשקט. "למה?"

 

הבעתו של סיריוס נשארה קפואה, "למה מה?"

 

"למה אתה שונא אותי?" שאל רגולוס, מישיר את מבטו לתוך עיניו של סיריוס.

 

"אני אפילו לא מתכוון לענות על זה."

 

רגולוס לא יכול היה עוד להחניק את זעמו, סדקים עמוקים החלו לשבור את מעטה הקרירות שלו. הוא צמצם את הפער ביניהם ודחף את אחיו הגדול, מצמיד אותו לדלת. "למה אתה שונא אותי?! לא עשיתי לך שום דבר!" קרא, "למה? למה אתה-"

 

"רגולוס, מספיק, תעזוב אותי!"

 

"לא! לא לפני שתענה לי! לא באתי עד לכאן כדי שתתעלם ממני!" המשיך רגולוס בשלו, "אז תענה כבר על השאלה!" 

 

סיריוס הדף אותו לאחור, כמעט וגורם לו ליפול. "כי אף פעם לא עמדת לצדי, זה למה!" צעק, "כי אף פעם לא היית שם כשהייתי צריך אותך! כל החיים שלך היית עסוק בלגרום לי להיראות רע בפני אימא ואבא!" הוא טלטל את רגולוס שוב ושוב בזמן שדיבר.

"אף פעם לא התנהגת כמו אח! בכל פעם שעשית משהו רע אני קיבלתי את האשמה ואתה אף פעם, בשום הזדמנות לא נעמדת מול אמא ואמרת את האמת! הו, לא. אתה העדפת לשבת בחדר המזורגג שלך ולשמוע אותי מקבל עונשים במקומך! זו סיבה מספקת בשבילך?!"

 

פיו של רגולוס נפער בהפתעה. "ומה איתך?!" קרא בנימה של האשמה.

 

"מה, מה איתי?" דרש סיריוס לדעת.

 

"אתה ציפית ממני להתנהג כמו אח קטן, אבל מה איתך?! אתה אף פעם לא התנהגת כמו אח גדול!"

 

סיריוס זקף גבה, "מה לעזאזל זה אמו-"

 

"לא, לא!" קטע אותו רגולוס, "עכשיו תורי לדבר, חתיכת פוץ אגואיסטי! אז פשוט תסתום את הפה הגדול שלך ותקשיב!"

 

הפעם היה זה תורו של סיריוס לפעור את פיו בתדהמה. "מי אתה חושב שאתה שתגיד לי-"

 

"אתה אומר שאני לא עמדתי לצדך?" התנשף רגולוס, "אתה אף פעם לא היית שם בשבילי. אתה העדפת את החברים המזורגגים שלך על פני האח היחידי שלך! אתה אומר שאני שכפול של אימא ואבא?! אתה יכול להאשים רק את עצמך בזה, סיריוס! אף פעם לא הראית לי דרך אחרת!" הוא הטה את ראשו לאחור וצחק, "למען האמת, אני חושב שזו השיחה הכי ארוכה שניהלנו בחיים!" 

 

סיריוס נענע בראשו, "אתה עושה את זה שוב," הוא אמר. "מנסה לגרום לי להיראות אשם."

 

רגולוס פלט צחוק צרוד, "אני רק מנסה להראות לך שיש כאן שני צדדים!" הוא העביר יד קרה בשיערו, "אבל כנראה שכל השתן שעלה לך לראש מפריע לך לראות את זה."

 

דממה השתררה בין השניים והתמשכה עד שסיריוס שחרר את נשימתו, פולט אדי קור אל אוויר הלילה. "סיימת?"

 

"לא," השיב רגולוס, "אחרי הריב הנחמד הזה התכוונתי לחבק אותך ולגרום לך לחזור הביתה, אבל אני רואה שזה לא הולך לקרות בזמן הקרוב, אז אני אוותר."

 

סיריוס שפשף את עיניו. "הגיע הזמן שתקלוט את זה." הוא הביט סביבו כמחפש משהו, "איך הגעת לכאן בכלל?"

 

רגולוס החווה בראשו אל עבר המטאטא שנותר שעון על הקיר, "לקחתי את המטאטא הישן שלך... הדבר הדפוק הזה עשה לי הרבה בעיות בדרך."

 

סיריוס גיחך במרירות, "בגלל זה השארתי אותו בבית... אתה יודע, יחד עם שאר הדברים הדפוקים."

 

רגולוס לא מצא את ההערה הזו מצחיקה כלל. הוא נשף בעצבנות, "לך לעזאזל."

 

סיריוס חייך, "לך אתה הביתה."

 

"אני לא יכול."

 

"למה לא?" שאל סיריוס בתמיהה. 

 

"כאילו שאיכפת לך," השיב רגולוס.

 

סיריוס משך בכתפיו בוויתור. "אתה צודק, לא איכפת לי. בכל מקרה, כשתחזור הביתה – תגיד למפלצת הזקנה שתפסיק לשלוח את המשרתים הקטנים שלה אחריי ושאם יום אחד אני אראה את קריצ'ר בחדר השינה שלי-"

 

"אתה פשוט לא מבין, אה, סיריוס?" התפרץ רגולוס. "אימא לא קשורה לזה בכלל."

 

"מה? אבל אמרת-"

 

"היא בכלל לא יודעת שאני כאן! היא חושבת שאני מבלה את החג אצל הרברט מאלפוי... מרלין, אם היא תדע שבאתי אליך היא תערוף לי את הראש ותתלה אותו על הקיר..."

 

סיריוס נעצר על מקומו. "מה אמרת?"

 

"כלום," רגולוס נעץ מבט ברגליו, "לא אמרתי כלום."

 

"לא, לא," התעקש סיריוס, "מה אתה מנסה לומר? שזה לא היה הרעיון של אמא לשלוח אותך כדי שתשכנע אותי?"

 

רגולוס שתק, מזיז קצוות שיער סוררת מעיניו.

 

"תענה לי," דרש סיריוס, מתקרב אל אחיו ומנער אותו קלות. "מי אמר לך לבוא לכאן?!"

 

"אף אחד!" קרא רגולוס, מסיר את ידיו של אחיו ממנו, "זה היה הרעיון שלי! בסדר? אני מודה! זה היה הרעיון הטיפשי שלי," הוא טלטל את ראשו. "רעיון  טיפשי מאוד."

 

באיטיות, רגולוס הרים את מבטו אל אחיו. פניו של סיריוס עטו ארשת חדשה ומוזרה. "אני לא מאמין שעשית את זה..." אמר סיריוס בטון שרגולוס מעולם לא שמע בעבר.

 

רגולוס בחן אותו בחשדנות, "למה אתה מסתכל עליי ככה?"

 

סיריוס טלטל את ראשו כשהארשת ההיא עדיין נסוכה על פניו, "למה? למה באת לכאן?"

 

רגולוס השפיל את מבטו, לחייו מסמיקות מעט. "אני כבר לא בטוח."

 

סיריוס המשיך לבהות בו, פניו מרצינים בהדרגה, "למה, רגולוס?"

 

"כי רציתי-" רגולוס עצר את עצמו, מנסה לרכז את כל המחשבות שהתרוצצו בראשו. הוא לקח נשימה, "אתה יודע שראיתי אותך בלילה שברחת?"

 

סיריוס הטה את ראשו, "מה-"

 

"יכולתי לקרוא לאבא באותו רגע, אתה יודע," רגולוס המשיך. "אבל לא עשיתי את זה... לא עצרתי בעדך."

 

סיריוס נאנח, "רגולוס..."

 

הוא זקף את ראשו באחת, "אני יודע שאנחנו לא הכי קרובים בעולם... או בארץ, או אפילו בשכונה," הוא פלט צחוק מזויף, "אבל אתה בכל זאת אח שלי ולא  יכולתי שלא לתהות אם עשיתי את הדבר הנכון בזה שנתתי לך ללכת."

 

"אני..." סיריוס נשען על דלת הבית ושילב את זרועותיו, "אני לא בטוח מה אני אמור להגיד."

 

רגולוס משך בכתפיו, "אתה לא צריך להגיד שום דבר. אני חושב שאת התשובה שלי כבר קיבלתי."

 

סיריוס מצמץ, "איזו תשובה?" שאל.

 

רגולוס התקדם לעברו, נוטל את המטאטא הישן של אחיו. "אם הייתי עוצר אותך, סיריוס, זה כאילו הייתי תולש לפרפר את הכנפיים." 

 

אחיו הגדול השפיל את מבטו, אך לא אמר דבר.

 

רגולוס פסע לפנים, קרוב כל כך לסיריוס עד שהאדים שבקעו משפתיו פגעו במעילו של רגולוס. "להתראות, אח," אמר, "אני חוזר לכלא שממנו ברחת." הוא חייך חיוך עגמומי, "יום יבוא וגם אני אצליח." ובעוד ההיסוס מכרסם בו, רגולוס כרך את זרועותיו מסביב לאחיו בחיבוק קצר ומאופק.

 

באנחה אחרונה, עלה רגולוס על המטאטא שלו והמריא משם אל אוויר הלילה החופשי.