החופש והים
פאנדום: שודדי הקאריביים (כולל ספויילרים לסרט השני)
דירוג: pg13
שיפים: וויל/אליזבת, ג'ק/אליזבת.
freedom and the sea
will call in answer to the shrouded heart
-Pablo Neruda, 'The Poet's Obligation'
ג'ק ספארו משאיר
תאווה להרפתקאות בדמה.
מאז שהיא קיבלה את הסוף הטוב שלה זה נשאר
עמה. היא מנשקת את וויל טרנר שוב ושוב – אחרי הכל, היא רצתה לעשות זאת כבר חמש
שנים. הרוח מלטפת את שערה בדיוק כמו ידי הנפח הנהדרות שלו ולעיתים רחוקות היא
מרגישה כל כך חיה כמו ברגעים האלה. הוא כל כך נועז, היא לא יכולה שלא לחשוב את זה
בשמחה כמעט ילדותית; הוא שודד ים, וזה נשאר בראשה כמו מנגינה, משהו מקסים
שרודף אותה. מי היה מאמין שוויל – וויל המקסים והעדין שלה – נהג בכל כך הרבה עוז
רוח, ועתה הוא מנשק אותה לעיני כולם, ממלמל את שמה כנגד שפתיה –
הכל השתנה, כך היא מחליטה. לגמרי ובאופן
הכי יפה שיש.
בלילה היא מוצאת את עצמה במיטה, כמו
תמיד, הכל חמים ונוח והיא מאוכזבת. היא לא מאמינה ששינוי כה גדול בחייה החזיר אותה
למצב הזה. היא מדמיינת סצינות מגוחכות שבהן וויל משליך חלוקי נחל על חלונה, מחכה
בשקט מתחת למרפסת כך שיוכל להחזיק אותה בזרועותיו לאור הירח.
היא מדמיינת את זרועותיו סביב מותניה,
הכל הופך ליפה כל כך תחת אצבעותיו.
היא לא מצליחה לישון עד הבוקר, כך היא
מגלה, עד השעות המוקדמות בהן השמיים אפורים. וויל לא בא – אבל כמובן, היא מעולם לא
באמת ציפתה שיבוא. היא פשוט מגוחכת, היא חושבת, לא הכל תמיד יהיה כמו הרוח וידיו
של וויל בשערה. החופש מקסים, במנות קטנות, אי אפשר לצפות לבנות חיים שלמים מזה. זה
פשוט לא מתאים.
אבל לשנייה חולפת היא תוהה היכן ג'ק
כרגע; חי באושר ובעושר, אולי. הוענקו לו שני הדברים שהוא הכי אוהב בעולם (חוץ
מעצמו), והיא מקווה שהם יהיו שמחים יחדיו: ג'ק, ספינתו והים.
השינה משתלטת עליה לבסוף עם שחר.
*
* *
וויל הוא לא באמת שודד ים, כמובן. היא
מרגישה מטופשת שהיא הייתה כל כך מרותקת מהרעיון, מזה שהיא בכלל האמינה בזה
מלכתחילה, כי היא מכירה את וויל טוב מספיק כדי לדעת שהוא לא יוותר על הכל למען
משהו כל כך לא בטוח. וויל הוא לא מסוג האנשים שיסבלו את חיי הים ליותר מדי זמן;
רגליו ירעבו אל האדמה. היא אוהבת את זה בו, תמיד אהבה. הוא מקובע בדרכיו, כל כך
טוב לב באופן מובהק ובלתי אפשרי לשינוי. לא משנה מה יקרה, הוא תמיד יהיה וויל שלה.
הוא ימות למענה, כמעט כבר מת. היא כל כך ברת מזל.
הוא עדיין שוליית הנפח. למרות כל הלחישות
המזועזעות שעוקבות אחריהם לכל מקום, הנפח הזקן השיכור עצל מדי מכדי למצוא אחד חדש.
וויל אומר לה שהוא מרוצה – הוא לא אוהב את הנפח הזקן, אך הוא אוהב את עבודתו,
אפילו אם הקרדיט לא הולך אליו.
"עליך לומר לכולם שזוהי העבודה
שלך," היא אומרת בלהט. "זה בכלל לא הוגן!"
"זה רק עניין זמני," הוא משיב
בעדינות. "חוץ מזה, משכנו אל עצמנו יותר מדי תשומת לב לאחרונה."
"לא אכפת לי מתשומת
לב," היא אומרת בחדות. "הם יכולים לומר מה שהם רוצים."
"יום אחד אולי יהיה אכפת לך."
הוא מזכיר לה.
הדם שלה עולה באש, אך היא לא מתעכבת על
הנושא. הוא לא אוהב להתווכח איתה, כך היא הבינה, והיא לא רוצה לגרום לו לחוש לא
בנוח. יש בדבריו היגיון – היא הפכה למעין פליטה בחברה (מתרועעת עם שודדי ים! כמה
מזעזע!) והיא מניחה שיום אחד היא תרצה חיים שקטים יותר, העובדה הזו תכאיב לה אז
הרבה יותר מעכשיו. וויל רק שומר עליה, כמו תמיד.
אחד צהריים לח אחד, הוא מראה לה חרב שיצר.
כאשר הוא מסביר לה את הטכניקה היא
מתבוננת ביצירה האחרונה שלו – היא לא מבינה דבר בנשק, כמובן, אך יש משהו מרתק בדרך
שהשמש משתקפת בלהב. יופי משונה שהוא פראי ומדויק, ולא משהו שהיא ציפתה שיהיה
ביצירה של וויל.
קולו הנמוך והמקסים נמוג בחום וראשה
מעורפל באופן משונה כאשר אצבעותיה מתקרבות אל הלהב. האם באמת הוא כה חד? היא תוהה.
בחום הנוראי והמעיק היא כמעט כמהה לקרירות של המתכת.
"זהירות!"
ידו של וויל מושטת, מהירה כברק ותופסת את
פרק ידה, מושכת אותו לאחור. היא מנתקת את מבטה מהחרב ומפנה אותו אל פניו. הוא בוהה
חזרה במעין שאלה שקטה. כמובן, זה בוודאי מבעית, איזו ליידי מציעה את ידיה באופן כל
כך חופשי לכאב ולדם? היא נשטפת באשמה פתאומית לרגע, כאילו היא נתנה לו לראות מי
היא באמת, וזה משהו מרתיע ופראי, מעין יצור שלא רוצה להיות מאולף. הוא לא מסיט
ממנה את מבטו, ולמרות שהיא אמורה להסיט את עיניה בצניעות היא לא זזה גם כן.
החמור נוהר, שובר את השקט הנורא; אליזבת'
צוחקת, ווויל מצטרף אליה לאחר רגע. הוא מושך את ידה אליו ומנשק אותה.
* * *
אליזבת' מוצאת בספרייה אוצר שמור. ידיה
נעטפות סביב עותק מאובק של מעשיות אגדיות של שודדי ים והיא צווחת משמחה.
היא מבלה את כל אחר הצהריים בלעבור על
הדפים המצהיבים. היא מרגישה כמו בת שתים עשרה שעה כשהיא מגלה מחדש את המעשיות
המתועבות של תריסר אנשים חסרי מוסר שהיו גיבורי הילדות האהובים ביותר שלה.
פרק שישים נושא את הכותרת קפטן ג'ק
ספארו.
היא מגחכת למרות שהיא לא רוצה. אולי היא
הוזה, אך הסיפור עליו מלא במילים עשירות יותר משל השאר – היא משווה את המילים לגבר
שהיא מכירה (מרוצה מעצמו בצורה מוציאה מהדעת, מוזר בצורה בלתי ניתנת להכחשה, מבריק
בצורה מוזרה – ולפעמים, היא לא תודה בזה בחיים – מקסים בצורה מסתורית.) היא יכולה
לדמיין את ג'ק עושה את כל הדברים המסופרים עליו. כמה מוזר שהיא מכירה שודד ים,
שהיא חברה של אחד.
היא וג'ק היו משהו מעבר למכרים, כך היא
חושבת, ו"חברים" הוא המונח הכי קל. אמנם הוא הגעיל אותה בפגישתם וכמעט
הוציא אותה מדעתה בזמן שהותם על האי. היא מעקמת את אפה כשהיא נזכרת בריקוד המשותף
שלהם ובטעם הרום.
ועדיין זה לא היה לגמרי רע. היא זוכרת את
הבערה השקטה של האש, קולותיהם מתערבבים בשמחה חסרת חן, זרועותיהם משולבות בריקוד
אבסורדי. איזה זוג מוזר הם בוודאי היו, אליזבת' מהרהרת במחשבה בחיוך – שודדי ים
ידועים לשמצה לא אמורים להתרועע עם נערות צעירות הגונות ולהפך.
ואז יש את הזכרונות שהיא לא בדיוק יודעת
כיצד לפרש. היא בטוחה שיש משהו בג'ק ספארו, מעבר להתנודדות היהירה, הזחיחות
והאנוכיות המוחלטת. היא חושדת שהוא לא מושחת כמו שהוא מתיימר להיות, והוא יעשה
הרבה כדי להסתיר את העובדה הזו. די מוזר, בעצם, שהוא בחר להראות לה את הפצעים שלו.
היא זוכרת צלקת מכוערת לאורך ידו השמאלית, צלקות סכינים על חזו ותוהה מה גרם לו
לחלוק איתה את הסוד הזה שגם לדעתו הוא הוכחה לחולשה. "זה כלום", הוא אמר
לה, כמו אדם שמבין בהקרבת קורבנות, והיא חשה כמו טיפשה על כך שקראה בערך אלף
מעשיות עליו בלי לעצור פעם אחת לחשוב על כך שהתהילה יכולה להתיר צלקות.
מוזר לה לשבת עם ספר, בטוחה ונינוחה
ולדעת שפעם היא ננטשה על אי בודד עם קפטן ג'ק ספארו, לגמה רום כמו האנשים המושחתים
ודיברה בכמיהה על החופש.
היא סוגרת את הדלת שנראה בעיניה לפתע
כאכזבה. הוא מספר הכל על שודד הים, ולא מספר דבר על הגבר מאחורי התואר.
* * *
למרות שאין ספק בכך שהם יתחתנו, וויל
עדיין לא הציע לה כמו שצריך. הידע הזה שורה באוויר סביבם כמו עשן, היא כמעט נחנקת
מכך.
היא חומקת באחד הלילות החוצה כדי ליהנות
מהכוכבים על שפת הים, ואחרי שיכנוע מצליחה לשכנע את וויל ללוות אותה. הלילה שליו;
היא לוקחת את ידו בידה שעה שהיא בוהה בשמיים.
"הם יפים, לא?" היא ממלמלת.
"מאוד יפים," הוא אומר, והיא
לא צריכה להפנות מבט כדי לדעת שהוא מביט עליה.
היא מחייכת ומצמידה את ידו בחוזקה לשלה.
"אתה נפלא וויל טרנר, ידעת את זה?"
הוא צוחק בשקט. "לא באמת חשבתי על
זה."
היא פותחת את פיה כדי לנזוף בו.
"אבל אל תדאגי," הוא מוסיף
במהרה, "אני לא אתווכח איתך."
היא מחייכת בשביעות רצון.
"יופי." היא מפנה מבט אחרון אל הכוכבים לפני שמבטה עובר לנוח על הים
האינסופי השקט. "אתה רוצה לדעת למה?"
"אם תרצי לספר לי," הוא אומר,
והיא יודעת שהוא מחייך.
"אתה מתוק," היא מכריזה ופונה
אליו. "ואצילי." היא לוקחת את ידו השנייה ומנחה אותה לנוח בשקט על
מותניה. "וסבלני נורא – אתה חייב להיות אם סבלת אותי." הוא צוחק שעה
שהיא משלבת את זרועותיה על כתפיו. "ואתה גורם לי לחוש כאילו אני האישה
המקסימה ביותר בעולם."
"זה מה שאת," הוא משיב בפשטות,
כאילו אין אמת בסיסית יותר מזו.
היא מנשקת אותו ולחץ פיו כנגד שלה הוא
מתוק וקליל ומקובל בברכה רבה. כאשר הם ניתקים זה מזו היא מרשה לשפתיה לשוטט על
לחיו, להתעכב על הרקה שלו (ידיו לוחצות בחוזקה את מותניה), כנגד אוזנו היא לוחשת
"הינשא לי."
הוא מנתק אותה ממנו בעדינות וצוחק צחוק
קצר והמום. "מה?"
היא צוחקת בתשובה, צחוק מאולץ – היא
מתעלמת מהתחושה המוזרה בבטנה. "ובכן אחד מאיתנו היה צריך כבר לעשות את
זה."
"אך זה תלוי בי להציע כמו שצריך,
אה?" הוא מחייך, אך יש משהו ריק במילותיו.
"אם אני אחכה עד שתציע כמו
שצריך," היא משיבה בחדות, "אני חושדת שאני אגמור כבתולה זקנה."
וויל בוהה בה כאילו כרגע היא סטרה לו.
היא מזדהה איתו. היא שרויה לרגע בזוועה
קרה – על כך שהיא דיברה ככה לוויל, שרק היה מתוק אליה כל הזמן, שכמעט מת בניסיון
להציל אותה. היא חייבת לו כה הרבה, הרבה יותר משהיא תוכל אי פעם להשיב לו. הפשעים
היחידים שהוא פשע לה היו סבלנותו והגינותו; איזו מפלצת היא – מתפרצת עליו על כך
שהיה ג'נטלמן.
"אני רק רוצה שזה יהיה מושלם,"
הוא אומר לבסוף, בכנות וחוסר אונים. הוא נראה כה נאה לאור הירח.
הוא טוב מדי עבורה, וההבנה הזו היא מהירה
וחדה וכל מה שהיא יכולה לעשות זה לחייך אליו חיוך מאולץ ולברוח חזרה לביתה. צעדיה
מהירים עד לכדי ריצה, היא ממהרת עד שהיא בטוחה שהוא לא יכול לראות אותה יותר. זוהי
אמת נוראית ולא רצויה, והיא לא תיתן לזה להשיג אותה. היא תרוץ עד קצות העולם.
שנתה טרופה, היא הוזה על צורות מפלצתיות
וצללים בלתי ניתנים לאבחנה. בחלומה וויל יושב בקצה מיטתה, שקט וחסר הבעה; היא מנסה
להתנצל בפניו אך קולה נגנב ממנה. היא יכולה רק להביט בו, מתחננת אליו בלי מילים,
פניו נשארות אדישות וקרות. היא מנשקת אותו לבסוף, נשיקה נואשת. שפתיו הן אבן כנגד
פיה הרעב. היא מסרבת להיכנע, נושכת את שפתו התחתונה בין אלה שלה, מצמידה את
ציפורניה אל צווארו – מחכה שהכאב ילבלב אל תוך תשוקה ויחזיר אותו אליה. הוא שקט
והיא כבר איבדה אותו, עדיין, היא מתעקשת, מניע אותה משהו פראי ומסחרר – שנאה
עצמית. הוא שודד ים, היא אמרה פעם. עתה הוא לא יותר ממעטפת ריקה והיא הסיבה
לכך, היא עשתה את זה.
ואז לפתע, הוא מנשק אותה; ידיו חשות זרות כאשר הן נוגעות בפניה
ובצווארה. לשונו נלחצת אל שפתיה, תובעת את פיה בלי רחמים והיא מוצפת בהקלה ובמשהו
אפל ומתוק יותר – כן, היא חושבת, היא מסוחררת – הילחם חזרה. זה הדבר
היחיד שהיא רוצה ממנו כרגע: הידע שהוא יכול להתמודד איתה.
הוא מנשק אותה עד שהעולם הופך למערבולת
של פיות סקרנים וידיים משוטטות כנוודים ואולי היא תמות כאן – באקסטזה המוזרה
והאלימה הזו, זה לא משנה לה כלל.
הוא מתנתק בה, וזה לא וויל כי אם ג'ק
שבוהה בה. ידיו עוד משתהות על גופה.
העולם מסתחרר סביבה, בחוץ הכוכבים
נופלים.
הוא מחייך.
"אתה לא אמור להיות פה," היא
מוצאת את קולה ומוכיחה אותו.
"באמת?" הוא חוקר בקלילות.
"תקני אותי אם אני תוהה, אהובה, אבל את לא בדיוק מגרשת אותי."
"לא רציתי אותך," היא מתווכחת,
קולה רועד וכך גם גופה. "רציתי את וויל."
"אה, וויל," הוא מתנתק ממנה
לגמרי ולפתע הוא בצידה השני – נשען על המיטה כאילו יש לו כל זכות להיות שם.
"אני מניח שמעולם לא לימדת אותו את שיר שודדי הים, אה?"
היא מקמטת את מצחה. "הוא לא התעניין
לדעת אותו."
ג'ק פולט נחרת צחוק וזז על המיטה. היא
נעה לעבר הקצה שלה כדי למנוע מזרועותיהם לגעת זו בזו.
"את רוקדת איתו מדי פעם?" הוא
שואל לאחר רגע של שתיקה.
"מה שעשינו בקושי נחשב ריקוד,"
היא משיבה. מתאים לו לחשוב שלקפץ בשכרות סביב האש זה משהו בעל משמעות כלשהי. ידיה
זזות כדי לוודא ששמלתה לא זזה במהלך הנשיקה שלהם, אך היא מגלה שהיא בכלל בבגדי
הלילה שלה. זה ממש לא ראוי, והיא תוהה איך זה שכל פעם שהם ביחד היא בבגדי הלילה
שלה.
הוא צוחק, קורא את מחשבותיה ונהנה מהן.
היא יורה אליו מבט כועס ומושכת את השמיכה אל סנטרה כמו ילדה.
"כבר למדת להסתדר במחוך?" הוא שואל בקלילות מטריפה.
"הרסת לי אותו," היא מזכירה לו
בכעס.
הוא מגחך בשביעות רצון. "זה נכון.
מה תעשי עכשיו עלמתי הצעירה?"
היא יורה אליו מבט רצח. "אני אשיג
אחד חדש."
"זה מה שאת רוצה?" הוא שואל
ביהירות.
היא שונאת אותו. הטעם שלו עדיין מורגש
בפיה; היא לא יודעת כיצד היא החמיצה את העקבות של טעם הרום כשהם התנשקו. "מה
כוונתך האם זה מה שאני רוצה? אתה שואל שאלות מגוחכות."
הוא מרים את ידיו בכניעה מדומה, כובעו
נופל על עיניו שעה שהוא נשען על הכרית.
"אתה לא יכול לישון פה." היא
מודיעה לו בכעס.
"אני לא ישן," הוא משיב, כובעו
עדיין מכסה את עיניו. "אני חושב שבטוח לומר שאני ער לגמרי." הוא מרים את
קצה כובעו כדי להביט עליה, "אני לא בטוח שאני יכול לומר את אותו דבר
עלייך."
היא משלבת את זרועותיה על חזה.
"כמובן שאני ערה, אני מדברת איתך לא?"
הוא מחייך כמעט בחיבה, ידו נעה כדי לסדר
תלתל מאחורי אוזנה. היא מנסה להזיז את ידו, אך מוצאת שהיא לא מסוגלת. ידו מתעכבת
על לחיה.
"אתה מעמיד פנים," היא אומרת,
וקולה רך יותר משהיא התכוונה. "יש בך כל כך הרבה יותר ממה שנראה לעין."
היא מזדקפת. "אך אני רואה את זה בבהירות."
"כמוני כמוך, יקירתי."
הוא נשען כדי לתת לה נשיקת פרידה, או
אולי זו היא שנשענת; בשנייה ששפתיהם נפגשות אליזבת' מתעוררת.
ביום למחרת וויל כורע על ברך אחת ומציע
את הצעת הנישואין הכי יפה שהיא יכלה לדמיין. היא מחייכת בדמעות, ואומרת
"כמובן" במקום "כן". זה מושלם, בדיוק כפי שהוא רצה.
*
* *
אביה לא מאשר את בחירתה בוויל, אך הוא
מרעיף עליה אהבה ומנסה להסתיר זאת. הוא עדיין מאוד מאוכזב מכך שהיא בחרה לא להינשא
לג'יימס נורינגטון, אך חס על רגשותיה ולא אומר דבר. מזג האוויר החם מתיש את אביה,
אליזבת' חושדת שהוא מתגעגע לאקלים האנגלי כמעט כפי שהוא מתגעגע לאימה – ויום אחד חם
במיוחד הוא מה שנדרש כדי לשבור את נדר השתיקה שהוא כפה על עצמו.
"אבא, לא הייתי מסוגלת להיות מאושרת
איתו." אליזבת' מודיעה לו, היא מנסה להיות סבלנית ככל הניתן.
"ותהיי מאושרת עם הנפח הזה?"
אביה דורש, קולו חד מן הרגיל. היא לא מביטה בו, היא מפחדת שעיניה יבגדו בה ויראו
שהיא לא בטוחה בדבר כרגע.
אביה חושב שהיא נסערת ומנסה להרגיע אותה.
"את טובה מדי עבורו, אליזבת'." הוא מתעקש על כך, אך קולו רך.
היא לא משיבה, ומסרבת להביט בעיניו.
האירוניה שבמילותיו צורבת עוד יותר מהחום.
*
* *
ברבוסה סיפר לה בפרטי פרטים איך זה להיות
מקולל, היגון בחשק שאין לו סוף.
היא מטיילת ברציף ובולעת את אוויר הים,
כמהה לתחושת ספינה מתחת לרגליה, רוצה יותר מהכל שהאוקיינוס יקיף אותה. שפתיה
בוערות בזיכרונות שקריים והיא מתעוררת כל בוקר ומעמידה פנים שהיא לא חלמה בליל
אמש. יש צלקת על כף ידה מהתקופה שהיא העמידה פנים שהיא מיס טרנר, מתקופת ברבוסה
שרצה את דמה הקדוש, קורבן קטן. היא מביטה בידה ויכולה ממש לטעום את הפחד שהיא חשה
אז, אם היא מתרכזת מאוד. הים קורא לה בקולו של ג'ק ספארו והיא מפנה אליו את גבה,
מסרבת להקשיב.
היא מוסרת את מעשיות אגדיות של שודדי
ים לאחת העוזרות ופוקדת עליה להיפטר ממנו.
"הו אבל גבירתי!" העוזרת מוחה,
"אהבת את זה כל כך כשהיית צעירה."
"ובכן אני מבוגרת עתה,"
אליזבת' משיבה בחדות.
*
* *
היא מבקרת בבית הנפח באחד הימים ומוצאת
את וויל נאבק בחרב כנגד יריב דמיוני, תנועותיו מכוונות ומהירות כל כך עד שהיא חשה
את המקצועיות שלו באוויר.
היא פוסעת פנימה בשקט, הוא מסתובב והלהב
שלו מגיע כמעט לגרונה.
"אליזבת'!" הוא קורא בהפתעה,
חרבו נשמטת אל הרצפה המלוכלכת.
היא מחייכת. "לנסות להרוג את ארוסתך
זה לא התנהגות למופת, מר טרנר."
הוא מגחך, "אני אזכור את זה."
הוא מנשק אותה לשלום, זוהי נשיקה ראויה:
קצרה וקלילה, היא נהנית ממנה.
"מה את עושה כאן?" הוא שואל.
"לא ציפיתי לראות אותך."
"אני יכולה ללכת אם אתה רוצה,"
היא מקניטה ומתחילה ללכת אל הדלת.
הוא תופס את ידה ומסובב אותה חזרה.
"לא אמרתי את זה."
היא מחייכת, מבטה משוטט בין שפתיו
לעיניו. "נכון, לא אמרת."
הוא מנשק אותה שוב, נשיקה איטית. היא
באמת אוהבת אותו, היא מחליטה. אין לפקפק בזה.
כשהם מתנתקים מבטה משוטט אל החרב שעל
הרצפה.
"אתה יכול ללמד אותי?" היא
שואלת, ומבינה את משמעות דבריה רק שניות לאחר שאמרה אותם.
"מה?" מבטו עוקב אחרי שלה אל
החרב וחוזר שוב אל פניה.
"למה שתרצי ללמוד?" הוא חוקר,
חיוך מרצד על שפתיו. "מתכננת עוד הרפתקאות עם שודדי ים בני אלמוות?"
"לא מתכננת," היא משיבה בכל
הנימוס שהיא יכולה לאגור. "אבל אי אפשר לדעת, לא?"
הוא בוהה בה לרגע והיא לא מסיטה את מבטה.
"את רצינית," הוא מבין לבסוף.
"נכון," היא מאשרת, וחשה בעלת
תעוזה בצורה מוזרה.
הוא מהרהר בבעתה בעניין במשך מספר רגעים,
ולבסוף מהנהן.
"בסדר."
היא מחייכת בשביעות רצון.
*
* *
אליזבת' יכולה לראות שוויל מופתע שהיא
קולטת כה מהר את מה שהוא מלמד אותה. למעשה, היא מפתיעה אפילו את עצמה – היא תמיד פנטזה
על קרבות עם שודדי ים, כמובן, אך זה מעולם לא היה מסלול ראוי לגברת צעירה. האווירה
הופכת להיות אסורה באופן נפלא כשהיא אוחזת חרב בידה, יש משהו מרגש ברגע, השנייה
המדויקת בה היא הופכת לקטלנית.
*
* *
כאשר מועד החתונה מתקרב, היא נשבעת לתקן
דברים בחייה.
"וויל?"
"כן?"
"תרקוד איתי?" זה נראה הדבר
המתאים לעשות. לרקוד כמו שצריך לשם שינוי, היא מבינה עכשיו כמה היא פספסה לאורך
הדרך.
הוא מחייך. "אבל אין מוזיקה."
"זה לא משנה," היא מתעקשת
בעדינות.
יש עקבות שעשוע בחיוכו אך למרות הכל הוא
עוטף את מותניה ביד אחת ומחזיק את ידה בשנייה. היא נצמדת אליו יותר מהראוי ומניחה
את ראשה על כתפו. שפתיו נושקות לשערה.
המנגינה באה אליה בלי הזמנה, היא מזמזמת
אותה בשקט. זה כה שונה מלצרוח אותה בין לגימות רום.
"מה את מזמזמת?" וויל שואל
בשקט, שפתיו נוגעות בקצה ראשה.
היא תוהה אם לספר לו. היא זוכרת שהיא
שיננה את המילים לג'ק. היא דיברה בהססנות בהתחלה, אך מילותיה הפכו במהרה לשיר
בזכות ההנאה והשובבות שבעיניו.
זה לא אותו דבר עם וויל.
"כלום", היא ממלמלת ועוצמת את
עיניה.
*
* *
סערה מתפרצת ביום חתונתה.
אליזבת' יפהפיה ונושמת בקושי, שמלתה כבדה
וחונקת: המחוך מאיים לשלול ממנה את נשימתה לגמרי.
היא יושבת לבדה בגשם השוטף ורואה כיצד
הוא משמיד את הכל בהתמדה שהיא כמעט מעריצה. היא אומרת לעצמה שהיא כאן כי היא מחכה
לוויל, שלמרות הכל יבוא אליה – היא יודעת.
עדיין, מבטה נמשך אל הים.
~*~
סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה