"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק שני: פגישות רבות

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

הלהבות לחכו בהנאה את בולי העץ אשר נחו להם באח. השר אארנדור החזיק בידו את גביע השתייה, מבטו סוקר את האדם אשר יושב מולו. הוא ידע מראש מהו מבוקשו, הוא גם ידע תשובתו מהי, אך היטב גם ידע כי אין זה מן המכובד שלא להיעתר לבקשה כמעין זו לפגישה.

האיש אשר ישב מולו הסית את שיערו הערמוני והמתולתל לצדדים והביט באארנדור במבט מלא צפייה.

"שלום לך, מכובדי" פתח אארנדור, אף לא שמץ של עניין בקולו.

"רב שלום לך," אמא האיש אשר ישב מולו, ובמהרה הוסיף "כבוד השר".

"ובכן," אמר, "הבנתי כי ברצונך לפגשני, הלא כן"?

"נכון, כבוד השר. הייתי מעוניין להעלות בפניך דבר מה".

"אוזני כרויה" אמר אארנדור בשעמום.

"כפי שוודאי ידוע לך החלטת לפני זמן מה להעלות את דמי העיבוד של האדמות אשר שייכות לממלכה, בדין כמובן."

"כן, את זה אני יודע" הגיב אארנדור, מפליט פיהוק.

"לפני מספר ימים התכנסנו, ראשי האיכרים, בכדי לדון בהחלטתך החשובה הזו."

"ובכן..." אמר אארנדור, משועמם עד כדי פלצות.

"הגענו למסקנה, כבוד השר, כי החלטתך תהווה נטל גדול מאוד על האיכרים וכי חלקנו לא נצליח, ברשותך, לעמוד בה."

"אז?" הוסיף אארנדור, "לשם מה הטרחת עצמך עד לבירה?"

"כבוד השר," ענה האיש אשר ישב מולו, מובך מן הצורה שבה נאמרו הדברים, "החלטנו לבקש ממך, כבוד השר, כי תשקול שנית את החלטתך הזו".

"האזנתי לדבריך, מכובדי," אמר השר, "ואכן אקבל את בקשתך לשקול שנית את החלטתי."

"תודותיי נתונות לך" אמר האיש.

"אקח, אם כך, שהות של שבוע לחשוב על כך, כיוון שמדובר בעניין שהייתי רוצה להקדיש לו משמעות ומחשבה יתרה, כך שאשמח אם תבוא לקבל את החלטתי בעוד שבעה ימים".

"רב תודות לך, כבוד השר" אמר האיש, ויצא את החדר.

"עוד קצין צבא לשעבר שנטרפה עליו דעתו... עוד עותר אחד פחות..." חשב לעצמו אארנדור, בזמן שמשרתת דקת גזרה בעל עיניים שחורות ושיער מתולתל הלבושה במדי משרתות הארמון נכנסה אל החדר.

"ביקשת ממני," היא אמרה בקול מתקתק, "לבוא כאשר יסיים האדון את שיחתו עמך".

"נכון" אשר אארנדור, והגיש למשרתת קלף, עט נוצה וקסת דיו. הוא התמתח בכיסאו והורה לה "כתבי".

"... לאחר ששקלתי את פנייתכם הנכבדה אשר מבקשת בדיקה מחדש של הבקשה להוריד את דמי החריכה על האדמות אשר שייכות על פי דין לממלכה, הריני מודיעכם כי החלטתי שלא לקבל את פנייתכם בנושא. אי לכך, דמי החריכה יוותרו כפי שהחלטתי. בברכה, אארנדור טורמבר, שר הכספים, האוצר והממון של ממלכת גונדור." אארנדור הקריא לעצמו בלאט את המילים אשר נכתבו בכתב נשי ומתולתל, והוסיף למטה את חתימתו.

"תודה לך, עלמתי" אמר אארנדור, "את משוחררת להיום".

הנערה ניסתה בכח להסתיר חיוך ביישני, ויצאה מן החדר בקידה.

אארנדור סקר שוב את הקלף, והכניסו אל אחת המגירות.

אארנדור שמח כאשר הסתיימה לבסוף פגישתו האחרונה והמייגעת להיום. הוא קם, הסתובב והביט אל החלון אשר ניצב מאחוריו.

הייתה זו שעת דמדומים, השמש פיזרה ברכות את אורה על מרקע השמיים חסר הסוף. הגן המלכותי אשר נשקף מחלונו של אארנדור נדם בשיממונו, ורק ציוצן של מספר ציפורים הפיג את השיממון אשר אחז בו. צמרות העצים זעו חלושות ברוח האביבית. לאחר שהבחין כי ריק הוא הגן, הלך אארנדור אל הדלת ונעל אותה במפתח. הוא התיישב אל מול שולחנו, בידו עט נוצה טבול בדיו, והחל כותב דבר מה על הקלף.

האור הבוקע מן האח הפיג את החשיכה, נמסך באור הכוכבים החלוש, והתפזר בחוסר אחידות על קירות חדר העבודה אשר של אארנדור. רק שפתיו של אארנדור נעו באיטיות כשקרא לעצמו את תוכן המכתב, מתקן מדי פעם בקרקוש קולני דבר מה כתוב תוך כדי רכינה אל עבר שולחן העץ הכבד. כאשר סיים, גלגל אארנדור את הקלף וזרקו אל בין הלהבות אשר באח. הוא צפה בהנאה בלהבות המאכלות את הקלף, משאירות ממנו בסופו של דבר רק אפר ותו לא. הוא קם מן הכסא, החזירו למקום ויצא מן הדלת הצדדית אשר מובילה לחדר המגורים שלו בארמון.

אארנדור שקע באיטיות אל תוך השינה, אור הירח הקלוש מאיר בנוגה לבן כסוף את חדרו.

אארנדור עמד בתוך צריף עץ רעוע שהאור חדר דרך קורותיו בלא בעיה יתרה. הוא היה צעיר בהרבה, בן עשרים. בצריף היו עוד שישה נערים בני גילו, והם, כמוהו, היו עירומים לחלוטין, מלבד פיסת בד כהה אשר כיסתה את אזור חלציהם. שאר הנערים עמדו בפינת הצריף ודיברו בניהם בקלות לוחשים. כל המלמולים פסקו כאשר נכנס אל הצריף גבר אשר לבש גלימה כחולה רחבת שוליים. שיערו הארוך היה צבוע בכחול בוהק, והוא אחז בידו סכין חדה. צלקת כעורה וארוכה נמתחה מחלקה התחתון של עינו הימנית עד לשפתיו. עיניו כמו בחנו את המבחן האחרון את כל העומדים בצריף. הוא הניע באיטיות את עיניו השחורות כפחם מנער אחד למשנהו, כמו מחפש לראות אם אי-מי ייתפס בפחד. לבסוף, הוא עצר את מבטו אצל אארנדור. עיניו השקועות כמו פילחו את בשרו. הוא שלח שוב מבט אל אחד הנערים שיצא עמו מהצריף בהליכה מהוססת. לאחר דקות ארוכות של צפייה חזר האדם בעל השיער הכחול ועמו יצא שוב עוד נער. כך חלף לו הזמן, עד שאארנדור נותר לבדו בצריף. אור אדמדם חדר דרך קורותיו של הצריף. האיש בעל השיער הכחול נכנס אל החדר. אארנדור יצא מהצריף והלך עמו בשקט אל עבר התקהלות אנשים גדולה. ליבו הלם בפראות. הם היו קרובים. מאוד.

צעקות חזקות בקולות נשיים גבוהים העירו את אארנדור מתנומתו.

"בוגדת! בת ערלים! ממזרה!" המילים קטעו את חלומו בגסות. "זה בלתי נסבל!" אמר לעצמו אארנדור, מנסה להסיר את קורי השינה אשר נטוו במלאכת מחשבת סביב עיניו.

"ואת," שמע את התשובה, "פרוצה מן הסוג הגועלי ביותר. אני בטוחה כי כל עובדי הארמון הזכרים כבר ראו אותך במערומיך!" שתי הבנות שתקו לרקע. קול צעדים נשמע. "שתיכן" קרא קולו המבוהל של רב-המשרתים, בואו אלי מיד לחדרי! הגיע הזמן להחליט מה אני עושה איתכן, זוג..." הוא חיפש לרגע מילה נאותה, אך כשלא מצא את זו, השתתק ורק קול צעדים מתרחקים נשמע. "אולי," הרהר אארנדור בליבו, "שתי אלה תלמדנה סוף-סוף על בשרן איך צריך להתנהג.... הוא הרהר במשמעות החלום שחלם הלילה. האם יש קשר ליום החשוב אשר קרב ובא?

אארנדור הלך באיטיות אל עבר חדר העבודה המרווח שלו. ספריה מלאת ספרים קיבלה את פניו, מוארת כולה באורה הקורן של החמה. הוא התיישב לרגע על שולחנו והביט בחתיכת הקלף שבה רשם את ענייניו להיום. "מלבד פגישה דחופה עם ארטמיר הטרחן, אין עוד פגישות מייגעות היום." הוא טפח על כרסו הקטנה.

"כנראה שהטרחן המעצבן רוצה עוד כסף בשביל הצבא שלו. מה אני הולך לשמוע עכשיו? התחממות בגבולות? בלאי של הנשק?"

נקישה נשמעה בדלת. "כנסי" קרא אארנדור, אך המשרתת לא נכנס. "זה לא נפתח" קראה המשרתת. אארנדור נזכר בכך שעוד טרם פתח את דלתו מאמש מאז נעל אותה, וקם לפותחה עכשיו. בפתח עמדה לה משרתת בלונדינית שמנמנה.

"נאמר לי שביקשת אתמול שהארוחה היום תגיע לחדרך שלך בבוקר, אז באתי להניח אותה."

"תודה" אמר אארנדור בקול משועמם בזמן שהמשרתת מניחה את המגש על שולחן הקפה שבחדר העבודה.

"עוד משהו"? שאלה המשרתת, חיוך טיפשי להפליא על פניה.

"לא תודה." השיב השר בחד-גוניות. "והחיוך שלך יכול להיראות גם פחות מזויף", אמר השר, סוגר את הדלת בפניה של המשרתת, שעתה היו לבנים כסיד.

היה זה מעט אחרי שעת ארוחת הצהריים. אארנדור חזר לחדרו לאחר ארוחת צהריים שבה כיבד בנוכחותו את אחד מעשירי הבירה בארוחת צהריים חגיגית. הוא בא להודיע בחגיגיות למלכה על כך שבנו יחידו, עלם "יפה תואר" כפי שתיאר אביו את בנו הכעור אשר מזכיר את אחד מאנשי הפרא שמן היער, מתחתן עם בת אצילים מיוחסת. הוא בא לבקש כי המלכה תכבד אותו בנוכחותה בטקסט החתונה הגדול ותיתן את ברכתה לזוג הצעיר. "וכי אין מתנה יפה מזו לחתן ביום כלולותיו מאשר כבודה של המלכה בחתונתו". הוא נזכר בהבעת הטמטום הברורה על פניו של החתן לעתיד, והעלה גיחוך. "מעניין מה אומרת הכלה המיועדת על השידוך... בטח לא איכפת לה. הכסף מחפה על שאר המגרעות..."

נקישה נוקשה נשמעה מכיוון הדלת, ואארנדור יכל היטב לנחש למי היא שייכת. "יבוא" הוא אמר, מנחש כי זהו ארטמיר הטרחן שבא להטרידו, ואכן היה הצדק עמו בזה הדבר. ארטמיר נכנס דרך הדלת, חזותו מנסה לשדר את הנוקשות הצבאית שבה האמין. על פניו הנוקשות היה מבע זועף. מדי הצבא שלו נחו על גופו בדיוק מושלם כאשר נכנס שר הצבא של ממלכת גונדור אל חדר העבודה המרווח של אארנדור. "שלום לך," אמר אארנדור, "אתה מוזמן לקחת כיסא ולשבת".

"אין צורך." אמר ארטמיר בנוקשות. "אינני מתכוון להישאר כאן הרבה זמן."

"ובכן," אמר אארנדור בקול רשמי-לכאורה לארטמיר, "ועל שום מה ולמה זכיתי לזכות הזאת כי יפנה ארטמיר מזמנו היקר אשר נמדד במשורה ויבוא לבקרני, את שר הכספים הפעוט?"

ניתן היה להבחין בקושי רב כי ארטמיר, שמבעו היה זועף בזמן שנכנס, הצליח להזעיף פניו עוד יותר.

"אארנדור," אמר ארטמיר, קולו נוקשה עד מאוד.

"קולך מעלה בי תהייה," אארנדור הרכין גופו קדימה אל עברו של ארטמיר, "הייתכן כי שר הצבא שלנו הטריח עצמו עד לכאן רק בשביל לנזוף בי ולהטיח ביקורת? אם כך," אמר אארנדור,קולו נעשה נוקשה במעט, "אתה מריק את זמנך החשוב לריק. ארטמיר, אני לא אתערב בצבא החמוד שלך ואתה אל תתערב ותבקר את ענייני הכספים שלי."

ארטמיר הקשה את קולו בצורה מפחידה. "אארנדור, לא בזאת באתי לדון עמך."

"אז? עוד כסף לצבא הקטן והמתוקי שלנו? הכנת תירוץ טוב? בלאי של הנשק? התחממות בגבולות?"

"אארנדור, לא בזאת ולא בזאת באתי לדון עמך. עכשיו הקשב, התנהגותך איננה מקובלת עלי. אינך ראשי לתת פקודות לחיילי בשום צורה ואופן."

"על מה אתה מדבר, ארטמיר חביבי? אולי תועיל לפרט את נזיפתך בכדי שאוכל להגיב עליה, או שמא נבצר ממך הדבר?" אארנדור רק העלה את רף הזלזול אשר בקולו.

"אארנדור, אתמול נתגלה לי כי לפני יומיים החלטת להעניש את אחד מחיילי בטענה כי התנהגותו אינה הולמת, לאחר שהסתובב ליד חדרך בעודו הלום-יין. הורית לו לבצע עוד משמרת כעונש."

"אתה מתכוון לעניין הפעוט הזה? לשם כך הטריח עצמו ארטמיר עד למשרדי, לשם עניין כה קטן של חייל זוטה?"

"אארנדור, אני מתרה בך. אין זה בסמכותך לתת לחיילי פקודות ואינני מוכן כי הדבר יחזור על עצמו. טוב היית עושה אילו היית פונה למפקדו של החייל, המפקד על השומרים- איש שמוכר לך היטב, ומבקש להענישו, אך אין זה מקובל עלי בשום אופן כי תחליט כי אתה שם עצמך כמפקד על חיילי."

אארנדור הפגין הבעת שעמום. "ארטמיר החמוד סיים את הנזיפה? אני משוחרר?" שאל אארנדור.

"יום נעים" אמר ארטמיר, ויצא מן החדר בזעף, משאיר את הדלת פתוחה.

אארנדור ישב שקוע באחד הספרים כאשר שמע נקישה בדלת. "יבוא" הוא אמר, אינו מסיר את מבטו מן הספר.

"השר אארנדור"? נשמע קול צפצפני מהפתח. כאשר הרים אארנדור את ראשו ראה שם את אחד מיועציה של המלכה. "שלום לך" הוא אמר ליועץ ביובש.

היועץ, אדם נמוך וצנום בעל קול צפצפני אמר "שלום לך כבוד השר. אחר צהריים טובים".

"גם לך. ובכן, מניח אני שלא באת לבקרני והטרחת עצמך עד הלום רק בכדי לברכני בברכת 'צהריים טובים', הלא כן"?

"בהחלט, כבוד השר. התבקשתי להגיע לכאן בכדי למסור לך הודעה."

"ובכן?" שאל אארנדור בעגמויות.

"המלכה, כבוד השר, מבקשת לראותך בחדר הישיבות."

"מתי"?

"עכשיו."

"תודה" אמר אארנדור. "עוד משהו?"

"לא, כבוד השר" אמר היועץ, קד ויצא מן החדר. "זה בטח משהו מיוחד," הרהר אארנדור בליבו, "אם היא שולחת את אחד היועצים במקום איזה משרת זוטר". וכך, המשיך אארנדור להרהר בדרכו אל האולם, בסיבה אשר יכולה להיות למלכה לזמנו.

האולם, שהיה בדרך כלל הומה כאשר ביקשה המלכה ארנדיס לאסוף לפגישה את כל שרי הכתר, היה עתה ריק ושומם מלבד המלכה אשר ישבה בראש שולחן מלבני גדול. אארנדור התיישב כיסא אחד לידה, במקום בו הוא יושב בדרך כלל בישיבות שרי הכתר, כאשר פתחה המלכה בדיבור.

"שלום לך, אארנדור".

"שלום לך, מלכתי המכובדה" אמר אארנדור, מחכה לשמוע את דברי המלכה.

"אארנדור, וותר על הרשמיות, זאת לא פגישה רשמית." המלכה נשמה משימה ארוכה. תווי פניה נהיו ברורים יותר לאור שמש אחר הערביים, ושערה השחור-אפרפר נח על ראשה באי סדר לא רגיל. עיניה נראו בולטות, וטווי פניה הרציניים הרצינו עוד יותר.

"אארנדור, אני צריכה להיוועד בך בעניין אישי. הייתי שמחה אם גם ארטמיר היה יכול להגיע, אך לצערי הדבר לא מתאפשר. אתה מעדיף אולי לדחות את הפגישה למועד שיהיה נוח יותר גם לארטמיר?"

"אין צורך," אמר אארנדור, "דעתנו מתיישבות להפליא בדרך כלל אחת עם השנייה."

"אם כך, אומר לך מה העניין. אני מודאגת. בני, הנסיך, מרבה להיעדר מן הארמון בזמן האחרון, הוא מתחיל לאבד את ההתנהגות אשר ראויה ליורש העצר. ולא רק זאת, בזמן האחרון אין לי כמעט זמן להיות איתו ולטפל בו. נטל המלכות מכביד עלי עד מאוד בזמן האחרון בעניין הזה, ואני מרגישה נורא בעניין". המלכה נאנחה, ולכמה דקות לא פצה איש את פיו.

"נראה לי," אמר אארנדור בהססנות, "כי דרוש אי-מי שיוכל לעשות את עבודת החינוך בשבילך. מישהו שיוכל לשמש כמעין משגיח עבורו." בהתחלה נדמה היה כי המלכה הסתייגה מן הרעיון, אך כעבור כמה שניות נדמה היה כי היא נוטה לקבלו.

"ואת מי היית מציע לתפקיד? אחד היועצים"?

"אני חושב שדרוש אדם שישדר לנסיך סמכותיות, כדאי כי יהיה זה מישהו שבנך הנסיך יוכל לכבד, לבטח מישהו שאת בוטחת בו. מישהו שיוכל להשליט את הסדר הנדרש, אך עדיין לשמור על הנסיך".

"תודה על העצה" אמרה ארנדיס, "אני אחשוב על הרעיון." אארנדור קם.

"שוב תודה" אמרה ארנדיס.

"היה זה לי לעונג להעביר את זמני עמך" אמר אארנדור, ויצא את החדר.

"האם היא תחשוב על מה שאני חושב? הייתי שמח מאוד לאלף עוד כלב סורר..." חשב לעצמו אארנדור, מצחקק בליבו פנימה, בזמן שעלה לחדר העבודה.

כששב אארנדור לחדרו הוא החליט כי יפנה את שאר היום מהעיון הבלתי פוסק בדפי הכספים של הממלכה. הוא התיישב לו בכיסאו והחל לבהות בלהבות המרצדות באיטיות באח..

"לאלף את הכלב הסורר" מלמל לעצמו, וראה את עצמו בדמיונו מצווה על הנסיך שלא לצאת את הארמון מבלי לבקש את רשותו. "כה החליטה המלכה הנכבדה ואין לך זכות לערער על מילה ממילותיה. יעברו עוד שנים רבות עד שתואר הנסיך יועבר לידיך, ועד אז כפוף תהיה להחלטותיה של המלכה. אני מתרה בך, כל חריגה מההחלטות שקבעתי על פי דין המלכה, תלווה בענישה. הנך יורש הכתר, ועליך להתנהג בהתאם". הוא חייך חיוך רחב שכמעט ויצא משטח פרצופו בזמן שתיאר לעצמו את הנסיך מייבב בבכי על החלטותיו.

הוא עוד שמע את עצמו אומר "כך החלטתי וכך יהיה!"

הוא ראה את עצמו יושב אל מול שולחן וכותב על פיסת קלף "אין יציאה לנסיך מן הארמון ללא קבלת רשות ממני". הוא העיף מבט אל אחד מהשומרים שלפניו ואמר "העבר את הקלף לכל השומרים בארמון."

"העבר את הקלף..." השורה הדהדה במוחו.

"העבר את הקלף..."

"קלף!" הוא קם באיטיות מן הכסא. "איך יכולתי לשכוח?"

אארנדור קם וסקר את הגן המלכותי. גם היום לא פקדו איש. לאחר מכן, הוא נעל את דלת חדרו והניח את המפתח על השולחן. הוא כתב על פיסת קלף את השאלה "מהי משמעות החלום?" אארנדור זרק את הקלף אל האח המבוערת וצפה בלהבות עושות את עבודתן...

בבוקר היום שלמחרת הביט אארנדור ברשימת הפגישות והוועידות שהוטלו עליו היום. לשמחתו, היה זה יום כמעט פנוי, מלבד פגישת עדכון קצרה מפי האחראי על השליחים לגביית מס.

שעות הבוקר עברו להן בשעמום הרגיל האופף אותן, בלא שיקרה דבר-מה מיוחד מעבר לפגישה עם האחראי על גביית המס, פגישה שבה לא נמסר על שום דבר מיוחד לאחר ספירת המיסים שהתקבלו בסוף החודש הקודם.

לכאורה, היה זה עוד יום אפרורי ומשעמם. רוב היום נבר אארנדור בין ערמות של ספרים, כמה מגילות ישנות וחלקי קלף.

מעט לפני שתכנן אארנדור לסיים את הנבירה היומית בין גללי הקלף הגיע, היועץ בעל הקול הצפצפני הטריד את עבודתו באומרו כי הממלכה רוצה לפוגשו. אארנדור כבר החל לתכנן מה יגיד באם יתבשר, כפי שצפה, כאשר יאמר לו כי הוא הולך להיות מאלפו הרשמי של הנסיך.

הפעם, היה החדר מואר על ידי נרות רבים.

אארנדור התיישב כמו אתמול במקומו, מנסה להסתיר את חיוכו.

"אארנדור" אמרה המלכה, "שקלתי את מה שאמרת אתמול, וזה נראה לי רעיון טוב מאוד." המלכה עצרה את דיבורה לרגע.

"בהתחלה חשבתי כי אתה הוא זה אשר מתאים לתפקיד, אבל הגעתי למסקנה כי אתה עמוס מדי גם כך בעבודה."

"לא, באמת," אמר אארנדור, "אני מוכן לקבל עלי את המטלה הזו כבר עכשיו אם תבקשי ואין זאת תהיה טרחה רבה מדי עבורי".

"אתה לא חייב להציע את עצמך." אמרה המלכה, "אני יודעת כי יש לך כבר די והותר עבודה". אארנדור גאה בתוכו פנימה. "חשבתי על מישהו אחר."

אארנדור כמעט ורתח. "היא כנראה חושבת על ארטמיר, הזקנה המפגרת".

"חשבתי שכדאי להביא מישהו מחוץ לארמון. בני כבר התרגל, ואת זה אני יודעת, לכל היועצים והשרים שלי, כך שיהיה קשה מאוד לשנות את דרכיו. חשבתי זה זמן רב על השאלה 'מי המתאים לתפקיד?' ובסוף מצאתי תשובה.

לפני שבעלי המנוח מת מפצעיו הוא אמר לי בדיוק מי האדם המתאים. הוא אמר שאם אי פעם אחפש אדם נאמן לתפקיד חשוב, בעיקר אם מדובר בבננו, הוא יודע מי האיש. הוא סיפר לי על אדם שהיה עוזרו האישי ונושא כליו בזמן המלחמה, הוא אמר שהוא הציל את חייו פעמיים, ואפילו כמעט ומת בשבילו. הוא אמר שאותו אדם רק ישמח לעשות כל דבר שיוכל למען הממלכה. אני בררתי אם האדם הזה עוד בחיים לפני כמה שבועות, סתם מתוך סקרנות, והתגלה לי שהוא עדין גר באותו מקום ושיש לו שתי בנות. שלחתי לו הבוקר הודעה ובה אמרתי לו להגיע לארמון בתוך ארבעה ימים לכל היותר, בהתחשב בעובדה ששליחי עושים את הדרך לשם ביום וחצי. למרות שקשה לי להאמין כי זה הדבר אשר ילמד את בני קצת ממה שעליו לדעת בתור יורש העצר, נראה לי שכדאי לנסות".

אארנדור הנהן בעצבנות.

חמישה ימים עברו. אארנדור ישב במקומו ליד השולחן הגדול בחדר הישיבות, מחכה לסיום הישיבה המייגעת של שרי הכתר היללנים."לפני שאני סוגרת את הישיבה, אני רוצה להודיע על אדם חשוב שהולך להגיע בזמן הקרוב ולהשתכן בארמוננו זה זמן מה." נשמעו כמה התלחשויות, "על אף שאינני נוהגת לעשות זאת בדרך כלל, החלטתי לעזור לאדון הנכבד ולשתי בנותיו אשר ביתם נשרף ולארחם זמן מה בארמון, כיוון שהאציל הזה תרם רבות לממלכה, בעיקר בימי בעלי." נשמעו עוד כמה התלחשויות. "שמו הוא גילס, והוא אמור להגיע עוד היום או מחר לכל המאוחר". דלתות העץ הכבדות נפתחו. בפתח עמדו כמה שומרים.

"מלכתי" אמר אחד מהם, "נתבקשתי למסור לך הודעה חשובה". הוא ניגש אל המלכה והעביר לה פיסת קלף.

הוא הצדיע ויצא מן החדר.

"הם הגיעו בזה הרגע" אמרה המלכה.