"פטוניה"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG13

אומרים שבבוקר הכל מסתדר
אותו הסיוט רק שעכשיו אתה ער

והשמש היא פצע גדול שבוער / ענבל פרלמוטר

האוויר השתחרר מראותיה בצורת יבבה חרישית. הכאב היה חד מדי, עד כדי כך שרגלייה קרסו, מסרבות לשאת את משקל גופה. היא התמוטטה על רצפת השיש כמריונטה שמישהו גזר את חוטיה, חסרת חיים ודוממת. מסקרה מרוחה נזלה על לחייה, מכתימה את הפנים שהיו חיוורות יותר מהשמלה הלבנה שלבשה. היה כואב מדי לבכות, כואב אפילו לקחת את הנשימות המהירות שגופה דרש. לילי... היא דמיינה את אחותה רצה אחריה, היא בטח הבינה... היא תמיד הבינה אותה.

שקט. דמעה בודדה הצליחה להשתחרר, פורצת את הסכר לשאר. אף אחד לא מיהר לאורך השביל, אף אחד לא עמד להניח יד אוהדת על כתפה כדי לקחת ממנה את הכאב. ולמה שתבוא? היא צוחקת שם יחד עם השאר, צוחקת יחד עם המנוול ש- ש... פטוניה נאנקה, מרגישה את הכאב הולם בבטנה כאגרוף פלדה.

היא לא ידעה מה קורה לה, הדבר הראשון שהצליחה לראות דרך עיניה הדומעות היה סיריוס בלק, ראשו מוטה לאחור בצחוק פרוע וחסר מעצורים. היא ניסתה לעצור, אך גופה לא הקשיב לה, רגליה הסתחררו בריקוד מוזר בזמן שקול שלא היה שייך לה בקע מגרונה, מקרקר מילים של אחד השירים המגוחכים ביותר ששמעה מימיה. קולות של צחוק כמעט גברו על הפטיפון הישן, צחוק מתגלגל של כל חבריה, של אנשים אותם למדה לאהוב למרות- - למרות השוני.

"בחייך, לא היית צריכה להחביא את הכישרון הזה מאתנו."

עיניה פעורות באימה, היא ניסתה בכוח כוחה לגרום לו להפסיק אך דבר לא עזר, הדמעות איימו לחנוק אותה אך השיר עדיין עדיין בקע מגרונה, אותו פזמון שוב ושוב ושוב.

לילי נכנסת לחדר, דממה. פטוניה חדלה להתנועע, פניהם של האנשים קפואים באשמה.

רגליה נשרטו מהאבנים והזכוכית השבורה, מותירים כתמי דם קטנים על המדרכה המטונפת. זה כאב. אך איך אפשר היה להשוות כאב של בשר חתוך לכאבה של הנשמה המתרסקת לרסיסים? רק להגיע עד לדלת... רק להגיע ואז כבר לא יהיה משנה.

"סיריוס בלק," אמרה לילי בחיוך והציגה את הנער הגבוה שעמד לצידו של היצור אותו כינתה "ג'יימי" ו"ג'יימס אהובי". ידייה איבדו תחושה והיא גילתה כי לא מסוגלת להישיר אליו מבט. לא שהוא היה יפה במיוחד, החליטה מאוחר יותר, בית ספרה היה מלא בבחורים יפים וחסרי תועלת. הוא היה... הוא היה יותר. מבט אחד ממנו ופניה האדימו כעגבניה בשלה, משהו בה פרח ונבל ברגע שראתה אותו נכנס לביתם.

לא שהיא השלתה את עצמה. פטוניה אוונס ידעה כי הבחורים לא התעניינו במיוחד בעובדה שהיו לה רק מאיות או בזה שהיא ידעה את שמו של כל פרח בשדה. הם רדפו אחרי נערות כמו לילי, עדינות ושבירות, כאלו שהדגישו את עינהן בצבעים בוהקים ושירבבו את שפתיהן ו... היו מהממות. היא עמדה מול המראה, תוהה האם אחותה תוכל לעשות הוקוס פוקוס שיהפוך אותה לסינדרלה. תעלים את תווי הפנים הגסים ואת חוסר הפרופורציה של איבריה. "מי שלא יאהב אותך בזכות מה שאת, לא שווה אותך," אמרה אחותה בצחוק קליל, מסרקת את שיערה הגולש והמשי. "את תמצאי את הנסיך שלך יום אחד, את תראי."

והיא מצאה אותו. אבל מה לעשות אם הנסיך לא ראה בה נסיכה?

לילות שלמים היא הזילה דמעות לתוך הקרית, פותחת בקלפים הישנים של אימה, מחפשת רמזים ברוח. אולי אם רק תרצה מספיק חזק... אם רק תייחל בכל ליבה זה יתממש.

ואז זה התממש. כך לפחות היה נדמה לה.

הוא בא במפתיע לבדו, מבקש ממנה להצטרף אליו וגורם לליבה להלום בפראות. את לילי ובעלה הטרי לא ראתה כבר מספר חודשים, אחותה נעלמה בלי להסביר, מבטיחה כי הכל יסתדר לטובה. מה סיריוס עשה בחצר ביתה - היא לא ידעה, אבל קול קטן אמר לה שהוא מחפש אותה, ובפעם הראשונה הוא לא טעה. ורנון לא עניין אותה במיוחד, לולא ההריון הלא צפוי היא עדיין היתה נשארת לחכות לו, ליחיד שהעסיק אותה יום ולילה. מצידה הוא היה יכול להתפוגג באוויר, כל כולה היה מרוכז כעט בגבר שעמד לפניה.

את הסככה בחוץ היא אהבה יותר מכל דבר אחר בעולם, מקום מוקף בפרחים שעל שמם הייתה קרויה, המקום בו סיריוס נישק אותה, ממלא את כל עולמה ומרכיב אותה מחדש. הוא ביקש ממנה לבוא איתו למסיבה קטנה שהיתה אמורה להתקיים אי שם בלונדון, היא הסכימה ללא מחשבה נוספת, מחייכת חיוך שאיים לפרוץ מגבולות פניה.

האמת הייתה רעל קטלני. הכל היה בדיחה. בדיחה אכזרית שהציגה אותה כמו היצור העלוב והטיפש שהיא היתה. לא היה טעם לעצור את הדמעות, פטוניה שכבה על הרצפה ללא יכולת לזוז, קוברת את פנייה הנפוחים בכפות ידייה. עלובה... עלובה וטיפשה. איך היא יכלה להאמין לו?

הבית היה ריק. היא שיכנעה את וורנון לבקר את הוריו יחד עם דאדלי הקטן, רק למקרה...

אף אחד לא פרץ לביתה בצעדים מהירים או ניסה להתקשר. הבית לעג לה, הוא צחק עליה כמו שחבריה צחקו לפני זמן קצר.

יצורים מעוותים. הם היו לא יותר מיצורים מעוותים, פטוניה עיוותה את פניה בשינאה, טעות של הטבע. הלוואי והם ימותו, סיננה בין היפחות, כל אחד מהם... הלוואי ולא תיראה אותו יותר אף פעם.

והיא לא ראתה.

כשהיא התעוררה בחדר הלבן והמואר הם אמרו לה כי מצאו אותה בחדר הרחצה אחרי שככל הניראה, בלעה יותר מדי תרופות. פטוניה זכרה רק במעומעם מה קרה בלילה ההוא, בעיקר את הכאב. הם גם אמרו לה כי קרא משהו נורא, תאונה קטלנית...